שו"ת הר"ן כ׳Teshuvot HaRan 20
א׳עוד שאלת ראובן דר בעיר לארידא"ה והשאיל לקהל ברצלונ"ה כוס של כסף כי הם צריכים מעות ולא ימצאו איש שילוום כי אם על משכונות של כסף וחלו פני ראובן להשאיל להם הכוס וכן עשה ונתנו אליו משכון נגד הכוס בגד צמר שוה הכוס או יותר וזרים שללו ביתו של ראובן ושללו הבגד ההוא בתוך השלל וקהל ברצלונ"ה תובעין אליו הבגד ההוא והם יחזירו אליו כוסו, וראובן טוען שכיון שלא בפשיעתו נאבד כי גם אשר לו בזזו שאליהם נאבדו וגם תובע מהם כוסו אשר הוא בידם. הדין עם מי:
1
ב׳תשובה (א) בשאלה הראשונה ובשלישית הדין עם ראובן ותשובתן שוה דקי"ל הלוהו על משכון שומר שכר כסתם מתני' בפ' השוכר את האומנין (בבא מציעא פא) וכיון שכן (ב) לא מיחייב מלוה שהמשכון בידו אלא בגנבה ואבדה בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו וכן דעת הרב אלפסי ז"ל בפ' השוכר את האומרים ואע"פ שיש מן הגאונים ז"ל שחלקו עליו במשכנו שלא בשעת הלואתו מדאמרי' בשבועות (דף מד) בסוף פ' שבועת הדיינין אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו דכולי עלמא אית להו דר' יצחק וסבירא להו דמיחייב מלוה אפילו באונסים משום דקני משכון וכר' יצחק לא נחלקו אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו דברי הגאונים פה אחד דהוי שומר שכר, דאע"ג דבפרק השולח (גיטין לז) משמע דהא דר' יצחק לא שנא בשעת הלואתו ולא שנא שלא בשעת הלואתו מ"מ כ"ע מודו דבשעת הלואתו לא מיחייב טפי משומר שכר דמתניתין היא בהדיא הלוהו על המשכון שומר שכר הילכך לא מיחייב אלא בגנבה ואבדה אבל באונסים פטור. (ג) הילכך בנדון שלפנינו שהמשכון שביד המלוה נאבד באונס חייב הלוה לפרוע מעותיו והמלוה פטור מלשלם. וכי תימא וה"מ בידוע שנאבד באונס אבל (ד) כשאין ידוע מצי אמר ליה לוה למלוה אנא לא ידענא דנאנס משכוני דלמא אכתי גבך א"נ אתה מכרתו ולקחת דמיו וכל כמה דלא מהדרת לי משכוני לית לך גבאי ולא מידי וכיון שכן הוה ליה כלוה טוען ואומר לא ידענא דאית לך גבאי מידי דכיון דאי ידענא דאיתיה משכון ביד מלוה לא כייפינן ללוה לפרוע חובו עד דמהדר ליה משכוניה כי לא ידעינן נמי לית לן למכפייה ללוה דדלמא משכוניה ביד ביד מלוה הוא הא ליתא מדתניא בפרק האומנים (בבא מציעא פב) ובפרק שבועות הדיינים המלוה את חברו על משכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו (ה) אלמא דמלוה נאמן בשבועה כדין השומרים דכיון דמשתבע כייפינן ללוה לפרוע חובו (ו) ואע"ג דלא קי"ל כר' אליעזר בהא ה"מ במאי דמשוי למלוה שומר חנם משום דסתם מתניתין דלא כותיה כדאסיקנן בפ' האומנין אלא מחוורתא מתניתין דלא כר' אליעזר. אבל מ"מ מדר' אליעזר נשמע לדידן דהיכא דנאנס המשכון ישבע המלוה ויטול מעותיו. וראיה לדבר עוד דלדידן מלוה נמי נאמן כשטוען אבד המשכון באונס דאי לא תימא הכי הא דתנן בפ' שבועות הדיינין (שבועות מז) סלע הלויתיך עליו שקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה חייב, אמאי חייב הא לאו מודה מקצת הוא דכיון דאי ודאי איתיה למשכון ביד המלוה לא מחייבינן ללוה עד דמהדר ליה משכוניה השתא דלא ידע לוה אי נאבד אי לאו הוה ליה כאומר חמשין לית לך וחמשין לא ידענא דפטור ואע"ג דאוקים ליה בבא מציעא בפרק המפקיד (בבא מציעא לה) כגון שיש עדים שנגנבה אי נמי במאמינו לאו משום האי פרכא מוקמי לה בהכי אלא כי היכי דלא תקשה לרב הונא דאמר התם ומשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, אלא ודאי עיקרא דמלתא כדאמרן דכי היכי דלרבי אליעזר דסבירא ליה הלוהו על המשכון סבירא ליה דנאמן מלוה בשבועה דאבד ויטול את מעותיו הכי נמי לדידן דקי"ל שומר שכר נאמן בשבועה דנאנס ויטול מעותיו ומשום הכי כי אמר לוה לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה חייב כדין מודה מקצת גמור דבאבדת המשכון מלוה נאמן. הילכך בנדון ראשון שבשאלות הללו שנאנסו משכנותיו של שמעון ברשות ראובן בלסטים מזויין ובזוזי דבזוזי אין ספק שאין לשמעון תביעה על ראובן לפרוע מה ששוה המשכונות יותר על סך ההלואה אלא אדרבה חייב שמעון לפרוע לראובן כל מה שהלוו אליו משלם:
2
ג׳ובנדון השלישי שבשאלות הללו ה"ה והיא התשובה שראובן זה באותו בגד צמר שבידו במשכון אינו מחוייב בשמירתו יותר מחיובו של ש"ש, ולא מיבעיא בנדון זה שראובן זה לא שאל בגד זה מקהל ברצלונה אלא הניחוהו למשכון בידו כמו שבא בשאלה דבכי האי גונא פשיטא דלא הוי ראובן אלא ש"ש וכי נאנסו המשכונות מידו פטור והשואלין ממנו חייבים להחזיר לו כוסו אלא אפי' היכא שראובן היה שואל ג"כ מאותן בגד צמר כיון שנאנס מידו פטור דבכה"ג אין תורת שואל עליו שהרי תניא בפרק השוכר את האומנין (בבא מציעא פא) (ח) ת"ר שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך שמור לי ואשאילך השאילני ואשמור לך כלם נעשים ש"ש זה לזה, וטעמא דמלתא דלא מיחייב שואל אלא (ט) שיכא דכל הנאה שלו. הילכך בנדון שלפנינו ראובן זה פטור והשואלים ממנו חייבים להחזיר לו כוסו:
3
ד׳ובנדון השני ג"כ אפשר לומר שהדין עם ראובן לפי. ששמעון היה שואל גמור ומיחייב באונסים דליכא למימר דלא להוי שואל מפני שהוא הניח ספר ג"כ בידו של ראובן הוה ליה כההיא דאמרינן בפרק האומנים השאילני ואשאילך דהוו ש"ש זה לזה דהתם היינו טעמא משום דאין כל הנאה שלו שהרי המשאיל ג"כ צריך לאותו כלי שהוא שואל נמצא שגם המשאיל נהנה באותה השאלה שהוא משאיל שמחמת אותה שאלה באה לו אותה שהוא שואל אבל בנדון זה ראובן לא היה צריך לאותו ספר של שמעון שהרי בא בשאלתך שלמשכון או לזכרון הניחו שמעון בידו לא שהיה ראובן שואל ממנו וכיון שכן נמצא הנאה לשמעון וחייב שמעון באונסים כדין השואל, שאע"פ שאפשר שראובן נעשה ש"ש על אותו ספר שהניח ביד שמעון למשכון או לזכרון משום דדמי לאומן שהוא ש"ש בההיא הנאה דתפיס ליה אאגריה, ואולי יעלה על לב לומר כיון שהוא נעשה