תשובות הר"י מיגאש קע״דTeshuvot HaRi Migash 174
א׳הנחמד והאלוף מדרב נלוף בר' אברהם הישיש והנכבד נ"ע. תחלת שאלותיך הא דאמרינן בפ"ד אבות (ג' ע"א) בענין תולדה דבור אלא אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו ה"ד כו' עד אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור ואי דלא אפקרינהו לשמואל דאמר כולן מבורו למדנו היינו בור ואי לרב היינו שור וקא קשיא לך הא דאמרינן היינו שור מהי מילתא דשור קיליף לה רב אי מקרן מה לקרן שכן כוונתה להזיק ואי משן מה לשן שיש הנאה להזיקה אי מרגל מה לרגל שכן הזיקו מצוי אי מכולהו יליף לה ובמה הצד הוא דיליף לה והא לקמן קאמרינן הצד השוה שבהן לאיתויי מאי לאיתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוייה והזיקו ואמרינן עלה היכי דמי כו' עד אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור ואי דלא אפקרינהו אי לשמואל דאמר כולם מבורו למדנו היינו בור ואי לרב היינו שור דש"מ דלאו מהצד השוה שבהן הוא דיליף לה.
1
ב׳הכין חזינ' דאבנו וסכינו ומשאו בין שהניחן ברה"ר והזיקו בין שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויי' והזיקו לבתר דנייחי והה"נ לבור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה היכא דאזיק לבתר דנייחי והנך כולהו דאמרינן לקמן כגון כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן כו' והכותל והאילן שנפלו לרה"ר והזיקו הני כלהו בין אפקרינהו דהיינו בור לכ"ע בין לא אפקרינהו דהיינו בור לשמואל ושור לרב בודאי דמהצד השוה דאיכא בין שור אש ובור קאתו דקאמרינן במתני' הצד השו' שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק כו' דמשמע דמסיימינן בה הכי אף כל שדרכו להזיק ושמירתן עליך כשהזיק חב המזיק האי אף כל לאיתויי הני כלהו ניהו. והיינו דאמרינן בגמ' אהאי דקתני במתניתין הצד השוה שבהן כו' הצד השוה שבהן לאיתויי מאי כלומר האי אף כל דאיכא לסיומי במתני' לאיתויי מאי ואוקמה אביי לאיתויי אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצווה והזיקו לבתר דנייחי דהוי' ליה כאבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו ורבא אוקמא לאיתויי הא דת"ר כל אלו שאמר פוקקין בבותיהן וגורפים מערותיהם כו' ורבינא אוקמא לאיתויי הא דתנן בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה ורב אדא בר אהבה אוקמה לאיתויי הא דתנן הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והזיקו כו' דהני אמוראי דקאמר כל חד וחד לאייתויי כך וכך לאו למימרא דפליגי אהדדי אלא כל חד מינייהו אית לי' דהני אנפי כלהו מהצד השוה שבהן דקתני במתני' קאתו והאי דקאמרי אביי ורבא לאיתויי כך וכך רב אדא בר אהבה אמר לאיתויי כו"כ רבינא אמר לאיתויי כו"כ הכי קאמרי לאיתויי נמי כו"כ דכל חד וחד מינייהו אית ליה ההוא אנפא דקאמר חבריה והוסיף עליה נמי אנפא אחרינא א"נ איכא למימר דכל חד מינייהו קאמר אנפ' דיליה ולא שמיע ליה מאי דקאמר חבריה ואי שמיע ליה הוא מודי ביה דההוא אנפא נמי מהצד השוה שבהן דקתני במתני' קא אתי והאי דקאמרינן