תשובות מהר"ם, דפוס ברלין, שער אTeshuvot Maharam, Berlin Edition, Part I

א׳וששאלת עם כרס הכבש שלא נקרהו מן החלב ונמלח עם בשר אחר אי איכא בכרס גופי' ס' כנגד החלב שנדבק בו הכרס מותר מיהו החלב שעליו ינקר עדיין ויסירנו מעליו והשאר מותר וגם שאר חתיכות בשר שאצלו שנגעו בחלב שאין בהן ס' לכל א' לבטל החלב בפ"ע אסורות ואין מצטרפי' יחד לבטל החלב כיון דאין החלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כמו שהוכיח ר"י משמעתתא דטיפת חלב ואפי' אם ספק באיזו נגע ובאיזו לא נגע ויש שם חתיכות הרבה להסתפוקי אי בהאי נגע אי בהאי נגע כל כה"ג מותרות כולן דחדא בתרי בטלה ואפי' אם הם חתיכות הראוי' להתכבד בהן בפני האורחי' משום הא דאמרי' חה"ל לא בטלה ה"מ כגון חתיכת נבלה וכיו"ב אבל כה"ג שאיסור מחמת הבלוע אפי' נכרה תחלה באיזו נגע בו ואוסרה ושוב נתערבה בשתים ולא מנכרא בטלה ברוב כ"ש היכא דלע ידע מעולם איזו נגע' בחלב ואיזו לא נגע' דשרו כלהו מספק דבכל חד איכא לספוקי ולמתלי דלמא בהאי לא נגע. מב"ב שי'.

ב׳אלו מציעות (כ"ד ע"ב) רוב גוים וטבחי ישראל. דוקא בימיהם אבל אנו אוסרי' בשר אפי' נמצא ברחוב היהודים דקיי"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב (ב"ב כ"ג ע"ב) ואין לשגר ביד גויה שחוטה בלא חותם דמקום שחיטה לא הוי סימן. ומיהו אם יש לו טביעת עין עדיף מסימן. ותרנגולת חיה אפי' יש לו טביעת עין אינו יכול לשלחה ע"י גוי לשחוט שלא ישחטנה. מיהו נראה להתיר דהא גוי לא מרשיע היכא דלא מרויח ברשעו וראי' מפ' אין מעמידין (עבודה זרה ל"ד ע"ב) ההוא ארבא דמורייסא דאתו לנמלא דעכו אותיב רבי אבא דמן עכו נטורי בהדה א"ל רבא עד האידנא מאן נטרה א"ל עד האידנא למאי ניחוש לה אי משום דמערבי ביה חמרא קיסתא דמורייס בלומא קיסתא דחמרא בד' לומי אלמא לא מרשיע ולא חיישי'. יהודה בן ר' משה הכהן ז"ל. מספר אביאסף.

ג׳ספרא דאגדתא (ב"מ קט"ז ע"א) כתב ראבי"ה י"מ דוקא ספרא דאגדתא וי"א דה"ה ספרים אחרים כדפי'. ויש מקומות בארצינו שנהגו שלא לעכב ולעקל ספרים שמשאילים להם אפי' אם חייבי' להם ממון ויש מקומות שנהגו דבר זה דוקא במלמדי תינוקות שלא יעקל המלמד את הספר אם לא בשכר טורחו ונהר' נהר' ופשטי' כפי שמסרו להם אבותיהם חרם הקדמונים ומעתה הו"ל כההוא סכינה דאשכבתא (ב"מ שם) וכו' וראיי שהשיב ר"ת דוגמת זה הדבר לרבני צרפת וז"ל. על אשר טען ראובן לשמעון להשיב לו מעות שהפקידו בידו למחצית שכר וחייבתם לשמעון להשיב הכל מפני תקנת הקדמונים שלא יעקל אדם פקדון או הלואה מפני תביעתו יפה דנתם ויפה חייבתם לשמעון מפני תקנת העיקול אבל לא יפסיד שמעון בכך מגו שלו אם ישנו שאע"פ שהחזיר מפני תקנת הקדמונים לא יפסיד מגו שלו שהרי עשאהו קדמונים כי ההוא דחבל סכינא דאשכבתא מחבירו שחייב להחזיר לו משום דברים שעושי' בהם אוכל נפש דכל שעתא עובר עליה כנזיר בבית הקברות דימים הראשונים נופלים ועבר כל שעתא ושעתא. דכי פליג רבא עליה דאביי במאי דאמר אהדריה וקום עליה בדינא בקו עליו בדינא פליג אבל באהדריה לא פליג שהרי יכול לטעון עד כדי דמיהן במגו שהיה יכול לומר אתה מכרתו לי ובשביל שלא רצה לשקר יגרע כחו אבל איסורא דעבד עבד וע"פ ב"ד אהדרי' משום דברי' שעושי' בהם אוכל נפש ומ"מ מגו שלו לא הפסיד ומיניה נמי שמעי' בתקנת העיקול ואיכא למימר ולמתלי שתקנו הקדמוני' הכי כדאמרי' ברב עיליש דאיסורא לא הוי ספי. ועל מה שכתבתם אין כאן מגו אין בידי לדון אך מה שכתבתם אפי' יש כאן מגו לא היה מועיל מפני תקנת העיקול הא ליתא כדפרי' וגם ראב"ן זקני פי' דבין לאביי ובין לרבא צריך לאהדוריה אבל בקום עליה בדינא פליגי דלאביי הוי דברים העשויי' להשאיל ולהשכיר הלכך ישבע הנחבל ופטור ולרבא כיון דמיפגים לא מושלי הלכך יחזירנו מפני אוכל נפש ויפרענו או ימשכנו משכון אחר ויתנו לזה וישבע החובל ויטול וכן עיקר.

ד׳אדם שנדר לחבירו להיות בעל ברית או נדר להניח למול את בנו נראה שיש לו לקיים לו אע"ג דאמרי' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הואיל שהוא מנהג שכל אדם נודרי' לאחר למול או להיות בעל ברית ומקיימי' גם בכאן יש לו לקיים כדאי' ב"מ פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ד ע"א) האי סיטמותא פי' רושם של חבית ובאתרא דנהיגין למקני ממש קני סיטמותא מפני שהוא מנהג אף בכאן הואיל והוא מנהג מפורסי' יש לקיים. מוהר"ם שי'.

ה׳רב אלפס כתב שיש לו לשלוח מעות או חפץ ע"י כתב ידו של אדם משום דהכי נהיגי לשגר ודוקא כתב ידו עצמו אבל אם כתבו לו אחר הכתב אין לשלוח על ידו ובהגוזל קמא (ק"ד ע"ב) אמרי' דאין שולחי' המעות בדיוקני היינו כתב.

ו׳מי שיש לו פסק דין על חבירו וחבירו אומר פרעתי נאמן הוא וכן משמע בהגוזל בתרא (קי"ב ע"ב) דאמר התם וכי כתבי' אדרכתא מודיעי' ליה ללוה כלומר שישמע כשרוצה לפרעו ולכך אם אמר פרעתי אינו נאמן אבל פסק דין כותבי' כל היום שלא מדעתו של לוה ולכך אם אמר פרעתי נאמן. מורי שיחיה.

ז׳אשה שנדרה שלא תלך למחול או שלא לשורר או לשמוע קול שיר נראה שבעלה מפיר לה ביום שמעו לפי שהבעל מפיר נדרי עינוי נפש וזה קרוי עינוי נפש כדאי' פ"ק דמועד קטן (ט' ע"ב) עושה אשה תכשיטיה במועד א"ל כגון מאן כגון אמך אפי' כגון אמא דאמך והיינו דאמרי אינשי אתתא בת שיתין כבת שיתא לקל טבלא ריהטא. וכ"ש שאם נדרה שלא להתקשט בבגדי צבעונים שהבעל מפר לה כדאי' בנדרים (ע"ט ע"א) ואלו הן נדרי עינוי נפש שלא להתקשט בבגדי צבעוני'.

ח׳יהודי שהביא בשר מבית הגוים בלא סימן אע"ג דלית הלכתא כרב דאמר (חולין צ"ה ע"א) בשר שנתעלם מן העין אסור ה"מ היכא דליכא ריעותא כגון ההוא דפ' גיד הנשה (שם ע"ב) מברא אתי לאפיה יומא טבא כו' אזיל קם אבבא אודיק בבזעא דדשא חזיא חיותא דתליא טרף אבבא נפיק אתו כ"ע לאפיה אתי טבחי נמי לא עלים רב עיניה מיניה אעפ"כ לא אכל רב מההוא בשרא אבל היכא דאיכא ריעותא כגון דפ' אלו מציאות (בבא מציעא כ"ד ע"ב) בההוא דיו דשקיל בשרא פסק רבי' שמואל מוורדון שאסור ואפי' למאן דפליג ארב מדפריך הש"ס והאמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור אלמא דכ"ע מודו דאסור במקום דאיכא ריעותא. ואם יש ליהודי טביעת עין בגוה אינו מועיל לפי שאין אדם נאמן בט"ע כי אם צורבא מרבנן ואיזהו צורבא מרבנן דלא משני בדבורי אלא בתלתא מילי מסכת' פוריא ואושפיזא (ב"מ כ"ג ע"ג) מורי רבי שיחיה.

ט׳כתובה הכתובה בטעות בפרט אם נתאחר הפרט כשרה ואם מוקדם פסולה אבל החופה כשרה דלא מקרי בטעות לפי שהבעל הקנה לה תנאי הכתובה. מורי רבי שיחיה.

י׳על היבם הדוחה את יבמתו מליבם ולחלוץ ואומר שאינו יכול מחמת עגמת נפש שעדיין לא עברה שנה ממיתת אחיו אומר אני אמרי נואש הם דברי היבם אין להם על מה שיסמכו שהרי לא תלו חכמי' לא בשנה ולא בשנתים אלא בג' חדשים דתנן (יבמות מ"א ע"א) היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיה לה ג' חדשים מכאן ואילך אם לא רצה היבם לחלוץ או ליבם כופין אותו במילי ובשוטי כדתנן (שם ל"ט ע"א) מצוה בגדול ליבם כו' עד לא רצו חוזרי' אצל גדול ואומרי' לו עליך מצוה חלוץ או תייבם ומפרש בגמרא חוזרי' אצל גדול למכפייה וכל היכא דאיכא לשון כפיי' פסק ר"י אפילו בשוט דאי במילי לחוד הא קיימי' דבדברים לא יוסר עבד (כתובות ע"ז ע"א) ועוד אי במילי מאי פריך בגמ' דפ' אע"פ בשמעתי' דמורדות (ס"ג ע"א) והאמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה וכו' לישני הא דקתני מתני' מוסיפי' הייאו היכא דכייפי' במילי ולא חשש אז ודאי מוסיפי' על כתובתה אלא ש"מ כל היכא דאיכא כפי' בשוטי הוא ועוד דמצות עשה הוא על היבם בדקתני בהחולץ עליך מצוה או חלוץ או יבם מ"ש ממצות סוכה ולולב דאם אומרי' לו עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו (חולין קל"ב ע"ב) כ"ש הכא דעבר על מ"ע דרע לשמים ורע לבריות דכופי' בשוטי ומילי ובגוים חובטי' אותו ואומרי' לו עשה מה שישראל אומר לך וטוב בעיני שיטעוהו בכל מה שיוכל להטעותו פן יבא לידי מכשול אפ יכפהו בשוטי או יברח ע"כ ינסו אם יכולים להטעותו שתמחול לו כל הממון שבידו משל אחיו ואפי' בקנין ותמסור מודעא מקודם לכן ואחר שיחלוץ תגבו ממנו הממון כיון דנתן רשות להכות כ"ש שיש לנו רשות להפקיע הממון ממנו כדי שיקיים המצוה דהפקר ב"ד הפקר במגדר מלתא כדי לעשות סייג כ"ש היכא דעובר על דברי תורה דמטעי' ליה בכל מילי דמצינו למטעי' והדר מגבי' מיניה.

י״אעל האב שפרנס את בתו על סמך הבעל נראה שהניח מעותיו על קרן הצבי דהוי מבריח ארי מנכסי חבירו בעלמא כדתנן פ' בתרא דכתובות (ק"ז ע"ב) מי שהלך למדה"י ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר הניח מעותיו על קרן הצבי וקיי"ל כחנן דשני דברים שאמר חנן הלכה כמותו (שם ק"ט ע"א) ואין לחלק בין אב לבין אחר אע"ג דבירושלמי איכא למאן דפליג לבין אחר דגרסי' עלה א"ר חגיי לא אמרי' אלא אחר אבל אבל גובה הא פליג התם ר' יוסי דבין אב ובין אחר אינו גובה וכיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אנן לא מפקי' מספיקא ממונא מבעל. מיהו היכא דלותה מאחר או מאביה ואכלה כגון שאמרה הלויני ואני אפרע פסק רש"י דהמלוה תובעה והיא תובעת את הבעל ואז הבעל חייב לפרוע מדאמרי' (כתו' ק"ז ע"ב) גבי ממאנת דל"ל מזוני היכא דלותה ואכלה משמע הא אשה בעלמא אית לה כה"ג דלותה ואכלה וא"כ ה"נ הבעל חייב לפרוע ודוקא דאיכא סהדי דלא הוי' מתדר לה בהדי' שהי' לה כעס וקטטה עמו או מאביו או מבני ביתו דארגילו אינהו קטטה בהדה וכיון דקיי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו לחיים נתנה ולא לצער חייב להעלות לה מזונות באשר היא שם ומשכחת כה"ג בפ' הנושא (כתובות ק"ג ע"א) אלמנה שאמרה א"א לזוז מבית אבא יכולי' היורשי' לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות וכו' ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה והיא בבית אביה וה"נ כיון דאית לה טענה מעלייתא שאינה יכולה לסבול אצלו צער ובזיון חייב לפרנסה בבית אביה ולא טענינן אימור צררי אתפסה דהא איהו לא טעני' לי' ואנן טעני' לי בתמיה אם איתא דאתפס צררי הוי טעין הכי. והא דאמרי' פ"ב דכתו' (ק"ז ע"א) דאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך רשאי ולא יפרע מה שלותה ואכלה קודם שפסקו לה ב"ד פי' מי שבא ואמר אלו לא הלוה לה היתה מצמצמת ואוכלת ממעשה ידיה בדוחק ואע"ג דלא ספקה כמו שפר"י ה"מ היכא דטעין הכי אבל אי לא טעין לא טעני' ליה וכן משמע לשנא דאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך וסברה גדולה היא זו דלא טעני' ליה דרוב בני אדם אינם רוצים שתזבזה אשתו בחיצי רעב. ומה שפי' דלותה ואכלה דפורע בעלה ה"מ דארגילו קטטה איהו ובית אביו אבל הרגילה איהי טקטטה הוי' מורדת ולא יהבי לה מזונות אפי' לפי ברכת הבית וכן מצאתי בתשו' רב פלטוי גאון ז"ל היכא דארגילו קטטה אם היא מרגילה כמורדת דמי' ואין לה כלום. ואם הוא מרגיל יש לה כתובתה כולה ואם מרגיי' בני הבית כגון חמותה ובת חמותה עליו מן הדין להוציאה למקום אחר דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ואם אינו מוציאה מגרש לה ויתן לה כתובה.

י״בהיא בד"פ סי' תצ"ו כמו שהיא בכ"י.

י״גועל ראובן שיש לו חצי מעשר ואותו חצי אין מנהג בעירו לתת לכיס של צדקה ויש לו רשות לתת לכל העניים שרוצה אם יכול לתתו לבניו ולבנותיו של שמעון קרובו הסמוכי' על שלחנו של שמעון אע"פ ששמעון יש לו ואינו נוטל צדקה. נ"ל דכל זמן שהם סמוכים על שלחנו אינו יכול לתן להם ואפי' הם גדולים דקיי"ל כרבי יוחנן לגבי שמואל דאמר פ"ק דב"מ (י"ב ע"ב) גבי מציאת בנו ובתו כו' לא קטן קטן ממש אלא אפי' גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן ופר"ת ה"ה בעלמא בלא מציאה וכ"פ ר"ת בעירובין פ' חון (ע"ט ע"ב) דתנן אינו מזכה ע"י בנו ובתו הקטנים שיש ליזהר שלא לזכות בעירוב ע"י בנו ובתו הגדולי' הסמוכים על שולחנו לפי שידם כידו וכיון דידם כידו אסור לתת להם את חצי המעשר עני של כספים כיון דאבוהון עשיר הוא ואע"פ שרבינו שמשון משפיירא חולק על ר"ת ומחלק בין מציאה דליכא דעת אחרת מקנה להיכא דאיכא דעת אחרת מקנה אנו עעבדי' כר"ת לחומרא. מאיר בר' ברוך ז"ל.

י״דוששאלתם עיקר המצוה ההולך לארץ ישראל איני יודע אלא כמו שמפורש בסוף כתובות (ק"י ע"ב) ואם מוחלין לו כל עונותיו הכי מפורש התם (קי"א ע"א) ובלבד שיהא פרוש מכאן ואילך ויזהר מכל מיני עון ויקיים כל מצות התלויות בארץ שאם יחטא שם בא"י יענש יותר מכל עבירות שיחטא בחוצה לארץ כי השם דורש אותה תמיד ועיני השם בה והשגחתו תדיר ואינו דומה מורד במלכות בפלטין למורד מרחוק חוץ לפלטין והיינו ארץ אוכלת יושביה היא וכתיב נמי ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי וגו' לפי שמקיאה עוברי עבירות וע"כ ארץ ישראל עכשיו שממה היא ואין בה עיר מוקפת חומה כשאר מדינות ואותם שהולכים לשם ורוצי' לנהוג בה קלות ראש בפחזותם ולהתקוטט שמה קורא אני עליהם ותבואו ותטמאו את ארצי אבל מי שהולך לשם שמים ומתנהג בה בקדושה ובטהרה אין קץ לשכרו ובלבד שיוכל להתפרנס שם דכל דסליק אדעתי' למידר כו' כדאי' פ' האיש מקדש (קידושין נ' ע"א).

ט״ווששאלתם אם אדם פטור מחיבוט הקבר שם לא ידעתי וששאלתם למה לא הלכו אמוראי' שם אשיבך דלא הוי מוותר להו והיו צריכים להתבטל מלמודם ולשוט אחר מזונות דאמר בפ' מי שהוציאהו (מ"ז ע"א) דמותר לצאת לחו"ל לרבו ללמוד תורה כ"ש שאין לילך מרבו מחו"ל לא"י וכ"ש להתבטל מלמודו ולשוט אחר מזונות. וששאלתם לפרש הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה (כתו' ק"י ע"ב) היינו משום דעיקר שכינת כבודו בא"י כסא מול כסא וכתי' והתפללו דרך ארצם תלפיות תל שכל פיות פונות שם ושלום מאיר בר' ברוך ז"ל.

ט״זהיא בד"פ סי' תתקע"א.

י״זמלמד או משרת שחלה יש שרצים לומר דבעל הבית צריך לתן לו שכרו ומייתו ראי' מפ' הזהב (בבא מציעא נ"ו ע"ב) שכירות דיומי' מכירה היא ועוד דפסק ר"ח דאין מחוייב אדם להשכיר עצמו לזון אשו ובניו מדדרשי' (קידושין י"ח ע"א) בגנבתו ולא בכפילו ולא בזממו ה"נ דרשי' לא במזון אשתו ובניו והר' יחזקאל ז"ל הי' אומר דא"צ לתן שכר החולי ומייתי ראי' מפ' האומנין (בבא מציעא ע"ז ע"א) השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או אחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואם קבלן נותן לו קבלנותו ופרש"י חצי שכרו משמע הא משם ואילך לא יחייב.

י״חמעיל שלובשים הגלחים שהולכים לתרפותם מוהר"ם אוסר לעשות מהם דבר מצוה כדאי' בפ' כל הצלמים (עבודה זרה מ"ז ע"א) המשתחוה לבהמה קרנה מהו לחצוצרות ומסיק דאסור ומשמע דלדבר הרשות מותר.

י״טנראה כשאדם מעיין הלכה בשבת ובא אל לבו דבר חידוש שצריך לשאול אסור לרשום על הגליון בצפורן לזכר שלא ישכח מידי דהוי אמסרט על בשרו דאסור לכ"ע (שבת ק"ד ע"ב) ורבי יוסי נמי דנימוקו עמו אוסר.

כ׳והלכתא דאסור למלוה צנון בשבת אבל טובל במלח וכן מותר לתחוב הצנון במלח ולהניחו שעה קטנה דיש בירושלמי בפ' כלל גדול ר' זעירא בשם רב הונא צנון טומנו במלח ובלבד שלא ישהא. אור זרוע.

כ״אתנן בפ' הבונה (שבת ק"ד ע"ב) כתב במי משקין ובמי פירות ובאבק דרכים וכו' פרש"י באבק דרכים באצבע סרט כמו אותיות בעפר נגוב. הלכך צריך לזהר שלא יכתוב בשבת במשקי' על השולחן וגם שלא יסרוט באצבעו סרט כמו אותיות בעפר נגוב. (אור זרוע).

כ״בבפ' כל הכלים (שבת קכ"ה ע"ב) פקק החלון רבי אליעזר אומר כו' וחכ"א בין כך ובין כך פוקקי' בו ואמרי' בגמרא מאי בין כך ובין כך ואמר ר' אבא בר כהנא בין קשור בין שאינו קשור והוא שמתוקן ואוקימנא כי ההוא תנא דתני' קנה שהתקינו בעה"ב להיות פותח ונועל בו בזמן שהוא קשור כו' ורשב"ג אומר מתוקן אע"פ שאינו קשור א"ר אסי הלכה כרשב"ג הלכך הלכה למעשה פקק החלון דהיינו דף שפוקקין בו שכמו כן מתוקן ומוכן ומזומן לכ לפקוק בו אע"פ שאינו קשור אלא שומטו ומניחו בקרן זוית אפ"ה פוקקי' בו בשבת וי"ט דמאחר שהוא מוכן לכך הרי יש עליו תורת כלי וכן נמי נגר היינו יתד שתוקעין בחור המפתן ונועל דלת בו וכן בריח שסוגרי' בו הדלת כל כה"ג רק שהם מוכנים ומזומנים לכך נועלי' וסוגרי' בהם בשבת אע"פ שאינם קשורי' אלא שמוטי' ומונחי' בקרן זוית וכ"כ רמב"ם (פכ"ב מה' שבת הלכה ל') פקק החלון בזמן שהוא מתוקן לכך אע"פ שאינו קשור ואינו תלוי מותר לפקפק בו החלון עכ"ל.

כ״גומותר להוסיף על אהל עראי אפי' בשבת וכ"ש ביו"ט פי' להוסיף כגון מחצלת פרוסה על העמודים או על הכתלים קודם השבת אם נשאר ממנו טפח מתוח ה"ז מותח את כולה בשבת עד שיעשה אהל גדול עכ"ל מ' רבינו משה ע"ה. והיכא שבא לעשות מן הצד כעין מחיצות אם נתכוין לבנין או להתיר בית בטלטל אם המחיצה נעשית מאתמול ונשאר בה אויר ה"ז מוסיף עליה אהל עראי בשבת וי"ט אבל כל המחיצה נעשית מאתמול ונשאר בה אויר ה"ז מוסיף עליה אהל עראי בשבת וי"ט אבל כל המחיצה לא יעשה לכך בי"ט וכ"ש בשבת אבל אם בא לעשות מחיצה לצניעות בעלמא או מפני החמה או מני הגשמים הרי עושה כל המחיצה בשבת וכ"ש בי"ט ובלבד מחיצת עראי.

כ״דהפורס מפה על השולחן צריך ליזהר שלא תהא המפה יוצא למטה מן השולחן טפח משום דטפח הוי קיר לאהל והשולחן נעשה לו גג ולפרש"י דפי' גבי כילת חתנים בפ' תולין (שבת קל"ח ע"ב) לא דמי כו' הוא משמע דשרי לפרוס מפה חוץ לשולחן טפח כי אינו דומה לכילת חתנים דהתם ע"כ מתכוין הוא ואפי' אינו מתכוין פסיק רישא הוא אבל גבי שולחן אינו מתכוין הוא ושרי.

כ״הואותם הכובעים העמוקי' הן וראשו נכנס לתוכו ואין רוח יכול להפריחו מותר בשבת אפי' בלא רצועה ואפי' בולט בחוץ טפחיים ומאהיל על גבי פניו וע"ג בגדיו מפני החמה ומפני הגשמים אפ"ה שרי דאין בו משום אהל כה"ג אבל אותם הכובעים דלא מהדקי שפיר בראש אסור להוליכו בשבת בלא רצועה דלמא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד' אמות. בפ' תולין (קל"ט עב) אמר רבא האי פרונקא אפלגא רכובא שרי אכולה כובא אסור פרש"י בגד ששוטחין ע"ג גיגית יין לכסותה אפלגא דכובא שרי דלאו אהל הוא עכ"ל הלכך צריך אדם ליזהר כשמכסין הגיגית עם היין או עם שום משקה אחר שלא יכסה כל הכלי משום שעושה אהל עד חציו שרי או יותר מחציו ובלבד שלא יכסה את כולה.

כ״וכל איש מישראל מצווה על שביתת בהמתו דכתי' למען ינוח שורך וגו' הלכך צריך ליזהר שלא תצא בהמתו בשבת אפי' בחצר בכל דבר משאוי אבל בכל דבר שהוא תכשיט לה תצא אפי' ברה"ר והכל כמו שפי' חכמים איזהו משאוי ואיזהו תכשיט.

כ״זוהא דאמר (שבת נ"א ע"ב) כל בעלי השיר יוצאי' בשיר ופרש"י כמו כלבים של ציידים משמע דמותר לצוד בכלבים דאי לא"ה הוי השיר משוי מיהו אומר אני המחבר שכל מי שצד חיות בכלבים כעין הגוים לא יראה בשמחת לויתן דאמרי' בפ"ק דע"ז (י"ח ע"ב) ובדרך חטאים לא עמד בקנגיון שלהם ופרש"י קנגיון צידת חיות ע"י כלבים שכל מעשיהם לשם שמחה ושחוק ודגמתו בשחיטת חולין (ס' ע"ב) וכי משה קניני הי' ובויקרא רבה בפ' ויהיה ביום השמיני יש בהמות ולויתן הם קניני' של צדיקים לעתיד לבא.

כ״חוכשהייתי אני המחבר בצרפת היינו מוליכים אופנים על הבגדים כי כן גזרו על היהודים בעת ההיא וזהו כמו חותם שעה לו רבו דלא שקיל ליה ואי מפסיק לא מייתי ליה והיינו יוצאין בהם לרה"ר ויש שהיו תפורי' בבגד לגמרי והנהו שרי כדמוכח (שבת נ"ח ע"א) גבי זוג שבכסותו הכא במאי עסקי' דמיחא בי' מומחא וכו'. ויש שהי' עושים אופן מן הקלף ותופרי' אותו במחט לבגד ויוצאי' בו בשבת וזהו כמו חותם העבד שעשה לו רבו דשרי הואיל ויוצא בו כל השבוע. ומורי רבי' שמשון מקוצי היה מתיר מפני שהאופנים מחוברי' לכסות והביא ראי' מירושלמי דפ' במה אשה יוצאה (הלכה ב').

כ״טובארץ רינוס נוהגים הנשים לצאת במפתחות של כסף לרה"ר בשבת ותולות אותן על צואריהן בחוט וסוגרת בהן התיבה ובעבור כן נהגות בו היתר וגם נשי רבותי ברינוס נוהגות כן ואין מוחין אלא שמורי' להתיר ובעיני נראה לאיסור כדאמר בירושלמי פ' במה אשה (סוף ה"א) ר"ג ברבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב היה לו בידו וגערו בו חבריו משום כשיט הדא אמרי' כו'. ויש שנוהגין שעושות במפתח כמין בת נפש וסוגרת בו מפתחי חלוקה מיהו גם זה אסור כדפי'.

ל׳ולא במחט שאינה נקובה (שבת ס' ע"א) ואוקימנא משום דאשה חולקות בו שערה פי' שקורין בלשון כנען פוטי"ץ פוצ"ן והו"ל תכשיט ומקשה בשבת למאי חזיא פי' והרי בשבת אינה מחלקת ראשה למדנו מכאן דאסור לנשים לחלק שערותיהם בשבת לעשות פוצן וכן מחט של בנות רינוס שתוחבות בראש פדחתן אסור.

ל״אלא יצא האיש בסנדל המסומר (שבת ס' ע"א) משום גזירה וגזירת סנדל לעולם נוהגת כדאמ' בירושלמי (שם ה"ב) ולא בשעת השמד גזרו מכיון שעבר השמד יהא מותר לא עמד ב"ד ובטלו מכאן יש ללמוד כל דבר שגזרו עליו חכמים משום דבר אחר אע"פ שבטל אותו דבר דאגבי' גזרו אפ"ה הגזירה עומדת על מקומה עד שיעמוד ב"ד ויבטל. אמר רב הונא (שבת ס"א ע"א) באותה שיש בה מכה אלמא קסבר מנעל לשום צער עביד וקיי"ל כר"ה דרבי יוחנן קאי כותי' הלכך אסור לאדם ללכת בשבת כשרגלו אחת נעולה ורגלו אחת יחיפה אי משום חשדא אי משום דלמא מחייכי עליו ואתי לאתויי ואם יש לו מכה ברגלו נועל אותה שיש בה מכה ושרי אע"פ שאחרת יחיפה. מיהו ללכת יחף בב' רגליו הא ודאי שרי דמנעל לשם צער עביד פי' להגן מפני יתידות. ובצרפת ראיתי גבורים בתורה הולכ' בשבת יחף.

ל״במיהו אין נכון לעשות כן אפי' בחול לילך יחף כדאמ' בערבי פסחים (קי"ג ע"ב) שבעה מנודים לשמים וחדא מינייהו המונע מנעלים מרגליו.

ל״גלא יצא האיש בסייף וחכ"א אינה אלא לגנאי שנאמר וכו' (שבת ס"ג ע"א) והלכה כחכמים הלכך אחינו שבביהם לא טוב הם עושי' דמוליכי' חרבות ותריסין בע"ש. מיהו כשפעמים יראים ושומרים את העיר שמא אז מותר דאמר בפ' מי שהוציאוהו (עירובין מ"ה ע"א) על ההוא שצרו גוים על עיירות ישראל אין יוצאי' עליהם בכלי זיין בד"א שבאו על עסקי ממון אבל כשבאו על עסקי נפשות יוצאי' עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את שבת ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללי' עליהם את השבת וטעמא דמלתא שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה כל הארץ לכבוש לפניהם כ"ש עת שאנו דרים ביניהם שאפי' באו לשלול בעלמא שיוצאי' עליהם בכלי זיין בשבת שכששוללים אז הם כמו כן הורגים ואין לחלק בין היכא שבאו כבר לאומרי' שרוצים לבא אלא כשהקול יוצא שרוצים לבא לשלול אע"פ שלא באו עדיין מותר ללבוש בכלי זיין ולשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבאו דין מדקדקי' בפקוח נפש כדאמר (שבת ס"א ע"א) גבי קמיעא שמותר לצאת בקמיע ולא שנכפה אלא שלא יכפה וקושר ומתיר אפי' ברה"ר.

ל״דבירית טהורה ויוצאי' בה בשבת כבלים טמאי' ואין יוצאי' בהם בשבת (שבת ס"ג ע"א) אבל בני אדם הנחבשים ויש להם כבלי ברזל ברגליהם מתיר להם ריב"ם לצאת בהם ברה"ר דכיון שאין עליהם אלא בשביל שלא יברחו הרי תקועין היטב וליכא למגזר דלמא מתפרקי ואתי לאתויי כמו בני מלכים היוצאים בזגים שבצואריהם (שבת ס"ו ע"ב) שתוקעי' היטב והוי כמו מלבוש.

ל״הבפ' כל כתבי הקדש (קכ"א ע"א) נכרי שבא לכבות אין אומרי' לו וכו' פרש"י גזירה על אמירה לגוי משום שבות. מכאן ילפי' דאמירה לגוי שבות אפי' בדבר שהוא אסור מדרבנן דהא כבוי לא אסור אלא מדרבנן שאינו מכבה לעשות פחם ואלו לא נדלק מעולם הוי ניחא ליה כל כה"ג לאו מלאכה דאורייתא היא. וכשם שאמירה לגוי שבות כך רמיזה לגוי לעשות בשבת נמי שבות וקיי"ל דאמירה לגוי שבות אפי' במקום מצוה ומותר לומר לגוי לעשות מלאכה דלא אסירה כי אם מדרבנן לצורך מצוה.

ל״ווכבר היה מעשה בישוב אחד ברינוס רחוק מבונא ה' פרסאות ושלחו לבונא לשלוח להם אתרוג והיה כתוב בכתב שהביאו מקלוניא בע"ש אתרוג וע"י אונס נשבר לחתיכות ושלחו שליח מבע"י גדול לבונא אחר אתרוג ובא בחצי הלילה ונשא ונתן בדבר רבי' יואל הלוי ותלמידי' שבעיר והסכימו ואמרו הואיל שלא פשעו וע"י אונס אירע שרי לומר לגוי שיטול מעצמו להם האתרוג כי ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי וכו' עד אי הכי אימא לי' לגוי זיל אחים ליה (עירובין מ"ז ע"ב) אלמא במקום מצוה דאשתפיך חמימי דהיינו שבות דאמירה שרי ה"נ מצוה ואיכא אונס.

ל״זיש רוצים להתיר לומר לגוי להביא ספר בשבת דרך רה"ר כדי ללמוד בו כי היכא דשרי בה"ג דמשום מצוה שרי לומר לגוי ואומר רבי' יצחק בר' שמואל ז"ל דאפי' לדברי ה"ג אסור ולא דמי דדוקא משום מילה דהיא עצמה דוחה שבת התירו לומר לגוי וכו' אבל משום מצוה אחרת אפי' בכרמלית דרבנן אין אומרי' לגוי.

ל״חיש שהיו מתירי' לחלוב בשבת את הבהמה לתוך הקדירה שיש בה פרורין של פת כיון שחולבי' אותה לצורך אוכל והוי משקה הבא לאוכל והוי כמפריד אוכל מאוכל דאפי' בשבת שרי ור"ת אוסר לחלוב בשבת דכיון דבהמה לא חזיא לאכילה בשבת הו"ל פסולת והוי כמסיר אוכל מתוך הפסולת והוי כמו דש שמפרק האוכל מתוך הקש אבל ביו"ט חולב אדם לתוך הקדירה הואיל וחזיא הבהמה לאכילה הוי אוכל דאפרת וכן מוכיח בה"ג שכ"כ דהחולב אדם עז לתוך הקדירה (שבת קמ"ב ע"ב) היינו ביו"ט.

ל״טומותר לסחוט אשכול של ענבים ביו"ט לתוך הקדירה ואפי' בשבת כיון דחזי' האשכול לאכילה אוכל דאיפרת הוא ודוקא לתוך הקדירה דאית בה בישולא שרי שהמשקה הבא לאוכל אוכל הוא.

מ׳וכתב רבי' משה (פ"ח מה' שבת ה"י) מותר לסחוט הענבים לתוך האוכל שהמשקה הבא לאוכל אוכל הוא ואם סחט לכלי שאין בו אוכל ה"ז דורך וחייב והחולב לתוך האוכל או היונק בפיו פטור ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי.

מ״אאשה מינקת שמתקשה לה חלב בדדיה ומצטער' ה"ז מקילה ע"ג קרקע ושרי ואמרי' פ"ק דכתובות (ה' ע"ב) גבי דם חבורי מחבר לדם הוא צריך ואסור או דלמא להנאת עצמו הוא צריך ושרי והכא להנאת עצמה הוא הלכך נראה בעיני דמותר.

מ״בפסק רבי' אליעזר דמיץ בשר שנבלע בו מרק יזהר אדם שלא יסחטנו לצורך משקה היוצא ממנו והנותן בשר במרק או שורה פת ביין ומחזיר לפיו ומוצץ המשקי' חוששני לו מחטאת כ"ש שלא ימצץ בפיו משקה מענבים וכיו"ב וכן ברזא שיש לו נעורת והנערות בלוע מיין יזהר שלא יסחוט מן הנעורת יין שבו אבל אם אין צריך למשקה כלל מותר.

מ״גשאר פירות כגון הנך דתני בברייתא (שבת קמ"ד ע"ב) פגעין כרישין פי' קרובי בלשון כנען ועוזרדין סוחטי' אותן לכתחלה בשבת אבל תותים ורמונים אם הכניסן למשקין היוצא מהן אסור לכ"ע ואם הכניסן לאוכלין לרבנן אסור ולרבי יהודא שרי והלכה כר"י. ותפוחים איני יודע מה אידון בהם במלכותינו שהרי באנגלטיר ובנרמונדיא עושים יין אגסים ותפוחים ודעתי נוטה דמותר לסוחטם לכתחלה.

