תשובות הר"י מיגאש ר״טTeshuvot HaRi Migash 209
א׳שאלה כבר קדמנו לנו שאלות בהדרת מורנו בענין האלמנה אם רצתה לגבות כתובתה מנכסי בעלה והיא טוענת שנאבדה ממנה ובאה לנו תשובה מאת רבינו שאין משביעין אותה ולא תגבה כלום ועמדנו מתמידין לסברא זו עד שקם טוען וטען עלינו בזה באומרו שעד כ"ה שנה ממיתת בעלה יש לה לגבות כתובתה אחר שתשבע עליה ואע"פ שלא הוציאה כתובתה והביא ראיה לדבריו מהלכה זו והיא כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם כו'. ועמדנו על הלכה זו ולא ידענו מה לפסוק בזה אלא ע"פ אדוננו. ועמדנו עוד על הלכות הרי"ף ז"ל ולא מצאנו לו ביאור בזה כי לשון שבא בתלמוד וראינו לרבינו שמואל ן' חפני ז"ל בספר ההוצאה בפי' הלכה זו שהוא אומר שיש לה לתבוע כתובתה עד כ"ה שנה אע"פ שאבדה כתובתה ונסתפקנו בדבר. ואדוננו יאריך אפו ויבא לנו זה. עוד ראינו בתשובת לרבינו האי גאון ז"ל שאומר שהלכה זו האומרת גובה כתובתה עד כ"ה שנה ושאין כתובה יוצאה מתחת ידה הוא דוקא כשחייב מודה. והביא ע"ז הרבה ראיות ואנחנו מצפין תשובת אדוננו ישצ"ו ויכפול שכרו.
1
ב׳תשובה מה ששאלת על האלמנה שאין בידה כתובה אם הגבה אותה כמו שקדמה תשובתנו אליכם הוא האמת הגמור לפי שכיון שאין בידה שטר כתובה יש לנו לומר אולי הבעל כבר הגבה אותה לה או נתנה אותה לו במתנה ואע"פ שאמרו לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים אין זה אלא לענין שאין לה לתבוע אותה מחיים והנה אפשר שנתרצה מדעתו ויגבה אותה לה מחיים. ואע"פ שאמרו חזקה לא עביד איניש דפרע גו זימני' ואמרו הלכה כרשב"ל ואפי' מיתמי. הנה אפשר כאן שהוא התפיסה צררי מחיים שתגבה מהן כתובתה לאחר מותו. הלא תראה שאלמנה אינה גובה כתובתה מהיתומים אלא בשבועה הנך רואה שאע"פ שאמרו חזקה לא עביד איניש דפרע גו זימניה ואלמנה להיותו חס עליה בכבודה גם אחר מותו שלא תתבזה בב"ד נחוש שהוא התפיסה צררי בחייו שתגבה מהן כתובתה לאחר מותו. והואיל והיה זה אפשרי ראוי שלא תגבה כתובתה מן היתומים אלא עד שתביא כתובתה ואם לא הוציאה אותה יש לנו לומר שמא התפיס' צררי כדי כתובתה ולקח ממנה כתובה וקרע אותה. או שמא מחלה לו כתובתה וקרעה כמו שאנו דנין בכל ב"ח שבא לגבות מן היתומים שאין לו לגבות מהן אלא בהבאת שטר. ותכלית מה שהועילנו אמרם חזקה לא עביד איניש דפרע גו זימניה הוא דלא נחייב אותו לישבע כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים אבל שיגבה בלתי הבאת שטר אין לו זה. ומה שאמרו כ"ז שהיא בבית בעלה גובה כתובת' לעולם וכל זמן שהיא בבית אביה כתובתה עד כ"ה שנה שהעמיד אותה התלמוד בשאין כתובה יוצאה מתחת ידה אין זה בנדון שאיכא לחוש בו שהבעל התפיסה צררי וקרע הכתובה אלא במה שאין לחוש בו דבר זה כגון שהיו לה עדים שהיתה כתובתה אצלה אחר מות בעלה או שבעלה בשעת מיתתו העיד לה על עצמו שכתובה קיימת אצלו וכיוצא בזה מהדברים שיסתלק בהם חשש המחילה לבעל וחשש דילמא אתפס' צררי באופן שלא נשאר לומר אלא אולי מחלה אות' ליורשים ובזה נפל המחלוקת בין ר"מ וחכמים שר"מ אומר כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם ולא נאמר שמחלה כתובתה ליורשים וכל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד כ"ה שנים שיש בכ"ה שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה פי' שאפשר שבכלל זמן זה נתנה בנכסי היתומים ועשתה טובה מהם כדי הכתובה וחכ"א להפך כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם שיש לנו לומר שמה ששתקה ולא תבעה כתובה כל זה הזמן הוא מפני הבושה להיות שהיא עמהם בבית ולא נאמר שבשתיקתה מחלה אותה ואם היתה בבית אביה שאין שם דבר שתתבייש מהם לסיבתו אז נאמר שמה ששתקה ולא תבעתה מהם ראיה שמחלה אותה להם ועל זה נאמר ל"ש אלא כשאין שטר כתובה יוצאה מתחת ידה וראינו אותו בידה והיא נזהרת בו הנה כיון שהיא נזהרת בו ומשמרתו מורה שמה ששתקה ולא תבעה אותה כל זמן זה לא היה אלא ע"ד הכבוד לא שהיא מחלה אותה ליורשים כיון שהיא משמרת שטר כתובתה ונזהרת בו. הנה נתבאר לך שאין משנה זאת במי שיש בה חשש פרעון הבעל או חשש שמא אתפסה צררי אלא בנושא שנסתלק ממנו זה החשש כגון שהבעל צוה בשעת מיתתו שהכתובה עדיין היא אצלו לה ולא התפיסה צררי או שהעידו שני עדים שראו כתובתה בידה אחרי פטירת בעלה שבזה כבר נסתלק זה החשש ולא נשאר אלא חשש שמא מחלה אותם ליורשים כמו שכבר ביארנו. ודברי רבינו שמואל בין חפני ז"ל שביאר כמו שזכרתם משמו הנה בקודם ראינו אותם והשבנו עליו ואין משגיחין בהם וכך הדין.
2