תשובות מהר"ם, דפוס לבובTeshuvot Maharam, Lemberg Edition

א׳אביאסף

ב׳אמר רבא הלכתא טובת הנאה לאשה (ב"ק פט.) ואי קשיא הואיל וטובת הנאה לאשה אמאי קתני גבי פגיעתן רעה תזבן לכתובתה בטובת הנאה ותשלם התם משום דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו^אוחזר ומחלו מחול. כצ"ל: ואי מצרכינן לזבוני לכתובתה בטובת הנאה ותותיב לי' ודאי הדרא ומחלה לכתובתה לגבי בעלה ואפסודי ללוקח בידים לא מפסדינן ואי אמרינן נזבין כתובתה להאי גברא דאזיקתי' ואי מחלה כתובתה לגבי בעלה ליכא פסידא כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן.^במובא במרדכי ב"ק פ"ח סי' פ"ז פ"ח (וע' באורך יותר בהג' מיימונ"י פ"ד מה' חובל אות ג'. הג"ר בצלאל): וזקני פסק בזמן הזה כיון שרגילות הנשים לישא וליתן הרי כאילו מינום בעלים להיות שלוחים ואם יש עדים חייב הבעל לשלם^גמפני תקנת השוק שישאו כו' כ"ה במרדכי. וכצ"ל: וישאו ויתנו עמהם ואם אין עדים נשבעת והא דאמר בפ' השולח (גיטין מו.) אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ה"מ גבי נדר שהיא צריכה לפרט בפני ב"ד אבל הכא אפשר ע"י אפטרופיס ובחיבור שני הארכתי. ועוד תתבזה ותתבזה ולא^דתגזול לחבירה: יגזול לחבירו מה שאין כן בהחובל שאינו נהנה מזה הבעל:

ג׳(אבי אסף) מפרק הגוזל בתרא (קי"ג:) מכריז רבא בר ישראל דידע בסהדותי' דגוי ואזיל ומסהיד בי דיני דגוי על ישראל משמתינן לי' וכו' ולא אמר' אלא חד וכו' ונ"ל^ההביאו שם הרא"ש: אם בתחילת הדבר לקחוהו לעדות חילול השם הוא ויכול להעיד לו ואם אינו בסכנת נפשות:

ד׳(אבי אסף פ"ק דב"מ). ^וע' הגמ"ר ריש ב"מ: ולית הלכתא כבן ננס דאמר (שבועות מ"ה.)^זצ"ל כיצד: אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אלא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית. וכן מוכיח^חצ"ל פ"ב ד' מ"ג: פ"ק דקידושין דגרסי' אמר רבא א"ר נחמן האומר צאו וקידשו לי אשה הן הן שלוחין הן הן עדים וכן בדיני ממונות עד משתבעי עדים דיהבי לי' ומשתבע מלוה דלא שקיל וכו'. ולית הלכתא כסומכוס (ב"מ ב'.) דאמר ממון המוטל בספק חולקין אלא כרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראייה:

ה׳אין נשבעין על כפירות שעבוד קרקעות. (ב"מ ד':) שאילת ה"ר ברוך לתאוה אבקש מורי הר"ר אליעזר הלוי אשאלך והודיעני איך יצאה הוראה מלפניך עתה בשבועת הקרקעות אם נשבעין עליהן שבועת היסת מדרבנן דבחזקת הבתים משמע דאין נשבעין עליהן בעובדא דרבה בר שרשם (ב"ב ל"ג.) דמסיק התם מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי מהימנא ופרשב"ם אין נשבעין על הקרקעות ועוד דחזקה במקום שטר קיימה ואי איכא שבועה דרבנן מה הועיל סוף סוף שבועה בעי ואע"ג דההיא יש לדחות שאני התם דחזקה במקום שטר קיימא ולא תיקנו רבנן שבועה במקום^טתיבה זו א"א לקוראה בשום אופן ואולי מן תיבת ולא תיקנו עד במקום שטר הוא כפול ומיותר: (ולא תיקנו רבנן שבועה במקום) שטר אלא כגון שטרי הלוואה וכתובות דקיימי לגבות בהן וזימנין דשייר שטר אפשיטי דספרא אבל מכירה אינה עומדת לחזור בו אך בספר^ינמחק בס' הכ"י וכתבתי' מדעתי: (המקח) דרב האי^כצ"ל פסק: דשבועת היסת דרבנן נשבעין על הקרקעות וראייתו מדגר' בכתובו' בפ' הכות' (כתובות פ"ז:) גבי עד א' מעיד שהו' פרוע ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד^לצ"ל קרקעות: אלא אמר רבא מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעה"ב וסברא הוא כי היכי דתיקון רבנן שבועת היסת גבי כופר הכל אע"ג דמדאורייתא פטור ה"נ תיקון הכא מיהו כשכופר בכל^מכצ"ל ובהכ"י אינו ניכר התיבה לקרותו כלל: בקרקע אין נשבעין דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאומר בפ' שבועת הדיינין (שבועות מ"א.) ואע"ג דבפ' הכותב תקנתא לתקנתא הוא דהא נשבעת ונוטלת שאני התם דבלא שבועה היה^נצ"ל להאמינה: להאמינו מטעם מיגו אך בשבועת הדיינין אמרי' גבי שטר (שם) אי טעין ואמר אישתבע לי דלא פרוע הוא משתבעי ליה אע"ג דכופר הכל הוי בכפירת שיעבוד קרקעות. וריב"א היה דוחה ההיא דהכותב דהתם טעמא רבה הוא דפרע דייק דמיפרע לא דייק וכן גבי עד אחד מעיד שהיא פרוע משום דמסייע לו עד אחד ותקון שבועה להפיס דעתו של בעל הבית ורבי' שמחה השיב לי על כפירת גוף הקרקעות כגון קרקע פלונית מכרתי לך או נתתי לך או עשר גפנים מסרתי לך והלה אומר להד"ם לא תיקנו שבועה דלא מתקני רבנן שבועה דלית דכוותי' באורייתא וראיה מפ' הזהב (ב"מ נח.) גבי הקדשות שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יזלזלו בהקדשות מכלל דקרקעות וכל הנך אין נשבעין עליהן אפי' תקנת חכמים ליכא דליכא דכוותה. ומה שפסקו הגאונים דנשבעים מדבריהם דווקא על כפירת שיעבוד קרקעו' דשבועה לאו אגיף קרקע כ"א אכפירת מטלטלי ואין ראי' גדולה מאישתבע לי שלא פרעתיך ומהבא לפרע מנכסי יתומים אפילו בשטר נשבע (שבועות מ"ה.) והיא גופה לא ידענא מנ"ל דכפירת שעבוד קרקעות חשיבא שבועות קרקעות והלא הכפירה אינה כ"א על המטלטלין ותלינא קצת בפלוגתא דאביי ורבא (פסחים ל:) אם למפרע הוא גובה אם מיכן ולהבא הוא גובה ואמאי אין נשבעין. ותו למ"ד (ב"ב קעה:) שעבודא דאורייתא דין שעבודא שלא בשטר כמו בשטר א"כ לא משכחת שבועה בהלואה ועקירת ?המררא היא זה:

ו׳תשובתי. דע כי מעשה בא לידי בימי מורי אבי בשכירות קרקע והייתי רוצה לפוטרו בשבועה דשכירות קרקע חשוב כמו מכירת קרקע פ' הזהב (בבא מציעא נו:) גבי אונאה מי כתיב ממכר לעולם וכו' ונראה דאין לשבע כלל אקרקעות אפי' שבועת היסת ומה שחילק רבינו שמחה בין כפירת שעבוד קרקע לגוף קרקע לפי שעל המטלטלין באין לידון. תשובה לדבריו מפ"ק דב"מ (ד':) גבי סלעין דינרין וכו' ומסיק דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעו' וכו' ובפ' שבועת הדיינין^סצ"ל הפקדון ד' ל"ז: אמר ר' יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בשטר^עצ"ל פטור: פרוע. וטעמא דהוי כפירת שעבוד קרקעות וכיון דמדאורייתא דין אחד להם לגוף קרקע ושעבוד תיקשי לדבריו תיקון דבנן שבועה דלית וכו' אך אם תיקנו שבועה להפיס^פדעת כצ"ל: דעתו התובע בשבועת היסת כדאמר בהכותב גבי עד א' מעיד שהוא פרוע ומהבא לפרע מנכסי יתומים שהבאתם שניכם דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות לא צהריתו בה דמה ענין היכא שטוען לדברי השטר להיכי שמודה בשטר אך טוען שפרע דהתם ודאי נשבע לאמת את דבריו כדאמר בהכותב דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עלייהו כי היכי דתידוק ומדפריך בשבועו' (מ"א.) מה בין זה לפוגם שטרו ש"מ דטע' אחד לכל אלו השבועות ואע"ג דגבי עד אחד מעיד מסיק כדי להפיס נר' שהכל טעם אחד ותלוי זה בזה^צועי' במרדכי פ"ט דכתובות: והא דקשיא למ"ד שעבודא דאורייתא כו'^קאולי צ"ל איכא. אי למימר באומר בשעת הלואה כל נכסיי ואלו הן כדאמ' פ' מי שמת (ב"ב קמח: וכגי' ר"ח עיי"ש ברשב"ם.) אמילתא אחריתי אי נמי דאמרי סהדי ידענא בי' דלא הוה לי' ארעא מעולם אי נמי כגון שהלוה התנה שלא לשעבד קרקעות כלל שרוצה למוכרם מפני דוחקו:

ז׳(ב"מ ה'.) ההוא רעיא דהוי מסרי לי' חיותא כו' ומסקנא משלם תרתי ונשבע על השאר ופרכינן וניחייבי' מדרב נתמן וכו' ומשבעינן אותו שבועת היסת ומשני דרב נחמן תקנתא היא משמע דהלכה כמאן דמתני לדר' נחמן (שבועות מ': ועי' בתוס' ב"מ שם.) ארישא וכ"ש אסיפא ולא דמי לתקנתא לתקנתא ופלוגתא דר' יהושע (*)ורבנן בשבועות:

ח׳אבי אסף (פ"ק דב"מ:) כופר בפקדון פסול לעדו' (ב"מ ד' ה')^רהובא ראשיתה במרדכי ב"ב פ"ג סי' תקכ"ו ובאריכות סי' תשי"ט לא נדפסה רק השאלה: ראובן טען את שמעון לדין וטען הפקדתי בידך חפץ תנהו לי ושמעון השיב החזרתיו לך וחייבוהו ב"ד לישבע^שצ"ל שהחזירו: להחזירו וחזר שמעון ואמר אינני חפץ ליפטר בטענת שקר ולישבע אמת אגיד ואשבע שאותו חפץ שמסר לידי שמרתיו כדרך השומרים ולא פשעתי בו ואבד עם שלי^תכיצד נשבע כצ"ל. כדברים הראשוני' או האחרונים:

ט׳תשובתי דעתי נוטה שישבע כדברים האחרונים אם ירצה לפטור לא מיבעי אם מתקן דבריו הראשונים שחוזר וטוען כדאמר בחזקת הבתי'^אליתא בהכ"י וט"ס: (ב"ב לא) גבי זה אומר של אבותי וכו'^בבכ"י הא וט"ס: האי אייתי סהדי דאבהתי' היא האי אייתי סהדי דאכל שני חזקה כו' עד אין דאבהתי' היא ומינ' ובינתי' והא^גצ"ל דקאמרי: דקאמר דאבהתי דסמיך עלי כאבהתי ומסקינא דחוזר וטוען כיון דמתרץ דיבורי' אלא אפי' מכחיש דבריו הראשונים חוזר וטוען אע"ג דמסקינן התם ואי טעין ואמר של אבותי היא ולא של אבותיו אינו חוזר וטוען אימר טענית' אגמרה לטעון שקר ה"מ אם חוזר מדבריו הראשונים מכח עדים כי התם דאייתי סהדי^דצ"ל דאבהתי': דאבהתי היא וחוזר בו על כרחו מדבריו הראשונים וליכא מיגו אבל חוזר וטוען מעצמו מיגו שהיה יכול לעמוד בדבריו הראשונים ולשבע ופטור ישבע נמי כדבריו האחרונים האמת ויפטר ואפי' מכחיש לדיבורי' ואפי' נפיק מבי דינא ואפי' פסקו ב"ד כבר לישבע כדבריו הראשונים נשבע כפי האמת ויפטור ודאי אם היה טוען בתחילת דבר שהיה בו פרעון או שבועה אינו יכול לטעון ולחזור וליפטר מפרעון או מ שבוע' דהויא כהודאת בע"ד כק' עדים דמי (ב"מ ג':) אי נמי אם בטענות הראשונים נפטר ובטענות האחרונים מתחייב הודאת בעל דין כמאה עדים וחייב אבל אם שני הטענות באים לפטור חוזר וטוען על ידי מיגו ואבא מרי היה מביא ראיה מפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל"ט:) תני בר קפרא ערער וחזר וערער אם מחמת טענות הראשונים ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה. והתם סותר דבריו שהערעור ראשון גזלה ממנו והשנייה שמכרה לו ולא נתן לו דמים והשלישית^הצ"ל בענין אחר ולא אמרינן דלא הוי חוזר כו': (כ"א) חוזר וטוען כיון דמנפשי' הדר בי' ונ"ל דמשם אין ראי' דהתם ליכא מיגו שהיה יכול לעמוד בערעור הראשון שהרי מאותו^*צ"ל ערעור כבר עברו^וצ"ל יותר מג': י"ג שנה אפי' אם ערעורו אמת קיי"ל דצריך למחות בסוף כל ג' שנים וכיון דליכא מיגו אינו נאמן אף על האחרונים ונהמני' על ערעור שני על ידי שיכול לעמוד בראשון ואשלישי ע"י מיגו שני ותו לא אמר מיגו שאין בין ראשון לשני ג' שנים וכן בין שני לשלישי שיש לומר חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן^זצ"ל ועוי"ל דל"א מיגו אלא: אלא להעמיד הממון ביד המוחזק דאמ' היכי דקיימי ארעא דתיקום אבל למערער להוציא מיד המוחזק בה לא מהני מיגו ונ"ל רא' דגר' בפי' (ב"מ י"ז.) אמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו^חצ"ל שיש לו בידו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון א"ר אלעי אר"י כו' ואמר נשבעתי והעדים מעידין אותו שלא נשבע וחזר ואמר נשבעתי הוחזק כו': (שלא נשבע וחזר ואמר אין כו') הוחזק כפרן לאותו שבועה וראיתי תשובת ר"ת^טוהוא מובאת בס' הישר סי' תר"ח: שאם אמר נשבעתי^יצ"ל ולא: לא הוחזק כפרן^כצ"ל נאמן: ונאמן בלא שבועה דלא מצינו חזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו אלא גבי ממון אבל גבי שבועה לא שבימי רב נחמן ניתקנה שבועת היסת אבל לא בימי ר' יוחנן ור' אילעי לא ניתקנה עדיין הלכך לר' אילעי לא ישבע וזה אינו נ"ל מ"מ כיון רבימי רב נחמן נתקנה הרי יש בה דררא דממונא וישבע. ואח"כ בתשובת ר"ת מצאתי^לבס' הישר הגדול סי' תר"י ושם היא מוטעת מאוד. המתחלת עיניכם הרואות במראות צור צבאות שצריך לישבע על זה שכבר נשבע דהוי כמנה לי בידך והלה כופר ובהוחזק כפרן נראין דברי רבינו^מכוונתו על הרי"ף שפי' וחוזר ונשבע. מדברי רב האי שפי' שכנגדו נשבע ונוטל דכי היכי^נצ"ל דכפרן דאמר כו': דנפק פרעתי צריך לפרוע בעדים כפרן נמי דנשבעתי צריך לישבע בעדים דאין זה דומה לההוא (ב"מ ה'.) דאכל תרתי מנייהו דההוא רועה גזלן הוה וכו' וכל זה בטוען נשבעתי בפני ב"ד פלו' והלכו להם למדינת הים. שאין יכולין לברר עכ"ל. וכל אלה דאינו חוזר וטוען היכא שמכחיש לדיבורו משום דהוחזק כפרן בעדים ובנדון זה מרוב חסידותו לא רצה^סצ"ל לפטור: לומר בטענת שקר ותדע דתלינן בזכותי' ולא משוי ליה כפרן אפי' בעדים דאמר לקמן לעיל מה שהבאתי (ב"מ י"ז) חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי ועדים מעידים אותו שלא פרע והדר אמר פרעתי לא הוחזק כפרן מאי טעמא אשתמוטי קא מישתמיט מיני' עד דמעייני רבנן בדיני' ותו האמר (שם ה':) הכופר בפקדון פסול לעדות ופריך נימא אישתמוטי קמשתמיט ומוקמינן ההוא שעתא הוה פקדון בידיה נקיט א"נ הוה בביתו^עצ"ל דאז: דאי הוי גזלן גמור וק"ו ומה הוחזק כפרן בעדי' תלינן להכשירו כ"ש היכא דחוזר מנפשיה מטענת שקר דלא הוי כפרן ואין לפ' אין לך בידי מפני שפרעתי א"כ לא הוחזק כפרן דחוזר וטוען. ותו אמרינן (בהשותפין ד' ו'.) גבי תבעו לאחר זמנו ומייתי עלה^פהאומר לחבירו: מנה לי בידך וכו' עד אין לך בידי חייב ומסקינן מאי אין לך בידי דאמר להד"מ ונעשה כאומר לא לויתי וכאומר לא פרעתי ואע"פ שיש לדחות דאמר בפי' להד"מ אבל אין לך בידי משמע הכי ומשמע הכי הדעת מכרעת מדמייתי ההיא דשבתי (ב"מ י"ז) ומדמי להו אהדרי ואפ"ה טעמא דאיכא עדים. ומיהו דפ' השותפין מיירי אפי' הדר בי' מנפשי' מפני שבטענה האחרונה מתחייב ומודה עתה שלא פרע אבל אי טעין ברישא לא לויתי והדר טעין נתתי לך קודם שטענתי לא לויתי נשבע ופטור מיגו שהיה יכול לומר כטענתו הראשונה ולישבע קצרו של דבר כופר במלוה דאיכא השמטה מעליא כשר לעדות ולשבועה ואפי' לאותו ממון כשר לשבועה ואפי' הוכחש בעדים בפקדון ואתו סהדי דההיא שעתא הוה בביתו או בידי' פסול לכל עדות ושבועה דהוי גזלן גמור ואי אתו סהדי שיש לו אבל לא ידע דההיא שעתא הוה בידי' הוחזק כפרן לאותו ממון רק שכנגדו נשבע ונוטל ולא מצי בעל דינו להאמינו ולישבע. וה"מ דהוחזק כפרן כגו' שחזר וטען מכח שהכחישם עדים אבל לא אתי סהדי לא הוחזק כפרן וחוזר וטוען ואם חפץ יחזור^צל"י פי' י ואולי צ"ל לטעון בדברים אחרים או כו': (לענין ג"ד וה"י) או ישוב לדברים הראשונים אם ירצה ובלבד שיהו דבדיו הראשונים והאחרונים שוין לפטור שבועה או לפטור ממון וחיוב שבועה ונשבע שבועה האחרונה אם ירצה ואם אמר שדבריו הראשונים שקרנים אינו נשבע אלא כדבריו האחרונים ואם דבריו הראשונים חיוב ממון או שבועה והאחרונים לפטור ממון או שבועה או איפכא שהראשונים לפטור ממון או שבועה והאחרונים לחיוב הלך אחר לשון חיוב דהודאת בעל דין כמאה עדים כדמשמע פ' השותפין גבי האומר לא לויתי. וחילקנו הדין לו' פנים:

י׳(ב"מ ו'.) אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישנה וכו' ושמעינן מינה אע"פ שטען אני מצאתיה או קניתיה מפני מלוה הישינה שיש לו עליו לא משבעינן לי' שמצאה או שקנאה אע"פ שטוען טענת ברי כדאמר לעיל אלא נשבע כפי מה שנדמה להשביעו על דבר אמת כיון דאין חשוד כפרן אי איפשר לפ' שנשבע כפי שאין לו בה פחות מחצייה על ידי מציאה או על ידי קנייה דא"כ היה לו ודאי מלוה ישינה היה נשבע לשקר אדפריך נשקול בלי שבועה ולפרוך מרגנייתא היכי משכחת^קאולי צ"ל לה שבועה: לשוא לפי סברת אביי חשיד לישבע על שמצאה ותו מאי דמסיק פרשי אינשי מספק שבועה אדדבה בברור נשבע על שקר שמצאה או שקנאה אלא ש"מ משתבע בסתם ומעתה ראובן שתקף שמעון לדין תן לי מנה הלואה או פקדון שיש לי בידך והשיב שמעון איני חייב לך ואמר ראובן לדיינים חקרו ודרשו כיצד אומר אינו חייב לי אם להד"מ אומר או פרעתי קאמר אע"פ שנכון לצדוק הדין שלא יהא מרומה אין מוטל עליו לפרש^רנ"ל דבריו: נדרו ונשבע סתם כאשר הוכחנו לעיל אפי' כשטוען טענת ברי אין נשבעין עליהם כ"ש כשאין טוען כלום ותו מהימן במיגו דיכול לומר איני יודע שאני חייב כלום ונשבע ופטור דקיי"ל כר' יוחנן ורב נחמן (ב"ק קי"ח.) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אך דמישתבע שבועת היסת דאינו יודע כדאמר נמי ברי לי^שצ"ל שאיני: שאני חייב נשבע ופטור ור"י נ"ל אם התנה בשעה שהפקידו או כשהלוהו שלא יעכב בשום חוב שחייב ובשום עירעור שביניהם אז ודאי צריך לישבע בפי' שפרעו או החזיר לו פקדונו דלהכי אתני עמי' כי היכי דלא לדחיי' כדאמר בפ' שבועת העדות (מ"א:) להכי א"ל ראובן^תצ"ל ושמעון. לשמעון כי היכי דלא לדחייה ותו מילתא דלא רמי' עלי' דאינש למידע כיצד נסתלק מחבירו רק שידע שאין חייב לו כדאמ' פ' שבועת העדות (שם וע"ש) ההוא דא"ל לחבריה הב לי שית מאה דאפיקדנך וא"ל פרעתי בפני פלוני ופלוני^אצ"ל ואמרו: ואמר להד"מ ואמר^ברבא: כל מילתא דלא רעיא עלי' דאינש לאו אדעתי' פי' ולא נתכוון לשקר ואפי' לרב ששת דאמר הוחזק כפרן דוקא^גבהכ"י בקצבות דארעא דזבידא ול"י פי': בקצותא דתערא אבל בעלמא^דצ"ל לא: והך דרבא לא דמיא לדר' יוחנן דאמר בפי' (ב"מ ד' י"ז.) מנה לי בידך והלה אומר להד"מ והעדים מעידים שיש לו הוחזק כפרן^האולי צ"ל התם: משמע דקאמר להד"מ אבל הך דרבא לא מסהדי^ואולי צ"ל אמידי: קאמר אך שלא נעשה^זצ"ל הפרעון: העירעור בפניהם. וכן מצאתי בספר הדינין של רבי יהודה דאין צריך לפ' משום דדיני ממונות לא בעי חקירה ודרישה ותו מדחשו רבנן לקניא דרבא ואצריכו (שבועות ד' ל"ט:) לאשבועי על דעת המקום ועל דעת ב"ד דילמא אתי למיעבד כי קניא דרבא ובהא לא אשכחנא דאצריכו לפירושי ש"מ לא צריך לפרש ושוב ראיתי תשובת ר"ת^חמובאת באריכות סי' תש"א בשינוי ומוטעת: לבני אשתינפש על ראובן שטוען לשמעון שחייב לו ושמעון משיבו שפרעו על ב"ד לצוות לשמעון לפ' (על) דבריו כיצד פרעו שיש דברים הרבה ששמעון חושבו פרעון ואינו פרעון כי קניא דרבא וכגון (ערכין כ"ד.) מרגליות לקלים וכיוצא בהן ויש לשמוע לב"ד אם פרעונו פרעון לפי דבריו וישבע על דעת ב"ד ויזהרו שמא מתוכם ילמדו לשקר ולא יניחו לחזור ולטעון אם ישמעו פרעיו שאינו וישבע ויפטר דקיי"ל המלו' את חבירו בעדי' א"צ לפורעו בעדי' (שבועו' מ"א):

י״אועל ראובן שצועק על שמעון שהכניסו בערבות נגד גוי ונתן ידו והיפר ברית ועמד ראובן בבית הגוי וגם בלכתו אליו נתפס וגם לוה המעות ועלה עליהן ריבית והוא שלח כתב ידו לפצותו להלותם בריבית ולשלם היציאה וההפסד וכתב ידו ביד ראובן ושמעון מודה לו בערבות אבל על היציאה והפסד לא כפר ולא הודה ועל האמונה כפר שלא הבטיח נ"ל שמשלם שמעון לראובן היציאה וריבית שלו אם בכתב ידו אך על התפיסה פטור דאונס דלא שכיחא הוא כדאמר בפ' מי שאחזו (גיטין ע"ג.) רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע וכו' אבל על ריבית חייב אע"ג דלא מצי ישראל להיות ערב לגוי בריבית דגוי בתר ערבא אזיל כדאמר באיזהו נשך (ד' עא:) הכא שרי דמעיקרא לאו בתורת ריבית נחת והוי כקונה חפיצים ביותר^טצ"ל והוי אונסא: ובאונסא דשכיח ובלבד שלא הוסיף על שאר לוים מגוי דכל כך היה יכול להוסיף דהוא חשוב כאונסא דלא שכיח וישבע כמה הוציא בבית הגוי יותר ממה שהיה מוציא ויטול ומיהו על ביטול עסקיו אין לחייב שמעון ואין שמעון נאמן לומר מפני פחד טועים עמדת שם כדאמר (כתובות מ"ט:) המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול ולא מהימנא אשה לומר בשביל עצמך הוצאת אלא בעל נאמן ודברים הללו אין צריכין קנין דשליחא שויא ועוד אמר (ב"מ ד' צ"ד. ועי' בתוס' ב"מ נ"ח. ד"ה אמר.) מתנה שומר חנם להיות כשואל. וכתבים שביד ראובן אין עליו תורת שטר בלא עדים למיהוי כהוציא עליו כתב ידו דלאו לראיה קיימי אלא לשויה שליח ואין אדם חוזר ותובע בשעת פרעון כמו שטר דלראייה קיימי שאפי' אמר חייב אני מנה בשטר אמר אלימא מילתא דשטר אבל משום הוציא עליו כתב ידו לא כדמפ' בפ' הנושא (כתובות ד' ק"א:) כ"ש הני שטרי הדיוטות דלאו לשטר דראיה עבידי מ"מ למיהוי שליח אהני דלהכי עבידי: אגב גררא פי' זאת התשובה פ"ק דב"ק אבי אסף: (ב"מ ד' ו'.) בעי רב זירא תקפה א' וכו' עד השת' חשדת^יצ"ל לי' לי בגזלנות' והשת' מוגר'^כצ"ל לי' בלא סהדי והכי הילכתא:

י״ב(פ"ק דב"מ אבי אסף) והלכתא המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דר' יוחנן קאי כותי' (ב"מ ד' י'.) ומשנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי ורבא ס"ל דלא קנה ומיהו מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ופר"ח אע"ג דרב נחמן ורב חסדא סברי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו הא חזינן בסוף ביצה (ד' ל"ט:) דהדרי בהו ויש מחלקים דהתם מילא מים ונתן לחבירו שכבר יצאו מכחו הלכך זכה חבירו ומ"ד התם לא קנה חבירו מוקי מתני' דאמר תנה לי ונתנה לו ואז זכה דתרתי^לבכ"י בני וט"ס. בעי:

י״ג^ממרדכי פ"ק דב"מ סי' רל"ב מתוקן יותר וע' ארוכות סי' תשס"א הגמ"י פי"ז מהל' גזיל' ואבידה סי' ד'. ופסק זקני ה"ה אם באת ליד ראובן סחורה בזול ואמר לשמעון קנה אותה ביני ובינך והריוח נחלק ושמעון שתק וקנאה ושוב אמר לעצמי קניתי^נכ"ה בהכ"י וט"ס. (בו) דיחלקו ואפי' לרבא דמיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה. ורפיא^סבידי' כצ"ל. בידים שבמציאה יכול לירד מן החמור ויזכה בה כמוהו אבל במקום שהדבר^עצ"ל תלוי בקניה. וכ"ה שם: ואין לו דמים למה יזכה ודאי אם בברור שיכול לחזור אחר הדמים מיד קודם^פצ"ל שילך. שיתן לו המוכר יתכן להיות כדבריו אבל אם בין כך ובין כך ילך המוכר וימכור לאחרים לא קנה דהו"ל זה נהנה וזה לא חסר וכופין על מידות סדום ואמת שאם נתרצה בפי' לקנות ביניהם הויא לי' שלוחו אבל אם אין כל דברים הללו אין נ"ל שיזכה:

י״ד(פ"ק דב"מ אבי אסף) וקיי"ל (ב"מ י':) דד' אמות של אדם קונות לו בכל^צמקום בסימ' כצ"ל. סימטא ובצידי רשות הרבים ואם בא אחר ונטלה חייב להשיב לו אבל ברה"ר או בבית אחר^קלא כצ"ל. והך דנטל מקצת פיאה וזרק לו על השאר פי' בקידושין פ' האומר^רא"ה ד' נ"ט ע"א גבי עני המהפך בחרר' וכמ"ש שם התוס' והמרדכי::

ט״ו^שמרדכי פ"ק דב"מ סי' רל"ח וראשיתה נדפס באריכות סי' תשס"ד. הגמ"י פי"ז מה' גזילה סי' ל': כתב זקיני ראובן נתאכסנו אצלו סוחרים אורחים והיה שמעון מחזיר אחריה' לקנות סחורה וא"ל ראובן אני רוצה לקנות ולזכות בה כי ביתי זכה לי והלך שמעון וקנאה כשלא היה בביתו ועתה תובע ראובן להשיב מה שקנה דין זה פסוק ממתני' (ב"מ דף י"א.) ראה אותן רצין אחר המציאה ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ה"נ זכה ראובן מה שבביתו ותו דדיינינן לי' דינא דבר מיצרא משום ועשית הישר והטוב ואין נ"ל^תבכ"י דשני מצין חסר אין הן עכ"ל ואין לזה הבנה וכ"ה במר': דשאני מציאה דאין בהם חסרון קנין ומעות אבל הכא דלמא לא מיתרמי לי' זוזי לקנות ותו דזכתה לי שדי אוקמינן והוא שרץ אחריו ומגיעו ות' אסקינן פ"ב דע"ז (דף ע"ב.) ופ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פ"ה:) משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו וכו' עד פסק סמכא דעתי' לא פסק לא סמכא דעתיה^אולא כצ"ל: לא קנה ותו דאמר בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פ"ה.) ברשות לוקח כיון שקיבל עליו המוכר קנה משמע בעוד שלא קיבל עליו לא קנה ומשום עני המהפך בחררה יש בדבר אם יכול לקנות במקום אחר. אבל אם יש ריוח גדול שאין מצוי לו לקנות או מציאה אין בה משום עני המהפך בחררה^בצ"ל כדפי' פ': דפ' האומר לחבירו ודכותי' אמרינן (ב"מ דף ק"ח:) מתנה לית בה משום דינא דבר מיצרא ולא דמי לההוא דפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"א:) מרחיקין מצודת הדג מן הדג מלא ריצת הדג ומסיק שאני דגים דיהבו סיירא ולהאי בר מבואה כו' (שם) ומטעמא דכתבינן^ג(הכא דתלוי בפסק אפי' אם אמר אי כו' כצ"ל: דהכא תלוי בספק ואי אמרו אי מזבנינן להאי סחורה לדידך מזבנינן^דצ"ל זה קנה וזה לא קנס כ"ה בהגמ"י פי"ז מה' אבידה אות ל' (והקנה לו) לא קנה כיון דלא פסק כדאיתא במסכ' ע"ז (ע"ז דף ע"ב) וביתו לא עדיף מקנין ותו דקתני פרקן והכניסן לתיך ביתו אפי' הכי לא קנה^הצ"ל וכיון הגר"ב:) כיון דלא קנה לא זכה גם בריוח:

ט״זוקיימא לן (ב"מ דף י"ב.) מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו וכתב זקני ה"ה אם הן סוחרים דבר לקנות ובא אחר וחטף מיד' דקנה. ולא נהירא לי כדפי' לעיל. פ"ק דב"מ אביאסף: וקיימא לן כרב זביד דאמר משמי' דרב נחמן (שם דף י"ז.) בין חייב אתה ליתן בין צא תן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה אין כותבין ונותנין לו דלמא פרעיה:

י״ז^וראשית תשו' זו הביאה המרדכי פ"ק דב"מ סי' ר"י וה"ה אם כתבו לו פסק דין וחייבוהו נאמן לומר פרעתי ובשבועה וכו' שאין זה דומה לשטר שנכתב לעדות אבל פסק דין כותבין מפני שאין הדיין נאמן לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי אלא כל זמן שבעלי דינין עומדין לפניו כדאיתא פ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ג:) וכשפרעו איפשר שלא חש ליטלו ממנו וכ"ש אם לא ידע כשכתבו לו אבל בשטר כותבין איך פלוני בר פלוני אמר הוו עלי עדים^זצ"ל והלכך: והילכתא אם לא נטלו כשפרעו^חצ"ל או: לא כתב עליו שובר איהו דאפסיד אנפשי' וכן הלכה למעשה ואם טען פרעתי או אמר כבר נשבעתי בב"ד נשבע לאמת דבריו שכבר פרע ונשבע ופטור וסעד לדברי מצאתי בדברי ריב"ן אבל רב אלפס פליג ופסק אם אמר נשבעתי כבר בב"ד נאמן בלא שבועה ואם הוחזק כפרן שלא נשבע אז נשבע שבועת ב"ד הראשונה ופטור ואין נ"ל אם הוחזק כפרן בעדים חייב לפרוע ואין נאמן על אותו ממון עוד לישבע ושכנגדו נשבע ונוטל בלא שבוע'^טכ"ה בכ"י וט"ס (לא שנא הוחזק כפרן לאחר שבועה) כמו שפסק בפ' הגוזל קמא וכפרן דינו מתחלק לו' פנים כמו שפי' (ע' סוף סי' ס"ב) לעיל:

י״ח(פ"ב דב"מ) בזוטו של ים ובשלילותו של נהר אע"ג דאית בי' סימן רחמנא שריי' כדאמר ר' יוחנן (ב"מ דף כ"ב:) משום ר' שמעון בן יהוצדק מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת שנאמר וכן תעשה לחמורו וכן הלכה דהא איתותב מינה רבא ומיהו אם גזרו הקהל להחזיר הפקר ב"ד הפקר ושאע"פ שמפסיד עתה שמח לאחר זמן שאם יפסיד גם הוא יגזרו להחזיר לו דאמר רבא (שם כ"ז:) את"ל סימנין לאו דאורייתא מאי טעם אמור רבנן לאהדורי אבידתא ניחא לי' למוצא אבידה דלהדר לי' דכי מאביד לי' מיני' נמי^ימהדרין כצ"ל: שהדרין לי' בסימנין. ע"כ פ"ב:

י״ט^כמרדכי פ"ב דב"מ סי' רנ"ח בשינוי הגמ"י פ' י"ז מהלכות גזילה ואבידה סי' א': מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו (ב"מ דף כ"ה:) וכגון דשתוך טפי ולא שייך למימר כה"ג תיקני לי' חצרו שלא מדעתו לפי שאינו דבר הווה^ללמצוא צ"ל: לקנות לו מטמון ולא העלה על לבו הלכך לא זכה אלא בדבר הבא לחצירו לאחרי כן אבל לא דבר שהוא מוקדם לכן^מצ"ל ולא: לא נתכוון לקנות הקונה ולא למכור המוכר ומטלטלי אגב מקרקעי נמי לא אקני לי' ודוגמא דמעשה מוקדן באגדה (ירושלמי פ"ב דב"מ מדרש פ' אמור) דאמר ארעא זבני סימא לא זבני והאי אמר ארעא וסימא זבני ליה:

כ׳^נמרדכי שם ובאריכות סי' תשכ"א בשינוי הגמ"י שם: מעשה באחד שקנה^סבכ"י כנגד וט"ס: מגוי בדיל לעשות מכסה לגגו ושוב נמלך ומכרו לישראל חבירו בחזקת בדיל ואח"כ נמצא שהיה כולו כסף מבפנים אך בחוץ היה מכוסה בבדיל והיה שוה הון רב הרבה ותבעו לדין שאונהו ופטרו ר' אליעזר דמיץ כי אמר שלא זכה בו ישראל שקנה מן הגוי כיון דלא ידע ולא נתכוון לקנות כסף מראייה שכתבתי^עצ"ל והודה לו ר"ת וכ"ה במרדכי: והורה ר"ת:

כ״א(פ"ב ב"מ דף ל"א) היה בטל מסלע אל יאמר תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל של אותה דבטל מינה אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד וכן דין שותפין אין חלוקתן חלוקה אלא ע"פ ג' הבקיאין בשומא כעובדא דרב ספרא ואיסור גיורא (שם) וב"ד מומחין לא בעי אלא אפי' הדיוטות וראיתי^פהובא במרדכי ע"ב דב"מ סי' רס"ד: שכתב רבי' זקני אם חילק ראובן פרגמטיא שלא מדעת^צחבירו שלא בפני ב"ד כ"ה במ"ר: ב"ד מפני שלא היה יכול להיות בלא מעות ושוב נתייקרה אע"ג דשמעון מצי לעכב^קצ"ל ראובן: וראובן לא מצי לעכב דאיהו דאפסיד אנפשי' אע"ג דעשה שלא כדין שחלק שלא בפני ב"ד ואם חושדו לראובן שלא חלק בשוה^רישבע ראובן כצ"ל. וניראין דברי רבינו דהוי לי' כאלו נתרצה ומחל ריוח שלו מפני דוחק שצריך הוא למעות:

כ״ב^שמרדכי פ"ג דב"מ סי' רה"ע רע"ו: (ב"מ ל"ט.)

כ״גאמר רב יהודה אמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקצור כו' ב"ד יורדין לנכסיו ומעמידין אפטרופוס וקוצר ואח"כ מורידין קרוב לנכסיו ולוקים אפטרופוס לעולם אפטרופוס בדקנני לא מוקמינן פי' אין ב"ד טורחין למצוא להם אבל אם מוצא מעצמו אין ב"ד יכולים למחות ובירושלמי (סנהדרין פ"ב) גרסינן כהן גדול דן ודנין אותו^תצ"ל וימנה: ומנה אנטליר הגע עצמך שנפלה^אצ"ל לו: שבועה ואנטלר נשבע. אתמוהא. משמע שיכול למנות אנטלר היכא דיכול לישבע הבעל דין^בל"י פ"י: בג' הדיוטות והא דגרס פ"ק (דב"מ דף י"ד.) אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו' עד דמפקין מיני' עלי דידי הדר וכן לאיכא דאמרי דאמר דלא ניחא לי דליהוי לשמעון תערומות עלי ומשמע הא לאו הכי לא טעין דמיירי כגון שאין שמעון לפנינו שימנינו אנטלר ואפ"ה טוען מטעם שכתבתי א"נ כגון שהעדים קרובים לראובן ולא לשמעון ורוצה ראובן לפוסלם מפני שהוא נוגע בדבר ולהכי רוצה לטעון בע"כ וליחשב בעל דין מה שאין כן באיש אחר:

כ״ד(פ"ג) ההוא (ב"מ מ"ב:) אפטרופוס דיתמי דזבין להו תורא ליתמי ומסריה לבקרא ולא הוה^גלי' כצ"ל: כיכי ושיני למיכל ומית אמר רמי בר חמא היכי נדיינו דייני להאי דינא נימא לי' לאפטרופס זיל שלים אמר לבקרא מסרתי' נימא לבקרא^דצ"ל כו': משתבע^הצ"ל איהו: דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול^והובא במרדכי פ"ג דב"מ סי' רצ"ב: וכן הדין באדם המפקיד לחבירו ונותנו לאשר על ביתו ונרקב אם פשע מחויב לשלם שהיה לו להודיע שמתקלקל כמו בכאן שהיה לו להודיעו שמתקלקל בזה שאינו אוכל וקיי"ל (ב"מ דף מ"ב) דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד:

כ״ה^זצ"ל פ"ב: (פ"ק דב"ב)^חמרדכי פ"ב דב"ב סי' תקי"ז:

כ״וואי מרבנן הוא אפי' לאקבועי דלא ליטריד מגירסי' (ד' כב:) ראיתי שפי' ר"ת (ד' כא) ואי שייך בכרגא שרוצ' להיות שייך בכרגא ולתת עמם ולישא בעול כמו בני העיר מכאן ואילך לא מצי מעכב ויהיה כבני העיר ולהכי נהגו לגזור הקדמונים חרם של יישוב שעל^טצ"ל ידו: ידי כופין ולא מן הדין כדפירש"י (שם ח':) ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן כדלעיל ולעשות את התקנתן ונ"ל על עצמן רשאין לגזור שכל מישיבא בעיר לדור שלא מרצונן שלא ישאו ויתנו עמו ויבדלו ממנו ואם יש רב בעיר יכול^יצ"ל לגזור: גם על הבא לדור וחלה עליו גזירתו אם הוא רבו^כצ"ל והוא. או שתיבת רבו ט"ס: תלמידו:

כ״ז^לראשית תשו' זו הובאה במרדכי ב"ב פ"ב סי' תקי"ז: ראיתי בתשובת הבאים מאיי הים ששאלו זקני פריש מזקני רומא אם נמלכו הקהל והתירו גזירת חרם היישוב לראובן שנה הן חסר הן יתר ושוב רוצים לגרשו ואינו שומע לצאת מה דינו והשיבו דקיי"ל כר' עקיבא דאמר פ' ד' נדרים (נדרים דף כ"ה:) נדר שהותר מקצתו הותר כולו ה"נ ע"כ גזירתם בטלה לגמרי ואין צריך עוד ראובן להתרתם ואין נ"ל ראיה זו דהתם נדר בסתם מה' בני אדם ושוב נמצא אביו ביניהם ואמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם לא הייתי נודר וכן הדומיא לענין זה אהא ודאי אמרינן כיון שמכולם נדר בסתם ונמצא נדרו בטעות והותר במקצתו הותר בכולו אבל כשגוזרים חרם תחילת הגזירה גוזרין על דעת המקום ועל דעת הקהל ואינה חלה מתחילה אלא כפי חפצם הן להתיר לגמרי הן לזמן מועט ולא בטלה לעולם אלא כפי התרתם וכפי ניהוג בעיר ותקנתם. ועוד נ"ל דלצורבא מרבנן דוחקים אותם להתיר לו כדאמ' הכא (ב"ב ד' כ"ב.) רבא שרא לי' לרב עובדיה ולר' יאשיה לאקבועי דלא כהלכתא מאי טעמא כיון דרבנן נינהו אתי לאיטרודי מגירסייהו ויש לנו לומר שתחילת גזירת הקדמונים לא גזרו דלא כהלכתא ואם גזרו בטעות יש לכופם בדין להתיר לו הגזירה כיון שגזרו שלא כהלכתא ואין רשאין להסיע על קיצתו לגבוה כדאמר דלא לטרוד מגירסיה ותו דאמר הכא (שם) רב דימי מנהרדעי אייתי גרוגרות בספינה א"ל ריש גלותא לרבא פוק חזי אי צורבא מרבנן הוא לינקוט לי' שוקא וכו' אלמא שעושין תקנה לצורבא מרבנן בכל ענין גם פ"ק (דף ח'.) לעיל אמרינן דלא שדינן עלייהו^מכרגא כצ"ל: ולא נפקי בכלוזא ותו מהני (ד' כ"ב) עמרויי ראייתי עמרא לפום נהרא אתו בני מתא וקמעכבי עלייהו אתו לקמי' דרב כהנא^נצ"ל אמרו לי' אית לן. אמר להו אית להו אשראי אמר להו זילו זבינו כשיעור חיותייכי עד דשקילתא אשראי דידכו ואזליתו אלמא דחשו חכמים לתקנת כל אדם לפי הענין:

כ״ח^סמרדכי שם סי' תקי"ט: נ"ל אם בורחים בני היישוב ליישוב אחר מפני פחד וסכנה אין יכולין לעכב בני היישוב בידם מלהלות ולהרויח כשיעור חיותם וכפי טיפול ביתם עד אשר יעבור זעם וכפי' מיעוט ממונם שנושאים ונותנים בו ישאו עמם בעול מושל העיר כדא' (ב"ב ד' כ"א:) ואי שייך בכרגא לא מצי מעכב ואין מחלק בין היכא שאין יכולין לעכב בידם עד עולם לזה שיש לו לצאת בעבור הזעם שלפי ריבוי העם מטיל עליהם המושל העול ודמי להא דאמר (שם ד' נ"ד:) ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליטול ארעא ואמר בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' נ"ה.) פרדכת מסייע מתאוכו' כנ"ל:

כ״ט(פ"ג ב"ב ד' מ"ט) אין לאיש חזקה בנכסי^עצ"ל אשתו: פשיטא כיון דמשעבדי לי' לפירי פירי הוא דקאכיל לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך וכו' ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה וכו' אמר רבא לא נצרכא אלא באותן ג' שדות למעוטי מאי אילימ' למעוטי שאר נכסים כ"ש דהויא לי' איבה דאמר לה נתת עיניך בגירושין ובמיתה אלא למעוטי נכסי מלוג והאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו לא כלום כי איתמר דאמימר כגון דזבין איהו ומית דאתיא איהי ומפקא אי נמי דזבני איהי ומתה דאתי איהו ומפיק כתקנת אושא כר' יוסי בר חנינא אבל זבינו תרוייהו לעלמא א"נ זבנה איהי לדידי' לא והלכתא כאמימר כדתרצינן^פבכ"י כתוב ואי' ואי' והוא ר"א ואיבעית אימא: ואיבעית אימא (ד' נ'.) לעולם למעוטי נכסי מלוג ואמימר דאמר כר' אלעזר וכו' ובס"פ מי שהיה נשוי תנן (כתובו' ד' צה.) וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך^צט"ס הוא: כלום וכו' ותרצינן כשקנו מידה ופרכינן ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי וכתב רב אלפס (בב"ב שם) ש"מ בין נכסי דידה דאינהו נכסי צאן ברזל ובין נכסי בעל דמשעבדי לכתובה אם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה בכולהו יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן הלכה ובסוף פ' האשה שנפלו לה נכסים גרסינן (כתובות ד' פא:) אלא הא דתנן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת ליך על השולחן אלא כל^קצ"ל נכסי: נכסייך אחראין לכתובתיך ה"נ דאי בעי לזבוני לא מצי מזבין וכו' ופרש"י התם דהא דתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה וכו' ה"מ באותן ג' שדות כדלעיל אבל בשאר נכסים לא ושגגה היא דהא אמר לעיל אלא למעוטי שאר נכסים כ"ש דהוה לי' איבה ורשב"ם תירץ דהמכירה קיימת כל זמן שלא תתאלמן ותתגרש אבל לאחר אלמנות וגירושין תבטל היא המכירה מטעם שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ותגבה בכתובתה ואי קשיא הא דאמר בפ'^רצ"ל החובל ד' פ"ט: התקבל תזבון לכתובתה בטובת הנאה לבעלה דאי מחלה מחלה וכו' ובפ' נערה שנתפתתה (כתובות ד' נ"ג.) נמי אמרינן מוכרות כתובתה לבעלה יש לה כתובת בנין דיכרין והיכי^שצ"ל מוכרת: מוכר טפי לבעלה מלאיש נכרי אחרי קנין של בעלה והא מצי למימר נחת רוח עשיתי לבעלי בתרויהו ונ"ל שכל דבר שהגוף^תצ"ל שלה: של^אאולי ט"ס הוא: החוב או מוחלות או מוכרת ומקנה דבר שהוא שלה מן הדין בזה אם מסרבת כנגד הבעל מלהקנות לו או לאחר לא הויא^בצ"ל לי': לה איבה ולא שנא נדוניא דהנעלת לי' ולא שנא מאי דאוסיף לה מדילי' אבל שיעבוד בעלמא שיש לה על נכסיו מכח שטר כתובה שמסלקת עצמה מזה כיון שהגוף קיים על זה אמרו דהוו לי' איבה שיאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה שאילו נחיה יחד זמן מרובה יש בידי עוד^גצ"ל לקנות: לקבל נכסים והרי שיעבד לה דקנאי ודעתיד אנא למיקני. תדע שהרי^דצ"ל אמרו: דאמרו נכסי מלוג לא אמרי' נחת^הבכ"י ליתא וט"ס: רוח עשיתי לבעלי וע"כ הטעם שזה בא מכחה ה"נ בגוף חוב הכתובה יש להסביר הטעם כדפי' לעיל^וענין בפ"ע הוא ורשום פ"ג היינו שהוא מאבי אסף פ"ג דב"ב ושייך הוא לסי' פ"א: פ"ג סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה היכי דמי סולם המצרי כל שאין לו ארבע חווקים חלון המצרית אין לו חזקה חלון הצורית יש לו חזקה איזה הוא חלון המצרית כל שאין ראשו של אדם יכול לכנס בתוכה^זצ"ל יותר מכאן: הרי זו חזקה.