מ״דיש לאדם לזהר בשבת ויו"ט שלא ישפה מכלי אל כי כדי להשאיר פסולת בשולי הכלי משום דנראה כבורר אלא או ישאיר מן המשקה עם הפסולת שלא יהא הפסולת ניכר או ישפה הפסולת עם המשקה לחוץ.

מ״התנן (שבת קל"ז ע"ב) נותנין לתלויה בשבת וחכ"א כו' נראה בעיני היתר גמור לתן מע"ש שמרים לתוך השק כדי שיזוב היין לחוץ ולשתות היין בשבת דע"כ לא פליגי ר"א וחכמי' אלא לכתחלה אבל היכא שתלה מע"ש ונתן עליו שמרים מע"ש שרי לכ"ע אע"ג שזב היין לחוץ בשבת.

מ״ווצריך אדם ליזהר שלא ישרה בגדיו במים בשבת ויו"ט כדי שלא יבא לידי סחיטה ויתחייב משום מלבן ובמקום מצוה כגון שהולך להקביל פני רבו וכיו"ב לא גזור דלמא אתי למסחט. ושריית הבגד זהו כבוסו היכא דהבגד מטונף או מלוכלך אבל היכא דאין הבגד מלוכלך אין שרייתו כבוסו אפי' אם היה שחור ולכך הרי לטול ידים בשבת במפה וכן כל בגד צח אין שרייתו אלא לכלוכו כי יותר שהקנה בו מלכלך הבגד. וביין ובשכר ושמן שמא אין שייך לבון וכך מסנני' בשבת אותו בסודרי' ולא המים. ואם היה עשוי ומיוחד לכך מסנני' בו אפי' מים כדמוכח פי' רש"י פ' במה טומנין (שבת מ"ח ע"א) אבל לפר"ת אין בידי להתיר אפי' מיוחד לכך לסנן בו מים הואיל ושייך לבון במים.

מ״זובגד שבלוע מן היין ומן השמן או מן השכר אסור לסחטו לתוך המשקין הלכך אסור לסתום פי חבית בבגדים וסמרטוטים מפני שנסחט הבגד והסמרטוט ונופל לתוך היין. והברזא הפרוסה סביבותיה סמרטוט מותר לתוחבה תוך החבית בשבת ויו"ט היכא שהברזא מן הצד משום שהיין הנסחט נופל ע"ג קרקע והולך לאיבוד אבל למעלה אסור לפי שהיין הולך לתוך חבית וניחא ליה.

מ״חאשר שאלת על ראובן ושמעון ולוי ויהודה השותפי' בתוך אחד ופרעו להם כסף וחלקוהו בגורל ואחר זמן קנה ראובן חלק שמעון שותפו בכסף וחזר ומכרו לסוחרים וחתכוהו הסוחרים ונמצא מזוייף מתוכו מלא סיגים וכמעט בא לידי סכנה והוצרך לפייס הסוחרי' ע"י כסף שלא יעלילו עליו כו' יפה כתבת דמקח טעות וחוזר אף אם שהה בכדי שיראה לתגר או לקרוביו או ביותר דלא נתנו בו חכמי' שיעור זה אלא בחפץ הנראה שמה שהתנה עמו נתן לו בכך וכך אלא שמכרו ביותר משויו אבל אם מכר לו כסף ונמצא עופרת מקח טעות הוא וחוזר לעולם ואפי' גבי קידושין אמרי' בפ"ב דקידושין (מ"ח ע"ב) התקדשי לי במנה של זהב ונמצא של כסף ומפרש בגמרא מאי נמצא סצייר בבליתא אינה מקודשת לעולם דכל כמה דלא ידעה בי' ליכא למימר דסברה וקבלה. ועוד שמעון אלו הוי ידע בשעה שמכר לו שכספו הי' סיגים וכי הי' מוכר לו כסף בחזקת טוב והא קעבר בבל תונו ובשארית ישראל לא יעשו עולה וכי היכי דהוא לא ידע ראובן נמי לא ידע דמחל כה"ג אמרי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ"א ע"א) גבי רב ענן שקיל בידקא בארעי' אזל אהדר גודא בארעי' דחברי' אתא לקמי' דר"נ א"ל זיל הדר כו' וא"ל והא אחיל א"ל מחילה בטעות היא את גופא אי הוי ידעת מי הוי עבדת כי היכי דאת לא ידעת איהו נמי לא הוי ידע ובספ"ק דגיטין (י"ד ע"א) גבי הנהו גינאי מסקי' דאפי' קנין בטעות חוזר ואין זמן לדבר עד דאיכא סהדי דסבר וקבל וידע וכ"כ רב אלפס בשם רב האי גאון ז"ל כמו שהבאת בעצמך דכל כה"ג חוזר לעולם ודמי נמי להא דאמ' פ' המוכר פירות (בבא בתרא צ"ב ע"ב) המוכר פירות לחבירו ה"ז מקבל עליו רובע טנופת לסאה ומפרש בגמ' רובע קטניות לסאה חטי' ורובע קטניות לסאה שעורי' ורובע עפרורית לסאה עדשים וטפי לא מקבל דלא שכיח דמערב וסתמא דמלתא מאן דיהיב זוזי אפירי שפיר יהיב וה"נ המוכר אומר לקנות כסף ואיהו נמי אדעתא דכספא קנה וכי אשתכח לי' ביה בדיל או עופרת טפי ממאי דרגילי אינשי לאיערובי ביה מקח טעות הוא וחוזר לעולם. ועוד אמרי' בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ג ע"ב) דטעות של גוי מותר כי הא דשמואל זבין מגוי לקנא דדהבא במר דפרזלא בד' זוזי וכו' אלמא אפי' בדבר הנראה למי שנראה לו לדקדק מ"מ כיון דמוכחא מלתא דהאי גברא מוטעה טפי מקח טעות קרי בי' וגבי גוי הוא דשרי אבל בישראל דומי' דגוי אסור המטעה את חבירו לעכב את ריוח הטעות לעצמו אפי' היכא דלא ידע המוטעה שהטעוהו כי ההוא מלתא דשמואל דלא ידע הגוי שהטעוהו ולא הדר וקתבע משמואל מידי ואפ"ה יליף מינה דטעות גוי מותר הא בישראל כה"ג אסור ולגבי חלוקת השותפי' נמי בטלה מחלוקת וצריכי' כולם לחזור ולחלוק פעם שנית כדאמ' פ' בית כור (בבא בתרא ק"ו ע"ב) גבי האחי' שחלקו ובא להם אח ממדה"י רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין ומסקי' והלכתא בטלה מחלוקת ופרשב"ם ז"ל א"נ אי טעו לחלוק ביניהם שדה שגזל אביהם ונמצאת יוצאת מתחת אחד מהם דחוזרי' וחולקי' בשוה עכ"ל וע"כ מיירי אפי' בחלקו בגורל דאי בלא גורל או שהלך זה בתוך זה במאי לקני ובמה תתקיים שלא יוכלו לחזור בהם והאמרי' לעיל (שם) האחי' שחלקו שנפל הגורל לאחד מהם קנו כולם והא דמסיק רב אשי בההוא הנאה דקא צייתי אהדדי גמרי ומקני להדדי לא אתא לאפלוגי אר' אלעזר דאמר דוקא בגורל קנו כמו שפרשב"ם מדלא גרסי' אלא בספרים אלמא דלעולם לא קאמר בדברים אלא בגורל כר' אלעזר כיון דליכא אורים ותומים כהנחלה בא"י ולא דמי לההוא יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם דב"ד מעמידים להם אפטרופוס ובוררי' להם חלק יפה ופר"י אפי' בלא גורל דהתם ע"פ ב"ד אביהם של יתומי' אינן לתקנת היתומי' יפה כח בד אפי' בלא גורל.

מ״טוששאלת אם ראובן יכול לגלגל על שמעון גם ההפסד שהפסיד על ידו שהוצרך לפייס הסוחרים ולהשחירם שלא יצעקו על דבר זה פשוט הוא ששמעון פטור מזה היכא דלא ידע שמעון שהיה סיגים ולא היה עליו הזהירו ועוד א"נ היה יודע שמעון שהיה בו סיגים ולא הוי ידע בו ראובן פטור ודאי מדיני אדם וחייב בדיני שמים דגרמא בנזקין פטור ולא דמי כלל לדינא דגרמי דמחייבים דכל היכא שאין ההיזק נעשה לאלתר ולא ברי הזיקא לא מחייב ומילי טובא איכא בפ' הכונס הלוקחים מיד ראובן שיש בו סיגים כמו שכל השותפי' לא הרגישו.

נ׳וששאלת בפלוגתא דרב ושמואל (מכות ג' ע"ב) דע"מ שאין לך עלי אונאה הלכתא כמאן לא ידענא מה תבעי לך דבהא כל אפי שוי' דהלכתא כרב דאמר יש לו אונאה דתניא כותי' וכן פסק השאלתות בפרשת בהר סיני וכ"פ ר"ח ורבי' משה וכ"פ רב אלפס בפ' הזהב ולא כמו שכתבת שהלכה כשמואל וכ"פ ר"י ולא שמענו אדם שערער ע"ז מעולם ושלום מאיר בר' ברוך שיחי'.

נ״אנשאל אדם שנדר בעת צרה להתענות חצי שנה ולא נזכר ר"ח וספורים אם חל הנדר או לא. תשו'. נ"ל ודאי דאין הנדד חל על ר"ח ופורים וחנוכה דהא ר"ח אסור בתענית דהא דאמר (ברכות מ"ט ע"ב) טעה ולא הזכיר של ר"ח אין מחזירי' אותו דאי בעי אכיל איבעי לא אכיל פר"י אי בעי לא אכיל דבר שנתחייב בבהמ"ז מיהו להתענות אסור וחנוכה ופורים הם מימים הכתובי' במגלת תענית אע"ג דבטלה מגלת תענית חנוכה ופורים לא בטלו כדמסיק תלמודא (ר"ה י"ח ע"ב) וניהו דמסיק תלמודא לא בטלו פי' אינהו גופייהו מיהו בטלו לענין לפניה' ואחריה' והא קמן דמתענין בהם תעניות גם ביום ו' נופלים בתחנון והטעם דלא עדיי לניהם ואחריהם דחנוכה ופורים מגוף ימים הכתובי' במגלת תענית דבטלו. מ"מ כיון דגופייהו לא בטלו אין חל עליהם נדר כדתני' (ר"ה י"ח ע"ב) מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד וירד ר' אליעזר ורחץ ור' יהושע וסיפר ותני' (תענית י"ב ע"א) נדר להתענות שני וחמשי ושני ופגעו בו ימים הכתובי' במגלת תענית אם גזירתינו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזירתנו. וראיתי תשו' הגאונים דאחד נדר להתענות ב' וה' וב' והגיע ניסן ואמר שלא להתענות דאמר במס' סופרים (פכ"א ה"ג) דנהי דבטלו מגלת תענית יומי ניסן לא בטלו לענין תענית והא קמן דאין נופלין בתחנון ונ"ל הא דלא משני תלמודא לפי דבריהם כאן בחנוכה ופורים ויומי ניסן משום דביומי ניסן יחידי' מתעני' מפני התורה שנשרפה והבכורות והצנועים מתעני' בערב פסח. ומעתה לפי דבריהם ק"ו מזה יומי ניסן דיחידי' מתעני' ובכורות וצנועי' ואפ"ה אין חל עליהם הנדר ר"ח וחנוכה ופורים לא כ"ש. ומיהו נ"ל דיש חילוק בין שבת ויו"ט דאו' לר"ח וחנוכה ופורים דאדם שנדר תענית שנה סתם והיו בהם שבתות ויו"ט קיי"ל כר"ע (בנדרים ס"ו ע"א) דנדר שהותר מקצתו הותר כלו ואפי' ימי החול מותר ואדם שנדר סתם שנה והי' בהם חנוכה ופורים ור"ח עד אותן הימים צריך להתענות אבל באותו יום לא יתענה והטעם דנדר דאו' ואיסור תענית באלו הימים צריך להתענות אבל באותו יום לא יתענה והטעם דנדר דאו' ואיסור תענית באלו הימים אינה רק מדרבנן וניהו דמהני לענין אינהו גופייהו אבל לבטל כל הנדר לא מהני והכי משמע בפלוגתא דר"ע ורבנן נדר להתענות ופגעו בו שבתות ויו"ט משמע התם קאמר ר"ע נדר שהותר מקצתו מדאו' הותר כלו הא ימי האסורי' מדרבנן מודה ר"ע לרבנן דעד אותן הימים מתענה ובהם אין מתענה. ועוד יש חילוק אחר דאפי' גזרו צבור תענית סתם והתחילו מפסיקי' לשבתות וימים טובי' ואלו בימים האסורי' מדרבנן תניא (תענית ט"ו ע"ב) אין גוזרי' תענית על הצבור בר"ח בחנוכה ובפורים ואם התחילו אין מפסיקים ופסק ר' יוסי דאפי' משלים. מיהו ליחיד ודאי אם נדר בפירוש חנוכה ופורים ור"ח התענות אין הנדר חל כדאי' בעובדא דר"א ור"י אפי' בגזירת רבים אין חל דכל דתקון רבנן כעין דאו' תקון ובדאו' לא חל הנדר דהוי כנשבע לבטל את המצוה אך בכעין דאו' אם נדר סתם ניהו דעל אותן הימים אין חל הנדר כדפי' מ"מ ע"י ימי היתר חל נמי על ימים הללו דאפי' בדאו' ראוי לחול ע"י כולל וניהו דבדאו' היתר מקצתו הותר כלו ולא חייל ע"י כולל היינו משום דפותח בחרטה כדאמר תלמודא (נדרי' שם) גבי אלו הייתי יודע שיש שבת ויו"ט בינתיים לא הייתי נודר. אך אם אותו שנודר היה מפרש בהדי' ימי החול וימי השבת ויו"ט הי' חל שנדרי' חלי' על דבר מצוה כדבר הרשות אבל בדרבנן כיון דמן הדין אם מפרש אותו יום בהדי' הי' חל שנדרי' דאו' ואלו ימים דרבנן ולא אתי דרבנן ומבטלי דאו' א"כ ע"י כולל חל לכל הפחות. וצ"ע. ענין אדם שקבל תעניות סתם ומתחיל להתענות בר"ח אם צריך להפסיק מי אמרי' דהא דאמ' ידחה נדרו מפני גזירתינו היינו בלא התחיל הא אם התחיל אינו מפסיק או שמא הא דאמ' אם התחילו אין מפסיקי' היינו דוקא בתענית צבור כדמשמע לשנא דברייתא אין גוזרי' תענית אבל ליחיד שמא אפי' מפסיק מ"מ נראה הפי' אם התחילו פי' ודאי הנדר בטל כדאמ' בנדרי' אלו הייתי יודע ששבת ויו"ט ביניהם לא הייתי נודר וכיון דמתחרט א"כ עוקר הנדר מעיקרו אך היכא דהתחיל להתענות אף לאחר שנודע ששבת ויו"ט ביניהם א"כ הו"ל כפי' ימי החול והשבת והוי כולל א"כ בשבת ויו"ט דאו' וימי החול מתענה ועל שבת ויו"ט אינו חל אבל ימים דבמגלת תענית הואיל והתחיל בפי' א"כ אתא נדר דאו' וחייל אימים דרבנן. חיים פלטיאל תולעת.

נ״בתשו' אבא מורי לפי שראיתי יהודים המחזירי' לקנות מיהודים אחרים טריפה שבא לידם ואח"כ מוכרי' לגוי' ומרויחין ואזלי' וקונין טרפות אחרות מן היהודי' ומוכרי' לגוי' נתתי אל לבי ומצאתי פ"ז דשביעית במשנה ומייתי לה פ' כל שעה (פסחים כ"ג ע"א) וציידי עופות ודגים שנתמנה להם מיני טמאים מותר למוכרן רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא יהא אמונתו בכך וחכמי' אוסרי' ותו גרסי' לעיל מהאי משנה קליפי רמונים והנץ שלו וקליפי אגוזים וגרעינין יש להן ולדמיהן שביעית הצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר לפי שאין עושי' סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות וטרפות ושקצים ורמשים וגרסי' בגמרא ירושלמי (שם) מהו לצבוע בטובת הנאה טמאים הם לכם וטמאים יהי' אלא אחד איסור הנאה ואחד איסור אכילה ומסיק כל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכל שאיסורו מד"ס מותר לעשות בו סחורה ופריך והרי חמור פי' דאסור מה"ת ומותר לעשות בו סחורה ומשני חמור למלאכתו עומד והרי גמל למלאכתו הוא גדל פי' אינו עומד לאכילה כי אם למלאכה ולהכי שרי הרי לך דאין עושין סחורה בטרפות וכיו"ב כדתנן במתני' ומדתני בסיפא ציידי עופות וחיה ודגים שנתמנו להם מינים טמאים דמותר למוכרם משמע דוקא דנתמנו אבל לחזור ולקנות ולמכור אסור אבל אם יכול הסרסור לסייע לבעל הטרפות למכור לגוי מותר לטול שכרו. יואל הלוי.

נ״גואני בנו נ"ל דמותר דפסקי' בגמרא דירושלמי הלכה כרבי יהודה דשרי אם אין אומנתו תדיר בכך והתם מפורש שפיר מה שנחשב אומנתו בכך ונתמנה דרבי יהודה פי' נתמנה לו לפי דרכו לקנות למכור ואין אומנתו בכך כדקתני לוקה ומוכר רז"ל הירושלמי פ"ז דשביעית תמן תנינ' רי"א אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות בלא הוא ה"ז מותר היאך עבידא היה יושב ובטל ממלאכתו כל ימי השבוע וכיון שבאת שביעית פשט ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית אם יש עמו מלאכה אחרת כשר ואם לאו פסול אבל אם הי' יושב ועוסק במלאכתו כל שני השבוע וכאן שבאת שביעית התחיל לשא ולתן בפירות שביעית אע"פ שאין לו אומנות אלא הוא מותר ר' אבא בר' זבדא ר' אבוה בשם ר' לעזר הלכה כרבי יהודה דמתני' אקלס ר' אבא דאמר שמועה בשם דזעיר מיניה תני ר' חייא רבי יהודה לחומרא היאך עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני השבוע כיון שהתחיל שביעית התחיל לשא ולתן בפירות עבירה אם יש עמו מלאכה אחרת מותר ואם לאו אסור אבל אם בטל ממלאכתו כל שני השבוע ובשביעית התחיל לשא ולתן בפירות עבירה אפי' שיש עמו מלאכה אחרת אסור לא בד"א ר' אבא בר זבדא ר' אבוה בשם ר' לעזר הלכה כר"י דמתני' אף הכא כן א"ר יוסי בר בון תמן אין מלכות אונסת ברם הכא מלכות אונסת. ונ"ל דהירושלמי מדמה הך דר' יהודה להך דתנינא בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ד ע"ב) יש לו אומנות שלא הוא מותר ופסק ר' בא הלכתא כר"י דמתני' דשביעית דעלה קיימא מיהו נראה דהלכה כר"י דפ' זה בורר דאימתי לפרש. אקלס ר' אבא פי' שבחוהו חכמים שאמר דבר בשם אומרו אע"פ שקטן ממנו ואפי' לפי חומרא דר' חייא שרי דאין לך אדם שאין עמו מלאכה אחרת שיהי' בטל ממלאכה ומיוחד לעשות סחורה בנבלות וטרפות וגרסי' לעיל מזה בירושלמי (שביעית שם) דר' יהושעי' נסיב ויהיב בהדין מורייס רב הונא נסיב ויהיב בהדין חלתותא. נ"ל דכל הני איסורי דרבנן הלכך מותר לסחור בהם ואפי' אומנתו בכך. תני (ירושלמי שם) לא יהי' חמשה מלקטי' ירק ועשב וא' מוכר על ידו אבל הוא מוכר שלו ושל חבירו ה' אחי' מלקטי' וא' מוכר על ידיהן א"ר יוסי ובלבד שלא יעשה פלטר דלא יהא מזבן בחדא אתרא בכל שעתא ואית דבעי למימר דלא יהא מזבן כל שעתא. תני החנוני שהיה מבשל ירקות שביעית לא יהא מחשב שכרו של דמי שביעית אבל מחשב הוא על היין ועל השכר ועל השמן ועל האבטלה ר' אילא מפקיד לאילן חלטוריא לא תהא חושבי' אגריכין על משחא אלא על חטיא משמע נמי מהכא אגר דבטילה שרי למשקל וכ"ש אדם שיש לו אומנות אחר ומתבטל מאותו האומונת כשהוא מתעסק במכירת האיסור ודכותי' אמרי' בכתובות (ק"ה ע"א) דקרנא בתורת אגר בטילה הוי שקל והיכא דמוכח שרי ואע"פ שאמר שהוא אסור לקבל שכר כדי לדון דכותי' נמי אמרי' בב"מ (נ"ח ע"א) ובפ' אין בין המודר הנאה בנדרים (ל"ז ע"א) אעג דשכר שמור שבת אסור ע"י הבלעה אם משכירו לו לחדש או לשבוע מותר כדאי' התם ותני' בתוספתא דשביעית (פ"ה) הצבעים והפטמין לוקחין מורסן מ"מ ואינן נמנעין ואין מוכרי' נבלה אי מוכרי' אותה מחרוזות מחרוזות אבל מוכרין אותה איברים ע"ג מוטות לא יהא מביא כלבים כופרין וקופים וחולדות הסנאים וחתולים למוכרן לגוי ולשכור עליהם אבל מורייס וגבינות בית הוניקי והפת והשמן שלהם מותר למוכרן לכושי ולשכור עליהם. ונ"ל דה"ט משום דאסור לגדל כלבים כופרים וחולדות הסנאים כדאי' במרובה (פ' ע"א) ומדרבנן אסור לעשות בהם סחורה דלאו למלאכתו עומד דחשו רבנן לתקלה שמא ישהא אותם מפני ריוח שלו כדאמר בעלמא שמא יגדל מהם עדרים עדרים (בכורות ל"ג ע"ב) וכן חשו חכמים לתקלה בפ' מעשר בהמה (בכורות נ"ג ע"א) ובספ"ק דפסחים (כ' ע"ב) וביומא (ס"ו ע"א) ובב"ק (קט"ו ע"ב) אבל מורייס איסורו מדרבנן והלכך שרי וה"ט דאסור לעשות סחורה נמי בבכורות ובנבלות וטרפות דליכא קרא התם דטמאים יהי' לכם כמו גבי שקצים ורמשים כדפי' לעיל. ובפי' המשניות ראיתי שפי' רבינו יצחק מסימפונט לא בבכורות משום דלמא אתי לידי תקלה וע"ז אמרו חכמי' כל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה פי' בקביעות עכ"ל משמע מדבריו שאין איסור אא"כ אומנתו בכך ופי' לה אליבא דהלכתא אע"פ שלא פי' המשנה על זה דרבי יהודה מ"מ לפי דרכו פי' ארישא דרישא ולאו אפלוגתא דר"י ורבנן. ועוד ראיתי שפי' ר"י אומר שלא היה צייד וכו' וחכ"א מ"ט דרבנן דבצייד שרקי ובהדיוט אסור משום דאמר ר' יוסי בר בון בגמרא דירושלמי תמן אין המלכות אונסות והכא מלכות אונסות פי' לוקחת מס מן הציידין עכ"ל ור"ל שהתירו לציידים למכור מפני שנותנים למלך מס מן הציד ואין להם לפרוע אלא ממה שנתמנה משא"כ באדם אחר. ונראה בעיני שיש ראי' לענין זה שהתירו דבר שאין בו איסור מן התורה מפני דוחק ממו דתנן הנחתומים לא חייבו להפריש מעשר שני אלא תרומת מעשר וחלה ומייתי לה בפ"ק דיומא (ח' ע"ב) בהלכה דלשכת פרהדרין ופריך עלי' תלמודא כו' אלא מע"ש נסקיה וניכליה בירושלם ומשני אמר עולא מתוך שפרהדרי' חובטין אותן כל י"ב חדש ואמרי' להם מכרו בזול לא אטרחוה רבנן פי' כל שנה הנחתומי' מוכרין במכר שער העיר ואלו היו מוצאי' יציאות הדרך הי' מפסידי' שאעפ"כ היה להם למכור בזול לכך סמכו לומר רוב ע"ה מעשרי' הם ולא יעלו לירושלם. ועוד נ"ל דאין איסור למכור נבלות לקונה אותן אלא באיטליז בפרוטרוט מחרוזות דהתם איכא למיחש לתקלה כדתני' אין מוכרי' אותו מחרוזות מחרוזות אבל בחציה או שלימה או נתח או ירך או כתף שרי כדמסיים בברייתא ותני' נמי לא יהא לוקח ירקות שדה שביעית ומוכרו בשוק וסתם שוק היינו מעט מדלא תקני מוכר סתם. וקרובי ר' אלעזר בר' יוסף הביא ראי' להתיר מפ' כל הבשר (חולין ק"ו ע"א) דאמר התם כי אתא רב דימי אמר מים הראשוני האכילו בשר חזיר ורבין קאמר בשר נבלה האכילו ומפרש במדרש תנחומא שהיה מוכר נבלות לגוי ובשר שחוטה לישראל והוה סבור ישראל המוכר שהאורח גוי שלא נטל ידיו והאכילו בשר נבלות או בשר חזיר ולא מסתבר לאוקמי בנתמנה כגון גוי וגר שירשו מאביהם גוי או נתמנה לו ע"י צדה כשהי' צד צבי ובאיסור אנמי לא מוקמי' ודחקי' לה כיון דמייתי תלמודא מההוא עובדא וכ"ש מראיות שהבאתי לעיל להיתר ומכירה זו היתה בהיתר שהיה להם גם אומנות אחרת. ולא להכריע על דברי אבא מארי באתי אך הלכה אני דורש. אבי העזרי ותשובה רבי' שמחה.

נ״דשאל מורי הרב ר' יהודה בר' שבתי איך אנו נוהגים היתר בדגים טמאים וארנבים לכבד השרים והלא לכתחלה אסורים בהנאה כדמפ' פ' כל שעה (פסחים כ"ג ע"א) והרי שרצים וכו' עד אי הכי לכתחלה נמי אמר קרא יהיו בהוייתן יהי'. נ"ל דקיי"ל כריב"ל דס"ל לקמן דלא יאכל נמי איסור אכילה משמע ולא איסור הנאה כדפסק ר"ת ז"ל הלכתא כותי' לגבי ר' יוחנן מההוא דפ' בני העיר (מגילה כ"ז ע"א) וכ"ש לגבי רב ושמואל דאפי' במקום ר' יוחנן ליתנהו. ואע"ג דחזקיה רבי' דר' יוחנן הוי מ"מ כיון דשקלי וטרי אליבי' אמוראי אביי ור"פ ורב אשי משמע דכותי' ס"ל והכי קיי"ל ומעתה הוי לא יאכל לדידן דס"ל כותי' כמו לא יאכל לחזקי' וכי פריך תלמודא לעיל לחזקי' למה לי דכתב רחמנא לא יאכל ואתי לכם למשרי' נכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם קשה א"כ הייתי מתיר אפי' לכתחלה אע"כ הכי פי' נכתוב רחמנא לא יאכל ויהיו ומשמע דאי כתב רחמנא לא יאכל ויהי' הייתי אסרו לכתחלה ומתיר' בדיעבד דאי לא למאי קאתי יהיו לשתוק מיניה קרא ונילף איסור הנאה בשרצים מבאש תשרף כדנפקא לן מיניה חמץ בפסח ושור הנסקל ומעתה לכם ל"ל אלא להתיר מקצת הנאה אף לכתחלה וא"כ לא מפריך הכתו' אלא לחכמים והם פי' כי סחורה קבועה אסורה לכתחלה אבל שאר הנאות כאשר אנו נהנים מותרי' אף לכתחלה דהא פרישית לעיל דלריב"ל דאי כתב רחמנא לא יאכל ויהיו הייתי אוסרו לכתחלה ומתירו בדיעבד כמו לחזקי' אי הוי כתב רחמנא לא יאכל ויהי'. חיים בן הרב ר' יצחק נב"ה.

נ״הלא ידעתי אך מצות רבותי קהל מיידבורק לא אעבור דעו כי בענין מורדת יש הרבה דינין כפלוגתא דתנאי ואמוראי ופסק דמשהי לה תריסר ירחי שתא ובמאיס עלי נחלקו רש"י ור"ת ר"ת כתב דלא כפי' ליה רק אם רוצה מרצון נפשו להוציאה ורש"י כתב דכייפי' ליה להוציא הואיל ולא בעיא כתובה וזה אין שייך בדין זה דלא איירי בתפיסה מידי אך במשהי לה תריסר ירחי שתא דבהא איתא תפסה לא מפקי' מינה נחלקו רש"י ור"ת רש"י מפרש לה במורדת דמתני' ונ"ל כפרש"י דפסקו הגאונים אידנא לא דייני' דינא דמורדת דתלמודא כי בישיבת סורא ונהרדעא תקנו כדאמר' אתתא לא בעינא גברא כייפי' לי' לאלתר לאפוקי כדי שלא תצאנה נשים לתרבות רעה וכל מה דמייתי מבי נשא אפי' איתא ביד הבעל מחזיר לה אי איתא בעין ואי ליתא בעין לא משלם ודוקא בנכסי מלוג דאם פחתו פחתו לה אבל בנכסי צאן ברזל אי איתא בעין ולא כלו לגמרי שקלה ואי כלו לגמרי משלם לה. א"כ משמע דאין תלוי בתפיסה לדבריהם. וקצת משמע דרבי' גרשם ז"ל חלק דכתב האידנא תקון רבנן סבוראי דשקלה מיני' מה דתפסה ומפיק לה בגיטא לאלתר בדאמרה לא בעינא ליה משמע אי לא תפסה לא שקלה ואולי ר"ל דתפסה מדידיה שיעור דכולה נכסי מלוג שלה או חיסר נצ"ב והן בעין ואינם שוי' כמו בתחלה ונגד זה תפסה מדיליה א"כ לדברי שניהם משמע כפירש"י דקאי אמשהי תריסר ירחי שתא דאמ' האידנא דאמרה לא בעינא ליה כייפי' לי' לאלתר לא משהי' לה תריסר ירחי שתא והיינו לא בעינא ליה דמאיס עלי אע"ג דקצת הי' משמע דלא כפרש"י דכתב מאיס עלי כפי' לי' להוציא ואלו מדברי הגאונים משמע דהוא מתקנת רבנן סבוראי מ"מ אין זה קה דלפרש"י כפי' ליה להוציאה מעיקרא אך לא שקלה מידי דתפסה אם לא כפי' לי' להוציא רק בתר תריסר ירחי שתא ודורות אחרוני' תקנו דכפי' לי' להוציאה כאשר הי' דין מעיקרא ושקלה מיני' מה דתפסה כאשר פסק התלמוד בתריסר ירחי שתא כן מיד תקנו מ"מ מדברי הגאונים ומדברי רבי' גרשם נלמוד דכפי' ליה להוציא מיד ושקל מה דתפסה לכל הפחות מדידה דאתי' ליה. אך על הכפי' לא מלאני לבי לעשות דבר מה שלא ראיתי מרבותי כי גם ראב"ן מהסס לכפיי' לגט שכתב והיכא דאמרה לא בעינא ליה שרי' ליה לשא אחרת והיא תשב ותתעגן. אך על מאי דתפס' דילה דלא מצי' למשקל לא מצינן אדם חולק בדבר ודומה הדבר היכא דאמרה לא בעינא ליה אי תפס לא מפקי' מיניה ואכפיי' לתת גט נהרא נהרא ופשטי' ולא נתיר לו לשא אחרת כיון שרוצה לקבל עליו גט. אך אם אשה אינה רוצה להיות עם בעלה גם אינה רוצה לקבל גט מוטב שנתיר לו לזרוק לה גט קרוב לה שלא מדעתה ממה שנתיר לו לשא אחרת וגם אם כלה משלה והיא תפסה משלו נגד זה קצת היה דומה דמעכבת נגד זה דהא כל מה שהוציא על המזונות היה חייב בהם וא"כ נכסיו עמדו באחריות ואין זו רק סברא מ"מ מדי"ל כן אי תפסה שיעור דילה לא ידענא מאי אידון בה. ועל ולד היונק נראה לפי דברי הגאונים דאינה חייבת השתא מאי דתפסה לא מהדרה וכ"ש דתפסה גופה ומעשה ידיה לעצמה והנקה היא ממלאכות שאשה עושה לבעלה והוא מחוייב בטפול הולד כדפסק תלמודא (כתו' ס"ה ע"ב) אבל זן בניו ובנותיו קטני קטנים וע"כ היינו בכפיי', בשוטי' דאי במילי מאי אריא קטני קטנים אפי' קטנים כדאמר תלמודא (כתו' מ"ט ע"ב) גבי אסיתא בצבורא. וקטני קטנים מפרש תלמדא עד שש ומיהו אם מכירה צריכה להניק בשכר כדאמר תלמודא (כתו' נ"ט ע"ב) על הא דנתגרשה אינה כופה ואם הי' מכיר אותה מניקתו בשכר וזאת לא עדיפ' מנתגרשה וזאת אשר תעשו עשו ואני אחריכם אני חיים פלטיאל תולעת.

נ״ואביאסף. המורדת על בעלה פוחתי' לה מכתובתה ז' דינרי' בשבת וכו' ועד מתי הוא פוחת עד כדי כתובתה כו' כתו' ס"ג ע"א) המורד על אשתו מוסיפים על כתו' ג' דינר בשבת מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש המטה אבל ממלאכה לא הוי' מורדת ר' יוסי בר חנינא אמר אף ממלאכה (שם). פסק רב אלפס והלכתא כר"ה כדאמר לקמן ה"ד מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ש"מ דתשמיש הוא דהוי' מורדת ואינה ראי' דהא מסקי' דמתשמיש כ"ע לא פליגי דהוי מורדת כי פליגי ממלאכה נ"ל דהלכה כר"י בר' חנינא דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. ירושלמי (כתו' שם) הכא את אמרת ז' וכאן אמרת תלתא א"ר יוסי בר' חנינא היא חייבת לו ז' מלאכות פוחת לה ז' הוא חייב לה ג' לפיכך מוסיף לה ג' ור"י בר"ח לטעמי' דאמר בגמרא דידן אף ממלאכה ומיהו בגמ' דידן מפרש טעמא אחרינא (ס"ד ע"א). ונימא נמי הוי' מורדת אי אומרת לא אתאחדנ' בהדי' וכשיגיע זמן טבילה ושמוש לא הוינא בהדי' דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. דרש רב נחמן בר חסדא הלכה כרבותינו ורב ששת אמר הלכה נמלכין בה היכי דמי מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא לי' ומצערנא לי' אב אמרה מאיס עלי לא כפי' לה מר זוטרא אמר כייפי' לה הוי עובדא וכפו לה ונפק מינה רב חנינא מסורא ולא היא סייעתא דשמי' הוא (כתו' שם) ור"ח גורס לא כייפי' ליה וכן פר"ת שהרי צועק הוא עליה שהיא מורדת ופי' לא כייפי' ליה להשהותה עד שתפחות כתובתה וכמה דאגידא ביה לא יהבי' לי' אחריתי אבל אם שניהם רוצי' בגירושין בלא כתו' אפי' מר זוטרא מודה אבל היא לא תשתכר באומרת מאיס עלי שנכיפנו לגרשה מיד שא"כ כל אשה תולה עיניה באחר ותפקיע עצמה מיד בעלה ע"י שתאמר מאיס עלי ותנן בפ' בתרא דנדרים (צ' ע"ב) השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ומפ' טעמא שלא תהא תולה עיניה באחר ומה הועילו חכמי בתקנתן הלא תאמר מאיס עלי ותפקיע עצמה וכי ה"ד מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא לי' שדעתה שתתעגנו עד שיתרצה לתן לה גט וכתו' וכמה דאגידה בי' לא יהבי' לי' אחריתי אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתי לא בייפי' ליה אם רוצה לגרשה ולא אמרי' נכיפנו אולי תחזור בה. מר זוטרא אמר כייפי' לי' להשהותה בפחיתות טרפעיקין אבל אם היא מוחלת כתו' יגרשנה מיד אם ירצה לכ"ע. ומשהי' לי' תריסר ירחי שתא לאו אמורדת קאי. וי"א דאמאיס עלי קאי וכן פרש"י ובתשו' של ראשי ישיבות דבבל פי' מחלוקת יש בין המשנה ורבותינו האמוראים. ומשהי' לי' תריסר ירחי שתא הוא ופליג אכלהו. ובמאיס עלי גרסי' כייפי' לה. ובספר גר' פסק הלכה כדדרש ר"נ הלכה כרבותינו והביא ראי' מדבעי' לן במס' סוטה פרק ארוסה (סוטה כ"ה ע"א) עוברת על דת צריכה התראה ואיכא דאמרי צריכה היינו ד' שבתות ואומר אני דלאו ראי' היא דהתם בעוברת על דת משה מיירי כדאי' בפרק המדיר (כתובות ע"ב ע"א) והא דגרסי' בירושלמי אתתא דפרעא רישא לאכעוסי בעלה מורדת הויא היינו עוברת על דת יהודית כדאי' בפ' המדיר (שם) ועוד שיש לפרש שבת אחת או ב' שבתות ולא ד' שבתות ובתשו' הגאוני' כתבו דלא דייני' בזה"ז דינא דמורדת אלא הכי נהיג' בב"ד הגדול ובשתי ישיבות כדאמרה לא בעינא ליה יהיב לה גטא לאלתר ולא שקלה מאי דתפסה מכתובתה מדילי' אלא מפקי' מינ ומהדרי' לבעל אבל מאי דאייתי מבי נשא אפי' אי לא תפסה יהיב לה בעל אי איתא בעיני' וא ליתא בעיני' לא מפקי' מבעל וה"מ בנ"מ אבל בנצ"ב כל כמה דלא כלה לגמרי יהיב לה אבל כלה דלא חזי' לתשמיש דמעיקרא משלם לה בעל א"נ מגנב דבאחריותי' קאי. ויש גאונים שאמרו יהיב לה עיקר כתו' מנה ומאתים לא תוספת כי היכי דלא להוי בנות ישראל הפקר אע"ג דאמ' תנאי כתו' ככתו' דמי למורדת כדאמ' בר"פ אע"פ (כתובות נ"ד ע"ב) הכי דייני במתיבתא אי בעי' למיפק מיני' משום. לה בעל לא דיינא בה דינא דמורדת וכן בכל הני דכופי' אותו להוציא. אי מתה אתתא מקמי גיטא ירית לה בעל וכן מצאתי בה"ג ובפר"ח ובדברי רב אלפס ובס' חפץ אבל רב עמרם פוסק דנוטלת. והמורדת יבמה ג"כ נוטלת כל כמה שהביאה בין מקרקעי בין מטלטלי ועיקר כתובתה מנה או מאתים והמותר מחלה ויוצאת בגט.