ש"ש נמצא שאף הוא הנאה יש לו ואין כל הנאה של שמעון, הא ליתא שאפילו אם נדמה אותו לאומן ונאמר שהוא נעשה, שומר שכר משום דתפיס ליה כדי שיהא בטוח ממה שהשאיל איהו לשמעון והוי כמשתכר בשמירתו מ"מ באותו ספר שהשאיל לשמעון כל הנאה של שמעון כיון דראובן אינו צריך לאותו משכון אלא להבטחת ספרו, שאם תאמר שאפילו בכה"ג לא מקרי הנאה שלו א"כ כי תניא בברייתא השאילני ואשאילך ש"ש הוה ליה למינקט רבותא טפי השאילני ואניח לך משכון אלא ודאי בכה"ג כל הנאה שלו מקרי וכיון שכן שמעון חייב באונסין, וכ"ש דודאי לא דמי לאומן (יא) שאם נאמר שכל התופס דבר למשכון נעשה עליו ש"ש וכההיא דאומן א"כ גבי הלוהו על משכון דאמרינן ש"ש למה הוצרכו לטעמא דמצוה קא עביד ומשום פרוטה דרב יוסף נימא דכיון תפיס ליה אמעות שהלוהו נעשה ש"ש כאומן, אלא ודאי כי אמרינן הכי גבי אומן היינו טעמא משום שהרויח בדבר אבל זה שלא הרויח לא. וכן דעת הראב"ד ז"ל. ולפיכך יש לומר ששמעון זה חייב באונסים שהרי כל הנאה שלו. (יב) וכי תימא הני מילי בשאר אונסין אבל בזה האונס המר ונמהר אפשר לפטור בו שמעון מפני שהוא מכת מדינה שהרי גם בביתו של ראובן נכנסו השוללים כמו שבא בשאלה וכיון שכן איכא לדמויי לההיא דאמרינן בסוף בבא קמא (דף קיח) (יג) הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין אם מכת מדינה הוא אומר לו הרי שלך לפניך והכא נמי מצי אמר ליה שמעון ראובן אי גבך הוא הוה מיתניס כמי כדאתניס ברשותאי הא לאו מלתא היא דהתם היינו טעמא משום דמצי אמר ליה הרי שלך לפניך דקרקע אינה נגזלת אבל שואל חייב בכולהו אונסים אפילו באותם אונסים שהיו באין בבית המשאיל כמו שבאו בביתו דהא תלמוד ערוך במתה כדרכה שואל חיוב אע"ג דאי הוה בבית משאיל היתה מתה ג"כ דמלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם וכדאמרן בפרק המפקיד (בבא מציעא לו). הילכך בנדון זה אע"ג דאיכא למימר דאי הוה אותו ספר בבית ראובן היה נאנס ג"כ אפילו הכי שמעו חייב אלא שאני רואה בכאן טעם אחר לפטור שמעון (יד) לפי שראובן כשהשאיל לו ספרו מצוה עבד וכדאמרינן בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כט) מאי איריא ספר תורה אפילו כל מילי נמי, ואסיקנא ספר תורה איצטריכא ליה מהו דתימא ניחא ליה לאיניש דלתעביד מצוה בממוניה קא משמע לן. וכיון דמצוה קא עביד נמצא שאין כל הנאה של שואל שא המשאיל בהנה משום פרוטה דרב יוסף. הילכך כי היכי דהמלוה על המשכון קרינן ליה ש"ש משום דמצוה קא עביד כדאיתא פרק האומנין (בבא מציעא פא) ושומר אבדה נמי הוי ש"ש מהאי טעמא גופיה כדאיתא בפ' הכונס צאן לדיר (בבא קמא נו) הכא נמי המשאיל נהנה בדבר משום פרוטה דרב יוסף והוה ליה כהשאילני ואשאילך דהכא נמי אין כל הנאה של שואל הילכך חזר שואל זה להיות ש"ש. ולפיכך נראה לי ששמעון פטור כיון שנאנס הספר מידו וראובן חייב להחזיר לו אותו ספר שהניח שמעון בידו למשכון:
4
ה׳סירור"א:
5