ל׳^חתשובה זו הובאה בשלימות במרדכי ב"ב פ"ג סי' תקנ"ו: ומעשה אירע שראובן ושמעון היו בתיהן מקורבין זה אצל זה ופתח ראובן חלון על גגו של שמעון ימים ושנים ועתה בא שמעון להגביה ביתו לסתום חלונות של ראובן ולראובן יש לו אורה מצד אחר ושואל ראב"ן הדין לפני רבני צרפת ורבני רינוס וזה לשונו הנני דן בהלכה לפני רבותי לפי דעתי^טבכ"י ומפרשה וט"ס: ואפרשה ואם שגיתי המה יורוני^יצ"ל תנן: תנו חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה פי' ראובן הפותח חלונות המצרי לחצרו של שמעון ואינו פותחו לאורה כי יש לו אורה מצד אחר אלא שפותח לתשמיש אויר לשקוף ולראות בו לצד מזרח או לצד מערב אין לו חזקה כי הפותח לתשמיש אויר אינו פותחו אלא בשעה שרוצה לשקוף ולראות בו ואחרי שקיפתו סוגרו ולהכי אין לו חזקה דמצי אמר שמעון מה שלא מהרתי ולא עיכבתי מלפותחו מפני שלא היה לי הזיק ראיה שבשעה שהוא סתום אני משתמש בכל חצירי ובשעת פתיחתו אני משתמש בצידי החלון מכאן ומכאן כי בחלון צר א"י לראות אלא בחצר שכנגד החלון ואיני חסר מתשמיש מחצירי אפי' שעה אחת וזה נהנה וזה לא חסר הוא ואם פותח ראובן חלון צורי שיכול להוציא ראשו בו לחצירו של שמעון ולא עיכבו ולא מיחה בידו הוי חזקה שהרי מונעו מתשמיש חצירו לגמרי בשעה שהוא פתוח שהרי יכול להוציא ראשו ולראות בכל החצר אע"פ שבשעה שהוא סגור יכול להשתמש ומחסרו מתשמיש היה לו למחות כיון דלא מיחה מחל ונתן לו רשות וחלון צורי זה העשוי לתשמיש אויר ולא לאורה ופעמים פותחו ופעמים סוגרו^כצ"ל ובחלון: וחלון צורי פליגי (ד' נט.) ר' זירא ור' אילא ר"ז אמר למט' מד"א שנוח תשמישו לפותחו ולראו' בו יכול לעכ' עליו שלא יפתחנו שהרי יש בו היזק ראיה כדפי' ואם לא מיחה הויא חזקה למעלה מד' אמות שאין נח תשמישו לפתוח ולראות בו אלא א"כ יעלה במעלות או בסולם אין לו חזקה ואין יכול לעכב עליו מלפותחו דהוי כחלון המצרי דבשביל ראיה והשקפה לא יטרח ואינו מונע אותו מתשמישו לחצר והוה לי' זה נהנה וזה לא חסר ור' אילא אמר למעלה מד' אמית נמי אין לו חזקה כדאמר כיון דלא ניחא תשמישתי' בשביל ראיה אחת לא יטרח ולא יעלה ולהכי שתק ולא עיכבו אבל אם רוצה לעכבו יכול לעכבו מלפתוח דא"ל וזמנין דטרחית וסלקת ותראה בחצירי ותמנע מתשמישי ותחסרני ואדחלון צורי דתנן במתני'^לצ"ל דיש: דאין לו חזקה למטה מד' אמות כדמוקי לה ר' זירא ור' אילא חלון המצרי נמי דתנן במתני' דאין לו חזקה למטה מד' אמות^מבהכ"י כתוב כדמוקי לה ר' זירא ור' אילא חלון המצרי נמי דתנן במתניתין דאין לו חזקה למט' מד"א נמי כו' עכ"ל. וכפול הוא וט"ס: נמי איירי ועלי' קאמר שמואל^נצ"ל ולאורה. אפי' כל שהו למטה מד' אמות נמי מיירי כיון דניחא תשמישתי' להציץ ולראות בו בכל שעה בחצירו של שמעון שכנגד החלון ומונעו מתשמיש באותה מקום לגמרי שחלון של אורה פתחו לו ושם איכא היזק ראי' באותו מקו' והוה לי' למחות ומדלא מיחה^סצ"ל הוי חזקה. ולא דמי לחלון המצרי שאינו לאורה אלא לתשמיש דהתם אחרי שקיפתו סוגרו ויכול להשתמש במקום שכנגד החלון בשעה שסגור כדפרי' אבל חלון של אורה שהוא למעלה מד' אמות דינו כחלון צורי שהוא למעלה מד' אמות שאין לו חזקה לא לר' זירא ולא לר' אילא דהא אין מונעו לשמעון מלהשתמש בחצרו דלא^עצ"ל יטרח. ליטרח ויעלה בשביל לראות בו ואין כאן היזק ראי' ולהכי לא מיחה וכ"ש חלון של ראובן שהוא למעלה מגגו של שמעון שאין עליו תשמיש ואין בו היזק ראי' שלא הי'^פצ"ל לשמעון שמעון למחות לא בשביל היזק של ראיה לא בשביל היזק תשמיש דאפי' לר' אילא אין לו חזקה לראובן דהא אם הי' בא שמעון למחות לא היה יכול דזה נהנה וזה לא חסר וכגון זה כופין על מדת סדום. ושלומכם ושלום תורתכם יסגא לעד:

ל״אוזו תשובת חכמי מינשבורק לאבא מרי נ"ע:

ל״במה שאמרת שיש לראובן גם חלונות אחרים לאורה בביתו מה בכך מ"מ גם זה חלין מועיל לו שיש לו אורה יותר. ופי' חלון המצרי אין לו חזקה אפי' למטה מד' אמות דיש לו היזק ראי' ויכול למחות מיהו הואיל ולא קביעא תשמישו שהוא קטן ואינו עשוי לאורה אלא לתשמיש שהוא עראי אין לו חזקה דיכול לומר לא חשתי למחות שאמרתי הלא עראי הוא היום או למחר יסתלק ושל צורי שהוא גדול דגלי דעתי' שרוצה לקובעו זמן מרובה והוא למטה מד' שמזיק לו בראייתו ולא מיחה לפיכך יש לו ואין הטעם בשביל שאינו יכול^צט"ס הוא ואולי הוא מסורס יכול להוציא ראשו משום הכי אין היזק ראיי' וכצ"ל: (משום דאין היזק ראיי') להוציא ראשו^קצ"ל שהרו. מ"מ כנגדו הוא רואה ותדע מדר' יהודה דאמר אם יש לו מלבן וכו' שיש בו היזק ראיי' אפי' קטן ואין הטעם אלא משום קביעות כמו שפרשב"ם שאם אין בו היזק ראיי' מאי טעמא דר' יהודה נהי דקבוע הוא על ידי מלבן והלא אפי' חלון^רצ"ל הצורי: המצרי אם הוא למעלה מד' אמות אין לו חזקה הואיל דאין היזק ראיי' ועוד (ב"ב ד' כב:) החלונות מלמעלן ומלמטן ושכנגדן ד' אמות ותני עלה מלמעלה כדי שלא יעמוד ויראה כו' והלא לשם אינו מכניס ראשו בחלון אלא עומד בביתו ורואה כנגד החלון וחשיב לי' ראייה של היזק ומה שאמר שמואל לאורה אפי' כל שהוא הוי חזקה היינו למטה מד' אמות דווקא שיש היזק ראייה והוא תשמיש קבוע שהוא לאורה אבל למעלה מד' אמות נהי דתשמיש קבוע הרי הוא כחלון צורי דאמר למעלה מד' אמות אין לו חזקה ומה שאמרת הכא שעל הגג פתוח חלונו לא היה מזיק לשמעון כלום הואיל דלית לי' תשמיש לשם ידענו שסברתו אע"פ שאנו רואים היזק בגגין כגון (שם ד' ה':) שני בתים משני צידי רשות הרבים זה עושה מעקה וכו' וזה וכו' ר"ל בשביל שגגותיהן הי' שוין והיו משתמשין על גבן אבל בזמן הזה אין בני העיר משתמשין בגגין הדבר נראה כן. אבל אין אנו יודעין אם יש לסמוך על סברתינו. יצחק בר' מרדכי. משה בר' יואל:

ל״גוזו תשובת רבינו משולם בר' נתן לרבי' זקיני:

ל״דאין דור יתום שאתה רבי' אב"ן שרוי בו ברוך טעמך וכל פירושך נר' בעיני ובעיני כל החבורה אך צריך לראות אם הבית לא עשוי להגביה כבר זכה בו ראובן ודמי לההיא דפ' לא יחפור (בבא בתרא ד' י"ז:) איכא דאמרי בשדה שאינה עשויה^שצ"ל לבורות. לשדות ד"ה סומך וטעמא דמימלכינא לא אמרינן וכיון דבדין סומך כשיבא שוב חבירו צריך להרחיק וכן הכא כשיגביה חבירו צריך להרחיק שלא יאפיל ויזיק ואם הגג היה עשוי להגביה אז מתקיים פירושך לגמרי וגם דינך. ומ"מ נראה לנו שבית עשוי להגביה ואין לו חזקה לבעל החלון ואדונינו חכם כמלאך האלקים והנר' בעיניך עשה. משלם בר' נתן. יוסף בר' אליהו. נתן בר' משלם:

ל״ה^תצ"ל פ"ו: (פ"ז) (ב"ב ד' ק':)

ל״ותנו רבנן המוכר קברו ודרך קברו בית הספדו מקום מעמדו באין בני משפחתו וקוברין אותו בע"כ משום פגם משפחתו ובסוף יש בכור לנחלה (בכורות ד' נ"ב:) אמרינן דשקיל דמי ומהדרי. שבע מעמדות ושבע מושבות שעושים למת תלוי במקום שנהגו לעשות כדחזי' באחתיה דרמי בר פפא (ב"ב שם:) דעביד לה ז' מעמדות וז' מושבות אמר רבא טעה נמי בהא שאין עושין אלא במקום שנהגו והכא לא נהיג:

ל״ז(פ"ח) (ב"ב ד' ק"ל: וע"ש ברשב"ם ד"ה עד)

ל״חאין למידין הלכה לא מפי משנה וכו' היכא ששנוי במשנה או בברייתא הלכה^אצ"ל כמאן: כברייתא וה"נ אמרינן פ"ק דנידה לא מפי מעשה שכתב בברייתא^בצ"ל כההיא: בההוא דפ"ק דנידה (נדה ד' ט':) מעשה ועשה ר' כדברי ר' אליעזר כל אשה שעברו עליה ג' עונות דייה שעתה וכו' וכן פ"ב דקדושין (ד' נ':) מעשה בה' נשים ובהם ב' אחיות וכו' והוצרכו האמוראים לדקדק עליו כי אינו מבורר אבל במעשה או פסק הלכה שדקדקו עליו האמוראים סמכינן עליה ואין למדין לעשות מעשה עד שיאמר לו רבו הלכה למעשה ויגלה לו טעמו של דבר ובטריפות לא מדמינן מלתא למלתא כדאמר אין אומרים בטריפות זו דומה לזו:

ל״ט(פ"ט) שכיב מרע שהודה הממון שבידו או שיש ביד פלוני^גצ"ל של פלוני: הוא הודאתו הודאה כעובדא דאיסור גיורא (ב"ב ד' קמ"ט.) דאודי דהני זוזי שביד רבא דרב מרי נינהו וקנאם רב מרי גר ליתנה בירושה ליתי' נמי במתנת שכיב מרע ואחי' אינו יורשו וכן הורו רבותינו שבצרפת אך רבי' אלי' היה מורה כדברי האלפס שכתב בשם רב האי גאון דבמתנה יורשו של גר כגון רב מרי ברי' דאיסור גיורא על זה אמרו חכמים דאיתא בירושה איתא במתנה כדאמר (ב"ב ד' קמח:) יזכה יקנה^דצ"ל יחזיק וע"ש בגמ': יחפוץ יירש כולן לשון מתנה הן ואי ליתי' בירושה כגון בן הגר ליתי' במתנת שכיב מרע של אביו אבל גר דיהיב למי שאינו ראוי ליורשו כגון לנכרי דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי כמו של ישראל וכן אם נתן לגר מתנתו מתנה:

מ׳(פ"ט.) (ב"ב ד' קמח.) שכ"מ המצוה מחמת מיתה ואמר הלואתי לפלוני קונה באמירה אע"ג דליתי' בבריא אפי' בקנין אינו קונה אם לא אגב קרקע דמתנת שכ"מ שויא כירושה דאמר רב פפא הואיל ויורש יורשה והילכך ניקנית הלואתו אף באמירה:

מ״א^המרדכי ב"ב פ"ט סי' תרי"א: וקיבלתי ממורי רבי' אליעזר דמיץ מ"כ דה"מ בהלואתו של ישראל אבל בהקפות של א"י אשר פיהם דבר שוא לא סמכי' דעתי' ולא קני אפי' במתנת שכיב מרע וקרוב בעיני הדבר שאפי' אם יש לגוי משכון ביד ישראל דהויא לי' כמו הקפה דישראל מגוי לא קני משכון כדאיתא בפ' כל שעה (פסחים ד' לא:) דלא קרינא ביה ולך תהיה צדקה:

מ״ב^וראשי' תשו' זו הובאה במרדכי שם. וראב"ן ד' ק"ט ע"א: פסק זקני^זצ"ל דאי טעין הלוה פרעתי ישבע המקסל שבועת כו' וכ"ה במרדכי: דאי ההוא דאית' פרעתי וישבע שבועות יורשין ושקיל דאהכי יורש הוא והיינו דאמר רב נחמן (ב"ב ד' קמז.) ומודה שמואל שאם נתן שכ"מ שטר חוב לחבירו שאין היורש יכול למחול דהוא נמי יורש^חצ"ל גם: וגם בשבועות ולא בעי שבועת היורשים אבל היכי^טאבל היכי דהיורש יכול למחול צריך לישבע היורש וכדאמרינן אי אמרת בשלמא כו' כצ"ל. פי' כיון דדינו כיורש אין צריך שבועת היורשים בני המת כמ"ש הש"ך סי' פ"ו ס"ק י"ז ובסי' מ"ז ס"ק ד' דהיכא דאין היורש יכול למחול וזכותו מן התורה אין מעכב שבועת היורשים אבל אי הוה דינו כלוקח הי' צריך לשבועת היורשין כמבואר בסי' ס"ו סעי' ט"ו כן הגיה הגאב"ד דנאוואהרידאק: דבעי שבועה היורש יכול למחול היורש (ב"ב שם) אי אמרת בשלמא מתנת שכ"מ וכו' עד אינה כשל תורה ועשאהו כש"ת ולא אתי יורשין דאוריי' ומבטלין דאוריי' וכן מודה שמואל במכנסת^יאולי צ"ל במכנסת שט"ח לבעלה וחזרה ומחלתו אינה מחול כתובות ד' פ"ה ע"ב וע' סופו בראב"ן. (חסר כאן בהכ"י אשר לפני ב' דפים עד אמצע סי' ק')

מ״ג(העתקתי לשון השאלה מהמפתחות):

מ״דאי הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה:^כהביאה הרא"ש בקיצור בשבועות פ"ו סי' ט': ורב האי הביא ראיי' דהלכתא כוותי' דאמר לקמן (שבועות ד' מא:) במאן דמפיק שטרא על חברי' ואם א"ל האיך אישתבע לי שלא פרעתיך א"ל זיל אישתבע ליה ומה התם דאית לי'^לבכ"י ממון עליו וט"ס. עליו ממון גמור בשטר מדאורייתא יכול להפוך עליו שבועה היכא דלית לי' עליו אלא שבועה דאוריית' לא כ"ש דמצי אמר לי' אישתבע לי ולפי דבריו מאן דפליג עליה דמר בר רב אשי כ"ש בההיא דלקמן א"כ תיקשי לי' הא דתנן (שם ד' מה.) הבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וטעמא משום דאי הוה אבוהן קיים הוה טעין ואמר אישתבע. אלמא מצי משבע לי' מיהו מצי למימר דלאו משום הכי הוא דאפי' לא הוי מצי טעין לי' אבוהן הוה טענינין ליתמי תדע דפ' הכותב (כתובות ד' פ"ז.) נקי נדר נקי שבועה לא תפרע אלא בשבועה אלמא עבוד רבנן תקנתא ליתמי במקום שאין יכול האב. ומ"מ נר' דאין ראיי' מלקמן דהתם הוא דמשתבע אפי' שטרא בידיה כדאמר פ"ק^מצ"ל דב"מ דף ט"ז: דב"ק אישתמוטי הוא קמישתמיט מיני' למחר יהיבנא לך א"נ אפשיטי דספרי זייר לי' אבל גבי שבועה דאורייתא אין להפכה כלל.

מ״ה^נצ"ל פ"ו. (פ"י) (שבועו' ד' מא)

מ״וההוא דא"ל לחברי' כי פרע' לי פרעין באפי' ראובן^סליתא בכ"י וט"ס: ושמעון אזל פרעיה באפי סהדי אחריני ומסקנא דלהכי אמר ראובן ושמעון דלא לדחיה כת' רב אלפס יש אומ' דהני סהדי ליתנייהו גבן הילכך אמרינן לי'^עט"ס וצ"ל זיל פרעי' ואי אתו כו' וכ"ה ברי"ף שם. ולהו אתו סהדך ניחייבינן לאהדורי לך ולדידי סבירא לי דאפסילו לגמרו סהדי אחריני מכח תנאי ממון שביניהם תדע אי ליתנייהו קמן היכי מצי למידחיי' הרי אינו נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אלא ש"מ דדינא אחרינא אתא לאשמעינן דאע"ג^פצ"ל דסהדי. קמן לא וזה אינו ראי' שהרי בכל הספר כתוב נאמן כמו שכתבתי לעיל ועוד דקדק מההוא (שם) דא"ל לחברי' כי פרעית לי פרעין באפי תרי דתנו הלכתא אזל פרעיה באפי סהדי איתניסו הני זוזי אתא לקמיה דרב נחמן א"ל אין קבולי קבילתנהו מיני' עד כיון דקא מודית דשקלתינהו מיניה^צצ"ל פרעון. פורע הוי וכו' טעמא דקמודי הא לאו הכי אע"ג דאיכא סהדי לא מהימן דהא פסלינהו גם זו אינ' ראיי' שבכל הס' אין כתוב באפי סהדי אלא אזל פרענהו בין דילי' לדילי' ורש"י פי' שאומר עדי שקר הם מדבריו שהעדים לפנינו ואין נ"ל מדקאמר פ"ק דמכו' (ד' ה':) אם היא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו^קעד סוף התשו' הובא במרדכי שבועות פ"ו סי' תשע"א. ויותר היה נראה לומר דטוען סיטראי נינהו ורבי' שב"ט כתב שבקנין נעשה הדבר שאל"כ הוי דברים בעלמא ואינו מקויים כדאמר ר' יוחנן בפ' הזהב (ד נ"ח.) הלכה נושא שכר אינו משלם. ומורי אבי נ"ע פליג ואמר שזהו דבר יתר ובההיא הנאה דנפיק עלי' קלא דאינש מהימן הוא גמר ומשעבד נפשי' דהכי קאמר ר' יוחנן גופי' בס"פ השוכר את הפועלים (בבא מציעא ד' צד.) וההוא דפ' הזהב אינו כל כך דבר יתר וזה פי' דמיירי הכא בדטעין פרעתיך בפני פלו"פ והלכו למדינת^רליתא בכ"ו וט"ס: הים וליתנייהו קמן אבל אי איתנייהו קמן מהימנא וכן נ"ל עיקר ובירושלמי (שבועות פ"ו הל' ב'.) גרס מנה לי בידך א"ל הן אל תתנהו לי אלא בפני פלו"פ א"ל תנהו לי א"ל נתתיו לך בפני פלו"פ אתא עובדא קמי' דר' אמר יבאו^שכ"ה בהכ"י וט"ס הוא. (ויעידו בפני) פלוני ופלוני:

מ״ז^תצ"ל פ"ז: (פ"ו) (שבועות ד' מ"ד):

מ״חכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו וכו' וכולן מפורשין במשנה ובגמרא מפ' מאי טעמא^אלית' בכ"י וט"ס תקינו להו רבנן לישבע וליטול. ובירושלמי (שבועות פ"ז הל' א') נמי אמרינן בעל הבית על ידי שעסקיו מרובים תקנו שבועה לשכיר ולבעל הבית תקנו שאם עבר זמנו אינו נשבע ונוטל. (שבועות ד' מ"ד:) אמר ר' יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד והלכה כר' יוסי. (שם מה:) אמר רב לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו בלא עדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר נמי שכרתיך ונתתי לך שכרך וכן הלכה ואם באו לדין על עיסקי הקציצה המוציא מחבירו עליו הראיי' דקיצותא מידכר דכירי אינשי ובדרבנן עביד נמי תקנתא לשכיר^בבהכ"י יש כאן תיבה שא"א לקוראה ויש מדקדקין מכאן דשבועת היסת בימי התנאים ניתקונה ותו גרסי' בסוף פירקין (ד' מח:)^גצ"ל איבעי' מדבעינן להו מהו לגלגל מדרבנן ת"ש לוה הימנו וכו' ויש מחלקין בין שכיר לתביעות אחרות כגון מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ואומרים שבימי רב נחמן ניתקנה שבועת היסת:

מ״ט^דצ"ל פ"ז (פ"ו שבועות ד' מו):

נ׳וליתני נמי שבועת ביטוי ומשני כי קתני שבועה דכי מישתבע בשיקרא קמישתבע אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר בקושטא קמישתבע לא קתני ואכלתי ולא אכלתי הוי בכלל שבועת שוא דקתני במתני'. ונ"ל^העי' בתוס' ורא"ש שם דעוברי חרם של מש אוכל דבר העתיד להיות דלא מיפסלי לעדות ולא לשבועה דדמי לשבועת ביטוי דבשעת הקבלה דעתם לקיים ובקושטא קמישתבע אע"פ שלאחר מיכן עברו על החרם לא מיפסלי בזה. וכן ראיתי כתוב בשם ריב"א אע"פ שיש בידי למחות ולפ' שעל שבועת ביטוי נמי נפסל אלא שהתנא לא בא לשנות מילי דבקושטא קמישתבע ודכוותא אנו מפרשין פ"ק דב"ק (ד' ד':) ליתני נמי דר' חייא ומשני כי קתני וכו' והתם על כולן חייב כהני ארבע אבות נזיקין דהא תנו להו ר' חייא ור' אושיעא וכן אנו מפרשין דרך זו פ"ב דע"ז (ד' ע"ד.) וליתני נמי חתיכה נבילה ומשני כי קתני איסורי הנאה וגם דבר חשוב ומ"מ אפי' בלא איסור הנאה אינו בטל דהא תנא לחתיכה נבילה בפ' גיד הנשה אלא שלא נזקק לשנותו וה"נ יש בידי לפרש כאן ואפ"ה ראוי לסמוך על דברינו וכן תשובת^והובא' במרדכי שבועות סי' תשנ"ה פ"ג רש"י ז"ל עבריין שעבר על גזירת ציבור ולא נידוהו הקהל נמנה למניין עשרה וחייב בכל המצות שכן נאמר בעכן חטא ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא (סנהררין מ"ד.)^זצ"ל ובקדושתו. וכ"ה שם. ובקדושין הוי ולא מפיק מכלל ישראל אלא שנחשד על השבועה אבל אם נידוהו שיבדל מקהל הגולה אם יצרפוהו עמהן היכן הוא קללתו ומה הועילו בתקנתם ואינו ראוי לצרף כיון שהבדילוהו מאגודתם:

נ״א^חמרדכי שם גם היא בשם רש"י. ועל אותו ששמע ציבור משמשין ובאין לגזור גזירתם וקפץ ונשבע שלא לקיים ואח"כ גזרו עליו צריך לקבל גזירתם או לאו כך ראיתי שנשבע לעבור דרך הציבור נשבע לשוא הוא ואילו התרו בו חייב במלקות דאורייתא וצלל במים אדירים והעלה בידו חרס ולא נפטר מגזירת הקהל אע"פ שקדמה שבועתו לגזירתם שהרי נשבע לבטל את המצות ולסור מאחרי ישראל דתניא (שבועות כ"ט). (וצ"ל זו היא) איזה שבועת שוא שחייבין על זדונו מלקות וכו' שכיון שנשבע לבטל את המצוה לסור מחוקי המצות ומדבר זה מושבע ועומד הרי הוא בכלל (דברים כ"ו ו) ארור אשר לא יקום ואין לך כל מצוה שבתורה שלא נכרתו עניה מ"ח בריתות (סוטה ל"ז:) ושבועת הראשונים קדמו לשבועתו והילכך לוקה והתלמוד מוכיח כדברי דתניא (שבועות ד' כז.) נשבע לבטל את המצוה פטור וטועה בדבר משנה שהרי שנינו איזה שבועת שוא^טצ"ל שזדינה. זדונה מלקות וטועה אף במקרא דכתב כי לא ינקה ה' ה הוא דלא ינקה הא ב"ד מלקים אותו ומנקים אותו (שם ד' כ"א.) ואם לא התרו בו לא ניתן למלקות ב"ד הרי הוא בכלל לא ינקה וראוי להלקותו על שהזיד לישבע לשוא. ואני המחבר כתבתי דעתי על מקצת דברים הללו בסי' אלף וכ"ה:

נ״בענייני שבועות כאשר בינותי משערי רב אלפס ואני קצרתי:

נ״גשבועה דאורייתא דנשבעין ולא משלמין^יצ"ל בנטילת: דנטילת חפץ בידו וכן בשבועה דרבנן שהיא כעין שבועה דאורייתא כגון הנשבעין ונוטלין יש תפיסת חפץ בשבועת היסת אין נטילת חפץ נשבע ואח"כ באו עדים חייב בפ' הגוזל קמא: (בבא קמא ד' קו.) (כאן כתוב בהכ"י אשר לפני. חסר כאן.)

נ״ד^כבהכ"י אשר לפני לא נרשם פה סי'. פסק ר"ת דאין לברך על שום משקין בתוך הסעודה חוץ מן היין ומייתי ראיה מפ' כיצד מברכין (ברכות ד' מא:) דאמר אי הכי יין נמי ניפטרי' פת ומשמע דוקא יין אבל שאר משקין לא ומיהו נהגו העולם לברך על שאר משקין ונר' למוה"ר יחזקיהו הטעם דאי כפר"ת א"כ אמאי פריך אמילתי' דרב פפא אמתני' הוה לי' למיפרך דקמר (שם ד' מד) כל דבר שהוא עיקר ועמו טפל מברך^לצ"ל על העיקר ופוטר את הטפל. את הטפל ופוטר את העיקר ועוד אמר בפ' ערבי פספים (ד' קז.) ת"ר אין מברכין אלא על היין ופריך אטו אמיא ושיכרא מי לא מברכינן ואמאי לא שני ליה אין מברכין אלא על היין בלבד^מצ"ל בתוך הסעודה.:

נ״האדם שאמר לחבירו אני חייב לך מנה והלה משיב אינך חייב לי כלום למחר פגעו ותבעו מאחר שאמרת שאתה חייב לי תן לי. זה השיב מאחר שאמרת שאיני חייב ליתן לך לא אתן לך נר' דפטור דהא פירש"י (ב"ק נה:) טענו בחיטין והודה לו בשעורי' פטור ופירש"י פטור מכול' חיטין לא יתן לו דהא לא הודה לו ושעורים נמי לא יתן לו כיון דהתובע לא שאל לו מחל לו אע"ג דיש להקשות מפ' המפקיד (ב"מ ד' נז.) שנים שהפקידו אצל אחד שני כלים אחד גדול ואחד קטן וכו' ואמאי הוה לי' למיפטר הנפקד גדול לא יתן דהא לא הודה לו לכל אחד אומר איני יודע וקטן לא יתן כיון דלא שאל מחל לו. מיהו משם לא קשה דהתם אמר אינו יודע ואין להם טענה על הנפקד רק זה על זה אבל הכא ודאי מחל לו וה"ה בנדון זה ועוד דמצי למימר עיינתי בחושבנאי לא פש לך גבאי ולא מידי כהנהו גינאי דפ"ק דגיטין (ד י"ד.). ומיהו התם הוה מצי למימר דאיכא סהדי דקמייהו עבד חושבנא ואישתכח דטעותא היא. מיהו בפ' השולח (גיטין ד' מ:) תניא האומר כתבתי ונתתי שדה לפלוני והוא אומר לא כתבת ונתת לי הודאת בעל דין כק' עדים דמי ובפ' יש נוחלין (בבא בתרא ד' קכח:) שלח ליה רבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי ולוה אמר פרעתי מחצה והעדים מעידים אותו שפרע הכל נשבע וגובה מחצה ועוד אמר התם (ד' קנה.) נפלו לו נכסים ירשו אחים עמו ופריך אמאי האי לאו אחינו הוא קאמרי והודאת בע"ד כק' עדים דמי ובפ' שבועת הדיינין (שבועות ד' מא:) ההוא דא"ל לחבריה הב לי ק' זוזי דאוזיפתך א"ל להד"מ אזל אייתי סהדי דאוזפי' ופרעיה וכו' עד כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ופ' שנים אוחזין (בבא מציעא ד' ג':) אמר מה לפיו שכן אינו בהכחשה ופירש"י אם הודה לו במנה ובאו עדים והכחשוהו לאמר אינו חייב לו אינו נפטר בכך דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ובתוספתא (ב"מ פ"א.) גרסי' הודאת בעל דין אימתי בזמן שתבע והודה לו אבל אם הודה בעצמו יכול לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

נ״ושאלתי את ר' על דבר אשה שאיבדה כתובתה לאחר מיתת בעלה^נצ"ל וטוענת. וטוענין שנזדהרה בו לשמור עד^סצ"ל ג'. שנים ולאחר מיכן לא מיזדהרי ביה כדין שטרא בעלמא אי מהניא לה חזקת ג' שנים אם לאו כמו לגבי שטר והשיבני ר' ריב"א הלוי לא שייך הכא כלל דין דשטר דעלמא לענין חזקה ג' שנים דאפי' לא נזדהר'^עצ"ל בכתובתה. על כתובתה עד ג' שנים ואיבדה אותה עד ג' שנים אעפ"כ יכולה לגבות כתובתה ונאמנת לטעון על הכתובה בעלי לא נתן לי כתובתי אע"ג דמילי דכתובה (*) בעין מיהו בהא לא הרע כחה דההיא אשה ומשום דחזקה אין אדם פורע כתובה בחייו אלא מן היורשין^פצ"ל נפרעת. נפרע לאחר מיתת בעלה ולא אמרינן השתא אחוי כתובתיך וטלי כי היכי דאמרינן גבי שטר דעלמא היכא דנאבד וטוען אח"כ אומר לו אחוי שטרך וטול וכל ההוא יפוי כח של אשה דא' גובה כתובתה אע"ג דליתא בעין הביא לי סמך לדבריו מפ"ק דב"מ (ד' י"ז:) דאמר התם הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר לא כלום א"ל ר' חייא בר אבא לר' יוחנן לאו משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עליה כתובה א"ל אי לאו דדלאי חספא מי משכחת מרגינתא תותה א"ל מאי מרגניתא דלמא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דגט היינו כתובה אבל במקום שכותבין אי נקיט כתובה גביא^צאולי צ"ל הדר אמר לאו מילתא כו'.:

נ״זשאילת בני שטינדל

נ״חראובן הדר תחת השר של מדינה אחרת ועתה חשקה נפש ראובן לצאת ולדור עם שמעון וחביריו תחת שרם בעירם וטרם שבא נתפשר עם שר של שמעון בכך וכך לשנה ופי'^קבכ"י עם וט"ס. מן הציבור ואינו חפץ ליתן עמהם מס ואומר נתפשרתי כבר עם השר שלכם ואין לי עמכם כלום ושמעון וחביריו תופשין עליו חרם בתקנות הקהילות בעבור שלא נתן עמהם מפ ותודיעינו דעתכם עם מי הדין ועוד לוי היה דר עם יהודה וחביריו כמה שנים ונתן עמהם מס ועם כל סביבותיו ועתה עבר עליו רוח קנאה ופי' מהם ונתפשר עם השר בכך וכך לשנה והיו עוררין עליו יהודה וכל נותני המס ונתפשר עם יהודה ומקצת חביריו של יהודה הדרים בעירו עמו ואחרים מעוררין עניו עדיין וכשנותנים חרם עבור המס נותנים סתם ואין מוציאין אותו גם בזה תודיענו הדין ועוד שר שלנו נתן חירות לכל יהודי הבא לדור תחתיו ממקום אחר לישב בלא מס שנה ראשונה בלא רצון היהודים היושבים תחתיו וכל מי שהוא בא^רצ"ל לא. ולא רצה ליתן שום מס בעבור חירות שנתן לו השר ושנה אחרת נתנו מס לשר ונתקבצו כל בעלי המס אלו ואלו^שצ"ל ואמרו. ואמר להם פלונים אישתקד לא נתתם עמנו מס והשיבו בשביל חירות השר וענו ואמרו כל בעלי המס אין אנו יודעין מאותו חירות ועיכבו אותם עד שנתנו להם מס ראשון ושני בעל כרחם שלא בטובתם ולא חשו על חירות השר ואפי' בימיו ואח"כ מת השר ועמד בנו תחתיו והיו נותנים מס אילו עם אילו כמה שנים שלא הזכירו שום חירות ועתה אנשי מדון באו ומעוררים על אותו חירות^תצ"ל ואינם רוצים. ואינו רוצה ליתן שום מס בשנה ראשונה ויושבים באלמות. אם יש טעם בריר חלמות כל זה הודיענו. ושלום קהל שטינדל:

נ״טהנני משיב בקצרה למרבה המשרה על אודות ראובן הבא להתיישב בעיר אחרת ופירש מן הציבור ופישר עם השר לתת מס בפני עצמו לא כל כמיני' לעשות זה כי כל בני העיר שותפין הן לשורא ולפרשא ולטורזיינא ולפסי העיר ולאגלי גפא ולתמחוי ולקופה וכל כיוצא בהן כגון מסים להעלות לשר העיר שכל שמירת העיר מוטלת עליו להצילם מן הגייסות דדמי לפרשא ולטורזינא וכיון דשותפין נינהו הא קיי"ל דאין שותף חולק שלא לדעת חבירו ואף אם לא דין תורה אחרי שנהגו בכל המלכות להיות שותפין אין רשאין לחלק שאם היו נחלקין איש איש לעצמו היה בא לידי דברים רעים שכל אחד היה פורק עול ממנו ומטילו על חבירו ולידי קטטות גדולות היה בא שאין להם סוף כי מי יתן שנהיה לעם אחד ולאגודה אחת ולואי ונוכל להתקיים בין שונאינו ע"כ יש למחות בראובן הבא ליחלק ואפי' אחד מבני^אצ"ל העיר: יכול לעכב עליו ואי ציית ציית ואי לא ציית הרשות בידכם להכריחו במילי ובשוטי ובחרמות ובנדויים עד שיחזור בו ולזה אנו מסכימים עמכם וכן הדין במעוררים שכולם צריכין ליתן עמכם כל המסים ובכל מילי כמוהם כמותכם וכיס אחד יהיה לכולכם ואין רשאים ליחלק אלא א"כ ברצון כולכם ושלומכם יגדל נצח כנפש נאמן בריתכם. מאיר בר ברוך זללה"ה:

ס׳כאשר כתב מורי קרובי ה"ר מאיר שיח' כן גם דעתי נוטה שאין יכולים לפרד מקהלם בלא רשותם כי בר מתא אבר מתא מיעבט ועוד פרדכת^במסייע. מתא (ב"ב נ"ה.) ועוד יש ראיי' (שם כ"ב.) מהנהו עמראי שלא היו רשאין לישא וליתן בעיר כי אם כשיעור חיותם עד דעקרו אשראי דידהו ואין לפקפק שהם חייבין לשאת בעול עמכם. ועליכם החיים והשלום כחש"ק מנחם בר נטרונאי ישיע"מ. מנחם בר דוד זלה"ה. הנני מסכים לדברי רבותי וקיימתי למטה מה שכתבו למעלה. אפרים בר' נתן זלה"ה. יצחק בר' יהודה הלוי:

ס״אגם אני הצעיר מסכים עם רבותי שיח' אשר בן ה"ר יחיאל^גאולי ט"ס הוא. הלוי. כאשר כתבו רבותי עוקרי הרים גם אנחנו הצעירים הסכמנו לנדותו ולהחרים כל הבאים ביישוב חבריהם ושמה דרים עד שישאו עמהם בעול משא מלך ושרים. קהל ארפורט: ופשרתו ופשרת הקהל יש לכללו יחד ויתנו כל א' לפי עושרו ויכולתו. דוד בר אברהם זצ"ל ברוך בר יחיאל זצ"ל:

ס״בפגעתי בבחור הממלא מקום אבותיו ואראה והנה מור ואהלות נוטפות שפתותיו כי רבו חיים אותותיו וניכרים מעשיו מתוך מחשובותיו מתקו לי מדבש שאלותיו כי מיישר אורחותיו בדרך טובים ואהובים בחור נחמד ה"ר יחיזקיהו בר' יעקב ז"ל אמת ואמת כי מורי' רבי' שמחה ז"ל הורה הלכה למעשה שיחיד יכול לעכב החזנות שלא יעשה ש"ץ כי אם מאגודה אחת וגם פשט בכל רינוס שהמיעוט מעכב על הרוב אמנם לא שאלתי אי מנהג אי דינא ורואה אני כי דינא דאורייתא הוא. ואומר אני כל המתרצה להיות ש"ץ שלא מתוך האגוד' אין רוח^דצ"ל חכמים. חכמה נוחה הימנו דתנן (ר"ה ד' ל"ד:) ר"ג אומ' ש"צ מוציא רבים י"ח ותניא א"ל ר"ג לדבריכ' למה ש"ץ יורד לפני התיבה אמרו לו כדי להוציא את שאינו בקי אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי והואיל ועומד ומתפלל שלא מתוך האגודה אחת והשאר לא עשאוהו ש"ץ והיאך יוציא ידי חובתם והם אינם מסכימים לתפלתו. ות"ר (תענית ט"ז.) עמדו בתפלה אע"פ שיש שם זקן וחכם אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל. ר' יהודה אומר מטופל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה וביתו ריקן וזקן ופרקו נאה ושפל ברך ומרוצה לעם ופרש"י ז"ל ומרוצה לעם שמסכימים לתפלתו אלמא בעינן ש"ץ שיהו מסכימים לתפילתו ואם^האולי ט"ס הוא: תרי רובי מסכימים והמיעוט אינם מסכימים היאך תתקבל תפלתו בעבורם ואפי' הוא מתכוון עליהם והואיל ואינם מתכוונים לתפלתו אע"פ שיש בו כל המידות טובות שהוזכרו בברייתא אפ"ה אכתי בעינן שיהו העם מסכימים ומורידין לפני התיבה דקתני היינו כל השנה ואפי' את"ל בשעת עצירות גשמים קמיירי ר"ה ויו"כ יומי דרחמי לא גרעי מעצירת גשמים ועוד סברא הוא דמרוצה לעם דקתני היינו כל השנה דהיאך יצאו בתפלתם אם אינם מסכימים לתפלתו תדע דהא ישראל שהפריש קרבן חובתו ובא הכהן והקריב ובעל הקרבן אינו חפץ בו שהקריב קרבנו וכי ס"ד שנתכפר לו קרבנו והא אסקינן דה"ק (שם ד' כ"ז.) מאי טעמא תקינו מעמדות לפי שנא' צו את בני ישראל את קרבני וגו' והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו על גביו התקינו נביאים הראשונים כ"ר משמורות הא למדת אפי' חפיצים אפ"ה ידי חובתם לא נפקי אלא א"כ עומדין על גבן כ"ש שאינו חפץ בהקרבתו דלא נפיק ידי חובתו וההיא דירושלמי (קידושין פ"ב הל"א) דשוחט אדם פסחו של חבירו^וצ"ל שלא מדעתו היינו שאינו כו'. שאינו יודע בשעת הקרבה אבל אם היה יודע היה חפץ בהקרבתו ובעבודתו הא למדת שאין לכהן להקריב אלא בהסכמת הבעלים ה"נ אין לש"ץ להתפלל אלא בהסכמת בעלים כולם דכשהוא מתפלל אז מקריב קרבן ציבור דתפלה היינו עבודה דכתיב דאנת פלח ליה בתדירא וכי עבודה יש בבבל אלא היינו תפלה וכבר איפליגו בה ר' יוסי בר חנינא ור"י בן לוי דאיתמר (ברכות כו:) ר' יוסי בר חנינא אמר תפילות אבות תיקנו וריב"ל אמר כנגד תמידים תיקנום וכוותי' דריב"ל קיי"ל ותו דמסקינן דלר"י בר חנינא נמי אסמכינהו רבנן אתמידין הא למדת כשש"ץ מתפלל אז הוא מקריב קרבן של ציבור אם המיעוט אינם חפצים בעבודתו היאך יוצאים הא אינו יוצא אפי' חפץ בעבודתו עד שיעמוד על גביו הא למדת שאין הכהן רשאי להקריב קרבן אלא א"כ יודע שמסכימים לעבודתו והיינו דתניא בברייתא דבעיא שיהא מרוצה לעם כפירש"י זצ"ל שיהו מסכימים לתפלתו וא"ת ויעשו להם אותם שאינם מסכימים ש"ץ אחר היאך יתפללו שנים כאחד זה בצפון וזה בדרום. היתכן הדרך הזה או מאיזה כח יגרשום מבה"כנ לעשות בית הכנסת אחר והכתוב צועק חלק לבם עתה יאשמו הא למדת ש"ץ שעומד שלא מתוך האגודה אחת שאין רוח חכמים נוחה הימנו אלא אל יתמנו עד שימצאו אדם שהוא מרוצה לכולם והחסיד הגדול^זאולי צ"ל אלקי. אלי מוהר"ר יהודה חסיד ז"ל^חצ"ל כתב שצריך להיות ש"ץ אהוב לצבור שאם לא כן כשקורא תוכחה סכנה הוא למי שאינו אוהבו ואמר לי שאם אדם יודע שהחזן אינו אוהבו שאם יקרא אותו בתוכחה יזהר ואל יעמוד פן יכשל הילכך אין נכון להתמנות ש"ץ להיות ש"ץ אלא בהסכמת כל הציבור וכשיתמנה ש"ץ ויכנס לתפלה אם לאח"כ אומר א או ב' או ג' אין אנו חפצים בך ובלא פשיעתו שלא פשע בשים דבר הקרוי פשיעה שלא כהוגן לאו כל הימנו להעבירו הואיל וקיבלוהו עלייהו לאו כל כמינייהו לבטל המעמדות הואיל דשכבר נתמנו וקיבלוהו עליהם ומ"מ צריך ש"ץ לעסוק שיאהבוהו ולהחניף לציבור להעביר על מידותיו כדתניא דבעיא שיהא עניו ושפל ברך אבל במילי דשמיא אסור לו להחניף להם אלא צריך להוכיחם וישר כחך וחלקך בתורה ובמעשים טובים כחשק אוהבך יצחק בר' משה נב"ה:

ס״גגדול השלום (עוקצין פ"ג מ' יב.) שהואכלי המחזיק כל הברכות^טצ"ל ומחלוקת מסלק. ומסלק השכינה מישראל ואם אין שכינה אין עליהם שומר רבותינו אחנו שבמיידבורק חשבוני ראש להשיב על דברי ריבות שבניהם ואני לא כשאני נכתב אני נקרא גם לזנב לא הגעתי ואיני כדי להורות להם כדי הוא להתאונן על סילוק הצדיק ה"ר יעקב ז"ל וסילוקו בעו הדור ונתכפרו בו בכמה צדיקים המסתלקים אחרי שנמצא בו טובה בחייו ובמותו והניח זרע תחתיו שלימדו תורה וראוי גם הוא לרצות בין ישראל לאביה' שבשמים ואע"פ שלא הגיע למעלות של אביו וחכמתו טוב הוא שיהו מתרצים רבותי לעשות חסד לבנו כאשר עשו עם אביו מאחר שאין להם גדול בחכמה מזומן וראוי לעמוד על מקומו אך כמו שהוא מזומן לרצות בין ישראל לאביהם שבשמים כך שורת הדין ומשפט שירצה בו הצבור וצריך הבחור בן הרב לבקש על פתחי הנדיבים ועל דלתי כל אחד ואחד ולפייסו ולרצותו ולהשות א"ע לאוהב לו ולמשרת ולהיות ניאות בעבודתו ויותר לקטן מן הגדול ולרחוק מן הקרוב וכן רבותי שעמו לפי גדולתן תהא ענוותן גם הם יכניעו את עצמם לבקש מאחינו הממונים שיכופו דעתם ויתרצו להיות באגודתם גם כי הם הרבים עם הקרובים לכן הריב לא נכון להם ולגבר המחלוקת:

ס״דוכבר שלח לי רבי' שמחה ז"ל כי היישוב והחזנות יכול יחיד למחות ולעכב ושרא לי' מריה כי איך וכיצד נתקיים בהם המנהג הרע הזה כי איני חולק עליו כשיש רבים הממאנים אפי' אם הם מועטים שלשה או ארבע בני אדם אך יחיד כל דהוא איך יכול למחות וריב"ם ז"ל נמצאת תשובתו בשפירא וכתוב בה כי רוב הציבור אם התירו לאחד היישוב רובן ככולן והביא ראיי' מהוריות (ד' ג':) ורבותינו כתבו בתוס' ב"ב כי ר"ת ז"ל לא היה מודה בחרם היישובים כי אמר קדמונינו לא הנהיגו חרם היישוב אלא בשביל אלמים ומוסרים ושאינם רוצים לפנות לתקנת הקהל ושאינם רוצים לפרוע מס עמהם אבל על אחר אין חרם. ויש לי תשובה מה"ר אליעזר מאורליש ז"ל שכתב ששמע כן עדות מפי ר"ת כשיצא מבית הכנסת של טריוש ויש תמהון במנהגים שיש אנשים חטאים שמוחים יישוב לאדם שיש בו צורכי ציבור ואינו יורד לחייהם ומי שעושה זה יש בידו מידת סדום ולא יזכה להיות במחיצת הצדיקים והעכו"ם נקראו מתקוממי ה' הקמים על ישראל וזה^אבהכ"י שכיונ'. שיכונה לעובדי ה' כ"ש יקעקע ביצתן וכבר אמרו רבותינו שבירושלמי (מ"ק פ"ג הל' א'.) המעכב את הרבים^בלעשות מצוה. צריך נידוי. ושלום משה בר' חסדאי נ"ע: נ"ל אם רצוי לרוב אחיו אין לעכבו מלהתפלל באקראי בשביל אחד מן הקהל שהוא שונאו זולתי בראש השנה וביוה"כ נהגו שלא להעמיד חזן אלא המקובל לכל הקהל. וה"ה בתעניות וראייתי מהא דאמר פ"ב דתעניו' (ד' ט"ז) דבתעניו' ובמעמדו' לא מוקמינן אלא זקן ורגיל ופירקו נאה ומרוצה לעם וכו'. מאיר בר' ברוך שיחי':

ס״התשובה שהשיב ה"ר אליעזר מכהם לה"ר יהודה חסיד:

ס״ולשועה אל עושהו ועיניו אל קדו' ישראל לעשו' מעשהו זך מעשיהו וכי תשעינה עיני רואים לחשוב עבודתו נכריה אל ישים אשם נפשם כי חלילה להרהר אחר מידתו כי ידעתי מחשבותיו כולם לכבוד יוצרו וכל כוונתו לשם שמים אך פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה ולא לסתור דבריך באתי לבטל רצונך מפני רצוני אכן משפטים אדבר אותך ונדע בינינו מה טוב הנה מצינו שקבע יוצרינו שכר למשרתי מקדש ואף כי עבודת ה' חמוד' בעיני כל וכל א' מתאו' להקריב^גצ"ל קודם. לחבירו עד שבאו לידי שפיכ' דמים ובכ"ז לא צוה לעבוד חנם לבלתי ימשכו ידיה' ונמצא' העבוד' בטילה וקבע שכר לכהניו חלף עבודתם וכתב בתורתו כי שכר הוא לכם וכאשר נתרשלו בימי עזרא ביטל יוצרינו מצותו שכתב לא תנסו וציוה ע"י מלאכי לבחנו בזאת להיות טרף בביתו מצוי למשמרת מקדשו ומעת הוסר התמיד אין לו ליוצרינו אלא ד' אמות של תפלה ותפלות כנגד תמידים תיקנום ואם אין ש"ץ אין קדושה בי' החמודה בעיני יוצרינו ועליה מנשק דיוקנו של זקן כדמפורש לנו ע"י ר' עקיבא וחביריו בברייתא דר' ישמעאל ובסדר קדושה שצריכה י' וצריכה ש"ץ ואנו מובטחים להיות נושעים בה מדינה של גיהנם ואיך קראת לכוס הישועות כוס התרעילה ולצדקה הנה צעקה עובר על פשע יעבור חטאתך^דט"ס הוא וצ"ל ותזכה. (יעביר חטאתך) לאורך ימים וחיית ורבית וטובה ציפרנם של ראשונים אך כי לא ממך ולא כיוצא בך ומ"מ נתנו לב לדוחק הציבור שאין סיפוק ביד כל ציבור וציבור ליתן שכר לש"ץ מכיסם ותיקנו להם לגבות מאוכלי שולחן חתנים שלא ירע לבבם בתתם מפני הנאת שמחה ואכילה ושתייה ונמצאת מצוה גוררת מצוה ואתה קראת לזאת חמס ותיקנו להם שמחת פורים ומגבת פורים לעבודת מקדש מעט כנגד מחצית השקל ועבודת בית יוצרינו כדי שלא להכביד על הציבור שאין ידם משגת ליתן שכר החזן בבת אחת כי לולי החוקים האלה לא היה משעבד נפשו לכל צורכי הציבור אם לא בשכר מרובה למדו מדרכי יוצרם שתיקן לעובדי ביתו כ"ד מתנות כהונה ולא הכביד לעשות לתת הכל בבת אחת מן הגורן ומן היקב וקדמונינו היו חכמים לראות את הנולד ואם אתה תבטל להם מגבת הפורים ונדבת שמחת תורה ונדבת חתנים הנה ברוב מקומות שבפולין ורוסיא ואינגריא שאין שם לומדי תורה מתוך דוחקם ושוכרים להם אדם מבין מאשר ימצאו והוא להם ש"ץ ומורה צדק ומלמד וירדו מחזנותם וישארו בלא תורה ובלא תפלה ובלא מורה צדק ואף אם תשוב דואג אני פן נשמעו דבריך שם ויבא לידי קלקול גדול. ושלום אליעזר בר' יצחק נ"ע:

ס״ז^המרדכי שלהי מגילה סי' תתל"ג תתל"ד. אשריכם ישראל כי (החזיק ה') ידכם להחזיק דת יקותיאל והחקות^וצ"ל ולהרבות הצדקות: להרבות והצדקות אשר שאלתם ששמעון מוחה ביד ראובן שקנה מן הקהל להוציא ס"ת מארון הקודש ולתתה ביד ש"ץ וכן להחזירה והמצות הללו באין לכיס של צדקה ושמעון מוחה שלא לעשות כן מפני שזו מצוה של חזן נראה בעיני שלא כיון יפה אותו שמעון שהרי במה זכה בה החזן ודאי אילו לא היה יכול לקרות ס"ת כ"א הוא אז היה ודאי זוכה אבל השתא שיכול אחר לקרות מעשים בכל יום שראובן מתפלל ושמעון קורא ולוי מתפלל מוסף וא"כ איך נאמר שזוכה בה ותנן בתמיד נשחט (ד' ס"ד:) שחט ישראל וקיבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו ואומר בגמ' ש"מ הולכה שלא ברגל שמה הולכה דילמא נייד פורתא ומאי קמ"ל הא קמ"ל דברוב עם הדרת מלך הרי דברים ק"ו ומה הכא שכבר זכה שקיבל הדם בידו ואעפ"כ נותנו לאחר כדי לזרוק וכדי לקיים ברוב עם הדרת מלך. ועוד אומר אני דאפי' היתה מצוה^זצ"ל זו מצות חזן אפ"ה יש לו להניח להוציא כדי להרבות במצוה וראיי' לדבר גלילה דהא גלילה היא של הרב גדול בעיר כדאיתא שילהי מס' מגילה (דף ל"ב.) דאמר ר' שפטיה עשרה שקראו ס"ת גדול שבכולן גולל אעפ"כ נהגו בכל הגלילות לקנות גלילה אע"ג דאיכא הרב בבית הכנסת וכן המשפט שיכול לקנות המעילים ולהושיט ביד הגולל ואין הגולל יכול למחות בידו הואיל ושמתחלה היה עושה זה השמש אע"פ שקנה גלילה לא קנה המעילים. וקבלתי משם מה"ר אליעזר מוורמשא מעיל שתפור תחתיו פשתן צריך להושיט צד המעיל על הס"ת ולא צד הפשתן דומיא דמזבח הזהב^*ע' מג"א סי' קמ"ז ס"ק ד' ולענין יין של הבדלה כל מי שיתן יותר לצדקה הוא הזוכה בה ואין ירושה במצות שלום יצחק בר' משה נב"ה:

ס״חיהודי שיושב בקרקע השר ותפסו שרוצה ממנו ערבות שלא יברח מארצו או רוצה לתופסו ומ"מ כל מה שיש ליהודי השר מוחזק וביקש מיהודי אחר ואמר תערביני נגד השר בכך וכך שלא אברח מארצו אם אברח אני פורע לך כל ההפסד שתפסיד על ידי אז אוהביו ואחיו אמרו לו תערב את קרובינו וניאות להם לערב וכתבו לו שטר הערבות אנו חתומי מטה ערבים קבלנו עלינו אם פלוני יברח מן השר שלו שנשלם לו כל ההפסד שיבא לערב על ידו ולא היה שם קנין באותו שטר ובאים לומר קרובי הנערב מאחר שאין שם קנין^חצ"ל הוי כמו ערב שלא בשעת מתן מעות (ב"ב דף קעו:) ואין כאן חיוב. תשובה. נראין הדברים שזהו כמו ערב בשעת מתן מעות כיון שהשר מוחזק עתה בכל מה שיש לו ועל ידי ערבות של זה מניחו לכנוס לנכסיו א"כ כשעת מתן מעות דמי ומתוך שהערב חייב לשר כמו כן אלו חייבים^טצ"ל לו שערבים לו להחזיר הפסדו ואפי' לא תדמהו לשעת מתן מעות מ"מ דינא דמלכותא דינא הוא שאפילו בלא קנין גובין מן הערב וכמו שהשר מוציא בלא קנין מן הערב שכן דיניהם כמו כן זה הערב יוציא הפסדו מן הקרובים שנתערבו כנגדו ולא יוכלו לומר לא היה שם קנין כיון שעיקר הערבות בא מכח שאין שם קנין ועוד לא יהא אלא דינא דגרמי ושזה בורח וגורם לו להפסיד ויודע היטב שהשר יכריחנו ויגבה ממנו כל הערבות והרי הוא כמו ערב דב"ד שאין צריך קנין (שם) ואין לחלק בין הבורח שודאי חייב לשלם הפסד של ערב ובין קרובים של בורח שנכנסו בערבות לערב זה גם הם חייבין מדינא דגרמי שעל ידיהם נכנס הערב בערבות נגד השר וכשבורח הנערב גורם הפסד לערב שאלמלא ערבות של קרובים של הבורח לא היה משתדל לערבו נגד השר וכ"ש אם אותן הקרובים סייעוהו לברוח על ידיהם ועל פי עצתם ברח ועל ידי זה הענין דין מסור לחייבו בהפסדו של נמסר וכ"ש כאן שזה עשה^יצ"ל לו טובה^כצ"ל שלא ולא יתפישנו ולא יגזול כל מה שיש לו ושם נפשו וממונו תחתיו ועל ידו ניצל ואין לך שיעבוד גדול מזה ובודאי שיעבד נפשי' ועוד לא גרע זה ממוכר קרקע לגוי במיצר חבירו דמשמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא דאתיא ליה מחמתו (ב"ק קי"ד.) ועוד מזקנים נתבונן דר"ת עשה תקנה אחת המתחלת מי משלנו אל מלך ישראל. וז"ל ועל כל בן ברית איש ואשה גזרנו באלה אשר יתערב נגד השרים היושבים תחת השלטון^לאולי צ"ל הצר הצרי משיקוע כל אדם ואם ח"ו יעבור על גזירתינו גזרנו על המתערב שלא יפצנו ועל כל בני ברית גזרנו שלא להושיב ב"ד על כך אך על היהודים היושבים שלא תחת השלטון^מצ"ל הצר הצרי לא גזרו שלא לערבם ומשם אני לומד שצריך לפצות כל המתערב את חבירו ובא לו הפסד על ידו וערבות בדיניהם שמקבל בדבורו לפני השר והם אינם יודעין ואינן חוששין לשום קנין. ושלום משה בר חסדאי:

ס״ט^נהובא במרדכי שבועות הלכות נדה סי' תש"מ. מורי ה"ר שיח' דקדק מלשין רשב"ם שאם דחו הנישואין כגון שאינן יכולין להתפשר ביחד אבות חתן וכלה או מחמת נדוניא או מחמת יציאת הנישואין או מחמת^סצ"ל ענין מה. שיהיה אע"פ^עבהכ"י כתוב שיש בסוף שיטה ובה בריש שיטה וצ"ל שישבה. שיש בה ז' נקיים צריכה לחזור וליישב ז' נקיים כשיתפשרו וכשישלימו יחד ודעתו לעשות הנישואין דאית' בפ' תינוקות (נדה ד' סו.) רבינא איעסיק לי' לבריה בי רב חביבא ונתפייסה בתו של רב חביבא לינשא לבנו של רבינא אמר להו רבינא לקרובי הכלה^פלהס ט"ס הוא. להם ליום פלוני לכתוב הכתובה כלומר לעשות נישואין ליום הנועד כי מטאי ההוא יומא שקבעו ביניהם לכתוב הכתובה אמרו ליה לרבינא לינטור מר עד ארבע אחרינא מיום רביעי זה עד יום^צצ"ל רביעי. שביעי בשבוע אחר וכי לא סבר לה מר להא דרבא דאמר תבעוה לינשא וכו' והא לך לשון רשב"ם ובתולה זו שתנשא לבנך שכחה ולא שמרה ז' נקיים עד יום זה ושמא ראתה אתמל ולא מהניא טבילה דהשתא ליבעל לאורתא הילכך לינטר מר עד ארבע אחרינא ותתן אל דעתה ותשב ז' נקיים ותיבעל ליל ראשון של חופה כמשפט הבתולות^קצ"ל להיבעל. ליכנס בליל ראשונה לחופתה עכ"ל רשב"ם. אלמא מדאמר רשב"ם שכחה ולא שמרה ז' נקיים אלמא בעינן דיהבא אדעתא כשהיא יושבת ז' נקיים ה"ה היכא שדחו הנישואין^ראינו מובן ואולי צ"ל אפי' תוך כו'. (כגון תוך ז' ימי הנישואין) היא צריכה לחזור ולישב ז' נקיים משום^שצ"ל דלא מסקא. מסקא אדעתה בהנך ז' נקיים הואיל ודחו הנישואין^תט"ס הוא: אז אינה חוששת להנך ז' נקיים:

ע׳יש אומרים דאסור להשתמש בכהנים וראיי' מירושלמי דברכות (פ"ח הל' ה' ע"ש.) אבא בר רב הונא ור' יהושע הוו יתבין ואכלין והוי ר' זעירא קאי ומשמש קדמיהון על טען תרויהן בחדא ידא אמר^אצ"ל אבא. רבא בר רב הונא ומה ידא אחרינייתא קטיעא כעס עליה אבוה אמר לא מסתייעך^בצ"ל דאת: דהוא רבע והוא קאים ועוד דהוא כהן ואמר שמואל המשתמש בכהונה מעל. ויש אומרים שבשכר יכול להשתמש בו וראיי' מפ' מי שמתו (דף ט"ז.) גבי פועלים ואין נושאין כפיהם אלמא דכהן הוי פועל ועוד יש להביא ראיי' דיכול להשתמש בכהנים ממס' בכורות פ' כל הפסולין (זבחים דף לה:) רועה בישראל אינן נאמנים משמע שיכול כהן להיות רועה בישראל גם זה י"ל דבשכר מיירי ושרי. ולי נראה דאפילו בחינם שרי היכא דמשתמש בכהן ברצון נפשו דכהן. והא דקאמר דמעל היינו היכא דע"כ דכהן משתמש בו דומיא ההיא דירושלמי דטען תרויהן בחדא ידא פי' אפי' הכי נשא אותם בידו אחת ולא רצה לשמש אותם כ"א בידו אחת וכשאמר לו^גצ"ל אבא. רבא בר רב הונא וכי ידך שניה קטועה היא על זה כעס רב הונא ואמר כל המשתמש בכהונה מעל ועל מה שברצון נפשו שימש להם לא הקפיד. תדע דרב הונא גופי' הניח לר' זעירא לשמש לפניו אך על בנו כעס שרצה ע"כ לשמש בו:

ע״אעל היורה ומחבת המתוקנות בחתיכות ראיתי את מורי' רבי' שמחה ז"ל שהורה ואמר דמחבת ויורה שהיו תחילת תשמישן כשרים וניקבו ותיקנום כמו שעושין ואח"כ בישלו בהן איסור שאעפ"כ יכולין להגעילן ולהכשירן דכבולעו כך פולטו. גם מעשים בכל יום בדינוס בנישואין^דצ"ל ששואלין. יורה גדולה של גוים אע"פ שעשויה מכמה חתיכות מגעילין אותה. וגם אין שום מחבת שאינה מחוברת לשפתה במסמרים וגם אוגניה וצורפין על שוליה ומכשירין אותה וקצת אני מגמגם שתחילת דבריו משמע שאינו רוצה להכשיר להגעיל אלא א"כ היה תחילת תשמישו כשר ולבסוף מכשיר אפי' יורות של גוים. ובתשובות ראיתי כתוב מחבת של^הצ"ל נחושת. נחושה הקשורה בשפתה ברזל וכן נמי אם היתה כולה ברזל יגעילנה ברותחין וכשרה דקיי"ל (פסחים דף ל':) כבולעו כך פולטו:

ע״באשר שאלת על עסק אשה אחת שהיתה חולה וכשתקף עליה החולי התחילה מיללת בקולה שלא זכתה להאריך ימים עם בעלה והשיב לה בעלה תני לי אמונתך לידור בהרמת ימין שלא תינשאי לבעל אחר מותי וגם אני אדור לך כן שלא לישא אשה אחרת אחר מותך ונדרה כן ונתרפאת ואח"כ נפטר בעלה והלך לעולמו והאשה תוהא כי יש לה קופצים:

ע״גתשובה נראה בעיני אפי' למה שכתב ר"י בשם ר"ת דתקיעת כף חמורה משבועה ולית לה התרה האמת איתתא שריא^וצ"ל להנשא. ולא מיבעי אי בשעת תקיעת כף עדיין לא קיים פרו ורבו שלא היה לו בן ובת^זצ"ל דנדרו. דנדרה שתקע לה כפו לית בי' מששא דאין נדרו חל עליו לעבור עשה דאורייתא דפרו ורבו שאם תמות אשתו יבטל ולא יקיים פריה ורביה עשה דאורייתא אלא אפי' קיים עשה דאורייתא שהיה לו בן ובת בשעת תקיעת הכף אפ"ה לא חל נדרו עליה דלא אתי נדרא ועקר לעשה דתנן בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף ס"א:) לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א"כ יש לו בנים מפריה ורביה יבטל מאשה לא יבטל מסייע לי' לרב נחמן דאמר אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים אסור לו לעמוד בלא אשה ובדאיכא דאמרי מסקינן אין לו בנים נושא אשה בת בנים יש לו בנים נושא אשה דלאו בת בנים והכי פסיק בפר"ח ותני^חצ"ל ר' יהושע. ריב"ל אומר נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו אין לו בנים בילדותו יהיו לו בנים לזקנותו ואמר רב מתנה הלכה כר' יהושע הילכך לא חייל^טצ"ל נדרא. נדרה דתקיעת כף ועקר לעשה דרבנן דגדולים הן מדברי תורה שהעובר על דברי תורה לוקה מ' והעובר על דברי חכמי' חייב מיתה (ירוש' ברכו' פ"ק) ובפ' האש' רבה (ד' פ"ט:) סבר^יצ"ל רב חסדא דרבנן מתנין לעקור דבר מן כו'. חסד' בר מתנין לעקור מן התור' ובפ' (מי שהי' טמא צב.) אמר רבא ערל^כצ"ל הזאה. ואיזמל העמידו חכמים דבריהם במקום כרת ובפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ה:) אוקמי' רב נחמן אמר שמואל כר' מאיר דאמר חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ואמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והוולד ממזר ובפר"ח פסיק כר' מאיר וה"נ עשו חיזוק לדבריהם דלאו כל כמיני' לתקוע כפו ולעקור דברי חכמים^לצ"ל והואיל. הואיל ולא הוי נדרו נרר נדרה נמי לאו נדר הוא דהא לא תקעה לו כפה אלא ע"מ שיקיים גם הוא נדרו הלכך תקיעת כפה נדר^מבכ"י בטבעות וט"ס בטעות הוה ולא בעי התרה הילכך האי איתתא אפי' לפר"ת ז"ל שריא וגם כי נאמנים עלי דברי ה"ר שמריה משפירא שכתב כי תקיעת כף אין לו דין שבועה אע"פ שכתב ר"י ז"ל בתשובות הבטחות תקיעת כף היה אומר ר"ת^נעי' במרדכי שבועות פ"ג סי' תשנ"ז. שהוא ככריתות ברית והיה נראה להחמיר בו יותר מבנדר ובשבועה והיה דורש מן הפסוק בזה אלה הפר ברית ונתן ידו וכל אלה עושה לא ימלט ההיא לאו תקיעת כף היא אלא עצה היא כמו היד יואב אתך שפי' העצת יואב אתך כמו שפי' מנחם במחברת שלו דהיינו שנתייעץ בפרעה למרוד בנבוכד נצר כדמתרגמינן וכחד על מומי לאשנאה קיים והא אמטי ידיה וכל אילן עבד ולא אישתזב אבל בתקיעת כף שתקע^סצ"ל צדקיהו. חזקיה לנבוכד נצר לא איירי כלל קרא גם בתלמוד לא נמצא בשום^ע צ"ל מקום. שתקע לו כפו ולא נהירא כלל לומר שתקיעת כף אין לו התרה דלא עדיף תקיעת^פליתא בכ"י וט"ס הוא. כף מנשבע באלקי ישראל דההיא דפ"ד נדרים (דף כ"ב.) דאמר ר'^צ צ"ל אסי יוסי אין נזקקין לאלקי ישראל ופי' הר"מ אין נזקקין למי שנדר או נשבע באלקי ישראל ופסיק רבא אמר רב נחמן הלכתא נזקקין מעתה כ"ש דנזקקין להתיר תקיעת כף ותו בהשולח (דף ל"ו.) ובבכורות (דף מ"ו.) גבי נודר ועובד אמאי לא מוקי לה בתקיעת כף אם תקיעת כף אין לו התרה ומדלא אשכחנן תקיעת כף מצדקיהו לנבוכדנצר אבל אשכחנן שהשביעו בס"ת בפסיקתא פרשה דברי ירמיהו בשעה שבא נבוכדנצר להגלות אותו גלות ראשונה של יכניה נכמרו רחמיו של נבוכדנצר עליהם ענה ואמר להם יש לכם מזרעו של יכניה ואמליכו עליכם ושם היה^קצ"ל מתני' מתתיה בן יאשיהו א"ל זהו מזרעו של יכניה ענה נבוכדנצר וא"ל מה שמך א"ל מעתה יהא צדקיהו חשב^רצ"ל מתני' צדקיהו הרי שמי מוסב צדקיהו שיעמדו ממני^רצ"ל מתני'? צדקיהו ולא היה יודע שבימיו^שצ"ל הקב"ה הק' מצדיק עליו את הדין על בית המקדש ששרף באש המליכו נבוכדנצר על ירושלים א"ל תשבע לי שלא תמרוד בי א"ל צדקיהו הרי אני נשבע^תבהכ"י כנשבעתי וט"ס בנשמתי א"ל נבוכדנצר איני משביעך אלא בתורה שנתנה מהר סיני מה עשה נבוכדנצר הביא ס"ת והניח בין ברכיו של צדקיהו והשביעו שלא ימרוד בו ולא הספיק לבא נבוכדנצר אל ארצו עד שמרד בו ע"כ^אצ"ל ומצאתי שכתב בערוך בערך כו' שכתב בערך שבע בשם רב שר שלום גאון שאמר בשם רב יהודאי גאון הנשבע בעשרת הדברות אין לו התרה עולמית^בצ"ל וליתא. דהכא אמר שהשביעו בס"ת ואמר בנדרים בפ' ר' אליעזר (נדרים ד' ס"ה.) דאשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דהוה^גצ"ל אכיל. ארנבא^ד צ"ל חייא: א"ל נבוכדנצר לצדקיהו אישתבע לי דלא מגלית עלי דלא תחזל מילתא אישתבע ליה לסוף הוה מצטער צדקיהו בגופי' ואיתשל אשבועתי' והשתא אפי' אם תמצי לומר דההוא שבועה לא הוי בס"ת אפ"ה ק"ו הוא דהשתא אשבועה בלא ס"ת לא רצה לעבור בלא שאלה כ"ש אשבועה בס"ת שלא עבר בלא שאלה אלא ש"מ ששבועה בס"ת יש לה התרה ושאלה ולא כדברי הערוך. ויש לי ללמוד^הצ"ל מדבריו. מדבריהם שכתב שלא רצה לעבור על השבועה כ"א בשאלה והיתר ואם עשה לו תקיעת כף ותקיעת כף אין לו היתר הרי ע"כ עבר על תקיעת כף דחמירא וא"כ מה הוכיח ש"מ שלא היה שם תקיעת כף ואפילו אם תימצי לומר שהיתה הרי ע"כ יש לה היתר הלכך נראה בעיני שהאשה הזאת אינה צריכה היתר^וצ"ל להנשא. והבטחת כף נראה בעיני שיש לה שאלה והיתר מ"מ טוב בעיני שיתירו לזאת האשה כי כן כתב^זצ"ל דנדרו. ריב"ש ז"ל דאפילו לדברי ר"ת ז"ל אם יש מכשול רב או חסרון הרבה ע"י תקיעת כף שיש להתיר אף לדברי ר"ת והא דאייתינן עלה יש לחוש למכשול רב ואע"ג דבנות ישראל צנועות הן ולא חשידי מ"מ הרי אמרו חכמים (גיטין דף מ"ט:) יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ויש לחוש על כבוד בנות ישראל הילכך לרווחא דמילתא יתירו לה. ועניכם החיים והשלום יצחק בר' משה נב"ה:

ע״דיש זריז ונשכר נראה בעיני הא דאסר הכא מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה (פסחים דף נ':) היינו דוקא מלאכה^חצ"ל קבוע. שאסור לקבוע עצמו במלאכה כדי להשתכר בה מפני שצריך לעסוק בצורכי שבת אבל מלאכה בעלמא שהיא לשעה ואינו קובע עצמו עליה ההיא ודאי שריא כדתניא פ"ק דשבת (דף י"ז:) ב"ש אומרים אין שורין דיו וסמנים אלא כדי שישורו מבעוד יום וב"ה מתירין. אור זרוע. ומהר"א אמר לנו כי הבחורים הכותבין לעצמן דברים שצריכים ללימודם שהוא היתר גמור לפי שכתיבתם זו היא לימודם:

ע״האתם ידעתם כי יש בידם פסק דין מקהלינו שיש להם יישוב בקוטלי מבורק ואני הקטן חתמתי עמהם ואף כי^טצ"ל עתה הוא נצרך לחתני כו'. אתה צריך לחתני חתימתי קודם ובפ"י יוחסין (דף ע':) אמרי' אם קודם מעשה אמרה שומעין לו והמעורר לומר איך נסמוך על עדות ה"ר מנוח כיון דלר' ישראל גיסו אינו כשר הדר בקוטלי מבורק הלא כשהעיד לא היה גיסו ועוד כתב ה"ר אביגדור דאפילו הכי כשר ואין משיבין את הארי לאחר מיתה ולדבריו הסכים ה"ר משה בר' יהודה ומי ירים ראש בין שני הרים גדולים ועוד אני הקטן דקדקתי לפני רבותי מקודם כי אין ביישוב לא קנין בית ולא קנין שדה ואינו דומה לדין ממון אלא התרות איסור יש בו ולכך הקילו להאמין עד מפי עד וכן יש להאמין לאחד ויש להבין מכמה ענינין שאין דומה לדין ממון שגם הבנות יורשת בו ובני האשה דאשה ראשונה אין להם יישוב אחר אביהם^יאולי צ"ל עם הבנים. שיש לו מאשתו שניה^כאולי צ"ל ואין הבנים. והבנים חולקין בישובין זה כנגד זה כמו בשאר ממון אלא כיון שהותר האיסור מותר ולכך אין להחמיר כל כך בנוגעים ומעשים בכל יום שמעידים בעלי היישוב וכשהעיד ר' יצחק בר' שבתאי ידעו הקהל ממיידבורק שר' חננאל הנשיאי מיוצאי ירך ר' פסח הוא בן דודת אשתו ולא הקפידו על כך ועוד כי באותה שעה נסתלק ר' חננאל לזכות^לבהכ"י בקולי מבורק. בקוטלי מבורק וא"כ כשר לעדות ר' יצחק לכל השאר ואפי' בלא סילוק מי שכשר לו עדותו יזכה לו והקרוב יפסיד כי למה יפסיד הנכרי שכשר לו העדות בשביל קרוב אחד שראוי לזכות באותו העדות אלא הקרוב לא יזכה והשאר לא יפסידו ואפי' בממון דינא הכי כדמשמע פ"ק דמכות ( ד' ז') גבי^מבכ"י אליעזר וט"ס. אילעי וטוביה קרובי דערבא הוו סבר רב פפא למימר גבי לוה ומלוה^נצ"ל רחיקי נינהו. ומסיק אי לית ליה ללוה לאו בתר ערבא אזיל משמע היכא דאין להם אחריות זה על זה העדות כשר וגבי יישוב אין שום אחריות זה על זה ולכך מי שכשר לו יזכה ואחר כל זה נמצא עתה עדות חדש שאין בו שום ספק שהעיד ר' יעקב בר' יצחק נ"ע. כחשקי דורשי טובתם שמואל בר יצחק מג"ן עז"י:

ע״ופעם אחת בישלו בקדירה ונפל מעט חלב על דופני הקדירה מבחוץ והיה בתוך הקדירה ששים לבטל החלב אם היה נופל בתוכה ולא רצה ר' להתיר הקדירה ולא מה שבתוכה כי שמא החלב לא נתפשט בכל דופני הקדירה שיצטרף כל הלחלוחות שבדופני הקדירה לבטלו בס' דשמא לא נתפשט אלא סביב אותו מקום שנפל שם ובאותו מקום אין ס' כדי לבטל החלב ונעשה איסור כל הלחלוחית של אותה מקום כדאמ' (חולין ד' קח.) חתיכה עצמה נעשית נבילה וצריך שיהא ס' בתוך הקדירה לבטל אותו מקום וכיון שאין שם ס' הכל אסור ואם היה אמת שהי' החלב מתפשט. בכל דופני הקדירה אז היה הכל מותר מאחר שיש בדופני הקדירה ס' לבטל האיסור אבל לר' נראה^סומוזכר ענין זה ברמז בהגמ"י פ"ט מהלכות מאכלות אסורות סי' ג'. שאין הפעפוע מתפשט בכל הכלי מדקאמר פ' דם חטאת (זבחים ד' צו:) בעא מיני' בישל מקצת כלי טעון מרוקה ושטופה^עצ"ל בכל. ככל הכלי או אין טעון א"ל מסתברא כבגד מה בגד אין טעון כיבוס אלא מקום הדם אף כלי אינו טעון מריקה אלא מקום בישול א"ל מי דמי דם אינו מפעפ' בישל מפעפ' ועוד תניא וכו' עד בישל במקצ' כלי טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי וטעמא מאי פי' טעמא מאי טעון שטיפה^פצ"ל בכל הכלי. כלי דכתיב אם בכלי נחושת בושלה אפי' במקצת כלי וק"ל מאי קבעי תלמודא טעמא וכי לא אמר טעם טוב משום דבישול מפעפע. ונראה לר' שהתלמוד חוזר בו ממה שאמר שהפיעפוע מתפשט בכל דופני הקדירה מיהו נר' שיש לדחות שהתלמוד אינו חוזר בו וה"פ טעמא מאי פי' אע"פ שהבישול מפעפע בכל הכלי לגמרי^צצ"ל למה: ולמה טעון כל הכלי מריקה ושטיפה ומשני אמר קרא וגזירת הכתוב היא ואם נפל אותו מעט חלב על דופני הקדירה כנגד האש נר' לר' שמותר שהאש שורפו ואינו מניחו לבלוע מאחר שאין שם אלא מעט אבל אם נפל שפע גדול אין לומר שהאש שורפו ומייבשו ואינו נבלע. ושלום יצחק בר' אברהם נ"ע:

ע״זוששאלתם על טיפת חלב שנפלה על דופן הקדירה רותחות מבחוץ דבר זה ראיתי מחלוקת גדול בצרפת ולא נתתי לבי אז לשאול טעם האוסרין וטעם המתירין ושוב ראיתי ר"י ז"ל שאסר וטעמא נראה כיון דנפל אבראי ואסרה הקדירה תחילה וליכא ס' לבטל הקדירה דבקדיר' עצמה משערינן ובזה חמור דופן הקדירה מתוכה. ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה:

ע״ח^קארוכות סי' תקע"ה בחסרון ומרדכי כתובות פ"ז סי' ר' בחסרון תשובת מיימוני לס' קנין סי' ז' בשלימות. על ראובן שמכר הסוס לשמעון ושוב נמצאו בו מומין ביד שמעון והוא טוען שברשות ראובן נולדו נו המומין והלה אומר לא כי אלא ברשותך נולדו לו מומין נר' בעיני כיון שאין הדבר ידוע בעדות ברורה שהיה בו מום זה מעיקרא ברשות ראובן אכן נמצאו ברשות שמעון עתה ונולד הספק ברשותו שמא ברשות שמעון נולדו כדמסקינן בפ' המדיר (כתובות ד' עו:) כל הנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ואפי' לא יהיב שמעון אכתי דמי הסוס לראובן מפקינן מיני' ויהבינן לי' אמנם ראובן צריך לישבע שלא ידע במום ולא^רצ"ל הרגיש. הרגישן במום זה מעולם כיון דראובן היה לו לידע במום זה מתחילה יש לו לשבע שאינו יודע שאפי' היה מוחזק כבר בממון לא פטרינן לי' משבועתא כשהוא טוען איני יודע אם הייתי חייב לך מנה מעולם כ"ש דלא מצי לאפוקי ממונא מחזקי' מספיקא בלא שבועה ואין לדחות דשאני התם דכשנגדו טוען ברי לי דמנה בידך מ"מ טובא אשכחנא בכה"ג דהיכא דהא' יש לו לידע ושכנגדו אין לו לידע לא יטול בלא שבועה כגון (ב"ק ד' קיד:) המכיר כליו וספריו ביד אחר וכו' ישבע הלזה כמה הוציא ויטול. (כתובות ד' עט:) המוציא הונאות על ניכסי אשתו^שעי' שבועות מ"ה. לא שיאמר כו' ובחידושי הראשונים שם. וחנווני על פנקסו^תצ"ל וליכא. ירא להימוני לשמעון לומר ברשותך נולד מיגו דאי בעי אמר פרעתיך שהרי אין טענתו ודאי לומר ברשותך נולד א"כ הרי ידע ונתפייס וסביר וקיבל הלכך מ"מנ לא מהימן ואם ראובן אינו רוצה לישבע שלא ידע ממום זה מתחילה אז שמעון פטור דמשיכה בטעות הוה דכיון דמום שבסתר הוא זה דליכא למימר ראה ונתפייס הדרי זביני ואפי' אם כבר קיבל ראובן המעות. ולעניין כחש הסוס נראה דיש לו לשמעון לשלם לראובן כל מה שכחש מחמת מלאכה שרכב עליו משעה שנולדו בו כדאמר בהגוזל קמא (ד' צז. ועי"ש) גזלנותא לא אבידא למיגר דאינו נוטל אלא פחת בעלמא פחתא מיהא שקיל. ושלום מאיר בר' ברוך שיח':

ע״ט^אקצרות סי' רמ"ז. על הסופר שמושכר לכתוב ספר שלם אם יכול לחזור בו האמר רב (ב"מ ד' ע"ז.) הלכה כר' דוסא ראמר קבלן אינו יכול לחזור בו בפ' השוכר את האומנין^בצ"ל והיינו. היינו קבלן היכא דהשכירו לכתוב ספר שלם ולא השכירו לשנה או לחצי שנה אמנם אני שמעתי דסופר אפי' פועל הוא שהשכירו לזמן^גכ"ה בהכ"י וט"ס הוא. מרובה אעפ"כ אינו יכול לחזור בו^דצ"ל דהוה. הוה ליה כדבר האבד שהרבה מזיק לספר שהוא משתי כתיבות ואמר התם דבדבר האבד היכא דלא אניס אפילו פועל ידו על התחתונה. מאיר בר' ברוך שיחי:

פ׳^הקצרות סי' ר"ן במרדכי פ"ג דב"ב סי' תקמ"ה. על ראובן שיש לו קרקע ומכרה אם אשתו יכולה למחות נראה בעיני אם אותו קרקע יחד לה בכתובתה או הכניסתו לנדוניא לו המקח בטל לאלתר לגמרי דאפי' אם האשה אינה מוחה הבעל בעצמו יכול לבטל המקח^ובהכ"י בכ"ג וט"ס. דבג' שדות המקח בטל לגמרי לאלתר כמו שפירש"י ור"ח ור"ת ור"י כדאמר פ' אלמנה (יבמות ד' ס"ו:) דמכנסת שום לבעל ורצה בעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה^זבהכ"י זה המעשה היה לפני כו'. היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות אבל בשאר קרקעות^חבהכ"י הזיקא וט"ס הוא. המקח קיים עד זמן שימות הבעל או יגרשנה שאז תגבה האשה מהן. מאיר בר' ברוך שיחיה:

פ״אעל נרות שמדליקין בבית הכנסת ביו"ט שחרית יש שרצו לאסור שהרי שרגא בטיהרא מאי מהני והוי כמו נר^טבהכ"י שלא בטלה וט"ס הוא. של בטלה נר' בעיני על שאתה קורא תגר על המדליקין שחרית יו"ט תמה על עצמך היאך מדליקין אפי' יו"ט שחל להיות בע"ש שמדליקין מבעוד יום ולאחר התפלה הולכים הציבור לבתיהם מבעוד^יליתא בהכ"י וט"ס הוא. יום נמצא לדברים שהדליקו נר^כבהכ"י שנא בטלה וט"ס הוא. של בעלה שאין בהן צורך לגבוה. ועוד הכתיב (ביצה ד' כ':) לכם ולא נגבוה אנא ע"כ קרינא ביה^לצ"ל לכם. ולא דמי לנר^מבהכ"י שלא בטלה וט"ס הוא. של בטלה דאילו נרות עשוין לכבוד שמים לטפוי שמחת יו"ט דברוב אורה איכא שמחה טפי ונר^נבהכ"י כנ"ל. של בטלה מיקרי כגון שמדליקין נר במקום אחר שאין סבור שיהא לו צורך להשתמש בו אלא על הספק ההיא ודאי מיקרי נר^סבהכ"י כנ"ל. של בטלה שעל חינם הדליקו ולא היה לו להקדים ולהדליקו על הספק דאפשר לו להמתין עד שיצטרך לו ולא יעלה על לב איש לקרות אלו נרות^עבהכ"י כנ"ל. של בטלה נהי דשרגא בטיהרא לא מהני כולי האי מ"מ קצת ודאי מהני דאי לא תימא הכי היכי שרי אפי' בלילה להדליק ביו"ט כמה נרות כיון דאפשר לשתמש לאורו של נר אחד אם כן הוה להו כל הנך נרות^פבהכ"י כנ"ל. של בטלה^צצ"ל חוץ. לכך מאותה שצריך לאירה. מאיר בר' ברוך שיחי':

פ״ב^קקצרות סי' רמ"ו. מרדכי ב"מ פ"ג סי' רע"ו. על שכתב ר"ח דמותר לאמנוי אנטלר וראייתו^רצ"ל מירושלמי פ' כו'. מפ' כהן גדול דאמר התם כהן גדול אין דן ואין דנין אותו ופריך ולימני אנטלר ויש מהנדזין בדבר דשאני התם דמשום כבודו של כהן גדול דוקא דלא ליתזיל וליזל קמי דייני דזוטרי מיני' אבל בעלמא לא מיהו בהא כל אפיא שוין דודאי לא שבקינן ליבם לימנויי אנטלר במקום איסור שהיא תובעתו לקיים מצות עשה או חלוץ או ייבם וקורא אני על המתמנה להיות אנטלר בשביל יבם אשר לא טוב עשה בעמיו כי הוא בא לטעון ברמאות ולעגן היבמה^שצ"ל ולשהוי. ולשויה מצות עשה השתא (כתובות פ"ו.) מכין אותו עד שתצא נפשו אנטלר משוינן ליה:

פ״ג^תקצרות שם. מרדכי שם סי' רע"ז: ששאלת. אם אנטלר יכול לטעון כל מה שיכול לטעון ולהערים אפי' בדבר שיודע בטוב שאינו חלילה לו מעשות כן ולהיות חוטא ולא לו ואפי' בשל עצמו אינו רשאי לשקר דשארית ישראל לא ידברו כזב וגו' וגרסינן בפ' שבועת העדות (שבועות ד' לא.) מניין לנושה בחבירו מנה^אצ"ל וטוענו מאתים. וטוען שלא יאמר אכפרנו בב"ד ואודה לו חוץ לב"ד שלא אתחייב שבועה ת"ל מדבר שקר תרחק וטובא איכא התם כהאי גונא ולא דמי לאפטרופוס דיתמי דההוא ודאי יש לו לטעון כל מה שהוא יכול כי אין לשם שום^בצ"ל בירור. כיעוד ואלו הי' אבוהן קיים דלמא הוה טעין הכי אבל הכא לא:

פ״ד^גארוכות סי' תקכ"ג. קצרות סי' ר"פ. וששאלתם האומר כתבו לי מאיזה^דליתא בכ"י וט"ס הוא. טעם דנתוני ואני רוצה לילך לב"ד הגדול ולסתור את הדין אם גובין הימנו בתוך כך עד שיתברר הדין אם לאו. נ"ל דודאי אין ממתינין לו. וראיי' מפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' מא.) רב כהנא שקיל בידקא בארעיה אזל אהדר גודא בארעא דחברי' אתא לקמי' דרב יהודה אזל אייתי תרי סהדי^הצ"ל חד אמר. ב'^ובהכ"י אוצף. אוצתא עייל^זצ"ל כו'. א"ל זיל שלים ליה תרי מגו תלת א"ל כמאן כר' שמעון בן אלעזר והא אייתי איגרתא ממערבא דלית הלכתא כר' שמעון בן אלעזר אלא כרבנן דאמרי נחלקו עדותן א"ל לכי תייתי מ"מ אהדר ליה מיד אלמא דאין ממתינן. ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה:

פ״הבונה וסותר דוקא סותר על מנת לבנות אבל סותר לקלקל פטור ויש סותר בכלי שמ ותר כדתניא בפ' חביות (ד' קמו.) שובר אדם את החביות לאכול הימנה גרוגרות ואמר שמואל בפ' המביא (ד' לא:) חותמות שבקרקע מתיר^חצ"ל אבל לא מפקיע ולא חותך. ויותר נראה שצ"ל חותמות שבכלים. ומפקיע וחותך וכו'^טועי' באורך בהגמ"י פכ"א מהלכות שבת סי' א'. מיכן הורה הר' אליעזר שאם נאבדה המפתח של התיבה הואיל וצריך לפותחו לצורך השבת ישברנה לכתחילה ואין בדבר חשש איסור אבל רבי' שמשון כתב וז"ל.^יעי' תוס' שבת קמ"ו. ד"ה מתיר. מההיא דבכל מערבין יש ללמוד דוקא קשור בחבל מתיר ומפקיע וחותך אבל פותחות של עץ ושל מתכות אסור לשבר ולהפקיע מדקפריך לי' התם (עירובין ד' לד:) גבי נתן עירובו במגדל אמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר דפשטא לי' שאין יכול להפקיע הפותחות וליטול העירוב ואע"ג דסתם מגדל בכל התלמוד^כצ"ל של כלי הוא. וכ"ה בתוס' שבת שם. הוא כמו (שבת ד' קו. וע"ש.) הצד צבי לבית וצפור למגדל וכמו ההיא דתחילת כל הכלים (ד' קכב:). מצאתי:

פ״ועל מה שתהיתם בקנקני הריקן שאפי' חדש אין בו אמנם לא אסור ממצותכם רבותי וקציני יושבי האלווירשטט דעו כי לפי הענין אפי' מי שיש לו חצי רביע צרוף חייב לתת מס דהא תנן (פאה פ"ח מ"ח.) מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופיאה וכו' ומסתמא מס^לצ"ל שפורעים. שפטרוהו הקהל כיוצא בזה הדבר ידוע אם השר היה יודע שלא היו העניים נותנים היה מגרשם. מיהו לפני רבותי ראיתי שפחות מזקוק פוטרים ממס מדין תקנה ושמא הטעם דבימינו המשא ומתן מועט בזקוק כמו בימיהם^מצ"ל בר'. בד' זוז דאע"פ שרחוקין זה מזה דהא קצ"ב פרוטות בדינר מ"מ הכל לפי השעה והא קמן יש בני אדם שיש להם זקוק ועוד^נצ"ל ומקבלין. מקבלי צדקה וכ"ש אדם שיש לו טיפול^סמשמע כו' ל"י פירושו. משמע דלכל גולגולת משערינן ד' זוז אפי' בימיהם:

פ״זמלמד ומשרת וסופר הנהיגו רבותי לפטור עד ב' זקוקים ואין לומר יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דכל אדם הקבוע בעיר וניכר גורם מין למס אך אדם הניכר בנכרי אהני דהוא נכרי ואין מרבה עין^עצ"ל ע"כ הנהיגו לפוטרו עד ב' זקו'. לפוטרו מב' זקוקים ואהני מה שמזיק להם בהלואה לחייבו ביותר מב' זקוקים מיהו עני שיש לו יותר מזקוק ומלמד ומשרת וסופר יותר מב' זקוקים ובעה"ב שיש לו עודף על ממונו דבר מועט צריך ליתן מס מן הכל הואיל ואתא לכלל חיובא כדתנן פ' ראשית הגז (חולין ד' קלה.) דפחות מה' צאן פטור מראשית הגז ואם יש לו ה' צאן חייב על כולן וכן פ' בית כור (בבא בתרא ד' קג:) תנן כשהוא מחזיר לכל המותרות^פצ"ל הוא מחזיר. וכן פחות משתות הוא מחילה ובשתות מחזיר כל אונאה (ב"מ ד' נ':):

פ״חואדם שהקיף מן הגוי או חייב עבור בגד ותבואה זה הכלל אם יש לו זמן קבוע לא שנא ארוך ולא שנא קצר אם באת שאילת המס קודם הזמן צריך לתת הואיל ומרויח בכסף ויכול לפרוע עד הזמן כל הפסידו אך הקפה^צצ"ל לפרוע. בכל זמן או הגיע הזמן הואיל וכל שעתא בעמוד ופרע קאי פטור שאע"פ שמרויח עכשיו מ"מ הואיל ואם ינגשנו צריך לפורעו בכל הפסד שיוכל נמצא שיצא שכרו בהפסדו:

פ״ט^קל"י כוונתו. ועל חוב שנתייאש ממנו ונהנה בלוט או בפחות ממנו נכון שהקהל לא יקפידו על כך אמנם אם צדקה והקדש דין אחד להם כאשר נהגו להלוות מעות של צדקה בריבית קציצה וא"כ הואיל ורביע צריך לתת צדקה הא תנן במס' מעילה (ד' י"ח:) צירף המעילה אפי' לזמן מרובה ונהי דנסתפק ר"י בעובדא דליתבוה לענים (ב"ק דף ל"ו: ושם בתו' ד"ה יד.) תיפק לי' מטעם בפיך זו צדקה מ"מ מודה ר"י דאם אדם אומר חוב לכשיבא לידי אתנהו לצדקה דהוי צדקה דלא גרע משדה לכשאקחנה תקדוש^רעי' כתובות דף נ"ט. ואין לחלק בין חוב גמור לזה דהא אמר בערבי פסחים (ד' קיג.) כל אשראי ספק אתי מיהו אם הקהל רוצים למחול יכולים עד שיבא דבר גדול לידו דעד שלא בא ליד הגבאי מותר לשנותה לכל מה שירצו:

צ׳ויהודי שבא לדור אחר שאילת המס נראה דפטור דהא לא עשה להן עין לא בגופו ולא בממונו הואיל ולא הלוה קודם המס. מיהו אם שכר בית קודם שאילת המס חייב דקיי"ל בפ' הזהב (בבא מציעא ד' נו:) שכירות דיומא מכירה הויא וקיי"ל^שצ"ל לכסות ו' לקבורה ט'. לכסות ולקבורה (ב"ב ד' ז': וח':) ואם קנה שם לית לדירה הרי הוא כאנשי העיר מיד:

צ״אוכל חוב שאין אדם מתייאש ממנו צריך לתת ממנו מס וצדקה ולכשלא ירצה לתת ממנו^תאולי הוא תיבת רביעי עי' סי' קל"ג. רבי' לצדקה^אאולי צ"ל מיד יתן. לכשיפרע אך הוצאות שמוציא עליו והשחדים לוקח לחוץ לפנים ואותם ההגונים נערים וזקנים דשנים רעננים כנפשי הצעיר חיים פלטיאל תולעת:

צ״ביודיענו מוה"ר חיים פלטיאל על אשה שטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים וגם הוא הודה שלא היה עמה אלא לילה הראשון ועתה היא באה מחמת טענה והוא נשבע בפני עדים שרוצה לברוח ממנה והיא הניחה לתופסו בלי רשות הקהל עד שיעשה^בצ"ל לה דין. והוא מזומן היה למשפט: תשובה. נר' בעיני שאפי' אם היה כופר מ"מ היא מהימנת מדרב המנונא דאמר (נדרים ד' צא.) האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אלמא במידי דקים לי' לבעל מהימנא בפניו דאי לאו הכי לא הוות מחצפה כולי האי ובפ' בתרא דנדרים (שם) כדפריך ממשנה אחרונה דהשמים ביני לבינך משנינן נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע משום הכי משקרא משמע האי טענה לא מצי בעיל הואיל וידע מהימנ' משום דלא מחצפ' והלכתא כרב המנונא כדמשמע ביבמות (ד' קטז.) ובכתובות (ד' כב:) ובסוטה (צ"ל בגיטין ד' סד:)^געי' תוס' יבמות קט"ז. ד"ה ולהימנה. ובנדרים. מיהו מספקא^דצ"ל לי. לי' היכא שיש קול על האדם שאינו יכול לזקוק אי מהימנת אשה דפ' האשה (כתובות ד' כב:) אמרי' ה"מ היכא דליכא עדים אבל היכא דאיכא עדים מעיזה ומעיזה דהא שטר עדיף מעדים דהמלוה חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ובשטר צריך לפורעו בעדים (שבועות מא: וע"ש בתו') וחזקה היא במקום שטר ואפ"ה גבי רבה בר שרשום (ב"ב ד' לג.) אמר לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפוק עלה קלא דארעא דיתמי היא אלמא דקול מבטל חזקה וא"כ אם במקום עדים דמסייעי מעיזה כ"ש במקום קול מסייעה דמעיזה^הצ"ל או. שמא קול גרוע מעדים דהא בפלוגתא דרשב"ג אמרי' (שם ד' לב.) נפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה ואתא חד סהדא ואמר דלאו בן גרושה וחלוצה הוא ואסקיני' אלמא אפי' עד אחד מבטל קול כל שכן עדים ובההיא דרבה בר שרשום ה"פ לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפיק עלי' קלא וקול הרי הוא כמחאה דהא טעמא דמחאה שלא בפניו הוי^וצ"ל מחאה הוא. מטעם דחברא חברא אית לי' (שם ד' כט.) מיהו סברא הוא דקול גרוע דערים המעידים פלוני חייב לחבירו מנה חייב ואם יצא קול אינו חייב וכהנה רבות אך לגבי העזה דמסייע לה מידי יש^זכ"ה בהכ"י וט"ס הוא. לה לדקדק אי תלמודא נקיט דוקא עדים או משום דאיירי בעדים נקט עדים ואין להקשות מפ' הבא על יבמתו (יבמות ד' סה:) דמשמע דליתא לדרב המנונא דאמר הוא אמר מינה והיא אמרה מיני' יוציא ויתן כתובה איהי קים לה ביורה כחץ משמע משום דלא קים ליה מהימנת אי הוה קים ליה לא מהימנת ולרב המנונא לפי שיטת נדרים הוי איפכא דלשיטת השאילתות ולשיטת ריב"ם לא קשה דאינהו מוקמי ההיא דיבמות למר בשהה עמה י' שנים ולמר בבאה מחמת טענה ולדידהו צריך לפרש דלרבותא נקט וה"פ אע"ג דאיהו לא קים ליה הואיל והיא קים לה מהימנת כיון דבאה מחמת טענה או שהה עמה י' שנים ועוד יש לפרש כפשטו דה"פ יוציא ויתן כתובה ולהכי צריך טעם דלא קים ליה דודאי להוציא צריך טעם דלא קים לי' כההיא דנדרים היכי דקים ליה מהימנת משום חזקה דלא מחצפה מיהו לתת כתובה אי הוה קים ליה לא הוי' מהימנת דהוי ברי וברי ואוקי ממונא אחזקי' אבל היכא דלא קים ליה מהימנת דהוי כברי ושמא ואע"ג דקיי"ל כר' יוחנן ורב נחמן (ב"ק ד' קיח) דברי ושמא פטור אפי' לרב יהודה בשמא שלא היה לו לידע פטור כדמוכח פ' שור שנגח ד' וה' (נ"ל את הפרה. ד' מ"ו ע"ש בתו') מ"מ כתובה דהויא מעשה ב"ד^חצ"ל שאני. ואפי' למ"ד (יבמות לח:) שטר העומד לגבות כגבוי דמי מודה בנדון כזה בברי ושמא וכיוצא בדבר פ' האשה ביבמות (ד' קיז.) התירוני לינשא נותנים לה כתובתה אמרה תנו לי כתובתי אפי' לינשא אין מתירין לה וא"ת א"כ לוקי ההיא דנדרים כדפריך על רב המנונא ממשנה^טצ"ל אחרונה. השמים ביני לבינך לימא דמתני' איירי דתבעה כתובתה ולהכי לא מהימנת י"ל הואיל וכייל ג' נשים אהדדי משום דומיא דאומרת טמאה אני לך דמשמע דאיירי אפי' באשת ישראל וברצון דאותה אין לה כתובה ואפ"ה למשנה אחרונה נאמנת מ"מ אין נראה דע"כ מיירי טמאה אני לך באשת כהן ובאונס דאי באשת ישראל וברצון א"כ למשנה ראשונה היכי יש לה כתובה^יצ"ל והכי. והיכי מוקי תלמודא התם מ"מ מדלא אידכר כתובה התם משמע דלא תבעה כתובה וברישא רבותא ובסיפא רבותא דלמשנה ראשונה אע"ג דלא תבעה כתובה יהבינן לה ולמשנה אחרונה אף לינשא אין מתירין אותה ועוד יש לחלק לפי הפשט דההיא דנדרים מיירי דרוצה לצאת ואיכא למימר דעיניה נתנה באחר להכי אי^כצ"ל לא. הוי קים ליה לא מהימנת והתם מיירי ביבמות דהיא רוצה להיות עמו דליכא למימר עיניה נתנה באחר להכי מהימנת אע"ג דלא קים^לצ"ל לי'. הואיל וקים לה ותדע דהכי הוא דפ' המדיר (כתובות ד' ע"ז:) על ההו' דנש' אשה ושה' עמה י' שני' מוקי אי הוה בהדי' לא שבקינן לה מ"מ עיקר טעמא הוא דכתוב' מדקאמר מאי טעמא משמע דטעמא יהיב למילתיה ובנדון זה כיון דמודה למאי ניחוש לה הרי אינה תובעת כתובתה ולעיניה באחר ליכא למיחש דהא קמודה והיה נראה לכופו ואע"ג דלא מני ליה בהדי אותן שכופין להוציא הואיל וטענה כבר ובאה מחמת טענה^מצ"ל והא דלא מני לי התם דהתם אפי' כו'. אפי' אי אמרה הויא בהדיה לא שבקי' לה דאל"כ יקשה לך^נצ"ל הא דמייתי. אח"כ ההיא דבאה מחמת טענה דפ' הבא על יבמתו (יבמות ד' סה:) דאמר כי האי ודאי כפינן וע"כ בשוטי דאי בדברים לא יוסר עבד א"כ ליתני בהדי מתני' אלא כדפי'. ועל אמרה מאיס עלי^סעי' כתובות דף ס"ג. בתו' ד"ה אבל. פירש"י לא כייפינן לה לשהות תחתיו אלא כופין אותו לגרש ואפי'^עצ"ל לפיר"ת. לגר"ת דלא כייפינן^פצ"ל לה לשהות תחתיו ליה פי' להשהותה עד שתכלה כתובתה פן תתפייס אלא אם רוצה מגרש מיד משמע הא אם רוצה לגרש אין כופין אותו היינו משום דאמרה מאיס עלי ואיכא למימר עיניה נתנה באחר^צט"ס הוא וסירכא דשורה דלקמן נקטי': (כופין ואפי' במאיס עלי) אבל כאן דל"ל עיני' נתנה באחר כופין ואפי' במאיס עלי הרי בדורות האחרונים פסקו הגאונים בשתי ישיבות שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רע כייפינן ליה לאלתר לגרש וכל מה שתפסה משלו מהדרא וכל מה דאיכא מדידה תותי ידיה בעין ואפי' נכסי מלוג שקלה וכל מה שבלה מנכסי מלוג מפסדה ומנכסי צאן ברזל משלם דבאחריותי' נינהו וכ"ש עתה בימינו שאין אדם נושא שתי נשים ויש לירא פן יבאו שניהם לעבירה דכייפינן מ"מ יש לפקפק הואיל ואומר שבעל בלילה הראשון והיא לא הכחישתו א"כ מוכיח דנשתנית תולדתו ואולי תהיה לו רפואה כאשר ראינו רבות פעמים שיש שוהים כמה שנים ושוב מתרפאים אף זה מחמת חולי או עינה בדרך כחו ויחזיר אחר רפואות דאין לומר מדפליגי התם^קצ"ל באמר איזיל ואיבדיק נפש' דאיכ' למ"ד (יבמו' סה.) דלא מצי היינו דוקא ששהא עמה י' שנים ובא"י אפי' לשאר פי' הרי רבא אמר התם דודאי נושא כמה^רבהכ"י שנים וט"ס הוא. נשים והוא דמצי לאפוקינהו ואפי' למאן דפליג היינו שלא לישא אשה על אשתו אבל בשאר רפואות^שאולי צ"ל מודה ואפי' את"ל דפליג אפי' בשאר רפואות אי בעל ולאו יורה כחץ מ"מ כו'. (ואפי' אי בעיל ויורה כחץ שוי') מ"מ יכול להיות דדוקא שמתחלתו ועד סופו היה כן אבל זה שהיה לו גבורת אנשים ונשתנית תולדתו מוכח הדבר שיהיה לו רפואה ואע"ג דכל כפייה בשוטי כדאי' בפ' המדיר (כתובות ד' עז:) איני מסכים לכוף דאולי יהא גט המעושה שלא כדין ונמצאתי מתיר אשת איש וא"ת כיון דיש לחלק בין נשתנית תולדתו מדוע דוחק בנדרים לאוקמי השמים ביני לבינך ביורה כחץ לימא דמיירי דטענה דנשתנית תולדתו דאיכא למימר א"כ אפי' למשנה ראשונה לא היתה נאמנת ועוד דלישנא משמע דאינה נאמנת כלל ואי בנישתנית תולדתו נאמנת לכל הפחות להצריכו לחזר אחר רפואות ויש לירא פן מסר מודעה ואע"ג דיכפוהו לבטל אין זה^תצ"ל מועיל. כדאי' בערכין (ד' כא:) האי מאן דמסר מודעה אגיטא הוי מודע' ופריך פשיטא לא צריכא דעשאוהו וארצי מהו דתימא בטלה מודעה קמ"ל ואע"ג דתניא (ב"ב ד' מח.) וכן בגיטין כופין אותו^אבהנ"י ליתא מילת עד שיאמר וט"ס הוא. עד שיאמר רוצה אני איכא למימר דמיירי באותן שכופין להוציא כדמסיק פ' שזקת הבתים קסבר מצוה לשמוע דברי חכמים וכן בירושלמי (גיטין פ"ט הל' ט'.) גוים שעשו כמעשה ישראל כשר באומר איני זן ואיני מפרנס לכן נכון שתוציא אותו מידי גוים ואין כאן עביד אינש דינא לנפשיה הואיל ואינו ידוע לכל שהדין עמה מדאמר (מ"ק ד' י"ו.) צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה משמע הא אינש אחרינא לא אי לא^בצ"ל לה דין. לכ"ע אע"פ שיש לדחות וכי משום דצורבא מרבנן הוא משלח גלימי דאינשי נהי דפסיקא ליה מ"מ יש לו להרחיק עצמו דחזינן דוכתי טובא דאמר (שם ד' יב: וש"נ.) אדם חשוב שאני אלא התם קאי על נידוי דאמר ברישא מנודה לרב מנודה לתלמיד ועלה קאי דאם אין עדים בדבר שביזוהו ונידוהו לכבודו מנודה לתלמיד ונהי דאינה ראיי' משם מ"מ האמת הוא כך דכל הני עובדי ומשניות דמייתי התם מיירי בדבר הידוע לרבים שעושה דין רק שלא ברשות ב"ד עשה ועוד אם הלכה רופפת הלך אחר המנהג והלא מנהג פשוט שאין יהודי רשאי לצוות יהודי חבירו בדיני גוים^געי' תוס' יבמות קט"ז. ד"ה ולהימנה. לדיני ישראל אם לא ברשות הקהל ומפי' ר"ח יש ללמוד דבר זה שפי' קרית בר^דצ"ל לי. עמיתך (ב"ק ד' צב:) ולא עניך שקראתו לדין ולא ענך דחי גודא רבה ושדי עלויה תביאנו לדיני גוים משמע הא בענין אחר לא ואע"פ שכתבתם שנשבע לברוח ולישא אשה אחרת שבועתו אינה^הצ"ל או. דנשבע לבטל את המצוה הואיל ואינו על ידי כולל או דאסר חפצא עלויה מיהו מלקין אותו על דמפיק שם שמים לבטלה כדאמר האומר שבועה שלא אוכל מצה בערב פסח מלקין אותו ואוכל וטוב הדבר לפייסה שיקבל חרם לחזור אחר רפואות עד הזמן שלא יברח ואם עד אותו זמן לא ימצא רפואה שהיא תהיה נאמנת ויגרשנה דהכי איתא בירושלמי (שלהי נדרים) השמים ביני לבינך כמה דשמיא רחיקא מארעא כך רחיקה ההיא איתתא מבעלה ונהי דאינו זה בתלמודינו למסקנא או שמא כך הפי' רחיקא האי איתתא מבעלה מהנאת יורה כחץ ואמר יעשו דרך בקשה יעשו סעודה ויפייס ובענין אחר איני מסכים לכפות על גט כזה וכל הירא את ה' ימשוך ידו מן הגט ולא יהא לו עסק עמו אך יעשו דרך בקשה ויפייסו האשה ונערץ בקדושה ינחילכם מורשה כאות החלושה נפש חיים פלטיאל תולעת:

צ״געל אחד שנשא את אשתו ולא נפרע נדונייתו ולא דבר בשעת הנישואין אם בקנין גמור היו התנאים יש כח בשטר להוציאו בדיינים^וכיון לכתובות דף ק"ב. וא"כ תיבת ובקנין ט"ס הוא. ודרב גידל לא איירי אלא באמירה ובקנין ובענין עמדו וקידשו מתוך אותן דברים^זתוס' כתובות דף ק"ט. ד"ה תישב. כדפירשב"ם ודברי הירושלמי (ריש פ' אע"פ. ופ' י"ב הל' ב'.) דקאמר ובלבר בנשואין הראשונים מוקמינן לה באבי הבן כי התם דמייתי (ב"ב ד' קמד.) המשיא לבנו בבית קנאו אבל בבתו בכל נישואין^חע"כ גרסינן כדכתיב דהא בהדי' קאמר כמה את נותן לבתך כו' וכן אמרו שם בירושלמי האב פוסק על בתו. וא"כ תימא מנ"ל הא. קני באמירה ובאותה מדינה יכול להוציא את אשתו לנוה היפה וביש בו ישראל ועל חילוק ארצות לנשואין^ט צ"ל מדינות. במדינות ידועות כמו מצרים בבל שנער ועילם^יצ"ל נחשבות לחילוק ארצות. ורבותינו שבארץ ישראל נקטי שלש ארצות לנישואין שלא תיחשב כל ארץ ישראל אחת ודוקא שהוא ממדינת האשה אבל בן גליל שנשא אשה מיהודה כופין אותה לצאת אחריו שעל מנת כן נשאה וכן כתוב^כט"ס הוא. בברייתא ובתוספתא (פ' י"ב דכתובות) ובירושלמי (שלהו כתובות.) יש להפך. ובס' הישר האריך ר"ת בזה. ודיני כפייה ביד הבעל לגרשה בלא כתובה אם לא תאבה ללכת אחריו ואם לא ירצה לגרשה ילך אחריה במקומה ובאותה מדינה לנוה יפה ובעיר שרובה ישראל יכול להכריחה. יחיאל בר' יוסף:

צ״דשאלת על עור שעבדו לכסות בו הספר אם יכול לשנותו לתקן בו מנעלים קיי"ל כרבא דאמר פ' נגמר הדין (סנהדרין ד' מז:) הזמנה לאו מילתא היא (שם מח.) והאי סודרא דאזמני' למיצר תפילי שרי למיצר בו פשיטי אלא א"כ אזמני' וצר בי' תפילי ואפי' רשב"ג דאמר (שם ועיי"ש.) גבי עור תפילין דהזמנה^לט"ס הוא. והא דקאמר שם תנאי הוא היינו לאביי דאקשי עלי' אבל רבא מצי סבר ככ"ע ושאני לי' בין גופא קדושה לתשמישי קדושה וכמ"ש משמשין ממשמשין גמר ועי' בדברי הר"ן בחידושיו ובהכי מיושב קושית התוס' שם ד"ה אע"פ מה שהקשו על רש"י. אך התוס' לשיטתם בד' מ"ז ב' ד"ה מאי טעמא דלא שאני להו בין משמשין לגופן קדושה. לאו מילתא היא כרבא^מצ"ל ס"ל: ושאני עור תפילין דאית בו קדושה בגיפייהו שי"ן של תפילין אבל עור שעבדו לכסות בו הספר דבר פשוט הוא דהזמנה לאו מילתא היא ומותר לשנותה:

צ״ה^נהגמ"י פ' כ"ג מהל' שבת אות' ב' עי"ש. וששאלתם על טבעת חלולה ויש בה אבן שמשמעת קול או עופרת אם מותר להניחה רב אלפס פסק כרבא בשילהי עירובין (ד' ק"ד.) דאמר לא אסרו אלא קולו של שיר מדחזינן למרימר דשרי לממלי בגלגלא במחוזא ולא חש לאולודי קלא ואפי'^סצ"ל לר"ח דפסק וכ"ה בהגמ"י. הגר"ב. (לר"י דאמר) כעולא דכל אולודי קלא אסור הנ"מ היכי דבעי לקלא כגון ההוא גברא דטרף אבבא כדי שישמעו ויפתחו לו ועל טבעת חלולה אין שום צורך בקול דידה:

צ״וועל קולר התלוי בצוארי נערים משום עין הרע אם מומחה הוא מותר ואם לאו אסור^עצ"ל ואמרינן אמור ואמרת. להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות ד' קי"ד.) דלא ספינן להו איסורא:

צ״זוששאלתם על זכר ונקיבה שזיווגו יחד אם יכולין לדור יחד בבית אחד יש לחוש שמא יתייחדו (מס' כלה.) וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כמו נדה:

צ״חוספר תורה אינה צריכה להיות וו"י^פצ"ל עמודים וכ"ז מבואר באורך קצת בהגמ"י פ"ז מה' ס"ת אות ז'. הגר"ב) כי כמה פעמים בא לידי קלקול אותיות שמרחיבים האותיות ומקטיני' אותם כדי שיבא ראש העמוד בוי"ו אבל אם בי"ה שמ"ו יכול לכתוב וי"ו דואעידה בם. ומה שנהגו לכתוב ס"ת בוו"י העמודים משום דסופר אחד עשה מעצמו והנהיגו אחריו. וכ"ש למגילה שאין לכתוב בוו"י העמודים:

צ״טועל הזבוב הנמצא בתמחוי שהוא בכלי שני וחילקו בכף לשאר קערות הכל מותר דשמא בכלי שני נפל וכלי שני אינו מבשל ועוד הא דבריה לא בטלה ה"מ היא גופה אבל אם נמצאת הבריה משליכה והטעם בטל בס':

ק׳^צעי' במרדכי פ"ב דעירובין באורך יותר מזה. הגר"ב). ועל הגינה הזרועה אם יכול לטלטל מן הבית לתוכה אם רובה זרוע' אסור לטלטל ממנה לבית או מבית לתוכה דהויא לי' כמו קרפף ואפי' ר' שמעון מודה דקרפף^קצ"ל ובית הנ"ל). הן שתי רשויות (עירובין דף כ"ג:) ואפי' הן של אדם אחד אבל אם מיעוט הגינה נזרעת אותו מיעוט בטל ברוב והויא לי' כאלו לא נזרעת והויא לי' כמו חצר ומותרת לבית וכגון דלא הויא מקום זריעה יותר מבית סאתים:

100

ק״אלמזוג יין נסך לגוים אסור ואם מיחו בידם ולא קיבלו מוטב שיהו שוגגים ואל יהיו מזידין וכמה פעמים תמהתי איך פשט ההיתר אבל יין שלנו מותר למזוג להם:

101

ק״בוששאלת על שכר שבמקומך שלשם אין יין לפעמים אם יקרא חמר מדינה הא לא קאמר חמר עיר אלא חמר מדינה היינו שאין יין באותו מלכות אבל כל המלכות סביבך (צ"ל יש) יין גם בעירך יש רוב יין כל השנה ואם בסוף השנה נחסר להם הרי כל סביבותיך יין והלא ידעת כמה דבר גדול מקידושי יין ורב שכרו והלא בלגין אחד שנקנה בי"ב פ"ש היה לך די זמן מרובה:

102

ק״ג^רהובא בטור אר"ח סי' שי"ב בחסרון ובאורך עיי"ש. וששאלתם על משמוש הברזא בפי טבעת אם מיתר בשבת על ידי שינוי מותר כדאמר ס' פ'^שליתא בהכ"י וכצ"ל. המוציא (דף פ"ב.) אמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שהוא עושה בחול. מתקיף לה מר זוטרא ליסתכן ומשני כלאחר יד מותר אלמא על ידי שינוי מותר כגון שאוחז בצרור או בברזא בשני אצבעותיו וממשמש אבל בכל היד כדרך שהוא עושה בחול לא ואם היה תוחב כולו בגוף מותר להתפלל בעודו בגוף הואיל ואינה ניראת מבחוץ כלל כדאמ' בפ'^תאמר להן הממונה הממונה אמר להן (דף ל'.) צואה במקומה אסור לקרות ק"ש ומוקי לה ביושב וניראית בעומד ואינה ניראת^אצ"ל אבל אי לא נראית. מותר לקרות ק"ש גם לצאת בה בשבת בעודה כולה בגוף^בבהכ"י יש כאן תיבה רשיי ולית לי' פיתרא. (ופשוט צ"ל שרי וכ"ה בטור. הגר"ב). אם נעשה בדיעבד אבל לכתחילה אין להתיר כיון דמכניס לה תדיר כדי לחזור ולהוציאו:

103

ק״דולמיעבד דינא לנפשי' קיי"ל כרב נחמן דאפי' היכי דליכא פסידא עביד אינש דינא לנפשיה בפ' המניח (בבא קמא דף כ"ז:) אמנם אומר אני היינו בחפץ המבורר שהוא שלי רשאי אני לכנוס בחצר חברי המחזיק בספרי או בבגדי או בשום חפץ שהוא שלי וליקח אותו על כרחו אבל אם ראובן הלוה לשמעון מנה ואינו פורעו אינו רשאי למשכנו:

104

ק״הזקן שכהו עיניו אין לקרותו בספר תורה כיון שאינו יכול לקרות דדברים שבכתב אסור לאומרן בע"פ (גיטין ס':)^גמי' מ"ש בזה הב"י בסי' קמ"א בשם הנ"י ואגודה ובס' משאת בנימין סי' ס"ב עי"ש אבל אם החזן קורא לפניו והוא מרגיש הכתב כל תיבה ותיבה אז יכול לקרותו:

105

ק״וומה שהמניקיות גויות נותנות לקטנים לשתות יין נסך אין צורך למחות בידן דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו (יבמות קי"ד.) אבל אין לומר לגויה להאכילו ולהשקותו דבר איסור:

106

ק״זוששאלת לפרש לך פי' הירושלמי דיומא (פ"ק הל' א' בסופו.) גבי אף אשה אחרת מתקינן לו וכו' ולא נמצא כקונה קנין בשבת ומשני אין שבות במקדש הדא אמרה הלין דכנסין ארמלון צריך לכונסן מבע"י. אני רגיל לפרש בתולה שיצא' בהינומא וראשה פרוע ושאר ענינין דשייכי לחופה^דצ"ל קונה פופסה. ומותר לבעול בשבת אבל אלמנה אין לה חופה אלא בביאתה קני לה ליורשה וליטמא לה ולכל דבר וצריך לבעול מבעוד^הלישא בהכ"י וט"ס: יום דאי בעיל לה תחילה בשבת נמצא כקונה קנין בשבת על כן אני רגיל באלמנה שעושין נשואין והיא טהורה שאני אומר ליחדם אחר הברכה מבעוד יום מן הירושלמי ועוד אני מביא ראיה ברורה מגמ' דידן דפריך ס"פ ד' אחין (יבמות דף ל"ד.) והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה וכו' ומאיפריך ולישני בבעולה ואמאי דחיק לשנויי התם טובא אלא מדקתני מתני' ובשעת כניסתן לחופה הוחלפו אלמא בבתולה איירי שיש לה חופה^וומי' בתוספי הרא"ש ביבמות שם מה שהביא בשם הר"מ. דבעולה אין לה חופה אלא בביאתה קני לה. ופי' זרעים וטהרות שלי לכשאצא לשלום אטרח ברצון שיהו מועתקים לך ובתפיסתי את בוראי לא שכחתי ובתורתו ויראתו דבקתי. והמתנדבים יחזו את ה' בנועם וכתם זהב לא יועם תושקט אתה וכל ביתך בכל פעם. כנפש סר למשמעתך העני הנשכח מכל טובה אסקופא הנדרסת הנקרא בשכבר מאיר ב"ר ברוך זלה"ה:

107

ק״חבפ' הזהב (דף מ"ט.) ומי אמר ר' יוחנן הכי והא"ר יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו ואוקמינן מותר לחזור בו אבל הוא מחוסרי אמנה^זצ"ל ובהא. וב"ה מודה ר' יותנן דמתנה מועטת^חצ"ל אינו. יכול לחזור בו.^טהובאת בקיצור וחסרון במרדכי כתובות פ"ה סי' קע"ו. מעשה באחד שנדר להשיא יתומה אחת והקנה מעות לצורכה והרויח הרבה באותן מעות ועד שלא השיאה מתה ובאו יורשיה ותבעו המעות מן הנודר וטענו הואיל והקנית' המעות לצורכה א"כ שלה היו אנו זוכים בהם מכחה כי אנו יורשים והשיב להם הנודר לא אתן לכם כלום כי אני נדרתי אותם המעות להשיא בהם את היתומה ועתה מה לכם עלי כי לשם מצוה הפרשתי. ופסק רבי' חיים כהן דאינו חייב ליתן ליורשיה כלום שלא נדר אותן מעות אלא על מנת לכונסה וראיי' לדבר דתניא בפ' אע"פ (כתובות דף נ"ד:) נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה את הכל מן היורשין^יצ"ל ר' אלעזר בן עזרי' אומר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה כו' ואולי תיבת היורשין ט"ס וצ"ל האירוסין. בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה ופסיק בגמ' (דף נ"ו.) הלכה כר' אלעזר בן עזריה ופי' אע"ג דאתא לירה לא תגבה אלא מנה ומאתים ומעתה ה"נ לא נדר אלא ע"מ לכונסה בהם ולהשיאה ואין ליורשיה כלום. ומורי רבי' אבי העזרי אומר דכיון דאמר בפ' הזהב האומר לחבירו מתנה אני נותן לך דאין בו משום מחוסרי אמנה אבל במתנה מועטת מודה דאסור משום דסמכא דעת' וגרסי' בירושלמי (ב"מ פ"ד הל' ב' וע' במ"הפ.) אמר לחבירו אתן לך ניתנה מרובה מותר לחזור בו. ואם א"ל בדעת גמורה אני נותן לך אינו יכול לחזור בו הדא דתימא בעשיר אבל בעני נעשה נדר והוי כנודר צדקה ליתן לו דזכה בה ומעכשיו זכו בו יורשין כדאמר בשילהי נגמר הדין (סנהדרין ד' מח.) מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו. וע"כ לא פליגי אלא מטעמא דבזיונא הא לאו הכי לכ"ע מותר המת ליורשיו כיון שנקבר בכבוד כדרך כל אדם אלמא אע"פ שלא נתנו הנותנים והגובים נמי לא גבו לצורך היורשים אפ"ה זכו בהם מכח המת וההיא דאע"פ אינה ראיה דאין כל האומדנות שוין ונראה בעיני אני המחבר דאין ליורשין כלום דאומדנא רעתא גדול הוא זה שלא^כליתא בהכ"י וט"ס הוא. נדר זה מעותיו אלא לצורך מצוה ולא לצורך הרשות שיאכלום היורשין וההיא דירושלמי שהוא מביא מורי' רבי' אבי העזרי אבל לעני נעשה נדר לאו ראיי' הי' דודאי נדר^לצ"ל הוא ולא. לא מצי הדד בי' שלא ליתן לאותו עני שנדר לו^מצ"ל אבל. אלא אם מת אותו עני אינו נותן ליורשיו כלום וההיא דנגמר הדין נמי לאו ראיי' היא דשאני התם דנעשות המצוה במעות לצורך המת הזה ונתן כל אחד בנדבתו ונעשו שותפין וכשנקבר במעותיהן נעשה בהם מצוה לגמרי ומקני לי' לגמרי הכל וזכה כהן וזכו בהן נמי יורשין מכח המת. אבל הכא שהקנה לצורך היתומה להשיאה בה ומתה היתומה ולא קיים בהם מצוה כלל ואיהו לא נדר אדעתא שיאכלום היורשין ומיהו הא מספקא לי אני המחבר אם יכול לעכב אותן לעצמו או שמא צריך להשיא בהן יתומה אחרת מיסתברא לי שלא ישמר אותם לעצמו הואיל לשמים הפרישם וגם אינו רשאי לעשות בהם מצוה פחותה אלא ישיא בהם יתומה או יעשה מצוה שלמעלה ממנו ומורינו רבי' שמחה היה אומר דאם אמר ליתומ' זו אין ליורשין כלום אלא יקח לעצמו. ואם אמר סתם בשעת הפרשה ולאחר מיכן נתרצה ליתן ליתומה זו ומתה ינתן ליתומה אחרת דגרסי' בתוספתא דשקלים (שלהי פ"ק.) מותר עניים לעניים ומותר שבוים לשבוים ואם לעני זה או לשבוי זה מותרו שלו פי' של הנודר שאל"כ היה לו לומר מותר העני לעני ומותר השבוי לשבוי הא למדת דשל הנודר הוא. ואני המחבר אומר דאינה ראיי' כדפי' דשאני התם דנעשית מצוה בממונו הלכך מותר על צורך המצוה הוא שלו אבל הכא שהפריש לצורך^נצ"ל יתומה זו ומתה. זו ומתה יתומה ולא נעשית מצוה בממונו חייב להשיא בו יתומה אחרת ולא יהיה ההיא דשקלים קשיא וזו היא סתם דקתני מותר השבוי של נודר ועל כן היה לי לפרש דשלו דקתני בשקלים היינו של עני ושל שבוי כדפרי' הואיל ונעשת מצוה בממונו נמי והקנה לו המותר על מצוה. אור זרוע:

108

ק״ט^סמרדכי ב'"מ פ"ד סי' ש"ב ראשיתה. תשו' מיי' לספר קנין סי' ס' ראשיתה. (ב"מ ד' מח.)