בהני אנפי כלהו לעולם דאפקרינהו ולא דמי לבור דמה לבור שכן כך וכך שור יוכיח מה לשור שכן כך וכך בור יוכיח וחזר הדין כו' הה"נ דלא אפקרינהו דהאי בור לשמואל ושור לרב כל טעמא דשמואל מפרכי הכי ומה לבור שכן כך וכך שור יוכיח [כו'] שכן כו"כ בור יוכיח וחזר הדין כו' מפרכי בדהיכא דאפקרינהו להאי בור לכ"ע ולטעמא דרב נמי דאמר היינו שור הכי נמי מפרכי עליה דלא דמי לשור דמה לשור שכן כך וכך בור יוכיח מה לבור שכן כך וכך שור יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך אף אני אביא הני כלהו לשמואל כדאי' ליה ולרב כדאי' ליה נמי שדרכן להזיק ושמירתן עליך ושור לבור ואש כהכי שוה דינייהו וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק בכלהו. והאי דמתרצינן בהני אנפי כלהו אליבא דתרווייהו דקאמרינן לעולם דאפקרינהו ולא דמי לבור כו' ולא קא מתרצינן נמי אליבא דרב היכא דלא אפקרינהו ולא דמי לשור עד דמפקינן ליה למה הצד כדעבדינן בהיכא דאפקרינהו אליבא דתרווייהו. חדא משום דקי"ל הלכתא כשמואל בדיני ומימריה דרב לא סמכינן עליה ולהכי לא איכפל תנא לפרוכי עליה דרב מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק בור יוכיח מה לבור שכן תחלת עשייתו לנזק שור יוכיח עד דמפיק ליה להצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך כו'. ועוד דמפירכא דמפריך ליה אליבא דתרווייהו היכא דאפקרינהו עד דמפקי ליה למה הצד ממילא שמעת דהכי נמי איכא לפרוכי אליבא דרב מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק בור יוכיח מה לבור שכן תחלת עשייתו לנזק שור יוכיח עד דמפיק ליה למה הצד. וכן נמי הא דאמרינן לעולם דאפקרינהו ולא דמו לבור מה לבור שכן כו"כ עד דאפקינהו (אמר המעתיק מכאן חסר כמו שלשים שורות מהנזכרות שהן עלה אחד מהספר שהעתקתי) דלא אפקרינהו אפלוג שמואל ורב דשמואל סבר אע"ג דלא אפקרינהו דממונו נינהו אכתי בור נינהו וחיובן בתורה שהן כבור נינהו דהא בעל הבור ישלם אמר רחמנא הך דאית ליה בעלים ואפ"ה בור הוא וחייב ורב סבר מאי בעל הבור בעל התקלה אבל בור דאית ליה בעלים חיוביה לאו בתורת שהוא בור ניהו אלא חיוביה בתורת שור שהוא ממונו הוא שכיון שהוכיח הבור שהחיוב אינו תלוי בדבר שיש בו רוח חיים ולא בדבר שדרכו לילך ולהזיק ולא בדבר שהוא ממונו אלא בדבר שדרכו להזיק ושמירתן עליך בלבד הוא תלוי בין שיש בו רוח חיים בין שאין בו רוח חיים בין שדרכו לילך ולהזיק בין שהוא ממונו בין שאינו ממונו האי אבנו סכינו ומשאו וה"ה להנך כלהו דשוו לשור ואש ובור שדרכן נמי להזיק ושמירתן עליך אי אפקרינהו ה"ל חיוביהן מחמת שהן בור ואי דלא אפקרינהו כיון דממונו הוא קסבר רב דחיוביה לאו מחמת שהן בור ניהו אלא מחמת שהן שור ואע"ג דבין כי חשבת להו בור ובין דחשבת להו שור הא קא נפיק דיניה במה הצד וחייבין ניהו אפ"ה נ"מ לחיובי ביה אדם וכלים דאי חשבת להו דחיובינהו מחמת שהן בור ניהו לא מיחייב בהו אדם וכלים ואי חשבת להו דחיובינהו מחמת שור שהוא ממונו מחייב בהו אדם וכלים והיינו דאמר הכא תולדה דבור מאי אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו ה"ד אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור ואין לנו לחלק דינם מדין בור ואי דלא אפקרינהו אי לשמואל דאמר כלן מבורו למדנו היינו בור ואי לרב היינו שור כלומר חיובן מחמת שהן ממונו כמו שפירשנו למעלה ואין לנו לחלק בין דינו לדין השור ואלא תולדה דבור כו'. הא פירשנו ענייני המשנה וגמר' דילה כהוגן. וממילא נתברר לך דהאי דאמרינן הכא אי דלא אפקרינהו אי לשמואל היינו בור ואי לרב היינו שור לאו לענין מילפינהו מבור לשמואל ומשור לרב ניהו כי היכא דקשי' לך הא דרב ותימא מהכא אי מקרן שכן כך וכך חיוב בתורת שהוא בור ניהו או בתורת שהן ממונו כשור כמ"ש. ואם תשאל כיון דהשור והאש שניהן ממונו הן והבור הוא שהוכיח שהחיוב אינו תלוי בדבר שהוא ממונו כמו שהוכיח שאינו תלוי בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שדרכו לילך ולהזיק אלא בדבר שדרכו להזיק ושמירתן עליך בלבד הוא שתלוי בין איתיה ממונו בין ליתיה ממונו כמו שב אי הכי לרב דאמר היכא דלא אפקרינהו ממונו הוא וליתיה בור ואמאי אמרינן היינו שור ולא אמרינן היינו אש א"נ היינו שור ואש. תשובתך היינו טעמא שור משום שבו פתח הכתוב תחלה והאש הוכיח עליו דחיוביה לאו בשיש בו רוח חיים. וגם הבור הוכיח על שניהם דחיובא לאו מחמת שהן ממונו ודרכן לילך ולהזיק הוא שפתח הכתוב בו תחלה והני מוכיחין עליו נינהו ומ"ה קאמרינן היינו שור ולא אמרי' היינו אש א"נ שור ואש.
2
ג׳(עוד שאל השואל הנז' הביאו הרב"צ בש"מ לקמא אמאי דשייך לד"ד ע"א).
3
ד׳עוד שאל השואל הנז' וז"ל אמרו בגמ' תולדה דשן מה היא נתחככה בכותל להנאתה טנפה פירות להנאת' וביארו בטנפה פירות להנאתה שהוא התריה והטילה גללי'. וקשי' לי הא דאמרינן לקמן בכיצד הרגל בהמה שהטילה גללים לעיסה משלמת ח"נ אלמא תולדה דרגל היא. וחזינן מאן דפריק להאי קושיא ואמר האי דאמרינן טנפה להנאתה תולדה דשן ה"מ היכי דהויאן גללים לחין ומחוברין בגופה ושותתין ויורדין כמימי רגלים על הפירות דומיא דאמרינן בע"ז הניצוק והקפטרס חיבור והא דאמרינן לקמן בהמה שהטילה גללים לעיסה משלמת ח"נ בגללין יבשים דלא נחתי על העיסה עד דפרשי מגופה של בהמה דומי' דצרורות. ונתקשו לנו דברים אלו כשהתבונננו בהם לפי שאין הפרש בין לח בין יבש שהכל הוא להנאתה.
4
ה׳תשובה וששאלת הא דאמרינן תולדה דשן מאי כו' וקאמרת אלמא טינוף פירות להנאת' דהוא הטלת גללים תולדה דשן הוא וקשיא לך הא דאמרינן בפ' כיצד בהמה שהטילה גללים לעיסה רב יהודה אומר משלם נ"ש רבי אלעזר אומר ח"נ דאוקי בחדא זימנ' ובפלוגת' דסומכוס ורבנן לענין צרורות קא מפלגי דאלמא צרורות נינהו ותולדה דרגל היא. ההוא פירוקא דאמרת דחזית בהאי קושיא פירוקא הוא דהאי דאמרינן טנפה פירות להנאתה תולדה דשן היא ומשלמת נ"ש בגללים לחים נינהו כמו מי רגלים דנחתי לפירות ומטנפי להו והגללים מחוברים מגופה של בהמה ועד הפירות בלי שיהיו נפרדין דה"ל כענין ניצוק דקי"ל חבור הוא וההיא דאמרינן בהמה שהטילה גללי' לעיסה צרורות הוו בגללים יבשים נינהו חסר בלשונו ז"ל.
5
ו׳(עיין לרבינו בצלאל בש"מ לקמא במאי דשייך לדי"ט ע"א).
6