נ״זורבינו גרשם מאור הגולה השיב איברא אי תפסה לא מפקי' מינה ומשהי' לה תריסי ירחי שתא מיהו רבנן סבוראי דבתר הוראה תקון דיהב לה גיטא לאלתר ושקל מאי דתפסה כדי שלא תצאנו בנות ישראל לתרבות רעה וראב"ן זקיני כתב אע"ג דהלכה כרבותינו בדורות הללו שאין אדם נושא שתי נשים ביחד לא משהי' לה אם בשביל אחרות שיתייסרו קנסי' להתיר לבעל לשא אחרת והיא תשב ותתעגן ואומר אני אחרי שראינו בה פלוגתא דרבוותא חכמי הדור יתנו לב לפי הענין להעמיד דבר על אופניו לפי שלא תצאנה לתרבות רעה ובתלמוד ירושלמי בפרקין דאי' א"ר סימון בשם ריב"ל המורדת והיוצאת משום שם רע אין לה לא מזונות ולא בלאות א"ר יוסי אילין דכתבין אין שנא אין שנאת תנאי ממון ותנאו קיים. אביאסף.

נ״ח(ב"מ ע"א ע"א) ת"ר אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב למאן אי לימא לישראל והתנן אלו עוברי' בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים אלא ערב לגוי כיון דגוי בתר ערבא אזיל הוא ניהו דשקל מיני' רבית אמר רב ששת כגון שקבל עליו לדון בדיני ישראל א"ה רבית נמי לא לשקול כשקבל עליו לזה ולא קבל עליו לזה.

נ״טונ"ל דמינה שמעי' שאם בא ראובן עם מערופי אשו אצל שמעון להלות לו ממנו מעות על המשכון שאינו שוה הקרן והרבית ונתערב ראובן לפדותו בקרן ורבי שקצב עמו א"נ בלא משכון כלל נתערב ולר פרע הגוי לשמעון על ראובן לשלם הראן דערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין (ב"ב קע"ו ע"ב) אבל הרבית לא יפרע ראובן מכיסו כיון דדינא דגוי בתר ערבא אזל א"כ הגוי אומר לשמעון תתבע מן העאב שלך וא"כ הו"ל כאלו הלוה ראובן משמעון ואסור ליטול הרבית עד שיתן הגוי. וראיתי שפסק זקני דפטור ולא מטעם שכתבתי אלא משום דלגבי קרן מקרי ערב בשעת מתן מעות אבל הרבית שלא הלוה לו הוי כערב שלא בשעת מתן מעות ולדבריו אם הקנה לו לתת הרבית היה חייב לשלם לו הריבית ול"נ דאסור לתת לו אפי' הקנה לו ומעשה בא לידי ודנתי לפני אבא מרי והורה לדברי דודאי אם הניח לו הגוי המשכון או ערב גוי על הקרן והריוח ובא ישראל והקיף המשכו ממנו או פטר לערב גוי ונתערב הוא חייב לתן גם הרבית שעלה כבר אבל לא הרבית שמכאן ולהבא שהרי היה לו המשכון על הרבית מן הגוי ומ"מ על ערב גוי שכתבתי קצת יש לפקפק אבל על המשכון פשוט הוא כמו שכתבתי. וזקני כתב שאפי' נעשה ערב לגוי וקבל עליו הגוי שלא יתבע מן הערב תחלה מותר ודעת רבי' נ"ל בזה משום דקתני שקבל עליו לדון בדיני ישראל ודיני ישראל לא יתבע מן הערב תחלה.

ס׳(ב"מ ע"א ע"ב) ת"ר מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת של נכרי ולא מדעת ישראל כיצד ישראל שלקח מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר א"ל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לגוי אסור ואם העמידו אצל גוי מותר ואוקימנא דוקא כשא"ל הניחם ע"ג קרקע והפטר א"נ אם נשא ונתן הגוי בידו מותר אבל בדבורו לא דאין שליחות לגוי דגמרי' כל התורה מתרומה וליש אינהו לדידן ול"ש אנן לדידהו. וכן גוי שלוה מישראל ברבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל וא"ל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור ומדפרכי' בשלמא סיפא לחומרא וכו' ש"מ דאפי' בדבור אסור אפי' לא נשא ונתן ביד ואע"פ שיש לדחות דלבסוף ארישא ואסיפא משני כגון שנשא ונתן ביד מיהו נראה דאולי' לחומרא גם בפסקי זקני כדברי. ואע"פ שאין שליחות לגוי אם אמר ראובן לשמעון היה שלוחי ולוה לי מגוי מעות ברבית ועשה שמעון כן מותר שמעון לקח הרבית מראובן ולתת לגוי שהרי יש שליחות לישראל ונעשה שמעון שליח של ראובן ולא של גוי והוא אינו לוה ולא מלוה ולא ערב. וגוי שאמר לראובן תלוה לי מעות על משכוני והלך ראובן ולוה אותו משמעון לצורך הגוי על משכנו של גוי או אומר אני נותן ומזכה לך משכוני תחתיו דגוי ונתרצה שמעון מותר שמעון לקח הרבית מראובן דהוי שליח של שמעון להלות לגוי וכן כשזיכה לו משכונו ואם כופר ראובן ישבע שהוא כדבריו ויפטר. ואפי' אם הגוי אלם ולא יפרע לראובן יטול שמעון הרבית אבל אם הזכיר לו שם הגוי האלם הרי ידע שאין דרכו לתת רבית כולי האי לא יתן ראובן משלו דידע ומחל. ואם פודה ראובן במעות של עצמו המשכון הוי רמאות ומ"מ הרבית מותר לקבל דהוי כמוכר לו המשכון ומזכה לו כל הריוח הראוי לתן לו כדאמ' בריש המפקיד (בבא מציעא ל"ד ע"א) נעשה כאומר לו לכשתגנוב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וזכה בכפל וכ"ש דהכא מזכה לו הריוח שעתיד לבא מהיום ואפי' מריוח במה שפדה המשכון זכה בו וקנאו. וגוי שמשכן משכון לישראל ברבית ואח"כ מכרו הגוי לשמעון ושהה שמעון לפדותו מותר לראובן לקח הרבית שהרי לא לוה הישראל לשמעון כלום וזקני מדמהו להא דאמר (ב"מ ע"ג ע"ב) רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא גוי ביתא והדר זבני' לרבא כו' עד אי הוי ידענא דהי' מושכן למר לא הוי זבנינא לי' השתא בדינייהו עבדי' לך דכל כמה דלא מסלקי בדמי לא שקלי אגר בית אנא נמי לא שקלי' מינך אגר ביתא ומסלקי' לך בדמי ולא הוי' כהלוהו ודר בחצירו דאסור שהרי לא הלוה לו. אביאסף.

ס״א(ב"ק פ"ט ע"א) אמר רבא הלכתא טובת הנאה לאשה ואי קשי' הואיל וטובת הנאה לאשה אמאי קתני פגיעתן רעה תזבין כתובתה בטו"ה ותשלם התם משום דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וכו' ואי מחייבי' לזבוני כתובתה בטו"ה ותיתב ליה ודאי הדרה ומחלה לכתו' לגבי בעלה ואפסודי ללוקח בידים לא מפסדי' ואי אמרת תזבן כתו' לההוא גברא דאזקתיה ואי מחלה לכתו' לגבי בעלה ליכא פסידא כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי ב"ד בכדי לא מטרחי'. וזקני פסק בזה"ז כיון שרגילות הנשים לשא ולתן הרי הן כאלו מינם בעליהם להיות שלוחי' ואם יש עדים חייב הבעל לשלם מפני תקנת השוק שישאו ויתנו עמהן ואם אין עדים נשבעות והא דאמ' בפ' השולח (גיטין מ"ו ע"א) אין אדם רוצה שתתבזה אשתו ב"ד ה"מ גבי נדר שהיא צריכה בעצמה לפרט בפני ב"ד אבל הכא אפשר ע"י אפטרופוס. ובחבור שני הארכתי. ועוד תתבזה ותבזה ולא יגזול לחבירו משא"כ בהחובל שאינו נהנה מזה הבעל. אביאסף.

ס״במפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ג ע"ב) מכריז רבא בר ישראל דידע סהדותא לגוי ואזל ואסהיד בדינא דגוי על ישראל משמתי' ליה וכו' ולא אמר' אלא חד כו' ונ"ל אם בתחלת הדבר לקחוהו לעדות חלול השם הוא ויכול להעיד לו ואם אינו בסכנת נפשות. אביאסף פ"ק דב"מ.

ס״גולית הלכתא כבן ננס דאמר (שבועות מ"ה ע"א) כיצד אלו ואלו באי' לידי שבועת שוא אלא שניהם נשבעי' ונוטלי' מבעל הבית וכן מוכח פ"ב דקידושי' (מ"ג ע"א) דגרסי' אמר רבא א"ר נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בדיני ממונות כו' עד משתבעי עדי' דיהבי ליה ומשתבע מלוה דלא שקל וכו'. ולית הלכתא כסומכוס דאמר (ב"ק ל"ה ע"ב) ממון המוטל בספק חולקין אלא כדרבנן דאמרי המע"ה.

ס״דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות (ב"מ ד' ע"ב) שאילת ה"ר ברוך לתאוה אבקש מורי הר"ר אליעזר הלוי אשאלך והודיעני איך יצאה הוראה מלפניך עתה בשבועת הקרקעות אם נשבעי' עליה' שבועת היסת מדרבנן דבחזקת הבתים משמע דאין נשבעי' עליה' בעובד אדרבה בר שרשום (ל"ב ע"ב) דמסיק התם (ל"ג ע"א) מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי מהימנא ופרשב"ם אין נשבעי' על הקרקעות ועוד חזקה במקום שטר קיימא ואי איכא שבועה דרבנן מה מועיל סוף סוף שבועה בעי ואע"ג דההוא יש לדחות שאני התם דחזקה במקום שטר קיימא ולא תקנו רבנן שבועה במקם שטר אלא כגון שטרי הלואות וכתובות דקיימי לגובינא וזימנין דשייר שטר אפשיטי דספרא אבל מכירה אינה עומדת לחזור בו אך בשערים דרב האי פסק דשבועת היסת דרבנן נשבעי' על הקרקעות וראייתו מדאמר בכתו' פ' הכותב (כתובות פ"ז ע"ב) גבי ע"א מעיד שהוא פרוע ועוד אין נשבעי' על כפירת שעבוד קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעל הבית. וסברא היא כי היכי דתקון רבנן שבועת היסת גבי כופר הכל אע"ג דמדאו' פטור ה"נ תקון. הכא. מיהו כשכופר בכל הקרקע אין נשבעי' דתקנתא לתקנתא לא עבדי' כדאמר בפ' שבועת הדיינים (שבועות מ"א ע"א) ואע"ג דבפ' הכותב תקנתא לתקנתא הוא דהא נשבעת ונוטלת שאני התם דבלא שבועה הי' לה להאמינה מטעם מגו. אך בשבועת הדיינים (שם) אמר גבי שטר אי טען ואמר אשתבע לי דלא פריע הוא משביעי' ליה אע"ג דכופר הכל הוי בכפירת שעבוד קרקעות. וריב"א הי' דוחה ההוא דהכותב דהתם טעמא רבה הוא דפרע דייק דמפרע לא דייק וכן גבי ע"א מעיד שהוא פרוע משום דמסייע לי' ע"א ותקון שבועה להפיס דעתו של בעל הבית. ורבי' שמחה השיב לי על כפירת גוף הקרקעות כגון קרקע פלוני' מכרתי לך או נתתי לך או עשר גפנים מסרתי לך והלה אומר להד"ם לא תקנו שבועה דלא מתקני רבנן שבועה דלית דכותי' באורייתא וראי' מפ' הזהב (בבא מציעא נ"ח ע"א) גבי הקדשות שבועה זו תקנת חכמי' היא שלא יזלזלו בהקדשות מכלל דקרקעות וכל הנך אין נשבעי' עליה' אפי' תקנת חכמים ליכא דליכא דכותי'. ומה שפסקו הגאוני' דנשבעי' מדבריהם דוקא על כפירת שעבוד קרקעות דשבועה לאו אגוף קרקע אלא על כפירת מטלטלי' ואין ראי' גדולה מאשתבע לי דלא פרעתיך ומהבא לפרע מנכסי יתומים אפי' בשטר נשבע (שבועות מ"ה ע"א) והיא גופה לא ידענא מנ"ל דכפירת שעבוד קרקעות חשיבה שבועת קרקעות והלא הכפירה אינה כי אם על המטלטלי' ותלינא קצת בפלוגתא דאביי ורבא (פסחי' ל' ע"ב) אם למפרע הוא גובה אם מכאן ולהבא הוא גובה ואמאי אין נשבעי' ותו למ"ד שעבודא דאו' דין שעבוד שלא בשטר כמו בשטר א"כ לא משכחת שבועה בהלואה ועקירת המקרא הוא זה.

ס״התשובה. דע כי מעשה בא לידי בימי מורי אבי בשכירות קרקע והייתי רוצה לפטרו משבועה דשכירות קרקע חשוב כמכירת קרקע פי' הזהב (בבא מציעא נ"ו ע"ב) גבי אונאה מי כתיב ממכר לעולם וכו' ונראה דאין לשבע כלל אקרקעות אפי' שבועת היסת ומה שחילק רבי' שמחה בין שעבוד קרקע לגוף קרקע לפי שעל המטלטלים באים לדון תשובה לדבריו מפ"ק דב"מ (ד' ע"ב) גבי סלעין דינרי' ומסיק דאין נשבעי' על כפירת שעבוד קרקעות ובפ' שבועת הפקדון (שבועות ל"ז ע"ב) אמר רבי יוחנן הכופר בפקדון שיש עליו עדי' חייב בשטר פטור וטעמא דהוי כפירת שעבוד קרקעות וכיון דמדאו' דין אחד להם לגוף קרקע ושעבוד תקשי לדבריו תקון רבנן שבועה דליתא וכו' אך אם תקנו שבועה להפיס דעת התובע בשבועת היסת כדאמר בהכותב (פ"ז ע"א) גבי ע"א מעיד שהוא פרוע ומהבא לפרע מנכסי יתומי' שהבאתם שניכם דאין נשבעי' על כפירת שעבוד קרקעות לא צהריתו בה דמה ענין היכא שטוען לדברי השטר להיכא שמודה בשטר אך טוען שפרע דהתם ודאי נשבע לאמת דבריו כדאמר בהכותב דפרע דייק דמפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליהו כי היכא דתידוק ומדפריך בשבועות (מ"א ע"א) מה בין זה לפוגם שטרו משמע דטעם אחד לכל אלו השבועות ואע"ג דגבי ע"א מסיק כדי להפיס נראה שהכל טעם אחד ותלוי זה בזה והא דקשי' למ"ד שעבודא דאו' כו' איכא למימר באומר בשעת הלואה כל נכסי ואלו הן כדאמר פ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ח ע"ב) אמלתא אחריתי א"נ דאמרי סהדי ידענא ביה דלא הוי ליה ארעא מעולם א"נ כגון שהלוה התנה שלא לשעבד קרקעות כלל שרוצה למוכרם מפני דוחקו.

ס״ו(ב"מ ה' ע"א)ההוא רעיא דהוי מסרו חיותא כו' ומסקי' משלם תרתי ונשבע על השאר ופרכי' ונחייבו מדר"נ וכו' ומשביעין אותו שבועת היסת ומשני דר"נ תקנתא היא. משמע מזה דהלכה כמאן דמתני (שבועות מ' ע"ב) לדר"נ ארישא וכ"ש אסיפא ולא דמי לתקנתא לתקנתא. מפלוגתא דר' יהושע ורבנן בפ"ק בשבועות ובפ"ק דבבא מצי'.

ס״ז(ב"מ ד' ע"א) כופר בפקדון פסול לעדות. ראובן טען את שמעון לדין וטען הפקדתי בידך חפץ תנהו לי ושמעון השיב החזרתיו לך וחייבוהו ב"ד לשבע שהחזירו וחזר שמעון ואמר איני חפץ לפטור בטענת שקר ולשבע אמת אגיד ואשבע שאותו חפץ שמסר לידי שמרתי כדרך השומרי' ולא פשעתי ואבד עם שלי איך נשבע אם כדברי' הראשונים או האחרונים.

ס״חתשובתי דעתי נוטה שישבע כדברי' האחרונים אם ירצה לפטור. לא מבעי' אם מתקן דבריו הראשונים שחוזר וטוען כדאמר בחזקת הבתים (ל"א ע"א) זה אומר של אבותי וכו' האי אייתי סהדי דאבהתי' היא והאי אייתי סהדי דאכל שני חזקה וכו' עד אין דאבהתי' היא ומיני' זבינתי והא דקאמר' דאבהתי' דסמך לי עלה כדאבהתי' ואסקי' דחוזר וטוען כיון דמתרץ דבורי' אלא אפי' מכחיש דברי' הראשונים חוזר וטוען אע"ג דמסקי' התם ואי טען ואמר של אבותי היא ולא של אבותיך אינו חוזר וטוען אימור טענתי' אגמרי' לטיעון שקר ה"מ אם חוזר מדבריו הראשונים מכה עדי' כי התם דמייתי סהדי דאבהתי' היא וחוזר בו בע"כ מדבריו הראשונים וליכא מגו אבל חוזר וטוען מעצמו מגו שהיה יכול לעמוד בדבריו הראשונים ולשבע ופטור ישבע נמי כדבריו האחרונים האמת ויפטור ואפילו מכחיש לדבורו ואפי' נפק מב"ד ואפי' פסקו ב"ד כבר לשבע כדבריו הראשונים נשבע כפי האמת ויפטור. ודאי אם הי' טוען בתחלה דבר שהי' חייב בו פרעון או שבועה אינו יכול לטעון ולחזור ולפטור מפרעון או משבועה דהוי הודאת בע"ד כק' עדים דמי (ב"מ ג' ע"ב) א"נ אם בטענה ראשונה נפטר ובשני' מתחייב הודאת בע"ד כק' עדים וחייב אבל אם שני הטענות באים לפטור חוזר וטוען ע"י מגו.

ס״טואבא מרי הי' מביא ראי' מפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל"ט ע"ב) תני בר קפרא ערער וחזר וערער אם מחמת טענה הראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה והתם סותר דבריו שהערעור הראשון הוא גזלה ממנו והשניי' שמכרה לו ולא נתן לו דמים והשלישית בערער אחר ומש"ה אינו חוזר וטוען אע"ג דמנפשי' הדר בו. ונ"ל דמשם אין ראי' דהתם ליכא מגו שהי' יכול לעמוד בערעור הראשון שהרי מאותו ערעור כבר עברו יותר מג' שנה אפי' אם ערעורו אמת קיי"ל דצריך למחות בסוף כל ג' שנים וכיון דליכא מגו אין נאמן אף על האחרונים ונהמני' על ערעור שני ע"י שיכול לעמוד בראשון ואשלישי ע"י מגו שני שאין בין ראשון לשני ג' שנים וכן בין שני לשלישי שיש לומר חד מגו אמרי' תרי מגו לא אמרי' ותו לא אמרי' מגו אלא להעמיד הממון ביד המוחזק דקאמר' היכא דקיימא ארעא תיקום אבל למערער להוציא מיד המוחזק בה לא מהני מגו ונ"ל ראי' דגרסי' בפ"ק דב"מ (י"ז ע"א) ארבח"ח אר"י מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדי' מעידי' אותו שיש לו בידו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון וכו' א"ר אבין א"ר אלעא אר"י הי' חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעדי' מעידי' אותו שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה.

ע׳וראיתי תשו' ר"ת שאם אמר נשבעתי ולא הוחזק כפרן נאמן בלא אותה שבועה דלא מצינן חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו אלא גבי ממון אבל גבי שבועה לא שבימי רב נחמן נתקנה שבועת היסת אבל לא בימי רבי יוחנן ור' אלעאי לא נתקנה עדיין הלכך לר' אלעא לא ישבע וזה אינו נ"ל מ"מ כיון דבימי ר"נ נתקנה הרי יש בה דררא דממונא וישבע. אח"כ מצאתי בתשו' ר"ת המתחלת עיניכם הרואות במראות ציר צבאות שצריך לשבע ע"ז שכבר נשבע דהוי כמנה לי בידך והלה כופר. ובהוחזק כפרן נראי' דברי רבינו מדברי רב האי גאון שפי' שכנגדו נשבע ונוטל דכי היכא (דכפרן דפרעתי צריך לפרוע בעדים כפרן דנשבעתי נמי צריך לשבע בעדי דאין זה דומה לההוא (דב"מ ה' ע"א) דאכל תרתי מינייהו דההוא רועה גזלן הוא כו' וכ"ז בטוען נשבעתי בפני ב"ד פלוני והלכו להם למדה"י שאין יכולין לברר עכ"ל. וכל אלה דאינו חוזר וטוען היכא שמכחיש לדבורו משום דהוחזק כפרן בעדים ובנדון זה מרוב חסידתו לא רצה לפטור בטענת שקר ותדע דתלינן בזכותי' ולא משוי לי' כפרן אפי' בעדי' דאמר לקמן לעיל ממה שהבאתי (ב"מ י"ו ע"א) חייב אתה לתן לו ואמר פרעתי ועדי' מעידי אותו שלא פרע והדר אמר פרעתי לא הוחזק כפרן מ"ט אשתמוטי קא משתמיט מיני' עד דמעייני' רבנן בדיני' ותו האמר (שם) הכופר בפקדון פסול לעדות ופריך נימא אשתמוטי קא משתמיט ומוקמי' ההיא שעתא הי' הפקדון בידו נקיט א"נ הוי בביתו דאז הוי גזלן גמור וק"ו ומה הוחזק כפרן בעדי' תלוי' להכשירו כ"ש היכא דחוזר מנפשי' מטענת שקר דלא הוי כפרן. ואין לפרש אין לך בידי מפני שפרעתי א"כ לא הוחזק כפרן דחוזר וטוען ותו אמר בהשותפי' (ו' ע"א) גבי תבעו לאחר זמנו ומייתי עלה האומר לחבירו מנה לי בידך וכו' עד אין לך בידי דאמר להד"ם ונעשה כאומר לא לויתי וכאומר לא פרעתי ואע"פ שיש לדחות דאמר בפי' להד"ם אבל אין לך בידי משמע הכי ומשמע הכי הדעת מכרעת מדמייתי ההוא דשבתאי (ב"מ י"ז ע"א) ומדמי להו אהדדי ואפ"ה טעמא דאיכא עדים. ומיהו דפ' השותפי' מיירי אפי' הדר בי' מנפשי' מפני שבטענה האחרונה מתחייב ומודה עתה שלא פרע אבל אי טען ברישא לא לויתי והדר טען שנתתי לך קודם שטענתי לא לויתי נשבע וטור מגו שהי' יכול לומר כטענתו הראשונה ולשבע. קצרו של דבר כופר במלוה דאיכא השמטה מעליא כשר לעדות ולשבועה ואפי' לאותו ממון כשר לשבועה ואפי' הוכחש בעדי' בפקדון ואי סהדי דההוא שעתא הוי בביתו או בידי' פסול לכל עדות ולשבועה דהוי גזלן גמור ואי אתו סהדי שיש לו אבל לא ידעו דההוא שעתא הוי בידי' הוחזק כפרן לאותו ממון רק שכנגדו נשבע ונוטל ולא מצי בעל דינו להאמינו ולשבע וה"מ דהוחזק כפרן כגון שחזר וטען מכח שהכחישו' עדי' אבל לא אתי סהדי לא הוחזק כפרן וחוזר וטוען ואם חפץ יחזור לטעון ג' ד' וה' או ישוב לדברי' הראשונים אם ירצה ובלבד שיהי' דבריו הראשונם והאחרונים שוי' לפטור שבועה או לפטור ממון וחייב שבועה ונשבע שבועה האחרונה אם ירצה ואם אמר שדבריו הראשונים שקר אינו נשבע אלא כדבריו האחרונים ואם דבריו הראשונים חיוב ממון או שבועה והאחרונים לפטור ממון או שבועה או אפכא שהראשונים לפטור ממון או שבועה והאחרונים לחיוב הלך אחר לשון חיוב דהודאת בע"ד כמאה עדי' כדמשמע פ' השותפי' גבי האומר לא לויתי.

ע״א(ב"מ ו' ע"א) אביי אמ' חיישי' שמא מלוה ישנה כו' ושמעי' מיני' אע"פ שטען אני מצאתי' או קניתי' מפני מלוה הישנה שיש לו עליו לא משביעי' לו שמצאה או שקנאה אע"פ שטוען טענת ברי כדאמר לעיל אלא נשבע כפי מה שנראה להשביעו על דבר אמת כיון דאין חשוד כפרן א"א לפרש שנשבע בברי שאין לו בה פחות מחציה ע"י מציאה או ע"י קנייה דא"כ אם הי' לו ודאי מלוה ישנה הי' נשבע לשקר אדפריך נשקול בלא שבועה לפרוק מרגנייתא היכי משכח' לכאן לפי סברת אבי יחשיד לשבע על שמצאה ותו מאי דמסיק פרשי אינשי מספק שבועה אדרבא בברור נשבע על שקר שמצאה או שקנאה אלא ש"מ משתבע בסתם ומעתה ראובן שתקף שמעון לדין תן לי מנה הלואה או פקדון שיש לי בידך והשיב שמעון איני חייב לך ואמר ראובן לדיינים חקרו ודרשו כיצד אומר איני חייב לי אם להד"מ אומר או פרעתי קאמר אע"פ שנכון לצדק הדין שלא יהא מרומה אין מוטל עליו לפרש דבריו ונשבע סתם כאשר הוכחנו לעיל אפי' כשטוען טענת ברי אין נשבעי' עליהם כ"ש כשאין טוען כלום ותו מהימן במגו דיכול לומר איני יודע שאני חייב כלום ונשבע ופטור דקיי"ל כר' יוחנן ור"נ (ב"ק קי"ח ע"א) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אך דמשתבע שבועת היסת דאינו יודע כדאמר נמי ברי שאיני חייב לך נשבע ופטור. וריב"ן כ' אם התנה בשעה שהפקידו או בשעה שהלוהו שלאיעכב בשם חוב שחייב ובשום ערעור שביניהם אז ודאי צריך לשבע בפירוש שפרעו או החזיר לו פקדונו דלהכי אתני עמו כי היכי דלא לדחייה כדאמ' בפ' שבועת העדות (מ"א ע"ב) להכי א"ל באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחיי' ותו מלתא דלא רמי' עליה דאיניש למידע כיצד נסתלק מחבירו רק שידע שאין חייב לו כדאמ' בפ' שבועת העדות (שם) ההוא דא"ל לחברי' הב לי שית מאה דמסיקנא בך א"ל פרעי בפני פלוני ופלוני ואמרו להד"ם ואמר רבא כל מלתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי' פי' ולא נתכוין לשקר ואפי' לרב ששת דאמר הוחזק כפרן דוקא בקיצותא דתרעא דזכירי אבל בעלמא לא והך דרבא לא דמי' לדר' יוחנן דאמר (בפ"ק דב"מ י"ו ע"א) מנה לי בידך והלה אומר להד"ם והעדי' מעידין שיש לו הוחזק כפרן התם משום דקאמר להד"ם אבל הך דרבא סהדי לא קאמרי דלא פרע אך שלא נעשה הפרעון בפניהם. וכך מצאתי בס' הדינין של רבי' יהוד' דא"צ לפרש משום דד"מ לא בעו דרישה וחקירה ותו מדחשו רבנן (שבועות לט ע"ב) לקניא דרבא ואצריכו לאשבועי ע"ד המקום וע"ד ב"ד דלמא אתא למעבד כי קניא דרבא ובא לא אשכחנ' דאצריכו לפרושי ש"מ לא צריך לפרש. ושוב ראיתי תשו' ר"ת לבני אשתינפש על ראובן שטוען לשמעון שחייב לו ושמעון משיבו שפרעו על ב"ד לצוות לשמעון לפרש על דבריו כיצד פרעו שיש דברי' הרבה ששמעון חושבו פרעון כי קניא דרבא וכגון מרגליות לקנים (עירכין כ"ד ע"א) וכיו"ב ויש לשמוע לב"ד אם פרעונו פרעון לפי דבריו לשבע ע"ד ב"ד ויזהרו שמא מתוכם ילמדו לשקר ולא יניחו לחזור ולטעון אם ישמעו פרעון שאינו וישבע ויפטר דקיי"ל (שבועות מ"א ע"ב) המלוה את חבירו בעדי' א"צ לפרעו בעדי'.

ע״בועל ראובן שצועק על שמעון שהכניסו בערבות נגד גוי ונתן ידו והפר ברית ועמד ראובן בבית הגוי וגם בלכתו אליו נתפס וגם לוה המעות ועל עליהם רבית והוא שלח כתב ידו לפצותו להלותם ברבית ולשלם היציאה וההפסד וכתב ידו ביד ראובן ושמעון מודה בערבות אבל על היציאה וההפסד לא כפר ולא הודה ועל האמונה כפר שלא הבטיח נ"ל שמשלם שמעון לראובן היציאה והרבית אם הוא בכתב ידו אך על התפיסה פטור דאונסא דלא שכיחא הוא כדאמר בפ' מי שאחזו (גיטין ע"ג ע"א) ר"פ ור"ה ברי' וכו' אבל על רבית חייב אע"ג דלא מצי ישראל להיות ערב לגוי ברבית דגוי בתר ערבא אזל כדאמ' באיזהו נשך (ע"א ע"ב) הכא שרי דמעיקרא לא בתורת רבי תנחית והוי כקונה חפצים ביוקר וכאונסא דלא שכיח' וישבע כמה הוציא בבית הגוי יותר ממה שהי' מוציא בביתו ויטול. ומיהו על בטול עסקיו אין לחייב שמעון ואין שמעון נאמן לומר מפני פחד טועי' עמדת שם כדאמ' כתובות (ע"ט ע"ב) המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול ולא מהימנה אשה לור בשביל עצמך הוצאת אלא בעל נאמן ודברי' הללו א"צ קנין דשליחא שוי' ועוד אמר' (ב"מ צ"ד ע"א) מתנה ₪ להיות כשואל. וכתבים שביד ראובן אין עליו תורת שטר בלא עדים למהוי כהוציא עליו כתב ידו דלאו לראי' קיימי אלא לשוי' שליח ואין אדם חוזר ותובע בשעת פרעון כמו שטר דלראי' קיימי שאפי' אמר חייב אני לך מנה בשטר אלימא מלתא דשטר אבל משום הוציא עליו כתב ידו לא כדמפ' בפ' הנושא (כתובות ק"א ע"ב) כ"ש הנ שטרי הדיוטות דלאו לשטרי דראי' עבידי מ"מ למהוי שליחא אהני דלהכי עבידי. אגב גררא פי' זאת התשו' פ"ק דב"ק. אביאסף.

ע״גוהלכתא המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דר' יוחנן קאי כותי' (ב"מ י' ע"א) ומשנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי ורבא ס"ל דלא קנה ומיהו מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ופר"ח אע"ג דר"נ ורב חסדא סברי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו הא חזינא בסוף (ביצה ל"ט ע"ב) דהדרי בהו ויש מחלקי' דהתם מילא מים ונתן לחבירו שכבר יצאו מכחו הלכך זכה חבירו. ומ"ד התם לא קנה חבירו מוקי מתני' דאמר תנה לי ונתנה לו ואז זכה דתרתי בעי.

ע״דופסק זקני ה"ה אם באת ליד ראובן סחורה בזול ואמר שמעון קנה אותה ביני ובינך והרויח נחל וראובן שתק וקנאה ושוב אמר לעצמי קניתיה כו' דיחלוקו ואפי' לרבא דמגו דזכי לנפשי זכי נמי לחבריה וכ' ראבי"ה ורפיא בידי שבמציאה יכול לירד מן החמור ויזכה בה כמוהו אבל במקום שהדבר תלוי בקנייה ואין לו דמים למה יזכה ודאי אם בברור שיכול לחזור אחר הדמים מיד קודם שילך לו המוכר יתכן להיות כדבריו אבל אם בין כך ובין כך ילך המוכר וימכור לאחרים לא קנה דהו"ל זה נהנה וזה לא חסר וכופי' על מדת סדום. ואמת שאם נתרצה בפירוש לקנות ביניהם הו"ל שלוחו אבל אם אין כל הדברים הללו אין נ"ל שיזכה. פ"ק דב"מ. אביאסף.

ע״הוקיי"ל דד' אמות של אדם קונות בכל מקום בסימטא ובצדי רה"ר (ב"מ י' ע"ב) ואם בא אחר ונטלה חייב להשיב לו אבל ברה"י או בבית אחר לא. והך דנטל מקצת פיאה וזרק לו על השאר פי' בקידושי' פ' האומר (נ"ט ע"א).

ע״וראובן נתאכסנו אצלו סוחרים אורחים ושמעון מחזר אחריהם לקנות סחורה וא"ל ראובן אני רוצה לקנות ולזכות בה כי ביתי זכה לי והלך שמעון וקנאה כשלא היה בביתו ועתה תבע ראובן להשיב מה שקנה דין זה פסוק ממתני' (ב"מ י"א ע"א) ראה אותן רצין אחר מציאה ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ה"נ זכה ראובן בסחורה שבביתו ותו דדייני' י' משום דינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב ואין נ"ל דשאני מציאה דאין בה חסרון קנין ומעות אבל הכא דלמא לא מתרמי ליה זוזי לקנות ותו דזכתה לי שדי אוקימנא והוא שרץ אחריו ומגיעו ותו מסקי' פ"ב דע"ז (ע"ב ע"א) ופ' המוכר את הספינה (בבא בתרא פ"ה ע"ב) משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו וכו' עד פסק סמכא דעתי' לא פסק לא סמכא דעתי' ולא קנה ותו דאמ' בפ' המוכר את הספינ (פ"ה ע"א) ברשות לוקח כיון שקבל עליו המוכר קנה משמע בעוד שלא קבל עליו לא קנה ומשום עני המהפך בחררה יש בדבר אם יכול לקנות במקום אחר אבל אי יש ריוח גדול שאין מצוי לו לקנות או מציאה אין בו משום עני המהפך בחררה כדפי' פ' האומר לחבירו (נ"ט ע"א) ודכותי' אמ' (ב"מ ק"ח ע"ב) מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא ולא דמי לההוא דפ' לא יחפור (בבא בתרא כ"א ע"ב) מרחיקי' מצודת הדג מן הדג מלא מרוצת הדג ומסיק שאני דגים דיהבו סיירא ולהאי בר מבואה כו' (שם) ומטעמא דכתי' דהכא תלוי בפסק ואפי' אי אמר אי מזבי' להאי סחורה לדידך מזבי' זה קנה וזה לא קנה כיון דלא פסק כדאי' בע"ז וביתו לא עדיף מקנין. ותו דקתני פרקן והכניסן לביתו אפ"ה לא קנה וכיון דלא קנה לא זכה גם בריוח.