109

ק״יאמר רבא קרא מסייע ליה לריש לקיש וכחש בעמיתו בפקדון ומתניתא דתנן נתנה לבלן מעל ואמר רבא דוקא בלן מעל דלא מיחסר משיכה אבל מידי אחרינא דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך ופירש"י זצ"ל דוקא בלן דקתני מעל הנותן משום דשכירות קניי' גמורה היא בנתינת הפרוטה ואינו יכול לחזור בו שאין מה למשוך אבל אם נתנה על דבר שיש בו למשוך לא מעל עד דמשיך והא מתני' דנקט בלן ולא נקט מידי דאית ביה משיכה מסייע לי' לריש לקיש. מכאן יש ללמוד דמעות קונות לרשב"ל כל היכי דאין לו מה למשוך ומדר"ש בן לקיש נשמע לר' יוחנן כי היכי דרשב"ל דאמר משיכה קונה מפורשת מן התורה אפי' הכי היכי דאין לו מה למשוך מעות קונות לר' יוחנן נמי דאמר שהמשיכה בגוי קונה ולא מעות היכא דאין לו לגוי מה למשוך מעות^עצ"ל קניות: הילכך נראה בעיני אני המחבר ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו לישראל לקבל מעות מן הגוי ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך הגוי ומועיל להפקיע העובר מן הבכורה וחוזר וקונה מן הגוי אחר שיוולד ואפי' לר"ת דפסק (ע"ז ד' ע"א. תוס' ד"ה רב וע"ש.) דמשיכה קונה בגוי הואיל ואינו יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת דהא ר"ת גופי' פסק (סנהדרין ד' פ': תו' ד"ה עובר) דעובר לאו ירך אמו הוא וא"כ כמאן דמנח בדיקולא דמיא והוי להו ככלים המונחים על גבי הבהמה דלא מהניא משיכה דבהמה לאקנוי כלים שעליה אלא בכפיתה כדא' פ"ק דב"מ (ד' ט'.) ואע"ג דמקניא בחליפין בשמעתין ואע"ג דאילו משיכה וכפיתה הוי קני לעובר אפ"ה הואיל וגוף העובר אינו יכול למשוך ולקנות על ידי המשיכה דבהמה מעות קונות דהא ה"נ גבי בלן היה יכול לקיים השכירות על ידי חליפין דכשם שהשדה ניקנת בחליפין בשמעתא קמייתא דקידושין (ד' ג'.) ה"נ שכירות שדה מיקניא בחליפין כדתניא (ב"ק ד' עט.) כשם שהקרקע ניקנת בכסף ובשטר ובחזקה^פצ"ל כך שכירת קרקע כו': וה"ה^צעי' תוס' קידושין כ"ז. ד"ה ומקומו: בחליפין ואפ"ה הואיל ואינו יכול למשוך אותה מעות קונות הכי נמי אע"פ שיכול להקנות את העובר בכפותה ומשיכה מתורת חצר הואיל ואינו יכול למשוך גם את העובר מעות קונות ואע"ג דלכאורה משמע מלשון רבי' שמשון פ"ק רבכורות דר"ת סבר שהעובר נקנה במשיכת האם. זה לשונו מפי' ר"ת ידע לאקנויי קנין גמור (בכורות ד' ג':) ש"מ גיף העובר היה מקנה לגוי במשיכת האימהות ובענין^קצ"ל זה: יכול להועיל הקנין אפי' הקנה לו קודם שהיתה מעוברת דא"ל פרה^רצ"ל לעוברה: מעוברת אני מוכר לך דהוי כמודקל לפירות עכ"ל. ממה שכתב אפי' הקנה לו קודם שהיתה מעוברת משממ וכ"ש אם הקנה לו לאחר שנתעברה האם א"כ הואיל ואפשר להקנות במשיכה אין המעות קונות. אומר אני דר"ת ז"ל סבר דאי' העובר נקנה במשיכת האם ואפי' קודם שנתעברה ומה שכ' רבי' שמשון כן הוא דעתו כ"ש לאחר שנתעברה הבהמ' כשמכר לו הבהמה והעובר במעות ומשך הבהמה כפותה כ"ש שקנה העובר במשיכת האם ומשום חצר. אור זרוע:

110

קי״א^שארוכות סי' שפ"ה. תשו' מיימיני לס' קנין סי' ל': מלמד אחד שלמד את התינוק ד' חדשים או ג' אם הוא שכיר קיץ או חורף לבד וחלה מיעוט ימי שכירו נראה שאינו חייב להשלים אלא נותן לו שכרו משלם מדאמר גבי עבד עברי הנמכר (קידושין ד' י"ז.) חלה שלש ועבר שלש אין חייב להשלים אע"ג שגופו קנוי למעשה ידיו לרבו מברייתא דמסייע ליה (שם ד' ט"ז. וע"ש בתו') גם מתניתין לא פליג דאיכא למימר מילתא^תצ"ל דאיתא בעל כרחו. בעל כרחון קתני שטר שיחרור^אצ"ל דליתא: דאיתי' בעל כרחו לא קתני ואפ"ה כשעבד חצי זמנו או רובו אינו חייב להשלים השאר כ"ש שכיר שאינו משועבד כל כך שנקל בו קולא זו וידו על העליונה ובלא כ"ש שכיר מה לי עבד ליום אחד וחצי שנה מ"ל עבד לו' שנים דאי משום דהאי שכיר והאי נמכר ובמכירה דוקא הוי האי דינא ולא בשכירות זה אינו חדא דהאי נמי שכיר קרי' רחמנא כדפריך בקידושין (דף ט"ו.) גבי לו ולא ליורשיו אמאי שכיר קרי' רחמנא מה שכיר פעולתו ליורשיו אף האי נמי פעולתו ליורשיו משמע דפשיטא לי' לתלמודא דכי הדדי נינהו ועוד האי נמכר הוא כדאמר פ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ו:) דשכירות נמי מכירה הוא^בארוכות סי' שפ"ו: ומהאי^גצ"ל טעמא. נמי אין אדם מחיוב להשתכר בשביל פרנסת אשתו ומזונותיה דכי היכי דדרשינן ונמכר בגניבתו ולא בזממו פ"ק דקידושין (ד' יח.) ה"נ דרשינן ולא באשתו וכ"ש חלה התינוק שירויח המלמד אך אם חלה התינוק יעמיד לו אחר כיוצא בו אם לא העמיד לו אחר ישלם כל שכרו דאין לומר כאן שיתן לו כפועל בטל דלאוכלשי דמחוזא קמדמינן לי' דאמר בפ' האומנין (בבא מציעא ד' עז.) דכי לא עבדי חלשי:

111

קי״ב^דארוכות סי' שפ"ז תשו' מיי' שם: ולענין מלמד החוזר בו יש מדמין אותו לדבר האבד דלכ"ע שוכר עליהן או מטען כדאמר בפ' האומנין (בבא מציעא דף ע"ו:) טעמא משום דאמר רבא בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"א:) האי שתלא טבחא ואומנא ומקרי דרדקי כמותרים ועומדין הם ומסלקין להו בלא אתרייתא כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרה ועומד הוא אלמא חשבי לי' לתלמודא תוך דבר האבד כשאינו לומד כדין גם זה דבר האבד הוא כשהוא חוזר בו ואין הנער מוציא מלמד אחר ומתבטל. ואינה ראי' מהתם דלא חשיב לי' דבר האבד אלא כשמלמד בשיבוש וטעמא משום דשבשתא כיון דעל על ואפי' מאן דלית לי' בההיא שעתא ודאי מתבטל והוי פסידא דלא הדר^הצ"ל אבל: אלא בחוזר בו אינו נחשב פסידא דלא הדר שיהא בו דין דבר האבד. אך נראה ראי' דחשיב דבר האבד מהא דכתיב אם תעזבני יום יומים אעזבך שאם נתבטל יום אחד התורה מתרחקת ממנו יום א' כמידת ריחוקו דהיינו יומים בין שניהם. ועוד כתוב התעיף עינך בו ואיננו נמצא מאבד ושוכח מה שלמד מחמת ביטול זה אך אם ימצא מלמד אחר בפחות יכול להכניסו תחתיו ובעל הבית יתן לו כל שכרו לבד מה שצריך להוציא וליתן למלמד שני הנכנס תחתיו וכן פירש"י בפ' האומנין במשנה (ע"ה:) שמשון בר' אברהם זלה"ה:

112

קי״גוזו תשובת רבי' יוסף בר ברוך ז"ל

113

קי״דאם שכר אחד מלמד וחלה הבן נראה דהוי פסידא דשכיר מהא דפ' האומנין (בבא מציעא דף ע"ז.) אמר רבא האי מאן דאגיר אגירי לדולא ופסק^ובכ"י נראה. וט"ס הוא וצ"ל נהרא: לפלגא דיומא אי לא עביד דפסיק פסידא דפועלים וא"נ עביד דפסיק פסידא דפועלים אי הוו בני ההוא מתא אבל אי הוו בני מתא אחריתי אז הוי בעל הבית פושע דאיהו ידע ואינהו לא ידעי וכן יש לחלק בין^זבכ"י בשכיר וט"ס הוא: בשאם רגיל הבן להיות חולה ובין אינו רגיל^חאולי צ"ל ובין אינו רגיל ובין רגיל פסידא דמלמד אם הוא כו': פסידא דשכיר אם הוא מאותה העיר. ואומר דודי רבי' כי מספקא לי' דילמא מדמינן ליה להא דתניא (ב"מ דף ע"ט.) השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך אם^טכ"ה בהכ"י וט"ס. לא נתן לא יטול אם לא נתן לא יתן ופריך במאי עסקינן אילימא ביין סתם וספינה זו אם^ילא. ט"ס הוא. לא נתן לא יטול לימא לי' הא חמרא הבא ספינתך פי' יש לו להחזיר לו הכל ולא יעכב אפי' חצי הדרך ולא דמי לשוכר את הבהמה ומתה בחצי הדרך דשאני^כצ"ל התם: שמשאוי החמור בעין ומצי א"ל אילו עד הכא בעית לאיתוי וכו' אלא ביין זה וספינה סתם אם לא נתן לא יתן לימא ליה הבא חמרא הא ספינתי ויוציא בעל הספינה כל השכירות מן השוכר ואע"פ שהוא מוחזק כפר"ח ואע"פ שנוכל לפרש בענין אחר מ"מ פי' זה עיקר ואי להאי מדמי לה ליהוי פסידא דבעל הבית כמו גבי ספינתא דשכיר מצי אמר אנא הא קאימנא ויפרע כל השכירות משלם ולא כפועל בטל דהוי (שם דף ע"ז.) כאוכלושי דמחוזא דכי לא עבדי חלשי ועוד כיון דבנדרים (דף ל"ז.) מוכיח שאין המלמד יכול ליקח שכירות כי אם שכר שימור בהא לא שייך פועל בטל וגם מההיא דאגיר אגירי לדוולא ופסיק נהרא וכו' יש להביא ראי' דפסידא דבעה"ב הוי לפר"ח וזה לשונו האי דאגר אגרי לריפקא פי' השוכר הפועל לחפור את השדה ואתא מיטרא בלילה פסידא דפועלים שיכול לומר בעה"ב לכו וחפרו אבל לא הראה להם את השדה פסידא דבעה"ב דיכול הפועל לומר תן לי שדה אחרת ואחפר בה וכן השוכר את הפועל לדלות לו ובא מטר פסידא דפועלים בא נהר פסידא דבעה"ב וכן השוכר את הפועל להשקות את השדה ויבש הנהר אם לא היה דרך הנהר ליבש פסידא דפועלים ומצי בעל הבית למימר הביאו מנהר אחר ע"כ פר"ח. משמע לפי' דהא דאמר פסידא דפועלים הוי טעמא כמו ביין סתם וספינה זו דמצי אמר הא חמרא הבא ספינתך ה"נ מצי למימר הא ארעא לכו הביאו מנהר אחר ולפי זה אם חלה הנער מצי שכיר למימר אנא הא קאימנא ואפילו להוציא מבעל הבית כגון גבי ספינה. וא"ת גבי אגר אגירי לדוולא ואתא מיטרא לימרו פועלים נמי הא קאימנן י"ל דפועלים אפסדו אנפשייהו דבלילה איתנחית מיטרא ומאי בעו ע"כ. ויש לחלק דהיכא שאינו מפסיד אלא שכיר ולא בעל הבית כגון דפסק דאי אין משקהו היום משקהו למחר^להלשון משובש וא"י איך להגיה ועי' לקמן סי' קנ"ז. אך שייך לומר מזלך גרם להפסיד יותר ממני. וא"כ במלמד אין שייך לומר מזלך גרם:

114

קי״הבפ' הזהב (ד' מ"ט.) התחילו ודאי סמכא דעתייהו מכאן פסק רבינו יחיאל זצ"ל אם השכירה אשה מלמד בלא רשות בעלה והתחיל במלאכה לפניו ושתק אינו יכול לומר לאחר מיכן אינו מדעתי דודאי סמכא דעתי':

115

קי״ווששאלת מלמד שפסקו עמו ללמוד תינוק^לצ"ל תינוקות.? וקצץ לו כל אחד ואחד מנתו של בנו וחלו מקצתן ויושב ומלמד את הבריאים לאחר שחזקו^מאולי צ"ל באו ולמדו עם האחרים. ובאו ולמדו עם אחרים וכשבא לקבל שכרו היו מנכים לו אותם הימים שביטלו ולא קיבל כי אמר שלא היתה עכבה בשבילו כך נ"ל אם יש בהן תינוק שיש בו חולי קבוע בא לפרקים ומלמד^נצ"ל זה. וזה לא היה מכיר בשעת התנאי כגון שהיה מעיר אחרת ואינו מכיר באותן נערים והאב פסק סתם ולא גילה לו נותן לו חצי שכרו של אותן הימים לפי שהטעהו והסמיכו על שוא והמלמד יטול החצי דאמר מר (שם ד' עו:) אינו דומה הבא טעון להבא ריקם עושה מלאכה ליושב ובטל. ואם אין בהם תינוק שחליו קבוע כ"א מקרה הוא שאירע לו אז אפי' אין מכירו בשעת התנאי מנכין הימנו לגמרי שכר אותן הימים אע"פ שלא היתה העכבה על ידו דמשמיא קנסוה ואין שום פשיעה על האב וכה"ג אמרי' (שם ד' עז.) אמר רבא האי מאן דאגיר אגירי לדוולא ואיסתכר נהרא בפלגא דיומא אי נהרה דלא עבידי לאיסתכורי פסידא דפועלים ואי עבידי לאיסתכורי אי בני ההוא מתא פסידא דפועלים בני מתא אחריתא פסידא דבעל הבית ויהבינן להו כפועל בטל ומקובלני מרבותי מאי כפועל בטל פלגא דאגרא:

116

קי״זוזאת תשובת מורי' הרב שיחי' וירחמהו עושהו. בתשובה זאת לא מצא המשיב בסתם:

117

קי״ח^סארוכות סי' קל"ח. וקצרות סי' קצ"א. ששאלתם על תינוק שחלה אם יתנו למלמד כל שכרו או כפועל בטל כך קבלתי ממורי ה"ר שמואל בר' שלמה דנותן לו שכרו משלם דמדמי הא מילתא לאכלושי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי דאמר בהשוכר את האומנין (שם ד' ע"ז.) דנותן להם שכר משלם מיהו אי אית ליה דכוותי יהיב לי' כדאיתא פ' האומנין (שם) ואם יש לחלק בין היכי שהתינוק רגיל לחלות ובין אינו רגיל כדמפליג פ' האומנין בין נהרא דהוה^עצ"ל רגיל למיפסק. פסיק ללא הוה רגיל נר' כמו שחילק רבי' יואל הלוי ז"ל והא לך^פצ"ל לשון. לשונו רבי' אבי העזרי ז"ל כתב מורי אבי רבי' יואל הלוי נ"ע ראובן שהשכיר מלמד לבנו ואח"כ נעשה חולה בנו נ"ל הואיל וראובן אנוס וכו' וכתב הדברים כאשר כתובים בספר אבי אסף וחתם מאיר בר ברוך שיחי':

118

קי״ט^קראשיתה לעיל סי' קנ"ד. מלמד או משרת שחלה יש רוצים לומר דבעה"ב צריך ליתן שכרן משלם ומביאין ראי' מפ"ק דקידושין (ד' י"ז.) חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים וה"ה שכיר דהא אמרו (שם ד' טו.) שכיר קרי' רחמנא משמע דדין אחד להם ועוד דבפ' הזהב (בבא מציעא ד' נו:)^רצ"ל אמרינן. שכירות דיומא מכירה היא ועוד דפסק ר"ת שאין מחוייב אדם להשכיר עצמו ליזון את אשתו ואת בניו מדדרשינן בגניבתו ולא בכפילו ולא בזממו ה"נ נדרוש לא במזון אשתו ובניו. ושמעתי שמורי ה"ר יחזקיהו היה אומר דאין צריך לתת לו שכר החולי מדאמר בפ' האומנין (בבא מציעא ד' עז.) השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואם קבלן הוא נותן לו קבלנותו ופירש"י חצי שכרו משמע הא משם ואילך לא יהיב לי' וכן מוכחא הסוגיא דפלוגתא דר' דוסא ורבנן אינה רק בידו על העליונה או על התחתונה ממה שעבר הא מה שלא עבר לא דאי פי' נותן לו שכרו וכל שכרו א"כ מאי פריך אילימא רבנן מאי איריא אנוס אפי' לא אנוס נמי לישני כי אניס יהיב לי' כל שכרו וכי לא אניס לא יהיב ליה רק פלגא. ונ"ל דאפי' אותם המדמים לעבד מ"מ בזה אם הוא חלה כולי האי שכלל אינו עושה מלאכתו דזה ודאי אינו נותן לו דהא פ"ק דקידושין (ד' יז.) אומר יכול אפי' חלה כל^שבהכ"י שישהא וט"ס. ששה חייב להשלים כמו בורח ת"ל ובשביעית ופריך והתניא חייב להשלים ומשני בעושה מעשה מחט פי' התם אין צריך להשלים אבל^תצ"ל היכא: הכא דאין עושה מעשה מחט לא מיהו יש לדחות דודאי אין צריך שיעשה כלום והא דמצריך עושה מעשה מחט היינו חלה כל שש אבל בחלה שלש כיון דעבד קצת אין צריך שיעשה אפי' מעשה מחט מסתמא רישא קימא על סיפא דבמאי דאיירי סיפא איירי רישא וסיפא מוקמינן באין עושה מסתמא ה"ה רישא בחלה שלש או פחות אפ"ה אמר אין חייב להשלים דאי בעושה ליפלוג בחלה שלש גופיה בין עושה ללא עושה אלא ודאי כולה איירי באין עושה אבל בעושה אפי' כל שש אינו משלים וכן משמע בהחובל (ד' פו.) הקוטע יד עבד עברי נותן שבת גדולה לעבד וקטנה לרבו היכי יהיב שבת קטנה לרב והא מפסיד בשבת קטנה היינו שומר קשואין ואלו לא נקטעה הוי דלי דולא אלא כיון שעושה קצת מלאכה הוי כעושה מעשה מחט והשתא ניחא כדפריך התם הא גופא קשיא אמרת חלה שלש אין חייב להשלים הא ארבע חייב להשלים אימא סיפא חלה כל שש חייב להשלים הא ארבע אינו חייב להשלים לישני הא דארבע דאינו חייב להשלים היינו בעושה הא דארבע חייב להשלים באין עושה אלא משום דמוקמינן חלה כל שש באינו עושה ועלה קאי הא ארבע אינו חייב להשלים דומיא דזה מ"מ נ"ל דברי מורי ה"ר יחזקיהו אע"ג דהיה נראה קצת להשוות שכיר^אצ"ל ופועל. לפועל לעבד עברי ולחלק בין חלה תחילה^בצ"ל דעבד. לעבד בסוף להכי אין חייב להשלים דבסוף העבודה עבד להתם דשמע דמת לו מת סוף העבודה לא עבד מ"מ אין נראה דא"כ מנא לי' למימר הא ארבע נעשה כחלה כל שש דלמא ה"ה ארבע דאין חייב להשלים הואיל וגומר הפעולה והאי דנקט חלה שלש ועבד שלש למידק טעמא דחלה שלש ועבד שלש הא עבד שלש וחלה שלש נעשה כחלה כל שש וחייב להשלים אלא ודאי אין קפידא בזה^גצ"ל וכך לי. לכך עבד תחילה כמו בסוף אלא ודאי עבד שאני דאין חייב להשלים דאתא קרא ואפקיה דכתיב ובשביעית יצא מ"מ ומיני' ליכא למילף דמה לעבד שאינו עובד הבת (קידושין ד' י"ז:) תאמר לזה שעובד אפי' לבת אם היא יורשות והא דאמר (שם ד' ט"ו.) דשכיר קרי' רחמנא היינו פי' דעבד נקרא שכיר לדין שכיר אך שכיר אינו נקרא עבד אי נקרא עבד א"כ יהא מותר בשפחה ועוד יצטרך שטר לשחררו ועוד דפריש קרא דפועל יכול לחזור (ב"מ ד' י'.) מכי לי בני ישראל עבדים ולא עבדי' לעבדי' ואם איתא דשכיר ועבד שוין מה צריך קרא והא כבר כתיב והפדה שמגרעת פדיונה (קידושין ד' ט"ז.) והטעם דגבי עבד הואיל וגופו קני א"כ דין הוא דנסתפחה שדהו דבעל הבית אך פועל דאין גופו קנוי הוי פסידא דפועל ומיהו בעבד אע"ג דגופו קנוי בארבע חייב להשלים דרובו ככולו והרי לא עבד כלום והוי כחלה כל שש. ואין להקשות דגרעינן כח פועל מכח עבד ואילו חזינן באתא נהרא הוי פסידא דבעה"ב אע"ג דלא עביד כלום ואילו חלה כל שש^דכ"ה בהכ"י וט"ס הוא. אינו חייב להשלים דשאני הכא דאתא נהרא ומשקת השדה ונעשת מלאכתו של בעה"ב ונהי^הצ"ל דאינהו. דאם לא עשו איכא למימר מן שמיא סייעו להם אך בחלה שלא נעשת מלאכת בעה"ב להכי משלים ופועל ודאי חייב להשלים מכ"ש ומה חלה הנער דמצי למימר אנא הא קאימנא הבי לי עיבידתא ואיעבד אפ"ה מפסיד פועל כדאמר בהשוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקין לחולה ומצאו שמת וכו'^ועי' ב"ק ד' קט"ז א' וב' התם עביד כו' ונר' שצ"ל כאן שאין נותן לו שכרו היכי דלא כו' דלא עביד עיבידתי' הכא שחלה הפועל ומצי למימר בעה"ב הא עבידתי לא כ"ש דמפסיד פועל וליכא למימר היכא דחלה הנער דמפסיד בעה"ב מדאמר (ב"מ ד' ע"ט.) השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן ופריך היכי דמי אי ביין סתם וספינה זו אם נתן לא יטול לימא^זצ'"ל לי' הא חמרא הב ספינתא. לי חמרא הא ספינתא ומפסיד בעל הספינה דהוי כמו בעה"ב אפי' משכר חצי דרך דשאני התם דטבעה ספינתא לגמרי וה"ה אם מת הנער יהיה זה הדין ועוד כיון דטבעה ספינתא שם והפסידו שניהם איכא למימר הכי אך היכא דחלה^חצ"ל נראה. דלא יפסיד בעה"ב דאם לא היום יהיה^טצ"ל ראוי. למחר ויפסיד שכר ואדרבא נר' דמספינה ראיי' דפסיד מלמד דמוקי לה בספינה סתם ויין זה אפ"ה אם לא נתן^יכ"ה בהכ"י וט"ס. אם לא יתן והכא הוי מלמד גברא זה דאין זה רוצה שום אדם רק זה ולא מצי למימר יהיבנא לך גברא בחריקאי דמצי למימר הראשון נח לי והשני קשה ועוד (עירובין ד' מז.) לא מכל אדם זוכה ללמוד והנער הוי סתם דדמי להשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו (ב"מ ד' ע"ו) ועוד דאמר (שם ע"ז.) שלים עבידתי' בפלגא דיומא אי אית לי' עבידתי דכוותי' יהיב^כליתא בכ"י וט"ס. לי' ויש לדחות דהראהו בשל חבירו הוי מדעתו ומרצונו^לצ"ל אי. או לא ידע והכא שמא אפי' נער דכוותי' לא מצי יהיב לי' דאמר זה נח לי וזה קשה לי מ"מ היכא דחלה הפועל ודאי מפסיד פועל תדע דאמר (שם ד' עט.) השוכר בהמה ומתה בחצי הדרך פליגי בה רב ושמואל אם יש ליקח בהמה ולשכור אי מכלינן קרנא והילכתא כשמואל אלמא היכא דמטי לי' פסידא מפסיד הפועל ואם נוכל לישב ההיא דקדושין וההיא דאומנין הכי יש לישב דגבי שכיר עוד בעה"ב מוחזק בו בשכירות כדאמר אם שכיר הוא נותן לו שכרו ולהכי הואיל ומספקא לן מזל^מאולי צ"ל מזל מי גרם אמרינן מאי כו'. גרם אי מאי דעבד שקול ומאי דלא עבד^נצ"ל לא שקיל הואיל ומספקא לן אמרי' היכי כו'. ומספקא לן היכי דקיימי זוזי ליקו וגבי עבד יצאו מעות מיד בעה"ב להכי אין חייב להשלים. דנימא היכי דקיימי זוזי ליקו והוי כמו בכל דוכתא המע"ה ודמי להשוכר את הספינה וטבעה דאמר אם לא נתן לא יתן ואם נתן לא יטול ואם האמת^סצ"ל כך. יוצא מזה דין גדול. חיים פלטיאל תולעת:

119

ק״כמעשה בא לפני רבי' יצחק הלבן שיהודי אחד נתפס בעלילה ואמר לחבירו תשחיד בעדי וכן עשה ופדאו ואמר דברים בעלמא דברתי וחייבו מהא דאמר רבא (קידושין ד' ו':) תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב ועוד ראי' מפ' בתרא דב"ק (קט"ו:) ואם א"ל^עצ"ל אציל. יוצא את שלך ואתה נותן לי דמים שלי חייב ליתן לו אלמא באמירה בעלמא נתחייב לו ה"נ:

120

קכ״אפעם אחת הובא בשר לפני ר' שנמלח ועמו תחתיו בשר שלא נמלח והתירו ר' מאחר שהיו שניהם בכלי א' נקוב והדם שהוא הולך על אותו שאינו מלוח יוצא לחוץ ואינו מעכב הלכך^פצ"ל מותר. טהור מרבי' יצחק הקהתי ז"ל:

121

קכ״ב^צמרדכי חולין ט"ס י' תשל"ה. עופות הגדלים באילן יש אומרים שאינם צריכין שחיטה שאינן פרין ורבי' והוי כעץ בעלמא ואומר מורי גור אריה ששמע מאביו ר' יצחק שר"ת הצריכם שחיטה ושלח^קצ"ל לבני: לפני אינגיליטירא שצריכן שחיטה וכן א"ל מורי גור ארי' הלכה למעשה שיש לשוחטם דתנן פ' העור והרוטב (חולין ד' קכ"ו:) עכבר שחציו בשר וחציו אדמה הנוגע בבשר טמא ובאדמה טהור ובגמ' ת"ר מתוך שנא' עכבר שומע אני אפי' עכבר שבים כו' אף אני אביא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה או כלך לדרך זו חולדה פרה ורבה אף עכבר פרה ורבה אוציא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו פרה ורבה ת"ל השרץ פי' לרבות אע"פ שאינו פרה ורבה הרי לך אע"ג דאינו פרה ורבה אפ"ה הוי בכלל שאר שרצים שהם פרים ורבים ומטמאין ה"נ אלו עופות אע"פ שאינם פרים ורבים הוו בכלל שאר עופות וטעונים שחיטה.

122

קכ״געל אשה שנדר' להתענות ונתעברה הם נדרי עינוי נפש ואם הבעל הניאה ביום שומעו לא חל הנדר ואם החריש הרי הוא כשאר נדרים וצריך התרת חכם יתירו לה ויפתחו בחרטה לומר אדעתא דהכי מי נדרת ואע"ג דקיי"ל (נדרים ד' סה.) אין פותחין בנולד^רצ"ל היינו משום. דלא שכיח ואשה דמעיברה נולד דשכיח הוא ועוד דקיי"ל כרב נחמן (שם ד' כא:) דאמר פותחין בחרטה ופר"י לבך עלך או כדו תהית א"כ חרטה אדעתא דהכי הוי לרווחא דמילתא ועוד לפי מה שאם נפרש דבר זה דאין לוין הוי^שצ"ל אם פירש. פי' דנדר יום זה ולא אחר דהא עובד' דפ"ק דשב' (ד' יא.) ע"כ קיבל מבעוד יום דבענין אחר לאו שמי' תענית אפ"ה א"ל לוזיף מר א"כ בנדון זה היה מותר ללות ואפי' לדברי המפרשים^תבשהזכיר יום זה אין לוין מ"מ דוקא שהזכיר כו'. יום זה בשהזכיר מ"מ זהו שהזכיר שם היום כגון שני וחמישי. אבל לא ידענא אם שייך לזה דקיבלה^אצ"ל עלי' להתענות אם א' כו'. ותיבת מגילת תענית נמחק. ואולי שייך לקמן ומברייתא דמגילת תענית דגזרתינו קודמות כו'. מגילת תענית אחד מן הימים נופל בשבת ויו"ט וראש חודש ונדחה מק"ו מט"ב (עירובין ד' מא.)^באולי צ"ל אי נימא כיון דבטלה מקצתה בטלה כולה. ומברייתא כו'. ומברייתא דגזירתינו קודמות לנדרו (תענית ד' י"ב.) משמע דכיון דלא חל הנדר על שבת ויו"ט ור"ח הוי נדר שהותר מקצתו הותר כולו ולא דמי לההוא דפ"ג דשבועות (ד' כב:) בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים דהתם פירש וקיי"ל (נדריס ר' י"ג:) דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות אך היכא דלא פירש הוי נדר בטעות. חיים פלטיאל תולעת:

123

קכ״ד^גהובאת בתשובת מיימון הל' מאכלות אסורות סי' ט"ו. גם על חמאה של גוים יש אוכלים אותה אע"פ שלא ראוה^דצ"ל שנעשית ויש פורשין. וכ"ה שם: שפורשין ובמלכותינו מרתיחין החלב אצל האש ומלקטין שומן החלב ופעמים שנותנים בה ניסיובא חלבא. יצחק בר שמואל ז"ל: על החמאה נ"ל היתר גמור כמו שפסקתי על הגוים החולבים לצורך עצמן לגבן דאין מערבין בו דבר טמא ולא חששו בו אלא לנקורי וסייעתא מפר"ח דכתב אגב איטפא קאי בי' זיהרא (ע"ז ד' לה.) ואע"ג דנגזור על גבינות הגוים אי לאו דקאי בי' זיהרא ביני איטפא היה מותר היבש ובחמאה ליכא איטפא דלוקי זיהרא הלכך יבש שרי^הצ"ל ובד' ימים הוי הגבינה יבשה והוי כו'. וכ"ה שם. והוי שריא אי לא מוקי איטפא לזיהרא ואז החמאה מותרת שעירבו בה נסיובא דחלבא ואותה שאין מערבין בה נסיובי רחלבא מותרת מיד ואם ספק עירבו בה נסיובי דחלבא או לא הוי ספיקא דרבנן לקולא ובמלכותינו אין מערבין וכולנו אנו אוכלין אותה ומי שדעתו יפה יטגן בה בצים. יעקב בר' מאיר זלה"ה:

124

קכ״ה^וארוכות סי' רט"ז. אירע לישראל שהלך לעשות גבינות בכפר ולראות החליבה ופעם אחת לא בא בתחילת החליבה ושאלו להר"י אם יש לחוש שמא היה חלב טמא כבר בקדירה שהיו חולבים והתיר ר"י הגבינות דהא חלב טמא אינו^זצ"ל מעמיד. והכי מפ' ר"ת בפ' אין מעמידין (ר' לה.) דטעמא דגבינות אסורין משום ניקורי דמסיק ריב"ל דאי איפשר בלי צחצוחי חלב ומפ' ר"ת דל"ג אלא וטעמא דניקורי קאי וקיי"ל כריב"ל ולא כשאר אמוראי דהתם^חצ"ל דאמרי. אמרי טעמי אחריני וכיון דמשום דניקורי אסירי אנן לא מזהירינן בזמן הזה אגילויא וראי' פשוטה מנא^טצ"ל ר'. לר' לדבריו בירושלמי (ע"ז שם.) דקאמר שהארס עומד בין נקבים ולא כפירש"י דגריס אלא ומפ' דאי איפשר בלי ציחצוחי חלב טמא ודוקא חלב שחלבו גוי כשיהודי בא לקנות אח"כ אפי' יעש' ישראל ממנה גבינה משום^יט"ס הוא וצ"ל דחיישינן. ריש לקיש לעולם שמא יש בו מעט חלב טמא ואע"ג דאינו קאי ביני איטפי כדאמר בע"ז אבל הכא שרי ומצינא למימר דבמקום שידוע שדעתו של גוי להקפיא החלב ולעשות גבינות^כצ"ל שרי ואין לחוש כו'. ולחוש לחלב טמא ושאר טעמי דהחלקת שומן חזיר וטעמי דהתם לא שייכי הכא ומיהו לכתחילה אין להקל כי פשט איסורו לילך בשעת החליבה ושמעתי שהיו מספרים שפעם אחת אמר גוי לישראל בוא וקח מאתים גבינות מחוב שאתה נושה בו והרי החלב נחלב כבר והלך היהודי ועשאם^לצ"ל גבינות. והתירם לו ר"ת ויכול להיות שהתירם מטעם דפרי' אמנם אין לסמוך על קולא זו. יצחק בר' שמואל זלה"ה:

125

קכ״וה' יענה את שלום אהובי ר' אליקום הוי ידוע כי מאוד אני נפלא על בני אדם הנודרים^מצ"ל לילך. על בית הקברות כי קצת היה דומה לדורש אל המתים דלא מצינו רק גבי כלב שנשתטח על קברי אבות (סוטה ד' לד:) היינו שמתפללים לה' ומקום קדוש גורם שתהא תפלתו נשמעת כדאשכחנן גבי אברהם אל המקום אשר עמד שם מלמד שהמקום גורם א"נ אדם שביזה את המת ולכבודו משתטח על קברו זה מצינו (חגיגה ד' כב:) אך נשים ובני אדם שאינם יודעים זה לא ידעתי הליכתם למה ואני רגיל לכל הבאים אלי לפתוח להם בחרטה ויתירו להם הנדר ויתן לצדקה מה שהיה מוצא על הדרך ואחר כך יתן מה שנשאר כפי מה שהיה טורחו והילוכו זה יתן לצדקה וינצל מצעקה. חיים פלטיאל תולעת:

126

קכ״ז^נהובאת בקיצור במרדכי פ"ב דפסחים סי' תקס"ז. אני המחבר נשאלתי על חביות של שכר שנתנו בה יין קודם הפסח. והשבתי נר' בעיני ומורה אני הלכה למעשה חביות של שכר מדיחה במים^סבהכ"י יפים וט"ס: יפה ומנגבה קודם הפסח ונותן לתוכה דבש ויין לכתחילה לצורך הפסח ושותהו בפסח שהשכר הנפלט מן החביות לתוך היין או לתוך הדבש בטל בס' דקיי"ל היתר בהיתר בטל כדפסק רשב"ם דתני פ' בתרא דכלאים (פ"ט מ"א.) צמר גמלים וצמר רחילים שטרפן זה בזה אם רוב גמלים מותר פי' להביא פשתן לשם אלמא אע"ג דאיסור כלאים הוי במשהו אפי' נתערב חוט של פשתן אחד בבגד שלם של צמר כיון שכבר נתבטל צמר של רחלים בשל גמלים ברוב אינו חוזר וניער אח"כ עם הפשתן לאסור במשהו ואע"ג דמשהו דכלאים דאורייתא וכ"ש במשהו דחמץ דרבנן שאינו ניער בפסח אחר שנתבטל וכשם שצמר של גמלים וצמר וחילי' אע"פ שמותרים זה עם זה מבטלים זה את זה האי שכר ויין נמי אע"פ שהם מותרים זה עם זה מבטלין זה את זה ואין שייך כאן לומר אין מבטלין איסור לכתחילה (ביצה ד' ד':) הואיל דבשעת^עצ"ל נתינת: יין ודבש לחביות מותרין בשכר אע"ג דהיכא^פבהכ"י דביטל וט"ס. דבישל היתר בקדירה של איסור שאינה בת יומא אסרינן דמשערינן בכל הקדירה משום דלא ידעינן כמה בלעה תחילה היינו דוקא שכשבלעה איסורא בלעה כגון נבילה ושאר איסורין או כגון חלב לגבי בשר הלכך הואיל לא ידעינן כמה בלעה אחמרוה רבנן ואסרי' אבל הכא כשבלעה חביות זו את השכר התירא קבלעה וכשנותן לתוכו יין או שמן או דבש הכל הוי התירא דלא אחמרינן כולי האי שתהא כל החביות כולה אסורה ואין לשער כי אם מה שפולטת ביין דהיתר וכשהרצתי דברי לפני מורי אבי העזרי והשיבני כלשון הזה אם לא היה מותר אז היה לאסור כל יינות שסביב קלוניא ולמורי' רבי' שמחה כמו כן שאלתי והשיבני גם הוא להיתר הלכך חביות של שכר מדיחה במים ומנגבה ונותן לתוכה יין ודבש קודם הפסח ושותיהו בפסח כי שכר הנפלט מן החביות לתוך יין בטל בס' ואם משום שמרים נר' בעיני ששמרים של שכר גופייהו מותר לאכול בפסח אי לית בהו כלל ציחצוחי שכר דאמר רב זביד האי דורדיא דחמרא בתר תריסר ירחי שתא שרו (ע"ז ד' לד.) והיינו טעם שכבר נתייבשו וכלה מהם טעם יין וצחצוחי היין (שם ד' לד:) א"ר אחא בר אבא הני פורציני דארמאי בתר תריסר ירחי שתא שרי פי' פסולת של ענבים ורמי בר תמרי דהוא רמי בר דקולי עבד בה מעשה בפי' כל הבשר (חולין ד' ק"י.) ואמר בירושלמי פ"ק דדמאי (משנה ג'.) שמרי גוי אסורין בהנאה הא שיבשו אין בהם משום ע"ז הא למדת דשמרים שיבשו אין בהם משום ע"ז^צצ"ל ואינם. בכלל יין נסך ואפי' באיסור ניסוך דחמיר כ"ש באיסור שכר בפסח דקיל דשמרים אינו אלא טינופת בעלמא כדמוכח פ' סאה תרומה בירושלמי (שלהי פירקא) אין טינופת תרומה מצטרפ' עם התרומה לאסור על החולין^קכנר' יש למחקו. (לעלות לתרומה) לוג יין^רצ"ל עכור שנפל לפחות ממאה לוג צלול שאתה כו' ועי"ש בירושלמי. צלול שנפל למאה לוג עכור שאתה מוציא שמרים שבו פי' שאינו מצטרף לאסור שאינו כי אם טנופת בעלמא הא למדת דשמרי יין אינן בכלל יין לא לענין תרומה ולא לענין הנאת ע"ז וה"ה שאינו בכלל שכר לענין חמץ הלכך לפי מאי דסלקא דעתין מעיקרא לדמותו לבית שאור שאין הגעלה מועלת לו דאינו נפלט ליכא למיחש ולא מידי דטנופת בעלמא הוא והוא שהשכר כולו נפלט אע"פ שהשמרים אינם נפלטין לא חיישינן ולא מידי:

127

קכ״חותו נראה בעיני דמה שהשמרים מחמצין לאו משום דהוי חמץ כמו שאור כדפ' שאינו אלא טנופת בעלמא ומחמת קיוהא הוא שמחמצין שהרי כמהין ופטריות מחמיצין החלב ושרו בפסח משום חמץ ותפוחים דאכלינן בפסח מחמיצין את העיסה בפ' כל המנחות (מנחות ד' נ"ד.) הילכך נראה בעיני כדפ' דחביות של שכר שהדיחה ונגבה ונתן בה יין או דבש קודם הפסח מותרים בשתי' בפסח דטע' הנפלט בטל בס' ואפי' אם תימצי לומר דבעיא לשעורי חביות כדמשערינן בכל הקדירות ואין כאן ס' אפי' היכי דשהי שכר לילה שלם בדופני החביות מותר ואפי' נתן בתוכה מורה אני דשרי משום שהמשקה של שכר שנפלט לתוך היין או לתוך הדבש נותן טעם לפגם הוא דכל הנבלע בכלי ולן בו לילה שלם ונפלט פוגם שמי שמכניסני באותה דיעה אז מאי קשיא לי' דאימר משקין אינן נפגמים בלינה ובפליטה אלא כל הנבלע בכלי ולן לילה אחר ונפלט^רנ"ל מפגמת? ומפגמת היין והדבש שבחביות ושרו שכך פסק רשב"ם וה"ר אליעזר מבהם ז"ל דנותן טעם נפגם בפסח שרי אני ראיתי בפריש בחג הפסח לאחר שיצאנו מבית הכנסת שהתיר מורי רבי' יהודה ז"ל טעם לפגם וה"ר יחיאל בר יוסף היה באותו מעמד וכן אני נוהג תדיר בטעם לפגם בפסח ואפי' אותן שאוסרין טעם לפגם בפסת היינו שאם היה בעין היה נותן טעם לשבח אבל שכר ביין אפי' בעין מפגים הילכך מכל פנים נראה בעיני היתר גמור. יצחק בר' משה נב"ה:

128

קכ״טנראה לי להתיר את התרנגולת שנמצא בה הלב בין לאחר מליחה בין לאחר צליה אפי' כי לא מצי שריק כגון שהתרנגולת שלימה מטעם כבולעו כך פולטו וכ"ש אם נמצא בין החתיכות או בתרנגונת שאינה שלימה דאיכא למימר דמא מישרק שריק כדאמר גבי כבדא עילויא בישרא (חולין ד' קיא.) וגם כבד שנמלח בין החתיכות או שנמצא בתוך התרנגולת ונצלה בה והיא באותו ענין שאין לומר מישרק שריק נראה שיש לומר כבולעו כך פולטו (פסחים ד' ע"ד:) מותר: יצחק בר' שמואל זלה"ה.

