שו"ת הר"ן כ״גTeshuvot HaRan 23
א׳שאלת ראובן נתן לחנוך בנו כל נכסיו בעת שהשיאו אשה וחנוך נדר לאביו ראובן מממון ידוע ביניהן מאותו ממון שהיה לו לקבל מהנדוניא שנדר לו שמעון חמיו לתת לו עם בתו ואחר שנתקיים שטר המתנה בהליכתו בקשה אשת חנוך מחמיה ראובן שיעשה שטר מחילה כללית לבנו חנוך מכל תביעות שהיו לו עליו הן מחמת פקדון או מחמת שום דבר אחר שבעולם וכן עשה והזכיר בשטר המחילה שהוא מוחל לו כל שטר שעשה בנו חנוך שיהיה כנגד. המתנה והמחילה הנזכרת או שיעשנו מיום הזה ואילך ונעשית המחילה הנזכרת בכל לשון של זכות ליפות כח חנוך ואשתו. כל זה עשה ראובן על סמך מה שנדר לו בנו לתת לו מנדונייתו בלא עכוב והשמטה. ויקר מקרהו שלא רצה שמעון להכניס הנדוניא עד עבור ימים ושנים ובינתים ראובן בקש מבנו שיעשה לו שטר מאותו סך ממון שנדר לו מחמת מתנתו מאותן נכסים הנזכרים, וכן עשה והזכיר בשט"ח הנזכר שהוא נתחייב לו באותו ממון מחמת מתנת אותם הנכסים הנזכרים ואין בשט"ח הנזכר שום זכר מן המחילה הנזכרת לא בדרך בטול ולא בדרך אחרת, אח"כ נתחדש בשטה"ח הנזכר והזכיר בו הטעם הכתוב בשטר הראשון שמחמת מתנת אותן נכסים נתחייב בו והחזיר ראובן לבנו שטר החוב הראשון ונשבע חנוך שלא יערער כנגד מה שגדר או נתחייב לאביו ומכל הכתוב בשטר החוב החדש, ומוסף על זה מישכן חנוך הנזכר בשטר החוב הנזכר לראובן אביו כל הבתים שנתן לו אביו ראובן הנזכר שהוא דר ומשתמש בהם היום בנכיתא ובקנין ובכל הצריך כדין וכהלכה. ועתה בא ראובן לתבוע תנוך בנו הסך שנתחייב לו כנזכר למעלה וחנוך טוען כנגד אביו הנזכר ואומר שאינו חייב לפרוע החוב הנזכר לפי שהטעם והענין שנתחייב בו לאביו בפעם האחת והשנית נמחל דרך כלל כנזכר למעלה וראובן טוען ואומר שאין בכך כלום לפי שאחר המחילה נעשה שטר החוב בדעת שלמה ובשבועת התורה שלא יערער עליו ואיך ימחול החוב הפרטי שנעשה אחר כן מחמת המחילה הכללית שקדמתו בזמן. ע"כ. ובקשת שאעמידך על דעתי הדין עם מי:
1
ב׳(א) תשובה נראה לי שהדין עם ראובן. דהא קי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דכל הני תנאי דסבירא להו אדם מקנה בשטר מוקמינן להו בקדושין ויבמות. וכי תימא המקנה שאני משום דצריך קנין אלימתא בשטר וקנין ודכותייהו הילכך לא חייל במה שלא בא לעולם אבל מחילה דבדבורא בעלמא סגי וכדמוכח בפ"ק דקדושין (דף מ) דאמרינן שטרא למה לי לימא ליה באפי תרי זיל, הילכך אפילו בדבר שלא בא לעולם נמי חייל הרי תרומה דבדבורא בעלמא חיילא ואפילו הכי בדבר שבא לעולם לא, חיילא למ"ד אין אדם מקנה כדאיתא בפרק האומר בקדושין (דף נט), וכי תימא תרומה, שאני אע"ג דבדבורא בעלמא חיילא מ"מ אקנויי גופא הוא הילכך כי ליתא בעולם לא חיילא (ב) אבל מחילה דאפקועי שעבודא בעלמא הוא חיילא. ליתא דא"כ בפרק גט פשוט (בבא בתרא קעא) דשקלינן וטרינן טובא בתקנתא דתברי דשטרא מאוחרי ואסקינן בתר דאמר להו רב ספרא לספרי כי כתביתו תברא אי ידעיתו זמנא דשטרא כתובו ואי לא כתובו סתמא דכל אימת דנפיק לירעייה, ולהך תקנתא אית ליה למלוה לאיזדהורי דלא לוזיף ליה שטר מההוא סך אלא ליטפי או ליבציר ואי עבד איהו דאפסיד אנפשיה ואי איתא דאדם מוחל דבר שלא בא לעולם למה להו למיעל בהאי דוחקא דלא מרע לוה לשטרא אלא