ע״זוקיי"ל (ב"מ י"ב ע"א) מציאות בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו וכתב זקיני ה"ה אם הי' סוחרים דבר לקנות ובא אחר וחטף מידן דקנה ולא נהירא לי כדפי' לעיל. פ"ק דב"מ אביאסף.

ע״חוקיי"ל כרב זביד דאמר משמי' דר"נ (ב"מ י"ז ע"א) בין חייב אתה לתן לו בין צא תן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה אין כותבי' ונותנים לו דלמא פרעי'.

ע״טוה"ה אם כתבו לו פסק דין וחייבוהו נאמן לאמר פרעי ובשבועה וכו' שאין זה דומה לשטר שנכתב לעדות אבל פסק דין כותבי' מפני שאין הדיין נאמן לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי אלא כל זמן שעב"ד עומדי' לפניו כדאי' פ' י' יוחסין (קידושין ע"ג ע"ב) וכשפרעו אפשר שלא חש לטלו ממנו וכ"ש אם לא ידע כשכתבו לו אבל שטר כותבי' איך פלוני בר פלוני אמר הוי עלי עדים והלכך אם לא נטלו כשפרע ולא כתב עליו שובר איהו דאפסיד אנפשי' וכן הלכה למעשה ואם טען פרעתי או אמר כבר נשבעתי בב"ד נשבע לאמת דבריו שכבר פרע ונשבע ופטור וסעד לדברי בדברי ראב"ן אבל רב אלפס פליג ופסק אם אמר כבר נשבעתי בב"ד נאמן בלא שבועה ואם הוחזק כפרן שלא נשבע או נשבע שבועת ב"ד הראשונה ופטור ואין נ"ל אם הוחזק כפרן בעדו' חייב לפרוע ואין נאמן על אותו ממון עוד לשבע ושכנגדו נשבע ונוטל ובלא שבועה כשהוחזק כפרן לאחר שבועה כמו שפסק בהגוזל קמא. וכפרן דינו מתחלק לי' פנים כמו שפי' לעיל (סס"י "ב).

פ׳ראב"ן דף צ"ג ע"ג וד"ל סי' ע"א.

פ״אמרדכי פ"ב דב"מ רמז רנ"ח והנמי"י פי"ו מה' גזילה אות א' וד"ל סי' ע"ב.

פ״במרדכי ב"מ שם והגמי"י שם וד"ל סי' ע"ג ושינוי בד"פ סי' תשכ"א.

פ״גמרדכי ב"מ רמז רס"ד וד"ל סי' ע"ד ועיין ראב"ן צ"ד סוף ע"ב.

פ״דמרדכי ב"מ פ"ג רמז רע"ה ורע"ו וד"ל סי' ע"ה.

פ״המרדכי שם רמז רצ"ב וד"ל סי' ע"ו ובשינוי בד"פ סי' תשע"ז.

פ״ומרדכי פ"ב דב"ב רמז תקי"ז וד"ל סי' ע"ז.

פ״זראשיתה במרדכי ב"ב שם וכולה בד"ל סי' ע"ח.

פ״חמרדכי ב"ב רמז תקי"ט וד"ל סי' ע"ט.

פ״טד"ל סי' פ'.

צ׳ראב"ן ק"ד סוף ע"ד, מרדכי ב"ב פ"ג רמז תקנ"ו וד"ל סי' פ"א.

צ״אד"ל סי' פ"ב.

צ״בד"ל סי' פ"ג ועיין ראב"ן ק"ז ע"ב באריכות.

צ״גראב"ן ק"ט ע"א וד"ל סי' פ"ד.

צ״דראב"ן שם וד"ל סי' פ"ה ועיין מרדכי ב"ב רמז תרי"ט וחי' אנשי שם שם.

צ״המרדכי ב"ב רמז תרי"א וד"ל סי' פ"ו.

צ״וראב"ן ק"ט ע"א מרדכי ב"ב רמז תרי"א וד"ל סי' פ"ז.

צ״זההוא שטרא דהוי חתימי ביה רבא ורב אחא בר אדא אתו לקמי' דרבא אמר אין חתימת ידי הוא מיהו מקמי' רב אחא לא חתמתי מעולם כפתוה ואודי (ב"ב קס"ז ע"א) כתב זקיני ה"מ בימיהם שהי' בידם לכפותו להודות אבל אנן שאין בידינו לעשות כן לא מקרע קרעי' ולא אגבויי מגבי' ביה ונ"ל כדבריו. וכשכותבים גט או שובר צריך שיכיר שם האיש ושם האשה (ב"ב קס"ז ע"ב).

צ״חת"ר הבא לידון בששטר ובחזקה נידון בשטר דברי רבי רשבג"א נידון בחזקה וכו' (ב"ב קס"ט ע"ב) ומסקי' (ק"ע ע"א) דבלברר פליגי כי הך דר' יצחק בר יוסף הי' מסיק בי' זוזי בר' אבא כו'. יבאו פלוני ופלוני ויעידו אי לא אתו לא מהימנא וכו' ואף רבי לא אמר אלא לברר א"ל אנא נמי לברר אמר' אם לא ברר לא הפסיד אך ישבע ונ"ל שהלכה כרבי וכן מצאתי שפסק רבינו זקיני מ"ע.

צ״טת"ר שטר שומנו כתב בו בשבת או בעשרה בתשרי מאוחר הוא וכשר דברי רבי יהודה ר' יוסי פוסל א"ר פדת הכל מודי' וכו' עד ולא נחלקו אלא בשטר מאוחר בעלמא דר' יוסי דאמר כותבי' שובר נפיק מיניה חורבא (ב"ב קע"א ע"א) והלכה כר' יוסי דכותבי' שובר דר"י ור"ל קיימו כותי' ורבא דהלכתא כותיק' לגבי דרב ושמואל ור' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי ודוקא לגבי שטר הלואה כדמסיק טעמא עבד לוה לאיש מלוה אבל כתובה איכא למימר דכולהו מודו דיאין כותבין שובר והיינו דפרכי' פ"ב דכתובות (ט"ז ע"ב) ובפ' הכותב (כתובות פ"ט ע"א) ובפ"ק דסוטה (ז' ע"ב) ש"מ דכותבי' שובר ומשני פ"ק דסוטה תני מקרקעי ולמה דחק להגיה המשנה יתרץ המשנה כר' יוסי אלא ש"מ דגם ר' יוסי מודה בזה ואע"ג שיש לדחות דלכ"ע בעי לאוקמי ולאביי ורב ושמואל נמי הוא דמתרצו להנך משניות דאינה' ס"ל אין כותבי' שובר מיהו הדעת מכרעת כדפי' וסעד מצאתי לי בתשו' רבי' חיים כהן ז"ל.

ק׳המלוה את חבירו ע"י ערב לא יתבע מן הערב תחלה (ב"ב קע"ג ע"ב) אפי' אין לו נכסי' ללוה דהיינו קרקע ואפי' אם הלוה במקום רחוק ילך לשם וכופהו בדין ואם אין יכול לכופו בדין דאינש אלמא הוא בכך לא יפסיד הערב שעד שנכוף לערב שלא כדין מוטב שנכוף ללוה כדין לפרוע אבל ר"ת כתב היכא דלא ציית נכנס לביתו של ערב.

100

ק״אסנהדרין פ"ג.

101

ק״בהיה חייב לחבירו שבועה וא"ל דור לי בחיי ראשך רמ"א יכול לחזור בו אמר רב דימי כגון דקבל עלי' כו' (סנהדרין כ"ד ע"א) ומסקנא דלאחר גמר דין מחלוקת ובאתן לך הלכה כחכמים אבל לפני גמר דין ד"ה יכול לחזור בו ובמחול לך ד"ה אין יכול לחזור בו ואם לפני גמר דין קנה מידו אין לאחר קנין כלום ואין יכול לחזור בו אפי' באתן לך וכן הלכה. וגמר דין היינו איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי כדאמ' פ"ק (ו' ע"ב) וכן אם פסקו הדין לשבע וי"א דוקא כשנשבע כבר או נתן כבר על פיהם וכן פיר"ת ור"י וראיית' מפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ח ע"א) בהא דשלח לי' ר' אבא לר"י בר חמא יש שגורסי' שם ונשבע ויש שאינם גורסי' ותללי' באשלי רברבי' וגם איכא ראי' דאמר בפ' המפקיד (בבא מציעא ל"ד ע"ב) אמר הריני משלם וכו'. והיכא דקבל לחד פסול כבי תרי וקנו מידו נראה דאינו יכול לחזור בו וכ"פ רב אלפס ויש גאון דפליג ואמר דלא אהני קנין ואין נ"ל וכל הגאוני' פסקו אפי' אם קבלו בקנין לבע"ד כשנים אבל רב צמח גאון נחלק בזה על רב נחמן גאון ועל פר"ח.

102

ק״גאר"נ החשוד על העריות כשר לעדות אר"ש עני מרי ארבעים בכתפיה וכשר (סנהדרין כ"ו ע"ב) והלכתא כר"ש כך פסק רב האי גאן ופוסל מועלין בשבועת ממון ובשבועת שוא ובועל ארוסתו בלא כתובה ובועלי נדות או גויות וכ"פ שאר הגאונים.

103

ק״דרבינו יוסף טוב עלם השיב על ראובן שהרויח ל' דינרי' מן שמעון באגוזדים שחייב להחזיר שכל עניני שחוק בקוביא הוי גזלן דדבריהם כדאי' ראש השנה (כ"ב ע"א) ומשמע דאפי' מחזיר מפני דרכי שלום ותנן (שבת קמ"ח ע"ב) מפיס אדם עם בניו וכו' ומשום קוביא. אמר רבא ומודה ר"נ לענין עדות אשה שהוא פסול אמר רבינא ואיתימא ר"פ לא אמרן אלא לאפוקי אבל לעיולי לית לן בה.

104

ק״המומר לאכול נבלות לתיאבון ד"ה פסול להכעיס אביי אמר פסול ורבא אמר כשר וכו' מיתיבי אל תשת ידך אל תשת עד חמס אלו הגזלני' ומועלי' בשבועות א' שבועות שוא וא' שבועות ממון (סנהדרין כ"ז ע"א) והמקבלים חרם לתן מס ושוב אירע שעברו כשרי' לעדות ולשבועה כיון שבשעת קבלת השבועה אפשר שלא הי' בדעתו לעבור אע"פ שלאחר מכאן עבר וכן מוכח בפ' כל הנשבעי' (מ"ז ע"ב) וכ"פ מו' ריב"א וכן בכל החרמות שמקבלי' על העתיד.

105

ק״וסנהדרין פ"ו.

106

ק״זכל המגביה ידו על חבירו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה ריעך אע"פ שלא הכהו וגם נקרא חוטא (סנהדרין נ"ח ע"ב) זקיני כתב שפוסקי' דינו אם תבעו לדין לקרות רשע ופסול לעדות ולשבועה ושכנגדו נשבע ונוטל עד שישוב מרשעו ויקבל דין אע"פ שזה לא תבעו לדין אלא אחר.

107

ק״חסנהדרין פ"ז.

108

ק״טתניא ושם אלהים אחרי' לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע"ז פלוני ולא ישמע על פיך שלא ידור בשמו ולא יקיים בשמו ולא יגרום לאחרי' שידרו בשמו ויקיימו בשמו מסייע ליה לאבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה וישבע בשם ע"ז שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך (סנהדרי' ס"ג ע"ב) וקבלתי דוקא היכא שש משמע שמות אלהות אבל עתה שהקדושים שלהם נקראו בשמות בני אדם שאין הוכחה מתוך השם לאלהות אין קפידא בכך באזכרתם ולשון המקרא משמע כן ושם אלקים אחרים לא תזכירו.

109

ק״ימכות פ"ג.

110

קי״אאמר רב ביבי בר אביי האי מאן דשתי שיכרא בקרנא דאומני עובר משום אל תשקצו (מכות ט"ז ע"ב) וכן נ"ל בקדירה שאדם מטיל בה גדולים או קטנים.

111

קי״בשבועות פ"ד.

112

קי״גמשביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידו לי הרי אלו פטורים מפני שקדמה שבועה לעדות עמד בבית הכנסת וכו' פטור מפני שלא ייחד עדיו אמר שמואל אפי' עדיו ביניהם ואפי' קאי עליהו (שבועות ל"ה ע"א) ואם אמר כל העומדים כאן הרי ייחד עדיו וכעין זה אנו גוזרי' חרם על עדות בביהכ"נ ע"פ הדיינים והחזן והוי כמפי התובע. ומ"מ כל זה מיירי לענין קרבן אבל נ"ל דהוא שבועת שוא וכיון ששתקו עמדו בארור.

113

קי״דרבינו גרשם כתב בשם סיר ליאון רבו דהלכה כמר בר רב אשי (שבועות מ"א ע"א) דאף בדאו' מהפכי' שבועה לומר השבע וטול ומר בר רב יהודה גאון פסק דבמיפך שבועה וחיורי דפ' בהמה המקשה (חולין ע"ו ע"ב) אין הלכה כמר בר רב אשי וסימנך הפך לבן ויש גאון שאומר דבאודיתא דפ' זה בורר (סנהדרין כ"ט ע"ב) לית הלכתא כמר בר ר"א. ולר בר ר"א וכו' נחתי' לנכסי אם אמר הריני נשבע לא נחתי' לנכסי' ואם המחוייב שבועה חשוד על השבועה בדאו' מהפכי' ולא משמתי' לי' מפני חלול השם ולמ"ד בדרבנן לא נחתי' לנכסי' משמתי' לי' עד דאתא זמן נגודא מנגדי' לי' ושבקי' ליה.

114

קי״המצאתי בגליון

115

קי״וורב האי הביא ראי' דהלכתא כותי' דאמר לקמן (שם) מאן דמפיק שטרא על חברי' וכו' ואם א"ל היאך אשתבע לי שלא פרעתיך א"ל זיל אשתבע ומה התם דאית ליה ממון גמור עליו בשטר מדאו' יכול להפך עליו שבועה הא דל"ל עליו אלא שבועה דאו' לכ"ש דמצי א"ל אשתבע לי ולפי דבריו מאן דפליג עלי' דמר בר ר"א כ"ש בההוא דלקמן א"כ תקשי ליה הא דתנן (שם מ"ה ע"א) הבא לפרע מנכסי יתומי' לא יפרע אלא בשבועה וטעמא משום אי הוי אבוהון קיים הוי טען ואמר אשתבע לי אלמא מצי משביע לי' מיהו מצי' למימר דלאו מש"ה הוא דאפי' לא הוי מצד טעין ליה אבוהון הוי טעני' ליתמי תדע דבפ' הכותב (כתובות פ"ז ע"א) נקי נדר נקי שבועה לא תפרע אלא בשבועה אלמא עביד רבנן תקנתא ליתמי במקום שאין האב יכול. ומ"מ נראה דאין ראי' מלקמן דהתם הוא דמשתבע אפי' שטרא בידי' כדאמ' פ"ק דב"מ (ט"ז ע"ב) אשתמוטי קא משתמט מיני' א"ל למחר יהיבנא לך א"נ אפשיטי דספרא זייר לי' אבל גבי שבועה דאו' אין להפכה כלל

116

קי״זד"ל סי' ק"א ועיין מרדכי שבועות רמז תשע"א.

117

קי״חד"ל סי' ק"ב.

118

קי״טד"ל סי' ק"ג ועיין מרדכי שבועות רמז תשנ"ה.

119

ק״כמרדכי שבועות רמז תשנ"ה בשם תשו' רש"י וד"ל סי' ק"ד.

120

קכ״אד"ל סי' ק"ה ועיין תוס' ברכות מ"א ע"ב ד"ה אי הכי.

121

קכ״בד"ל סי' ק"ו.

122

קכ״גד"ל סי' ק"ז ועיין ד"פ סי' רס"ח וש"ע.

123

קכ״דד"ל סי' ק"ח.

124

קכ״האור זרוע בתשו' סי' קי"ד דף כ"א ע"א וד"ל סי' ק"ט.

125

קכ״ואור זרוע בתשו' סי' קט"ו וחתום עלי' משה בר חסדאי זל"ע. וד"ל סי' ק"י.

126

קכ״זד"ל סי' קי"א.

127

קכ״חאור זרוע בתשו' סי' קי"ג דף כ' ע"ד וד"ל סי' קי"ב.

128

קכ״טאור זרוע בתשו' סי' קט"ו ומרדכי סוף מגילה רמז תתל"ג ותתל"ד וד"ל סי' קי"ג.

129

ק״לד"ל סי' קי"ד.

130

קל״אמרדכי שבועות רמז תש"מ וד"ל סי' קט"ו.

131

קל״בד"ל סי' קט"ז.

132

קל״גד"ל סי' קי"ז ועיין מרדכי פ' כל שעה רמז תקע"ח.

133

קל״דד"ל סי' קי"ח ועיין מרדכי שבועות רמז תשנ"ז ותשנ"ט ותשו' מיימוני לס' הפלאה סי' ג'.

134

קל״האור זרוע הלכות ע"ש סי' י"ג וד"ל סי' קי"ט.

135

קל״וד"ל סי' ק"כ ועיין תשו' מיימוני לס' שופטים סי' י"ג.

136

קל״זמרדכי חולין רמז תרע"ט באריכות וד"ל סי' קכ"א ועיין טוש"ע יו"ד סי' צ"ב דשם מובאים דברי מהר"ם.

137

קל״חמרדכי כתובות רמז ר' בחסרון תשו' מיימ' לס' קנין סי' ז' בשלימות ותשו' מהר"ם ד"פ סי' תקע"ה בחסרון וכ"י א"ד רל"ג בשלימות וכן הוא בד"ל סי' קכ"ב.

138

קל״טד"ק סי' 'רמ"ז וד"ל סי' קכ"ג ועיין מרדכי פ' האומני' רמז שמ"ג.

139

ק״ממרדכי ב"ב רמז תקמ"ה ד"ק סי' ר"ן וד"ל סי' קכ"ד.

140

קמ״אעל נרות שמדליקין בביהכ"נ ביו"ט שחרית יש שרצו לאסור שהרי שרגא בטיהרא מאי מהני והוי כמו נר של אבטלה ונראה בעיני עד שאתה קורא תגר על המדליקי' שחרית ביו"ט תמה על עצמך היאך מדליקי' אפי' יו"ט שחל להיות ע"ש שמדליקי' מבע"י ולאחר התפלה הולכים הצבור לבתיהם מבע"י נמצא לדבריך שהדליקו נר של אבטלה שאין בהם צורך לגבוה ועוד הכתיב לכם ולא לגבוה (ביצה כ' ע"ב) אע"כ לכם קרינן ביה ול"ד לנר של אבטלה דאלו נרות עשוי' לכבוד שמים לטפויי שמחת יו"ט דברוב אורה איכא שמחה טפי ונר של אבטלה מקרי כגון שמדליקי' נר במקום אחד שאין סבור שיהא לו צורך להשתמש בו אלא על הספק ההיא ודאי מקרי נר של אבטלה שעל חנם הדליקו ולא היה להם להקדים ולהדליקו על הספק דאפשר לו להמתין עד שיצטרך לו ולא יעלה על לב איש לקרות אלו נרות של אבטלה ניהו דשרגא בטיהרא לא מהני כולי האי מ"מ קצת ודאי מהני דאי לא תימא הכי היכי שרי אפי' בלילה להדליק ביו"ט כמה נרות כיון דאפשר להשתמש לאורו של נר אחד א"כ הו"ל כל הנך נרות של אבטלה חוץ מאותה שצריך לאורה. מאיר בר' ברוך שיחיה.

141

קמ״במרדכי ב"מ רמז רע"ו ד"ק סי' רמ"ו וד"ל סי' קכ"ו.

142

קמ״גמרדכי ב"מ שם ד"ק שם וד"ל סי' קכ"ז.

143

קמ״דד"פ סי' תקכ"ג ד"ק סי' ר"פ וד"ל סי' קכ"ח.

144

קמ״ההגמי"י פכ"ג משבת אות א' בשם מהרם באריכות וד"ל סי' קכ"ט ועיין תוס' עירובין ל"ד ע"ב ד"ה ואמאי ושבת קמ"ו ע"א ד"ה מתיר ומרדכי שבת רמז שע"ט וחי' אנשי שם ומרדכי ערובין רמז תפ"ח.

145

קמ״וד"ל סי' ק"ל.

146

קמ״זד"ל סי' קל"א.

147

קמ״חואדם שהקיף מן הגוי אי חייב עבור בגד ותבואה זה הכלל אם יש לו זמן קבוע ל"ש ארוך ול"ש קצר אם באת שאילת המס קודם הזמן צריך לתת הואיל ומרויח בכסף ויכול להמתין מלפרוע עד הזמן בלי הפסידו אך הקפה בלא זמן או הגיע הזמן הואיל וכל שעתא בחמוד ופרע קאי פטור שאע"פ שמרויח עכשיו מ"מ הואיל ואם ינגשנו צריך לפרעו בכל הפסד שיוכל נמצא שיצא שכרו בהפסדו.

148

קמ״טד"ל סי' קל"ג.

149

ק״נד"ל סי' קל"ד.

150

קנ״אד"ל סי' קל"ה.

151

קנ״בד"ל סי' קל"ו ועיין תשו' מיימוני לס' נשים סי' ו' ותשו' הרשב"א סי' תרכ"ט ואלף רנ"ה.

152

קנ״גד"ל סי' קל"ז ועיין תשו' מיימוני לס' נשים סי' כ"ח וד"ק סי' ל"ו וקי"ז.

153

קנ״דד"ל סי' קל"ח.

154

קנ״ההגמי"י פכ"ג משבת אות ב' באריכות וד"ל סי' קל"ט.

155

קנ״וד"ל סי' ק"מ.

156

קנ״זד"ל סי' קמ"א.

157

קנ״חהגמי"י פ"ז מה' ס"ת אות ז' ד"ל סי' קמ"ב.

158

קנ״טד"ל סי' קמ"ג.

159

ק״סד"ל סי' קמ"ד ועיין מרדכי ערובין רמז תפ"ה

160

קס״אד"ל סי' קמ"ה.

161

קס״בד"ל סי' קמ"ו.

162

קס״גד"ל סי' קמ"ז ומובא בטור או"ח סי' שי"ב באריכות.

163

קס״דד"ל סי' קמ"ח.

164

קס״הד"ל סי' קמ"ט.

165

קס״וד"ל סי' ק"ן.

166

קס״זד"ל סי' קנ"א ועיין תוס' יומא י"ג ע"ב ד"ה ולאחת.

167

קס״חאור זרוע הלכות צדקה סי' ז' וד"ל סי' קנ"ב ועיין מרדכי כתו' רמז קע"ו.

168

קס״טאו"ז בתשו' דף ק"ט ע"ב בשינוי לשון קצת מרדכי ב"מ רמז ש"א וש"ב ותשו' מיימוני לס' קנמין סי' ה' תחלת התשו' ובשלימות בד"ל סי' קנ"ג.

169

ק״עראשיתה עד וזו תשובת ר"י טוב עלם בתשו' מיימוני לס' קנין סי' ל' ובד"פ סי' שפ"ה, שפ"ו, שפ"ז ומקצתה במרדכי ב"מ רמז שמ"ו וד"ל סי' קנ"ד וקנ"ה בשלימות. ועיין תשו' מיימוני לס' קנין סי' ל"א ומרדכי ב"מ רמז שמ"ד וד"פ סי' קל"ח.

170

קע״אד"ל סי' קנ"ו.

171

קע״בד"ל סיק קנ"ז.

172

קע״גד"פ סי' קל"ח, ד"ק סי' ב' וקצ"א וד"ל סי' קנ"ז.

173

קע״דד"ל סי' קנ"ח.

174

קע״הד"ל סי' קנ"ט.

175

קע״ומרדכי חולין רמז תשל"ה וד"ל סי' ק"ס.

176

קע״זד"ל סי' קס"א.

177

קע״חתשו' מיימוני להלכות מאכלות איסורות סי' ט"ו וד"ל סי' קס"ב ועיין תשו' הרשב"א סי' ק"י.

178

קע״טד"ל סי' קס"ג ובד"פ סי' רט"ז בהרבה שינוים.

179

ק״פד"ל סי' קס"ד.

180

קפ״אאור זרוע בתשו' סי' תשע"ט באריכות ומרדכי פסחים רמז תקס"ז בקיצור ובד"ל סי' קס"ה היא כמו בכ"י שלנו.

181

קפ״באו"ז שם וד"ל סי' קס"ו ועיין ד"פ סי' ל"א.

182

קפ״גד"ל סי' קס"ז.

183

קפ״דד"ל סי' קס"ח.

184

קפ״האו"ז פ' גיד הנשה סי' תנ"ג באריכות והג"א פ' גיד הנשה מביאו בקיצור וכאשר הוא בכ"י שלנו כן הוא בד"ל סי' קס"ט.

185

קפ״ואו"ז הלכות מליחה סי' תע"ד מובא בהג"א פ' כל הבשר. ד"ל סי' ק"ע.

186

קפ״זד"ל סי' קע"א ובסגנון אחר הוא בד"פ סי' תקל"ט וכאן יש להגיה ע"פ ד"פ דבלא"ה אין לו הבנה כמו שהעיר בהגהות ר"ל דצ"ע להבין הדברים.

187

קפ״חמרדכי פסחים רמז תקנ"ז באריכות. ד"ל סי' קע"ב ועיין תשו' רשב"א סי' קע"ו.

188

קפ״טמרדכי שם רמז תקנ"ח בשם רבינו יחיאל מפריש בשינוי קצת ובלי שינוי בד"ל סי' קע"ג.

189

ק״צד"ל סי' קע"ד.

190

קצ״אד"פ סי' נ"ה ומרדכי שבת פי"ד רמז שפ"ה וד"ל סי' קע"ה ועיין הגמי"י פכ"א משבת אות ד'.

191

קצ״בד"ל סי' קע"ו.

192

קצ״גד"ל סי' קע"ז.

193

קצ״דד"ל סי' קעח ועיין תוס' בכורות כ"ה ע"א ד"ה הוי. וע"ע בהגמיי' פ"א מיו"ט אות ה' דאוסר בשם סמ"ק ללבן בשל איסור ועוד עיין לקמן סי' תל"ט.

194

קצ״המרדכי פסחים רמז תר"ב הגמיי' פי"ב מהל' שבועות ד"פ סי' צ"ה וד"ל סי' קע"ט.

195

קצ״וד"ל סי' ק"פ.

196

קצ״זד"ל סי' קפ"א.

197

קצ״חד"ל סי' קפ"ב.

198

קצ״טד"פ סי' שנ"א באריכות וד"ל סי' קפ"ג כמו שהוא בכ"י שלנו ועיין הגמ"יי פ"ה ממגילה אות נ'.

199

ר׳הגמי"י פ"ב שם אות ה' ד"ל סי' קפ"ד.

200

ר״אד"ל סי' קפ"ה.

201

ר״בד"ל סי' קפ"ו.

202

ר״גד"ל סי' קפ"ז.

203

ר״דד"ל סי' קפ"ח עיין ד"מ יו"ד סי' ש"ו אות א'.

204

ר״הד"ל סי' קפ"ט.

205

ר״וד"ל סי' ק"צ.

206

ר״זמרדכי שבועות רמז תשל"א באריכות ותשו' הרא"ש כלל כ"ט סי' ב' ד"ל סי' קצ"א.

207

ר״חד"ל סי' קצ"ב.

208

ר״טד"ל סי' קצ"ג ועיין לעיל סי' קס"ב.

209

ר״יד"ל סי' קצ"ד.

210

רי״אד"ל סי' קצ"ה.

211

רי״בד"ל סי' קצ"ו.

212

רי״גד"ל קצ"ז וכ"י א"ד סי' קמ"ו.

213

רי״דתשו' רשב"א סי' אלף צ"ד תשו' מיימוני לס' משפטים סי' י' וד"ל סי' קצ"ח ועיין תשו' הרא"ש כלל ע"ז.

214

רי״הד"ל קצ"ט עיין תוס' קידושין ל"ו ע"ב ד"ה.

215

רי״וד"ל סי' ר'.

216

רי״זד"ל סי' ר"א.

217

רי״חד"פ סי' תקכ"ט וד"ל סי' ר"ב ועיין הגמי"י פ"ה מה' תפלה אות ט'.

218

רי״טד"פ סי' ט"ז וד"ל סי' ר"ג ומרדכי מגילה רמז תת"ח.

219

ר״כד"ל סי' ר"ד.

220

רכ״אד"פ סי' ע"ז וד"ל סי' ר"ה ובאריכות ד"ק סי' קכ"ה ומרדכי ב"מ רמז שמ"ו ותשו' רשב"א תתע"ג.

221

רכ״בד"ל סי' ר"ו.

222

רכ״גד"ל סי' ר"ז.

223

רכ״דד"ל סי' ר"ח.

224

רכ״הד"ל סי' ר"ט עיין מרדכי ב"ק ר"פ הגוזל קמא וע"י ב"ק צ"ח ע"א.

225

רכ״וספר הישר לר"ת סי' תר"ח וד"ל סי' ר"י.

226

רכ״זד"ק סי' רצ"ח.

227

רכ״חד"פ סי' תצ"ג וד"ל סי' רי"א ובחסרון ד"ק סי' רצ"ט.

228

רכ״טד"ל סי' רי"ב ובשינוי וחסרון ד"פ סי' תצ"ג וד"ק סי' ש' ומרדכי ב"ק רמז מ"ד באריכות.

229

ר״לד"ל סי' רי"ג.

230

רל״אתשו' מיימוני לס' משפטים סי' י"ג ד"ל סי' רי"ד.

231

רל״במרדכי ב"ב רמז תקנ"ב הגמי"י פ"ו משכנים אות ד' וד"ל סי' רט"ו.

232

רל״גד"ל סי' רט"ז.

233

רל״דד"ל סי' רי"ז.

234

רל״הראובן טען על שמעון חמיו שמעכב לו אשתו וממונו ושמעון משיב להד"ם אמנם התניתי עמך כשנתתי לך בתי שתתן אתה משלך ס' ליטרי' והשלטת אותי ואת בתי עליהם בכך שאם תנהוג שלא כשורה במאכל ובמשתה ובכל פיזור שיהיה הממון בידינו לשמרו עד שיכונו דרכיך וכ"ז קבלת עליך בשטר ובקנין גמור ועודנו בידי ועתה עלי לברר שאתה פזרן והס' ליטרי' הברחת מבתי לכן לא תאבה בתי ללכת אחריך או לתת לך ממון שיחדנו לתכשיטים וראובן משיב השטר שיש לך עלי לא ממני יצאו הדברים ואיני יודע מזה כלום ואפי' לפי דבריך לא נהייתי פזרן וגם נהגתי כשורה ולא הברחתי מבתך ממוני כדי לפזרו באנפרות אך יראתי פן תגזול מאתי בתך ורכושי כאשר הרגלת לעשות לחתניך ושמעון טוען הרי עדים והשטר מוכיחים שקבלת עליך ככל הכתוב ועוד טוען ראובן על שמעון חמיו שמסרו ביד גוי רשע שכמעט הרגו וע"ז מבקש דין ושמעון משיב לא עשיתי לך מאומה אך ערל אלם השכין לי זקוק זהוב והפקדתי בידך ופעם אחת מלאך לבך לצאת מן העיר ובקשתיך להחזיר לי הזהב שלא יעליל עלי הגוי ואמרת לי בוא עמי אל הגוי ואפטרך ממנו וכשבאנו אל הגוי לא רצה לשמוע עליך ואמר לי הגוי השמר לך מזהבי כי בכפל תפרעני אם יפסיד אז אחזתי בכנף בגדיך ואמרתי לגוי הנה זהבך ביד זה אז דבר הגוי רשע וגזם לך שהכעסתו בדברים מ"מ לא נתנזקת מזה לא בגוף ולא בממון.

235

רל״ונראה בעיני אם אלו התנאים ששמעון טוען הי' בשעת אירוסין הן הן הדברים הנקני' באמירה וקנתה אשה הס' ליטרי' ואע"ג דהוי אסמכתא דכל דאי לא קנה נ"ל דכל מידי דמקני באמירה אפי' באסמכתא מקני כמו צדקות והקדשות ונדרים ודברי שכ"מ ומילי פסיקתא ודלא כרבי שמען ז"ל שכ' גבי משחק בקוביא דאסמכתא לא קני' נמי בהקדש ובדבר הזה הארכתי בתשו' אחת ושוב מצאתי בתשו' הגאונים דאסמכתא קני' בהקדש וכ"ש אם אלו הס' ליטרים מנדונית שמעון שנתן לבתו שלא רצה בע"א לתתם אלא על תנאי זה שיוכל לעכבן עד שיתקן מעשיו וכ"ש שאם יש קנין בב"ד חשוב מחשובי העיר אפי' אסמכתא קניא ב"ד חשוב ואפי' נעשה תנאי זה לאחר השידוכין וליכא למימר על מה יחול הקנין כיון שלא הקנה אותם למתנה אלא לשומרם בעלמא עד שיתקן מעשיו ואין קנין ראוי לחול בכה"ג וא"כ אפי' אי אקני ליה נימא דמצי הדר ביה הא ליתא דהא קיי"ל פ"ק דקידושין (ו ע"ב) דבכל דוכתי מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה בר מאשה וא"כ כיון שנתנם לו עד זמן שיתקן מעשיו ראוי הקנין לחול.

236

רל״זועל המסירה הרי לא הפסידו ועל שעשה שלא כהוגן שקבל לגוי עליו איני דן דיני קנסות אמנם הרשות ביד הקהל לקנוס ולענוש על דבר מכוער לפי מה שהוא אדם הכל לפי המבייש ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.

237

רל״חד"ל סי' רי"ח.

238

רל״טקאי אתשו' שלפניה והיא בד"ל סי' רי"ט.

239

ר״מד"ק סי' פ"ה.

240

רמ״אד"ק שם.

241

רמ״בוששאלת על עיסה שנלקחה מן הגוי והיא פטורה מן החלה ולש בביתו עיסה אחרת ומצרפן יחד ובעיסה שלש בביתו הי' כשיעור חלה כיצד יפריש חלה שלא יפריש מן הפטור על החיוב נראה בעיני שא"א לקח ולהפריש עליו ממקום אחר דקא מפריש מן החיוב על הפטור שהרי גם זה המעורב בטל מן התורה ברוב אם אותה העיסה שלקח מן הגוי רוב ואותה עיסה שלא נתערבה חייבת ואע"ג דחלה בזה"ז דרבנן כיון שהעיסה שנתערבה יש בה תרי מילי דרבנן חדא דחלה דרבנן ואפי' אם לא נתערבה ועוד דבטל ברוב ואותה העיסה שלא נתערבה בה אין בה אלא חדא מלתא דרבנן אין מפרישי' מזה על זה כיון דקצת חומרא מחזי כמו מן החיוב על הפטור כדאי' בהקומץ (ל"א ע"ב) א"ר שמעון שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ושאלתי את ר"ט וכו' עד לשנא אחרינא לך קח מן הגוי ועשר עליו דקסבר יש קנין לנכרי ופריך לימא לך קח מן השוק ומשני קסבר אין רוב ע"ה מעשרים אלמא אע"ג דמע"ה לא הוי חיוב אלא דרבנן כמו טבל המעורב בחולין אפ"ה כיון דמסתבר לי' טפי לחיובא בדע"ה מבטבל המעורב בחולין הוי כמו מן החיוב על הפטור. וליכא לפרושי נמי מיניה וביה ומטעם יש בילה וכדאי' פ"ק דר"ה (י"ג ע"ב) צובר אדם לתוכו ונמצא תורם מן החדש שבו על החדש ומן הישן שבו על הישן שבו דהא ודאי ליתא הכא דמסיק התם לכל אין בילה חוץ מיין ומשמן אלא נ"ל שיש להפריש חלה גדולה כשיעור של גוי ועוד. דהשתא ממ"נ נוטל כמו כן חלה מעיסה שלא הורמה חלתה אז הוא מן החיוב על החיוב ודבר זה למדתי מפ' התערובת (זבחים פ' ע"ב) גבי דמים עליונים ותחתונים שנתערבו וכו' עד דרובו עליונים וקא יהיב מעלה כשיעור התחתונים.

242

רמ״גד"פ סי' תכ"ה וד"ק סס"י מ'.

243

רמ״דד"פ סי' תכ"ו וד"ק סי' מ"א.

244

רמ״הד"פ סי' תכ"ד וד"ק סי' מ"א.

245

רמ״ותשו' מיימוני לס' משפטים סי' כ"ו ד"ק סי' מ"ג וכ"י א"ד סי' ר'.

246

רמ״זתשו' הרשב"א סי' תתע"ה ד"ק סי' מ"ד.

247

רמ״חתשו' הרשב"א סי' תתע"ו ד"ק סי' מ"ה.

248

רמ״טתשו' מיימוני לס' משפטים סי' מ' וד"ל סי' ר"כ ובחסרון בד"ק סי' רי"א.