129

ק״לפעם אחת שחט ר"י תרנגולים לחופה אחת ובדק בין כל אחת ואחת לאחר ששחט הרבה בדק סכינו ונמצא פגום ולא ידע באיזו תרנגולת נפגם שנתערבו יחד ושאלו לר"ת והשיב^שבהכ"י אשר לפני כתוב כאן הג"ה בכתב ישן אחר. נראה דאור זרוע פליג בהא בפ' גיד הנשה: תשליך מהן אחת ויהיו כולן מותרין דבטילה היא ברוב ואינה ראויה להתכבד כיון שעדין הנוצה עליה ומחוסרת תיקון גדול ואע"ג דכל אחת קיימא בספק ספיקא ספק אם זו היא ספק אם אחרת ואת"ל זו היא דילמא בעצם מפרקת נפגמה מ"מ מיד כשנפגם הייתה כודאי איסור ואין להתיר כולן מטעם ספק ספיקא בלא השלכת אחת מהן ומיהו כיון דהרבה בני אדם אוכלין מהם מותרין דבכל אדם איכא ספק ספיקא ואין זה איסור כיון שאינו אוכל מכולן מיהו בב' תרנגולים או ג' כה"ג לאדם א' או לשני בני אדם צריך להשליך אחת דשמא אדם אחד אוכל משלשתן מעט מכל אחת ויאכל ודאי איסור אע"ג דאיכא ספק ספיקא וזה הדין נוהג גם בשאר איסורין הבטלין ברוב:

130

קל״אמעשה בא לידי בחתיכה שהיה דבוק בה חלב ולא היה בחתיכה ס' לבטל החלב ונמלח עם שאר חתיכות ולא היה בהם ס' לבטל אותה חתיכה וראיתי שהתירו וגם הראו לי תשובת ה"ר שמואל שירמורל ז"ל והיה כתוב בה להתירא ואני אסרתי ושלחתי לה"ר שמואל ז"ל לסוף התשובה ושוב אמר לי מורי הרב שמותר מ"מנ שאם החלב מפעפע בכל החתיכות מחתיכה לחתיכה הרי כולם מצטרפות ומבטלין את החלב אע"פ שאין בחתיכה הדבוקה בה ס' ואם אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה הרי לא נאסרה כי אם אותה חתיכה ואני אמרתי ח"ו שמורי הרב אמר כן שהרי כל רבותי אין סוברין כן ועור ראין שייך כאן לומר ממה נפשך כלל שהרי החתיכה שהחלב דבוק בה הוא תופסה בידו ומולחה ולאחר שמלחה כל צרכה מניחה אצל שאר חתיכות הילכך הואיל וחלב דבוק מיד כשמתחיל למלוח מתפשט בכל החתיכה ונאסרת זאת החתיכה ושוב פולטת ומבלעת בחבירתה לאחר שנאסרה ואוסרות כל החתיכות וסיגנון זה כתב מורי רבי' יהודה ז"ל בפ' גיד הנשה לדחות ראיית רבי' אפרים ז"ל שמביא ראי' לדבריו מן דיקולא (חולין ד' צ"ח.) ומוקי לה בסל מלא בשר שנמלח ודווקא התם שייך לומר ממ"נ מפני שהחתיכות מלוחות כולם מונחות בסל זה אצל זה וזה על גב זה ורותחות מכח המלח ונפל עליהם כזיתא דתרבא כשכבר הם רותחות ושייך למימר מתפשט שכבר הם מלוחות פולטות בשעת נפילת החלב אבל הכא שהחלב דבוק והכל חתיכה אחת והוא אוחז אותה ביד ומולח ה"נ דודאי היא נאסרת תחילה וחוזרת ואוסרת כל החתיכות ותו דאפילו בההיא דיקולא שאין החלב דבוק בה לא סבירא ליה לרבי' שלמה ז"ל ממה דמפרש דיקולא קלחת כדפ' רבותי וטעמא כדפ' לעיל הלכך מכל פנים נראה בעיני שהחתיכה שהחלב דבוק בה ואין בה ס' ונמלחה עם שאר חתיכות ואין בהן ס' באותה חתיכה כולן אסורות. יצחק בר' משה נב"ה. ושלחתי לה"ר שלמה ז"ל והשיבני למה שכתבתי למשא ומתן בעלמא כתבתי בראשונה אבל לענין הלכה למעשה כשבא לידי אני מורה כן כדבריך כן השיבני:

131

קל״ב^תהובא בהג"א פ"ח דחולין בשם א"ז. וכשמדיחין הבשר אחר מליחה רגילין לתת תחיל' מים בכלי ואח"כ נותנין הבשר מיהו אם נתן הבשר תחילה בכלי ואח"כ המים לא נאסר הכלי בכך כיון שהבשר כבר שהה במליחה ופלט הדם ואין נשאר רק דם בלוע במלח שסביב הבשר:

132

קל״גמי שאין לו בנים ויש לו אח ובא לגרש את אשתו שלא תיזקק ליבם אחר מותו ואין אשתו אצלו ולא שלוחה לקבל גיטה אין הבעל מזכה גיטה^אתשובה זו צע"ג מדוע לא יהא רשאי לעשות שליח להולכה. וגמר' דיבמות המזכה גט כו' איירי לעשות שליח לקבלה כדפירש"י. ונ"ל דכל התשובה ט"ס הוא. והיא הנזכרת באריכות סי' תקל"ט. וצ"ל כאן כמו התם. והגאון אב"ד דנאוואהרידאק נ"י הגיה כך. אין הבעל מזכה גיטה לקבלה ואינו יכול השליח אף להוליכו לאשתו להעשות שליח כו' כצ"ל. וכונתו להא דגיטין ד' ס"ג א' התם אדם יודע כו' וגמר ונתן לשם הולכה הכא טעי. וגם כאן אינו נעשה שליח להולכה כיון דמספקא לן בגמ' יבמות כו' אי זכות כו' ה"נ טעי בה בעל וקמשוי לי' שליח לקבלה. ועי' באה"ע סי' קמ"ה סעיף י' פסק להיפך. להוליכו לאשתו לעשות שליח להולכה אע"פ שכל שאר מגרשין עושין שליח להולכה במקום שיש יבם שאני כדאמר בהאשה שהלכה ביבמות (דף קי"ח:) בעא מיני' רבא מרב נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון^בצ"ל דסני'. דסבירא לי' זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו^גצ"ל או דילמא זימנין כו'. א"ל תנינא וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת:

133

קל״ד^דהוזכר במרדכי פ"ב דפסחים סי' תקנ"ו. מעשה שנמצא חיטה במצה בפסח ושאלו לרבי' שמשון ואסר כל המצות שנאפו עמה משום דחמץ בזמנו במשהו ואח"כ חזר בו מדתנן פ' דם חטאת (זבחים דף צ"ז.) רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה לא כל הרקיק ולא כל החתיכה אסורה אלא אותו מקום הבלוע משום דאין רקיק מפעפע וכן חיטה שנמצא ברקיק אינה מפעפעת ואינו אסור אלא בצלי ובאפוי מקום מגעו^הצ"ל אסור. והשאר מותר. כך מצאתי בכתיבת ידו הקדושה:

134

קל״ה^ושם סי' תקנ"ח בשינוי. ועוד ראיתי קדמונינו שאוסרים בפסח תרנגולת שנמצא בה חיטה בבישול לתת לעכו"ם ונראה דאפי' למוכרה מותר הואיל ואין באיסור כדי הנאה שהרי אינו נהנה מן החיטה ולא מטעם היוצא ממנה וראי' מקנקנים של גוים שמותר לתת לתוכן שכר (ע"ז ל"ג.) והטעם אע"פ שיין נסך בלוע בהם הואיל ואינו נהנה מן הבלוע מותרין בהנאה דאי לא תימא הכי לא מצינו ידינו ורגלינו שהרי מחמין^זצ"ל לן. לו חמין ביורות אסורות בפסח ורוחצין בהם וכל צורכי הנאות אנו נוהגים מכלים ישנים בפסח ואפי' אם נתיר אותם מטעם נותן טעם לפגם לכתחילה היה לנו לאסור הנאתו אלא ע"כ הואיל ואין בהו כדי הנאה מותר שהרי^חצ"ל אינו. נהנה מן הבלוע וגם קדירות^טצ"ל בפסח. של פסח מותרין להשהותן וה"ה למוכרן לעכו"ם שהרי אינו נהנה מן האיסור הבלוע בכך ואם שגיתי השיבני ואשובה יהודה בן רבי' משה הכהן ז"ל:

135

קל״ואשר שאלת ממני לשאול מרבותי הגדולים אם מותר לשחוק פלפלין ביו"ט בלא שינוי הנה שאלתי לפניו והשיב לי כמו שנראה בעיניך שאסור לשחוק בלי שינוי ואין בידו יותר ראי' להביא מתלמוד שלנו כי אם אשר הבאת אתה בעצמך מההיא דשלשה דברים אסרו חכמים (ביצה דף כ"ג.) וזו א' מהן רק זה הוסיף על דבריך שבתלמוד ירוש' (שם) ובתו' (פ"ב דביצה) אוסר לשחיק פלפלין ביו"ט שלא תאמר שמא אותה משנה מיירי בשבת ולא ביו"ט ואע"ג דפרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה^יבכ"י ואמרו וט"ס הוא. ואסרו חכמים זה מיירי בשבת מיהו גבי שחיקת פלפלין דאסרו אפי לו ביו"ט דהא בתלמוד ירושלמי ובתוספתא אוסר בפי' ביו"ט:

136

קל״ז^כארוכות סי' נ"ה. ומרדכי שבת פי"ד סי' שפ"ה. ועי' עוד בהגמ"י פ' כ"א מהל' שבת אות ד': שאל הר' אהרן ז"ל את ה"ר אביגדור ז"ל אדם החש בעיניו או בראשו אם יכול ללחוש בשבת מי הוי בכלל הרפואות שגזרו עליהם בשבת משום שחיקת סממנים או דילמא דלא גזרו אלא על רפואות שיש בהם ממש כגון משקה או אוכל שבזה יש לטעות ויבא לשחוק סממנים אבל ללחוש ולמדוד הראש כדרך הנשים שרי. והשיב מה"ר אביגדור דודאי שרי והביא ראי' מירושלמי דפ"ח שרצים במ' שבת (הל' ג'.) דקאמר התם לוחשין לעין ולמעיים בשבת ונראה כמו שמעיים אבר גם העין אבר דהיינו עין ממש וה"ר יחיאל ז"ל דחה הירושלמי ופי' דהתם מיירי בעין הרע וה"פ אדם החולה מחמת עין הרע לוחשין משום דסכנה גדולה הוא משום דבתר הכי מייתו ענינים הרבה מעין הרע מיהו עוד הביא ה"ר אביגדור ראיי' מפ' חלק (סנהדרין דף ק"א.) דקא אמר התם אמתני' דהלוחש על המכה מעבירים כלי על גב העין בשבת פי' כלי מתכות לצנן ועוד פי' אתר פירש"י ז"ל התם שמסבבין את העין בשבת שלא יתפשט הנפח כו' וכ"ש שמותר ללחוש לו ולמדוד לו. ועוד העיד ה"ר אביגדור ז"ל שפעם א' חש רבי' שמחה ז"ל בעיניו ואשה אחת למדה למורי ה"ר אביגדור לחש והיה לוחש לו על העין בשבת בבוקר ובערב וה"ה לראש ומעשה רב וראוי לסמוך על עין גדול כמוהו:

137

קל״חמעשה בראובן שהכה את שמעון ושמעון בשעה שהכהו בעוד שלבו חם קראו לראובן ממזר וירדו לדין לפני ה"ר יצחק ורצה ראובן שגם שמעון יעשה לו דין בשביל שקראו ממזר ופטרו מוהר"ר והביא ראי' לדבריו והיה כי יחם לבבו והשיגו:

138

קל״טוששאלת ראובן שנתן לו הגוי כספו להלוות בריבית אם מותר להלוותו לישראל בריבית הואיל ואינו נהנה ראובן כלל והריבית יבא לידי גוי כך דעתי נוטה שאסור להלוות כספו של גוי לישראל בריבית דכיון דאין לו שליחות לגוי אישתכח דישראל קשקיל ריבית והוה לי' ריבית הבא מלוה ישראל למלוה ישראל דת"ר (ב"מ ד' ע"א:) מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל מדעת ישראל אסור כיצד ישראל שלוה מעות וכו' אם העמידו אצל עכו"ם מותר ופריך התם כיון דאין שליחות לעכו"ם אישתכח דישראל קשקיל רבית ומתרץ אמר רב פפא כגון שנטל ונתן ביד מכלל דבע"א אסור. מכתיבת ידו של ה"ר חיים פלטיאל תולעת שיחי':

139

ק״מיש אוסרין למרט שער בית השחיטה ביו"ט והכי משמע בבכורות פ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ד:) ר' יוסי בר משולם אומר עושה מקום לקופץ מיכן ומיכן ושוחט וכנגדו ביו"ט מותר משום דהוי כלאחר יד הא בעוף דהוא דרכו אסור כדאמר התם (שם דף כ"ה.) כנף אורחיה הוא מיהו יש שמתירין דכי היכי דמותר למרוט משום דהוי כלאחר יד כמו כן מריטת עוף ביו"ט מותר משום דהוי אב מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עלי' דכי היכי דנתיר כלאחר יד ה"נ נתיר מלאכה שאינה צריכ' לגופה ועוד יש סברא להתיר כיון דסופו לתלוש כל הנוצה מה לי קודם שחיטה מה לי אחר שחיטה^לכפול לקמן סי' תל"ט עיי"ש. ומטעם זה נמי ללבן הטירפא ביו"ט מותר דלא מיבעיא מבשר לגבינה או מגבינה לבשר דלא הוי כמתקן מנא כיון דלא נאסרה אלא אפי' של עכו"ם לא מיחזי כמתקן דאפי' מותרת רגילים לחממה על האור:

140

קמ״א^מארוכות סי' צ"ה מרדכי פסחים פ"ד סי' תר"ב הגמ"י הל' שבועות פ' י"ב ששאלת על מי שרגיל להתענות בכל שנה תענית לפני ראש השנה ויוה"כ או מי שרגיל שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז ועד ט"ב ורצה לחזור בו מחמת שאינו בריא א"ל מורי קרובי ה"ר יהודה הכהן ז"ל שצריך ג' הדיוטות להתיר לו וראי' מפ"ב דנדרים (דף פ"א:) דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו וכן משמע בירושלמי דר"פ מקום שנהגו דהוי כמו נדר ונשאל לחכם ומתירין לו. מאיר בר' ברוך שיחי':

141

קמ״בעל ענין ריבית שטוען שמעון על ראובן פעם א' השכנתי לך משכון של עכו"ם ולאחר^נבכ"י הימינ'. ולית לי' פתרא. הימים פדיתי המשכון^סצ"ל בידי. ביר ממך ונתתי לך ריבית מידי לידך ולאח"כ נתן לך העכו"ם ריבית ועתה אני תובע ממך שתחזיר לי הריבית וראובן השיב באותו הפעם כשפדית המשכון ממני אמרתי לך אם נתנו לך העכו"ם ריבית אז תתן לי ואם לאו אל תתן לי ואתה אמרת כן הוא נתן לי פסק רבי' ר"ת שאפילו נתנו העכו"ם לשמעון ריבית אסור לתתו לראובן ואסור לראובן לקבלו אם לא שמשעה שלוה שמעון המעות מראובן על המשכון שהיה מסתלק לגמרי מן המשכון כאלו מכרו לו שלא היה לשמעון כלל עסק עם המשכון אז יש לו ליתן לראובן מה שנתן הגוי ועל השבועה ששאלת נהוג עלמא להשביע המחויב שבועה ביום הכניסה הבא ראשון:

142

קמ״גוששאלת אם הקטנים יכולים להנשא מן הנכסים כדרך שנישאו הגדולים בחיי אביהן ושוב יחלקו הנכסים הנותרים. לא כן אלא יחלקו הנכסים בשוה כדתנן פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ט.) הניח בנים גדולים וקטנים וכו' עד ואמרו הקטנים הרי אנו נישאין כדרך^עצ"ל. שנישאתם שנישאת אין שומעין להן אלא מה שנתן להן אביהן נתן פי' ירויחו הגדולים כל מה שנתן להם בחייו:

143

קמ״דוששאלת כמה שיעור כתובה זה תלוי במנהג המלכות ואתם אם אין לכם מנהג יש לכם לנהג כמנהג מקום הנישואין ואם נישאו שם תנהגו כמנהג הקהילה הסמוכה לכם ואם גם אין מנהג להם אז תגבו אותה כתובה התוספות ממטבע היוצא בעיר מלבד מאתים זוז שהן עיקר כתובה לבתולה וכל זוז וזוז משקלו שנים ומחצה למשקל הברזל וכשתבא לגבות כתובתה יש להשביעה שלא עיכבה כלום שלא נתנה ולא בזבזה מן הנכסים שלא כדין לא בחיי בעלה ולא לאחר מותו ויש לה לשום הכל ואפי' כרים וכסתות אין^פצ"ל לה. ליטול אלא בשומת כתובתה ואפי' בגדיה שמין לה כדאי' בפ' נערה (כתובות דף נ"ד.) אבל המסים שנתנה אין לנכות לה והיתומים יכולים להגבות לה ממקרקעי או מכל מיני מטלטלי שירצו ולבת קטנה יש להן ליתן עישור נכסים מן מקרקעי שהניח להן אביהן ולא ממטלטלי כגון אם הניח להם שוה ק' זקו' קרקע ואפילו הניח להם אלף זקוקי' מטלטלין לא יתנו לה אלא י' זקו' שהן עישור נכסי הקרקע דפרנסה אינה כתנאי כתובה (שם דף ס"ח:):

144

קמ״הוששאלת אם מגילה צריכא היקף גויל ועמוד פסק ר"ת כיון דנקראת ספר יהיבנא לה דין ספר תורה בר מחדא מילתא דיהבינן לה דין אגרת לענין שאם הטיל בה ג' חוטי גידין וכל שאר תפר בפשתן כשרה (מגילה דף י"ט.) ובמס' סופרים^צ(עי' בהגמ"י פ"א מהל' מגילה אות נ' בשם ר"ת שמגילה יש לה כל דין ס"ת גם למנין השיטין כדאי' במס' סופרים: ור"ל גבי ס"ת שם פ"ב ה"ו וה"נ למגילה. הגר"ב): (לא מצאתי) יש שיש לכתוב מ"ב שורות במגילה כמנין מסעות שבאלה מסעי:

145

קמ״ו^קהובא בהגמ"י ח"ב מהל' מגילה אות ה' ושם באורך יותר. הנ"ל. ומה שנוהגים ליתן בפורים לשפחות בעיר חדשה שלא הרגילם בכך אסור להרגיל' ורבי' אפרים ז"ל היה קורא עליהן וכסף^רצ"ל הרביתי לה. הרבותי להם וזהב עשו לבעל אבל במקום שהרגילם כבר אין לבטל הדבר מפני דרכי שלום כדתנן (גיטין דף ס"א.) מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום:

146

קמ״זועל אשה מוכת שחין דבר פשוט הוא שכתמיה טהורין דודאי מפקי דמא ונצבעה סדינין וחלוקה ומן המקור שלא בשעת ווסתה ספק מוציא מידי ודאי וכ"ש גבי כתמים דרבנן שתולין להקל ולא מיבעיא שלא בשעת ווסתה אלא אפילו בשעת ווסתה ולא בדקה ושוב מצאה כתם על סדינה או על חלוקה טהורה כיון דקיי"ל (נדה ד' ט"ז.) ווסתות דרבנן וכ"ש בימי ליבונה דתלינן להקל:

147

קמ״חוששאלת על נשים אם יכולין לצאת בסודרין שעל ראשן בשבת מותרות רק שיהו שני ראשי סודרין קשורין יחד שלא ישא בו הרוח:

148

קמ״טספק בכור שנולד מפרה זקינה שהיתה חולבות מכבר קיי"ל (בכורות דף כ': ע"ש בתו' ד"ה חלב) דחלב אינו פוטר ואם מת אותו ספק בכור טעון קבורה עם עורו כמו ודאי בכור שמת כדתנן פ' טבול יום (זבחים דף ק"ג:):

149

ק״נ^שעי' ד"מ יו"ד סי' ש"ו אות א'. וששאלת כהן עני יכול ליתן לכהן עשיר אם נולד לו בכור רשאי הוא ואם לא ירצה הלה לקבלו רשאי דמצי אמר כיון דלא חייבתך תורה אלא מתנה בעלמא קא יהבית לי לא בעינא כדכתיב שונא מתנות יחי':

150

קנ״אכהן שנולד לו בכור בהמה טהורה לא יאכלנו בלא מום וכשיפול בו מום יכול לעכבו לעצמו ויאכלנו דכהנים חייבים בבכור בהמה טהורה דלא נפטרו כהנים ולויים אלא מפטר חמור ומפדיון בכור אדם כדתנן בבכורות (דף י"ג.):

151

קנ״בוכוס של כסף שתשמישו בצונן אם ידוע שאין משתמש בו אלא בצונן לא בעי הגעלה כדאמר פ' כל שעה (פסחים דף ל':) כל הכלים שנשתמש בהן חמץ ישתמש בהן מצה אבל העולם רגילין להגעילן לפי שמחממין יין ושופכים מרותח לתוכו:

152

קנ״ג^תמרדכי פ"ב דשבועות סי' תשל"א בשם הר"ם ז"ל באורך. ואשה ששמשה שלא בשעת ווסתה ומחר בדקה עצמה ומצאה דם אין צריכין כפרה ואסור לומר לה שצריכה כפרה דא"כ יהא לבה נוקפה ותפרוש דכל כה"ג אנוסה היא ובפ' ידיעות (דף י"ח) קרי לה אנוס ואונס רחמנא פטריה. אבל שימשה בשעת ווסתה כמזיד דמי ותרוייהו עברי בלאו האיש והאשה משום^אצ"ל והזרתם את בני ישראל מטומאתם אזהרה כו'. שבועות דף י"ח: לא תטמאו את נפשותיכם אזהרה לבני ישראל שיהו פורשין מנשותיהן סמוך לווסתן:

153

קנ״דובשר שנמלח ושהה שיעור מליחה ונטף מן השק לקערה^בצ"ל הקערה. והקערה מותרת ואינה צריכה אלא הדחה בעלמא:

154

קנ״הועל החמאה של עכו"ם ר"ת ור"י מתירין גם בתשובת הגאונים כתוב להיתר אמנם בתשובת הגאונים שלי כתובה תשובת רב נתן מאפריקא ז"ל עד עכשיו היינו נוהגים להיתר אבל משהתחילו להביאם מחמת ומגוש חלב ומזייפין אותן בחלב אנו מנדין כל מי שיאכל אותן וישר כחן אותן שאינם אוכלין אותן ומ"מ הואיל ונפק מפומייהו דרבותינו הנקובים בשם להיתר לא מחמרינן כולי האי לאסור הכלי שנתבשל בהם למי שאינו רגיל לאוכלה ומנהג רווח בכל ארץ אשכנז שלא לאוכלה לבד מעיירות העומדות על גבולי צרפת:

155

קנ״ווששאלת על בית יד של עץ שבחמת אם חוצץ בטבילה^גצ"ל דבר. ודבר פשוט הוא דכל ידות הכלים שאין עתיד לקוצצן ולהסירן לא חייצי כדתנן פ' בתרא דמקוואות (פ"י מ"ג.) אילו אין צריכין שיבאו בהם מים וכו' עד ואזני החמת^דבמשנה כתוב ואזני. ואוגנו התורמל וכו' ואין חילוק בין שהאזנים ממין כלי בין שהן ממין אחר כיון שאין עתיד לפורקן:

156

קנ״זוששאלת אם יש לעשות פורים. ראשון באדר הראשון ולהתענות בערביתו^הצ"ל אין עושין. דהא דתנן פ"ק דמגילה (דף ו') אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים בלבד היינו אם קראו המגילה באדר הראשון ונתנו מתנות לאביונים ושוב נמלכו ב"ד לעבר את השנה אין צריכין לחזור ולקרות באדר השני כך הוא הפי' וכך מוכחת כל ההלכה:

157

קנ״חוששאלתם על יהודי שיש לו כרם אחר אם יכול ליטע בו זמורות שלא נשאו פרי אין חילוק בהן בין נשאו פרי ללא נשאו פרי דאפילו נשאו פרי שטענו ממקום אחר מחייבין בערלה ומונין להם משעת נטיעתן וכל פירות שגדלו בו תוך ג' שנים שמשעת נטיעתו אסור עולמות ושגדולים בו בכרם בשנה הרביעית מחללן על פרוטה ושוחק הפרוטה ומשליכה בנהר והפירות מותרים מיד לאחר החילול ודלא כה"ג שכתב^והלכות ערלה. ועי' תוס' ר"ה י'. דאסורין הפירות לאחר החילול עד השנה החמישית^זצ"ל דמההיא. ההיא דכל הנלקט מזה היום מחולל על המעות (ב"ק ד' ס"ט.) משמע דשרו לאלתר לאחר חילול ומ"מ מותר ליטע אפי' יחור של ערלה שלא נשא פרי מעולם כדתנן במס' ערלה (פ"א מ"ט.) ומייתי לה פ' הצלמים (דף מ"ח:) נוטעין יחור של ערלה וכו' מיהו יש לתת בו סימן שהוא ערלה שלא יטעו ויאכלו מפריו כדתנן במס' מעשר שני פ"ב ומייתי לה פ' מרובה (בבא קמא דף ס"ט.) כרם רבעי מציין אותו בקוזזות של^חבכ"י שלא דמה וט"ס הוא. אדמה ושל ערלה בחרסיס וכו' ואם לא נטע זמורות נטיעה גמורה^טצ"ל אלא. של הבריך מן הזקינה לארץ ולא הפסיקה ועדיין הזקינה^יצ"ל גדילה בשדה: אשדה אין פירות הבריכה אסורין משום ערלה דמזקינה ינקי ובתר זקינה גמרי אבל אם הפסיק הבריכה מן הזקינה מונה בבריכה שני ערלה. מאיר בר' ברוך זלה"ה:

158

קנ״טעל ראובן הטוען על שמעון מעות הלויתני וכשהיה לי לפדות את משכוני הוצרכתי ליתן לך ריבית ואני השכנתי מידי לידך ולא היה יד עכו"ם באמצע ואותו הריבית אני שואל לך. והלה משיב אמת נתת לי ריבית אבל על ידי עכו"ם בא ערבונך לידי נראה בעיני ששמעון נאמן בלי שבועה לומר שעל ידי עכו"ם בא הערבון לידו כדאמר בהשולח (דף ל"ז:) נאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד אפילו בלא שבועה וטעמא קאמר דלא שביק התירא ואכיל איסורא. כמו כן בנדון זה אם לא נתן לו כלל עדיין וזה רוצה ליקח ריבית יקח בלא שבועה מטעם זה אם המשכון עדיין בידו ואם כבר נתן הלוה הריבית וחפץ להוציאו מידו אין היכולת בידו שאין אדם עושה עצמו רשע לומר נתתי לך ריבית החזירהו לי שהרי לאו דלא תשימון עליו נשך קאי בין אמלוה בין אלוה בין אערב (ב"מ ד' עה:)^כצ"ל והי'. והיא לו להפסיד ערבונו קודם שהיה נותן לו ריבית. מאיר בר ברוך שיחי':

159

ק״ס^לתשובת מי' השייכים לפ' משפטים סי' י'. שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף צ"ד. ששאלת על ראובן שהלוה מעות לשמעון בחצי ריוח והיו המעות ביד שמעון עד שעבר שמיטה עליהן ואח"כ טען הלוה שמיטה וראובן לא ידע לטעון פרוסבול היה לי ואבד נ"ל דלא טענינן ליה אע"ג דאמר בפ' השולח (גיטין ד' לז:) כי אתו לקמיה דרב אמר פרוסבול היה^מצ"ל לך ואבד. בספר יריאים פסק דדוקא בימיהם^נצ"ל שהי'. שהוא מצוי בכל יום כתבת פרוזבול לפיכך אם^סאירע. יארע שלא נכתב פותחין לו לומר פרוסבול היה לי ואבד אבל בזמן הזה שאין עתה מצוי לכתוב פרוסבול הוי כמו מילתא דלא שכיח ולא עבדו רבנן תקנתא אבל מ"מ הוא עצמו יכול לטעון פרוסבול היה לי ואבד שכך בזמן הזה כותבין כמו כן פרוסבול דדבר קל הוא הרבה כדאמר בפ' השולח (גיטין ד' ל"ז.) רבנן דבי רב אשי מסרי מילתייהו אהדדי וכן ר' יוחנן מסר מילתי' לר' חייא בר אבא א"ל ר' צריכנא מידי אחרינה א"ל לא צריכת משמע דבדבר קל יכולין לתקן שלא ישמט וכן הלכה כאילו אמוראי בתראי ולא כמו שאמר לעיל באותו פרק (ד' לו:) דדוקא דייני דרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא אבל בשאר דייני לא. ושלום מאיר בר ברוך זלה"ה:

160

קס״אראיתי בני אדם שאינם רוצים לשתות שכר שעורים מפני איסור חדש מפני שנזרעה אחר הפסח ואין מי שיתירם. ול"נ להתיר מהא דגרסינן^עבהכ"י פ"ג וט"ס. פ"ק דר"ה (ד' י"ג.) בעו מיני' חבריא מרב הונא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו וא"ת דעייל ביד גוי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר עכו"ם משם יש לדקדק דתבואה הגדילה ביד גוי אינה צריכה התרת העומר ואפי' אם גדילה ברשות ישראל עתה בחוצה לארץ שאין אנו סמוכים לארץ ישראל נראה להתיר שאפי' מדרבנן לא גזרו דומיא דמעשר שלא גזרו בחוץ לארץ אלא הסמוכין לארץ כמו שכתוב פ"ק דחולין (ד' ז.) גבי ר' מאיר שאכל עלה של ירק וכו' מיהו אח"כ ראיתי בירושלמי בשלהי מס' ערלה אהא דתנן (קידושין ד' ל"ו:) כל מצות התלויין בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה וכלאים ר' אליעזר אומר אף החדש ר' יונה בעי קומי ר' יוסי למה לא תנינן אף חלה עמהם א"ל לא תני במתני' אלא דברים הנוהגים בישראל ונוהגים בעכו"ם וחלה אינה נוהגת בגוים הרי משמע דחדש נוהג בגוים. וי"ל דהכי קאמר לאפוקי לחלה שאינה בגוים ואף בארץ ישראל מה שאין כן בחדש ואין^פצ"ל לדחות. לדמות ההיא דראש השנה ולומר ודאי העומר אין להביא אלא מתבואה הגדילה ברשות ישראל אבל מה שגדל ברשות גוי נוהג בו דין חדש הא ליתא דא"כ מאי קאמר לא ס"ד דכתיב ויאכלו מעבור הארץ אכתי הוה לי' למימר דלא אקריבו ומה שאכלו ממחרת הפסח זהו לפי שהאיר המזרח מתיר כדאמר ר' יוחנן ורשב"ל במנחות פ' רבי ישמעאל (מנחות ד' סח.) אפי' בזמן שבית המקדש קיים האיר מזרח מתיר ודוחק לומר דההיא סוגיא דראש השנה פליגא אדר' יוחנן ורשב"ל אלא דפשיטא מה שנתגדל ברשות גוי לא צריך שום התירא אפי' האיר מזרח אמאי לא אכיל מעיקרא בע"כ לפי שהיה שם תבואה שגדלה ביד ישראל ותו גרסינן במנחות פ'^צט"ס הוא וצ"ל כל המנחות דף ה'. התכלת (ד' ה':) מה למנחת העומר שכן מתרת חדש ובשביעית שכן מתרת ספיחים ומדלא אמר שכן מתרת תבואת גוים ש"מ דתבואת גוים לא בעי התרה ואע"פ שיש לדחות ולומר דכ"ע ה"מ למימר הכי אלא דאית לי' תירוצא אחריתי אליבא דר' עקיבה מ"מ ראי' היא כי כן שמעתי אומרים שגם ר"ת זצ"ל היה מביא ראי' ממנחות להיתר ואני תמיה מיה' דגר'^קבכ"י כתוב גבי וט"ס. פ' ר' ישמעאל (ע"ז נ"ג.) גבי ואשיריהם תשרפו באש מכדי ירושה היא^רצ"ל להם מאבותיהם. לכם מאבותיכם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכו' א"כ התם בר"ה אמאי קרי לה תבואה של גוי אמאי ליהוי כשדה ישראל שזרעה גוי והא דאמר (תורת כהנים פר' קדושים. ספרי פ' תצא פ' רפ"ב.) פרט שקצרוהו גוים זהו גבי לקט שכחה וגבי שדה של גוים כדאמר התם בסיפא מיכן אמרו נכרי שקיצר את שדהו ואח"כ נתגייר פטור מלקט שכחה ופאה וא"ת שהגוי קנה התבואה בשינוי הזרעים הא תנן ב"מ פ' השואל (ד' ק':) שטף נהר זיתיו ונתנה לתוך שדה חבירו זה אומר זיתי גדלו וכו' ואמרינן בגמ' לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע וכו' והתם נמי (ד' קא.) פליגי רב ושמואל ביורד לתוך שדה חבירו ונטע שלא ברשות ואין להאריך בזה. ומיהו ההיא דמנחות דא"ר יוחנן ורשב"ל אפי' בזמן שבית המקדש קיים האיר מזרח מתיר^שצ"ל מצינו. ומצינו למימר דוקא כשראוי להביא עומר ולא הביאו^תצ"ל אבל לא בזמן שאין מה להביא כדאמר התם כו'. בזמן שאין מה להביא התם בראש השנה (ד' י"ג:) כר' זירא כל הראוי לבילה כו'. ברוך בר' שמואל ז"ל:

161

קס״בבפ' הישן. מצטער פטור מן הסוכה (סוכה (כ"ו.) ופריך והא אנן תנן חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה חולה אין מצטער לא. מיכן תשובה לאומרים שמותר לגוי לומר לחמם בית החורף מפני הצינה מדאמרו חולה שאין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה (שבת קכ"ט.) וחושבין מה שאדם מצטער מן הצינה שזהו כמו חולה שאין בו סכנה וליתא דהכא פריך חולה אין מצטער לא. אע"ג דההוא חולה נמי בחולה שאין בו סכנה מיירי כדאיתא התם לעיל מיני' ואפ"ה מצטער לא הוי בכלל. יחזקיהו בן הר' יעקב ז"ל:

162

קס״גאסור לחולה להתפלל תוך כובד חוליו^אצ"ל מפני. ועי' לקמן סי' תקכ"ה: שנטרפה דעתו ואין יכול לכוון ואני בעצמי נהגתי שלא להתפלל בחולי כ"א ק"ש לבד משום הא דאמר אבוה דשמואל כי הוה אתי באורחא לא הוי מצלי תלתא יומי (עירובין ס"ה.) כלומר לאחר חזרתו מן הדרך לא הי' מתפלל ג' ימים^בצ"ל שמפני מפני טורח הדרך והרוח^גצ"ל אוחזו. ואוחזו קורדייקוש ואינו יכול לכוון ועוד תניא (שם ס"ד.) שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה איזהו שתוי כל שיכול לדבר בפני המלך שיכור שאינו יכול לדבר בפני המלך אלמא כל שנטרף דעתו אסור להתפלל. שלמה לר' יצחק:

163

קס״ד^דארוכות סי' תקכ"ט. והובאת בקיצור בהגמ"י פ"ח מהל' תפלה סי' ט'. וששאלתם על עשרה מצומצמים שבבה"כ ואחד מהם מתפלל ביחיד אם יכולין הט' הנותרים להוריד לפני התיבה אחד מהם לומר קדושה וברכו וכל דבר שבקדושה כל זמן שהיחיד לא סיים תפלתו דכיון דאינו יכול לענות עמהם לא קרינא כל דבר שבקדושה לא יהי' פחות מי' ונמצא שאין כאן אלא ט'^הצ"ל ודאי דאי טוב הי' והגון שהי' ממתינים ליחיד עד שהיה גומר תפלתו כדי שגם הוא יזכה עמהן אפי' יש שם עשרה בלא הוא הי' טוב להמתינו כדפרי' אם יש שהות ביום להתפלל אבל משום דבר שבקדושה נ"ל כיון דהוא בב"ה מן האגף ולפנים מצטרף עמהן אפי' שאינו עונה עמהן קרינא בי' ונקדשתי בתוך בני ישראל דאכל בני ישראל^הצ"ל ודאי ? שריא ולא גרע מקטן המוטל בעריסה דאמר^וט"ס הוא וצ"ל בפ' סוף ג' שאכלו^זדמצטרף כצ"ל מצטרף לריב"ל ואפי' מאן דפליג עלייהו לאו משום דלא עני בהדייהו אלא משום דלא ידע למי מברכין דלאו בר מצות הוא אבל גדול דבר מצוה הוא אפי' לא עני בהדייהו מצטרף ואפי' אלם חייב בכל מצות והרי הוא כפיקח לכל דבריו ומצטרף אע"ג דלא עני בהדייהו וכ"ש דהאי יחיד דאיהו נמי בתפלה קעסיק ומקבל עליו עול מלכות שמים דמצטרף בהדייהו וקדמא שכינה ואתיא. (ברכות ד' ו'.) מאיר בר ברוך שיחי':

164

קס״ה^חארוכות סי' ט"ז. מרדכי מגילה פ"ג סי' תת"ח מעשה בא לפני רבי שאירעו ג' חופות ביום ד' והי' אחד מהן כהן ושני ישראלים וא"ר שכולם הי' יכולים לקרות בתורה^טביום ה' כצ"ל וכ"ה במפתחות. ? אע"פ ששנינו (מגיל' כא.) המוסיף אל יוסיף על ג' נראה בעיניו דהוי כמו מועד וקורין ד' כדאמר בפ"ק דכתובות (ד' ד'.) דמדמי חתן למועד לענין אבילות דדברים של צנעה נוהג ה"נ חתן יקרא ד' כמו במועד וא"ת אפי' אין כי אם חתן אחד נמי יקראו ד' והא קמן שאין עושין כן ושנינו דבמועד לא יפחות מד' אומר ר' שאין מועד אלא לגבי חתנים גרידייהו כדאמר פ"ק דמ"ק (ז':) חתן שנולד בו נגע נותנין לו כל שבעה ולאיצטיליתו וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל הלכך לגבי חתלים שויה כמועד ושרי למיקרי ד' אבל לאידך גופא לא:

165

קס״ואומר הר' ברוך דאין לפסול מגילה שכתובין ברכותי' בתחילתה ובסופה דהא דפסלינן ס"ת משום דהרבה בני אדם קורין בה ואיכא למימר שיאמרו ברכות כתובות באמצע אבל מגילה דחד גברא קרי ליכא למיחש ואפי' ס"ת לא ידענא לפסול אם הי' כתוב ברכה בתחלתה ובסופה כמו במגילה דהטעם שמא יאמרו כדפרי' כמו גבי אין קורא מסייע למתורגמן שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה: (מגילה ל"ב.)

166

קס״ז^יארוכות סי' ע"ז וקצרות סי' קכ"ה באריכות. ומרדכי ב"מ פ"ו סי' שמ"ו. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתע"ג. וששאלתם על מלמד שהתחיל ללמוד וא"ל בעה"ב לך מעמי איני חפץ בך ונתרצה המלמד ושוב חזר בו בעה"ב ורוצה לעכבו והמלמד אומר מחלת לי השיעבוד ואיני רוצה ללמוד עוד. ונר' בעיני דלא נמחל שעבודו באמירה וראי' מפ"ק דקדושין (ד' טז.) דפריך גבי עבד ולימא ליה באפי תרי זיל ומשני עבד עברי גופו קנוי אלמא לא זכי נפשיה באמירה וה"ה בנידון זה דמדמינן פועל לעבד עברי פרק קמא דב"מ (ד' י'.) ועוד נ"ל כיון שהשכירו הרי חייב לבן ללמדו ולא כל הימנו לאב למחול שעבוד הבן דזכין לקטן ואין חבין לו וראיי' מתוספתא דכתובות פ' מי שהי' נשוי נדר לזון את בת אשתו ושיברה לו לא כל הימנו שזכין לקטן ואין חבין לו ועוד ראי' מתוספתא דפ' בתרא (דכתובות) הפוסק מעות^כצ"ל לבתו קטנה וכ"ה בתוספתא. (לחתנו ולבתו) ופשט לה את הרגל כופין אותו ליתן שזכין לקטן ואין חבין לו מאיר בר ברוך זלה"ה:

167

קס״חבקצרה אשיב לכם אלופי ומיודעי ה"ר יצחק וה"ר אברהם הלוי על אודות ראובן שהשאיל לאשת שמעון מפתח של כסף ואומרת שהפסידה אותו ידעו כי בדבר התובע את אשת איש איכא פלוגתא טובא ביני רבוותא ורוב הגאונים הסכימו דאפי' באשה הנושאות ונותנת בתוך הבית פגיעתה רעה ולא משלם בעל הפקדון אשר הפקד אתה ואומרת שהפסידתו אמנם מחרימים סתם בבהכ"נ על כל מי שיש אצלו חפץ זה או אף לאחר זמן יבא לידו שיודה בב"ד ובכלל זה אף היא דחיישינן שמא עינה נתנה בו ואם לאו כותבין פסק דין לראובן עלי' שנתחייבה לפורעו לכשתתאלמן או תתגרש שויו של המפתח ואם אין ידוע שויו וזה אומר ככה תשבע גם היא לכשתתאלמן כמה שוה ותפרע שויו. כל זה יכתבו בפסק דין ואע"ג דמסיק רב אשי (ב"מ ד' ל"ה.) מי נשבע תחיל'^לצ"ל מי. למי שהפקדון אצלו וכו' ומשמע דהמפקיד נשבע כמה הי' שוה שאני התם דהמפקיד הוא נשבע סלע הלויתיך שקל הי' שוה אבל הכא נפקד^מנשבע כדתנן. כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין (שבועות ד' מד:)

168

קס״טוששאלת על ר' מאיר שתובע את ר' אליעזר שהפקיד בידו י"א זקוקים ורביע על מנת שיתן לו ר' אליעזר תמורתו בוורקנבורט וטען ר' מאיר שקיבלו ר' אליעזר מיד באחריותו למסור לו תמורתו בוורקנבורט ור' אליעזר השיב נתתו לי ע"מ שאחזרנו לך מיד לאחר אכילה כי הי' דעתך ליקח בו ביום לאחר אכילה. נ"ל כי יפה דנתם שר' אליעזר ישבע שהוא^נבהכ"י תיבה זו אינה ניכרת. וכצ"ל. כדבריו וששמר אותו עם שלו ולא פשע בו פשיעה גמורה דכיון דהי' בדעתו ליקחנו מיד לאחר אכילה לא הוי^סצ"ל לי'. למיקברי' דומיא דע"ש בין השמשות (ב"מ ד' מ"ב.) אבל אי הוה לי' למיקברי' אינו נפטר במה ששמר אותו עם שלו כיון דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע (שם) פשיעותא היא לאיחיובי אע"פ ששמרו עם שלו ואפי' הוא הוי שומר חנם כי בשלו רשאי לפשוע ולא בשל חבירו וההיא^עבתוס' לא מצאתיו וכנר' כיון להירושלמי ב"מ שם. ולא ידעתי כונתו: דתוספתא דב"מ לענין גניב' ואביד' ואין לי להאריך בזה כי בנידון זה פטור בשבועה כיון דלא הויא לי' למיקברי' כדפר' וכמו שפיר' דהיכא דה"ל למיקברי' ולא קברי' חייב ואפי' אם נתנו במקום שהיא רגיל לתת את שלו כך דנתי בשכבר. ושוב מצאת בס' רבי' משה בר' מיימון ז"ל (הל' שאלה ופקדון פ"ג הל' ג'.) כדברי ואתם וכל כנותכם שלום כנפש סר למשמעתכם. מאיר בר ברוך זלה"ה:

169

ק״עוששאלתם ראובן תובע את שמעון שחייב לו ג' זקוקים ורביע וחצי ונתן לו ערבונותיו למשכנם לגבאי צדקה ואם יחסר מהערבנות שאשאילנו משלי ערבונות ועליו לפדותם ועכשיו אני מזהירו לפדות ערבונתיו ושמעון אומר הן אך אותם רביע וחצי היו של ריבית שהלויתני מידך לידי וכו' שמעון ישבע שהיו ריבית ויפטור מהם דאע"ג דאין אדם משים עצמו רשע (סנהדרין ד' ט':) פלגינן דיבורא דאנפשי' לא מהימן לפסול לעצמו אבל אראובן נאמן בשבועתו ונימא דאותו רביע וחצי היו ריבית שהלוה לאדם אחר בריבית סוף דבר פלגינן דיבורא כעובדא דבר^פבגירסתינו ביניתוס. ביני (ד' כה) בפ' זה בורר חד אמר לדידי אוזיף בריבית פסלי' רבא לבר ביני וכו' משום דפלגינן דיבורא.

170

קע״אוששאלת המלוה לחבירו מעות ונפסל המטבע והוסיפו עליו פחות מי' בתמניא (ב"ק צז:) אם מטבע ראשון הוא שהוסיפו עליו אין זה קרוי נפסל המטבע אלא הוסיפו על המטבע ואם על המטבע הלוהו שא"ל בשעת המטבע ע"מ שתפרע לי מטבע שנותן לו מטבע היוצא עכשיו מן החדשים אע"ג דקא שבחי לענין נסכא כיון דלא שבחי לענין פירא כיון דהוסיפו בציר י' בתמניא אבל הלוהו סתם פורע לו כפי שוה חשבון מעות שהלוהו כמו שהיו בשעת הלואה נסכא ולא יותר:

171

קע״ב^צתשובה זו הובאת בס' הישר הגדול סי' תר"ח בלי שינוי ומי יודע איך באה כאן. ועל חפץ שפסק לו דמים ונתן לשלוחו למוכרו וא"ל שיהיה שלו מה שיוסף למוכרו על פיסוק דמיו וחזר בו המשלח ולא רצה למוכרו והשליח תובעו מה ששוה יותר מדמים שפסק כי ע"מ כן משך. נ"ל שטעה השליח מאי חזי דאזיל בתר דעתא דידי' ליזיל בתר דעתא דמשלח והוי כנותן בגד לארוג שיכולים שניהן לחזור כדאמר פ' האומנין^קעי"ש דף ע"ז ב'. אע"פ שמשכו תוספות דפיסוק כמין שכירות הוי ועוד שלא קיים תנאו שהרי לא מכרו:

172

קע״ג^רארוכות סי' תצ"ג וקצרות סי' רצ"ט בחסרון. וששאלת על ראובן שאמר אם אשחק עבור שום דבר אתן זקוק להקדש ונתן לאחר לשחוק עבורו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם (נדרים ד' ל:) ויש לחקור אם בלשון בני אדם הוא כך שכל האומר כך רוצה לומר לא הוא^שצ"ל ולא. וכ"ה בדפוס. אלא אחר עבורו או לאו ואם לא יוכל להתברר בלשון בני אדם הלך אחר לשון תורה שבכל דבר שלוחו של אדם כמותו (קידושין ד' מא:) כיון ששחק בשבילו כאלו שחק הוא עצמו ונהי נמי דאין שליח לדבר עבירה הא מסיק פ"ק דב"מ (ד' י':) דה"מ דשליח בר חיובא הוא אבל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא כגון שאמר לו כהן לישראל קדש לי אשה גרושה מיחייב^תצ"ל שולחו. שלוחו ונהי נמי דשליח עבר אלפני עור וגו' כיון דלאו בר חיובא הוא לההיא עבירה גופא שלא לקדש לעצמו אשה גרושה לא מיקרי בר חיובא ומחייב^אצ"ל כנ"ל. שלוחו וה"נ שליח לאו בר חיובא הוא שאינו נדור שלא לשחוק מחייב^בצ"ל כנ"ל. שלוחו ואע"ג דרב סמא^גליתא בגיר' בגמ'. (חמוה דרבינא משמיי דרב חייא) אמר הני מילי היכי דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד לא מחייב^דצ"ל שולחו. שלוחו א"כ ה"נ לא מחייב. נ"ל דהלכתא^הבהכ"י כחמוה דרבינא. וט"ס הוא. כרבינא דהוי בתראה וכ"ש רבינא שהי' תלמיד חבר דרב אשי דסוף אמוראי נינהו דהלכתא כוותי':

173

קע״ד^וארוכות סי' תצ"ג חסירה ומוטעת. קצרות סי' ש' בקיצור מרדכי ב"ק פ"ד סי' מ"ד בשינוי ובאריכות. אמנם לפי שהיא אסמכתא דכל דאי אסמכת' היא כבר נשאלתי ע"ז מגדול אחד מצרפת שהוא רוצה לומר נהי דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (קידושין ד' כח:) מ"מ לא עדיפא ממסירה להדיוט דאילו מסר להדיוט וא"ל אם אוביר ולא איעבד אשלם לך^זצ"ל אלפא זוזי לא כו' ממיטב (ב"מ ד' ק"ד:) אלמה מיהא לא קני בלא קנין ב"ד חשוב (נדרים ד' כ"ז:) ה"נ לא קנה רשות גבוה באמירה וכן נמצא בתשובות רבי' שמשון ז"ל^חהובאת לקמן סי' תקכ"ו. והשבתי דאסמכתא קניא במילי דהקדש וצדקה ונדר דרוב נדרים דאי נינהו אם יהי' ה' עמדי וכן אם נתון תתן את העם הזה וגו' וכהנה רבות ואין להאריך והא דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט פי' במסירה המועלת להדיוט בקנין ב"ד חשוב והכי הוי פי' כמו דברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמו (גיטין ד' יג.) דקיי"ל דתקינו היכא דאפי' מסורה לא קניא דהיינו בדאי אלא ע"כ ה"ק כמסורים כמו מסירה המועלת וכן נמצא בתשובת רב נטרונאי בר מר הילאי דאסמכתא קני במילי דצדקה וכן דננו כמה פעמים במעשים שבאו לפנינו. ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה:

174

קע״הוששאלת על מר מאיר שנתיישב בעיר אחת שנים רבות וקנה שם בתים ונטע שם כרמים ופרדסים ואכל את פרייהן וכתבת עליו שהיו מעררין עליו בחייו עד שבא מור' קרובי הר' יהודא הכהן ז"ל והחזיקו בישוב ועתה יש מבני העיר מעוררים להוציא את חתנו משם ואומרים כי חמיו לא הי' לו ישוב אם מורי החזיקו בישוב בתורת ב"ד מי הוא אשר יבא אחרי המלך אחריו אין להרהר כדי הוא מורי לסמוך עליו בגדולה מזו כי דינא בתר בי דינא לא דייקי ותגזור אומר לבטל את המעוררים ואם באנו להרהר אחר בית דינו צריכין אלו לדקדק אחר כל ב"ר שעמד להם לישראל מימות משה רבינו ע"ה עד עתה. ואשר כתבת שזה כבר עברו שנתיים ששאלתני מר' יצחק בר' רחביה שנתגרו בו טובי העיר והחזקנוהו בישוב משום דהוו לי' סהדי דדר בי' אבוה בשופי שנה או שנתיים ומטעם טומנין ליורש היכי דדר בי' איהו ג' שנים בשופי ממורי הר' יהודה הכהן שמעתי שהי' דן כן אין נ"ל טעם גמור דלא שייך הכא למימר טוענין ליורש (ב"ב ד' מא.) דהתם דוקא טענינן לי כגון זה פתח פיך לאלם דאי בעי טעין אנא מינך זבנתי' ואכלתי' שני חזקה. אבל הכי אפי' אי טעין מינייהו זבנתי' לא הוי טענה דכיון דאינהו נמי דיירי בהדי' בעיר ולא חיישינן למחוי הילכך אין חזקתו חזקה כדאי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' כט:) גבי ההוא דאמר אנא בשכונה גואי הואי וא"ל רב נחמן זיל^טצ"ל ברור: גמר אכילתך אמנם שגג ואפשר שמורי לא בתורת ראי' ברורה הי' דן כן במקום אחר אלא בדיני ישוב התלוים במנהג ונהרא נהרא ופשטי' והרבה מנהגים יש בדבר זה שאין להם על מה שיסמכו כהררים תלוים בשערה כשמצא לדבר סמך כל דהו עשה לו יחד וקבע בו מסמרות וכדי הוא לנהוג זה המנהג על פיו ולהנהיג באותו מקום כאשר קבע וכן בכל המקומות שלא^יצ"ל נהיג. נוגע דבר זה יתכן לנהוג כן:

175

קע״ו^כתשובת מיי' לס' שופטים סי' י"ג. וששאלת איך^לבכ"י מנהיגו וט"ס. מנהגינו בישוב להחזיקו בעד אחד או בעד מפי עד. במקומינו אין לנו מנהג ברור בזה כי לא בא דין זה מעולם לכאן זה אומר ככה וזה אומר ככה מדעת הכרס ואם בא דין זה לפנינו היינו שואלים מן הקהילות מה משפטם:

176

קע״ז^ממרדכי ב"ב פ"ג סי' תקנ"ב הגמ"י פ"ו מהל' שכנים אות ד'. וששאלת פרדכת שאין לו משא ומתן אם יכול להוציא מן העיר את מי שאין לו ישוב דבר פשוט הוא שיכול להוציא דא"ל אין לי מעות הפסקת לי לחיותאי במציאות שבאים לידך היו באים לידי וכמה מיני רווחים שהיו לי אם לא היתה בכאן גם אתה מייקר שכירות הבתים וכמה ענינים שלא ניתנו כלום להכתב:

177

קע״חוששאלת אחד מבני הישוב המעורר על חבירו ומורידו לדין על דבר הישוב וזכה שכנגדו בישוב אם יוכלו שאר בני הישוב^נצ"ל לומר. אנן טענינין טפי כן הוא כמו שכתבת כיון דהוו במתא איבעי להו למיתי כי ההיא דפ' מי שהי' נשוי (ד' צ"ד.) ובתחילת ירידתם לא מצי הנתבע נמי לאישתמוטי ולומר לא ארד עמך לדין עד שאשמע מן השאר אם גם הם תובעים אותי דהא בהא תליא וקל להבין:

178

קע״טועל אותו פלוני שקיבל לפנות יישוב שלכם עד ר"ח אייר^סבקנס זקוק לצדקה. כ"ה במפתחות. וכן עשה והוא אמר שר' יעקב א"ל שיפה קיים ופטר אותו מערבות אך אחר זמן כשהלך לקלוניא לא נתן מס לשם ולפרקים הי'^עצ"ל בא. לעירכם^פצ"ל להוציא הקפותיו. הקפותיו להוציא ונר' לכם שלא קיים נדרו ובאתם לגבות הזקוק לצדקה לפי שתליתם לומר שהי' מערים על שבועתו מאומד דעת מכרעת לא נכון בעיני לגבות ממון זה מספיקא אחר כוונת הלב המקום יודע הכרעת הלב ועוד ומה בכך שלא הי' נותן מס בקלוניא והלא הוא אומר ששאלו ממנו מס וביקש מהם לפוטרו שלא הי' יודע אנה יתיישב ואם אצילתי' מתא אתם מה איכפת לכם מן השמים^צצ"ל חסו עליו. חשו ואם בשביל זה באתם לחייבו כשיצא מן העיר לא הרחיק חוץ לתחום והוא אומר מחוץ לתחום הי' תחת שר אחר ואף אם כדבריכם כיון דחוץ^קצ"ל לעיבורה. של עיר יצא חוץ לעיר קרינן בי' כדתנן פ' הנודר מן הירק (נדרים ד' נ"ו:) הנודר מן העיר מותר לכנוס לתחומה ואסור לכנוס בעיבורה ויליף לה התם בגמ' מקראי ולרווחא דמילתא יעצתיו להיות נקי מהשם ומישראל לתקוע כף שלא נתכוון לשום ערמה לשוב לישוב שלכם ואין לכם לחייבו מספק ואם ח"ו לא קיים מוצא שפתיו והערים בשבועתו בוחן לבבות יודע אם לעקל בשביל זה אין להוציא ממון מספק. ושלום מאיר בר ברוך זלה"ה:

179

ק״פיורינו מורי' על אודות אלמנת ראובן ובנה שהוא בן ראובן תובעין את שמעון לדין וכן טוען אפוטרפוס שלהן ראובן מסר לך להיות שלוחו להוליך יין למיידבורק ולמכור ולהחזיר לו דמי היין והנה מכרת היין בסוס והסוס אני שואל להם מכח כתובה או מכח ירושת הבן ושמעון משיב אמת מסר לי היין למוכרו ונערבאי מקודם עבור ראובן אחי נגד גוי ברביע וה' זקוקים ומסר לי היין כך שאפדה עצמי בדמי היין מן הגוי והסוס שוה ג' זקוקים ועוד נשאר ב' זקוקים ורביע אותם אני שואל לה כי היא נדרה לי עמו לפדות אותי והאפטרופס משיב כל מה שנתערבתה עבור בעלה הכל פדה אותך והיין לא מסר לך אלא להיות שלוחו והנה פסקנו הדין מקצת ששמעון ישבע שלא פדאו ראובן מן הגוי ושנמסר לו היין כדבריו במיגו דאי אמר החזרתי המעות לאחי או לה לאחר מותו ובדמי הסוס יפדה עצמו מן היין והנה קודם שנשבע שמעון הלך ומכר הסוס בו' ליטרין אשר הם שוים כרביע וד' זקוקים ופישר עם הגוי ליתן לו ו' זקוקים לו' שנים בכל שנה זקוק כסף הניתן אז והמעות^רצ"ל רוצה. רוצים ליתן לחמותו להרויח בהם והיא נדרה עבורו ליתן לגוי זקוק לשנה ועתה טוען האפוטרופס ושואל המעות לאלמנה ובנה ואומר לא הי' שמעון מוחזק כי אם נגד דמי הסוס והשאר צריך ליתן בעצמו לגוי והם רוצים ליקח המעות ולהעמיד לו ערבים לגוי לתת ו' זקוקים לו' שנים ושמעון משיב הלא אני מוחזק אם אני יכול להשתכר לפדות מן הגוי כל מה שנתערבתי למה לא ואלו הייתי מתפשר עם הגוי שהי' לוקח אותם מה להם בזה כן הוא גם עתה ועוד אומר המעות שוים ד' זקוקים ורביע ואם בטוב לא אזכה והם יזכו יש להם לפדותו מו' זקוקים ורביע כאשר הגוי הי. מקבלם בע"כ מיד כי קרוב לודאי הוא שיפסל הכסף ואצטרך ליתן לגוי כסף^שצ"ל אחר: לכן נמצא שהייתי מפסיד כי הו' לטרין יפחתו מד' זקוקים ורביע ועוד שאני אתפשם גם עבור השכירות שאני שלוחו וגם עבור שנתערבתי במקום אחר ועל פיך יהי' דינינו ואם יכול שמעון להשביעם על מה שטען שנדרה אמונתה בחיי בעלה לפדותו וגם הגוי לא פישר יותר עבור ההמתנה ועוד אם האלמנה לא תזכה להשתכר במעות ע"מ שתפשור אותי בה' זקוקים ורביע והיא לא נשבעה עדיין על כתובתה.

