שו"ת הר"ן נ״טTeshuvot HaRan 59
א׳שאלת הרי שהיתה שנה זו בשעת הקציר שנת גשמים ולפיכך חששנו לחטים של שנה זו ובדקנום ונמצאו בהם חטים מבוקעות עד שהוציאו ציץ הנקרא גריל"י וחפשנו אחר החטים של אשתקד ומצאנו בהם מהחטים המבוקעות הנזכרות אך לא נמצאו בהם כל כך כמו שנמצאו בחטים של שנה זו ולכך נסתפקנו בענין זה לפי שיש לדון ולומר שמא בחטים של כל שנה ושנה ימצא כענין זה אם יבדקו אחריהם והבקוע הזה אינו אלא מחמת לחות היוצא מן השבלים בעודו בגדיש וא"כ הוו להו מי פירות שאין מחמיצין ויש לספק ג"כ שמא הבקוע מחמת מים הוא וגם בחטים של אשתקד נפל מים בעת הקציר ולפיכך נתבקעו וא"כ יש כאן בית מיחוש שמא בכל החטים נפל מים ואפילו אותן שאינן מבוקעות אילו היה אדם מניחם על פי חבית היו מתבקעות וא"כ לדברי הפוסקים כמר עוקבא דאמר בפרק כל שעה (פסחים מ) דלא תימא נתבקעו ממש אלא כל שאילו מניחן ע"פ חבית והם מתבקעות מאליהן:
1
ב׳תשובה החטים המבוקעות איני רואה בהם צד היתר מכמה פנים, ראשונה שלתלות ולהקל שהבקוע ההוא יהיה מחמת לחות היוצא מהשבלים בעודו בגדיש והוו להו מי פירות ואין מחמיצין רחוק הוא בעיני לפי ששאלתי למי שבקיאין בדבר אם מצא כן לעולם ואמרו לא. ועוד שאפילו הדבר כן החטים ההם יהיו אסורות לדעת רש"י ז"ל והרבה מן המפרשים שהם סוברים (ב) דנהי דמי פירות אין מחמיצין נוקשה מיהא הוי והכי דייק לישנא דאמרינן אין חייבין על חמוצם כרת אלמא כרת הוא דליכא אבל איסורא מיהא איכא והכי מוכחא במנחות. (ג) ועוד דאפילו למאן דאמר דמי פירות אין מחמיצין כלל ה"מ בלא מים אבל כל שנתערב בו מים מחמיץ מיד, וכל זה גלוי וידוע אליכם וכיון שכן אפילו נאמר שהחטים הללו מחמת ליחותן התחילו לתפוח כשיתערב בהם מים בשעת לישה יחמיצו מיד שאיני מוצא חילוק בשום מקום בין נתערב מים ומי פירות כאחת או שנפלו מי פירות תחלה עד שתפחו החטים או העיסה מחמת ואח"כ נתערב בהם מים שאע"פ שאפשר לחלק בדבר כיון שלא נזכר החילוק בשום מקום אין להקל בו ולפיכך אותן חטים המבוקעות אסורות:
2
ג׳(ד) ולענין שאר החטים שאין מבוקעות נראה בעיני דמותרות ולא מטעם ספק ספיקא לפי שאיני מחשיב לספק לומר שמא מחמת לחות עצמן נתבקעו וכמו שנתבהל ועוד שהיינו צריכים לחוש ולדון כדברי רבינו יצחק ז"ל שאומר דלא מיקרי ספק ספיקא אלא כשהספיקות באות מכח שני תערובות אבל מה שמזקיקני להתירם הוא שהדבר מצוי שבעת גשמים עליונות הגדיש ותחתיתו מתחמץ ומתבקע ואין המים נוגעים באמצעיתו כלל וכל כה"ג לא תלינן ריעותא באמצעית הגדיש ולפיכך אין ראוי להחזיק בו איסור וכ"ש שנמצא לכהן צדק כלשון הזה חטים שנגע בהם מים אם אינם לחות ולא נשתנה מראיהם והן קשות מותר לאכול בפסח ואין חוששים לספק איסור דאיסורא לא מחזקינן. וכ"ש שיש מי שאומר דבחיטים של מצה נתבקעו ממש בעינן אע"פ שאיני מסכים לזה דאדרבה בפרק בתרא דע"ז (דף סה:) מוכח דחיטי אגב צירייהו כמבוקעות דמיין ומ"מ מכל אלו הטענות שכתבתי שאין מבוקעות מותרות:
3
ד׳(ה) ולענין אם מותר לטחון כאחת החטים המבוקעות עם שאינן מבוקעות אם יש לחוש לזה (ו) מפני שאין מבטלין איסור לכתחלה או נקל בזה מפני שמה שאמרו אין מבטלין איסור לכתחילה אינו אלא מדרבנן בעלמא הוי יודע שהראב"ד ז"ל סובר דהא דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחילה מדאורייתא היא וגמר לה מדאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין צח) דזרוע בשלה חידוש הוא כלומר מה שהתירה תורה לבשלו כאחת ולהתיר איסורו וכדאיתא התם. ומ"מ אפילו לדבריו במבטלה בעודה היתר לא שמענו שיהא אסור כל שנתבטל בזמן היתרו. אבל יש בכאן שני ספיקות:
4
ה׳האחד שנוכל לומר שאין ההיתר מתבטל בהיתר משום דבפרק בתרא דע"ז (דף עג) מוכח דהיתרא לגו איסורא לא בטיל וטעמא דמילתא לפי שאין ההיתר עשוי להתבטל והכא נמי בזמן היתרן יש לדון ולומר שאינו מתבטל מתי יתבטל לאחר איסורו ונמצא זה מבטל איסור לכתחילה. והספק השני דדילמא כי אמרינן דלפני זמנו בששים ה"מ לאכלו קודם הפסח משש שעות ומעלה אבל לאכלו בתוך הפסח איכא למימר שאע"פ שנתבטל קודם הפסח בתוך הפסח הוא חוזר וניעור. ושני ספיקות הללו מתבררים מדתנן בפרק בתרא דכלאים (ז) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר ואם רוב מרחלים אסור מחצה על מחצה אסור וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה אסור וכו' כלומר אסור ומותר לערב עמהן צמר ופשתים. ומהא שמעינן שהיתר בהיתר מתבטל וש"מ כיון שנתבטל שוב אינו חוזר וניעור לפיכך נראה לי להלכה שכיון שאין באותן חטים המבוקעות אחד מששים מותר לטחון הכל קודם ארבעה עשר ולאכול אבל למעשה לא מלאני לבי להקל בכך אלא בררו אותן והסירו מהן המבוקעות והשאר מותר. (ח) ולענין חטים שבבתיהם נראה שמותר לטחון קודם הפסח אבל לא לאכול. ולמכרם לנכרי נמי שרי שלא אסרו כן אלא בדבר שאין איסורו מוכיח מתוכו אבל כגון זה שרישומן ניכר ונתפרסם בעירכם מסתברא דשרי:
5