249

ר״נד"פ סי' תתקצ"ב וד"ק סי' נ"ג.

250

רנ״אד"פ שם וד"ק סי' נ"ד.

251

רנ״בתשו' הרשב"א סי' תתע"א ד"ק סי' נ"ז וכ"י א"ד סי' קנ"ד ובחסרון בד"פ סי' קמ"ו

252

רנ״גד"ל סי' רכ"א.

253

רנ״דד"ל סי' רכ"ב.

254

רנ״הד"ל סי' רכ"ג ובקיצור ד"ק סי' ל"ז.

255

רנ״וד"ל סי' רכ"ד.

256

רנ״זד"ל סי' רכ"ה ועיין תוס' שבת שם י' ע"א ד"ה התם

257

רנ״חכי הוינא בדינא דמורדת לא מסקי' אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא כי רבו בה דייני דינא דמתני' דינא דגמרא ודינא דמתיבתא ועוד הציבו לה ציונים אחרונים ואנו אחרונים יתמי דיתמי לא ידענא איך נפתח פה לפניכם הר' יעקב והר' יוסף שיחי' על דבר מורדת ואמרה מאיס עלי כך כתוב בתשו' הגאונים דנ"מ יהיב לה בעל אי איתנהו בעיניהו ואי ליתנהו בעיניהו לא נסיב לה ונצ"ב אפי' אי ליתנהו בעיני' כגון שכלו לגמרי או מגנבו באחריותי' קיימי ומשלם לה דמיהם וכן אנו נוהגים. ומה שתמהתם היכא דחזקאי דמתמוטטי נכסי תמרוד ותתפוס בנכסיו ותאכל היא ותחדי והוא יחזור על הפתחים לאו חדוה שלימה היא אחרי שהרשות בידו לעגנה ונהי שגם הוא מתעגן בדורות הללו מתקנת ר"ג זי"ע מ"מ איהי נמי מעגנא וכ"ש לדברי ראב"ן ז"ל שמתיר לבעל לשא אחרת והיא תתעגן.

258

רנ״טוששאלתם היכא דמשהי לה תריסר ירחי שתא אגיטא ול"ל מזוני מבעל והבעל יכול לעגנה מלתן לה גט כדברי ר"ת אם תחזור בה והוא מורד אם חייב במזונותיה אם לאו דבר פשוט הוא היכא דמרדה כ"כ עד שאבדה כתו' אפי' אי הדרה בה תו לא יהיב לה לא כתו' ולא תנאי כתו' דהא למ"ד (כתו' ס"ג ע"א) ממלאכה ע"כ היכא שמרדה מקצת ימיה דלא כפי' לעשות מלאכה ובתוך כך פוחתי' לה כתו' עד שתכלה וכי הדרתו ואמרה רוצה אני לעשות מלאכה לא אמרה ולא כלום דאלת"ה מה הועילו חכמים בתקנתם יכולה לומר לו עושה אני מכאן ואילך ול"ל דחזרה אינה מועלת אא"כ אמרה עושה אני מכאן ואילך ומשלמת אני כל מה שבטלתי למפרע דהא ליתא דהא דומי' דמורדת מתשמיש יש לנו לפרש מורדת ממלאכה ואי מה"ט חוזרת מורדת מתשמיש ע"כ מכאן ולהבא מהני דהתם לא שייך חזרה ותשלומי' למפרע וכי היכי דמורדת דמתני' עד שתכלה כל כתו' כך פוחתי' לה ו' דינר בשבת.

259

ר״סד"פ סי' רכ"ט.

260

רס״אד"פ סי' ר"ל.

261

רס״בד"פ סי' רכ"ד וד"ק סי' רפ"ז.

262

רס״גמרדכי שבועות פ"ז רמז תש"פ ד"ל סי' רכ"ו וכ"י א"ד סי' י"ג.

263

רס״דד"פ סי' שכ"א וד"ק סי' י"א.

264

רס״הד"פ סי' שכ"א וד"ק סס"י י"א.

265

רס״וד"ל סי' רכ"ז.

266

רס״זד"ל סי' רכ"ח והיא המשך אל הקודם בסי' שלפניה.

267

רס״חד"ל סי' רכ"ט והיא סיום התשו' שלפני זה.

268

רס״טד"ל סי' ר"ל.

269

ר״עד"ל סי' רל"א.

270

רע״אד"ל סי' רל"ב.

271

רע״בד"ל סי' רל"ג.

272

רע״גד"ל סי' רל"ד.

273

רע״דד"ל סי' רל"ה.

274

רע״הד"ק סי' רס"א וכ"י א"ד סי' רל"ב.

275

רע״וד"ק סי' רס"ג.

276

רע״זד"ק סי' רס"ד.

277

רע״חמרדכי פ' מי שמת רמז תר"ג וד"ל סי' רל"ו וכ"י א"ד סי' ע"ז.

278

רע״טד"ל סי' רל"ז וכ"י א"ד סי' ע"ז ועיין ד"פ סי' רכ"ד.

279

ר״פד"ק סי' רס"ח.

280

רפ״אד"ק סי' רס"ח.

281

רפ״בד"ל סי' רל"ח וד"ק סי' ר"ע בשבוש.

282

רפ״גמרדכי קידושין רמז תקמ"ב תשו' מיימוני לס' נשים סי' ז' וד"ק סי' רע"א.

283

רפ״דמרדכי הנזקין רמז שפ"ט וד"ל סי' רל"ט ובהשמטה ד"ק סי' רע"ב.

284

רפ״הד"פ סי' תקצ"ב מרדכי גיטין רמז ש"צ וד"ק סי' רע"ג וד"ל סי' ר"מ.

285

רפ״ומרדכי כתובות רמז רמ"ג ד"ל סי' רמ"א ובחסרון בד"ק סי' רע"ד.

286

רפ״זתשו' מיימוני לס' משפטים סי' מ"ח ד"ל סי' רמ"ב.

287

רפ״חד"ל סי' רמ"ג וכ"י א"ד סי' י"א.

288

רפ״טד"ל סי' רמ"ד וכ"י א"ד סי' י"ב ובקצרה ד"ק סי' רע"ה.

289

ר״צהגמי"י פכ"ד מאישות אות ד' וד"ל סי' רמ"ה ועיין מרדכי כתו' רמז קצ"ו ולקמן סי' ת"מ.

290

רצ״אד"ל סי' רמ"ו.

291

רצ״בד"ק סי' רע"ו וכ"י פראג סי' של"ד.

292

רצ״גד"ק סי' רע"ז.

293

רצ״דתשו' מיימוני לס' נזיקין סי' ט"ו וד"ל סי' רמ"ז ובאריכות במרדכי ב"ק רמז קצ"ה.

294

רצ״התשו' מיימוני שם ומרדכי שם רמז קצ"ו וד"ל סי' רמ"ח.

295

רצ״וד"ק סי' רנ"א.

296

רצ״זמרדכי ב"ב רמז תרכ"ח ד"ל סי' רמ"ט וכ"י א"ד סי' רמ"ד.

297

רצ״חוששאלת אם הלכה כאנשי יהודה או כאנשי גליל (כתו' נ"ב ע"ב ונ"ד ע"א) איני כדאי להכריע בזה כי דבר זה נפתח בגדולים ורבו מחלוקת בדבר זה אמנם מנהגי לפסוק בכל דבר כדברי רב אלפס בדבר שלא נחלקו עליו התוס' כי כל דרכיו משפט וצדק כ"ש בנדון זה שהתוס' פסקו בהדי' כמותו דהלכה כאנשי גליל.

298

רצ״טוששאלת אם תפסה חותמות ושטרות של גוים שכתבו לשם בעלה ולשמה אי האי נמי מקרי תפיסה נ"ל דדבר פשוט שאין בתפיסה זו כלום דאפי' למ"ד אותיות נקנית במסירה וא"צ להביא ראי' (ב"ב קע"ג ע"ב) מודה הוא באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית או א' מן האחים והיו אונות ושטרות יוצאות על שמם עליהם להביא ראי' כדאמ' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"ב ע"ב) ופ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ג ע"א) ואי משום שטרא דאחזיקה בשטרא מספקא לכון אי איחזק' בשטר הוי חזקה לענין הממון שכתוב בתוכו הא מלתא איתא בהדי' בפ' הפרה (מ"ט ע"ב) המחזיק בשטרו של גר מהו דאחזיק בשטרא אדעתא דארעא ובארעא הא לא אחזיק וכו' אלמא דחזקת השטר לא הוי חזקה לענין ממון שכתוב בתוכו.

299

ש׳וששאלתם כל בע"ח וכתו' אשה הי מיניהו דים לגבות בנכסי המת נ"ל דל"מ היכא דאיכא כדי לזה ולזה אלא אפי' ליכא אלא לחד מיניהו יהבי' לבע"ח ולא לאשה כמ"ש רב אלפסי בפ' הכותב אמלתא דאמימר האי מאן דאית עלי' כתו' אשה ובע"ח וליכא אלא כדי חד מיניהו וכו' דמטלטלי בזה"ז שתקנו הגאוני' דבע"ח וכתו' אששה גובי' מהם לית בהו דינא דקדימא דלא גבי מטלטלי דמשעבדי אלא מב"ח לבע"ח יהיבנ' ולא לאשהלא כמ"ש בשערים שלו בשער י"ט דבע"ח ואשה חולקי' כל א' לפי חובו וגם כתב שרב האי כתב דלבע"ח יהבי' ליה.

300

ש״אוששאלתם ראובן שטען על שמעון טענות הרבה ולא היה לו עדים יהודים אלא עדי' גוים ואמר שמעון נאמן עלי אותו גוי וקנו מידו וכשהרגיש שהגוי מטה דבריו וקבל שוחד חזר בו שמעון נ"ל דכן הוא ודאי כמו שפסק רב אלפס דאם קבל עליו קרוב או פסול כבי תרי לעדות וקנו מידו לא מצי הדר ביה דאין לאחר קנין כלום דהא אפי' קבל עליו לבע"ד כבי תרי וקנו מיניה לא מצי הדר ביה כדאמר' פ' שבועות הדיינים (שבועות מ"ב ע"א) ההוא דא"ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל היכא דאמרת לא פרענא ואפי' פרעיה באפי תלתא מהימן מלוה לומר לא פרעני ודקשי' לך שאני התם דאתני מעיקרא בשעת מתן מעות דאדעתא דהאי תנאי דליהמני' אוזפיה אבל לאחר מתן מעות לאו כלום הוא זה פטומי מילי בעלמא הוא לדבריך אדתמהת להאי גיסא תמה לאידך גיסא לדברי רב אלפס שדימה אותן זה לזה מאי אריא בקנין אפי' בלא קנין נמי דהא האי דפ' שבועת הדייני' בלא קנין איירי דא לא הוזכר קנין בכל שמעתתא אלא ודאי הכי אייתי ראי' כי היכא דהתם היכא דאתני מעיקרא מהני תנאה ליהמני' כבי תרי ואפי' בלא קנין ה"נ מהני קנין אפי' בלאחר זמן כדאשכחנא גבי ערב דבשעת מתן מעות משתעבד בלא קנין לאחר מתן מעות לא משתעבד אלא בקנין וכ"פ רמב"ם (פ"ז מסנהדרין ה"ב) מי שקבל עליו קרוב או פסול בין להיותו דיין בין להעיד עליו אפי' א' מן הפסולי' מומחה הוא לדון בין שקבל על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהוא טוען על פיהן בין שקבל לתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זה הפסול או בדינו אם קנו מידו של זה אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו יש לו לחזור בו עד שיגמור הדין.

301

ש״בוששאלתם על ג' וד' שותפי' שהי' בבית אחד ולאה עמהם ובית אחר סמוך לאותו בית נמכר לרחל ועתה לאה מערערת שהיא מצרנית על המכירה ובאת לומר אע"ג דבפ' המקבל (בבא מציעא ק"ח ע"ב) אמר' לאשה ליתמי ולשותפי לית בהו משום דינא דבר מצרא ה"מ אשה כנגד איש אבל אשה כנגד אשה כיו"ב אית בה משום דדב"מ ומטיבותי' דמר לא יתכן לפרש כן ולחלק דכל היכא דקאמר תלמודא לית בהו משום דדב"מ הוי פי' דבכל ענין אין המצרן יכול לסלקו להאי דקיים בה דומי' דזבן מגוי לית בה משום דדב"מ דלאו דוקא לשלא כיו"ב אבל בכיו"ב אית בי' דא"כ המצרן אומר אתה קנית מן הגוי אע"פ שאינך מצרן גם אני אקנה ממנו ואתן לגוי ויסתלק וכן ליתמי הוי פי' הכי ואפי' איכא יתמי אחריני דהוו מצרנים מ"מ לא מפקי מיניהו דטעמא דרבנן דגזור דינא דבת מצרא משום ועשית הישר והטוב ואיתמי לא גזור רבנן משום דלא בני מיעבד הטוב והישר נינהו וכן לשותפי' המוכר חלקו לחבירו שהיה שותף עמו אין עליו לשום בריה לבא מכח מצרנתו וכן יש לפרש גבי אשה לית בה משום דדב"מ לשום בריה בעולם לבא עליה מכח מצרנתו ולא חלקו בין שהמצרני' אנשים או נשים. ועוד שאין דרכה של אש לחזור אחר מוכרים דכיון דגם היא יכולה לומר הא נמי לגבי דידי טוב וישר הוא שלא להחזירם ולהיות כבודה בת מלך פנימה ועוד דרש"י וריב"ן פי' לאשה לכל אשה שבעולם ולא יהי' הדבר לכל הפחות אלא כמו ספק ממונא ולא נפיק מספק קרקע מן הלוקח המוחזק בה דהמע"ה.

302

ש״גוששאלת על עשרה בני אדם שהלוו לשר זה מעט וזה הרבה אבל לא בשותפות אלא כל אחד בפני עצמו ויש לכל אחד קצת משכנות שמשכן השר לכל או"א כפי חלקו ויהי היום שהשר שלח אחר כלם ואמר איני יכול להתפשר עם כל או"א מכם אך תרויחו לי הזמן ואתן כך וכך לכם לרבית על כל הממון וכשאפרע יקח כל א' חלקו גם היהודים התנו כי יעשו כן בלא קנין אלא בדברים בעלמא נ"ל אחרי שלא נשתתפו בממון כמו שנים שהטילו לכיס (כתו' צ"ג ע"א) ולא נשתתפו נמי במלאכה כמו שמור לי ואשמור לך ולא החזירו לו נמי המשכנות שבידם על תנאי זה כדי להשתתף ולא עשו שום מעשה על תנאי השיתוף לא הי' שותפים אלא בדברים בעלמא ואי אזיל חד מיניהו ועשה כל כך עם הר או עם משרתיו שפרעו לו בפני עצמו ולא לחבירו מאי דעבד עבד. מיהו אם הי' לו משכון כנגד חובו מותר לקרותו רשע אף לדברי ר"ת דכיון דהיפכו חבירו תחלה שיפרע לגולן בשוה ובא זה ונטלו מהם לא יצא מכלל עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלו נקרא רשע ואפי' לא היה לו משכון כנגד כל חובו אבל הי' לו ערבים טובים כל כך שאם היה מבקשי' ממנו לכתחלה להלוות על סמך אותם ערבים הי' מלוה קרוב בעיני דנקרא רשע דכיון דמתחלה נשתתף עמהם ונפרד מהם והערים ולא גילה להם תחלה רמאי מקרי גם אם לא הי' החוב בטוח כל כך כדתני' פ' האומר (נ"ט ע"א) האומר לאשה צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות וכ"ש בנדון זה שהי' בטוח בחובו דנראה לקרותו רשע. והשם ישלח לך ישע כנפש מאיר בר' ברוך שיחי'.

303

ש״דעל ראובן שנשא אשה ומת ולה בית שהגבו אותו בכתובתה אחרי שהשביעה אותה ב"ד כמשפט והבית הזה ניתן לבעלה במתנת אביו ושאר נכסיו חלק לחתניו כשהי' שכ"מ ועתה יצאו חתניו ואמרו שיש להם שטר שחמיהם לא נתן לבעלה בית זה רק בתנאי אם יהי' לבנו זרע ואם לא תשוב הבית לבנותיו וכו' נ"ל כי יש ללמוד דין זה ממה דאמר' פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ג ע"א) נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו ומת הראשון אין לשני במקום ראשון כלום פי' ויטלו בני ראשון משום דירושה אין לה הפסק וכיון דאפי' בן בין הבנים אמרי' הכי דאלו אמר יעקב נכסי לראובן ואחריו לשמעון ואחריו לשאר בניו מת ראובן בני ראובן נוטלי' הכל משום דירושה אין לה הפסק כ"ש בנידון דידן בבן בין הבנות אם אמר נכסי לבני ואחריו לבנותי דלא פסק כח הבן וכל הבאים מחמתו מהני נכסי ומשום דאמר על בנו יטול בית זה במתנה ל"ל דגרע כחו מאלו אמר בלשון ירושה או סתם נכסי לך דאיכא לפרושי בלשון ירושה דמסתמא לא נתכוין לעקור ירושה דאו' כיון דאלו לא אמר מידי נמי הוי ירית להו אלא ליפות כחו נתכוין ואפילו לא משכחינא מידי. יפוי כח הכא בירושה מבמתנה מכל מקום לא גרע וזכה הבן ממילא בירושה דאו' בההוא ביתא וירושה אין לה הפסק ואע"ג דאיהו בעי לאפסוקי' לאו כל כמיני' דרחמנא אמר' אין לה הפסק ואלו היה לו בנים לבן היו יורשי' זה הבית ממנו אע"ג דאמר זקינם יעקב ואחריו לבנותי דלאו כל כמיניה לאפוקי ירושה דרחמנא אמר' אין לה הפסק ואע"ג דבני ראובן יורשי' מן הדין אפ"ה אי אית ליה לראובן אלמנה ניזונת וגובה כתוב' מבית זה כמו בשאר נכסים כ"ש השתא שתגבה אלמנת ראובן היכא דליכא אלא בנות ולא בן בן וכדפריש דבנות גריעי מבן בן וק"ל ושלום מאיר בר' ברוך שיחי'.

304

ש״הדע לך חביבי כי מותרת אשה לבעלה לשמש לאלתר אחר טבילה ואף ביום כגון בחול כשטובלת ביום ח' משום גנבי' ובשבת אסר ר"ת לטבול ביום ח' משום דתרי קולי לא עבדי' להרחיק חפיפה מטבילה וגם לטבול ביום.

305

ש״ולחזור לבית המרחץ אחר הטבילה לא ידעתי מאין לאסור ומכבר שמעתי שיש אומרי' לא אלו מטהרי' אלא אלו מטהרין וכמדומה אמי ששמעתי ממהר"ר יצחק מווינא שהי' אוסר אמנם שוב נשאתי ונתתי לפניו בדבר להתירו ולא סתר את דברי ובקוצר נראה בעיני היתר גמור ושוב מצאתי בשם רבי' ישעיה מטרנא ז"ל שהתיר הדבר כמו כן ושלום כנפש מאיר בר' ברך שיחי'.

306

ש״זראובן האומר נידון כאן ברוטינבורק ושמעון אומר נלך לית הוועד במרינבורג או למקום אחר אע"ג דתלמודא מפליג ס"פ זה בורר (סנהדרין ל"א ע"ב) בין אמר מלוה לאמר לוה עתה בזה"ז תקנת הקהילות שבכל מקום שיש ב"ד כשר שאינו יכול לדחות ולומר נלך לבית הוועד תטענו בפני מי שתרצו והם ישלחו למקום שיתבררו.

307

ש״חוששאלת על קליות שנתייבשו בתנור אם מותרי' בפסח אם לאו הא קיי"ל כרבא (פסחים מ' ע"א) דאמר מי פירות אין מחמיצי' דפליגא אאביי דאמר לא ליחרך אינש תרתי שיבולי וכו' ואפילו אביי לא פליג בקליות שנתייבשו בתנור דלא אסר אלא ליחרוך באש דממהר להחמיץ תדע דשרי התם אבשונא דהיינו קלי ועוד מתני' היא (מנחות ס"ז ע"ב) משקרב העומר מוציאין קמח וקלי.

308

ש״טועל בהמה בעלת כוליא אחת מותרת דתני' בת"כ ומייתי לה פ' על אלו מומין (בכורות ל"ט ע"א) ואת שתי הכליות ולא בעלת שלש מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי.

309

ש״יועל קטנה לקבל קידושיה כתבתי בקידושין דאמר התם (י"ט ע"א) אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדרבי יוסי בר' יהודה נ"ל לפרש דהא קמ"ל כשאמר לבתו צאי וקבלי קידושיך שוב אינו יכול לחזור בו ואפילו יחזור מקודם שקבלה מדר' יוסי דהיכא דמכרה כאלו אמר קבלי קידושיך ואינו יכול לחזור בו דמייעד לה ע"כ דאב אפילו חזר בו קודם יעוד והשתא ניחא דדוקא בתו אבל אחר לא דאם אמר לאחר תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך אם נתן קודם שיחזור בו מקודשת אבל קודם שנתן יכול לחזור בו וכה"ג נ"ל דמותר לקדש בתו קטנה דאע"ג דאמר' (שם מ"א ע"א) דאסור לאדם לקדש בתו שהיא קטנה וכו' ה"מ כשהוא בעצמו מקבל הקידושין אבל נתן לה רשות לקבל קידושיה והיא מקבלתה מותר וכן עשיתי בבתי קטנה אמרתי לה בתי קבלי קידושיך אם את חפיצה ושלום מאיר בר' ברוך שיחי'.

310

שי״אועל הבודק שבדק ומצא אחריו פעמים וג' טרפה הבודק צריך שיבטל ולא יבדוק עוד עד שיעשה תשובה כדרב אידי בר אבין דאמר (סנהדרין כ"ה ע"א) החשוד על הטרפות אין לו תקנה עד שילך למקם שאין מכירי' אותו וילבש שחורי' ויתכסה שחורי' ויחזור אבדה בדבר חשוב או שיוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב ומשלו. ועל מה שעשה כבר ענש יענש או ימתח על העמוד או יתן ממון ויתכפר לו כפי אשר תשיג ידו ולפי העבירה אם בעיניו מזיד או שוגג בשגגת תלמוד.

311

שי״בוששאלת על היכר ציר אם צריך בצורת הפתח או לאו לכאורה נראה שצריך כדאי' פ"ק דעירובין (י"א ע"ב) אר"ל משום ר' ינאי צורת הפתח שאמרו צריך היכר ציר מאי היכר ציר אבקתא ולית מאן דפליג עליה ודחקתי עצמי לפרש הסוגיא אליבא דידיה הא דגרסינן בתר הכי אמר מידי בצורת הפתח פי' וכי הוא מצרך היכר ציר או לא א"ל לא אמר ולא כלום כלומר לא אמר על צורת הפתח אלא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן הנראה להם שלא הי' צורך היכר ציר מדלא מצריך היכר ציר בברייתא כך יש לי לפרש לפי שטתו דמשמע לא בעי היכר ציר מיהו אין הלשון משמע כן דא"כ הו"ל למימר להו תניא דמסייע לכו ועוד לשון לא אמר כלום לא משמע הכי ועוד תימא הוא דרב אשי פליג אדרבי ינאי דהא לא בר פלוגתי' הוא דר' ינאי היה רבו של ר' יוחנן ואדרבא נראה דה"פ אמר מר מידי בצורת הפתח כלומר אמר בה שום חידוש א"ל לא אמר בה שום חדוש א"ל אני אומר לכם דבר חידוש תנא צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וכו' וא"צ קורה רחבה טפח כדי לקבל אריה אלא קנה משהו ובלבד שלא תהא ניטל ברוח שתהא בריאה לעמוד בה דלת של קשירה וכן אני עושה היכר ציר וכן נ"ל לפי סוגי' התלמוד ושלום מאיר בר' ברך שיחי'.

312

שי״גיפה כתבתם שאין ר' אלכסנדרי יכול לכופם מאומה להעיד עד שירדו לדין ותכתבו עדותכם ע"פ הדיינים גם אינו להכריחכם להעיד ע"פ החרם אם אתם רוצים להעיד בלא חרם אם הוא ירא שיש בהם מי שיכבוש עדותו יכול להכריחכם ע"פ הדיינים שיחרימו על כל היודע ועד כדין שבועת העדות.

313

שי״דעל שמעון נ"ל כי הדין עמו שיש לתן לו זמן ב"ד ל' יום ואינו חייב לתת לו שום משכון כי יש לראובן משכון הרבה כמדת המשפט שנוהגת בישראל שאם לא יפרע תוך ל' יום אחר שיפסקו הדין כי מטו הל' יום יעשו לו דין. ומה שתמהת שנותנים זמן רק ל' יום ולא צ' יום כי ההוא דאדרכתא דכתבי' אמקרקעי (ב"ק קי"ב ע"ב) היינו היכא דל"ל נכסים הכא קמן אז צריכין לכתוב אדרכתא שכל מקום שימצאו מנכסיו שיגבהו אבל אית לי' נכסי' קמן ב"ד מגבין אותו מיד אחר ל' יום דזמן ב"ד ל' יום בפ' הבית והעלייה (בבא מציעא קי"ח ע"ב) ושלום מאיר בר' ברוך שיחי'.

314

שי״המורי הר"ר אליעזר בקצרה אודיע שיש לך לצאת מביהכ"נ כשמצרפי' קטן לעשרה ולא תבא תקלה על ידך שלא לעבור על דברי ר"ת ומי הוא זה שראוי לעבור על דבריו. ושלום מאיר ברוך שיחיה.

315

שי״וששאלתם על מנורת השמן בביהכ"נ שלכם שמרוב הבל עשן המערכה ניזוקין הקהל ופעמים צריכין לצאת מביהכ"נ נ"ל מי שהתנדב מעות לקנות בהן שמן לביהכ"נ דמותר לשנותו דנהי דמעות עדיפי מטווי לארוג כמו שפר"י בפ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ז ע"ב) מיהו לדידן דקיי"ל כרבא דאמר הזמנה לאו מלתא היא שרי ואמרי' התם (מ"ח ע"א לדידיה כפה שנתנתו לספר לא טהר מן המדרס אלא נתנתו וכרכתו דוקא דאיכא תרתי וכדר"ח דאמר ההוא סודרא דאזמיני' למיצר ביה תפלין שרי למיצר ביה פשיטי א"כ מעות לקנות בהן שמן לא עדיפי מאלו קנה בהן שמן דמותר לשנותו כמו סודרא דאזמיני' למיצר ביה תפלי' ולא צר בי' אע"ג דתשמיש קדושה הוא ואמר' נמי התם (מ"ח ע"ב) אמר לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתיק של תפלי' עד שלא נשתמש בו קדש מותר להשתמש בו חול. והא דקאמר משנשתמש בו קדש אסור להשתמש בו חול ה"ה דבר מצוה דפחותה מינה כדמשמע בפ' בני העיר (מגילה כ"ה ע"ב) מעלין בקדש ולא מורידין אלא איידי דנקיט ברישא מותר להשתמש בו חול לרבותא נקיט נמי בסיפא חול ומיהו בסיפא לא הוי דוקא א"נ בסיפא נמי ניחא הא דנקיט חול דכל מצוה דפחותה מינה חולה קרי לה לגבי קדושה דחמירא מינה ועוד ראיה מפרק בני העיר (מגילה כ"ו ע"ב) דאמר התם ליבני נמי זבינהו וחילופינהו שרי אוזפינהו אסור וה"מ בעתיקי אבל בחדתי לית לן בה. ואפי' למ"ד הזמנה מלתא היא בטווי לארוג ליכא למ"ד ואע"ג דפרשי' דמעות עדיפי מטווי לארוג הא פרי' נמי דלרבא דקיי"ל כותיה אף מעות שרי דדמי לאורג בגד מת דשרי רבא. מיהו ק"ל דפ"ק דערכין (ו' ע"ב) תניא ישראל שהתנדב מנורה או נר לביהכ"נ אסור לשנותו וכו' עד ל"ש אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותו ומשמע דוקא לדבר הרשות אסור לשנותו אבל לדבר מצוה שרי ואפילו פחותה מינה והשתא ק"ל היכא דמי אי תשמישי קדושה נינהו אפילו לדבר מצוה דפחותה מינה אסור לשנותו דמעלי' בקדש ואן מורידין ואי חשיבי תשמישי מצוה כגון לולב שופר סוכה וציצית הא אמרינן התם (מגילה כ"ו ע"ב) תשמישי מצוה נזרקין מיהו מהתם ל"ק דאיכא למוקמי הנך דמגילה דנזרקין כגון דבלו דלא חזי תו למלתיהו דומיא דתיבותא דאירפט ופריסא דבלו דקא מייתי עלה התם וההוא דנר ומנורה דלא בלו דחזו למלתיהו ומיירי ההוא דערכין שכבר נשתמש בהן והדליקן בביהכ"נ דאי לא הדליקו בהן אפי' לדבר הרשות מותר לשנותו לדידן דקיי"ל כרבא דאמר הזמנה לאו מלתא ונהי דהנודר אינו יכול לעכבו לעצמו ולחזור בו משהקצהו להדליק בביהכ"נ דנעשה נדר איהו איבעיא ליה לקיומי נדרי' למיתבי' בביהכ"נ ומשנתנו לביהכ"נ רשאי הצבור לשנותו אפילו לדבר הרשות דהזמנה לאו מלתא היא כדפירש' ואמרינן נמי בפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ח ע"א) מותר המת ליורשים ולא אסרין ליה בהנאה כאצטלא דמילתא דפרסי אמתנא דהזמנה בלא מעשה לאו מלתא היא והא דאמר' (ערכין ו' ע"א) האומר סלע זו לצדקה משבאת' ליד גבאי אסור לשותו פיר' ללותו לאו משום קדושה דאית בהו אלא משום דקיימי עניים הצחריכי' לפרנסה וכי ליכא בכיס לא יהבי' להו כדמוכח התם מר' ינאי ומה"ט אמר התם בפ' בתרא דכתוב' (ק"ו ע"ב) אין משתכרי' בשל עניים דלמא מתרמי להו עניים וליכא למיתבא להו ואע"ג דאמ' בפ' במה מדליקין (שבת ל"ה ע"ב) גבי שופר דחזי לגמוע בו אלמא דמיוחד למצוה מותר לגמוע בו מים לתינוק התם בשופר שעשוי לתקוע בע"ש להבדיל העם דלא מיוחד למצוה כלל והא דאמר התם בשופר של צבור דחזי לגמוע בו מים לתינוק עני לאו משום דבעי' תשמישי מצוה נקט עני דה"ה לשאר תינוקות דלאו בני מצוה נינהו כלל אלא משום דכיון דשופר של צבור הוא אסור לאדם אחר להשתמש בו דהוי כמו שואל שלא מדעת להכי נקיט תינוק עני דעל הצבור לפרנסו שהוא צורך כולם. א"נ י"ל דתשמישי מצוה נזרקי' אפילו חזו אכתי למלתייהו וכאן שלא נדר להוציאם מרשותו כגון שיש לו שופר ותוקע בו לולב ומברך עליו ואינה אוסר אלא באותו יו"ט מטעם מוקצה שהוקצה למצותו כגון נר חנוכה ועצי סוכה אבל אחר יו"ט מותרים דדעתו שלא להקצותו מרשותו וכשתעבור זמן מצותו דעתו שיהנה בו וציצית כל זמן שהן בטלית הקצהו למצותו ואסור להתירם ולהוציא מן הבגד ולהשליכם אפילו למ"ד (שבת כ"ב ע"א) מתירי' מבגד לבגד ולאחר שנתקו הותרו ולית בהו קדושה מידי ומותרים אפילו לדבר הרשות דבכה"ג אמר' תשמישי מצוה נזרקי' דאזלינן בתר דעתי' אבל מי שנתן דבר לביהכ"נ נעשה נדר וצריך לקיים נדרו והוא אינו רשאי לשנותו ככל היוצא מפיו יעשה אבל בני ביהכ"נ רשאי לשנותו אפילו לדבר הרשות כל כמה דלא נשתמש בו מידי דמצוה דהזמנה לאו מלתא היא אבל משנשתמש בו דבר מצוה אסור לשנותו לדבר הרשות כיון דלדבר מצוה הוקצה עולמית. מיהו לא בעי' מצוה דעדיפא מיני' אלא אפילו מצוה דפחותה מיני' ובלבד שלא יהי' דבר הרשות וכ"ש נדון זה מנר לנר דשרי דלמצוה דכותיה קא משני ואי משום דאין אורו של נר של שעוה גדול כשל שמן מה בכך דהא אפי' בתשמישי קדושה כגון דלוסקמא ספרים ומזוזות ותיק של תפלין ונרתק של ס"ת דחמירי טפי מתשמישי מצוה אפ"ה לא אסרו להשתמש בהן ס"ת תפלין ומזוזות שאינם יפים כראשונים. ואין להקשות דבההוא דערכין שריה בנר ומנורה לשנות לדבר מצוה אע"ג דפחות' מיני' ובפרק בני העיר (מגילה כ"ז ע"א) לא שרי' למיעבד מבי כנישתא בי רבנן אלא משום דבי רבנן עדיף הא לא"ה לא וי"ל בי כנישתא לא חשיבי תשמישי מצוה אלא איהו גופא קדושה מקדש מעט מקום שמגדלין בי תפלה והכי משמע התם לעיל מיני' דקאמר חלופי וזביני שרי אגורי ומשכוני אסור ומ"ט בקדושתי' קאי אלמא קדושה קרי ליה ואין לתמוה אי בהכ"נ דבר שבקדושה הוא א"כ נר ומנורה תשמישי קדושה נינהו והיכי שרי לשנות לדבר מצוה דפחיתה מיניהו מ"ש משאר תשמישי קדושה דהא ל"ק כלל דלא מקרי תשמישי קדושה אלא בכה"ג דדבר הקדוש צריך לאותו דבר כגון דלוסקמא ספרים ותיק ונרתק לתפילין ומזוזות שמשימי' הספרים בתוכם ומטפחת ספרים ופרוכת ומכסיא וזבילו דחומשי וקומטרי דספרים וכיו"ב דמנחי עליהו ספרים אבל ביהכ"נ דחשיב ליה דבר שבקדושה היינו ששכינה שורה בו דאכל בי עשרה שכינה שריא ואין צורך להקב"ה בנרות ומאורות וכי לאורה הוא צריך (שבת כ"ב ע"ב) סוף דבר פשוט הוא דנר ומנורה ותשמישי ביהכ"נ לא מיקיר תשמישי קדושה כלל מטעמים דפרי' ועוד יש לחלק הרבה ואין להאריך.

316

שי״זומה שכתבתי שרשאין לשנות אפילו לדבר הרשות כל כמה דלא נשתמש בהו מידי דמצוה ה"מ צבור דכל מילי דאתי אדעתא דידהו אתי או גדול הדור כרב אשי במתא מחסיא פ"ק דב"ב (ט' ע"א) אינהו הוא דרשאי' לשנות אע"ג דלא אתני הנותן מעיקרא בהדי' אבל אחרים אינם רשאי' לשנות אלא אם אתני מעיקרא הנותן. ואין להקשות אמאי דפרי' דמותר לשנות נר ומנורה דביהכ"נ אפילו משנשתמשו בהם בביהכ"נ למצוה דפחות' מינה מהא דגרסינן פ' בני העיר (בירושלמי ה"א) כל כלי ביהכ"נ כביהכ"נ כגון ספסירא וקלטירא וא"כ כי היכא דביהכ"נ אסורה למצוה דפחות' מינה משמע דה"נ כלי ביהכ"נ דלא משני' נראה דה אנמי ל"ק אמת הוא הדבר דנר ומונרה דביהכ"נ משני' מצוה דפחותה מינה כדמוכח בגמרא דערכין וצריך לחלק בין נר ומנורה לספסירא וקלטירא דספסל נ"ל היינו כורסייא אלאמברא ר"פ בני העיר דלא קדיש כולי האי כמו תיבה שס"ת מונחת בה בתוכה וכן משמע התם דאמר תיבותא דארפט למיעבד כורסייא אסור שאין מורידין מקדושה חומרה לקדושה קלה דאע"ג דאידי ואידי קרו להו התם תשמישי קדושה וקלטירא דהתם נמי איירי בכה"ג וגרסינן נמי בירושלמי שם והלווחין אין בהם משום קדושה וקלטירא דהתם נמי איירי בכה"ג וגרסינן נמי בירושלמי שם והלווחין אין בהן משום קדושת ארון ויש בהן משום קדושת ביהכ"נ ונ"ל דהא גרסינן ס"פ בני העיר (מגילה ל"ב ע"א) הלוחות והבימות אין בהם משום קדושה לאו היינו דאין בהם קדושה כלל דלא גרע מכורסיא אלא י"ל אין בהם משום קדושת ס"ת וארון אלא משום קדושת ביהכ"נ כדמפרש בירושלמי ונ"מ דרשאין להוציאן לחולין על ידן כיון דכבהכ"נ הוא אבל כילה דע"ג ארונא דקאמר בירושלמי (שם) כארונא וארון גופי' ושאר תשמישי' אינם יוצאים לחולין כלל אבל נר ומנורה לא דמי כלל להני ורשאי לשנות אפי' משנשתמש בהם אפילו למצוה דפחיתה מינה דלאו תשמישי קדושה מיקרי כי הני שהם תשמישי ס"ת גופי'. ולמאי דפריש דרשאין לשנותן לדבר מצוה דפחותה מינה אין להקשות מדגרסינן בירושלמי ס"פ בני העיר ר' חייא בר אבא אזיל להאי אתר יהבין ליה פריטי למפלגא ליתמי ולארמלתא נפיק פלגי' לרבנן מהו שיהא צריך להפריש אחרים תחתיהם וכו' עד עד שלא ינתנו לגזברים אתה רשאי לשנותן משנתנו לגזברים א"א רשאי לשנותן אלמא ממצוה למצוה אסור הא ל"ק כיון דיהיבנא ליה למפלגיה ליתמי ולארמלתא זכה להם ואינם רשאים לשנותן דלא גריעי עניים מעשירים כה"ג דאינם רשאים לשנות' דהאומר לחבירו זכה במנה זו לפלוני עשיר משזכה בשבילו אינה רשאי לשנותו ולתן לאחר וצ"ל דר' אבא שבא שם לאכסניא לא קיהבו ליה אדעתא דידיה ועוד רב אשי (ב"ב ט' ע"א) שני שהי' גדול הדור כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ו ע"א) מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד ושלום מאיר ב"ר ברוך שיחיה.