180

קפ״אתשובה החוט המשולש לא ינתק. חבל כסף לא ירתק שפתים ישקו משיבי מתק. בעת המכנסים מפזרים מן האוצר ומן ההפתק. בתים מלאים כל טוב אויב לשתק. כי ידברו את שונא ביבים פותק. לא חילק ידעו לא בילק ולא ביתק. כלל איני יודע במה אתה מסתפקים כי אפי' נשבע כבר שמעון שנתערב בעד ראובן נגד הגוי בכך וכך וע"כ מעכב דמי הסוס לפטור את עצמו מן הגוי מציא אמרה אלמנת ראובן תן לי שאגבה אותם בכתובתי אם היא רוצה לפוטרו מן הגוי ואפי' היתה פוטרתו מן הגוי בדברים בעלמא מה איכפת לי' לשמעון רק שתפטור אותו הלא אין לו על ראובן רק ערבות שהגוי תובעו להשלים הערבות ונהי דגוי בתר ערב אזיל מ"מ כשחייב פורע למלוה או עושה עמו עד שהוא פוטר את הערב אין לו לערב שוב על הלוה כלום אפי' בדיניהם וכ"ש בדינינו וכ"ש השתא דאכתי לא נשבע שמעון במאי ליקני הני זוזי הא מצי אמרה לי' האלמנה והיורש דל אנת ודל שבועתך אנא מישתעינא דינא בהדיה גוי ונפטור אותך מכל עלולי וערורי הא אלו מת הגוי וליכא מאן דתבע לי' לשמעון הדרי למרייהו השתא נמי דלא מת האלמנה והיורש רוצים לפוטרו מן הגוי ליהדרו זוזי ואלו הי' ראובן קיים ואמר אהדר לי זוזי ואנא מפצנא לך מן הגוי פשיטא דבעי למיהדרינהו והשתא נמי גבי יורש כ"ש דעדיף טפי ואיבעי לי' לאהדורי אמנם אם ישבע שמעון שנתערב לו במקום אחר או שנדר לו שכירותו בשביל טורחו אי איכא מותר מצי מעכב לי' בהכי ואי אכתי איכא מותר לכל הני ליהדר המותר:

181

קפ״בוששאלת אם שמעון יכול להשביע את האלמנה על מה שטען שתקעה לו כף בחיי בעלה לפדותו מערבנותו והיא כופרת. נ"ל דאם טוען שנדרה לו קודם שנתערב לבעלה מן הגוי כיון דבלא תקיעת כף בדבור בעלמא הוה משעבדת לי' הויא לי' כמו ערב בשעת מתן מעות דלא בעי קנין (ב"ב ד' קע"ו:) וכיון דלפי דבריו משעבדת לי' תשבע היא שלא נדרה לו דאע"ג דתקיעת כף הוי כמו שבועה בעי אישתבועי בנקיטת חפץ ומשמע בפ' שבועות הדיינים (שבועות ד' לח:) האי דיינא דאשבע שלא בנקיטת חפץ נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר אבל אם טוען דבתר דנתערב נגד הגוי נדרה לו לא בעיא תו לאישתבועי כיון דלא מחייבינא^תצ"ל לה. לי' מידי אלא מחמת תקיעת כף ובדיבור בלא ת"כ לא הוה מחייבא יסמוך על תקיעת כפה שתקיים אותו ותו לא משבעינן לה שבועה על שבועה דבר זה למדתי מתשובת ר"י בר מנחם וכן אני רגיל לדון הלכה למעשה. ומה שכתבתי לעיל דאם נדרה לו לפדותו מן הגוי בשעה^אצ"ל שנתערב. שנדר' לבעלה מן הגוי והיא כופרת שתשבע ה"מ אם ידוע הדבר בשטר או כשהחייב הודה בשעת מיתתו שלא פטרו מן הגוי או בהודאתה או שמת ראובן תוך זמן הפרעון דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו (ב"ב ד' ה':) אבל אם אין הדבר ידוע אם פטרו ראובן אם לאו טענינין לי' דילמא סלקי' ראובן ואין לה לשבע בטענת שמא היכא דאין לה לידע וכיוצא בזה אני דן ראובן שהלוה לשמעון מנה ונתערב לוי עבורו ואחר זמן טען שמעון פרעתי לראובן שלא בפני לוי אומר אני דלוי פטר בלא שבועה וראייתי מפ' גט פשוט (בבא בתרא ד' קעד.) גבי ההוא דיינא דאחתא למלוה לנכסי דלוה מקמי דלודעי ללוה סלקי' רב נחמן וכו' משום דנכסי דאינש אינן ערבין בי' ותנא לא יפרע מן הערב תחילה וכן בפ' יש בכור (בכורות ד' מח.) אמילתא אחריתא מדמי^בצ"ל נכסי דאינש. אינש לנכסי לערב אלמא דלכל מילי דמי ניכסי דאינש לערב א"כ אף אנו^גצ"ל נאמר. נאמנים כי היכי דטעין הלוה פרעתי לא נחתינן לנכסי' ה"נ תו לא מחייבינין לי' לשלומי וא"ת א"כ ערב דנקטי' לי' למאי י"ל לענין זה דאי לית לי' ללוה נכסי לשלומי יגבה מן הערב אבל אי טעין הלוה פרעתי שלא בפני הערב פטור בלא שבועה דטענת שמא היא לגבי דידי' וכל מה שכתבתי שיש לשמעון להחזיר המעות לאלמנה וליורש אם רוצים לפוטרו מן הגוי היינו אם רוצים לסלק את הגוי מכל וכל אבל אם אינם רוצים לסלק את הגוי מכל וכל ממנו לגמרי אלא בכדי שיעור דמי הסוס של עכשיו ובזה אין הגוי מסתלק אז אפי' תינוקות של בית רבן יודעין שלא יחזיר להם המעות אלא יתפשם עד שיפדה עצמו בהם מן הגוי מכל וכל שהרי הוא נתנם בידו למשכן לפדות עצמו מן הגוי דאטו מאן דאוזפי לחברי' אלפא זוזי ואנח לי' מגלא עילוי' מי מצי א"ל אהדר לי קתא ויהיבנא^דצ"ל לך. לי' שויו דבר פשוט דאידך מצי מעכבא ומצי א"ל לא מהדרנא לך עד דמפרענא מכל וכל ה"נ עירבון הם בידו ויעשה בהם הטוב שיכול עד שירויח כ"כ שיסתלק הגוי מכל וכל ואי איכא מותר על כדי כל החוב בזה כתבתי שיחזיר להם ומה שכתבתי שיכול לתפוס אותם בשביל שכירות או בשביל אחר ודאי כן הוא ומה שאתה אומר דהויא תפיסה לאחר מיתה ותפיסה לאחר מיתה לאו כלום (כתובות ד' פ"ה.) לא צהריתו דה"מ בימיהם דמטלטלי לא מישתעבדא לבע"ח ולכתובה אלא א"כ תפסם ב"ח מחיים לפי שבאותה שעה גבי מיני' דידי' דאפי' מגלימא דעל כתפי' מהני תפיסה בההיא שעתא למיגבי אפי' לאחר מיתה אבל בזמן הזה שתיקנו הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח וכתובה מהניא אפי' לאחר מיתה וכן כתב רב אלפס פ' הכותב וז"ל (שם) גבי ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי כו' עד הויא תפיסה דלאחר מיתה ולא כלום היא מטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי וכיון דלא תפסה מחיים קם לי' ברשות יורשין והדין דינא דגמ' אבל השתא תקינו רבנן דמתיבתא למיגבי לבע"ח ממטלטלין דיתמי עכ"ל. א"כ ש"מ דמהניא תפיסה דלאחר מיתה בזמן הזה כמו מחיים הלכך מהימן לומר^הצ"ל כך וכך. וכך חייב לי ובשביל זה תופסו עכשיו במיגו דאי בעי אמר לית לכו גבאי מידי או החזרתי לאביהם ומה שאתם אומרים שהוא מיגו למפרע זה אינו אלא דלא דמי כלל לההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי דלא מהימנא למימר בלא סהדי תבעינהו מינאי מחיים ולא יהביתי להו משום דבטענה קמייתא דאמר' מחיים תפיסנא פי' הוא הפקידם אצלי בידי ולאחר שבאו לידי בתורת פיקדון נתתי לדעתי לתפוס אותם עבור חובי שלא אחזיר לו עד שיפרעני לית בי' מששא דאפי' אם אמת כדברי' דנתנה דעתה מחיים לעכבם בחובה לאו תפיסה היא כל כמה דלא תבעינהו מיני' ולא יהבי' לי' א"כ כי הדר בעינא מיני' מיתבעינהו מנך מחיים ולא יהבתינהו לי' לא מהימנת בלא סהדי מאי טעמא משום דליכא מיגו שהרי בשעה שאמרה עכשיו תבעתינהו מינאי ולא יהבתינהו לי' היא צריכה לטעון כך כי אין לה שום טענה אחרת שתוכל להועיל לה כי אם זה דהא לקוחין הם בידי לא מצי אמרה שכבר הודתה דאינם לקוחין אלא מחיים תפסינם בתורת משכון וכל טענה גרוע כזו כמו שאין לה מיגו ולא מהימנא נמי במיגו דאי בעינא טענה מעיקרא לקוחים הם בידי קודם שהודתה דמחיים תפסה דזהו כמיגו למפרע. וקל להבין. והא מילתא דלא שייך הכא כלל דמעיקרא טענה מעלייתא שהי' משכון בידו מראובן עבור חוב זה וכסבור הי' שלא הי' יכול להספיק לפרוע בו אפי' חוב זה ע"כ לא גילה בדעתו שהי' לו יותר אין זה כלל חוזר וטוען ולית דין צריך בושש. ונחת רוח עשיתי לבעלי לא שייך כלל אלא במכירת קרקע המשועבדת לכתובתה דאלו^וצ"ל מחיה מחיים מצי אמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה ע"כ את מוחה לגבות מהן אבל בערבות היתה יכולה למחות כמו במכירת נכסי מלוג דלא שייך נחת רוח כדאי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' נ'.). ושלום כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך זלה"ה:

182

קפ״ג^זקצרות סי' רי"א בחסרון תשו' מיימוני לס' משפטים סי' מ'. על אודות ראובן ושמעון אשר נגשו לדין וטענו ראובן לשמעון כסף של יתומים הלויתיך למחצית שכר וכבר עברו שנתיים החזירהו לי כי כשהלויתיך הכסף היית עשיר ועתה מתיירא אני שמא תפסיד ליתומים ושמעון משיב זקינם של יתומים הלוני כסף למחצית שכר ואמם של היתומים וכך התנינו בשעת נתינת המעות שלא להחזיר עד דגדלו היתומים ויזדווגו יחד ואפי' אם נותני המעות רוצים לחזור בהם והנה מת זקן היתומים והיורשים תובעים הכסף ושמעון^חצ"ל משיב. אקום בהימנותי כאשר צוני זקן היתומים עד שיגדלו היתומים ומה שאמרת איני עשיר אדרבה אני עשיר יותר מאז כי אז לא הי' לי קרקע ועתה יש לי קרקע וגם יש לי משלי:

183

קפ״דתשובה ברשות רבותי אני דן אם זקן של היתומים ואמם לא היו אפטרופסי' לא שמינו' אבי היתומים ולא ב"ד ולא יתומים הסמוכים אצל בעל הבית הוו א"כ מאי דעתייהו שלא היו משתדלין בשל היתומים ואין במעשיהם כלום וצריך להחזיר שמעון מה שבידו משל היתומים כיון שהוא מודה שידוע לו שמעות של יתומים הן ואפי' אם מינום אבי יתומים או ב"ד או יתומים שסמכו אצלו מ"מ כיון שהלוו מעות של יתומים בלא משכון למחצית שכר על ב"ד לסלקם מאפטרופסות שלהם כיון ששינו מהאי דאמור רבנן פ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ע'.) הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו בדקינן גברא דאית לי' דהבא פריכא עד ואי לא משכח גברא דאית לי' דהבא פריכא בדקינן גברא דמשופין נכסי' ומהימן וציית דינא ולא מקבל עלי' שמתא דרבנן ויהבי לי' ב"ד ודוקא קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל למחצית שכר לא אע"פ שנתכוון להרויח ליתומים שהלוה למחצית שכר מ"מ כיון שיכולין לבא לידי הפסד אם יהא הפסד אז יהי' היתומים פלגא בהפסד אפי' אפטרופס^טצ"ל אינו. רשאי לחוב ע"מ לזכות כדאי' פ' הניזקין (גיטין ד' נב.) וכל האפטרופס המשנ' ממה שאמרו חכמים אפטרופס המפסיד קרינן לי' ומסלקין לי' בלא אתרייתא וכיון דשמעון מודה שבא לידו מכח זקנם ואמם של היתומים והם מסרו לו שלא כדין לא עדיף מגברא דאתי מיני' דאלו הי' עדיין ביד הזקן והאם הוה מסלקינן להו והשתא נמי נפיק ממונא מיד שמעון דדמי למכיר ספריו וכליו ביד אחר (ב"ק ד' קי"ד:) ועדיפא מיני' דהכא מודה שמעון דשל יתומים הן ושלא כדין באו לידו אף לפי דבריו ודמי נמי לגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה (שם ד' קיא:) כ"ש בנכס' יתומים שר"ג ובית דינו אביהן של יתומים (גיטין ד' ל"ז.) וכאלו תפסי לי' בי דינא. ועוד יש לי ראי' לנדון זה מדאמר פ' האש' שנפלו (ד' פ'.) בעל^יכ"ה בהכ"י וגם שם מוקף וט"ס הוא. (היתומים) שהוריד אריסים תחתיו כו' עד אי^כצ"ל בעל. אריס איסתלק לי' בעל איסתלקו להו ואי בעל לאו אריס הוא ארעא לאריסי קיימא ה"נ בעל אריס הוא דאי לא הי' שמעון נוטלם הי' הזקן נוטלם בעצמו וקרוב לשכר ורחוק מהפסד וכי איסתלק הזקן לפי שפשע בשל יתומים בכמה פשיעות שהלוום למחצית שכר והפסד גם שהלוום בלי עדים ובלא שטר איסתלק נמי שמעון ועוד אפי' אי לא בעית לדמויי לבעל אריס הוא אע"ג דדמי לגמרי מ"מ הכא לא שייך למימר ארעא לאריס קיימא ובלא איהו מלוים המעות למחצית שכר והפסד ובלא עדים ובלא שטר. ועוד אע"ג דאמר תלמודא ארעא לאריס קיימא היינו לענין זה שיטלו האריסים כדין אריס בשבח ופירי בשנים שכבר עברו אבל מיכן ולהבא צריכים להסתלק דאטו אם הורידו להיות אריסים עולמות לא מסלקינן^לצ"ל להו. לה ה"נ וקל להבין ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה:

184

קפ״העל ראובן שקנה חפץ אחד משמעון וא"ל בכמה תתן א"ל בכך וכך וזה אומר בפחות תן לי ולמחרתו בא ראובן ומשך את החפץ ועתה אומר ראובן שעל זה סמך ומשך את החפץ ליקחנו בדמים שאמרתי לך ושמעון אומר לא כי אדרבה תן לי כמו שאמרתי כי עלכן שתקתי כשמשכת כי אמרתי שנתרצית לקחתו בדמים שקצבתי לך הדין עם מי נ"ל דחזינן אם הלוקח היה להוט לקנות והתחיל אח"כ לתבוע החפץ מן^מצ"ל המוכר. השוכר אמרינן דודאי אדעתא דמוכר משך ואם המוכר התחיל לדבר תחילה ותבע את הלוקח אמרינן דודאי אדעתא דלוקח שתק והניחו למשוך וראיה מתוספתא פ' שני דקידושין דתניא התם זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלכו לבתיהן ואח"כ תבעו זה את זה אם הלוקח תובע את המוכר יעשו דברי המוכר ואם המוכר תובע את הלוקח יעשו דברי הלוקח ויש אומרים שהדין עם^נצ"ל שמעון. ובהכ"י יש כאן חלק כדי תיבה אחת. דכיון שהחפץ היה מתחילה בודאי של המוכר אע"ג דהוי השתא ביד הלוקח מיקרי לוקח המוציא מחבירו עליו הראי' וראיה מפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ג:) בגמ' לא כתב בה שכיב מרע מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידו בלי ראי' ד"ר יעקב משמע אעפ"י שהם תפסום ומוחזקין בממון ור' נתן לא פליג אהך סברא אלא משום דבתר השתא אזלינן ואין נ"ל. שמריה בר' מרדכי נ"ע:

185

קפ״וכל תענית שלא קיבל עליו מבע"י לאו שמי' תענית (תענית דף י"ב.) ואי יתיב מאי אמר רבה בר שילא דמי למפוחא מלי זיקא ופליגי התם אימת מקבל לה רב אמר במנחה ושמואל אמר בתפילת המנחה ומסיק רב יוסי כוותי' דשמואל מיסתברא. ותימא שכמה בני אדם מתענים אע"פ שלא קיבלו לא במנחה ולא בתפלת המנחה ונר' לר' אלחנן ז"ל דכיון שגמרו בלבם אתמול חל נדרם ושפיר מתפללין תפלת תענית אע"פ שלא הוציאו בפיהם דאמ' במס' שבועות (דף כ"ו:) לענין שבועה^סצ"ל בלבד דכתיב לבטא בשפתים לא הויא בלב שבועה גמורה אבל גבי נדר כו'. אלא דכתיב לבטא בשפתים הויא בלב שבועה גמורה וגבי נדר כתיב כל נדיב לב ואע"ג דאמר התם גבי^עצ"ל נדר: שבועה ונגמור מיני' דנדיב לב ומשני משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כא' וכו' ולמ"ד מלמדין חולין מקדשים לא גמרינן מ"מ דוקא שבועה לא יליף מיני' אבל כל עניני נדרים מסתברא דהוי בכלל נדיב לב דדריש התם מוציא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב ומפיק נדר של צדקה משם וה"ה נמי נדר של תענית והא דמצריך לקבלה במנחה יש לו לכתחילה לעשות כן:

186

קפ״זומה ששאל אם בעל קרי אסור בתפילין. דע כי כתב ה"ר יהודה בר' ברזילי בהלכות בעל קרי שנשאל לקדמונים וזה לשונו וששאלת יכול אדם להניח תפילין לאחר ששימש מיטתו או לאו כך ראינו שאם יכול לשמור את עצמו שלא יתלכלך בטומאה^פצ"ל ויודע. יודע לכוון מקום טומאה רוחץ מקום טומאה ודיו ומניח תפילין ואל יבטל מתפילין היום ואמר הר' יהודה בן ברזי לאי ז"ל דברים רחוקין הן ואין לסמוך עליהם שאין טומאת מגע בזמן הזה ובמקום שצריך טבילה אין רחיצת אבר א'^צכ"ה בהכ"י וט"ס. אינה מועלת לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים אלא לכהנים בזמן שבהמ"ק קיים דכתיב בהו ורחצו ידיהם ורגליהם אבל דינא דבעל קרי ומשמשי מיטות מותרים בדברי תורה ואסורים בתפלה ה"נ מותר בעל קרי ומשמש מיטתו לגבי תפילין ואע"ג דאסורים לגבי תפלה לפי שאין טומאת מגע בזמן הזה ואין צריך רחיצה אלא לנקות בעלמא חזי לן האי סברא מהאי דגמ' פ"ב דסוכה (דף' כ"ו:) הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח בלילה חולץ ואינו מניח ד"ר נתן ר' יוסי אומר הילדים לעולם^קכ"ה בהכ"י וט"ס. אין חולצין מפני שרגילין בטומאה ומקשה ע"ז בגמ' לימא קסבר ר' יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין ואמר אביי בילדים ונשותיהם עמהם עסקינן שמא יבאו לידי הרגל עבירה ומדמקשה לימא קסבר ר' יוסי וכו' ודחה אביי משום חשש שיבאו מכלל שדבר ברור לבעל התלמוד שבעל קרי מותר בתפילין ופי' שמא יבאו לידי הרגל עבירה לשמש מיטתם בתפילין שהוא אסור כדגר' בהדיא (ברכות דף כ"ה:) בית שיש בו ס"ת ותפילין אסור לשמש בו את המיטה וכו' וכל האי דשקיל וטרי לענין בע"ק ותפילין לא איצטריך לי' אלא לפרושי גמרא דליכא השתא מאן דקבע תפילין אלא בעידן צלותא בלחוד אפילו בעידן צלותא פושעים במצוה זו רובא דעלמא ומאן דטביל לתפילין ודאי טביל לכל מילי. עכ"ל ה"ר יהודה בר' ברזילו ז"ל:

187

קפ״חומה ששאלתם תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים (שבת דף מט.) כתב ה"ר יהודה ז"ל בר ברזילאי ז"ל בהלכות תפילין שאילו קמי' דרב יהודאי ז"ל לענין תפילין ואמר כך שנו חכמים כל הקורא ק"ש בלי תפילין מלכותו חסירה^רברכות י"ד. הרוצה לקבל עליו עול מ"ש שלימה כו' ויניח תפילין כו' מכלל דבלא תפילין מלכותו חסירה. ועוד שנו חכמים (מנחות דף מ"ד.) כל שאינו מניח תפילין עובר^שצ"ל בח' עשין. בה' לאוין עוד שנו חכמים (ברכות דף מ"ז:) איזהו ע"ה כל שאינו מניח תפילין מפני שהוקש' כל התור' כולה לתפילין (קדושין דל"ה.) דכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך כל המניח תפילין כאילו קיים כל התורה כולה שקיבל עליו עול מלכות שמים שלימה ועוד אמר מר^תצ"ל ביאה. (יציאת מצרים) דכתב רחמנא גבי תפילין למה לי (שם דף ל"ז:) דכתיב והיה כי יביאך וכתיב בפרשה והיה לאות על ידיך^אט"ס הוא. אמר ה"ק עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ^בליתא בגירסתינו. ותזכה לחיי עולם הבא ואם בא אדם לומר לך תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים (שבת דף מ"ט.) כך פירשו חכמים בד"א בשעת השמד שגזרו כל המניח תפילין ינקרו את מוחו ואמרו חכמים כל היודע בעצמו שהוא צדיק גמור כאלישע בעל כנפים שעשו לו נס מן השמים בשעת השמד ימסור עצמו למות ויניח תפילין ואם לאו אל יניח תפילין ואל יביא עצמו לידי סכנה שאם אי אתה אומר כן ס"ת גדול ומקודש שיש בו כמה פרשיות והיא שלם ואתה פותח וקורא בו תפילין^גצ"ל צריכין. שצריכין גוף נקי שהן^דצ"ל נרתק של. כנרתיק שלהן ק"ש שהיה בתוכה^האולי צ"ל ס"ת. בתפילין על אחת כמה וכמה^וצ"ל שצריכה. שצריכין גוף נקי ואסור לקרות ק"ש או להוציא אותו בפה אלא א"כ גוף נקי^זצ"ל אלא. שכן אתה למד שלא שנו חכמים תפילין צריכין גוף נקי אלא בשעת השמד ועוד שנו חכמים (סוכה מ"ב.) קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב ליקח לו תפילין כדי לחנכו במצות וכ"ש בן י"ג שנה שחייב במצות תפילין וכל הפושע במצות תפילין דנין אותו בגיהנם י"ב חידש שכך שנו חכמים (ר"ה י"ז.) פושעי ישראל יורדין לגיהנם ונידונין י"ב חדשים ומאי נינהו פושעי ישראל קרקפתא דלא מנח תפילי ועוד שנו חכמים^חלא ידעתי מקומו ועי' ר"ה שם. ליום הדין אם עונות שפשע בכף מאזנים ועון שפשע ולא הניח תפילין^טצ"ל עמהם. מכרעת היא ואם היה זהיר במצות תפילין כף של זכיות מכרעת שאין לך מצות עשה שבתורה גדול מתפילין שהוקשה כל התורה כולה^יצ"ל לה. שנאמר למען תהיה תורת י"י בפיך:

188

קפ״טמה שהקשית דפ"ק דשבת (דף י'.) אמרינן דבמנחה לא שכיחא שכרות ובתענית (דף כ"ו:) אמרינן דבמנחה שכיחא שכרות כך תירצו רבותינו האי בדיני' והאי בדיני' דלגבי תפלה לא אמרינן דמתפלל אסור^כצ"ל ביין. כיון שאם שתה הימנו בענין שלא יהא שתוי מותר להתפלל אפי' לכתחילה ואפילו הוה שתוי אמרינן שאם התפלל תפלתו תחלה להכי אמר במס' שבת פ"ק שאם התחילו לאכול סמוך למנחה אין מפסיקין ואמרינן משום דלא שכיחא שכרות דביום אין אדם קובע עצמו על היין שיהיה שתוי אבל הא דאמר במס' תענית מנחה דכל יומא שכיחא שכרות לית בה נשיאת כפים משום דמשמע כהן ששתה אפילו פחות מרביעית הלוג אסור בנשיאת כפים דהכי אמר ריב"ל משום בר קפרא (תענית שם) למה נסמכה פ' כהן לפרשת נזיר לומר לך מה נזיר אסור^לליתא בגירסתינו. (לשרות פתו) ביין אף כהן מברך אסור ביין^מליתא בגמ' ועי' כריתות דף י"ג ע"ב ולהיפך פסק הרמב"ם פט"ו הל' ד' מהל' תפלה ותוס' שבת דף י' א'. דאינו אסור אלא ברביעית. כל שהו לכך אמרינן בי' מנחה דשכיחא שכרות שהרי אדם מצוי לשתות יין כל היום. משולם בר' יעקב ז"ל:

189

ק״צ^נמרדכי שבועות פ"ז סי' תש"פ. וששאלת על ראובן שמת והניח אלמנה ושתי בנות ואחת מן הבנות נשואה ומתה אחר אבי' ואח"כ מתה האלמנה קודם שנשבעה על כתובתה והבת שנשארה מחזקת בכל הנכסים ובעל הבת שמתה תובע חצי הנכסים לפי כשמת חמיו ירשוהו אשתו ואחותה והוא יורש חצי של אשתו לא ידענא מאי מספקא לך דהא ממ"נ זכה הבעל בחצי הנכסים אי הילכתא כרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו (שבועות דף מ"ז.) א"כ שקיל פלגא מחמת ירושה שאשתו ואחותה ירשו את אביהן כשמת וקשקיל איהו מנתה דידי' מכח שירש אשתו ואין לומר כיון שבחיי אשתו היה משועבד לכתובת האלמנה ולמזונותיה הוה לי^סצ"ל ראוי: ואין הבעל נוטל בראוי (ב"ב דף קכ"ה:) דהא ליתא דכה"נ לא מיקרי ראוי דא"כ בטלת ירושת בנו הבכור דאין לך^עצ"ל אחד. מני אלף דאין עליו כתובת אשה ובע"ח ומזון האשה והבנות אלא ודאי כל כה"ג לא מיקרי ראוי כיון דמחוסר גוביינא^פצ"ל וא"נ. וא"כ הלכתא כר' אלעזר דאמר יורשים נשבעין ונוטלין איהו נמי שקיל פלגא דהא לר' אלעזר דאמר יורשים נשבעין שבועת יורשין ונוטלין מ"כ לאו דוקא יורשים אלא כל הבאים ברשותם כגון לקוחות או כגון זה כדמשמע בהדיא ס"פ כל הנשבעין (שבועות דף מ"ח.) ועוד איהו נמי בכלל יורשים הוה דמה לי יורשיה ומ"ל יורשי יורשיה והא קיי"ל (ב"ב דף קטו.) דבן הבן ובן בן הבן אפי' עד מאה דורות הרי הוא כבן וא"כ אם באת החיה ליטול בשבועת יורשין מכח אמה איהו נמי משתבע שבועת יורשין ויטול מכח אשתו את ירושתה מכח אמה וכיון דהכי הוא ממ"נ הרי הוא כיוצא בה של הבת החיה לישקול כל חד וחד מינייהו פלגא בנכסי' בלא שבועה כי שבועה זו מה טיבה כיון דליכא מאן דטעין אלא איהו והבת וטענת של זכות שניהם שוה ובהדיא אמרינן פ' נערה (כתובות דף מ"ט:) ובס"פ יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ט.) מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנותו ניזונית מנכסיו ניסת הבת אלמנתו ניזונית מנכסיו מתה הבת אלמנתו ניזונית מנכסיו אלמא נכסים בחזקתן קיימי אף לאחר שמתה אשתו אלא שצריך לזון את האלמנה ולא קיימי נכסי בחזקת שאר יורשין^צצ"ל אנא ברשות. הבעל וא"כ כי מתה האלמנה אח"כ פקע החיוב של מזונותי' וקיימי כל נכסי בחזקת בעל^קצ"ל הבת הבית לגמרי. וקל להבין:

190

קצ״אבקצרה אשיבך כי מי שהוא בעל ברית מותר להחליף בגדיו ביום המילה תוך ל' יום דמה שנהגו שלא להחליף תוך ל' אפי' בכלים ישנים מנהג בעלמא הוא דלא אסרו אלא חדשים ולבנים (מ"ק כב:) ואין לחוש על המנהג במקום מצוה וברחיצה נמי ביום המילה לפני המילה מותר דלאחר ז' כל אדם מותר לרחוץ אלא מהלכות מדינה נהגו העם מאליהן שלא לרחוץ תוך ל' ובמקום מצוה מותר וגדולה מזו קבלתי שפעם א' חל ת"ב בשבת ונדחה עד למחרתו ואירע מילה בת"ב ולעת ערב רחץ רבי' יעב"ץ הלוי שהיה בעל ברית ולא השלים תעניתו מפני שיום טוב שלו הייתה וראייתו מר' אלעזר בר' צרוק ס"פ בכל מערבין (עירובין ד' מ"א.) וע"ש:

191

קצ״באמנם לסעודה ודאי אסור ליכנס כדאיתא פ' אלו מגלחין (מועד קטן ד' כב:) ועל כל המתים אינו נכנס לבית המשתה עד ל' יום ולשמחת מריעות שרי לאלתר מכלל דלסעודת מצוה עד ל' יום והא דבמס' שמחות (פ"ט) משמע איפכא דקתני התם על כל המתים אסור ליכנס לבית שמחה עד ל' יום על אביו ועל אמו עד י"ב חודש אלא א"כ היתה לשם שמים אלמא דסעודת שמחת מצוה שרי טפי מסעודת מריעות תירץ רבי' אברהם בר דוד דהתם מיירי דעיקר השמחה תלוי' בו כגון משיא יתום ויתומה עני ועניה ועושה יציאת הנשואין משלו ההוא מותר על אביו ועל אמו תוך י"ב חודש בתר ל' יום אבל בתוך ל' על כל המתים אסור כדתניא התם כל ל' יום לנשואין אע"ג דעיקר השמחה תלוי בו שהוא בעצמו חתן וכ"ש לשמחת נשואין של אחרים שהוא אינו עיקר בעל השמחה אסור על אביו ועל אמו עד שנים עשר חודש ועל שאר מתים שלשים יום בכל מיני סעודת שמחה אסור כדפרי':

192

קצ״גאבל שמחת מריעות שרי אפי' תוך ל' וכדמוקי לה במועד קטן (ד' כב:) בפורעניתא אבל לא^רצ"ל באריסותא. ברשיותא וחתני יבא שם בע"ש ויכרות עמך ברית חדשה שלא תמוט ואתה וכל אשר לך שלום כנפש מאיר בר' ברוך שיחי':

193

קצ״דוששאלת מכוקרן איני מכירם מאיזה מין הוא אך אמנם מוחזקני מפי קבלת רבותי שאין להתעטף בו דסדין בציצית הוא וזה אחד^שעי' תוס' סוכה ד' ג' ד"ה דאמר. מו' דברים שהלכה כבית שמאי וב"ש פוטרין סדין בציצית (מנחות ד' מ'.) אפי' במינו לעשות ציצית אפי' מפשתים ולהכי קתני פוטרין ולא קתני אוסרין כן פר"ת (שם) אע"פ שלפרש"י דוקא ציצית של צמר אין להטיל אבל פשתים שרי יש להחמיר כפר"ת ואפי' אין בהם פשתים כיון דאינו ניכר לכל אדם אם פשתן הוא אם מין אחר הוא יש להחמיר מפני מראית העין כדאשכחנא כה"ג פרק בתרא דכלאים (פ"ט מ"ב.) השיראים והכלך אין בהם משום כלאים אבל אסורים מפני מראית העין:

194

קצ״הויין של מינים וקראים שאינם מאמינים בדברי חכמים אע"פ שאינם משומדים לע"ז יינם יין נסך לפי שאינם מקפידים על מגע גוי^ת(כדאשכחןבע"ז ד' ל"א גבי יין של עין כושי דאסור כו' מפני שאין כותי מקפיד על מגע נכרי' ע"שי הגר"ב). כדאשכחינן פ' בתרא דע"ז (ד' ס"ט.) דאפי' המטהר חמריו ופועליו ואם אמר להם ואני אבא אחריכם כיון שהעלים עיניו טהרותיו טמאות משום דאין^אצ"ל עם. הארץ מקפיד על מגע^בצ"ל חבירו. גוי:

195

קצ״וועל שכיב מרע שחילק נכסיו שלא בפני אשתו^גצ"ל ואמר. תנו לבני כך וכך תנו לצדקה כך וכך לאחותי כך וכך וכששמעה אמרה איני רצוני לתת לאחותי ולצדקה כאשר^דצ"ל ראינו. יכולה היא לעכב כיון דהנכסים משועבדים לכתובתה אפי' קדושת דמיהן אינו מפקיע מידי שעבוד כ"ש צדקה שהיא לעניים שאינה מפקעת מידי שעבוד לפרש"י (גיטין ד' מ':) דמפליג בין קדושת דמים לקדושת הגוף גבי הקדש חמץ ושיחרור ואף לפר"ת^הספר הישר. גיטין שם. דלא מפליג^וצ"ל רק. בין מקרקעי למטלטלי דמטלטלי דמיחסרא גוביינא מפקיעין מידי שעבוד מודה הוא דלא מפקעי שעבוד^זבהכ"י שלא שהה וט"ס הוא. של אשה דאלמוה רבנן לשעבודא דאיתתא כי היכי דאלמוה לשעבודי' דבעל בפ' אע"פ (כתובות ד' נט.) וכן מוכח מדפריך בריש פ' המדיר (כתובות ד' ע'.) וכיון דמשעבד לה היכי מצי מדיר לה ולא משני שאני קונמות דמפקעי מידי שעבוד אלמא דאפי' קונמות דכקדושת הגוף דמי^חצ"ל לא. ולא מפקעי שיעבוד דאיתתא כ"ש צדקה וכן כתב ר"ת דאלמוה רבנן לשעבודא דניזק כדמוכח פ' המניח (בבא קמא ד' ל"ג:) וכן אלמוה שיעבודא דב"ח^טעי' תוס' גיטין ד' מ' ב' ד"ה הקדש. והאשה היא צריכה לישבע לעניים דאין לה מותר על כתובתה:

196

קצ״זואותו היהודי שגנב^יצ"ל מעכו"ם: לעכו"ם סוס וחייבוהו להשבע במעמד שאר היהודים ויודעים שהוא נשבע לשקר יאמרו אין אנו רוצים לשמוע שבועה זו ומצוה רבה לפשר במקצת עם העכו"ם ויטלו ממנו בע"כ דלא גרע ממי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס דנותנים לו דרך הלואה וחוזרים ונפרעין ממנו (כתובות ד' ס"ז:) ואפי' מחיים הי' ראוי לגבות ממנו אי לאו משום דתו לא שקיל וההיא חששא דתו לא שקיל לא שייכא הכא וגדולה מזו אמרינן פ"ק דקדושין (ד' י"ח.) גבי אמה עברי' דמפדין אותה בע"כ דאב וכן עבד עברי הוה כפינן לבני משפחתו לפדותו אי לאו דכל יומא אמר איזל ואיזבין נפשי כ"ש הכא דכפינן לי' לגופי' כיון דיש לו שלא יתחלל שם שמים על ידו ואין מקיפין לחילול השם. (קידושין ד' מ'.):

197

קצ״חומעות של צדקה אסור להלוותן בריבית בין היכי דקייץ להו לעניים בין היכי דלא קייץ להו מדאיצטריך ס"פ החובל (בבא קמא ד' צג.) למעוטי מלשמור ולא לחלק לעניים ולא ממעטי לי' מרעהו^כצ"ל אלמא רעהו. קרינן בהו במעות עניים וא"כ קרי בהו נמי אחיך וגבי רבית כתיב לא תשיך לאחיך ובעצמי יש לי^לצ"ל מעות. צדקה ואיני מלוה אותם בריבית אלא למחצית שכר^מעי' כתובות דף ק"ו: ומה ששמעת בשמי שמותר למי שנותן צדקה לומר אני נותן להקדש לכן מותר להלוותם בריבית ומותר לכתחילה לעשות ויחלל על שוה פרוטה וישליך לנהר עכ"ל לא יצא דבר זה מפי מעולם ואפי' איני מבין אותו לשון שכתבת שאמרו לך משמי. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי':

198

קצ״טעל מעות היתומים הא אמרינן בהדיא פ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ע'.) הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו בדקי להו גברא דמשפו נכסי' ומהימן ושמע דינא דאורייתא ולא מקבל שמתא דרבנן ויהיבנא להו ניהלי' קרוב לשכר ורחוק להפסד כי היכי דלא ליכלי קרנא וכ"ש במקום שמשכינין בתים ושדות וכרמים דהארץ לעולם עומדת והכסף לפעמים תם והאמרינן פ' הניזקין (גיטין ד' נ"ב.) דאפטרופסין מוכרין עבדים וכו' וה"ה דלוקחים בכספים שדות אלא^נצ"ל משום דרשב"ג נקיט עבדים כו'. פי' דבכספים אפי' רשב"ג מודה דכספים פירא כו'. משום הכי דנקיט רשב"ג עבדים דכספים פירא וקרקעות קרנא וקרנא עדיף מפירא כדאי' נמי פ' האשה^סצ"ל שנפלו. (כתובות ד' ע"ט.) נפלו לה כספים ילקח בהם קרקע וכו' כ"ש היכא דאיכא תרתי דאחריותייהו דיתמי אמקרקעי ואפי' משתדפי אכתי אסמכתייהו על הלוים וכיון דמשפו נכסייהו ולא מקבלי עלייהו שמתא דרבנן עבדינן ליתמי דלא ליכלי קרנא ויהבי להו בי דינא ניהלייהו קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל בריבית קצוצה לא דיתמי דאכלי דלאו דידהו ניזלו בתר שיבקייהו (ב"מ שם.) וישלישו שטר ביד נאמן או ביד מי שהפקידו המעות בידו מכח שמינוהו אביהן ואין לסלקו כיון דלא מפסדי להו. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי':

199

ר׳ועל^עמרדכי ב"ב פ"ט סי' תר"ג. אדם שהתנה^פבהכ"י אם וט"ס. עם בניו הראשונים קודם שנשא את אשתו שני' שכל בנים שיוולדו לו מאשתו שנייה ירשו בשוה חלקם עם הראשונים ולא נולד לו כי אם בת אתת והתנאי היה בעדים אם תקח הבת בשוה להם אם לאו אם זה נקרא אומדן דעתא או לא נ"ל דזו אינה צריכה לפנים חדא דבת אינה בכלל בנים כדתנן בפ' הריני נזיר מן הגרוגרות (דף י"ב:) כשיהיה לי בן וילדה בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר ועוד אפי' את"ל דכה"ג לא שייך אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמו שהבאתי ראי' מפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"א.) דדחי שאני הכא דמפיק להו בלשון יירתון ופי' רש"י^צעי' בתוס' שם ד"ה וש"מ. כיון דלא מקני להו מהשתא מידי אלא כשימות ואז יורשים הם כבר בעולם לא מיקרי דבר שלא בא לעולם ה"מ בן בין הבנים אבל בת בין הבנים ואמר בלשון ירושה לא אמר כלום אפי' כשהבת בעולם בשעת אמירה כדתנ' פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל.) האומר בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר לא כלום ור' יוחנן בן ברוקא לא פליג עלי' אלא בבן בין הבנים אבל בבת בין הבנים לא פליג ושכתבתם שהיה מחזיר לפני מיתתו אחר עדים^קבהכ"י יש כאן תיבה שאינה מובנת וכצ"ל. להוריש לבת ומת פתאום אין כאן בית מיחוש דבר פשוט הוא שלא זכתה הבת בכלום:

200

ר״אועל הפרנסה אי ממטלטלי בהא כל אפין שוין דממקרקעי ולא ממטלטלי כפיסקא דרבא (כתובות ד' ס"ט:) ממקרקעי ולא ממטלטלי ואע"ג דתקינו רבנן סבוראי כתובה ותנאי כתובה ממטלטלי פרנסה אינה כתובה כדאי' פ' מציאת האשה (כתובות ד' ס"ח:) וכדקיימא קיימא ממקרקעי ולא ממטלטלא^רועי' ארוכות סי' רכ"ד ובתוס' כתובות דף נ"א. וברשב"ם ב"ב ד' ס"ז. וכ"ש דמזונות דלא:

201

ר״ב^שקצרות סי' ע"ר ושם בשיבושים. ועל מי שנתחייב שבועה לחבירו וראה שכנגדו שרוצה לגלגל עליו שבועה ממקום אחר ואמר הריני משלם ואיני נשבע אם בע"כ ישלם הכל או ישבע על הכל נ"ל דאין נפקותא בכך בזמן הזה דעל כל דבר נשבעין לכל הפחות שבועה דרבנן אף על הקרקעות וכופר הכל א"כ מה שהוא רוצה לשלם ישלם וישבע על השאר אבל קודם שנתקנה שבועת היסת על הקרקעות וכופר הכל^תצ"ל יש נפקותא. כההיא דירושלמי ומשמע בירושלמי דממפקיד (הל' א') דאיכא פלוגתא בהא דאמר הריני נשבע ראה^אצ"ל אותן. אותה מגלגלין חזר ואמר הריני משלם חוששין פי' חוששין לרמאות שבא לפטור מן השבועה על שאר התביעות הילכך או ישבע על הכל או ישלם הכל והכי סבירא לי' לר' זירא בירושלמי דפ' כל הנשבעין (הל' ח') ור' אסי פליג עלי' ואמר לא חייבתו תורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל עליו שאם ירצה לשלם ישלם פי' ודכיון שרוצה לשלם אין כאן חיוב שבועה ולא ישבע על השאר א"כ פלוגתא היא כדפי':

202

ר״ג^בקצרות סי' רב"ע מוטעת. מרדכי גיטין פ"ה סי' שפ"ט. וששאלת על האפטרופוס שמינוהו אבי יתומים כו' ר"ח ורב אלפס פסקו בפ' הניזקין (גיטין ד' נב:) כאבא שאול וכן הוא דמינוהו אבי יתומים לא ישבע ובעל העיטור כתב אי איכא סהדי דמפסיד בנכסי' קצת אפי' מינוהו אבי יתומים ישבע כיון דמסלקין לי' משבעינן לי' נמי:

203

ר״ד^גקצרות סי' רע"ג. מרדכי שם סי' ש"צ. ארוכות סי' תקצ"ב: וששאלתם אם יוכל להשביעו שכן הוא כדבריו שמינוהו אבי יתומים נ"ל דאי ליכא סהדי שמינוהו אבי יתומים ב"ד אביהן ש"י הן (גיטין דל"ז.) אפי' נשבע לא ינחוהו להתעסק בנכסים אי לא מהימן להו לבי דינא ומסלקינין לי' עד שיביא ראי' שמינוהו אבי יתומים אבל בשבועה היאך ירד להחזיק בנכסי יתומים וגדילה מזו כתב בעל העיטור דנר' לו פלוגתא דרבי ורשב"ג (גיטין ד' נב:) דר' אמר צריך לחשוב עמהן באחרונה ורשב"ג אמר אין צריך לחשוב דפליגי באבא שאול ורבנן דר' אמר צריך לחשוב באפוטרופס שמינוהו ב"ד ס"ל^דצ"ל כרבנן דאמרי לא כו'. דא' לא ישבע הלכך צריך לחשב לכל הפחות עמהן באחרונה ורשב"ג כאבא שאול דאמר ישבע וסיום דבריו הלכך מינהו אבי יתומים דאיפסיקא הלכתא כאבא שאול צריך לחשוב עמהן כיון דלא ישבע וא"כ כ"ש שלא יניחוהו ב"ד לירד^הבהכ"י כתוב בלא נכסיו. וט"ס. בנכסי' בלא ראייה:

204

ר״ה^וקצרות סי' רד"ע בחסרון מרדכי כתובות פ"י סי' רמ"ג. וששאלתם במילתא דאיכא פלוגתא דרבוותא אם יש לכם לעשות שודא נ"ל דודאי לא עבדינן שודא אלא מי שהוא גדול הדור ומומחה לרבים. תדע דבס' פ' מי שהיה נשוי (כתובות ד' צד:) דא"ל רב^זצ"ל רב ששת לר' נחמן. נחמן לר' ששת מאי טעמא עבד מר א"ל שודא א"ל אנן למי ניעבד הכי שודא א"ל חרא דאנא דיינא ומר לאו דיינא וכו' אלמא דר' ששת לא הוי מצי למיעבד שודא אלא^חכ"ה בהכ"י וט"ס. אמר רב נחמן דיין מומחה והילכתא כוותי' בדיני ועוד דלא עבדו שודא אלא היכי דאתמר בהדיא בגמ' והיכא דלא איתמר המוציא מחבירו עליו הראי':

205

ר״ו^טתשובת מיימוני לס' משפטים סי' מ"ח. וששאלתם שטר שכתבו ראובן ואשתו לבן אשתו וכתב בו יתנו לו לבנינו נ"ל דלישנא מעליא הוא שהרי המגדל יתום בתוך ביתו כאלו ילדו (סנה' ד' כ':) או אם ראובן כתב לחמותו ותנו לאמי פלונית בת פלו' לא^יצ"ל מרעא. מענא שטרא בהכי כיון דכתב בו פלו' בת פלו' מה בכך דמסיק שמה אמי דילמא משום דרחמי לי' כאם וטובא אשכחנא בכה"ג ולשון חביבות הוא כמו בנו לדברי הקשיבה בתי הלא אבקש לך מנוח בעטרה שעטרה לו אמו ובלשון תלמוד אבא שאול בן אמא מרים (כתובות ד' פ"ז.) אימא פלונית. (ברכות ד' ט"ז:) ועוד כיון דהמגדל יתום בתוך ביתו מעל' עליו הכתוב כאלו ילדו ונקרא בנו אז גם^כצ"ל על. היתום לקרותו אלוף נעורי אבי ולאשתו אמי ואין כאן בית מיחוש ועוד דבעל כאשתו (סנהדרין ד' כ"ח:)^לצ"ל וקריני'. קרינא בהו לא יומתו אבות על בנים:

206

ר״זוששאלת אלמנה שכתוב בכתובתה בסתם שכל מה שהכניסה לו תטול יתר על כתובתה ותפסה חפצים משל בעלה ואומרת שנתנם לה במתנה אי מהימנא לומר כן מיגו דאי בעי^מצ"ל אמרה. כך וכך הכנסתי לו ביתר על כתובתה לא מהימנא אחרי שלא נתפרש דיד בעל השטר על התחתונה (ב"ב ד' קסו.):

207

ר״ח^נקצרות סי' רה"ע בחסרון. ועל האלמנה שאינם רוצים^סצ"ל היתומים. לפרנס כל בני ביתה נ"ל אם הי' לה שפחה בחיי בעלה גם עתה צריכים להעלות לה מזונות ולשפחתה כדאי' בפ' הנושא (כתובות ד' קג.) דמשתמשת במדור כדרך שנשתמש' בחיי בעל' בכרים וכסתו' וכלי זהב וכסף ותניא בתוספתא (כתובו' פ' י"א.) ומשתמשת בעבדים ושפחות כדרך שנשתמשה בחיי בעלה ומה שקשה לך על דברי רבי' אב"ן דגרס ושמואל אמר הלכה כאנשי יהוד' (כתובות ד' נד.) דשמואל קאמר לעיל התובעות כתובת' בב"ד אין לה מזונו' (שם) מאי תליא בתביעות' בב"ד הלא תלוי ביורשין הא לא קשיא כלל דילמא דנפ"מ שהיורשין אינם כאן ואוכלת עד זמן שיבאו וירצו^עבהכ"י לסלקם וט"ס. לסלקה אם תובעות כתובתה בב"ד אין ב"ד מניחים לה לאכול עוד ועוי"ל דהא דאמרו אנשי יהודה עד שירצו היורשין היינו עד שירצו לתת לה כל כתובתה והיכא דליכא בנכסי המת כדי כל כתובתה מה שלפנינו והם רוצים לחזור ולחקור אם הניח אביהן מקרקעי או פקדון ביד אחרים ובתוך כך היא אוכלת ואם תובעת כתובתה שוב אינה אוכלת ויש נפקותא בכמה צדדין:

208

ר״ט^פ(הגמ"י פ' כ"ד מהל' אישות אות ד' עיי"ש והוזכר בקיצור במרדכי פ' המדיר סי' קצ"ו הגר"ב). ועל האשה אודין לפניך דודאי זאת האשה עוברות על דת היא אחרי שיש עדים שעברה על החרם ועל השבועה דהוה לה נודרות ואינ' מקיימ' (כתובו' ד' ע"ב.) ונהי דאיבעי' לן בפ' ארוס' (ד' כה.) בעוברות על דת אם רצה הבעל לקיימה יכול^צ צ"ל או. אינו יכול ולא איפשטא מ"מ הא פשיטא דמצוה להוציא' כמו^קלא מצאתי (צ"ל שפי' ר"י וכ"ה שם הנ"ל). שפירש"י בפ' המדיר ודבר פשוט הוא שבמקום מצוה לא תיקן רבי' גרשום מאור הגולה ז"ל תקנתו^רצ"ל לעכב עלידו. על ידו לעכב שלא יעשה מצוה ואדרבה כשאינו מגרשה כשהיא עוברות על דת רשע מיקרי כדאיתא ס"פ המגרש (גיטין דף צ'.) מידת אדם רשע שרואה את אשתו וראשה פרוע וטווה בשוק ורוחצות במקום שבני אדם רואים ומניחה ואינו מגרשה וזו מצוה מן התורה לגרשה ועוד אחרי שהביאה ריק אחד לגזם על בעלה אם יעשה לה דבר וגיזם לו להורגו ולא גרע^שבהכ"י ממלקות ילדיו וט"ס הוא: ממקללת יולדיו בפניו לאבא שאול (כתובות דף ע"ב.) והילכתא כוותי' וכ"ש שמגזמת לו להורגו ועוד דחשיבא כמדברת עם כל אדם כדאמר פ' המדיר (דע"ב:) בההי' ערבי'^תצ"ל כו'. עד ר'^אצ"ל עיקבא. עקיב' אמר בה מילתא ורבנן אמרי מדברת עם כל אדם וכו' כ"ש זאת שבאתה עם אותו ריק שבשביל אהבתה גיזם לו להורגו מיהו כיון דלא התרה בה בעדים אינה יוצאה בלי כתובה דהא מסקינן בפ' ארוסה דעוברות על דת צריכה התראה (דף כ"ה.) לענין להפסיד כתובתה^בצ"ל ואם יש וכ"ה שם. ואפי' אם יש עדים שעברה על דת ואין עדים שהתרה בה וגם היא אומרת שלא התרה בה יכול לגרשה בע"כ מיהו אחר שיגרשנה יצטרך ליתן לה כתובתה כיון דאמרה דלא התרה בה ועדי התראה נמי ליכא. מאיר בר ברוך שיחי':

209

ר״ימעיין הפתוח ההולכים לאט ונוח יזיקו מימי השילוח מורי ה"ר יהודה שר הבידה ארי שבחבורה קידרת בהרים שידדת עמקי' אחריך קפצת על הגבעות ויעל יהודה על גוזזי מעות אחרי השבעם שבועת גילוח שיש בו השחתה שתים שהן ארבע רעות דל אינהו ודל שבועתייהו תקצץ ידם על טיבורם בפרוע פרעות וכמה דמים נשפכי על ידי אלה וכאלה פוסלי מטבעות היינו דאחרבינהו לאחינו יושבי צרפת והאי ועל זה נאמר אץ^גבכ"י לעשיר: להעשיר לא ינקה וכ"ש אלו שכבר נשבעו לעירונים בנטילת חפץ שלא לגזוז ויפה כתבת שלא לסמוך על דברים שבלב אלא גבי נודרין להורגין ולחרמין ולמוכס שאין לו קצבה (נדרים ד' כ"ח.) דגזילא דמלכותא היא לאו דינא אבל אם יצוה המלך שלא לגזוז המטבע דין גמור^דצ"ל הוא. ובלא ציווי המלך דין הוא ואין זה אונס ומסקינן לי' התם ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים אונס שאני אבל בלא אונס דברים שבלב^הצ"ל לא. הוי דברים וההיא דר' עקיבא במס' כלה^ולשון זה לא נמצא בגירסתינו והתוס' בנדרים שם העתיקוהו כמו שהגיר' לפנינו. יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא אביאך לחיי עולם הבא ונשבע ר"ע בשפתיו וביטל בלבו אונס הוה שלא ירבו ממזרים בישראל והלכך אמרינן דברים שבלב^זט"ס הוא וצ"ל הוי דברים. אינם דברים אבל בעלמא לא ומדאשכחן דר' יוחנן גילה עובדא דצפידנא (יומא ד' פי' ד.) ואיצטרך תלמורא לשנויי דלה' אלקי ישראל לא מגלינא אבל לעמי' מגלינא ולא קאמר דנשבע בשפתיו וביטל בלבו ש"מ לא סמכינן בכה"ג אדברים שבלב ועוד דאיכא למיחש לחשדא דרגילת הוא להודע וקחשדי לי' הגוים לעובר על שבועתו ועוד אפי' יגלה להם שביטל בלבו כ"ש דאיכא חשדא וחילול השם כי לא יאמינו עוד לשום שבועת יהודי ועוד דאיכא איסור גניבה וגזל דגזל הגוי אסור (ב"ק קיג:)^חצ"ל ואפי' לישראל יש גזל שנותן כו'. אפי' ישראל שנותן להם אלו מעות שגזרו וקא גרעי לענין נסכא ועוד שמכשיל את הרבים כשירגישו בהם כשיצאו מיד ישראל אחר אז יבא לידי סכנה ואי איישר חיל השואל והנשאל ימתחו על העמוד:

210

רי״א^טמרדכי ב"ק פ"י סי' קצ"ה באריכות. תשובת מיימוני לס' נזיקין סי' ט"ו. וששאלתם על דין מסור כתב רבי' משה בר' מיימון ז"ל (פ"ח מהל' חובל ומזיק הל' י"א.) עשה המסיר אשר זמם יראה לי שאסור להורגו עכ"ל. ונ"ל דטעמי' הוי משום דמסור רודף הוא דאע"נ דלא מחווי אלא ממונא דחברי' מחמרינן בי' טפי מהיכא דמזיק ממונא דחברי' איהו גופי' בידים כגון דשדיי' בנהרא או שרף גדישו של חבירו לא קטלי לי' והיכא^יצ"ל דאמר. אחוי אחווי בעלמא אממונא דחברי' כל דהוא קטלינן לי' (ב"ק קי"ז.) אלא היינו טעמא דמסור רודף הוא להרוג חבירו דכתיב בהו^כצ"ל כתוא. מכמר מה תוא שנפל למכמר אין עליו מרחמין אף ממונן של ישראל כיון שהישראל נופל בידם בעלילה כל דהו מעלילין עליו עלילות עד כי הרבה פעמים בא לידי סכנת נפשות הלכך עשה המסור אשר זמם לא קטלינן לי' דתו לא רודף הוא ואפי' בשעת רדיפתו למסור נר' אם יכול להציל עצמו באחד מאיבריו בסימוי עיניו או בחתיכת לשונו אסור להורגו וההורגו חייב מיתה הילכך בנדון זה מה שחזר בו ר' יואל ומסר את אפרים ובזה לא הציל את עצמו בשום דבר חייב בכל ענין לשלם לו כל הפסידו:

211

רי״ב^למרדכי שם סי' קצ"ו תשובת מיימוני שם. וששאלתם וכתבתם שיש שפוטרים את ר' יואל לפי שאין אדם נתפס על צערו שראה אותו^מצ"ל שקם עליו בפרץ והעמידו. קם שעליו בפרץ והעמיד בערכאות של עכו"ם נהפך גם הוא לעשות לכשנגדו^ננראה שט"ס הוא. (כאשר זמם לעשות לכשנגדו) כאשר זמם לעשות לו ולא כאשר עשה ותולין דבר זה בתקנת הקהלות איני סבור שיתקנו הקהילות דבר זה שאם חזר השני ומסר את הראשון שמסרו ונתכוון להפסיד ממונו ובזה לא הציל את עצמו רק שנתכוון לנקום את עצמו בכך ודאי לא פטרו אותו הקהלות אלא מן קנס שלא לנדותו או להלקותו על המסירה שמסר את חבירו כי יחם לבבו אבל משלם ההפסד שהפסיד חבירו דבר פשוט הוא שלא פטרוהו כי לא באו להפקיע ממון ולהקל על דברי התלמוד אלא להחמיר כ"ש יואל זה שמסר את חבירו אחרי שכבר יצא מב"ד זכאי:

212

רי״ג^סמרדכי ב"ב פ"ט סי' תרכ"ח. וששאלתם על אודות רחל שהיתה מוטלת על ערש דוי ומגו מרעה^עצ"ל איפטרא. אפטרופס לבי עלמא וחילקה נכסי' בפני עדים ואמרה שוב כל אשר יותר מנכסי' על מה שחילקה ינתן ליתום אחד קרובה וכל זה הי' בלא קנין כי אם בדברי שכיב מרע ולאה קרובתה היתה דרה עמה בבית ובשעת חוליה נתנה לה מפתחות החיצונית והפנימיות ונכנסה ויוצאה בחדרה עד שמתה וכשנפטרה רחל נודע שתפסה צררי מעות ומטלטלין ובאו לדין^פצ"ל לאה: הם והיתום ולאה אומרת מחיים תפיסנא על פיה שנתנה לי מרצונה נ"ל אם המטלטלין שביד לאה הם דבר שיש בו סימן וידוע בעדים שאותן דברים היו של רחל ויש עוד עדים שראו אותן ביד לאה על לאה להביא ראי' שנתנה לה רחל כמו אחד מן האחין והאשה שהיו נושאין ונותנין בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמם (ב"ב ד' נ"ב:) עליהם להביא ראי' אבל אי ליכא עדים אז נאמנת לומר מחיים תפיסנא שנתנה לי רחל במיגו דאי בעי אמרה לא בא לידי כלום משלה ובשבועה דהא אפילו אמרה לא תפיסנא מידי היתה צריכה לישבע על שנעשית אפטרופסית בחיי' דתנן (שבועות דף מ"ח:) אלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאפטרופסין משום דמורו היתירא השתא נמי נשבעת שנתנה לה רחל בחייה ותפסה על פיה וא"ת מתנת שכיב מרע במקצת היא כיון דבשעה שהיא אומרות שנתנה לה עדיין לא חילקה שאר נכסי' וקיי"ל (ב"ב דף קנ"א:) דבעינן קנין ובלא קנין אפילו אם מת לא קנה^צצ"ל הני מילי. ה"נ מתנת שכיב מרע שהיא בדברים בעלמא אבל הכא כיון דאיכא משיכה שמשכה המטלטלין והוחזקה בהן בחיי' ועל פיה אין לך קנין גדול מזה ודוקא אם לא צוותה מחמת מיתה^קצ"ל אבל אם צותה מחמת מיתה כגון כו'. כגון שאמרה ווי דקא מייתא ההיא איתתא (ב"ב שם) או שאמרה אם תמות היא תטול כך וכך אפילו תפסה לאה תפיסתה לאו כלום היא דקיי"ל מצוה מחמת מיתה בין בכל נכסיו בין במקצתה:^רועי' תשלום תשובה זו שם במרדכי: (בהכ"י חסר כאן ב' דפים)