בספק ליתקון דכל היכא דאיכא למיחש דלמא אחריה מלוה לשטרא בתר זמניה דתברא ומפיק ליה תברא הכי שהוא מוחל שטר של סך פלוני שהוא חייב לו וכל שעבוד של שטר שיתחייב לו מיום זה ואילך מזה הסך ואי הדר מוזיף ליה ליזדהר שלא ילונו אותו סך דלפום תקנתא דגמרא נמי אית ליה לאזדהורי כמו בהך תקנתא ואי איתא הכי טפי מתקנתא דגמרא דלתקנתא דגמרא אי מייתי ראיה מלוה אימת עבדיה לתברא גבי ההוא שטרא מאוחרא דהא כיון דלא מרע ליה אלא מספקא דהשתא איירי ליה ההוא ספקא גבי ונמצא לוה מפסיד אלא דרבנן לא חשו להא מלתא משום דאי הדר מלוה ותבע חוביה זמנא אחרינא בזמן קרוב עד שלא שכחו סהדי דתברא סתמא אימת עבדיה מלוה ה"נ יעידו עדי' ההלואה שאחרוהו וכתבוהו ואי שהי מלוה כדי שישתכח הדבר מעדי ההלואה כך ישתכח הדבר מעדי השובר:
2
ג׳וכי תימא זמנין דהני דכירי והני לא דכירי מלתא דחיקתא היא ואין חכמים חוששין לדברים שאינן מצויין אע"פ שאפשר שיבא הדבר לתקלתו של לוה ואי איתא דיכול אדם למחול דבר שלא בא לעולם לתקון דלמחול ליה חוב שיש לו עליו מסך פלוני וכן כל שעבודו של שטר שיהא לו עליו מאותו סך בעצמו ובזה יהיה יותר נשמר הלוה מכל רמאות המלוה אלא שמע מינה דאינו יכול למחול דאי לא תימא הכי לתקון הכי דמרע ליה ודאי ולא ליתקון תברא דלא מרע ליה אלא מספק ואפשר שיתברר הדבר ואכיל מלוה וחדי. וכי תימא בתקנתא דגמרא נמי סגי משום דאי עביד הכי מלוה אנן נמי חיישינן דלמא שטר מאוחר הוא הילכך לא גבי, ליתא (נ) דלמאוחר לא חיישינן אדרבה דחקינן נפשין כי היכא דלא נימא מאוחר הוא וכדמוכח בפ"ק דע"ז (דף יא) בההוא שטרא דהוו כתיבין ביה שית שנין יתירא:
3
ד׳ועוד דאי סלקא דעתא בכי הא דלא ידעי זמנא משטרא חיישינן למאוחר למה לי למכתב תברא סתמא לכתוב דלא ידעו זמנא דשטרא ובהכי בלחוד סגי אלא שמע מינה למאוחר לא חיישינן הילכך בתקנתא דגמרא איכא צד דאיכא למיחש לרמאי אלא דלא חששו משום שאין חוששין לדברים שאין מצויין ואי סלקא דעתך אדם מוחל לתקון הכי דליכא למיחש כלל, ואם תדחוק ותאמר דאפילו מייתי ראיה מלוה אימת עבדיה לתברא סתמא לא גבי מידי בשטרא דזמניה בתר הכי משום דאמרינן ודאי ההוא שטרא מאוחרא הוה דאי לא היכי אוזפיה ההוא סך בעצמו ושיצטרך קודם שיוכל לגבות חובו לאייתויי ראיה אימת מיתעביד תברא הילכך בכי האי גונא חיישינן לשטרא מאוחרא אע"ג דבעלמא לא חיישינן לא משמע הכי דמדקאמרינן סתמא משמע דמספיקא בלחוד מרע ליה מ"מ אי ס"ד יכול למחול הרי תקנה זו יותר ברורה ומוציאה מכל ספק וחששא. וכי תימא אי תקון הכי יכול למהדר ביה וכדאמרינן במוכר פירות (ד) דקל דעד שלא באו לעולם יכול לחזור בו לתקון (ה) במעכשיו אינו יכול לחזור בו, וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפ' האומר בקדושין וכן נראין הדברים אע"פ שאין דברי רש"י ז"ל מכוון בזה בבבא מציעא אלא ש"מ אינו יכו למחול הילכך בנדון שלפנינו כיון שבתחלה לא נתחייב לו דבר שתחול מחילה עליו שהרי כתוב בלשון השאלה שחנוך הנזכר נדר ולפי הנראה זה היה בדבורא בעלמא והאמינו ראובן בכך ואח"כ נתחייב מחמת מתנת הנכסים ולפי שרצה לעמוד בדבורו נתחייב נמצא שענשו הוא שמתחיל החיוב אין המחילה הקודמת מפקיעתו כלל זהו מה שנראה לי בדין זה:
4
ה׳טורטושא:
5