317

שי״חששאלת לראובן טען על שמעון הפקדתי בידך חגור של כסף ובית נפש של זהב והשיב שמעון זוגתך הפקידו אות' בידי קודם שנשאתך על תנאי שלא יהא לך רשות בהם כדי לתנם לבניה הראשונים שהיו לה מבעלה הראשון ועתה נפטרה זוגתך ואני רוצה לקיים צוויה ופסקתם שישבע שמעון שכך הוא כדבריו ויתן הפקדון ליורשי האשה ויורשי האשה הי' במעמד כשנפסק הדין ויהי ממחרת כשהיה לו לשבע אמר שמעון זוגתי הזכירה אותי לי הדברים והדין עם ראובן והוא כדבריו שהוא נתן מידו לידי אחרי שנשא את זוגתו הואיל ויש לי לשבע לא אשבע כ"א על האמת ואמרו יורשי האשה כבר הודה לנו בב"ד שהחצפים שלנו הם נ"ל דשמעון נאמן בשבועה כדבריו האחרונים לומר טעיתי מתחלה ועכשיו נזכרתי מגו דאי בעי לומר החזרתי החפצים ליורשי האשה משנפסק הדין ואלו אמר החזרתי להם החפצים ויורשי' אמרו לא החזיר לנו שבועה בעי השתא נמי נשבע להם שכך הוא כדבריו האחרונים ומתחלה טעה דאע"ג דטעיתי טענה גרועה היא מ"מ כיון דאיכא מגו מהימן כדאשכחן טובא בתלמוד טענות גרועות דבלא מגו לא מהימני' ליה וע"י מגו מהימנ' ואפילו אינש דעלמא שאינו לא התובע ולא הנתבע כי ההוא דס"פ זה בורר (סנהדרין ל"א ע"א) ההיא אתתא דנפק שטרא מתותי ידה הימנה ר"נ במגו דאי בעי קלתה ול"ל דלאו מגו טוב קרוי דמגו דהעזה הוא דכי אמר טעיתי אין שכנגדו יודע שהוא משקר דאי משום הא לא איריא דאפ"ה אמרינן מגו כמו שהוכיח ר"י מפ"ב דכתו' (ט"ו ע"ב) גבי שדה זו של אביך היתה וכו' דהיכא דליכא עדים שהיתה של אביו דנאמן לומר לקחתיה ממנו במגו דאי בעי אמר לא היתה שלו מעולם ואע"ג דבטענה דטעון לקחתיו הימנו אין שכנגדו יודע שהוא משקר ואי הוי טעין להד"ם ידע דמשקר ואפ"ה אמרינן מגו ועוד יש להאמינו לומר השתא טעיתי מעיקרא מגו דאי בעי אמר נגנבו ממני או נאנסו משעה שנפסק הדין כי אז הי' פטור בטענה דנגנבו או נאנסו וגם בטענה זו כשנגדו אינו יודע אם הוא משקר השתא נמי יהא נאמן לומר טעיתי במגו דאי בעי אמר נגנבו או נאנסו. ואע"ג דבספ"ק דגיטין (י"ד ע"א) גבי הני גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדי פש גבי' וכו' עד לא פש גבי' ולא מידי ופר"ת ובעדות ברורה שטעה אבל בע"א לא מהמני' למימר טעיתי במגו דאי בעי אמר פרעתי אח"כ והביא ראיה מפרק שבועות הדיינים ואין להאריך בזה מ"מ חזינן דלא מהימן לומר טעיתי במגו שאני התם דההוא דטען בע"ד גופי' הוי וכיון דהודה מעיקרא הוי הודאת בע"ד כק' עדים ואלו יש עדים שהי' מעידי' עליו שלא טעה ויודעים שהיה חייב לו והוא טוען ואומר העדים משקרים כי לא הייתי חייב לו לא מהימן למימר הדים טעו במגו דאי בעי אמר העדים אומרים אמת אבל אח"כ פרעתי מ"ט דמגו במקום עדים לא אמרינן השתא נמי הודאת פיו כק' עדים מגו במקום הודאת פיו לא אמרינן אבל הכא דהנפקד אינו בע"ד ממ"נ בין לטענה קמייתא בין לטענה בתרייתא הוא מודה שאין לו בחפצים כלום נאמן במגו כדפריש.

318

שי״טוששאלתם ראובן תובע אשת שמעון שנתנה אמונתה לתת לו עורה של וורד לצורך נשואי בנו כמו שקנתה אותה מן הגוי ושלא להרויח עליו ועתה הוגד לי שהרויח עליו יותר מליטר' והשיב שמעון שלא נתנה אמונתה אשת שמעון נאמנת בלא שבועה ואינו צריך לפוטרה מטעם שהיא א"א אלא מטעם אחר דאפילו גברא או אלמנה שאין רשות אחרים עליה פטורים כה"ג דלא נתקנה שבועה על שבועה ושלום מאיר בר' ברוך שיחיה.

319

ש״כפסק רב האי גאון ז"ל שא"צ לתן ריוח בין הדבקים בתפלה וראייתו מדאמר במסכת ברכות (ט"ו ע"ב) שצריך בק"ש ליתן ריוח בין הדבקים כגון על לבבך מכלל דבתפלה ל"צ וכן פ"ק דחולין (כ"ד ע"ב) ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד שלוים נפסלים בקול וכן פ"ג דמגילה (כ"ד ע"ב) א"ל ר' חייא לר"ש בר רבי אי הוית לוי מפסלת לעבודה מפני שקולך עבה אזיל א"ל לאבוה א"ל זיל אימא ליה כשאתה מגיע אצל וחכיתי לד'. מה אתה עושה משמע אבל בתפלה לא היה מקפיד אם קורא ה' במקום ח' במקום שאינו חירוף ור"ח היה מתפלל כדאיתא ב"מ (פ"ה ע"ב).

320

שכ״אמה שאמר אלופי ומיודעי ה"ר דן משמי דהאי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון דשמיטה משמטת בחלק המלוה אמת ואמונה כי כן אמרתי דלכל מילי חשיבא פלגא מלוה לענין המקדש במלוה אינה מקודשת וכן אם מכר לו קרקע במלוה שהוא חייב לו לא קנה ולהתחייב באונסין אף לענין הריוח היה לומר כן דשקיל כל אחד פלגא דרווחא אם לא היה בעבור רבית ונ"מ דהיכא דיהיב ליה עסקא סתם וקיצץ לו דינר בשכר טרחו דהשתא ליכא למימר איסור רבית הו"ל לכל מילי פלגא מלוה ופלגא פקדון ואפילו למשתי בהו שכרא וליעשות מטלטלי' אצל בניו למ"ד (ב"מ ק"ד ע"ב) כדמשמע מלתא דנהרדעי דקאמרי' סתם פלגא מלוה וכו' ולא פרשי מידי אלמא דלכל מילי אמרינן כן ונהי דרבא פליג בהנך תרתי למשתי בהו שכרא וליעשות מטלטלים אצל בניו ה"מ בהנך תרתי פליג משום דמקרי עסקא לאעסוקי ולא למשתי שכרא ולא ליעשות מטלטלי' אצל בניו אבל לכל שאר מילי דפרי' לא פליג בה דמאי דאפיק רבא בהדיא אפיק ומאי דלא אפיק בהדי' מודה דהוי' פלגא מלוה תדע דבהאי טעמא דאמר דלהכי קרי עסקא ואם מת לא יעשה מטלטלים וכו' מה"ט נמי נימא דלא חשיב מלוה לענין קידושין והא אפילו פקדון דקבל עליו אחריות דינא כמלוה לענין קידושין כדמשמע פ' האיש מקדש (קידושין מ"ז ע"ב) דפריך האי פקדון היכי דמי אי דקבל עליו אחריות היינו מלוה וה"ה לענין מכר וכ"ש לענין שמיטה דהא טעמא הוי דאמר אם מת לא יעשו מטלטלי' אצל בניו היינו כדפי' דכיון דבעי שתתקיים ולא לכלותן ולא להוציאן היינו אסמכתי' עליהו כמו אמקרקעי דטעמא דמטלטלי לא משתעבדי לבע"ח היינו משום דמעיקרא לא עליהו סמך ולא למגבי מנהון אוזפי' שהרי בידו להוציאן אבל קרקעות אין בידו להוציאן אבל גבי שמיטה אם ראובן שהלוה לשמעון מייחד לו שמעון מטלטלי ברשותו דכה"ג גבי ממנו כדאי' פ' אע"פ (כתובות נ"ה ע"א) מי לא משמט לי' שמעון והא כיון דלא תפיס לי' ראובן למשכון לא קרי' ביה של אחיך בידך ועוד אמר' בהשולח (ל"ז ע"א) דשמיטה משמטת בין מלוה בשטר בין מע"פ ואפילו בשטר שיש בו אחריות נכסים מסיק התם דאפילו לרבי יוחנן משמט אע"ג דס"ל לר"י דאפילו מע"פ גובה מן היורשים ס"פ גט פשוט (בבא בתרא קע"ה ע"ב) ופ"ק דקידושין (י"ג ע"ב) כ"ש מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים אלמא אע"ג דמיתמי גבי לענין שמטה משמטת ה"נ משמטי' אע"ג דלא נעשו מטלטלי' אצל בניו סוף דבר כל הלואה בדבר שהאחריות על המקבל משמט דקרי' ביה לא יגוש לבר ממלוה לחבירו על המשכון ומוסר שטרותיו לב"ד דילפי' מקרא ואת אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך לאפוקי המלוה על המשכון ומוסר שטרותיו לב"ד משום דלא קרי' ביה לא יגוש וה"ט דנדוניא לט משמט משום דמעשה ב"ד הוא והוי כמוסר שטרותיו לב"ד ותנן נמי בפ' בתרא דשביעית האונס והמפתה ומוציא שם רע וכל מעשה ב"ד אינם משמיטי' ולא דמי להקפת חנות דאינה משמט דהתם לאו הלואה היא אלא מכר שמכר לו סחורתו בכך וכך ועוד אם איתא דשמיטה לא משמטת אמאי נקיט רבא אם מת לא נעשו מטלטלים וכו' לשמעוני' רבותא אפי דאפילו לענין שמיטה לא חשיבא מלוה כ"ש למגבי מיתמי כדפי' דבכמה ענינים משכחת דגבי מיתמי ואפ"ה משמט אלא ודאי דבר פשוט דשמיטה משמטת מלוה אע"ג דאינו רוצה הנותן שיוציאנה ויכלה אותה לגמרי אלא לאיעסוקי ביה וכשיקנה בהן סחורה חפץ שתהיה הסחורה שקנה מיוחדת לו תחתיהם ומה בכך הא הוי ממש כראובן שמלוה לשמעון על המשכון שביד שמעון וייחד לו שמעון אותו משכון דאפילו נטלו ראובן וחזר והפקידו אצלו שיהא ממושכן אצל מעותיו שביעית משמטתו כיון דלא תפיס ליה ראובן קרי' ביה לא יגוש דמה מועיל לו משכון יותר בלא משכון מי לא מחייב שמעון לפרעו ואי משום לא יגש בהא נמי נמי שייך לא יגש כיון דלא תפיס ליה ומחוסר גובינא. ועל מה שבקשתנו אתה מהר שמואל ומיודעי ה"ר דן למחול להר"ר חנני' ניאות לכם לעשות שאלתכם ועלבוני מחול לו שרי ליה ביק ליה ואתה שלום וכל כנותך כנפש מאיר בר' ברוך זלה"ה.

321

שכ״בד"פ סי' תתרט"ו ובקצרה סי' תקפ"ו.

322

שכ״גד"פ סי' קל"ז וד"ק סי' ק"ץ.

323

שכ״דד"פ סי' קל"א.

324

שכ״הד"פ סי' קל"ב וד"ק סי' רפ"ה.

325

שכ״וד"פ סי' רפ"ד.

326

שכ״זמורי רבינו אסר לנשים הרוחצות במרחץ להיות נכרי מקיזם מב' טעמים חדא דאפילו מגלה זרועותיה הוי' עוברת על דת משה ויהודית וכ"ש כל גופה וכן אמרינן (ברכות כ"א ע"א) שער באשה ערוה כ"ש כל גופה ואין חילוק בין נכרי לישראל דמקנאים ע"י גוים והאשה שנחבשה וכו' בפרק האשה (כתובות כ"ו ע"ב) מוכיח.

327

שכ״חראובן קבל על שמעון שבא לסייע לגוי וגרם לו היזק י"ו ליטר' שמן יראתו נתפשר עם הגוי והפסיד י"ו ליטר' ופטרו מורי ר"מ שיחיה כי אמר כיון שלא נשבע רק מיראה עשה וזהו פחות מגרמא בנזקין ופסק הדין אם ארמאי מניח עדותו על יהודי אחר ואמר פלוני ופלוני יעידו לי למחר אם אצטרך ונתרצה בעל דינו היהודי שיהודי יעיד לו אז יוכל היהודי להעיד וכיון שקבלו שניהם אפילו אם יתרה היהודים בו שלא יעיד עליו כיון שכבר קבלוהו מה לוי בשבועת העד היהודי.

328

שכ״טחסר בכתב חד.

329

ש״למה שהורגלו העולם להשביע את המסור בפני גוים ראיה מההוא דפ' הכותב (כתובות פ"ה ע"א) גבי רב ביבי בר אביי דתשבע במתא אלי תכספה ומודה גם בכאן אולי יכלמו ויודו. מורי רבי.

330

של״אדין מקבל פקדון והחזיר לאשתו שפטור מדאמרינן בב"מ (ל"ו ע"א) הנהו גינאי דכל יומי הוי מפקדו מרייהו בהדיא ההיא סבתא ומסיק כיון דכל יומי הוי מפקדו מרייהו גבה הוי כאלו הפקידו מדעתם מורי רבי.

331

של״באין מורידין קרוב לנכסי קטן (ב"מ ל"ט ע"א) נראה דדוקא למקרקעי אבל מטלטלי אדרבא יותר טוב קרוב מרחוק דמידי הוא טעמא שאין עושי' קרוב אפטרופוס למקרקעי פן יחזיק בהם ויאמר שלו הי' תחלה מאבותיו אבל נכרי ליכא למיחש דקיי"ל כר"ה (שם) דאמר אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל אבל מטלטלי אדרבא נכרי לא יחוש כל כך לתקנת היתומים כמו קרוב ואם מפני שיחזיק בהם כ"ש נכרי שיחזיק בהם כיון דמטלטלי נינהו. מורי רבי.

332

של״גמי שנדר צדקה סתם נראה שאסור לו לפרנס מהן אביו ואמו ואע"ג דלא אמר תלמודא (קידושין ל"ב ע"א) אלא תבא מאירה למי שמאכיל אביו ואמו מעשר עני כ"ש צדקה שפוטר חובו בפרנסת אביו ואמו ובזה הוא מחוייב ועומד. מורי רבי.

333

של״דדין מסור שנהרג דמי לרודף שהגוים אכזרים וכיון שהתחילו להתגולל על האדם שמא יעלילו עליו כל כך שלא יהא לפרוע ומפסיד חייו דהוי כתוא מכמר כדאמר' פרק החובל (קי"ז ע"א) גבי ההוא דאמר מהוינא אתא רב כהנא שמטי' לקועי'. מורי רבי.

334

של״האע"ג דאין מעמידי' אשה אפטרופוס (גיטין נ"ב ע"א) אם היתומים גדולים קצת כבר שית או כבר שבע ובררו מעצמם אשה להשתדל בשלהם נראה דיכולה להיות אפטרופוס כדאיתא במסכת גיטין (שם) יתומים שסמכו אצל בעל תנן. מורי רבי.

335

של״ור"ת פסק בשבועת היסת כל"ב (שבועות מ' ע"ב) דדוקא היכא דאיכא דררא דממונא כדמשמע פ"ק דב"מ (ה' ע"ב) אבל ר"י פסק כל"ק דמשביעי' אפילו היכא דליכא דררא דממונא דל"ק הוי סתמא דתלמודא ולא ל"ב דקאמר תני רב חנינא ואר"י שגם ר"ת חזר בו וכן אני נוהג אפילו להוציא ממון. מורי רבי.

336

של״זכלה שטבלה ועדיין היא בתולה צריכה בדיקה שחרית ערבית שמא תראה דם מחמת חימוד. מורי ורבי.

337

של״חשמוטת ירך בעוף כשירה מיהו צריך לבדוק אי איעכל ניביה ואנן לא בקיאי' למבדק אי איעכל ניביה או לאו וטרפה. מורי רבי.

338

של״טפעם אחת מכר יהודי יין לגוי והניחו במרתיפו והיהודי הי' דעתו לקח מן מן היין ותך הברזות ולא הי' רק שעה במרתיפו ובא מעשה לפני ואסרתי היי לפי שהגוי אינו נתפס עליו כגנב מידי דהוי אנכרי שנמצא בצד הבור וכו'. מורי רבי.

339

ש״מהא דאמרינן פרק כיצד צולין (פסחים ע"ד ע"א) דם מישרק שריק שטחין העוף על השפוד סביבות הבשר דק דק מידב דייב שהרי אנו רואים שהתנור יבש מתחתיו והרי לא זב ואם שמו על הפשטידא בשר שלא נמלח או אפילו מלחוהו על הפשטידא אסור מטעם שפירשתי וכן פר"י.

340

שמ״אאבל תרנגולת ממולאה שלא נמלחמה וצלאוה שרי' דדמא מידב דייב וכן אי' התם (פסחים שם) מולייתא שרי שממלאות בבשר או בבצים. מורי רבי.

341

שמ״במותר לנשים להוליך העיטוף שלהן על הראש אל על השויילר שלהם ואין חילוק בין מחובר לשאינו מחובר.

342

שמ״גובגדים של הקזה או של המכה מתיר מורי רבי' שיחיה לצאת בהם מידי דהוי אכתותית שע"ג המכה בפ' במה אשה (שבת ס"ו ע"א) מורי רבי נ"י.

343

שמ״דנראה שאותן תלתולי עור בשר הפורשים מן האדם אסור לתולשם בשבת משום תולש מן המחובר כדאיתא במסכת שבת (צ"ד ע"ב) גבי צפורן שפירשה רובה שאסור לתולשה. מורי רבי.

344

שמ״המורי אמר על המו"ש שעושים מקמח נראה דאם יש בו קמח כזית בכדי אכילת פרס שמברך עליו בורא מיני מזונות ולאחריה ברכה אחת מעין שלש.

345

שמ״ויש בסימן קע"ו בס' התרומה אפי' למ"ד נצוק חבור מקטף קטופי שרי מה שבחבית דכיון שהגוי לא נגע בקילוח ולא במה שתחתיו במה שהקילוח יורד לתוכו אע"פ שהקילוח מתסר מחמת כח גוי לא אסרי' מה שבחבית מחמת נצוק אפילו למ"ד נצוק חיבור בכה"ג דמאי דלבראי לא מתסר מחמת גוי אלא משום כחו לא גזרו בנצוק לאסור מה דבגואי תדע דכי פריך פ' בתרא דע"ז (ע"ב ע"ב) ארב ששת דאוקי לה בגוי המערה אי הכי דחבית נמי נתסר אמאי לא משני דאקטוף אקטופי כדמשני מעיקרא כי אוקמי בישראל המערה ועוד מאי איתהני אקוף אקטוי בגוי המערה והא מיד כי נפק הטפה קמייתא מפי חבית מתסר מכח גוי ואוסרת כל מה שבחבית מחמת נצוק ומאי מהני קיטף דבתר הכי שמן החבית לקרקע הא כבר אתסר כל מה שבחבית אלא פשיטא שאין קיטוף מועיל בגוי המערה אי הוי אסרינן נצוק חבור וטעמא כדפרי'. וא"א ליישב מ"ש בס' התרומה דמצריך קיטוף בגוי המערה מחבית לבור שיש בו יין נסך שנאסר במגע גוי אז מה שבחבית אסור מחמת נצוק אי לא מחמת קיטוף. מיהו המדקדק בדבר משמע דמקטף קיטף אפילו בגוי אדנא וישראל אכובא (ע"ז ס' ע"א) דלא נאסר מה שבכובא אלא מחמת גוי ואפ"ה בעי קטוף וזה אינו כדפרי' מורי רבי'.

346

שמ״זאם נתנו לגוי לשתות יין תוך כוס א' ולא שטפהו ומזגו מן הקנקן תוך הכוס ואח"כ הוציאו יין מן החבית תוך הקנקן מחמת הנצוק הרי היא אסורה לגמרי כשמשכן היין מן החבית נאסרה החביות מחמת נצוק ול"ד לנצוק בר נצוק דהתם הכל בפעם אחת אבל הקנקן שכבר נאסר תאסור כמו כן החבית.

347

שמ״חמורי רבי מפרש ביעתא בכותחא (עירובין ס"ב ע"ב) בצים גמורות והחידוש שהכותח הוא נסיובי דחלבא וזה אינו כי אם מדרבנן דמי חלב אקרי חלב סתם לא אקרי.

348

שמ״טהקורא לחבירו כנען נראה שיש דין עליו כמו הקורא לחבירו עבד דהיינו עבד היינו כנען. מורי רבי.

349

ש״נהסד ביהכ"נ בסיד נראה שצריך להניח אמה על אמה ויותר צריך הכירא בית שבני אדם רגילים לבא שם תדיר.

350

שנ״אפסק רבי' מורי שיחי' דאין משכירין רשות בשבת ולא ביו"ט ומעשה בא לידי ששכחתי להשכיר ולהעריב והיו ב' ימי החג ביום ה' וביום ו' ולא יכולתי להשכיר מגוי והשכרתי ביו"ט ראשון מגוי בב' אגסים ועשיתי ערוב על תנאי ולמחר ביום שני עשיתי כמו כן ערוב ע"ת בב' אגסים ולעולם אחר שהשכרתי עירבתי וכשבאתי לפני מורי שי' והרצתי הדברים לפניו והודה לדברי ואמר אין משכירין לא בשבת ולא ביו"ט לכך צריך להשכיר בשני הימים ולערב אח"כ על תנאי ומשכירי' אפילו בפחות משוה פרוטה ומשכירי' אפי' משכירו ולקיטו כדאיתא (עירובין ס"ד ע"א וס"ו ע"א).

351

שנ״בתוס' יומא נ"ד ע"א ד"ה כרובים. מרדכי ע"ז רמז תת"מ ד"ק סי' כ"ד וכ"י א"ד סי' צ"ז עיין תשו' רשב"א סי' קס"ז ותתכ"ה.

352

שנ״גד"ל סי' ש"ה.

353

שנ״דד"ל סי' ש"ו ועיין מרדכי גיטין רמז ת"ה ורפ"ק דב"מ רמז רי"ח והגמ"ר סנהדרין רמז תשכ"ד ותשו' מיימוני לס' משפטים סי' מ"ד.

354

שנ״המרדכי ב"ק פ"ח רמז פ"ט וד"ל סי' ש"ז.

355

שנ״וד"ל סי' ₪ ועיין מרדכי ב"ק רמז קע"ב.

356

שנ״זמרדכי ב"מ רמז שכ"ד תשו' מימוני לס' קנין סי' ג' בחסרון ובשלימות בד"ל סימן ש"ט.

357

שנ״חתשו' מיימוני לה' אישות סי' כ"ה והגמ"ר יבמות רמז קכ"א וד"ל סי' ש"י ועיין תשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' י"א וי"ד.

358

שנ״טד"ל סי' שי"א וכ"י א"ד סי' נ"ז ועיין הגמי"י לס' זרעים סי' כ"ז.

359

ש״סד"ל סי' שי"ב וכ"י א"ד סי' ק"ב.

360

שס״אד"ק סס"י קס"ז וכ"י א"ד סי' ק"מ.

361

שס״בד"פ סי' תתר"א וסי' קל"ה וראשיתה גם בסי' ק"א. וחציו בד"ק סי' ו' ומרדכי ב"ב רמז תקנ"ט ראשיתה וכולה בד"ל סי' שי"ג.

362

שס״גד"פ סי' צ"ג וד"ק סי' ז' וד"ל סי' שי"ד.

363

שס״דד"ק סי' ט'.

364

שס״הד"פ סימן תתקי"ח וד"ק סימן י'.

365

שס״וד"פ סימן רמ"ח וד"ק סימן קט"ז.

366

שס״זמרדכי תענית רמז תרכ"ט וד"ל סימן שט"ו עיין רא"ש תענית שם פ"ק.

367

שס״חמרדכי פ"ק דשבת רמז ר"ן והגמ"ר שם רמז תנ"ב והגמי"י פ"ו משבת אות ו' וד"ל סימן שט"ז.

368

שס״טד"ל סימן שי"ז.

369

ש״עד"ל סימן שי"ח.

370

שע״אד"ל סימן שי"ט.

371

שע״בד"ל סימן ש"כ ועיין מרדכי ע"ז רמז תתנ"ג.

372

שע״גמרדכי פ' ערבי פסחים וד"ל סימן שכ"א.

373

שע״דד"ל סימן שכ"ב וכ"י א"ד סימן ע"א.

374

שע״הד"ל סימן שכ"ג וכ"י א"ד סימן ע"ב.

375

שע״וד"ל סימן שכ"ד ובחסרון בכ"י א"ד סימן ע"ג.

376

שע״זמכתב הר' נסים גאון דמי ששכ ואכל ביום תעניתו צריך שישלם יום אחר תחת אותו היום וכן הוא בתוספתא דתענית הרי שהי' מתענה ושכח ואכל ושתה ה"ז משלים נ"ל משלם תעניתו וזהו דוקא כשנדר להתענות יום סתם אבל נדר להתענות יום ידוע ושכח ואכל בו א"צ להשלים תעניתו אלא אותו יום בלבד כי נפל עליו נדר ולא על יום אחר וזהו מפורש בירושלמי פ' האומר קונם יין נדר ושכח ואכל כבר אבד תעניתו רב בשם רבנן והוא שאמר יום דתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים.

377

שע״חד"פ סימן קס"ו וד"ק סימן ר"ז.

378

שע״טמרדכי יבמות רמז ע"ג וע"ד תשו' הרשב"א סי' תתל"ז ורא"ש גיטין פ"ה ה"ח ד"ק סימ' ר"ד. ד"ל סי' שכ"ה וכ"י א"ד סי' רנ"ב.

379

ש״פד"ק סימן רכ"ד ד"ל סימן שכ"ו וכ"י א"ד סי' קנ"ח.

380

שפ״אד"ק סימן רנ"ו וכ"י א"ד סימן רנ"ג.

381

שפ״בד"ק סימן צ"ג ד"ל סימן שכ"ז וכ"י א"ד סימן פ"ח.

382

שפ״גמרדכי כתו' סוף פרק ה' ד"ק סימן צ"ד וד"ל סימן שכ"ח.

383

שפ״דתשו' הרשב"א סימן תתל"ו וד"ל סימן שכ"ט.

384

שפ״התשו' הרשב"א סימן תת"ל ד"ק סי' קס"ט ד"ל סימן ש"ל וכ"י א"ד סי' ק"ג ועיין תשו' הרא"ש כלל ל' סימן א' וטור יו"ד סימן שע"ב.

385

שפ״וד"ק סימן ק"ע ד"ל סימן של"א וכ"י א"ד סימן ק"ו.

386

שפ״זתשו' הרשב"א סימן תתל"א ד"ל סימן של"ב.

387

שפ״חתשו' הרשב"א סימן אלף ק"ב ד"פ סימן צ"א ד"ק סימן א' וד"ל סימן של"ג.

388

שפ״טד"ק סימן קפ"ה וד"ל סימן של"ד וכ"י א"ד סימן רנ"ה.

389

ש״צמרדכי כתו' רמז רנ"ח וב"ק רמז קס"ט תשו' מיימוני לס' קנין סימן כ' ד"פ סי' שכ"ו ד"ק סימן נ' וד"ל סימן של"ה.

390

שצ״אמרדכי ערובין רמז תמ"ח ד"ק סימן נ"א ד"ל סימן של"ו וכ"י א"ד סימן מ"ג.

391

שצ״בתשו' הרשב"א סימן תת"ע ד"פ סס"י תתקצ"ב ד"ק סימן נ"ה וד"ל סימן של"ז.

392

שצ״גאו"ז הלכות שביעית סימן ש"ל באריכות וד"ל סימן ת"ב כמו שהוא בכ"י שלנו ועיין מרדכי פ' כל שעה רמז תקי"ד.

393

שצ״דד"פ סימן כ"ח כ"ט ד"ק סימן ס"ג וד"ל סימן של"ח מרדכי ב"ב פ"ג רמז תקנ"ג ותשו' מיימוני לס' משפטים סימן ע' בחסרון.

394

שצ״המרדכי יבמות פ"ד רמז כ"ד וכ"ה ד"פ סימן ל' ד"ק סי' ס"ה וד"ל סימן של"ט.

395

שצ״ותשו' הרשב"א סימן תת"ן ד"פ סימן ל"א ד"ק סימן ס"ח וד"ל סימן ש"מ.

396

שצ״זתשו' הרשב"א שם ד"פ שם ד"ק סימן ס"ט וד"ל סימן שמ"א ומרדכי שבת רמז שע"ה

397

שצ״חד"פ סימן ל"ג וד"ל סימן שמ"ב.

398

שצ״טתשו' מיימוני לס' משפטים סימן ו' וד"ל סימן שמ"ג וכ"י א"ד סימן רנ"ו והגמ"ר ב"מ רמז תי"ז בחסרון וד"ק סי' ר"ב בקצרה ועיין ד"פ סי' תתקנ"ד.

399

ת׳תשו' מיימוני לס' קנין סימן י"ב ד"פ סימן ל"ד ד"ק סימן ר"ו וד"ל סימן שמ"ד.

400

ת״אד"פ סימן ל"ט בקצת שינוי ובד"ל סימן שמ"ה היא כמו בכ"י שלנו.

401

ת״בד"פ סימן מ' ומ"א וד"ל סימן שמ"ו.

402

ת״גמרדכי ברכות רמז ר"ד וד"ל סימן שמ"ז וראשיתה בד"פ סימן מ"ב.

403

ת״דד"פ סימן מ"ה ד"ק סימן קע"ז וד"ל סימן שמ"ח.

404

ת״הד"פ סימן צ"ו בשינוי מעט. ד"ק סימן קע"ח קע"ט בשינוי רבתי ומרדכי שבת רמז רע"ו בקיצור אבל בד"ל סימן שמ"ט היא בלי שינוי וחסרון כמו בכ"י שלנו.

405

ת״והגמ"ר שבת פכ"ד רמז תמ"ח ד"פ סימן מ"ט ד"ק סימן קפ"א וד"ל סי' ש"ן.

406

ת״זד"פ סימן מ"ו וד"ל סימן שנ"א.

407

ת״חד"פ סימן מ"ו וד"ל סימן שנ"ב.

408

ת״טד"פ סימן מ"ז וד"ל סימן שנ"ג ומרדכי כתובות רמז רכ"א.

409

ת״יתשו' הרשב"א סימן תתנ"ג ד"פ סימן מ"ח וד"ל סימן שנ"ד.

410

תי״אד"פ סימן נ' בקיצור וסימן תתקנ"ט בשלימות וכן הוא בד"ק סימן ל"א וד"ל סי' שנ"ה כמו בכ"י שלנו ומרדכי ב"מ רמז רמ"ז בקיצור.

411

תי״בד"פ סימן קט"ו.

412

תי״גמרדכי ב"ב רמז תק"כ. ד"ק סי' ל"ד ד"ל סי' שנ"ו וכ"י א"ד סי' ק"ב ק"ג בשלימות כמו בכ"י שלנו ובד"פ סימן ק"ל ראשיתה לבד.

413

תי״דמרדכי ב"ק רמז רע"ז תשו' מיימוני לס' קנין סימן א' ד"פ סימן קל"ד וד"ל סימן שנ"ח.

414

תי״התשו' מיימוני לס' משפטים סי' ח' ד"פ סי' ר"י ד"ק סי' פ"ד וד"ל סי' שנ"ט.

415

תי״וושכתבת אם יש להשיב לאחד מן היורשים אע"פ שאין כל היורשי' כאן לית דן צריך בשש דפשיטא שיש לו להשיב ליורש א' עבור חלקו דאטו אם הא' בכרכי הים ושמא לא ישוב לעולם יאכל הלה וחדי נמצא טפל חמור מן העיקר דיורש לא יטול ושאינו יורש יטול ויירש אותו יציבא בארעא וכו' וא"צ להאריך בזה אך לך שלומות אלף כנפש אוהבך מאיר בר' ברוך שיחי'.

416

תי״זד"פ סי' ק"ז וד"ק סי' ח'

417

תי״חד"פ סי' ק"ח וד"ק סי' ח'.

418

תי״טד"פ סי' ק"ח וד"ק סי' ח'.

419

ת״כד"ק סי' ח' וד"ל סי' ש"ס וראשיתה בד"פ סי' ק"ט.

420

תכ״אהגמי"י פכ"ד ממלוה ולוה אות א' ד"פ סי' שנ"ג ד"ק סי' פ"ג וד"ל סי' שס"א.

421

תכ״בתשו' מיימוני לה' אישות סי' כ"ד ד"פ סי' תתס"ד וד"ל סי' שס"ב.

422

תכ״גד"פ סי' שכ"ג וד"ק סי' כ"א וד"ל שס"ג..

423

תכ״דתשו' הרשב"א סי' תתע"ז ד"פ סי' שכ"ד ד"ק סי' כ"ב וד"ל סי' שס"ד.

424

תכ״התשו' הרשב"א סי' תתע"ח ד"ל סי' שס"ה

425

תכ״ותשו' הרשב"א סי' תתל"ד ד"פ סי' שכ"ב ד"ק סי' כ"א וד"ל סי' שס"ו.

426

תכ״זתשו' הרשב"א סי' תתל"ה ד"ל שס"ז.

427

תכ״חד"פ סי' ק' ד"ק סי' מ"ו וד"ל סי' שס"ח.

428

תכ״טד"פ סי' ק' ד"ק סי' מ"ז וד"ל סי' שס"ט מרדכי פ"ג דב"ב רמז תקל"ב.

429

ת״לתשו' הרשב"א סימן תתס"ח ד"פ סימן תש"ח ותתקט"ו ד"ק סימן מ"ח וד"ל סימן ש"ע.

430

תל״אד"פ סי' תש"ח ד"ק סי' מ"ט וד"ל סי' שע"א ועיין מרדכי ב"ב רמז תקכ"ב.

431

תל״בתשו' הרשב"א סי' תתס"ט מרדכי ב"מ רמז שצ"ב דפ סימן תתקט"ו ד"ק סי' מ"ט וד"ל סי' שע"ב.

432

תל״גתשו' הרשב"א אלף צ"ז מרדכי פ"ח דב"ק רמז צ"ו ד"ק סי' נ"ב ד"ל סימן שע"ג וכ"י א"ד סי' קל"ד ור"ה.

433

תל״דתשו' הרשב"א סי' אלף צ"ח מרדכי ב"ק רמז צ"ז ד"ק סי' נ"ב ד"ל סי' שע"ד וכ"י א"ד סי' קל"ח.

434

תל״הד"פ סי' קמ"ה וד"ק סי' נ"ו.

435

תל״וד"פ סי' רי"א וד"ק סי' פ"ה.

436

תל״זד"פ סי' קמ"ח ד"ק סי' נ"ט וד"ל סי' שע"ה.