213

רי״דעל שמעון נ"ל כי הדין עמו שיש ליתן לו זמן ב"ד לי יום ואינו חייב לתת לו שום משכון כי יש לראובן משכון הרבה במידת המשפט שנוהגות בישראל שאם לא יפרע תוך ל' יום אחר שיפסקו הדין כי מטו הל' יום יעשו לו דין. ומה שתמהת שנותנים זמן רק ל' יום ולא צ' יום כי ההיא דאדרכתא דכתבינן אמקרקעי (ב"ק דף קי"ב:) היינו היכא דלית לי' ניכסי הכא קמן אז צריכים לכתוב אדרכתא שכל מקום שימצאו מנכסיו שיגבוהו אבל אית לי' נכסי קמן ב"ד מגבין אותו מיד אחר ל' יום דזמן ב"ד^רצ"ל ל' יום. ? בפ' הבית והעליה (בבא מציעא דף קי"ח:) ושלום מאיר בר' ברוך שיחיה:

214

רי״המורי ה"ר אלעזר בקצרה אודיעך שיש לך לצאת מבית הכנסת כשמצרפין קטן לעשרה ולא תבא תקלה על ידך שלא לעבור על דברי ר"ת ומי הוא זה שרשאי לעבור על דבריו. ושלום מאיר ב"ר ברוך שיחי':

215

רי״וששאלתם על מנורת השמן בבית הכנסת שלכם שמרוב הבל עשן המערכה ניזוקין הקהל ופעמים צריכין ללכת מבהכ"נ נ"ל דמי^שצ"ל שהתנדב. שנתנדב מעות לקנות בהן שמן לבהכ"נ דמותר לשנותו^תצ"ל ולקנות בו נר שעוה. דנהי דמעות עדיפי מטווי לאריג כמו שפי' ר"י פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ז:) מיהו לדידן דקיי"ל כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא שרי ואמר התם (שם ד' מח:) לדידי' כפה שנתנתו לספר לא טהור מן המדרס אלא נתנתו וכרכתו דווקא דאיכא תרתי וכדר' חסדא דאמר האי סודרא דאזמני' למיצר בה תפילין שרי למיצר בה פשיטי א"כ מעות לקנות בהן שמן לא עדיפי מאלו קנה בהן שמן דמותר לשנותו כמו סודרא דאזמני' למיצר בי' תפילין ולא צר בי' אע"ג דתשמיש קדושה היא. ואמר נמי התם (שם דף מ"ח:) אמר לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתיק של תפילין עד שלא נשתמש בו קודש מותר להשתמש בו חול והא דקאמר משנשתמש בו קודש אסור להשתמש בו חול ה"ה דבר מצוה דפחיתא מינה כדמשמע בפ' בני העיר (מגילה דף כ"ה:) מעלין בקודש ולא מורידין אלא איידי דנקט ברישא מותר להשתמש בו חול לרבותא נקיט נמי בסיפא חול ומיהו בסיפא לא הוי דוקא. א"נ בסיפא נמי ניחא הא דנקיט חול דכל מצוה דפחיתא מינה חול קרי לה לגבי קדושה דחמירא מינה ועוד ראי' מפ' בני העיר (מגילה דף כ"ו:) דאמר התם ליבני נמי זבינהו וחילפינהו שרי אוזפינהו אסור וה"מ בעתיקי אבל בחדתי לית לן בה ואפי' למ"ד הזמנה^אט"ס הוא. לאו מילתא היא בטווי^בצ"ל לאריג. ואריג ליכא למ"ד ואע"ג דפרישית דמעות עדיפי מטווי לארוג הא פרי' נמי דלרבא דקיי"ל כוותי'^גט"ס הוא. אבל מעות שרי דדמי לאורג בגד למת דשרי רבא. מיהא קשה לי דפ"ק דערכין (דף ו':) תניא ישראל שהתנדב מנורה או נר לבהכ"נ אסור לשנותה וכו' עד לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה ומשמע דוקא לדבר הרשות אסור לשנותה אבל לדבר מצוה שרי ואפי' פחיתא מיני' והשתא^דצ"ל קשה לי. קמ"ל היכי דמי אי תשמישי קדושה נינהו אפילו לדבר מצוה דפחיתא מיני' אסור לשנותה דמעלין בקודש ולא מורידין ואי חשיבי תשמישי מצוה כגון לולב שופר סוכה ציצית הא אמרינן התם (מגילה דף כ"ו:) תשמישי מצוה נזרקין מיהו מהתם לא קשה דאיכא לאוקמי הנך דמגילה דנזרקין כגון דבלו דלא חזו תו למילתייהו דומיא דתיבותא דאירפט^הבהכ"י דפריכא וט"ס הוא. ופריסא דבלו^וצ"ל דקמייתו לה. קמייתי עלה התם וההיא דנר ומנורה דלא בלו דחזו למילתייהו ומיירי ההיא דערכין שכבר נשתמש בהן והדליקו בבהכ"נ דאי לא הדליקו בהן אפי' לדבר הרשות מותר לשנותה לדידן דקיי"ל כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא ונהי דהנודר אינו יכול לעכבו לעצמו ולחזור בו משהקצהו להדליק בבית הכנסת דנעשה נדר איהו מיבעי לי' לקיומי נדרא^זצ"ל למיתבי': למיתני בבהכ"נ ומשנתנו לבהכ"נ רשאין הציבור לשנותה אפי' לדבר הרשות דהזמנה לאו מילתא היא כדפרי'. ואמר נמי פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ח.) מותר המת ליורשין ולא אסרינן לי' בהנאה כאיצטלא דמילתא דפרסו אמיתנא דהזמנה בלא מעשה לאו מילתא היא והא דאמר (ערכין שם ו'.) סלע זו לצדקה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה פי' ללוותה לאו משום קדושה דאית בהו אלא משום דקיימי עניים הצריכים לפרנסה וכי ליכא בכיס לא יהבינן להו כדמוכח התם מר' ינאי ומהאי טעמא אמר התם בפ' בתרא דכתובות (דף ק"ו:) אין משתכרין בשל עניים דלמא מתרמי להו עניים וליכא למיתבי להו ואע"ג דאמר בפ' במה מדליקין (שבת דף ל"ה:) גבי שופר דחזי לגמוע בו אלמא דהמיוחד למצוה מותר לגמוע בו מים לתינוק התם בשופר שעשוי לתקוע בו בערב שבת להבדיל העם דלא מיוחד למצוה כלל והא דאמר התם בשופר של ציבור דחזי לגמוע בו מים לתינוק עני לאו משום דבעינא תשמישי מצוה נקט עני דה"ה לשאר תינוקות דלאו בני מצוה נינהו כלל אלא משום דכיון דהשופר של ציבור הוא אסור לאדם אחר להשתמש בו דהוי כמו שואל שלא מדעת להכי נקיט תינוק עני דעל הציבור לפרנסו שהוא צורך^חצ"ל כולם. כלום א"נ יש לומר דתשמישי מצוה נזרקין אפי' חזו אכתי למילתייהו וכגון שלא נדר להוציאה מרשותו כגון שיש לו שופר ותוקע בו לולב ומברך עליו ואינו אוסר אלא באותו יו"ט מטעם מוקצה שהוקצה למצותו כגון נר חנוכה ועצי סוכה אבל אחר יו"פ מותרים דדעתו שלא להקצותו מרשותו וכשתעבור זמן מצותו דעתו שיהנה בו וציצית כל זמן שהם בטלית הקצהו למצותו ואסור להתירו ולהוציאו מן הבגד ולהשליכו אפי' למ"ד (שבת דף כב.) מתירין מבגד לבגד^טצ"ל אבל לאחר: ולאחר שניתק הותר^יצ"ל ולית או שצ"ל או הותר. לית בי' קדושה מידי ומותר אפילו לדבר הרשות דבכי האי גוונא אמרינן תשמישי מצוה נזרקין דאזלינן בתר דעתייהו אבל מי שנתן דבר לבהכ"נ נעשה נדר וצריך לקיים נדרו^כט"ס וצ"ל ואינו. הוא אינו רשאי לשנותו ככל היוצא מפיו יעשה אבל בנו בהכ"נ רשאים לשנותם אפילו לדבר הרשות^לצ"ל כל כמה. דכל כמה דלא נשתמש בו מידי דמצוה דהזמנה לאו מילתא היא אבל משנשתמש בו דבר מצוה אסור לשנותה לדבר הרשות כיון דלדבר מצוה הוקצה עולמית מיהו לא בעינן מצוה דעדיפא מיני' אלא אפי' דפחיתא מיני' ובלבד שלא יהיה דבר הרשות וכ"ש נידוי זה מנר לנר דשרי דלמצוה לדכוותי' קמשני ואי משום דאין אורו של נר של שעוה גדול כשל שמן מה בכך דהא אפי' בתשמישי קדושה כגון דלוסקמי ספרים ומזוזות ותיק של תפילין ונרתיק של ס"ת דחמירי טפי מתשמישי מצוה אפילו הכי לא אסרו להשתמש בהן ס"ת תפילין ומזוזות שאינם יפים כראשונים ואין להקשות דבההיא דערכין שרינן בנר^מצ"ל ומנורה. מנורה לשנות לדבר מצוה אע"ג דפחיתא מיני' ובפ' בני העיר (מגילה דף כ"ז.) לא שרינן למיעבד מבי כנישתא בי רבנן אלא משום דבי רבנן עדיף הא לאו הכי לא וי"ל בי כנישתא לא חשיב תשמישי מצוה אלא איהו גופי' קדושי^נצ"ל הוא ונקרא: מיקדש מעט מקום שמגדלין בו תפלה והכי משמע התם לעיל מיני' דקאמר (דף כ"ו:) חלופי וזיבוני שרי אגרה ומשכוני אסור ומאי טעמא בקדושתי' קאי אלמא קדושה קרי לה ואין לתמוה אי בית הכנסת דבר שבקדושה הוא א"כ נר ומנורה תשמישי קדושה נינהו והיכי שרי לשנות לדבר מצוה דפחיתא מיני' מ"ש משאר תשמישי קדושה דהא לא קשיא כלל דלא איקרי תשמישי קדושה אלא בכה"ג דדבר הקדוש צריך לאותו תשמיש כגון דלוסקמי ספרים ותיק ונרתיק לתפילין ומזוזות שמשימין הספרים לתוכו ומטפחת ספרים ופריסא וכורסיא וזבילי דחומשי וקומטרי דספרי וכיוצא בהם דמנחי בהו ועלייהו ספרים אבל בית הכנסת דחשיב לי' דבר שבקדושה היינו ששכינה שורה בו דאכל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל"ט.) ואין צורך להקב"ה בנרות ומאורות וכי לאורה היא צריך (שבת דף כב:) סוף דבר:

216

רי״ז(כאן נחסר בהכ"י ו' דפים עד אמצע סי' ש"ה ולא זכינו לסוף דבריו ):

217

רי״חוששאלת אם יש ללוי סוס ממושכן בביתו או חוב או משכון ובא^סצ"ל יהודה. יהודי והלוה לעכו"ם המעות ופדה^עצ"ל מנוי. ללוי סוסו או חובו או משכונו בין ידע יהוד' שבבית לוי הי' בין לא ידע מה יהיה הדין. נ"ל דאי לא ידע יהודה פשיטא דהוא פטור ואפילו אם נודע לו עתה שהוא ממושכן לו ללוי תחילה ולא מיהדר לי' לא מיקרי רשע ואע"ג דבר"פ האומר בקידושין (דף נ"ט.) משמע גבי רב גידל היה מהפך בהאי ארעא לזבוני וכו' דאע"ג דלא הוה ידע לי' לא מר נחית לה ולא מר נחית לה וכו' הכא ליכא למימר הכי דאי בעי לאהדורי לי' משכון אינו רשאי מפני העכו"ם דא"ל אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דא"ל השני נח לי^פצ"ל והראשון. והשני קשה לי ממך ואפילו אי ידע לי' כגון שבא העכו"ם אצלו^צצ"ל וא"ל. תלוה לי המעות על זה המשכון ובאלו המעות דעתי לפדות המשכון שביד לוי גם בזה לא חטא אבל בא הוא מתחלה לעכו"ם ואמר אלוה לך כדי שתפדה ערבונך מפלוני ותעמידהי לי הוה לי' עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע כ"ש האי דכבר מטא לידי' ומותר לקרותו רשע וכתב רבי' אב"ן דפסיל לעדות ולשבועה אם לא יחזיר בו. ושלום מאיר ב"ר ברוך שיחי':

218

רי״טאימא מילתא דשויי' לתרוייהו ידידי ה"ר אליעזר וה"ר מנחם שיחיו שאלתוני על שליש מה עמדי אם נאמן בלא שבועה אם לאו. הא פלוגתא דרבוותא ר"ת כתב דבלא שבועה נאמן וטעמא כדא' פ"ק דב"מ (דף כ"א.) הא הימני' וכל סתם נאמנות שבתלמוד בלא שבועה מדפריך תלמודא ס"פ המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע'.) גבי המפקיד אצל חבירו בשטר וכו' עד א"ל נאמן סוף סוף אלו אמר נאנסו לאו שבועה בעי א"ל מאי נאמן נמי דקאמר בשבועה מכלל דסתם נאמנות הוי בלא שבועה כדס"ד של המקשה מעיקרא וכן פ' השולח (דל"ז.) נאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבר וע"כ היינו בלא שבועה כדפר"ת מדקיהב טעמא לא שביק היתירא ואכיל איסורא וכן פ' עשרה יוחסין (קידושין דף עג:) נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי כו' נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי דמיתני בהדי' והיינו בלא שבועה מדקאמר פ"ק דב"מ (דף ב':) וניחזי זוזי ממאן נקיט ולא משני כגון שהמוכר אינו רוצה לישבע דאורחא דמילתא הוא כך דאין אדם חפץ לישבע עבור^קבהכ"י חביות וט"ס. חבירו. וכן נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בזמן שבעלי הדין עומדין לפניו (קידושין דף עד.) ועוד יש ראי' דכל היכא דקהימני' היינו בלא שבועה מדגר' פ' שבועת הדיינין (שבועות דף מב.) מהימנת^רצ"ל לי. לי' כל היכא דאמרת לא פרעתיך אזל פרעי' באפי סהדי^שט"ס הוא. אחריני וכו' עד נהי^תצ"ל דהימני'. מהימנא טפי מנפשי' טפי מסהדי מי^אצ"ל הימני'. מהמני והיינו ע"כ טפי מנפשי' ובלא שבועה דהוה לי' הודאת בעל דין כק' עדי' דמי (ב"מ ד' ג'.) וכן עובדא דבתר הכי דאמר מהימנית לי כבי תרי וכו' ומסקינן דא"ל כבי תרי אפי' כתלתא וטעמא משום דכיון דהימני' הוה לי' כהודאת בעל דין וכו' ועוד יש ראי' מברייתא דמייתי ספ"ק דב"מ (דף כ"א.) ובפ' זה בורר (סנהדרין ד' ל"א:) סימפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים^בצ"ל ויוצא מתחת יד שליש כשר ויוצא כו'. ויוצא מתחת יד שליש דומיא דהנך דמייתא בהדא דכשר הסמפון בלא שבועה דאפילו דאי טעין אישתבע לי^גצ"ל דפרעתני. דלא פרעתני לא משבעינן לי' ללוה ואע"ג דאמר רב פפא בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ"א.) האי מאן דמפיק שטרא אחברי' וא"ל אישתבע לי דלא פרעתי^דצ"ל אמרינן לי' זיל אישתבע לי'. (אלא דינא לי' אישתבע לי) ה"מ ליטול אבל שלא לשלם כגון היכ'^הצ"ל דנקיט שובר פטור ולא כו'. (דקתני השוכר פטור לא) משבעינן לי' כלל. ועוד היכן מצינו שבועה כזו נשבעין ולא משלמין אשכחן (שבועות ד' מ"ד:) או נשבעין ונוטלין אבל שליש אם יש לו לשבע ולהרויח ממון לאחרים מתי נתקנה אותה שבועה ועוד אטו בשופטני עסקינן דקתני סתמא כשר והא כיון דלא מהימן אלא בשבועה לאו אורחא הוא לישבע כלל להרויח ממון לאחרים וטפי הו"ל למיתני פסול. וקל להבין. ולואי יהו שמעתתן ברירא^ובהכ"י לי' וט"ס. לן כי הא דשליש נאמן בלא שבועה וכן אנו דנין מיהו בנדון זה נר' דאין עלי' על הנפקדת תורת שלישות להיות נאמנת בלא שבועה כיון דשניהם לא עשאוה שלישה אלא הבעל לבדו הפקיד' בידה דלהכי מיקרי שליש לפי שהוא שלישי ביניהם ולהכי ביררוהו מדעת שניהם שזה לא הי' מאמין לזה וזה לא היה מאמין לזה השלישו הממון לשליש והימנוהו לכל אשר יאמר בדברים שביניה' טפי מנפשייהו וכן משמע בהדיא פ' התקבל (גיטין ד' ס"ד.) שליש נאמן משניהם זה אומר כך וזה אומר כך שליש נאמן. ומה שכתבתי שאפי' הוא כדברי'^זצ"ל שאמרו. שאומ' לנפקדת שלא תחזיר הממון כי אם ע"פ שניהם מצי למיהדר בי' ולומר החזירי לי בע"כ לא נהירא לי דכיון דאמר לה מתחילה שלא תחזירי לי כי אם על פי זוגתי הו"ל כאלו הודה מתחילה שיש^חצ"ל לה: לו חלק בממון ושמא כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו והוה לי' מההיא שעתא ואילך כשנים שהפקיד אצל בעה"ב בשתי כריכות (ב"מ ד' ל"ז:) דהוה לי' למידק כיון דמוכחא מילתא דאינהו גופייהו קפדי אהדדי ואע"ג דאפקידו סתמא כ"ש הכא דגלי אדעתייהו דקפדי אהדדי וצוה לה שלא להחזיר לשום אחד מהם כי אם על פי שניהם ולא דמי להא דאמר אל תפרעיני אלא בפני פלוני ופלוני ובעי למיהדר בי' ולבטולי תנאי' אי ליתנייהו להנך פלוני ופלוני כגון שמתו או הלכו להם למדינת הים ואפי' א"ל באנפייהו דהנך פלו"פ אל תפרעוני אלא בפני פלוני ופלוני אלו ובעי דליפרעי' באפי אחריני והלוה ירא שמא יחזרו פלו"פ ממדינת הים ויתבענו בפניהם זימנא אחריתי א"ה לא מצי למידחיי' עד דליתי הנך פלו"פ אלא כופין אותו לפורעו בפני עדים אחרים ויכתוב לו שובר דהא קיי"ל (ב"ב ד' קע"א:) אפי' היכ' דאית לי' שטרא ואמר אבד שטרי^טצ"ל משלם וכותב לו שובר. ואפי הדר משכח שטרי' לא מצי למיתבעי' כיון דאית לי' שובר ה"מ התם^יצ"ל דהא. דא"ל הכי אל תפרעני אלא בפני פלו"פ לסהדותא איכוון לטובתו כי^כצ"ל היכי. דלא לידחיי' אבל הכא מאי סהדותא איכא באשתו ועוד הרי לא אמר אל תפרעיני אלא בפני פלונית אשתי אלא על פיה אמר ש"מ ודאי להודאה גמורה קמיכוון ואם טוענת ממון זה נתנו לנו אבי' או אחי' או קרובי' כדי שנהנה שנינו בשותפות והבעל רוצה לחלוק שיתנו לו חלקו מן הממון חציו לא יהבינן לי' אלא לשניהם ביחד דאזלינן בתר אומדנא דדעתא דמוכח שלא נתכוונו קרובי' לתת לבעלה אלא א"כ יהיה באהבה עמה ודמי לכתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אבי' לבית בעלה ומתה דלא זכה הבעל בדברים הללו דלא נתכוון אלא שתיהנה בתו (כתובות ד' מ"ז.) כ"ש הכא דאמר בהדיא אני נותן ממון זה לשניכם יחד דלא נתכוון לתת חלק כל זמן שהיא בחיים אלא א"כ יהי' באהבה יחד:

219

ר״כ^למרדכי ב"ק פ"ח סי' פ"ט. וששאלתם אם יש להשביע אשת איש גם בזה איכא פלוגתא טובא ובעיני נר' דלא משבעינן לה לא מטעם דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד דהאי טעמא לא שייך אלא בדברים שבינה לבין בעלה דאהא מייתי לה תלמודא פ' השולח (גיטין ד' מו.) ופ' המדיר בכתובות (ד' עד:) ופ' אלמנה ניזונית (כתובות ד' צז:) גבי אלמנה מוכרות בין בב"ד בין שלא בב"ד מנכסי בעלה אבל במילתא דשייכי בה אחריני לא איכפת לן בניחותא דבעלה שאינו רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אי דינא תתתזה ותתבזה כדא' פ' מי שמת (בבא בתרא ד' קנ"ד:) גבי מעשה בבני ברק בא' שמכר בנכסי אביו ועירערו עליו בני משפחה לומר קטן הי' וכו' עד לומרו לקוחות אנן זוזי יהבינן לינויל ולינויל אלא טעמא משום מה שקנתה קנה בעלה ואף בנכסי מלוג שלה שלא שמתה בכתובתה אין בעל חוב שלה גובה מהם ואפי' לוותה עמדה ונשאת כמו שאפרש לפר"י היכ' דלוותה מלוה על פה דבעיא היא פ' יש נוחלין (בבא בתרא ד' קל"ט.) בעל בנכסי אשתו לוקח הוי או יורש הוי וכו' ולא איפשטא ונהי דפסק רשב"ם בשם ר"ח דאם לוותה קודם שנשאת ועמדה ונישאת דיורש הוי משום פסידא דמלוה ר"י לא פסק כן וכן כתב רבי' ברוך בר' יצחק משם ר"י ז"ל בפ' מי שאמר הריני נזיר (ד כ"ד.) דכי היכי דאמר' האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה בעלה מוצא מיד הלקוחות משום דאינהו אפסדו אנפשייהו דלא הוו להו למיזבן^ממאיתתא דיתבא תותי גברא ה"נ אינהו אפסדו אנפשייהו דלא הוו להו למיזפא בלא שטר כו'. כצ"ל וכן הגיה מהר"ם במרדכי שם. בלא שטר לאיתתא דקיימת לאינסובי וכיון דאלו אמרה לא הלויתני או לא הפקדת בידי או החזרתי לך או הפסדתי פקדונך לא היינו משביעין אותה כיון דאין לה מה לשלם השתא נמי לא משבעינן לה דכל מאי דקאמרה מהימנינן לה^נמיותר הוא וט"ס. (במאי דקאמרה) כל זמן שהיא תחת בעלה לענין שלא להשביעה^סצ"ל אותה. עתה במיגו דאי בעיא אמרה לא הפקדת בידי או החזרתי לך או נאנסו מידי ואלו קאמרה הכי לא משבעינן לה תחת בעלה עד שתתאלמן או תתגרש השתא נמי לא משבעינן לה ומהימנינן במאי דקאמרה שבשעה שהפקיד בידה אמר לה אל תחזירי לי אלא ע"פ שנינו שלא להשביעה תחת בעלה^עצ"ל ונאמנת. במיגו כדפי' אבל כותבין לו פסק דין שנתחייבה לו להחזיר פקדונו או לישבע שכך צוה לה שלא להחזיר כי אם על פי שניהם אם תתאלמן או תתגרש^פצ"ל ואם לא. ? ולא תרצה להחזיר לו אז ישביענה שהוא כדברי':

220

רכ״אועל שדכנות ששאלת אם שכירות שלו יוצא בדיינין נ"ל דהיכא דאין עיקר אומנתו בשדכנות אע"ג דאמר לו תעסוק בזה הזיווג ואני אתן לך כך וכך דאין לו אלא שכר טורחו ולא יותר ודאי' מהא דא' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא ד' קט"ז.) הרי שהי' בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו וכו' ואין לומר מבית האסורין שאני דהא תלמודא פריך מיני' אמתני' דהתם דקתני זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש וכו' עד^צצ"ל ואם א"ל אני מציל כו'. וא"ל ואני מציל את שלך ואתה נותן לי דמי ייני חייב ופריך לימא לי' משטה אני בך מי לא תניא הרי שהי' בורח מבית האסורים כו' אלמא אין לחלק בין היכא דבורח להיכא שאינו בורח ובורח מבית האסורין דנקט משום סיפא נקטי' אבל אם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם אבל אם שדכן^קצ"ל הוא. וקרוב לודאי שהוא מרויח מצד אחר כל כך אם לא מתעסק בשליחותו של זה נ"ל לדמותו^רצ"ל להא דסיפא. דנותן לו שכרו משלם כדמוקי לי' התם תלמודא^שט"ס הוא ונ"ל בצייד: כיצד השולה דגים מן הים דא"ל כוורי בזוזא אפסדתי ומיהו נר' דאין נותן לו שכרו משלם ממש אלא^תצ"ל היכי. שקרוב לודאי שהוא מפסיד כל כך מצד אחר דומיא דמתני' דהתם שהוא שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו דומיא דצייד השולה דגים מן הים שהוא קרוב לודאי שתעלה מצודתו מן הים לכל הפחות שוה דינר^אצ"ל שאי אפשר. שתעלה מצודתו מן הים ולכוד לא תלכד וכבר מעשה בא לידי בשדכן אחד שנשתלח לכאן לדבר באשה אחת ונדר לו הבעל כך וכך ממון וכאשר בא לכאן וגמר הזיווג^בצ"ל תקע. ותבע גם האשה ואמר גם את נדרת לי כך וכך כשבאתי אליך והשיבה לא נדרתי לך ופטרתי' בלא שבועה שהרי אפי' לפי דבריו לא נתתייבה כלום שהרי לא הפסיד בשבילה כלום ממלאכתו ומרווח שלו בלאו הכי הי' טורח בזה השליחות^גצ"ל משום. הבעל וקל להבין ושלום כנפש מאיר בר' ברוך שי':

221

רכ״ב^דקצרות סי' ר"צ. מרדכי ב"מ פ"ה סי' שכ"ד תשובת מיימוני לס' קנין סי' ג' וכולם בחסרון. וששאלתם על ראובן שמכר בית לשמעון ונדר לו לסלק המצרן וגם המצרן אמר ללוקח אין^הצ"ל אני. רוצה לקנות אין בידי מעות וביקש המוכר לאשתו להשאיל תכשיטיה לעירבון ביד שליש עד שיסלק המצרן גם הלוקח נתן ליד אותו שליש לעירבון כ' זקוקים שיתן מעותיו ולא יחזיר בו ולאחר שעשאו סכום המקח בא המצרן עם מעותיו וסילק הלוקח בדין^וצ"ל כיון: דלא קני מיני' כדפסיק בפי' המקבל (בבא מציעא ד' קח.) צריך למיקני מיני' והנה הלוקח תבע עירבון מן השליש עבור שהמוכר לא סילק המצרן העמיד השליש עדים ואמר למוכר פלוני תובע עירבון אמר במעמד שלשתן לפני עדים תן לו כי מן הדין הוא שלו ולא ה' שום קנין ולא ב"ד חשוב אכן במשיכה שמסרו לו שזיכה מעכשיו אם לא יסלק המצרן נ"ל מטיבותי' דמר דאסמכתא היא ולא קני דכל דאי לא קני וא"כ היכי ליקני הא לא קנו מיני' בב"ד חשוב ואע"ג דאמר מעכשיו לא קני דהא כל קנין מעכשיו הוא דאי לאחר זמן היכי קני והא בההיא שעתא הדר סודרא למרי' וא"ה פסקינן בפ' ד' נדרים (נדרים ד' כ"ז:) דלא קני אלא בדקני מיני' בב"ד חשוב וההוא גברא (שם ד' כ"ז.) דאמר דאי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטנון זכוותי' ואיתניס ולא אתא וא"ר הונא בטנין זכוותי' ר"י פי' שם בסתם שלא נתן אנא אמר אי לא אתינא^זבהכ"י או וט"ס. אז אני מודה שזכיותי בטלין ושטרי זיוף הן והודאת בע"ד כק' עדים דמי אבל הנותן דבר לחבירו או לידו או ליד שליש ואמר אם לא אעשה כך תנהו^חצ"ל לו. לי לא קני אפי' קנו מיני' אי לא קנו בב"ד חשוב והא דאמר בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"ו.) הלווהו וכו' דאי אסמכתא היא ואפ"ה קניא באומר מעכשיו בלא קנין לאו ראי' הוא דההיא אסמכתא ע"כ לא דמיא לשאר אסמכתא דתיקשי לן דהתם משמע דרב נחמן אמר מעיקרא דאסמכתא קניא עד דאהדרי' מיניומי אלמא דבשם מניומי א"ר נחמן דלא קניא ובפ' ד' נדרים (שם) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין הלכה כר' יוסי אלמא דבשם רבו רבה בר אבוה אמר ועוד הקשה ר"י היכי פריך בפ' ד' נדרים מרב נחמן אמר רבה בר אבוה לרב הונא והא רב הונא פליג עלי' בהדיא ואמר אסמכתא קניא בפ' איזה נשך ועוד הקשה דפ' ד' נדרים מסקינן דבעינן קנין בב"ד ובפ' איזהו נשך אמר אפי' למ"ד לא קניא במעכשיו לחודי' קניא אלא אומר ר"י דיש חילוק בין אסמכתא דאיזהו נשך לשאר אסמכתא דבשאר אסמכתות מודה רב הונא לרב נחמן ובשאר אסמכתות אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דלא קניא אבל ההיא דאיזהו נשך דהלווהו על שדהו מתחילה ועשה לו טובה להכי בקל גמר ומקני לי' ולהכי קאמר רב הונא דקניא ואף רב נחמן מעיקרא הוה אמר דקניא עד דאהדרי' מיניומי ואפי' בתר דאהדרי' במעכשיו לחודי' קניא הלכך נ"ל דלא קני הכא דאסמכתא גמורה הא וליכא למימר לכל הפחות יקנה במעמד שלשתן שאמר אח"כ לשליש תן כי נ"ל כיון דסיים ואמר תן לו כי מן הדין הם שלו מיטעא הוא דטעי דס"ד מעיקרא מקני לי' אחרי שלא סילק המצרן ולא ידע דאסמכתא לא קניא וקיי"ל דאפי' קנין בטעות חוזר כדאמר ספ"ק דגיטין (ד' י"ד.) גבי הנהו גינאי אע"פ שפר"ח ור"ת התם דלא מהימן לומר טעיתי אפי' במיגו דמצי אמר פרעתי והביא ראי' מפ' שבועת הדיינין (שבועות ד' לח) וטעמא משום דהוי כמיגו במקום עדים דאנן סהדי דלא טעה דכל המודה לחבירו לא הי' מודה לו אלא א"כ דקדק וחשב יפה יפה ולוואי שיודה כל אחד לחבירו אחרי שיודע בברור שהוא חייב לו ופי' דההיא דהנך גינאי דאמר קנין בטעות הוא לא ע"פ עצמו בלבד מהימנינן לי' דטעה אלא ע"פ עדות ברורה או הודאת בעל דין שכנגדו^טצ"ל הכא אפי' המוכר והשליש מודים דאי אסמכתא הוא ולא קניא ולא מחייבינן כו' ה"נ אפי' הלוקח והשליש מודים לו דאי אסמכת לא קניא דלא מחייבינן לי' ולא מידי ועוד דאמר פ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"ו:) בין אשכחי' בגו זימני' וא"ל קני בין אשכחי' לבתר זימני' וא"ל קני לא קני^יצ"ל מאי טעמא דמחמת כיסופא הוא דקא"ל ה"נ דא"ל תן לו מחמת כיסופא כו'. ועיי"ש בגמ'. ה"נ דא"ל קני מחמת כיסופא הוא דקא"ל כ"ש הכא דאיכא טעם למימר דלא קני דקאמר כי מן^כצ"ל הדין הם שלו^לצ"ל אלמא. אלא מיטעא טעי. ושלום מאיר בר ברוך שיח':

222

רכ״ג^מתשובת מיי' להל' אישות סי' כ"ה והוזכר גם בהגמ"ר דיבמות סי' קכ"א. איך נפתח תחילה בגדולים לרבותינו מפז מסולאים חמוקי ירכיהם כמו חלאים ואני לא מצאתי ידים ורגלים בעסק העלובה הזאת גומר בת דבלים ואשר יצא מפיהם כל עדת ישראל יעשו אותו ואני צעירם פתחתי מן הצד כתלמיד הדן לפני רבו דיקדקתי במדות ר'^נצ"ל שאלתיאל שלתיאל ובבנו שהעידו שנפרד בעל' ממנה בכ"ה באדר ולשנה הבאה ילדה בפ' פרה אדומה אין בעדותם ממש דאין כאן אלא עד אחד דקרובים נינהו ואע"ג דאמר בקידושין פ' האומר (ד' ס"ו.) גבי אשתו זינתה בעד אחר ומפרש רבא אי מהימן עלך כבי תרי^סצ"ל זיל. ואפקה כו' הכא אפי' חד מינייהו כבי תרי לא מצי לאפוקה בע"כ על פומי' כיון שהיא אמרה שבעלה הניחה מעוברת ודילמא אישתוהי אישתהי כעובדא דרבה תוספאה ס"פ הערל (יבמות ד' פ':) באשה שהלך בעלה למדינת הים ואכשרי' עד תריסר ירחי שתא ואע"ג דאיכא עד אחד שהלך בביתה בחג השבועות ומצא גוים ששחקו עמה וחיבקוה וגיפפוה בעד אחד של דבר מכוער לא מיתסרה ואפי' בעד טומאה לא מיתסרא אלא בקינוי וסתירה ואף כי מהימן כבי תרי דאסרי' לה אגברא ה"מ בעד טומאה ודוקא לבעלה אבל להפסיד כתובה לא מפסדא אף^עצ"ל בעד. טומאה בלא קינוי וסתירה וכ"ש בעד א' שלא ראה אותה מנאפת אלא ראה בה דבר מכוער ואפי' לבעלה לא אסרינן^פבהכ"י לי' וט"ס: לה על פומי' ואפי' אי מהימן כבי תרי אמנם אם יש עדי כיעור שראו דבר מכוער כגון ההיא דס"פ ב' דיבמות (ד' כ"ד:) רוכל יוצא ואשה חוגרות בסינ' הואיל ומכוער הדבר תצא וכל כיוצא בהן הא אמרינן התם תצא ומפ' בשאילתות דרב אחאי תצא מבעלה^צצ"ל ואע"פ. שר"ת ור"י נחלקו ומפ' תצא מרוכל דהוה לי' לגבי דידי' קלא דמיקמי נשואין אבל לא מבעלה^קצ"ל כיון. ועיי"ש בתוס'. וכיון דתלמודא מדמי להו התם לקלא דפסיק דאי מבעל^רצ"ל אפי'. בקלא דלא פסיק בתר נשואין לא חיישינן כדאיתא^שלא מצאתיו בירושלמי והוא בגמ' דידן גיטין ד' פ"ח. בירושלמי דמס' גיטין ועוד הא אין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה (כתובות ד' ט'.) אבל לא בראיית דבר מכוער בלא קינוי ומתוך כך סתרו דברי השאילתות ונר' בעיני לקיים דבריהם^תצ"ל והא דאמר רב ובעדים ה"פ ובעדים שראו דבר מכוער כ"ה שם בהמ"י: וא"ת ויהיה שהעדים ראו דבר מכוער והא אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה י"ל כדא' בכתובות בשמעתין גבי פתח פתוח מצאתי ולטעמך קינוי וסתירה אין עידי טומאה לא אלא ה"ק אין האשה נאסרה על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים וקינוי וסתירה אפי' בעד אחד ופתח פתוח כשני עדים דמו ה"נ נימא אם יש עדים שראו דבר מכוער כשני עדים דמו כיון שראו שרוכל יוצא ואשה חוגרות בסינר או חד מכל הני דהתם ומה שהשה ר"ת אי ליכא עידי טומאה א"כ הוי קלא דבתר נשואין ואמר בפ' המגרש דלא חיישינן לקלא דבתר נשואין י"ל דהיינו בלא עדים אבל היכא דאיכא עדים^אצ"ל שראו דבר מכוער שמא רגלים לדבר כאלו כו'. שמא רגלים לדבר שראו דבר מכוער כאלו ראו שנבעלה ואע"ג דלא קטלינן להו עד שיראו כמנאפים ה"מ לענין דיני נפשות אבל לאוסרה על בעלה אסרינן לה בעדי כיעור כי היכ' דאסרינן בפתח פתוח אע"ג דלא קטלינן או בעד אחד^בצ"ל אחר. קינוי וסתירה אע"ג דלא קטלינן תדע רב גופי' דקאמר הכא ובעדים אמר בפ' י' יוחסין (קידושין ד' פ"א.) שאין אוסרין על היחוד משמע דוקא דאעדי יחוד אין אוסרין אבל יש עדים שראו דבר מכוער אנו אוסרים אותה וליכא למימר דה"ה אפי' בעדי כיעור אין אוסרין^גצ"ל והא דנקיט התם יחוד משום כו' משום רבותא דרישא דמילתא דאמר מלקין על היחוד דמשמע דאיחוד לחודי' מלקין הא ודאי אי הוה אמר רב במילתי' מלקין על היחוד אבל לא אוסרין ה"מ לדחויי הכי אבל מכיון דהדר נקיט במינתי' על היחוד דאין אוסרין אלמא דיחוד דוקא קאמר וממילא רווחא שמעתתא דהא דקאמר היכי דמי אי דאיכא עדים כי אתא עד א' וכו' כלומר אי דאיכא עדים שראו דבר מכוער א"כ מיתסרה לבעלה וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל כי אתא עד אחד אפסקי' לקלא מאי הוי והא דקא קרי לי' קלא משום דלא ראוה שנבעלה והא דפריך מהא דתניא בד"א שאין לה בנים מן הראשון וכו' שפיר פריך דליכא למיפרק כגון שיש עדים מדבר מכוער^דצ"ל דאי הכי אפי' יש לה בנים תצא והא דקתני כו' ועי' בת' מיי' שם. מהא דקתני סיפא אם באו עדי טומא' היינו אפי' שלא ראוה שנבעלה אלא ראו דבר מכוער עדי טומאה קרי להו^הט"ס וצ"ל ואיבעית אימא כו' (וכו' עד) אימא הני מתנייתא שראו דבר מכוער ר' היא דאמר אפי' בלא עדים אלא הבעל ראה את הרוכל יוצא וכו' תצא ואסור לקיימה ופליגי רבנן עלי' ואמרי לא מפקינן לה לא מבעל ולא מבועל אלא בעדים שראו דבר מכוער^וצ"ל דעדי. עידי טומאה קרי להו והלכתא כוותי' דרב והלכתא כוותי' דרבי קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא בקלא דלא פסיק כלומר הא דאמר ובעדים שראו דבר מכוער הוא אבל אם הבעל לבדו ראה דבר מכוער לא מפקינן והיינו בקלא דפסיק אבל בקלא דלא פסיק אלא הולך וחזק מאוד אז סגי בראיית הבעל לחודי' מיהו רב ורבי איירי בכל עניין אבל אנן קיי"ל כרבי בחד' וכר' בחד' ואחרי שדברי השאילתו' מיושרי' מי יחלו' עליה' להקל ועוד שכל דבריהם דברי קבלה וכדי לסמוך עליהם ואף ר"ת חזר בו שוב והי' חושש להחמיר כדבריהם ואף רבי' משה בר' מיימון כתב כדבריהם. וזה לשונו (פכ"ד מהל' אישות הל' ט"ו) היה שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים ניראים שהיתה שם עבירה אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות כגון שהיתה לבדה^זצ"ל בחצר. בזנות וראו רוכל יוצא^חצ"ל ונכנסו. ונכנס מיד בשעת יציאתו מצאו אותה עומדות מעל המיטה^טצ"ל והיא לובשת. (הוא לובש) המכנסיים או שהיא חוגרות איזורה או שמצאו רוק למעלה בכילה או שהיו שניהם יוצאין ממקום אפל או מעלין זה את זה מן הבור (ירושלמי כתובות פ"ז הל' ו') וכיוצא בו או שראו אותו מנשק ע"פ חלוקה או שראו אותם מנשקין או מגפפין זה את זה או שנכנסו זה אחר זה והסגירו הדלתות וכיוצא בדברים האלו אם רנה הבעל להוציא תצא ואין לה כתובה ואין זו צריכה התראה עוברות על דת יהודית או שעשתה דבר מכוער פי' בלא ראית עדים אלא ע"פ הבעל אין כופין אותו להוציא אלא אם רצה לא יוצא ואע"פ שלא הוציא אין לה כתובה^יצ"ל שהכתובה. והכתובה תיקנו חכמים שלא תהא קלה בעיניו להוציאה^כצ"ל ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל באלו הפרוצות אין להם תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה הרי שכתב כדברי השאילתות מיהו אשר כתב דהכתובה דרבנן בזה נחלקו עליו התוס' (כתובות ד' י' ד"ה אמר) וסבירא להו דכתובה דאורייתא ובירושלמי נמי מוכיח כדברי השאילתות דגר' התם בירושלמי דכתובות פ' המדיר והיוצאות משום שם רע וכו' מהו^לבהכ"י מיהו מכס כמו פרה. ולית לי' פתרא. והגהתי כמו שלפנינו בירושלמי. נסב מן הפרא פרנון דידה ר' זעירא אמר נסבה^מתשובת מיי' להל' אישות סי' כ"ה והוזכר גם בהגמ"ר דיבמות סי' קכ"א. ר' הילא אמר לא נסבה ר' הילא עביד לה כמיתה ר' יסא ור'^נצ"ל שאלתיאל אילא ור' בא בר כהן משבח בשם ר' חנינא בן גמליאל^סצ"ל זיל. אחד נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה לא מנה ולא מאתים ולא תוספת אלא אפי' כתובה של אלף דינר מפסדת ותני ר' חייא כן נשים העוברות על^עצ"ל בעד. מאבדות כו' עד ראו אותה חוגרות בסינר רוכל יוצא מתוך ביתה כיעור הדבר תצא רוק ע"ג מיטתה כיעור הדבר תצא עד מעשה באחד שראו אותו נותן פיו על פיה אתא עובדא קמי' ר' ייסא ואמר תיפוק בלי כתובה ובנדון זה אלו הי' עדי כיעור נר' דהכל שוין שהית' אסורה לבעלה^פבהכ"י לי' וט"ס: וכן יש עדים שראו דבר מכוער וילדה כמו כן לסוף י"ב חדשים בהא ודאי לא^צצ"ל ואע"פ. אפשר רבה תוספא' כיון דאיכא עידי כיעור לא אמרינן אישתוהי אישתהי ואף אם אין עדים שראו הכיעור בבת אחת אלא אפי' בזה אחר זה כמאן דחזי בבת אחת דמי ואע"ג דכיעור דחזי האי לא חזי האי הא קיי"ל (סנהדרין ד' ל':) הלוואה אחר הלואה מיצטרפין ואע"ג דאמנה דקמסהיד האי לא מסהיד האי תרויהו מיהו אמנה קמסהדי ה"נ תרויהו אדבר מכוער קמסהדי ותצא וכן משמע מדגרסינן בירושלמי דפ"ק דסוטה (הל' א') נסתרה בעד אחד בשחרית ובעד אחד בין הערבים^קצ"ל כיון. ועיי"ש בתוס'. יצא כהדה נתייחדה עמו בפני שנים צריכה הימנו גט שני באחד אין צריכה גט שני באחד בשחרית ובאחד בין הערבים זה הי' מעשה ושאל ר' אליעזר בן תדאי את חכמים ואמרו אין זה יחוד^רצ"ל אפי'. (או) ייבא כהדא (סנהדרין ל'.) אין מקבלין מן העד אלא א"כ ראו שניהם כאחד ר' יהושע בן קרחה^שלא מצאתיו בירושלמי והוא בגמ' דידן גיטין ד' פ"ח. אפי' נירא' שניהם בזה אחר זה אלמא לר' יהושע בן קרחה כה"ג נמי עדותן מצטרפות וקיי"ל כוותי' ואי ליכא עידי כיעור אלא אותו האחד מצא אותם מגפפים אות'^תצ"ל והא דאמר רב ובעדים ה"פ ובעדים שראו דבר מכוער כ"ה שם בהמ"י: (מהימן עלה) כבי תרי אסור לקיימה כדמשמע פ' האומר (ד' ס"ו.) ואין חילוק בין עד קרוב לשאינו קרוב וכן משמע מדברי רבי' משה בר' מיימון (פ' כ"ד מהל' אישות הל' י"ז.) שכתב וזה לשונו מי שראה את אשתו שזינתה או שאמר^אצ"ל שראו דבר מכוער שמא רגלים לדבר כאלו כו'. לו אחד מקרוביו או א' מקרוביה שהוא מאמינם לסמוך דעתו עליהם שאשתו זינתה בין שהוא איש בין שהיתה אשה הואיל וסמך דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי הוא חייב להוציאה ואסור לו לבא עלי' ויתן כתובה ע"כל ומכתובה אין^בצ"ל אחר. לה כח להפסידה עד שיהיו עדי זנות או עדי כיעור שאם באתה לגבות כתובתה^גצ"ל והא דנקיט התם יחוד משום כו' יש לה להכחיש העד הכשר המעיד על דבר המכוער וכהנה רבות בירושלמי פ"ק דכתובות (הל' א') אם הודתה על דבר העד המעיד על דבר מכוער ולא נתנה אמתלא מקובלת לדברי' להיפך אז גם כתובתה הפסידה וגם את התוספות אבל נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג אי איתנייהו בעינייהו^דצ"ל דאי הכי אפי' יש לה בנים תצא והא דקתני כו' ועי' בת' מיי' שם. לא משלם לה בעל מידי כללא דמילתא אסור לו לאדם לקיימה ורשאי הוא לזרוק לה^הט"ס וצ"ל ואיבעית אימא כו' בע"כ ואפי' אי לא ממצי נפשה לזרוק לה הגט רשאי לישא אחרת ויוסרו כל הנשים ולא תעשינה כמתכונתה ובנות בוטחות תעלוזנה ויש לשאול את פיה למה כפרה באלול שלא הייתה מעוברת ולמה חירפה וגידפה את האומר לה שהיא מעוברת וכיוצא בזה לתור ולדרוש בחקירה ובדרישה על כל דבר ודבר ואם לא^וצ"ל דעדי. יתנו אמתלא מקובלת ומיושרת בלי נבלה ועיקול על כל מה ששאלוה אז הפסידה גם כתובתה לבד מנכסי צאן ברזל וניכסי מלוג דאיתנייהו בעינייהו והי' זה שלום מאיר בר' ברוך שיח'.

223

רכ״דוזה כתב העדות

224

רכ״הנחנו נעבור לפני רבותינו חלוצים על מעשה הרע אשר הקרה לפנינו אשר בא יצחק אלינו וצעק על אשתו שרה שהלך מאתה בשנת ל"א באדר למרחקים להרויח ולטרוף טרף ולהביא לביתו והניחה ריקנות ולא חזר אלי' עד אשר הוגד לו במקום שהי' שם שאשתו זינתה והנה היא הרה לזנונים וילדה וחזר למלכותו ובא לפנינו בירח אב בשנת ל"ב לפרט ומצא את אשתו בכאן והוא נתחנן לפנינו וביטל תמידנו עד אשר נטפלנו לתור ולדרוש ולחקור הדבר ושאלנו את פיה ואמרה בעלי הניחה מליאה והוא אמר להד"מ כאשר ידוע לכל שהלכתי ממנה באדר והיא ילדה באדר והנה שלחנו אל בני ישובה ר' שאלתיאל ובניו שיעידו על פי החרם והנה עשו כן והעידו ע"פ החרם שהולידה ממזר כאשר בכתבו של ר' שאלתיאל כי החותמת שלו אמת ויציב וקיימנוה על פי עדים נאמנים המכירין חתימתן וגם עד אחד הגיד לפנינו ע"פ החרם בכאן שאשתקד בליל שבועות שנת ל"א הלך לביתה לקדש לה ומצא גוים ריקים פוחזים ושחקו עמה וגופפוה וחיבקוה והניחם בתוך הבית ושיערנו כך שבאותו זמן נתעברה וגם בני אדם העידו שראו אותה עתה בפורים שנת ל"ב בבטן המלאה בכאן ואף גם זאת בטרם יצאה השמועה הרעה לתוך העיר הזאת בא אבי' של שרה לפני שנים מן החתומים למטה ובא למלוך בנו להורות לו אם מותר להרוג בתו לאבדה מן העולם ולהטביעה בנהר ואמרנו לו למה ואמר לנו בת אחת יש לי והרה לזנונים וילדה ממזר מן הגוים כי יש יותר משנה שהלך בעלה ממנה ואיני יכול לכפור והיא זונה גמורה ומפורסמת וילדה בת והרגה הממזר ואני ירא שתצא לתרבות רעה ואמרנו וכי לא תוכל לעשות בענין אחר אמר לנו כשאני מוכיחה היא מגזמת^זצ"ל לי'. לנו לילך בין הגוים וסוף הדבר שלא מצינו להתיר לו כדתנן (סנהדרין ד' ע"ג.) אבל הרודף אחר ע"ז אין מצילין^חצ"ל אותו בנפשו. אותה ואפי' הבועל שהקנאים פוגעין בו (שם ד' פ"ב.) אם בא לימלך אין מורין לו וכ"ש בנידון זה: משה עזריאל בן ה"ר אלעזר הדרשן. אליעזר בר' יחיאל זלה"ה. אפרים בר' יואל מב"ע: את זה שאל^טאולי ט"ס הוא כי על סי' שמ"א נרשמו השואלים והמשיב וסי' מ"ב הוא ממהר"ם לאביו וכמ"ש במפתחות ואולי גם הוא שאל שאלה זאת לר' חיים: ה"ר אביגדור כהן צדק את הרב ר' חיים:

225

רכ״ושאלני אבא מרי הא דאמר (מנחות ד' ס"ז.) גילגול הגוי פוטר אפי' גילגל עיסת ישראל פטור או דוקא עיסת גוי והא דאמר מירוח גוי פוטר מן המעשר ודרשינן דגנך ולא דיגון גוי ומשמע בגיטין (גיטין דף מ"ז.) ובבכורות (דף י"ב:) דאפילו^יצ"ל תבואה. (תרומה) של ישראל ומירחה גוי פטורה מן המעשר דהא למ"ד אין קנין לעכו"ם להפקיע בארץ ישראל מן המעשר וקאמר דיגונך ולא דיגון עכו"ם הואיל ותבואת^כצ"ל ישראל. עכו"ם חייבת במעשר תבואת^לצ"ל גוי. ישראל נמי חייבת ואפ"ה מירוח העכו"ם פוטר ה"נ בתבואת ישראל פוטר וכן נמי גלגול העכו"ם יפטור אפי' בעיסת ישראל ולפ"ז כל עיסות שלנו יהיו פטורים מן החלה שהרי העכו"ם והגויות מגלגלין עיסות ובמנחות (דף ס"ז:) לר' ישמעאל אמר גזירה משום בעלי כיסין ומפרשים שהיו מקנים עיסתם^מצ"ל להגוים. מן העכו"ם ופוטרים אותן מן החלה ולפי זה משמע דוקא עיסת עכו"ם ולא ידענא מנ"ל מאי שנא ממירוח העכו"ם ושאר פי' מפרשים דאפי' הקנה לעכו"ם לא היה פוטר:

226

רכ״זתשובתי נ"ל דגלגול העכו"ם בעיסת ישראל^נעי' בהגהות מיי' דשייכי לס' זרעים סי' כ"ז שמבואר דין זה בקיצור דעיסת ישראל שגלגלה נכרי דחייבת כו' ובהג"ה. שם מההיא דמנחות הנ"ל. הגר"ב. אינה פטורה דתנן במס' חלה (פ"ג מ"ה.) נכרי שנתן עיסה לישראל לעשות פטורה מן החלה נתנה לו^סצ"ל כו'. משגילגלה פטורה אלמא דגילגול ישראל אינו מועיל דסברא הוא דגלגול גמר מעשר כדא' התם (חלה פ"ג מ"א.) אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחיטים משמע כל זמן שהיתה של עכו"ם אינו מועיל גילגול^עצ"ל של ישראל. דשלוחו דעכו"ם^פהוא וקרינן בי' כו'. קרינן בי' עריסותיכם ולא עיסת עכו"ם ולא אזלינן בתר המגלגל אלא בתר העיסה דגזירת הכתוב הוא הילכך אם העיסה של ישראל אפי' גלגל אותה עכו"ם חייבת בחלה ומאן דפטר מירוח העכו"ם דנפק מדגנך ולא דיגון עכו"ם ולא דרשינן ולא דגן עכו"ם אלא אפי' דגן עכו"ם אם מירחו ישראל ושוב לקחו ישראל חייב במעשר כדאמר פ"ק (דבכורות דף י"ב.) א"ר שמואל בר נתן אמר ר' חנינא הלוקח טבלים ממורחים מן העכו"ם מעשרן והן שלו ופריך דמרחינהו מאן אי מרחינהו עכו"ם דיגונך אמר רחמנא ולא דיגון עכו"ם אלא דמרחינהו ישראל ברשות עכו"ם וכו' והיינו טעמא דגבי מירוח לא קאמר^צאולי צ"ל אלא דאידגן אצלו ולא כו': דאי דגן ולא מי שהדגן שלו וגזירת הכתוב היא דיגונך ולא דיגון עכו"ם:

227

רכ״חאלופי ומיודעי הר' יעקב שיחי' ראיתי דבריך על בהמה מעוברת שלא ביכרה שקנה יהודי מעבדי הדוכוס שוללי שלל ובשעה שמכר העכו"ם לו א"ל אם תבא גויה פלונית שהבהמה שלה תן לה לפדותה ושוב באתה הגויה ונתרצה היהודי ליתן לה לפדות ולא הספיקה להביא מעות עד שילדה בבית ישראל לפום ריהטא נר' ודאי כמו שכתבתי לדמות לההיא דהמקבל נכסי צאן ברזל מן העכו"ם דולדות פטורים מן הבכורה (בכורות דף ט"ז.) משום דהוה לי' יד עכו"ם באמצע אבל כי דייקי יש בה הפרש וכן דעתי נוטה שחייבת בבכורה דהא^קט"ס הוא. אפילו ודאי הבעלים נתייאשו ביד הליסטים שלא היו יכולין להציל וראו וידעו^רצ"ל ולא. דלא היו מרדפים אחרי' וקניי' ישראל ביאוש ושינוי רשות כמציל מן^שצ"ל הגייס. העכו"ם ומן הנהר שהוא שלו וכדתנ' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קטז:) שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד והציל היכא שאין הבעלים יכולים להציל כלל הרי זה הציל לעצמו ואפי' היכ' דלא אמר לעצמי אני מציל ולא דמי למקבל נכסי צאן ברזל דהתם יש לעכו"ם שעבוד על כל^תצ"ל הבהמות. העיר ואי אתי עכו"ם ובעי זוזי ולא יהיב לי' תפוס לה לבהמה ואי לא משכח לבהמה תפיס לה לולד והוי לי' יד עכו"ם באמצע ולא נתייאש מן שעבוד מהם מעולם אבל^אצ"ל הכא. התם כבר נתייאשו הבעלים דלא ידעי ליד מי הגיע הבהמה ואם יתנו להם לפדות אם לאו וכיון דאייאש וכבר קנייה ישראל ביאוש ושינוי רשות אע"ג דנתרצה הישראל לפדותו ליתן לו בדיבור בעלמא לא קני בלא משיכה ובלא כסף ועוד דלא דמי למקבל נכסי צאן ברזל דהתם כח העכו"ם לא מיחסר מעשה וכח ישראל מיחסר מעשה שישראל צריך ליתן לו מעות לעכו"ם לסלוקי' וכל כמה דלא סלקי' לי' מיקרי שפיר יד עכו"ם באמצע אבל הכא איפכא הוי וקנוי' היא ביד ישראל כבר ועכו"ם הוא דבעי למיתב דמי ואי יהיב דמי מרישא^בצ"ל הוא דקזבין לי' ומיעיקרא. דקזבין לי' מעיקרא ברשות ישראל קיימא וכי קאי ברשות ישראל חייבת. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי':