437

תל״חד"פ סי' ק"ן ד"ק סי' ס"א וד"ל סי' שע"ו וכ"י א"ד סי' קס"ח.

438

תל״טד"פ סי' קנ"א ד"ק סי' ס"ב וד"ל סי' שע"ז.

439

ת״ממרדכי ב"ב פ"ט רמז תרל"ח ותרל"ט תשו' מיימוני לס' משפטים סי' ה' ד"ק סי' קע"ב ד"ל סי' שע"ח וכ"י א"ד סי' צ"ו.

440

תמ״אמרדכי שבועות רמז תשס"ה ד"פ סי' תר"ו ד"ק סי' קע"א וד"ל סי' שע"ט.

441

תמ״בד"ל סי' ש"פ וכ"י א"ד סי' קנ"ב.

442

תמ״גתשו' הרשב"א סי' אלף ק"ה ד"ל סי' שפ"א וכ"י א"ד סי' קכ"ו.

443

תמ״דתשו' מיימוני לס' הפלאה סי' א' ד"פ סי' רל"א וד"ל סי' שפ"ב.

444

תמ״הד"פ סי' רל"ב וד"ל סי' שפ"ג.

445

תמ״וד"ל סי' שפ"ד ובחסרון בתשו' מיימוני לס' משפטים סי' נ"א.

446

תמ״זד"ק סי' רכ"ז וד"ל סי' שפ"ה וכ"י א"ד קכ"ג.

447

תמ״חתשו' מיימוני לס' נשים סי' כ"ח ד"ל סי' שפ"ו וכ"י א"ד סי' פ"א ועיין ד"פ סי' ר"נ ורנ"א.

448

תמ״טמרדכי גיטין פ"ז רמז תל"א ד"פ סי' קל"ו ד"ק סי' קפ"ט וד"ל סי' שפ"ז.

449

ת״נד"פ סי' קמ"ג ד"ק סי' כ"ג וד"ל סי' שפ"ח.

450

תנ״אד"פ סי' תתקפ"ה.

451

תנ״במרדכי יבמות פי"ב רמז ס' ס"א תשו' מיימוני לס' נשים י' י"ד ד"פ סי' תקס"ט ד"ק סי' רפו וד"ל סי' שפ"ט.

452

תנ״גד"פ סי' רכ"ד וד"ק סי' רפ"ז.

453

תנ״דד"ל סי' ש"ץ.

454

תנ״התשו' מיימוני לס' משפטים סי' כ"ח ד"פ סי' תתקצ"א וד"ל סי' שצ"א ותשו' הרשב"א סי' תתס"ג.

455

תנ״וד"ל סי' שצ"ב ועיין הגמי"י פ"א מיו"ט אות ה' בשם סמ"ק.

456

תנ״זתשו' רשב"א סי' תתס"ד, תתס"ה ותתס"ו תשו' מיימוני לס' נשים סי' ט"ז וראשיתה בד"ק סי' קפ"ה וכולה כמו שהיא בכ"י שלנו בד"ל סי' שצ"ג.

457

תנ״חתשו' מיימוני לס' נשים סי' כ"ז רא"ש כתו' פי"א ומרדכי שם רמז רנ"א וד"ל סי' שצ"ד ועיין ד"פ סי' שי"ח שי"ט.

458

תנ״טד"ל סי' שצ"ה.

459

ת״סד"ל סי' שצ"ו ועיין ד"פ סי' תכ"ד וד"ק סי' מ"א.

460

תס״אד"ל סי' שצ"ז.

461

תס״בד"ל סי' שצ"ח.

462

תס״גד"ל סי' שצ"ט.

463

תס״דד"ל סי' ת'.

464

תס״הד"פ סי' תנ"ב וד"ל סי' ת"א והגמי"י פ"ב מה' שבת אות א'.

465

תס״וד"פ סי' רי"ב.

466

תס״זד"פ סי' רפ"ה וד"ק סי' פ"ו.

467

תס״חד"פ סי' רפ"ו וד"ק סי' פ"ז.

468

תס״טראשיתה במרדכי שבועות ה' נדה רמז תשל"ז ובד"פ סי' תר"ל וכולה כמו שהיא בכ"י שלנו בד"ל סי' ת"ג וכ"י א"ד סי' נ'.

469

ת״עד"פ סי' תתקפ"ט וד"ל סי' ת"ד.

470

תע״אד"ל סי' ת"ה ובאריכות בד"פ סי' תתק"ץ והוא ג"כ במרדכי סנהדרין רמז תש"ב והגמי"י פ"ו מטוען ונטען אות ט'.

471

תע״בד"פ סי' קמ"ז וד"ק סי' נ"ח.

472

תע״גד"פ סי' קמ"ט וד"ק סי' ס'.

473

תע״דתשו' הרשב"א סי' תתמ"ד מרדכי פ' כל הבשר רמז תשכ"ו מובא בב"י יו"ד סי' ס"ט וד"ל סי' ת"ו וכ"י א"ד סי' ס"ב. וע"ע תשו' רשב"א סי' תת"ע.

474

תע״המרדכי שבת פ"ג רמז ש"ז ד"ל סי' ת"ז וכ"י א"ד סי' ס"ג ועיין ד"פ סי' תר"א.

475

תע״ומרדכי מגילה פ"ג רמז תתי"ח הגמי"י פט"ו מה' תפלה אות א' ד"פ סי' א' וד"ל סימן ת"ח.

476

תע״זמרדכי שם והגמי"י שם אות ב' וד"פ סי' ב' וד"ל סי' ת"ט.

477

תע״חד"פ סי' ג' וד"ל סי' ת"י.

478

תע״טד"פ סי' ד' וד"ל סי' תי"א.

479

ת״פד"פ סי' ה' וד"ל סי' תי"ב ומרדכי ר"ה רמז תש"א בקיצור.

480

תפ״אד"פ סי' ז' וקי"א וד"ל סי' תי"ג.

481

תפ״בד"פ סי' ז' וד"ל סי' תי"ד.

482

תפ״גד"פ סי' ח' בשינוי קצת וד"ל סי' תט"ו כמו שהוא בכ"י שלנו.

483

תפ״דד"ל סי' תט"ז וקצתה בד"פ סי' ח'.

484

תפ״הד"פ סי' ט' וד"ל סי' תי"ז.

485

תפ״וד"ל סי' תי"ח.

486

תפ״זד"פ סי' י"ב וד"ל סי' תי"ט.

487

תפ״חד"פ סי' י"ג וד"ל סי' ת"כ.

488

תפ״טד"פ סי' י"ד וד"ל סי' תכ"א.

489

ת״צד"פ סי' ט"ו וד"ל סי' תכ"ב.

490

תצ״אד"ל סי' תכ"ג וכ"י א"ד סי' קמ"ד ועיין ד"פ סי' תתק"מ ותתקמ"א.

491

תצ״בר"ל סי' תכ"ד.

492

תצ״גמעות של צדקה אסור להלותם ברבית מדאצטריך פ' החובל (בבא קמא צ"ג ע"א) למעוטי לשמור ולא לחלק לעניים מדלא ממעט לה מרעהו אלמא דעניים רעהו קרינא הנהו ואחיו קרי' ביה ומזה דקדק מורי דמעות צדקה אסור להלותם ברבית וכן דקדק ראבי"ה מיהו קרוב לשכר ורחוק להפסד מותר כמו מעות של יתומי' (ב"מ ע' ע"א) ושמעתי שהר' יצחק מווינא הי' מתיר והי' דוחה ראי' זאת לא שמעתי היאך דחה ונ"ל דאפשר דנפק' מרעהו ומה שהסמיך על קרא דלשמור אגב לקרוע ולאבד נקטי' וכה"ג אמרי' בפ' אלו מציאות (בבא מציעא ל' ע"ב) והתעלמת פעמם שאתה מתעלם כיצד כהן והוא בבית הקברות או שאבדתו מרובה משל חבירו או זקן ואינו לפי כבודו ומסיק דלא איצטריך קרא אל אלזקן ואינו לפי כבודו והביא ראי' מדתני' בירושלמי (סנהדרין פ"ח ה"ב) לווין ברבית לסעודת מצוה ולקידוש החדש ונ"ל שאינה ראי' דהתם לוי' מגוי קאמר וקמ"ל שיש לו ללות לחסר עצמו ואעפ שהרבית קשה מאד לאדם כדאמ' פ"ק דקידושין (כ' ע"א) לזבון אינש ברתא ולא לוזיף בריבתא מ"ט האי מגרעא ונפקה האי מתוספא ואזלא והחידוש אינו ממה שיכול להלות אלא ממה שצריך וחייב להלות ועי"ל דמעות של צדקה של עניים אפילו להלותם קרוב לשכר ורחוק להפסד אסור. וזה אשר כתבתי למורי רבי' מאיר מעיין החכמה ומקור המזימה מסלותיו רומה ויורדי' תהומה. עברו הימה מחפשים מפשפשים סתרי תורה בחדרי חדרים מפענחים צפונותיה ונבעו מצפוניה מתייפים ומסלסלים ונבחנים ונצרפים זכים חפים ויפים ונמתקים מדבש לכל שומעיהם ישוקו עצומותיהם ויעלזו כליותיהם כמוני הצעיר הבא בשיטה אחרונה כורע ומשתחוה לעומת כבוד מורי שיאיר עיני על מה ששמעתי מכבודך שתה מתיר להלות מעות של צדקה קרוב לשכר ורחוק להפסד והנני מסופק מנ"ל למשרי בהם איסורא דרבנן טפי מעלמא הואיל ורעהו קרי' ביה אי משום דגמרי' ממעות יתומים הא מר הוא דאמר דלא גמרי' מילי דרבנן ממילי דרבנן פ"ק דערובין (י"ב ע"א) גבי חצר נתרת בפס ד' ועוד דלא דמי' למעות יתומים דגבאי שהלוה מעות צדקה ברבית קצוצה יוצאה בדיינים דרעהו קרי' ביה אבל אפטרופוס שהלוה מעות של יתומים ברבית קצוצה לא נפקא בדיינים דמהיכי תיתי הא לאו בני עונשי' נינהו ואע"ג דאפטרופוס לכתחלה עבד איסורא דאורייתא דאפילו למאן דאמר (יבמות קי"ד ע"א) קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו מודה הוא דלמיספי ליה אסור ה"מ משום זהרת גדולים על הקטנים אבל איסור רבית בדיעבד מיהו ליכא דתיפוק בדיינים ותו דלמא אפטרופוס לא עבד איסורא בהכי הואיל דקטן לאו איהו גופי' עבד איסורא אלא בממוניה הוא דאתעבידא דהא מהיכא ילפי' מלא תאכלום לא תאכילום והיינו דומי' דהתם. וכן ההוא דפ' כל כתבי הקדש (קכ"א ע"א) דמייתי לה גבי קטן שבא לכבות דהתם נמי איהו קעבד איסורא ואי משום דאכלי להו למעות דרבית הא לאו איסורא הוא אלא לקיחה הוא דאסורה ואינהו לא שקלי ואפילו שקלי לאו בר עונשין הן שיצטרכו להחזיר והא דאמר תלמודא (ב"מ ע' ע"א) יתמי דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שבקייהו היינו משום דמכוער הדבר לפרנסם בדבר שהוא לגמרי איסורא דאו' ופי' לאו דידהו מה שאינו הגון להם. ואי לאו דמסתפינא מיניה דמר ה"א מי שקבל מעות של צדקה קרוב לשכר ורחוק להספד ונתן בענין זה כמה שנים שמא המלוה חייב להחזיר בבא לצאת ידי שמים והואיל וכן יתפוס הלוה מן הקרן כשיעור הריוח שנתן וכדאיקלע גבן הר"ר מקלוניא לפדיון שבויים אמר לן בשם ה"ר יצחק מווינא שאמר בשם רש"י דכל חייב לצאת ידי שמים אי תפיס לא מפקי' מיניה ואמר לנו כאן שהעיד לפניך ולא קבלת עדותו יען כי חיפש ולא מצא וכאשר הגעתי לפ' הפועלים (ב"מ צ"א ע"א) מצאתיו בהדי' בפרש"י בהא דאמר רבא אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ואין להקשות מפ' בן סורר (סנהדרין ע"ב ע"א) גבי רבא דאיגנבו לי' דכרי במחתרתא אהדרינהו ולא קבל מיניהו הואיל ונפק מפומי' דרב ואמאי הואיל וחייב לצאת ידי שמים אע"פ שהם לא רצו לצאת י"ש כדפרי' במרובה (ע' ע"ב) מ"מ יקבל מהם דהא אפי' אי תפס מעצמו לא מפקי' מיניה דשמא כיון דסוף סוף לא רצו להחזיר אלא בתורת דין אם היה מקבל מהם על דרך אחרת היה דומה לגניבת דעת הבריות ומ"מ חוזרני בי מזה כי נראה אפילו דאסרי' להלוות קרוב לשכר ורחוק להפסד היכא דקבל אינו חייב להחזיר אפילו לצאת ידי שמים דגדולה מזו פר"י באיזהו נשך (ס"ב ע"א תוס' ד"ה תנאי) דלמ"ד דרבית קצוצה אינה יוצאת בדיינים אפילו בלצאת י"ש אינו חייב להחזיר מדפריך מברייתא דמלוי ברבי תרבית שגבו מחזירי' ולא משני בבא לצאת ידי שמים ומן השמים ישליו וישקוטו כבוד מורינו ותורתו וישיבתו עם כל הסרים אל משמעתו כמוני אסקופתו חיים בר' מכיר תנב"ע.

493

תצ״דשרא לי חביבי אם דברי מעטים כי זה לי קרוב לשבועיים שאני שוכב וכל מאכלים שאני טועם לא ערבו לי לא עליך והתשובה עבור הצדקה כתבתי לך ע"י שליח ששמו מאל ושכחתי כל אורך הדברים אך זה אני זכור עדיין שכתבתי הכל כמו שכתבת אך זה הוספתי דמעות צדקה שלעניים אסור להלוות קרוב לשכר ורחוק להפסד דכי אמור רבנן (ב"מ ע' ע"א) קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע לא פלוג רבנן בין עני ובין עשיר וא"כ כיון דעני אסור להלוות מעותיו כך מי איכא מידי דאיהו לא מצי עבד ואנן ניקום ונעבד ליה ואתה שלום וכל אשר לך שלום כנפש מאיר בר' ברוך זלה"ה.

494

תצ״ההנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי עפר ואפר תחת כפות רגלי מורי רבינו מאיר שלי"ו על ממלכתו כחשק צעירך המבקשך שתאיר עיניו בראובן שקבל עשרה ליטר' ממעות של צדקה יותר מי' שנים וקבל עליו לתן ג' ליטר' בכל שנה ואם לא יהיה שום ריוח שאז יפטור ואם יהי' ריוח פחות מג' ליטר' אז יחלק לאמצע ואחריות כל הקרן עליו והרי יותר מי' שנים שנתן קצבתו שנה בשנה ועלה הריוח מאותם י' ליטר' עד ל' ליטר' והרי נתמוטט ראובן ואין ידו משגת לפרוע ואומר כי שגג הרבה מאד ועתה רבינו צריך אני לידע אם ראובן יכול לטעון אחרי שאסור להלוולתן קרוב לשכר ורחוק להפסד נהי דאב קרבית אינה יוצאת בדיינים אבל אם איני מטריח הדיינים על כך אלא רוצה אני לעכב את הקרן שתחת ידי עבור הרבית שנתתי ג' ידות על הקרן שמא אני מותר לעשות כן ולא יכופני ב"ד להוציא ממון מידי דאע"ג דאמרי' פ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ז ע"א) כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא ה"מ התם שהמלוה מוחזק במשכנתא שתחת ידו בשטר אבל כאן מע"פ גמורה היא ומלשון רש"י יש לדקדק שכתב כל סלוקי משדה זו בלא זוזי אפוקי הוא משמע דדוקא לפי שהשדה ממושכנת לו ואפילו אי ליתא לסברה זו מ"מ יש ללמוד מדברי רבי' אלפס דמוקי מימרא דמשכנתא באתרא דמסלקי אכל שיעור זוזי וכו' וסיומא דרב אשי השתא דאמר אכל טפי לא מפקי' מיני' וכו' כל האי מימרא במשכנתא בנכייתא כי היכי דלא תיקשי מעובדא דרבינא דחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר ר"ה דההוא מיירי בלא נכייתא ושניהם הלכה הן ולא תיקשי הלכתא אהלכתא ואע"ג דר"ת כתב דההוא עובדא דרבינא דוקא בזביני משום דהוי מקח טעות אבל בהלואה הי' מודה לרבה בר ר"ה דלא תיקשי דרבינא אדרבינא דבר"פ (ס"ב ע"א) קאמר משכנתא בלא נכייתא דבדינינו אין מחזירין מטיבותיה דמר אדון לפניו כאשר בהיותי יוצק מים על ידיך באותה הלכה בשם מהר"ח מניישטט שהי' דן הלכה כרש"י יען כי אין קושי' לפירושו דכל הני דמשמע דלא הוי מחילה משום דהוי כעין אונאה דהתם לא ידע דמחיל וה"נ ההוא עובדא דרב ענן (ב"ב מ"א ע"א) לא ידע דהוי גודא בארעא דמחיל וכן פ"ק דגיטין (י"ד ע"א) וכן דהמפקיד (ל"ה ע"א) והקדש בטעות (נזיר ל"א ע"א) דלא הוי ידע שיצא לבן וה"פ התם זביני ולהכי הך מחילה בטעות שלא חשש לדקדק אם יכול לחזור אם לאו הוי' מחילה ולא דמי' לאונאה הכא הלואה ואסור משום רבית וס"ל לר"נ כרבינא דחשיב ואפיק פירי ודרבינא אדרבינא ל"ק דע"כ לאו ההוא דר"פ דאותו הי' תלמיד חבר דרב אשי דא"ל הרי משכנתא בלא נבייתא ואידך רבינא דחשיב ואפיק פירי היה מן הקדמונים דרב פפי אמר הוא עובדא משמיה ומגופא דשמעתתא יש להוכיח דמחמרי' במשכנתא טפי מבזביני דאמלתא דרבה בר ר"ה א"ל אבייל רבא משכנתא מאי פי' שמא בזה יודה רבבה בר ר"ה דכרבית קצוצה דמי' ונפקא בדיינים א"כ רבינא דאפיק בזביני כ"ש דהוי מפיק במשכנתא ופר"ת דחוק מתחלתו עד סופו דפי' מלתא דרבינא משום מחילה בטעות ורבית קצוצה לאו דוקא וגם רבא דבעי לאיתובי לר"נ לא הבין פי' דבריו ושוב כשהשיב ר"נ לפי טעותו השיבו ולא גילה לו עיקר דבריו כלל ועתה אם ייטב בעיני אדוני עמדו דברי רש"י והאלפס ואין להקשות למה פסק האלפס כעובדא דרבינא דחשיב ואפיק פירי ולא קבע הלכה כבינא בתרא דר"פ שמא משום דמעשה רב וגם רב נחמן קאי בשיטתי' דקיי"ל כותתי' בדיני ועוד לפי שרבינא לא אמר דבריו על דרך פסק מדלא קבע לי' בהלכתא פסיקתא עם שאר אמוראי' שנזכרו בהלכתא דמשכנתא בלא נכייתא פלוגתא דרבה בר ר"ה ורבינא קדמאה אלא פירכא בעלמא דפריך לכללא דרב ספרא למימר דכללא דידיה לא הוי ככ"ע ו"פ והרי משכנתא בלא נכייתא דבדינינו אין מחזירין למ"ד כגון לרבה בר ר"ה והנהו דקיימי בשיטתי' ואין לתמוה על שלא אמר להדי' והרי משכנתא בלא נכייתא לרבה בר ר"ה אינו כן דלא רצה להאריך בכך דמי' להא דאמר' ברפ"ב דכתובות (ט"ז ע"א) וניזל בתר רוב נשים ורוב נשים בתולות נשאות ואע"ג דקיי"ל כשמואל (ב"ב צ"ב ע"ב) דאין הולכין בממון אחר הרוב והו"ל ולרב דהלך בממון אחר הרוב ניזל בתר רוב נשים אלא לא חש להאריך וכה"ג פר"י פ' אלו טרפות (חולין נ"ט ע"ב) גבי ספיקא דעיזא. ועוד מצאתי און לי בתשו' הגאונים באחד שהשכין בתים לחבירו בלא דינא וע"מ שיגבה המלאה שליש דינר בכל חדש משכירות הבתים וכו' והשיבו כי רבית קצוצה היא ויוצאה בדייני ואע"פ שלא קבל עליו להתחייב הרבית אלא מן השכירות ואם לא יהיה שכירות יהי' פטור וע"כ במה היו מסופקי' השואלים אלא מזה הטעם לפי שלא נתחייב אלא מן השכירות ואם לא יהיה השכירות אין כאן רבית ואין לומר לפי שהוא ברור יותר השכירות מבנדון זה כי יש לחוש שמא פעמי' לא יהיה שום ריוח גבי בית נמי זמנין דנשרף או יפול כמ"ש ר"ת (ב"מ ס"ד ע"ב תוס' ד"ה ולא ישכור) אהלוהו לא ידור בחצרו וא"כ גם כאן בקל יפסיד שכירות של חדש או חדשים או לפעמים שצריך השוכר להוציא על הבית בבנין מועט ורגילות הוא שזה מנכה מן השכירות שחייב לתן נמצא אין כאן רבית ואפ"ה חשבוהו הגאונים כרבית קצוצה וגם מדברי האלפס שקבע הלכה כרבינא וחושב משכנתא בלא נכייתא כרבית קצוצה ואע"פ שכתוב עוד בלשון אחר באלפס דאיכא מרבוותא דאמ' דרב אשי פליג אדרבינא מאן לימא לן שלא יהא לשון ראשון עיקר וגם בסוף דבריו במסקנא דשמעתת' מוכח דס"ל דכולה שמעתת' סלקא במשכנתא בנכייתא ואדוני יבאר לי הדבר על בוריו וישא ברכה וחיים כחשק העלוב חיים בר' מכיר.

495

תצ״וועוד ק"ל דמקדאמ' דבעי' לאותובי' משום אונאה משמע שלא גילה לר"נ קושייתו כלל שרצה להקשות לו וא"כ למה הראה לו ראי' מאילונית מה היה יודע שהי' טועה בדבריו.

496

תצ״זתשובה בריוי דשן תדושן שפת פרח שושן חביבי הר' חיים למדנו (ב"מ ע' ע"ב) כי המלוה מעות קרוב לשכר ורחוק להפסד נקרא רשע וצ"ע על מה שנעשה כאן ועכשיו אחד מתנאיו בטל או לא יקח ריוח כלל ויהי' כל מעותיו מלוה או לא יהי' כל אחריות הקרן על הלוה ויהיה כסתם סקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ונראה כיון דעיקר משאם ומתנם עבור הריוח נתכונו וע"מ כן נשתתפו כל אחד מהם יטול שכר כפי תנאם ואחריות כל הקרן לא יהיה על הלוה לבדו כמו שהתנו אלא על שניהם כדין עסקא כל חד מינייהו לידרי בפסידא לפי אומד שהוא נוטל בריוה אי פלגא פלגא אי תילתא תילתא ואי איכא פסידא ואתא מלוהק מן לגבות חובו מן הלוה א"ל דרי פסידא בהדי כדפי'. ולענין איסור לאו דלא תשימון פליגי תנאי בר"פ איזהו נשך (בבא מציעא ס"ב ע"ב) היכא דלא גבה לבסוף אי עבר או לא ברבית קצוצה דאו' וה"נ באיסור רבית דרבנן לענין איסור למקרייא רשע. וכבר בא לידינו ופסקנו כך ועתה בדקתי בס' רמב"ם ז"ל ומצאתי בדבריו (פ"ה ממלוה ולוה ה"ח) וז"ל אסור לאדם שיתן מעותיו קרוב לשכר ורחוק להפסד שזה אבק רבית והעושה כן נקרא רשע ואם נתן חולקי' בשכר ובהפסד כדין העסק עכ"ל וכן בנדן זה ראובן אי מטייה פסידא צריך המלוה לאידרי בהדי' לפי אומדן רווחא דשקיל או אם לא הלוום אלא הוציאן ולא הרויח בהן ואעפ"כ היה נותן לו כאלו הרויח יכול לנכות מן הקרן שבידו כמו שכתבתי דאב קרבית הוא דאינה יוצאה בדיינים ולא מחשבי' נמי משטרא לשטרא למקרע שטרא דכל מקרע שטרא מחוב אחר שבשטר אחר כי אפוקי מיני' דמי ואע"ג דההוא חוב אחרינא לא תפיס משכון עליו ולא מידי אלא שטרא לחודא אבל כה"ג בההוא חוב גופי' יכול לנכות כמ"ש ואין לי להאריך בה. אבל אם לא הפסיד בהם והי' מלוה אותם ומן הריוח לא הי' נותן למלוה אלא חלקו לפי תנאו בזה אין נ"ל שיכול לנכות מן הקרן כשיעור מה שנתן לו מן הריוח כיון דתנאו שהתנה כל אחריות הקרן עליו היה בטל כדפי' לעיל. ולענין למקרי' רשע פרישי' לעיל דפלוגתא דתנאי היא היכי דלא גבה רבית לבסוף רבית קצוצה דאו' לענין איסור לאו והיכא דהלוה קרוב לשכר ורחוק להפסד ומטי'פסידא ולא בעיא מלוה לאידרי פסידא בהדי' ושילם לו לוה כל הקרן ההוא מותר למיקרי' רשע ועבריינא לכ"ע וההיא דפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ו ע"ב) פי' התם זביני דדרך מקח וממכר בכך שכל מי שמוכר לחבירו קרקע דעתו שכל מה שיאכל הלוקח קודם שיחזור בו המוכר הוי מחילה כיון דידוע לכל שאין אדם מקנה דשלב"ל ואפ"ה לא התנה עמו שלא יאכל פירות עד שיתרצה במקח ומשבאו לעולם אנן סהדי דמחולי מחל ואע"פ שנראה כעין רבית מה שהוא אוכל פירות היכא דנתבטל המקח דכיון דכל רבית דרך מקח וממכר ליתא אלא דרבנן הכא לא גזרי אע"ג דמחזי נמי כמחילה בטעות דמעיקרא לא הי' סבור כלל שיחזור בו לבסוף מ"מ כיון דדרך מקח וממכר בכך שאל"כ בטלת תקנת השוק לא גזור רבנן אע"ג דאיכא תרתי כעין רבית ומחילה בטעות. הכא הלואה וכיון דאיכא הלואה דהוי רבית דאו' הכא אפילו בדרבנן גזור וכו' עד בעי לאותובי אונאה וכו' מכ"ש פריך אלמא אע"ג דדרך מקח וממכר בכך שבני אדם מתקנין שא"א בצמצום על דמיהחפץ אפ"ה יחזיר אונאה משום דמחילה בטעות כ"ש לעיל דאיכא תרתי ומשני לא אונאה הוי תיובתא דל"ד טעות דאונאה לטעות דלעיל דבאונאה שאני דבדבר שכבר בעולם כסבור שזה כך ואינו כך ומה שהקשה דרבינא אדרבינא נ"ל יישב משכנתא מאי אדלעיל קאי משום בזביני כל את ונוולא אחי סמכא דעתי' ולא גמר ומקני ומיהו פירי לא הדרי ומיבעי' ליה במשכנתא כה"ג היכא דלא מסלקי או אפילו באתרא דמסלקי וקיי"ל סתם משכנתא שתא ואמר הלוה לשליח אלו הוי לי זוזי כל אימתצ דבעינא אסלקי' ואפילו בתוך שנה וא"ל את ונוולא אחי מאי הדרי פירי או לא ובההיא משכנתא הוא דעבד רבינא דחשיב ואפיק פירי דלא דמי לזביני כלל כיון דלא גמר ומקני כלל אבל משכנתא דלעיל דאמר רבינא דאין מוציאים היינו בסתם משכנתא דהוי' לכל הפחות שתא ודמי' לזביני והא דקאמר דחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר ר"ה הוי פי' דלא כרבה בר ר"ה בזביני תשקט ותשליו מאיר בר' ברוך שיחי'.

497

תצ״חלמדתני רבינו לענין איסורא דלאו דלא תשימו פליגי תנאי אי עבר בלאו היכא דלא גבה לבסוף והיינו היכא דהזיד בלא התראה אבל היכא דסבר דאין רבית בתורה ליכא איסורא כיון דלא גבה שגגת לאו הוא דאיכא לעומת כן היכא דסבר שמותר להלוות קרוב לשכר ורחוק להפסד ולא גבה רבית לא מקרי רשע כלל לכ"ע אלא שגגת רשע הוא דאיכא היכא שבסגנון זה לוה שדומה היתר גמור ומטיי' פסידא שנה ראשונה טפי ממאי דמטי' רווחא וא"ל לוה למלוה דרי פסידא בהדאי הדעת מכרעת כי לא יכול לכופו כלל שיסבול שום הפסד כי איך יתנו שתנאי של הקרן שקבל אחריותו עליו יתבטל שהקרן עיקר והוא בעין שמסרו לו מיד ליד ואמר' נמי בעלמא (ב"מ ט"ו ע"א) כי תבע איניש קרנא תבע ברישא והתנאי של הריוח שינו עיקר ועתיד לבא ואינו ידוע אם יבא וכמה יהיה אותו התנאי נאמר שיתקיים והא מהיכא תיתי והא המלוה ישיבנך תשובה נצחת לא ממעוקצי' ולא מדובשיה אלא מה שמסרתי לידך באחריות החזר לי והואיל וכן אף היכא דלא מטי' פסידא בשתא קמייתא ויהיב ליה לוה למלוה רווחא דמתנה בהדי' ובשתא תנינא מטי' פסידא לא ישתנה הדין בכך אלא כי היכי דבשתא קמייתא אי מטי' פסידא אינו יכול להכריחו דנעשה כל הקרן עליו כמלוה דל"ל דלא משוי' נפשי' רשע דהא בהיתר גמור הי' סבור לעשות כן א"כ אף כשקבל ריוח חלקו שנה ראשוה ומטי' פסידא במקצת קרן בשנה שנייה השתא נמי שתנאי של קרן יהא קיים ושל ריוח יהא בטל דמ"ש אלא ודאי ע"כ ישלם לו כל קרן והריוח שקבל אשתקד ינכה לו ועליו יוסיף להשלים הקרן דכיון דתנאי של הקרן קיים אז הריוח דומה למשכנתא בלא נכייתא וא"כ יוכל לנכות לו מן הקרן כשיעור הריוח שנתן לו כאשר כתב רבינו כיון שהוא מאותו חוב עצמו אפילו אי מיירי רב אשי במשכנתא בלא נכייתא והיכא דלא מטי' פסידא ויהיב לי' קרנא ורווחא בהא פליגי רבוותא כדכתב רב אלפס לל"ק יוצא בדיינים כעובדא דרבינא דחשיב ואפיק ומאי דאמר רב אשי בתר הכי כל סלוקי בלא דמי אבק רבות הוא ולא מפקי' היינו דוקא משכנתא בנכייתא והא ודאי קיל הוא מקרוב לשכר ורחוק להפסד כיון דאחריות של קרן קיים א"כ לא מנכי ליה מידי ורווחא דשקיל דמי למשכנתא בלא נכייתא אבל ללישנא בתרא דרב אשי איירי נמי במשכנתא בלא נכייתא ופליג ארבינא והלכתא כרב אשי א"כ קרוב לשכר ורחוק להפסד יוצא בדיינים ואפילו סלוקי בלא זוזי למקרע שטרא הוי אפוקי אבל במע"פ ינכה לו מאותו חוב עצמו כדפי' לעיל. ומסתברא דרמב"ם ס"ל כל"ב דרב אלפס שאם נתן לו הקרן והרבית אע"ג דמטי' פסידא במקצת הקרן לא יוכל בדין להוציא ממנו כלום אך רשע מקרי כיון דא"ל למידרי פסידא בהדי' ולא עביד ואפשר שעל דרך זה כתב העושה כן נקרא רשע ואם נתן חולקי' בשכר ובהפסד כדין העסק ועצה טובה קמ"ל שיסבול עמו בהפסד ולא יהיה רשע שכיון שקבל בשכר יקבל גם בהפסד אבל מודה הוא שע"פ ב"ד יכול לעכב הקרן והריוח. ואין להקשות לל"ק אם קרוב לשכר ורחוק להפסד נפקי' בדיינים למה שנה התנא בלשונו שנקרא רשע דמשמע רשע הוא דמקרי אבל בדין לא נפקי' דאי נפקי' א"כ ניפק מיני' ולא ליהוי רשע איכא למימר אין ה"נ אלא אגב דבעי למימר מדת חסיד ומדת כל אדם תנא נמי דבמדה זו נקרא רשע ועובר על תקנת חכמים ונ"מ דאי דייני' לא מצי כפי לי או שאין לו עכשיו מה לשלם כל רבית שלקח בענין זה דשרי למקריי' רשע ועבריינא ולירד לחייו. ואין להקשות אי קרוב לשכר ורחוק להפסד יוצא בדיינים כיצד התירו ביתומים קרוב לשכר ורחוק להפסד דהא כיון דאיסורא דרבנן הוא א"כ אבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינים דהא משכנתא בלא נכייתא ע"כ רבית דרבנן הוא ואפ"ה עבד רבינא עובדא ואפיק והלכה היא לל"ק שבאלפס. ועתה מורינו על דרך זה הייתי סבור שזכה ראובן ואפילו הי' המעות והקרן והריוח בעין ולא הוציאן וגם בתשו' רבינו ראיתי שכתב בפשיטות בסי' קמ"ג שהמלוה קרוב לשכר ורחוק להפסד גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית ועתה אחרי שפה קדוש פסק כן עתה שהמלוה קרוב לשכר ורחוק להפסד שאם יש ריוח יטול חלקו ואם הפסיד יסבול עמו בחלק המגיע אחר פסק האחרון נלך וכל עדת ישראל יעשו אותו וכ"ש אנא זעירא מן חבריא דשביקנא לאורחאי ונקיטנא לאורחא דמרנא. ועל מה שכתבתי בראש כתבי דאלאו דלא תשימון לקי אי אתרו ביה חוזרני בי משום דהוי לאו הניתק לעשה דוחי אחיך ואין לוקין עליו והשתא ניחא לי הא דעביד צריכותא בר"פ איזהו נשך (בבא מציעא ס"א ע"א) למ"ל דכתב רחמנא לאו בגזל ולאו ברבית ולא קאמר דאצטריך לאו דרבית דלקי דאי מלאו דגזל לא לקי משום דנתן להישבון. ומורי כמלאך השם חכם ונבון, ינחיל לאויביו מידבא ודיבון וירים וישכיל בלבד חשבון וישמר וישקט עם תורתו וישיבתו עם כל הסרים למשמעתו כמוני תולעתו חיים בר' מכיר תנב"ע.

498

תצ״טלי מה יקרו אמרותיך ומה עצמו דברותיך, מקור חיים פי צדיק יפוצו מעיינותיך נוזלים מתוך בארותיך תרומות מתרומות מדותיך ואם בטבילת אצבעך בצפיחת דבש עידותיך במתק חכו וממתק נופת צוף שיחתך על אחת כמה וכמה אם פה אל פה אדבר בך ועלי תטיף מלתיך חיים שי' יוסיפו לך שנות חיים על שנותיך כנפש שבעך וכנפש הרשום סר למשמעתך שואף צמא לשמוע שלוותך אמת כי הייתי בעיני המלוה את חבירו קרוב לשכר ורחוק להפסד. דבטל תנאי הריוח ויתקיים רק תנאי הקרן דכיון דרשע מקרי משום דשקיל רווחא ממלתא דהוי כולה אחריות אלוה מבטלת תנאי דרווחא דלא בריר כולו האי מקמי תנאי אחריות כל הקרן שלפנינו והא ניחא ליה למלוה כמו שכתבת גם אתה אמנם משבא לידי ספר רמב"ם זצ"ל נשאלתי מאת כבודך שאלה זו אמרתי בלבי אשאל באורים ותומים ודבר מה יראני והגדתי לך וכאשר מצאתי סברתו חלוקה על סברתי חזרתי לדבריו כי כל דבריו דברי קבלה הם ואף אם מסברא בעלמא פסק רבינו כן מי אנכי וסברתי לבי כמלא נקב מחט סידקית לא לחלוק על סברת רבי' כפתח האולם. ומה שתמהת כיון דדינא כדין עסקא ואם אן כי גבה גם קרן גם פירי ומטיי' פסידא טפי במקצת הקרן ממה דמטיי רווחא במקצת הקרן האחר הו"ל למכפייה לידרי פסידא בהדי' כדין העסקא ולא ליסגי בקריית רשע בזה יקבל חביבי את תשובתי כי מה שאמר רבינו משה דתנאי דידהו בטל לא שיהי' בטל ממילא אלא אנן הוא דקא מבטלי' ליה כי אתא למגבי אמרי' להו נאי דידכו בטל ודינו כדין העסקא אבל מה שכבר גבה המלוה על דעת ראשונה גבה ולא בתורת העסק אע"ג דבתורת רבית גבה אבק רבית הוא אינה יוצאה בדיינים. ומה שכתבת במקם שלוה בסיגנון זה שדומה לו היתר גמור ומטי' פסידא טפי במקצת קרן ממאי דמטי' רווחא באידך לחלק המלוה וכו' עד איך יתנו שתנאי של קרן שקבל עליו אחריות והוא עיקר והוא בעין אותו תנאי יבטל והתנאי של הריוח שאינו עיקר וליתא בעיני' ואינו יודע אם יהי' ריוח וכמה יהי' יתקיים הא פרישית בכתבי האשון דתרוייהו אדעתא דליהוי להו רווחא עבדי וניזל בתר רובא דאינשי ואנן סהדי כל מי שמלוה מעותיו לשכר אי הוי אמרו ליה בהי ניחא לך או תלוה לא בחנם באחריותו ולא תטול אתה שכר כלום או תלוי לא עסקא פלגא באגר ובהפסד ודאי הוי אמר פלגא באגר ובהפסד ניחא לי דאי לא הלוה למשקל ברווחא מידי מה לו להלות מעותיו ומה צורך יש לו הוא יקבל כל אחריות אטו זוזי קדחי באכלבאי ועוד המלוה על משכונות ודאי הריוח ברור טפי טובא מפסידא וא"כ בודאי כל אדם יברור לו יותר ברצון פלגא באגר בהפסד אם הי' יודע שיש איסור בקרוב לשכר ורחוק להפסד ממה שיברור לו שיהי' כל אחריות של קרן על הלוה ולא יטול הוא בריוח כלום כך יש לי לפרש לפי סברת רבינו משה ובודאי סברא אמיתית היא בלי ספק. ומ"ש דלא לקי מלוה אלאו דלא תשימון ולא תקח מאתו דהו"ל נתק לעשה דוחי אחיםך עמך יפה כתבת וכ"כ רבי' משה ז"ל (פ"ד ממלוה ולוה ה"ג) אע"פ שהמלוה והלוה עוברי' כל אלו לאוין אין לוקין מפני שנתנו לחשבון ואתה שלום וכל כנותך מאיר בר' ברך זלה"ה.

499

500ד"ל סי' תכ"ז.

500

501ד"ל סי' תכ"ח.

501

502ד"ל סי' תכ"ט.

502

503ד"ל סי' ת"ל.

503

504ד"ל סי' תל"א.

504

505ד"ל סי' תל"ב.

505

506ד"ל סי' תל"ג עיין מרדכי שבת רמז רכ"ב והגמ"ר שם סוף רמז ת"ן.

506

507ד"ל סי' תל"ד.

507

508ד"ל סי' תל"ה.

508

509ד"ל סי' תל"ן ומרדכי שבת רמז ת'.

509

510ד"ל סי' תל"ז.

510

511ד"ל סי' תל"ח עיין ד"פ סי' רכ"ג.

511

512ד"ל סי' תל"ט וראשיתה ד"פ סי' נ"ג מרדכי שבת רמז תל"ט ועיי"ש רמז שכ"ב.

512

513ד"ל סי' ת"מ.

513

514ד"ל סי' תמ"א ועיין ד"פ סי' תקי"א.

514

515ד"ל סי' תמ"ב.

515

516הגאונים תקנו בב' ישיבות בדין מורדת בין אמרה מאיס עלי בין אמרה בעינא ליה ומצערנא לי' שאפילו י"ב חדש אין משהין אותה אלא משתדלי' לעשות שלום ביניהם ואם אינה שומעת נותני' לה גט לאלתר ואין מכריזי' עלי' ד' שבתות ופטור מכל מה שחייב עצמו התוספת והמתנות ואפילו אי תפסה מפקי' מינה אבל מנה ומאתים ומה שהכניסה לו בין נצ"ב בין נ"מ הקיימי' חייב לתן לה ואפילו אי לא תפסה מפקי' מיניה כך שלח רבינו שמואל בן רבי' עלי ראש ישיבה מבבל אל הר' משה מקיאו וכ"כ רב אלפס בשם גאון וכן השיב רבינו ישעי' מטראני שכ"כ בה"ג וכ"כ רב האי ואע"פ שאין לכוף את בעלה מכח הלכה מ"מ הגאונים הראשונים תקנו שכופי' את בעלה מיד לתן גט ויותר מג' מאות שנה הי' בימיהם שכתבו תקנה זאת אמנם זמן הכתיבה לא כ' וכ"כ רמב"ם (פי"ד מאישות ה"ח) אבל כל כתו' הפסידה ובכל האנשים לא מבעי במוכה שחין וחביריו דבלא"ה כופי' ולפי הענין דכ"ש שומרת יבם שאם אינה חפצה להתייבם שכופי' את היבם לחלוץ ותימה גדולה שלא כתבו מזה ר"ת ור"י וכל הצרפתים שום דבר. העתקתי.

516

517ד"ל סי' תמ"ד ועיין ד"פ סי' תשצ"ב וראב"ן ב"מ דף צ"ו ע"א וע"ב.

517

518ד"ל סי' תמ"ה מרדכי ב"מ רמז של"ז של"ח.

518

519ד"ל סימן תמ"ו מרדכי שם.

519

520ד"פ סימן תשצ"ח ד"ל סימן תמ"ז ומרדכי שם.

520

521ד"פ סימן קמ"ב באריכות ד"ל סימן תמ"ח כמו שהוא בכ"י שלנו ומרדכי שם.

521

522ד"ל סימן תמ"ט.

522

523ד"ל סימן ת"ן.

523

524ד"ל סימן תנ"א.

524

525ד"ל סי' תנ"ב מרדכי ב"ב פ"ה רמז תקס"ג והגמי"י פי"ז ממכירה אות א'.

525

526ד"ל סימן תנ"ג.

526

527ד"ל סימן תנ"ד.

527

528ד"ל סי' תנ"ה ומרדכי כתו' פ"ט רמז רי"ח.

528

529ד"ל סימן תנ"ו.

529

530כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשקרא כו' (שבועות מ"ו ע"ב) ראיתי כ' בתוס' ריב"אמכאן משמע דעוברי חרמות של מס אינן פסולי' לעדות ולשבועה דבקושטא קא משתבעי אע"ג דלבסוף עלה בלבו שלא לתן וכן נוטה פר"ח וצ"ע. אבל בשערי' דרב האי גאון כתוב שאע"פ שנשבע שאעשה ולא עשה פסול לעדות ולשבועה והכי משמע אע"ג דבקושטא קא משתבעי הואיל ולבסוף עבר פסול הוא אע"פ שהר"י הלבן פי' דברי רב האי ז"ל כגון שאמר שאוכל היום שברחוק ממנו ג' פרסאות ימים דקא משתבע בשקרא אולי להראות חריפתו עשה ואין הלכה למעשה.

530

531כשאין יין והביאו שאר משקי' נחלקו בדבר זה חכמי ישראל בה"ג כ' רב יהודאי גאון האי מאן דשתי מיא בתוך סעודתו מברך זימנא קמא ותו לא מידי דהוי אחמרא ואשיכרא א"כ לדבריהם על כל מין ומין משקי' צריך לברך ופת אינה פוטרת מיני משקי' אך פוטר אוכל ויין פוטר משקי' ורבי' משלם הגדול השיב דמיא מברכי' כל זימנא דהוי בכל פעם כנמלך דלא קבע סעודתי' על המים ואין רגילות לשתותם כ"א לצמאו כדאמ' (ברכות מ"ד ע"א) השותה מים לצמאו ורבינו יעקב ור"י נכדו לא הי' רגילים לברך על שום משקה בתו הסעודה רק על היין כדמשמע תלמודא (שם מ"א ע"ב) א"ה יין נמי נפטרי' פת ומשני שאני יין הואיל וקובע ברכה לעצמו משמע דבהא תלי' מלתא בחשיבות הברכה אע"פ שיש לדחות. ובשם ריב"א הבחור נאמר לי שהי' מפרש שאינו משקה אלא ע"י שרייה וה"ק יין נמי נפטרי' פת אם הוא שורה בהו פתו שעכשיו הוא בא ללפות בו פתו אבל בלא שרייה לא קשיא ליה דהא אפילו בשאר משקים נמי לא פטר ולא מסתבר לר' כלל פשיטא לי' שמברך על היין כששורה בו פתו אדרבא נראה שהפת עיקר והיין טפל וא"צ ברכה כדתנן (שם מ"ד ע"א) כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה וכן יסד הר' שמעיה והר' שמחה בשם רבינו שלמה הלכך נראה שאין לברך על שם משקה בתוך הסעודה וכן הי' נוהג מורינו רבינו יהודה והמחמיר מברך על היין תחלה בשתייתו ותבא עליו ברכה. לשון הר' שמואל מפלייזא ז"ל.

531

532שמעתי אומרי' שש"ץ שאמר לאחד מן הקהל איני מוציא אותך בתפלי יצא אפילו שלא מדעתו וראי' מההוא דאמר' ס"פ ראוהו ב"ד (ראש השנה כ"ח ע"ב) אלא נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע היכא משכחת לה אלא לאו בתוקע לשיר ומשני דלמא דמינבה נבוחי והשתא אי אמרת שאינו יוצא השומע כשהמשמיע אומר איני מוציא אותך א"כ אמאי לא משני דמשכחת לה כגון שהשומע נתכוין והמשמיע אומר איני רוצה להוציאך. ולא הבנתי דנראה דאין ראי' משם דהתם פר"י (שם ד"ה אבל) וז"ל אלא נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע היכא משכחת לה לא הוי מצי למימר כגון שלא נתכוין משמיע להוציא את השומע דמשמע ליה כדדייק בסוף הסוגי' משמיע דומיא דשומע דלעצמו אלמא לא בעי כונה עכ"ל משמע לפר"י דאי לא דדייקא בסוף הסוגי' דהך ברייתא קסבר משמיע דומי' דשומע דלעצמו דודאי הוי מצי לשנויי הכי. ונראה דאין מכאן ראי' שאינו דומה לא נתכוין להוציא לנתכוין שלא להוציא ודוק. ועוד נראה דלא בעי לשנוי' הכי שנראה לו דבר פשוט שלא יצא אלא מש"ה מוקי לה דמינבח נבוחי ומשמיענו רבותא דאע"פ שלאפי' המשמיע בפי' שאינו רוצה להוציא את השומע אפ"ה היכא דקא מנח נוחי שלא נתכוין המשמיע לתקוע כשיעור תקיעה המפורשת במשנתינו (ל"ג ע"ב) ועלתה בידו תקיעה כדפירש התם אשמועי' דלא יצא. ועוד הא אמר' בהדיא' התם (כ"ח ע"ב) א"ל ר"ז לשמעי' איכוין ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כונה ופשוט דלהוציא את הושמע משמע דאי לא נתכוין להוציא את השומע לא יצא וכ"ש הכא שהמשמיע אומר בפי' איני רוצה להוציא את השומע דבהא אפילו רבה ורבא מודו ועוד דהא ראי' ממה שפסק ה"ר יצחק מווינא ז"ל בתשו' המתחלת פגעתי בבחור וז"ל תדע דהא ישראל שהפריש קרבן חובתו ובא הכהן והקריב ובעל הקרבן אינו חפץ בהקרבתו שהקריב קרבנו וכי ס"ד שיתכפר לו והא מסקי' (תענית כ"ז ע"א) דה"ק מ"ט תקינו מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל את קרבני לחמי לאשי וגו' היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו התקינו הנביאים הראשונים כ"ד משמורות הא למדת דאפי' הם חפצים אפ"ה לא נפקי ידי חובתם אא"כ עומדי' ע"ג כ"ש היכא דאינו חפץ בהקרבתו דלא נפקי ידי חובתן עכ"ל ואחרי שמדמה תפלה לעבודה א"כ פשיטא שאם אמר ש"ץ בפי' איני רוצה להוציא את אחד מן החבורה שלא יצא דאטו היכא שהכהן המקריב את קרבן אחד מישראל ופי' בפירוש איני שוחט או זורק לשם בעליו וכי ס"ד שעולה לבעלים לשם חובה ועוד מדקא מדמי בס"פ ראוהו ב"ד משמיע לשומע ופשיטא דאם אמר שומע איני רוצה לצאת דלא יצא ול"ד לכפאו פרסיים (ר"ה כ"ח ע"א) דהתם אמר' דיצא דהתם לא נתכוין שלא לצאת אך שלא נתכוין לצאת.

532

533ס"ת שכתבו גוים מין או ממזר או גר או עבד או חרש שוטה וקטן אסור לקרות בו לצאת ידי חובה זה הכלל כל המוציא רבים ידי חובתן אף כתבו מוציא רבי' ידי חובתן. מכאן משמע שגר אינו יכול ליעשות ש"ץ. מצאתי.

533

534דין עניים אם יש לראובן עניים קרובי' בעירו וכן לחבירו יש לו עניים קרובי' בעירו ולשמעון אין לו עניים קרובים בעיר ורוצה ראובן וחבירו לעשות קצבה גדולה לעניים שבעירם שהם קרוביהם ולגזול לעניים שבאי לעיר לקבל צדקה ואינן חוששין מפני שאלו קרוביהם וענייך ועניי עירך ענייך קודמי' עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמי' אינם יכולי' לכוף את שמעון שאין לו קרובים עניים בעיר ואינו רוצה לגזול לעניים שבאים בעיר לקבל צדקה לתן אותם קצבה גדולה של עניים שבעיר כפי המגיע לחלקו אלא יעשו קצבה קטנה לעניים שבעיר והוא יתן חלקו כדי שאם יבאו עניים מעיר אחרת לביתו שיכול לתן להם שום דבר כי אליו נושאים עיניהם כי הולכים לטרוח כל היום והגוים באים עליהם וחומסי' אותם והם לא יתנו להם שום דבר והוא עון גדול וראובן ואביו אם רוצים יתנו לקרוביהם ויספיקו להם מ"מ הם עושי' עון גדול שגוזלי' לעני שבא שהלך כל היום וטורח ומפסיד טורחו ופסיעותיו ולא יתנו לו שום דבר. והא דאמר' עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמי' היינו לשלוח לבני עיר אחרת אבל הבאי לעיר לא אמרי' שהם קודמי' אלא ימעטו לעניי העיר ויתנו לעני הבא מעט כפי מה שיכולים ויהי' לכם שכר משני צדדים מכאן ומכאן. יצחק בר' ברוך זצ"ל.

534

535ועוד מביא ר"ת ראי' שמותר להשתמש בכהנים ואע"ג דכתיב וקדשתו דבפ' כיצד הרגל (כ' ע"ב) א"ל רמי בר חמא לרב חסדא לכי תשמש לי שקיל סודרא וכרך ליה ורב חסדא כהן היה ויש לדחות דהתם מילי דבדיחות' הוא דקאמר ליה ורבי' יום טוב הביא ראי' מפ' הזרוע (חולין קל"ג ע"א) דא"ל רבא לשמעיה זכי לי מתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא אלמא דשמעי' הוי כהן מקבל מתנתא.

535

536אשיב לרבותי אחרי שר' משה אין לו אלא ע"א כשר אע"פ שנוהגים אתם להכשיר בישוב ע"א כשר ע"פ מוהר' יצק זצ"ל ופסולי עדות אינכם מכשירי' וא"כ בעדי' כשרי' של קהל קוטלינבורק לא הוי מוכחש מ"מ אם יחרימו קהל קטלינבורק ויעידו ע"פ החרם שלא שמעו מעולם שהי' לו ישוב שם לר' משה אז אין לו ישוב כיון שישביעו להכחיש את העד והכחשת העדים אפי' שלא בפניהם הוי הכחשה כדאי' פ"ב דכתו' (כ' ע"א) ול"ל כיון דלא מצי לשבע שבועה ודאית שבודאי אין לו ישוב ואיכא ע"א מתך שאינו יכול לשבע משלם ה"מ היכא דהו"ל לידע כמו מנה לי בידך ויש לי ע"א והלה אומר איני יודע אבל הכא אין להם לידע אם הותר הישוב ע"פ מוהר' יצחק ז"ל ומי יודע אם הותר מה שהיה פני שנה ואין שבועה מוטלת ודאי עליהם אלא כדפרי' וסגי בהא שיאמרו ע"פ החרם שלא שמעו ולא ידעו מעולם שהי' לו לר' משה הישוב וכ"ש אם מקצת בני הישוב יאמרו ע"פ החרם ששמעו ומקובלים מאבותיהם שבברור אין לו ישוב לר' משה אפי' אם שאר הקהל לא הי' אומרי' כלל די בשבועות אלו כי איך יכנוס בישוב שיש לאלו חלק המכחישים את עדו בטענה ברורה ובשבועה ודאית. ונראה דאפי' מקצת הקהל אומרי' שמענו שיש לו ישוב ומקצתם נשבעו שקבלו מאבותיהם שאין לו חלק אם יכול לגור שם מפני חלק של אלו שנשבעו שאין לו כיון שנהגת' שלא להכשיר פסולי עדות א"כ עדות הקהל המסייעי' אותו לא מהני מידי אפי' להצטרף לרוב דיעות וכיון שנשבעו להכחיש את העד הכשר לא יוכל להכניס בגבולם וכ"ש אם גם שאר הקהל אין מסייעים לו אלא אומרי' שלא שמעו שיש לו ישוב ועוד ע"א בישוב שמעתי שהקהילות של רינוס אינם מכשירי' אותו כלל. וכל מה שכתבתי לא כתבתי אלא לפי מנהגכם. ומה שכתבתי בכתבי הראשון והשני דהיכא דמכחישי' ב' פסולי עדות לעד כשר דהו"ל כפלגא ופלא אפי' אי אתא העד כשר מעיקרא לא כתבתי אלא אם מנהגם להכשיר פסולי עדות בעדות הישוב אז אפי' ב' פסולי עדות כנגד האחד הכשר כפלגא ולגא דמי אבל אם לא נהגת' להכשיר פסולי עדות אז לא מהימנא פסולי עדות בתורת עדות כלל אמנם קהל קטלינבורק נאמנים ע"פ החרם כמ"ש להכחיש את העד. ושלום מאיר בר' ברך שיחי'.

536

537כאשר שאל מורי מה עמדי על טיפת חלב שנפלה על רוב הקדירה מבחוץ תשובת רבי' שמשון יש עמדי להתיר והאריך בה וכתב שר"י אוסר בטרוייש וכמדומה שלא הי' ברור לר"י לאיסור שבאותה שעה שאל את ריב"ם אם ראה או שמע מזאת ההוראה מכלל דהיה מסופק וראיית ר"י מההוא דאמר' פ' דם חטאת (זבחים צ"ו ע"ב) גבי בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה לכל הכלי דקאמר וטעמא מאי ואם בכלי נחשת בושלה וגו' ומדאצטריך קרא בקדשים אלמא דאינו מפעפע בכולה ואע"פ שכל הבל הם ומקצת הלשון אעתיק למורי פעם אחת בשלו בשר בקדירה ונפל מעט חלב על דופני הקדירה מבחוץ שאלו נפל בפנים היה ברוטב ובחתיכות לבטל החלב ואעפ"כ לא רצה רבי' להתיר מפני שאין החלב מתפשט בכל דופני הקדרה כמו שמוכיח שם מדבעי קרא וכו' וכיון שאין מתפשט בכל דופניה שיהיה ראוי שכל הלחלוחית שבדפנות מסייעין לבטל נמצא שבמקום שנפל אסר כל הבלוע בדופניה ונעשית נבלה וחוזרת ואוסרת כל מה שבקדירה אם אין בהם ס' לבטלו שיעור עובי הדופן שנפל שם החלב א"כ הרי שגם ר"י לא אסר אלא כשיעור עובי הדופן שנתפשט שם החלב מבחוץ ובדידיה משערי' ולא בכל הקדירה כולה ודוקא ד"א לעמוד על הטפה כמה היתה גדולה שלא הרגיש בה ולא ראה אותה אלא לאחר שנפלה על הדופן הקדירה אז ודאי א"א לשערה כשמצא בה דלמא מיד נבלעה מקצתה בדופן הקדירה אוז ודאי צריך לשער בעובי הדופן כמו שאמר ר"י אבל אם ראה הטיפה קודם ועמד עליה כמה היא סגי ודאי בששים טפים כאותה טפה ממ"נ כמ"ש מורי ודברי רבי' שמשון המתיר צויתי מקצת להעתיק למורי וכן נראה וכן אנו מורים היכא דאיכא הפסד קצת או שבת ויו"ט.

537

538זכורני כשהייתי בשפירא בבית רבי' שמחה ז"ל שבא לפניו ביום ששי ר' שאול בר' אברהם הלוי ושאלו על מעשה שנעשה בביתו על יורה של קרפלין של בשר שהיתה אצל האש והיתה שם קדירה אצל האש שהיו בה מי חלב שקורי' פיר' כטקא ובאתה גויה ושפכה ממי חלב לתוך היורה ואין ביורה ס' לבטל מי חלב שנשפכו לתוכה והורה לו שירבה מן המים לתוך היורה שיתוספו על מה שביורה ויהיה בהם לבטל את מי החלב שהם דרבנן כדאמ' פ' כל הבשר (חולין קי"ד ע"א) המבשל גדי במי חלב פטור מסייע לי' לרשב"ל דתנן מי חלב הרי הן כחלב ואמר ר"ל לא שנו אלא להכשיר את הזרעים אבל לענין בב"ח אינו כחלב הלכך כל דבר שהוא דרבנן ל"ש יבש ול"ש לח מבטלי' לכתחלה ברובא בעלמא וכאן דליכא למגזר בהאי דבר אטו דאו'. כל זה מאור זרוע.

538

539מפ' הזהב (בבא מציעא מ"ח ע"א).

539

540נתנה לבלן מעל אמר רב דוקא בלן דלא מיחסרא משיכה אבל מידי אחרינא דמיחסרא משיכה לא מעיל עד דמשך והתני' נתנה לספר מעל וספר הא בעי למימשך מיניה תספורת ההוא בספר גוי פי' הא דבעי למימשך ספר בתספורת מכאן פסק ר"ת זצ"ל דהסופר שהשכיר עצמו אם משך ממנו קולמוס או תער שלו שוב אינו יכול לחזור בו וריב"א אומר דלא דמי דאטו מי גרע מע"ע שמגרע פדיונו ויוצא והכא לא מיירי אלא לענין שיכול לעכב במספריים עד שיספר אותו וה"ה שיכול לעכב הקולמוס. ומיהו אין ראי' מע"ע אלא לגבי פועל דבקבלן לא שייך עבדי הם ולא עבדם לעבדים דכיון שאינו לא שכיר יום ולא שכיר שנה אפשר דמהני' ביה משיכה לענין של יוכל לחזור בו והא דאיפלגי בהשוכר את האומנים (ע"ז ע"א) התם מיירי שלא משך כלי אומנות.

540

541העתק מפ' המפקיד (בבא מציעא ל"ט ע"א).

541

542אפטרופוס לדיקנני לא מוקמי' פי' אין ב"ד נזקקין להמציא להם כמו שפרש"י אבל פשיטא אם הי' רוצה אפוטרופוס לעסוק בנכסים בטוב היה יכול אבל מסברא נראה לרבי דאין להעמיד אפטרופ' לגדול לטעון תחתיו דמה שמעמידין לקטן אפטרופוס זהו לפי שאינו יודע לטעון ואנן חייבי' לטעון לו כדי למצוא לו זכות ולפתוח פה לאלם אבל לגדול מה צורך לו אפטרופ' וכי אינו יודע לטעון מה שהוא אמת אם לא מתכוין לרמאות לא עבדי' תקנתא לרמאי שהרי אם היה טוען אמת בשביל זה לא אבד זכותו לכך יטעון בעצמו.

542

543גרסי' בירושלמי ר"פ כהן גדל כהן גדול לא דן ולא דנין אותו וליעבד אנטלר הגע עצמך שנפלה שבועה ואנטלר בשבועה. מ"מ דוקא הנתבע מצי לשויי' אפטרופוס כהאי דכ"ג אבל תובע לא מדאמר לעיל (פ"ק דב"מ י"ד ע"א) דמש"ה לא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את משום דא"ל כי מפקת מיני' עלי דידי הדר ומשמע מהאי טעמא אבל אפטרופ' בכדי לא ושיבוש הוא דשאני התם דטעין טענתא דידי' כגון להעמיד חוב כנגד חוב או דברים אחרים כדפרי' התם אבל לטעון דבר במקומו שפיר דמי מידי דהוי אהרשאה. העתק. ובפ"ק דב"מ ובפ' מי שהי' נשוי האריך מורי ה"ר מאיר בדבר זה.

543

544אשר שאלת על היתום שבביתך ואינו עושה שום דבר אלא אוכל ושותה ולומד אז אם ילוה ליהודי זקוק לשנה בחצי רביע בהיתר כמו שפסקו רבותינו ולגוים כלל לא אם חייב לתן מס או לאו נראה בעיני מדין תורה דהא ומה צדקה דרבנן מחייבי בה יתמי פטירי כרגא דרבנן פטירי וכ"ש יתמי דפטירי ואם הוא יתום שבא מעלמא והממון והריוח ממקום אחר והשתא בא לדור בביתך ואינו מלוה לשום גוי ח"ו ששום אדם יחייב אותו לתן מס אפילו אדם גדול כה"ג שאינו יתום פטור. וראיתי בקהלות חשובות שאין גובין מן היתומי' עד שיגדלו וינשאו זה דין תורה. יצחק בר' משה נב"ה.

544

545שאלתי את פי מורי רבי' יחיאל אדם השוכר מלמד לבנו ובאמצע השנה חלה או מת או שאר אונסי' אם חייב לפרוע לו כל השכירו והשיב דודאי חייב לתת לו כל השכירות דאפילו בפועל נותן לו שכרו משלם דהוי כמו אוכלושא דמחוזא (ב"מ ע"ז ע"א) דכי לא עבדי חלשי ונותן להם שכרם משלם ה"נ יותר חפץ ללמוד מלילך בטל ואמרתי לו מ"ש מהא דאמר' פ' האומנים (שם) פסק נהרא דהוי פסידא דבעלים היכא דאינו רגיל ה"נ האב אינו יודע אם יחלה בנו אם לאו ויהא פסידא דמלמד ואמר כי התם א"ל בעה"ב לפועל הביא לי מים משדה אחר והשקה את השדה אבל הכא קאמר הא קאימנא ואמרתי לו ומ"ש ממיטרא דהוי פסידא הבעלים (שם) ולא הודה לי ואמר לי שר"י זצ"ל לא הי' מחייב לתת לו כל השכירות. ומיהו אם יש לו נער אחר יתן לו נער אחר שילמד ועוד אמר שיכול להיות היכא דלא התחיל ללמוד עדיין וחלה הנער או מת לא הי' נותן לו שכרו. ואם המלמד חזר בו נראה למורי דהוי כמו דבר האבד שילך הנער בטל ושוכר עליו כמו על שאר אומני' ודוקא אם ימצא אחר אבל אם לא ימצא אחר אין לו עליו אלא תרעומות אבל במקום שהמלמד אנוס כגון ששמע שמת לו מת ורוצה לחזור בו יתן לו הבע"ב שכרו כדקתני לקמן (שם) השוכר הפועל ובחצי היום שמע שמת לו וכו' עד אר"נ בדבר האב דוד"ה.אמנם מצאתי בתשו' ריב"א שפסק שאם השכיר אדם מלמד לבנו לשנה ובתוך אותה השנה מת התינוק כמדומה דהוי כמאן דאגר אגורי ולא הוי רגיל למפסק (שם) דלא רמי' עלי' דבעה"ב לאודועי' דפסק ה"נ לא רמי' עלי' דבעה"ב שהתינוק יחלה דמזליק גרם הלכך כל ימי חולי התינוק לא יתן לו שכרו אפי' כפועל בטל אבל אם יתבטל התינוק ע"י פשיעת אביו או בזה הענין שהיה אביו יכול להודיע למלמד שכן דוכו יתן לו כפועל בטל אפי' לא שכרו לשנה אלא לשבוע א' או ליום א' ואותו יום עצמו נתבטל בפשיעת אביו נותן לו כפועל בטל ואם לאו אינו נותן לו כלום דמה לי שבוע ומה לי חדש ומה לי שנה וכולם יש להם דין אחד וכגון שהתחיל ללמדו אבל אם לא התחיל ללמדו ואפי' נתבטל בפשיעת אביו אין לו עליו אלא תרעומות דדמי לפועלים שלא הילכו (שם ע"ו ע"ב) אבל אם הוליכו ממקום זה למקום אחר ללמוד תינוק יהיבנן לי' ההוא דין גופי' דפועלי' וכן אם התחילו במלאכה ועשו חציה וחזרו בהן בזה שמין במלאכה כרבנן אם הוא נשכר ליום או לשנה כר' דוסא אם הוא קבלן כדמוקי לקמן אליבא דרב. ונ"ל דדוקא אם ימצא מלמד אחר אבל אם לא ימצא מלמד אחר הו"ל דבר האבד כדפי' לעיל. ונראה אם בעה"ב חוזר בו נותן לו שכרו משלם דלא גרע מהילכו ומצאו שדה בשהיא לחה וכגון דלא שכיחא לאגורי וזהו דבר האבד לגבי פועל אבל אי שכיח למיגר אז ידו על התחתונה ואינו משלם כל השכירות העתק.

545

546ד"ל סי' תע"א.

546

547ד"ל סי' תע"ב הגמ"ר גיטין פ"ה רמז תס"ג ובחסרון בד"פ סי' קע"ד.

547

548ד"ל סי' תע"ג ועיין לעיל סי' קצ"ט.

548

549ד"ל סי' תע"ד עיין הגמ"ר מגילה רמז תתכ"ה ולעיל סי' ר"א.

549

550ד"ל סי' תע"ה ועיין לעיל סי' רי"ג.

550

551ד"ל סי' תע"ו

551

552מורי הר"ר אביגדור כ"ץ זצ"ל כ' דמורדת האומרת בעינא לי' ומצערינא לי' פוחתי' לה ז' דינר על כלות כתובתה כמתני' (כתו' ס"ג ע"א) ובמאיס עלי להשהותה י"ב חדש ואז תצא בלא כתו' וזה כדברי ר"ת שכ' בתוס' וכתב כמו כן שלא פשט מ"ש רב אלפס דלא קנסי' לי' בדידה מה שהביאה עמה אלא מפסדת הכל.

552

553רב מחולל כל כהימן ודרדע וכלכל, אשכל ואמרכל חננו השם כי יש לו כל, המאיר לכל, האירה עינינו בנדון שלפנינו בראובן הבא לסמוך כותלו כנגד חלון שמעון מן הצד ועתה צריך להרחיק מלא רוחב החלון ופסקנו להרחיק ולמדוד כל החלון כל רוחב שקיפתו מבחוץ כן דרך חלוני הדיוט שקופים מבחוץ כדמוכח בחלוני הבית שהי' שקופים מבפנים א"כ השקפה עשויי' להכניס האורה וזה הנדון שלפנינו השקיפה מועטת אשר החלון צריך לה מאד שלא תאמר א"כ כל אדם ירצה שקיפתו להרחיק ממנו אע"פ שע"ז יש להשיב כמו כן יכול להרחיב חלונו ולהרחיק חצרו ולרווחא דמלתא לא הוצרכנו לכל זה ועוד דקדקנו כיון שמפורש (ב"ב כ"ב ע"א) שכנגדו ד' אמות וזהו ע"כ מבחוץ כמו כן מלא רוחב החלון מן הצד (שם ע"ב) היינו מחוץ ואע"ג דמוקי לה בגמרא משני צדדים לפי שיטת קושיא לפום ריהטא דמתני' היינו כפשטי' מ"מ לא ידענא שפיר אמאי לא מוקי לה הכי אם לא להודיענו דין זה ע"כ לשונינו. ויש מרבותינו נחלקו עלינו לא הצריכו למדוד מבחוץ אלא כמלוא רוחב אויר החלון מבפנים וראייתם לא שמענו אך קצת יש להם סמך מן האלפס דגרסי' וכמה טפח וכן בהלכות פסוקות ורוצי' לומר לפ"ז לא היה צריך להרחיק כ"א טפח אמנם אין אנו מבינים אותו הפי' וכמה צריך להיות רוחב המרחיק והמחזיק החזקה טפח אבל פחות מכאן לא ומ"מ אם רוחב יותר צריך שם הרחקה יתירה סוף דבר לא הבננו ראי' מפורשת וקצת מרבותי' מודי' לנו וגם קצת מהם אומרי' אפי' אם נצטרך למדוד מבחוץ היינו דוקא אותו צד הסמוך אבל צד אחר לא ודבר זה לא נכנס באזנינו כי כל שיעור חכמים כך או כמדת כולו מבחוץ או כמדת כולו מבפנים. ושלומך ושלום תורתך אמון ולא אכזב. אליעזר בר' שלומיאל. מרדכי בר' יוסף שלמה בן הח"ר ברוך ותשובתו כתובה לעיל (סי' רמ"ז) המתחלת על השקיפה.

553

554ד"ל סי' תע"ח וקצתה בד"פ סי' ע"ג.

554

555ד"ל סי' תע"ט.

555

556ד"ק סי' קכ"ז וקכ"ח וד"ל סי' ת"פ

556

557ד"ק סי' קכ"ט וד"ל סי' תפ"א.

557

558ד"ק סי' ק"ל וד"ל סי' תפ"ב.

558

559ד"ק סי' קל"א וד"ל סי' תפ"ג וסוף התשו' היא ג"כ במרדכי ב"מ פ"ד רמז שי"א ובד"ק סי' קל"ב.

559

560ד"ל סי' תפ"ד.

560

561ד"ל סי' תפ"ה.

561

562ד"ל סי' תפ"ו.

562

563אם לא הסירה צפורנים וטבלה עלתה לה טבילה ובלבד שבדקה תחת הציפורן קודם שטבלה ואין שם טיט וצואה דהכי תנן במס' מקואות (פ"ט מ"ב) צואה שתחת הצפורן חוצצת אלמא אפי' לא הסירה צפונים עלתה לה טבילה וכן הורה הר"ר יהודה מקורביל ז"ל. מצאתי.

563

564ד"ל סי' תפ"ח ועיין מרדכי פ' ג' שאכלו רמז קע"ב ותוס' ברכות מ"ח ע"א ד"ה ולית.

564

565ד"ל סי' תפ"ט ועיין מרדכי ברכות שם.

565

566ד"ל סי' ת"צ ובכ"י א"ד סי' קמ"ט באריכות ותשלום מה שחסר בד"ל בסוף ומרדכי ב"מ רמז ש"ץ בקיצור.

566

567ד"ל סי' תצ"א.

567

568ד"ל סי' תצ"ב ועיין לעיל סי' קע"ו.

568

569ד"פ סי' ש"ע וד"ל סי' תצ"ג.

569

570ד"ל סי' תצ"ד ועיין לעיל סי' ש"י.

570

571ד"ל סי' תצ"ה ומרדכי ע"ז פ"ה רמז תתנ"ו.

571

572סופה בד"פ סי' תר"י ומרדכי ע"ז פ"ה רמז תת"מ וכולה בשלימות כמו שהיא בכ"י שלנו היא בד"ל סי' תצ"ו.

572

573ד"פ סי' תת"ן וד"ל סי' תצ"ז.

573

574ד"ל סי' תצ"ז.

574

575בתשו' רבינו משה ריש מתיבתא דמתא מחסיא שמי שנתן פקדון לאשה שתחת בעלה ולא הודיע לבעל שנתן שום פקדון לאשתו ושמה בתיבתה עם ממון בעלה ונגנב כל אשר בתיבה עם הפקדון משתבע ההיא אתתא ובעלה וכל הזכרים שבבית דלא ידעין ההוא פקדון היכא מטא דכל אתתא דמגרשא או מתארמלה משלמת ההוא פקדון דבחיי בעלה מה שקנתה אשה קנה בעלה והבעל לא ישלם שהרי לא הקפידו בידו כלום.

575

576ד"ל סי' תצ"ט ועיין ד"פ מסי' תי"א עד תי"ד.

576

577מרדכי חולי' רמז תרפ"ז וד"ל סי' ת"ק בשלימות וראשיתה גם בד"פ סי' תרט"ו.

577

578ד"ל סי' תק"ב ובאריכות בהגמ"יי פ"ד מפקדון אות א' ואות ה' ועיין מרדכי פ' המפקיד רמז ר"פ.

578

579ד"ל סי' תק"ד ועיין תשו' מיימוני לס' נשים סי' י"ח וי"ט ורא"ש פ"ק דקידושי' ותשו' הרא"ש כלל.

579

580ד"פ סי' ו' וד"ל סי' תק"ה.

580

581ד"ל סי' תק"ו.

581

582ד"ל. סי' תק"ז.

582