228

רכ״ט^גארוכות סי' ק"א ראשיתה. ובסי' תתר"א בשלימות רק חסר באמצעיתו ותמצאנו בסי' קל"ה. קצרות סי' ו' חציו. מרדכי ב"ב פ"ג סי' תקנ"ט ראשיתה. משחך אלקים שמן ששון מחבירך ברור מלולו תומיך ואוריך לא נפל אחר מדבריך ומי ישדד בעמקים ומי יקדר בהרריך שקט תהי' על שמריך וזרח בחושך אורך ולא יכנף עוד מוריך ה"ר משה אדוני שאל את עבדו הנשען על ידו גלה סודו אל תלמידו לא עזב חסדו ואמיתו בריתי היתה אתו אובין לפניך מטיבותי' דמר על אודות שמעון אם יש עדים שביקש שמעון מראובן^דצ"ל להתיר. לו הישוב שנה אז נ"ל שהפסיד כח ישובו והודה שאין לו ישוב^הצ"ל או. אך שמחל לו כח ישובו ויש לי להביא מהא דאמר פ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' לה:) אי דלי לי' צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופר"ח אם יש עדים דיהיב לי' לוקח למרי' דארעא צנא דפירי להוליכה לביתו נתברר שאכילת פירות ללוקח ומדידי' יהיב לי' למוכר עכ"ל וטעם משום דאם איתא שהקרקע של מערער לא הי' מקבל ממנו^וצ"ל בתורת דורן. (תורת אדון) ה"נ בנידון זה^זצ"ל אם. ואם הי' לו יישוב לא הי' מבקש ממנו להתיר לו ולא דמי להא דאמר התם עביד אינש דזבין^חצ"ל דזבין דיני' ה"מ דא"ל כו' והשאר יש למחוק. מיניה (ד' ל':) (שלא יתרעם עוד על כל הקרקעות) ה"מ דא"ל זיל זבנה ניהלה לכל הקרקע עביד אינש דזבין^טצ"ל דיני'. מיני' שלא יתרעם עוד על כל הקרקע אבל לא עביד אינש דזבין מגמלא אונא דכ"ש כשיקנה דבר מועט משכנגדו יחזיק הלה בטענתו ויחזיק במותר ולא יחזיר לו את השאר ואע"פ שרבי' שמואל פי' שם בענין אחר כדי ר"ח לסמוך עליו בכל מקום וא"ת הלא ראובן בעצמו אינו טוען שקנהו מאתו וי"ל מ"מ הוא אומר שמחל לו כח ישובו שהרי טוען שא"ל יש לו ישוב אחר ואיני צריך לשוב עוד שמה ויש בלשון הזה לשון מחילה אחרי שהוכיח סופו שהוצרך לבקש התרה וגדולה מזאת אני אומר אם ראובן אמר לשמעון אני חייב לך מנה ושמעון אומר בודאי אינך חייב לי שאפי' אין שמעון מוחל לו^יצ"ל וראובן. שראובן עצמו יודע^כצ"ל פטור. שחייב לו וראייתי מדאמר פ' יש נוחלין (בבא בתרא ד' קלה.) זה אחי איני נאמן ובגמ' קאמר ואינך מאי^ל צ"ל קאמרי לאו אחינו הוא. ואי קאמר לאו אחי הוא אימא סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר ירשו אחיו עמו אלמא אע"ג דאמר ראובן לשמעון אחי הוא ויש לך ליטול עמי ושמעון אומר איני אחיו לא יתן לו ראובן כלום דהוי כאלו מחל לו ולא הוי מחילה בטעות דכיון דכשנגדו אומר אני חייב לך א"כ הי' לו ליתן לב ולדקדק^מצ"ל אם. עם האמת עם שכנגדו והוא לא עשה כן אלא אמר בודאי אינך חייב לי א"כ מחל לו בלב שלם אלמא אע"פ שלא אמר לו לשום מחילה כלל היכ' דמוכחא מילתא אמרינן בודאי מחל לו כ"ש בנידון זה שיש בלשון הזה לשון מחילה טפי ועוד שהוכיח סופו כדפירשנו ומה שכתבת^נצ"ל לי. מלוי שהפסיד ישובו משום דינא^סצ"ל דמלכותא. תמיהני והלא השר לא גירש את שמעון אך נתן רשות לראובן להכניס את מי שהוא חפץ ולא נתן לו רשות להוציא ואפי' אם נתן רשות להוציא כיון שהשר לא גירשו לזה שמעון אלא מחמת שביקש אותו ראובן על ככה לאו כל הימנו להפסידו בדבורו ומה שהפסידו בדיבורו על ידי השר ישלם לו היינו שיחזיר לו כח יישובו שאל"כ לא שבקית חיי לעניים מעשיר כי יתן לשר דבר מועט כסי לגרש כל העניים שבעירו מיהו אם השר אמר מעצמו איני חפץ ששום יהודי ידור בעיר הזאת אלא ברשות ראובן בהא ודאי מודינא לך שראובן יכול לעכב עליו מדינא דמלכותא דהוי כאלו אמר שום יהודי לא ידור בארצי אלא מדעתי ולא דמי ליהודים שברחו מעיריה' מבתיהם והשר החזיק בקרקעות שלהם ובא ישראל וקנאם מן השר שפסק ר"י שצריך להחזיר לבעלים ונוטל מה שההנו דהתם היינו טעמא דהאי מילתא היא גזילה דמלכותא שגזל לזה ביתו או שדהו שקנהו וירש מאבותיו ואבות אבותיו אשר היו מעולם אבל הכא העיר של השר למי שהוא חפץ נותן רשות ולמי שאינו שוה לפניו יכול לעכב עליו אפי' דריסת הרגל^עצ"ל ובהאי. בהם לא שייך למימר טוענין ליורש (ד' כג.) ונימא דאביו של שמעון קנה כח הישוב מן השר שלא לגרש אותו לעולם והשתא אם השר בא להוציאו הו"ל גזילה דמלכותא דהא ודאי מילתא דלא שכיחא היא^פצ"ל וכל: דכל מילתא דלא שכיחא לא טענינן לי' ליורש כמו שהוכיח ר"י בשלהי המוכר את הבית (בבא בתרא ד' ע':) (תוס' ד"ה מאן.) אבל אין לו להביא ראי' מדאמר פ' חזקת הבתים (ד' כ"ד:)^צצ"ל בעובדא. מעובדא דדורא^קבהכ"י דחזא רעותא וט"ס הוא דרעותא באגא דמטמרי^רצ"ל הוו דאינהו גופייהו לא יהבו טסקא והחזיק בה אדם דיהיב טסקא וכו' הכא נמי ראובן נתרצה לתת המס לשר ולא לשמעון דהא ודאי לא דמי דהתם הקרקע חייב בטסקא אפי' אם הבעלים הולכים להם אבל כסף גולגולת ומסים אינו חייב כשאינו דר תחת השר וגם היהודים אינם מכודנים להתחייב בכל מקום שהם מסים כמו שיש גוים שהם מכודנים אלא רואין^שצ"ל אותן. אותו כאלו הן בני' חורין שירדו מנכסיהם ולא ימכרו ממכרת עבד וכן המלכות נוהגת וכן פסק ר"י מיהו בלא ראייה י"ל כן כמו שכת' לעיל. ומה שכתב אדוני שיכול לבא לידי שפיכת דמים אם יהיו ביחד הטל פשרה ביניהם ויעלו שכר זה לזה וידחה שמעון מפני ראובן כדאמר גבי ספינות פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' ל"ב:) תרחה שאינה טעונה וכו' ועוד שחובתו הוא ומעשיו מקולקלות ופעמים רבות ראיתי בקהילות שלוקחים היישוב עבור דבר מועט כ"ש בי דינא דמר דאלים לאפוקי ממונא ועמך בדבר המשפט לגדור גדר הכל לפי צורך השעה שלא תיוצץ הרעה וטוב בעיני לכוף את שניהם^תצ"ל שיניחו. שהניחו הדבר עליך הן לדין הן לפשרה ואז תעשה הטוב בעיניך ואני מסכים אחריך לכל מה שתעשה. ושלום מורי ושלום תורתו יגדל לנצח כנפש משרתו מאיר ב"ר ברוך שיח':

229

ר״ל^אארוכות סי' צ"ג קצרות סי' ז'. ברכות יעטה מורה ונצר משרשיו יפרה יתיר יורה ומי כמוהו מורה ומי אנכי בא עד הלום בער מאיש ולא בינת אדם לי ולא הוצרכת לדיעות הקצרות ותבונות החסירות ואתה הגעת לגבורות לבאר קלות וחמורות וענוותך תרבני ובקצרה אשיב את הנר' בעיני^אארוכות סי' צ"ג קצרות סי' ז'. כי יהודה פשע וחייב לשלם כי לא הי' לו לפטור את הערבים עד שיהיה נודע לו בברור^בצ"ל כי מצות. כמצות שמעון ולוי לפוטרם ואפי' אדיקני לא סמכינן (ב"ק ד' ק"ד:) וכ"ש אכתב מזוייף ואדם מועד לעולם בין שוגג וכו' (שם ד' כ"ו.) ואע"ג^גצ"ל דהערבים. דערבות נדרו לשלשתן^דאולי צ"ל והשנים עדין לא פטרו את הערבים אפ"ה השלישי חייב דבקל כו'. והשלישי עדיין לא פטר את הערבים אפ"ה השניים חייבים דבקל יכול לפשוע בממון ישראל נגד העכו"ם כתוא במכמר וכיון שישראל גורם לחבירו הפסד אע"פ שמן הדין אין ערבים פטורין כיון^האולי צ"ל השלשה או השנים. שהשלישי לא פטרם אפ"ה חייב דכל בידי עכו"ם ברי הזיקא ואפי' שלא מן הדין וראיה ממסור וקל למבין. ואע"פ שהוא^וצ"ל כאשר הוא בחצרות. ואע"פ שהואלאצוה להחזיר הערבון מ"מ אחרי שידע בדבר שהי' להם להחזיר הערבון ע"פ כתב כו'. צוה להחזיר הערבון ע"פ כתב של יעקב אביו וידע כמו כן שאביו שלח להם כבר להחזיר הערבון^זצ"ל איבעי. אי בעי לאסוקי אדעתי' שלא לפטור את הערבים בכתב מזויף כדי שלא יהי' שמעון ולוי מקורחים מכאן ומכאן ואם בשעה^חצ"ל שפטר. שפטרו את הערבים אז עדיין לא החזירו שמעון ולוי^טצ"ל העירבון. הערבות הזה אז אין לו לשלם אלא מה שהחוב הי' שוה יותר מן הערבונות אבל אם כבר הוחזר הערבון^יצ"ל פטר. פטרו את הערבים יש לו^כבהכ"י ליהודים וט"ס. ליהודה לשלם כל החוב כפי מה שישומו אותו ולא כל דמי החוב אלא אומדים כמה הי' אדם רוצה ליתן עבור חוב זה וזה ישלם ולא יותר כדא' פ"ק דמכות (ד' ג'.) מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה ונמצאו זוממין וכו' עד אומדין כמה רוצה אדם ליתן בכתובתה של זו אם נתארמלה או נתגרשה ואם מתה ירשינה בעלה וקתני נמי סיפא כה"ג מעידים אנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתן מכאן ועוד ל' יום והוא אומר מכאן עד י' שנים אומדין כמה אדם רוצה ליתן שיהי' בידו אלף זוז וכו' אלמא אמדינן ה"נ אמדינן ומשלם יהודה כל שוויו של החוב אע"פ^לצ"ל שגם. שגבו אביו פטר את הערבים הרי תחילה^מצ"ל התנה. הרעה אביו להיות פטור מפשיעה וכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי כיון דהאי עביד כולי הזיקא והא עביד כולי הזיקא דהלכה כר' נתן דפ' הפרה (דף נ"ג.) גבי שור שנפל לבור דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וליכא למימר דר' נתן לא אמר אלא גבי בור משום טעם דאמר אנא תוראי בבירך אשכחתי' ומאי דליתא לאישתלומי מבעל השור מישתלימנא^נצ"ל מינך. כדאי' פ"ק דב"ק (דף י"ג.) דהא כדפר"י התם^סצ"ל דע"כ והוא ר"ת על כרחך. (דעד כאן) ההיא חילוקא דיחויא בעלמא הוא שהרי בפ' הפרה (דף ל"ג:) אמרינן אפי' בשור^עצ"ל ושור. כל היכ' דליכא לאישתלומי וכו' א"נ ה"ק ההוא טעם בפ"ק אע"ג דפלגי הזיקא עביד אפ"ה משום טעמא דתוראי בבירך אשכחתי' משלם הכל מה דלית לי' לאישתלומי מבעל השור אבל^פצ"ל היכא דכולא הזיקא כו'. הכא דליכא הזיקא עבד בלאו ההוא טעמא אמרינן כל היכא דליכא לאישלומי וכו' כמו בשור ושור והכא נמי בנידון זה כל חד וחד^צצ"ל כולא. הזיקא עביד דאיזה מהם שהי' פוטר את הערבים הי' מקלקל החוב דברי הזיקא כתוא מכמר כדפ' לעיל. ואתה תעלה מעלה לשם ולתהלה כנפש אוהבך נדבה מאיר בר' ברוך שיח':

230

רל״אכתוב בה"ג היכ' דיתיב בתעניתא בשבתא ליכא ענינו בשומע תפלה ואומר ענינו סוף אלקי נצור לשוני וגו' ונ"ל דשוגה היא דבברכה חמישית אימר ענינו ושוב רצה ומודים וברכת כהנים והכי איתא בהדיא פ' תפלת השחר^קואולי כיון להא דהלכה ג' איכן אומרה כלילי שבת כו' וגירסא אחרת היה לו לבד זה לא נמצא שם: בירושלמי ומסקנא דש"ץ בין גואל לרופא לפי שאין פסוקים בחיבורם כמו שיש בשאר ברכות במס' מגילה (ד' י"ז:) ויחיד בשומע תפילה לא שנא יחיד שקיבל עליו תענית יחיד ול"ש יחיד שקיבל עליו תענית ציבור ול"ש מתפלל בלחש בבית הכנסת עם הציבור לפי שאין יחיד קובע ברכה לעצמו (תעני' י"ג:)^רמרדכי תענית פ"ק סי' תרכ"ט וברא"ש שם בשינוי: ושמעתי ממורי אבי וממורי ה"ר אליעזר בר' שמואל שהיו תמיהים על מה סמכו הראשונים כשמתענים בשביל גזירה או שלא תבא עליהם צרה שמתפלל ש"ץ ענינו בין גואל לרופא וכן למה קורין בויחל כדין תענית ציבור^שצ"ל דאלי. (דאין לומר) בתענית יחיד^תצ"ל אין. אנו קוראים בתורה כדאי' בתוספתא^א לא מצאתי'. ונר' שהיה גירסתו בתוס' פ"ב ת"צ נכנסין לבהכ"נ וקורין כו' וכ"ה במרדכי. דתענית דהא אמרינן לקמן בפירקין (ד' י"ד:) שלחו בני נינוה לרבי כגון אנו דצריכים למיטרא אפי' בתקופת תמוז כיחידי' דמינן ובשומע תפילה או כציבור דמינן ובברכת השנים ושלח להו כיחידי' דמיתו והכי מסקנא^באולי צ"ל וכ"ת דאשאלה קאי תימא כו'. דאשאלה קאי ותימא מה נשתנה ענינו משאלה וקרא כתיב ונינוה היתה עיר גדולה לאלקים מהלך ג' ימים ואפ"ה כיחידים דמו ובפ' אין עומדין גרסינן בגמ' בירושלמי (הל' ב'.) בנינוה צריכין למיעבד תעניתא בתר פיסחא אתון ושיילין לר' ואמר להן לכו ועשו ובלבד שלא תשנו ממטבע של תפילה ומסיק נמי התם בשומע תפילה וכיון דקפיד אשינויים של תפלה משמע דבכל ענין כיחידים דמו ויש לדחוק ולומר כיון שמצינו שקבעו שם^גצ"ל תענית. בהריגת גדליה והוא תענית ציבור וה"ה לשאר קדושי עולם ותענית של אחר הפסח ושל אחר החג נהגו בכל תפיצות ישראל ולא הוי כתענית יחיד וטעמו של דבר שמתענים אומרים שמא חטאו בשמחת יו"ט בלשונם ובלבבם כדחזינא באיוב אולי חטאו בני ואין נר' דא"כ אפי' לאחר שבועות ונר' דבכל מקום אנן גרירין אחר בני בבל והן היו מתענים אחר החג בשביל רביעה של גשמים אם לא ירד ובני נינוה אחר הפסח כדפי' לעיל מן הירושלמי אבל לאחר שבועות לא מצינו שמתענינן בשום מקום. אבי העזרי:

231

רל״ב^דהגמ"ר שבת פ"א סי' תנ"ב. הגמ"י פ"ו מהל' שבת הל' ו'. יסוד רבי' שמחה זצ"ל על המדורות שמבערות השפחות בבית אדוניהם בשבת לא התירו חכמים אלא שהוצת האור ברובא בע"ש (שבת ד' כ'.) ולענין מכבה שייך לומר עכו"ם אדעתא דנפשי' קעבד אבל להבעיר מעצי ישראל צריך ניטול רשות מבעל העצים ואם ראה ושתק אדעתא דישראל עביד כיון שהעצים של ישראל כאומנין העושין מלאכה בבית ישראל שאסור אפי' בקיבולת ואין לחלק בין בחנם בין בשכר ואפי' בבית עכו"ם גרסינן בירושלמי פ"ק דשבת (הל' ט'.) נותן כלי לכובס עכו"ם ובא ומצאו עובד^הבהכ"י בהם וט"ס. בשבת^וט"ס הוא. בשכר אסור אמר ר' יוחנן לימא לי' דלא יעבוד אבל בשכר בעבירתי' עסיק על כן לא יוכל למחות לו אלמא בחנם צריך למחות בו^זכפול הוא וט"ס. (אלמא בחנם צריך למחות) ואפי' העכו"ם עושה בביתו ומה לי שאר מלאכות ומה לי מבעיר עצים וכל הני דכל כתבי (ד' קכ"ב.) דאמר דבשביל עכו"ם מותר^חצ"ל היינו. והיינו שהעכו"ם עושה מלאכה בשלו אבל בשל ישראל אפי' בבית עכו"ם אסור וכ"ש בבית ישראל ואפי' הכל בשביל עכו"ם ואפי' משכיר מרחץ לעכו"ם^טצ"ל אמר. ואמר פ"ק דע"ז (ד' כ"א:) לא ישכיר אדם מרחצו לעכו"ם בשבת מפני שנקראת על שמו ועכו"ם עושה בה מלאכה בשבת וביו"ט אע"פ שעושה לצורך עצמו והעצים שלו ואין לך נקרא על שמו יותר מביתו של ישראל שדר בו ועוד משמע בירו' (שלהי פ' כל כתבי וע"ש פי' ה"קע) דאין מטריחין לעכו"ם לצא מביתו^יצ"ל שיהי'. שהי' אומר לעכו"ם צא^כצ"ל מביתך. מביתי ועשה צרכיך מכלל דעכו"ם העושה מלאכה בבית ישראל חייב לגרשו ויש ללמוד ממנהג הקדמונים שהשפחות אין רשאות לעשות מלאכה בבית ישראל עכ"ל.^להובא באריכות סי' תע"ח. ובמרדכי שבת פ"א סי' ר"נ. ואלה דברי רבי' יום טוב ז"ל מנעורי הייתי משתומם על האוסרין להתחמם כנגד המדורות הנעשות בשביל ישראל בשבת כי ראיתי את אבא מרי ורבי' משלם שהיו פרושים והיו מתחממים וכן גדולי עולם וטעמא כתבו שהכל חולים אצל המילה (פסחים ד' ס"ט.) וכן הכל חולין אצל הקור אין ממש חולים אלא מצטערים הם לכל הפחות ואמר (כתובות ד' ס'.) גונח יונק חלב בשבת ואע"ג דמפרק כלאחר יד הוא לא גזרו בי' רבנן ופסקינן התם הכי הילכתא ולית הילכתא כאבא שאול דאמר פרק חרש (ד' קי"ד.)^מצ"ל דאסור דגזרו רבנן כו'. דאיסורא גזור רבנן ואבא שאול^נצ"ל נמי. לא אסר אלא במקום שיש צערא או שבות דאית בי' מעשה אבל שבות דלית בהו מעשה לא גזור רבנן כדאמר ההיא ינוקא (עירובין ד' ס"ז:) וכו' ולולי יתמהו עלי הייתי מתיר אף האמור להם לעכו"ם לעשות אם העכו"ם עושה בעצמו בשביל ישראל שישראל מתחמם כנגדו ואין להחמיר במקום צערא שהרי מכחלין עינא בשבת מעכו"ם (ביצה ד' כ"ב.) ואע"ג שישראל פותח ועוצם עינו^סצ"ל אמרינן מסייע הוא ואין בו ממש וכ"ה במרדכי. אם מסייע ואין ושרי וכ"ש הכא דלא נגעי ולא עביד אפי' עקימת שפתיו ואפי' מעשה שרינן בכיבוי גחלת של מתכות משום^עהזיקא דרבים כצ"ל והוא בשבת מ"ב א'. ואח"ז צ"ל וכן גבי כהן גדול כו'. (הגר"ב). היזק כהן גדול אם הי' חולה או זקן או איסתניס מטילין עששית של ברזל לתוכו (יומא ד' ל"ד:) וה"נ הכל איסטניסי לגבי הקור ומותר להתחמם ויהא חלקי מן המתחממים^פצ"ל ולא מן. ולאין הפורשין והמתחממים יתענגו על רוב שלום. עכ"ל.

232

רל״גויין הנקרח בתוך החורף פסק רבי' שמחה דמותר בשתיה אם נגע העכו"ם ואע"פ שנימוח לאח"כ כדתני'^צצ"ל בתוספתא. ספ"ב דטהרות מים טמאים שהגלידו ואין בהם משקה טופח טהורים נימוחו חזרו לטומאתם ישנה מקוה שאוב טהור משום מים שאובין נימוחו כשר להקוו' עליו אלמא דע"י שהגליד בטל מתורת משקה ובעודו גלוד פרחה ממנו טומאה שהיתה עליו וכ"ש שאינו מקבל טומאה וכ"ש שאינו עושה יין נשך כדאי' פ' השוכר (ע"ז ד' ע':) השתא טהרותיו טהורות יין נסך מיבעיא ותו הרי יין מבושל וחומץ (שם ד' ל') אע"פ שהם משקין מקבלין טומאה ואפ"ה לא מינסכי דאין דרכו לנסך בכך הלכך יין^קט"ס הוא: (נסך) הנקרש נמי כיון דאין ראוי לנסך אותו אין בו משום יין נסך ותו דאין דרך ניסוך בגלד עכ"ל ומצאתי הא דפריש דמי שהוגלד אין בו משום יין נסך דוקא כשהגליד שלם אבל נשבר יש בו משום יין נסך דתניא התם בתוספתא (טהרות פ' ב'.) החושב על החלב שבכחל טהור פי' מאחר שנקרש החלב אין לו דין אוכל^רצ"ל לקבל. טומאה ושבקיבה טמא מאחר שאין הכל יחד אז דינו כבתחילה:

233

רל״דתשובת רבינו אפרים שהשיב לבנו על שהורה בטעות מה ששאלת על הגויה שהוציאה הברזא בזה הדין עמך כי היין אסור לכל ישראל ומי שהתירו לא עיין בפי' רש"י (ע"ז ד' ס' ד"ה ואידך) שפסק דלית הילכתא כר' פפא דהא מוקי רב יימר למילתי' דרב פפא כתנאי וקם לי' רב פפא כתנאי כר' יהודה דיחידאי הוא והלכה^שצ"ל כרבנן דפליגי עלי' ואמרי בין כו'. כרבינא דפליג עני' ואמר בין מפיה בין מצידי' חיבור וקרוב אני לומר שאף בהנאה אסור שהרי הגויה הוציאה בכוונה שידע' בטוב שיין היה ולא דמי לעובדא^תצ"ל דבירם. דבי רב דשמעינא מינ' דשרי' רב לזבוני לעכו"ם משום דשלא בכוונה נגע ביין ועל ידי הלוליבא אבל ע"י כוונה כמו הכא ששיכשכה הברזה ביין כדרך שמוציאין הברזות שמנענים אותם אע"פ שעל ידי^אבהכ"י אחר דבר וט"ס. דבר אחר נגעה ביין ולא מגע ממש אסור בהנאה דלא שנא שיכשוך זה משיכשוך דלוליבא ולא שנא שיכשוך דשניהם משכשוך ביד וגם ר"ש פסק דלית הלכתא כר' יהודה בן בבא ור' יהודה בן בתירא דמתירין בהנאה (שם ד' נ"ט) הלכך ליתא לדרב פפא ואפי' בהנאה אסור להנך גאונים דלא סבירא להו כר' יהוד' בן בבא ור' יהודה בן בתירא^בנר' דט"ס הוא. להנך שמתירין בהנאה יין של ישראל שניסך עכו"ם שלא בפני ע"ז מיהו אנן סבירא לן כר' יהודה בן בתירא כמו שפסקו ה"ג וספר המקצועות דאין אדם אוסר בהנאה דבר שאינו שנו ואפי' אי מדמינן למגע עכו"ם שלא בכוונה הוי כמדידה בקנה וכהתזת צירעה דמתניתין דפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה ס':) ובשתייה מיהו אסור ונסך הוא וליתא לדרב פפא ועוד תדע דליתא לדרב פפא דהא יש גאונים אוסרין אפי' ניצוק בדניצוק כ"ש ניצוק לבדו וכ"ש היכ' דמערבי מברזא ולעיל ומברזא ולתחת דהוי חיבור. ובספר חפץ נמצא כתוב שכך נמצא בהלכות פסוקות דר'^גצ"ע וכנר' יש כאן ט"ס. אבא ההוא חביתא דאישתקיל^דצ"ל ברזי'. אתא עכו"ם סכרי' באצבעתי' אתא לקמי' דרב^הצ"ל רב פפא. ואמר מברזא ולעיל אסור בהנאה ומברזא ולתחת מותר בהנאה ואע"פ שיש תימא לגירסת הגאון למה^וצ"ל אמר. אסר רב פפא מברזא ולעיל אסור בהנאה הלא להציל נתכוון ולא לנסך^זועי' ברא"ש שם. ולא דמי לעובדא^חצ"ל דבירם.. דבי רב דשמעינן מיני' דבכוונה אסור אף בהנאה דהתם משום דלא^טצ"ל ידעינן. ידע אי כוונתי' להציל ואימר לנסך נתכוון אבל הכא לא איתכוון ודאי אלא להציל והוי^יצ"ל כמגע. במגע עכו"ם שלא בכוונה ומיהו לכ"ע אסור אפי' מברזא ולתחת בשתייה^כצ"ל מההיא. וההוא חביתא שפקעה לאורכה (ד' ס':) אע"ג דנא נתכוון למגע אלא להציל ולא נגע ולא עשה אלא קירב את החצאין ולא נידנד אסור וכ"ש הכא ושמעתי ששאל רבי' שמחה ישראל מר' יעקב^להובאת תשובתו באריכות בס' תמים דעים סי' צ"ד. על שנדנד הגויה הברזא ולא יצא טיפת היין לחוץ ואסרו רוב הרבנים וכ"ש הכא שיצא היין:

234

רל״הוששאלת יין^מצ"ל במרתף. המרתף שבחצירות שאחורי הבתים וכתבת שאסור היין מפני עכו"ם שבבית דאמרת דהא דשרינן ביוצא ונכנס היינו דוקא גבי חנות שמצויין שם בני אדם כדאמר פ"ק דחולין (ד' ג'.) לא דברת אלי נכונה בעיני שעיינת ההיא דפ"ב דחנו' (ע"ז דס"ט.) ומייתי לה בחולין^נצ"ל ולא עיינת הא דתנן. המטהר יינו של עכו"ם והניחו ברשות של נכרי והבית פתוחה לרה"ר ולא חנות היא אלא בית וחצר וקתני סיפא אין השומר צריך להיות יושב ומשמר כל היום אלא אפי' שיוצא ונכנס מותר ואפי' בעיר שכולה גוים ונתנו היין ברשות עכו"ם ואין בו דלתים ובריח שרינן משום רוכלין כ"ש בשביל בני הבית היהודים חוץ מן עכו"ם אחד או שנים וכל הרחוב שכונת ישראלים ותנן (שם ד' ס"ט.) נכרי שהי' מעביר^סט"ס הוא. שם עם ישראל חביות ממקום למקום אם הניחו במקום המשתמר מות'^עצ"ל מותר. פי' כיון שלא ידוע שהפליג אפי' אם הפליג ממנו יותר ממיל כדפי' בגמ'. ופי' רבי' שמואל היכא שלא הודיעו שהפליג אפי' אם הפליג ממנו יותר ממיל אפי' שהה יום א' מותר אם הניחו במקום שישראל בא לפרקים וכן איתא בתוספתא וכ"ש שבני הבית מצוין שם לבא במרתף תמיד ומירתתי ות"ר (שם סא.) א' הלוקח וא' השוכר בית בחצירו של עכו"ם ומילאוהו ישראל יין וישראל דר באותו חצר מותר אע"פ שאין מפתח וחותם בידו כ"ש כשהוא בעצמו בעל החצר והוא שלו דמירתתא וגרולה מזו התיר רבא פ"ב דע"ז. (ד' ע'.) ודו"ק ותשכח. וכלל איני רואה דבריך בזה שאפי' נמצאת הגויה יחידה כיון דנתפשת כגנב שרינן כדאי' פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס"א:) גבי ההוא כרכא דהוי יתיב בי' חמרא ואישתכח עכו"ם דקאי ביני דני ואי קשיא הא קשיא גבי יין נסך דמקילין בי' כולי האי כדאמר לעיל ומאי שנא דגבי בשר מחמרינן לפי דברי רוב הגאונים שפסקו הלכה כרב דאמר (חולין דף צ"ה.) בשר שנתעלם מן העין אסור וכן פסק ר"ח ורב האי בשערי מקח וממכר (לא מצאתי). וכן מוכחא סוגיא דאלו מציאות (דף כ"ד:) דהכי הילכתא מדפרכינן מיני' וכשאפנה אשנה לך תהי' עד תענה וביתך בחסד בנה ושם טוב קנה כנטל מקל לבנה לך שלום רב ולקרובי ר' לאונטין בן ד' יעקב. אפרים בר' יעקב נ"ע:

235

רל״ונמצא כתוב בתשובת ר"ת אני הנהגתי בעירי לערב בחביות של יין כד מים שאם יפול בו יין נסך משהו שיבטלוהו המים (ע"ז דף ע"ג.) דסלק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה (ביצה דף ד':) היינו אם נפל איסור בהיתר שלא ירבה עליו היתר אחר לבטלו אבל בכה"ג אין בכך כלום וכתב ר"ת ודוקא להפסד כי התורה חסה על ממונם של ישראל ומצאתי בפ' השוכר את^פצ"ל הפועל. הפועלים (דף ע"ג.) מאן דמתני לה אמתני' לא בעי תחילה ופירש"י דאפי' נפל קיתון של מים לבסוף סבירא לי' דמבטלין את האיסור' ונר' לריב"א דהכי הלכתא ולא כמאן דמתני^צצ"ל אדרבין. ארישא והא דאמר (ע"ז דף ז'.) הלך אחר המחמיר ה"מ בשל תורה אבל בדרבנן הלך אחר המיקל והרי הוא של סופרים וכבר בא מעשה לפני ריב"א^קקיצור מזו הביא במרדכי ע"ז פ"ה סי' תתנ"ג: פעם אחת ששתה העכו"ם מן הכוס של ישראל ושכחו ולא הדיחוהו עד שנתנו בו יין ומזגוהו בקדירה לצורך המקפה והתיר כל התבשיל כולו מטעם דרואין היין של היתר כאלו אינו והשאר מים שבקדירה רבים עליו ומבטלן אע"פ שאין בתבשיל לבטל טעם היין מ"מ הגיעו הדברים לפני ר"ת ואמר דוקא בעיני' כגון קיתון של מים תחילה והביא ראי' מהא דאמר רבא פ' השוכר בע"ז (דף ע"ג.) שתי כוסות אחת של חולין ואחת של תרומה ומזגן ועירבן משמע דוקא שמזגן תחילה אבל עירבן ואח"כ מזגן משמע דאמ' מצא מין את מינו וניעור^רצ"ל ובעי דהוי מן כו' והויא בעיני' מן המים לבטל את שניהם. והשיב ריב"א משום הכי נקיט מזגו תחילה משום דלשון מזגו משמע שפשע מרצונו וזה ודאי הי' אסור אם מתחילה עירבו ואח"כ מזגו ולכך לא היה יכול למיתני איפכא וראיה מהא דתנן פ"ק (צ"ל פ"ה מ"ט) דמס' תרומות סאה של תרומה שנפלה לפחות מק' ואח"כ נפל שם חולין יותר אם שוגג מותר אם מזיד אסור וה"ר ברוך אומר דכולהי^שצ"ל בין. מאן דמתני להו אמתני' בין מאן דמתני להו^תתיבה זו נר' דט"ס הוא ותיבת אדרב' הוא אדרבין. אברייתא אדרב' כולהי בעי תחילה דהא מתני' ע"כ תחילה קאמר דמתני' דקתני יין נסך אסור ואוסר בכל שהו ואי לא נפלו המים תחילה הא קאסר ליין בנפילתו אלא ודאי תחלה קאמר והיינו דקאמר^אצ"ל מאי איכא. איכא בינייהו כלומר הא תרוייהו בעו תחלה ומשני הא ליכא בינייהו כלום אלא דמתני' לא בעי לפרושי תחילה דודאי מסתמא תחלה קאמר ודרבין בעי לפרושי תחלה דרבין סתם דבריו ופי'^בנ"ל רב שמואל. רב ושמואל מיהו יש לתמוה לשיטת רש"י ריב"א שהתיר זה המקפה מאי שנא משאור ותבלין דלא בטלי כיון דלטעמא עבידא כיון שמשימין את היין בקדירה לטעמי' איך יתבטל ואע"ג דבתוך המורייס או אלונטית לאו לטעמא עביד כדמוכח בחולין פ"ק (דף ו'.) מ"מ במקפה הוא לטעמא עביד ושמא י"ל כיון דלא הי'. (בכאן כתוב בכ"י אשר לפני חלק על כמה שירות וכתב שם כי לא ראה סוף התשובה כי נאבדה בההעתק אשר לפניו):

236

רל״זמשום שלש סעודות אין להתיר לאכול בין מנחה לערבית בשבת דהא יכול להשלים קודם המנחה באיספרמקי ומגדי ועוד דסעודה שלישית סמוך למנחה נתקנה כדתניא פ' כל כתבי הקודש (דף קי"ח.) ערבית מדיחן לאכול בהן^גצ"ל שחרית כו' עד צהרים לאכול כו'. צהרים צהרים לאכול בהם במנחה מן המנחה ולמעלה אינו מדיח ופסקינן דסעודה קטנה מותר לאכול במנחה גדולה ואיכא שהות אכילה בין מנחה גדולה למנחה קטנה ואע"ג דאמר מר (פסחים דף ק':) פורס^דליתא בהכ"י וט"ס הוא. מפה ומבדיל ההוא לאקראי בעלמא הואי:

237

רל״חאשר שאלת על ראש העגל שנימוח המוח ונירקב כמים רבי' אבי העזרי מטריף כל היכי שאין השלם מקיף מכל צד^הצ"ל דאז. אז לא הדרא בריא אבל אם נימוח קצת והמוח שלם מסבבו מכל צד ומקיפו כשירה וכן כתב בה"ג:

238

רל״טועל התולעת הנמצאת ביציאת המוח בפי הקדירה ונמשך לצד חוץ וכו' גם זה כתב דאפי' נמצאת התולעת במוח מן הפולין ולפנים ובקדירה והמוח קיים וקרום התחתון אין בו רושם ולא קורט ם כשירה וכן כתוב בשערים וכ"ש אם נמצא מן הפולין ולחוץ דנידון כחוט השדרה דלא ניטרף בנקב אלא ברובו (חולין דף מ"ה:) אם נתמרך או נתמסמס שאינו יכול לעמוד טריפה:

239

ר״מ(חולין דף מ"ז.) ולתרי בועי דסמיכי להדדי היינו שאין בשר ביניהם לית להו בדיקותא לאכשורי וחדא ומתחזייא כתרתי היינו דנר' קצת סדק באמצעיתו ולמעלה ומייתי סילוא ומברזין לי' אי שפכי אהדדי חדא היא וכשירה ואי לאו טריפה ולא שמענו שיעור לגודל הבועות אלא אחת לי קטנה ואחת לי גדולה כיון דמשום דניקבה הריאה הוא כיון שניקב במשהו כך שיעור הבועה במשהו כשאינה מתבטלת על ידי נפיחה ובועא הניכרת משני עבריה של ריאה קבלנו שהיא טריפה וטעם הגון לא שמענו בה וקשה אם אין לה גבול אלא בכל המקומות הריאה שהבועא משני צדדי' טריפה א"כ למה בועא בשיפולי ריאה שיש לה היקף^וצ"ל בשר. כשר אמאי כשירה הרי היא נראית משני עברי הריאה ונר' דלא מיטרפא אלא כי קיימית להדי סמפונות דא"כ ניקבה הריאה לתוכה וטריפה אפי' לר' שמעון וכ"ש לרבנן (חולין דף מ"ב.):

240

רמ״א^זמרדכי יבמות פ"י סי' ע"ג ע"ד שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתל"ז וחציו הביאו הרא"ש בגיטין פ"ה סי' ח'. ובקצרות סי' ר"ד בקיצור וחסרון גדול. בענייני איסורי נאמנות יש י"ד חילוקים:

241

רמ״בא' בכל דבר שהוא ספק לא איתחזיק לא איסור ולא היתר עד א' נאמן שהוא מותר כדמוכח בהאשה רבה (דף פ"ח.) בחתיכה ספק חלב ספק שומן נאמן וכ"ש אי אמר דחלב הוא דנאמן כיון דלא איתחזיק לא איסור ולא היתר:

242

רמ״גב' היכא דאיתחזיק היתירא ועד אחד אומר איסור הוא אינו נאמן כדמוכח פ' הניזקין (גיטין דף נ"ד:) טהרות שעשיתי עמך וכו' אינו נאמן משום דאיתחזיק היתירא:

243

רמ״דג' היכא דאיתחזיק איסורא ואמר עד אחר מותר הוא אינו נאמן כדמשמע בהאשה רבה (דף פ"ח.) דקאמר התם הקדש וטבל וקונמות^חליתא בגירסתינו: ושחיטה הבעלים נאמנים משום דבידו הוא משמע הא לאו בידו לא:

244

רמ״הד' כל אדם נאמן על שלו אפי' איתחזיק איסורא כדאמר (שם.) גבי טבל והקדש הואיל ובידו לתקנו ולפדותו:

245

רמ״וה' עמי הארץ וחשודים אינם נאמנים על שלהם כדתנן במס' דמאי (פ"ד מ"ז.) ומייתי לה במס' כתובות (דף כ"ד.) החמרין שנכנסו לעיר ואמר אחד שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן אינם נאמנים דחיישינן לגומלין אלמא דאפילו הוא גופי' אינו נאמן אטבל דידי' אע"פ שחבירו מסייעו ועוד אמר גבי מדומע (דמאי פ"ד מ"א.) אף אוכלו על פיו משמע מדומע דווקא שאין מדומע לא:

246

רמ״זו' האומר לחבירו טבל שלך מתוקן וא"ל היאך וא"ל לפי שאמרתי לפלוני לתקנו והוא אמר לא תקנתיו אינו נאמן אע"פ שכל מקום שהאמינה עד א' הרי כאן שנים (יבמות דף פ"ח) כאן אינו נאמן כיון שחבירו מודה שהוא בעצמו לא תיקנו אלא אמר לאחר לתקנו:

247

רמ״חז' אשת איש נאמנת לומר אשת איש הייתי וגרושה אני כיון דלא איתחזיק איסורא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (כתובות דף כ"ב.):

248

רמ״טח' אשת איש שאמרה מת בעלי בעד אחד נאמנת דמתוך חומר שהחמרת כו' (יבמות ד' פ"ח.):

249

ר״נט' חבר שמת כל פירותיו בחזקת מתוקנים ובירושלמי מפרש והוא שמת בישוב הדעת דא' חזקה על חבר שאינו מוציא וכו' (פסחים דף ט'.):

250

רנ״אי' אין נאמן אדם לומר כהן אני להאכילו בתרומה (כתובו' דף כ"ג.)^טצ"ל דאפילו עד אחד אינו נאמן היכא כו'. היכ' דאיכא למיחש נגומלין וכ"ש דהוא עצמו אינו נאמן אע"ג דעד אחד נאמן באיסורין ואע"ג דעבידי לאגלויי ועוד אמר בפ' עד כמה (בכורות דף ל"א.) שואלין על טהרותיהם מפ' בגמ' משום דחזי^יצ"ל להו בימי. טומאה והיינו טעמא משום דחשידו כהני טפי מישראל משום דהוי שבח יוחסין וריוח מתנות כהונה לי ולזרעו אחריו ולדורותיו:

251

רנ״ביא כל דבר שהוא בידו של אדם אפילו איתחזיק איסורא נאמן עד אחד להתירו לא שנא מכחישו ול"ש אין מכחישו או אמר איני יודע או שותק כיון שהוא עוד בידו כדתניא פ' הניזקין (גיטין דף נ"ד:) היה עושה בטהרות וא"ל טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן ואמר אביי^כצ"ל הואיל. והואיל וברשותו הן עדיין הרי הן שלו ונאמן עליהם ולא הוי טעמא הואיל ואי בעי הוה מטמא להו דא"כ הוה משלם להו ועוד דההיא דס"ת יוכיח דמשמע דאי ס"ת ביד^לבהכ"י כותי וט"ס. כותבו נאמן לומר אזכרות שבו לא כתבתים לשמן אע"פ שנכתבו כבר ועוד דאמר פ' האשה רבה (יבמות דף פ"ח.) אי קסבר תורם משלו על של חבירו אין צריך דעת חבירו משום דבידו לתקנו אטו בשופטני עסקינן שתורם משלו על של חבירו אלא כדפ' הוא לפי שהוא כבעליו:

252

רנ״גיב דבר שאין עתה בידו ואיתחזיק^מצ"ל התירא. איסורא ואמר נטמאו אינו נאמן ואפילו שותק כדתניא התם (גיטין שם.) טהרות שעשיתי עמך נפגלו אינו נאמן בשום ענין ואפילו שותק שאם שתק לו אז ואח"כ א"ל איני מאמינך שפיר דמי ומלמדין אותו לומר כך:

253

רנ״דיג אפי' בדבר שאין בידו עתה אי א"ל כי אשכחי' הוי כאלו עדיין ברשותו דהואיל וכי אמר לי' כי אשכחי' והיינו דאמר הכא (גיטין שם.) כגון דאשכחי' ולא א"ל ולא מידי והשתא^נצ"ל דרבא. דרב מודה לאביי דכל שבידו נאמן דברייתא מפלגא הכי בין היכי דא"ל עשיתי עמך ובין היכי דאמר ביום פלוני אלא שבא רבא והוסיף איסור דאפילו אין בידו והחזירן כיון דאמר נטמאו כשהיו בידו ומאז הודעתיך אלו מצאתיך נאמן לומר עתה נטמאו למפרע:

254

רנ״היד עד אחד^סצ"ל אומר. אכלת חלב והלה שותק נאמן (קידושין דף ס"ה:) וכן נטמאו טהרותיך בפניך והלה שותק דההיא שתיקה כהודאה דמיא שאם לא אכל למה לא אמר לו בפי' לא אכלתי^עט"ס הוא וצ"ל וכן. ומעכשיו נטמאו טהרותיך בפניך אם יודע בודאי שלא נטמאו היה לו להכחישו הילכך ודאי הימוני הימני' ואפי' אח"כ אמר לו איני יודע או איני מאמינך לאו כל כמיני' שהרי כבר האמינו ומענין הזה נחלקו אביי ורבא (שם דף ס"ו.) באשתו שזינתה בעד אחד ושתק וכו' אביי אמר אדם מצוי אצל אשתו ויכול לומר הן או לאו ומדשתק הודאה היא ולרבא דמיא לנטמאו טהרותיך אצלי שאין אדם יכול לידע אם זינתה ואם לאו שהרי אשה מזנה מסתרת ומזנה ומהשתא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואביי מייתי ראי' מההיא סמיא דאתא שליח וא"ל אשתך זינתה וא"ל מר שמואל אי מהימן לך^פט"ס הוא. (כבי תרי) זיל אפקה^צבהכ"י אפי' וט"ס. ומפרש אביי אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא לפי שהסומא מן הדין היה לו^קצ"ל להאמינו וכ"ה במרדכי. לפי שהיה שותק כדאמר אביי היא היא שכיון שהסומא היה מסופק בדבר השליח שבא לשאול עליה הרי הוא כשותק ושוב אינו יכול לומר איני מאמינך כיון דמהימן לי'^רצ"ל דלאו. לאו גזלנא הוא ורבא אמר ה"ק אי מהימן לי' כבי תרי זיל אפקה משום דרבא סבר אשתו זינתה בעד אחד ושתק אין להאמינו הלכך אם שתק זה הסומא מלמדין אותו שלא להאמינו הא^שצ"ל למדת דמילתא. למ"ד מילת' דאביי דפ' הניזקין הכחשה ושחיקה חדא היא וליכא לאיפלוגי אבל בקידושין (ד' סה.) גבי עד אחד אומר אכלת חלב וכיוצא בה איכא לאיפלוגי בין הכחשה לשתיקה כדפ' ותדע בכל מקום שהאמינה תורה לעד א' הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים דהכי אמר עולא דעד אחד חשוב כשנים (יבמות ד' פ"ח:) ואם הותר הדבר ע"פ עד אחד ואח"כ בא עד א' לאוסרו לא יצא מהתירו הראשון דהכי אמר בפ' חרש (צ"ל האש' שלום ד' קי"ז:) עד א' אומר מת התירוה לינש' ואח"כ בא עד א' ואמר לאמת לא תצא מהתירה הראשון ומיהא לא קאמר דלכתחילה תינשא דהא קאמר פ"ב דכתובות (ד' כ"ב:) עד אחד אומר מת ועד א' אומר לא מת לא תנשא לכתחילה משום דרב אסי דאמר דלזות שפתים הרחק ממך^תעי' בחי' אנשי שם במרדכי שם. ודחי כיון שלא האמינה תורה עד א' בעדות אשה אלא חכמים האמינוהו איכא חילוק בין באו בזה אחר זה להיכא שבאו בבת אחת אבל בעד טומאה לעולם עד ראשון נאמן^אצ"ל כדאמר. בפ' מי שקינא (סוטה ד' ל"א:) והכא דוקא התירוה לינשא ונישאת^בבהכ"י עד וט"ס. קודם שיבא עד שני המכחישו אמרינן לא תצא אבל אם בא עד שני קודם שהתידוה וניסת בהא מודה עולא דלא סמכינן אקמא דאכתי לא חשבינן לי' כתרי ותצא ומאי דקאמר מאי לאו הכחשה היינו דוקא העדה. הרי כאן ד' עניינים:

255

רנ״וא' במקום שבא עד להתירה וניסת על פיו.

256

רנ״זב' במקום שלא התירוה על פיו עדיין.

257

רנ״חג' התירוה על פי עד ובאו שנים לאסור הרי זה אסורה דמודה עולא דלגבי תרי חשוב כחד ובטל דלא אמרינן תרי ותרי נינהו דהכי תנא פ' חרש (צ"ל האש' שלום ד' קי"ז:) ע"א אומר מת וב' אומרים לא מת אע"פ שניסת תצא ופריך בגמ' פשיטא דחד במקום תרי לא מהני דחד לא הוי כתרי אלא מדרבנן.

258

רנ״טד' במקום שבא עד אחד תחילה והתירוה על פיו ואח"כ באו שנים פסולין לעדות כגון נשים ואסרוה בזה הענין יש להשיב ב' לשונות פ'^גצ"ל האשה: חרש לפי לשון ראשון שבתלמוד הראשון בטל והיינו דתנא התם עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שניסת תצא והני תרי^דהתם דמפרש התם. כ"ה בהכ"י וט"ס. מפרש התם בפסולי עדות וכדאמר ר' נחמיה בכל מקום שהאמינה תורה עד הרי כאן עדות וכי היכי דחד חשוב פסולי עדות ה"נ תרי והלך אחר רוב דיעות ואין עליך לבדוק אם כשרים אם פסולים ועשו שתי נשים באיש אחד וכו' והראשון בטל ואם ניסת תצא ולשון שני שבתלמוד אמר לקולא דאי אתא עד אחד והתירוה על פיו אפי' ק' נשים הבאים אחרי כן פסולין לגבי' ולא תצא מהתירה הראשון ובכה"ג לא מיירי מתני' דתצא אלא כגון דאתאי אשה וכו' כדמפרש התם ומה שפרשתי דלא סמכינן אעד אחד שהתירוה לכתחילה משום לזות שפתים כרב^הצ"ל אסי. אשי כדתנן פ' חרש (צ"ל כיצד כ"ד: או כתובו' כ"ב:) אימור דדוקא בעדו' אשה דהימנוה משום עיגונא אבל לא נאמן מדאורי'^וצ"ל אבל. אלא בכל התור' שהאמינה תורה בעד אחד בשאר איסורין^זצ"ל בחד סגי והוי חד כו'. סגי דהא חד כתרי ולכתחילה נמי תדע דהא בסוטה פ' מי שקינא (סוטה ד' ל"א:) גבי הא דתנן עד אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת לא היתה שותה דכיון שהאמינה תורה עד אחד מדכתיב ועד אין בה לא מהני עד הבא לאחריו להכחישו ולא דמי לעד אחד אומר מת דעדות אשה דרבנן האמינוהו ולא התורה:

259

ר״ס^חקצרות סי' רכ"ד. ומה שטוען ראובן שהלווהו שמעון מעות למחצית שכר על המשכנות מיד ליד ונתן לו חלקו שהרויח עשרה ליטרין והמשכנות נפסדו שנשרפו בבית המלוה ולקח השופט השאר ועתה תובע הי' ליטרין בשביל שנאנס והמשכנות לפי שנאבדו בפשיעותו שלא החזירם לו כשפדאם והשיב לו אלו המעות שהלוו לך של יתומים היו ומיד אחר נלוו לך רק בשביל שהייתי אפוטרופוס שלהם קבלתי^טצ"ל המשכנות. גם בערבונות לא פשעתי שלא^י צ"ל מנעתיך. פשעתיך מליקחם כשהיית רוצה ועל ידי כן נאבדו עם שלי. דינא הכי דפטור שמעון אף מן השבועה דאי פלגא באגר ופלגא בהפסד מותר ועוד דמעות של יתומים מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד דכיון שכבר נתן לו הריוח לאו כל כמיני'^כצ"ל לומר. טעיתי שלא כדין נתתי לך כמו שכתבו ר"ח ור"ת ספ"ק דגיטין (ד' י"ד.) ואפי' מדידי' לדידי' אינו נאמן לומר הלויתני בריבית מיד ליד כמו שפסק ר"ת^לצ"ל בהא. דנאמן אדם לומר פרוסבול הי' לי ואבד (שם ד' ל"ז.) ופר"ת דנאמן בלי שבועה וכך נאמן המלוה לומר בלא שבועה לא הלויתיך מיד ליד דלא שביק התירא ואכיל איסורא ועל המשכנות שנחלקו ממה נפשך שמכיון פטור דהמלוה על המשכון ומישכנו בשעת הלואתו פטור מאונסין. ושלום מאיר בר' ברוך שיח':

260

רס״אעל אודות ראובן שזיווג בנו לבת שמעון ונדוניא שנתן לבנו הניח ביד שמעון ואחר זמן נפלה קטטה בין בנו של ראובן לבתו של שמעון זוגתו ובא בן ראובן לאביו ומאומה אין בידו והלך בן ראובן ומינה את אביו אפטרופוס ושאל^מצ"ל משמעון. שמעון הנדוניא שהניח בידו ואם תאמר שנתת הנדוניא לבתך מי צוה לך זה והלא לא היו בידך אלא כמו פקדון. ושמעון משיב בנך ובתי היו באהבה יחד ונתתי המעות להם ובתי קיבלה המעות ונשאה ונתנה בה לפי שהיתה בעלת משא ומתן ולא בנך ובתי החזיקה בהם ואני מה אני יכול^נצ"ל לעשות. גם בנך לא שאלם לי מעולם למיסרם לו בידו וגם לא צויתה עלי שלא לתת אותם ביד בתי וגם אמר בנך שהי' רוצה ללמוד ולא לעסוק במשא ומתן ועוד טוען שמעון בציוי בתו הנה בתי אומרת שנהגה עם בנך כדין וכשורה אך שאין לה להגיד ועל כן היא שואלת מבנך גט וכתובה ואומרת שלא תשב עם בנך כי מאוס עלה ולא תשאר עוד אצלו והיא בעצמה אמרה שקודם שהיתה רוצה להיות עמו שתחזיר על הפתחים מעיר לעיר שאינה חפיצה בו ומאיס עלי שעשה עמי ואצלי דברים שלא כהוגן ועוד דברים שאין לי לספר ואי יהבי לי כל חללי דעלמא לא אשאר תחתיו עוד:

261

רס״בתשובת מורי. חכם חרשים ונבון לחשים איתמחי לב גברא לבאר רכין וקשים איתמחי קמיע בשלישים חופר לאושים ממקום שאתה מביא אתה קוצר ובוצר מחמר בית הסלעים שבעמקים חוקים ומשפטים צדיקים אמרות ה' אמרות שבעתים מזוקקים מנופת צופים ומדבש מתוקים מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים יענה שלומם ושלום אנשי מופת שעמך ב"ד הצדק מנוקים אלופי ומיודעי ה"ר יצחק^סקצרות סי' צ"ג. ובקוצר אשיבך כי נראה בעיני דשמעון אבי הכלה האומר שנתן הנדונייא לבתו של שמעון בעוד שהיתה עם בעלה בן ראובן באהבה יחד אם מודה הוא שנתנם לה ואפי' החתן מודה שבאו לידה אין בדבריו כלום שראובן טען שכבר היו בשנאה יחד כשנתן לו בלי ידיעתו אשר לא צווהו ולא עלתה על לבו לתת לה ושמעון צריך לישבע שנתנם לה בשעה שהיו באהבה יחד דכיון דהשתא בקטטה הם צריך להביא ראי' שהיו אז באהבה כי ההיא דפ'^עליתא בהכ"י וט"ס. מי שמת (ב"ב קנ"ג:) הוא אומר שכיב מרע היה^פצ"ל והם אומרים. (והוא אומר) בריא היה עליהם להביא ראיה וכו' סוף דבר הבא לשנות מחזקתו דהשתא ובא להוציא ממון עליו להביא ראיה והכא דלא בעי לאפוקי אלא לפטר ישבע שהיו באהבה יחד ויפטר ולא מחייב משום שומר שמסר לשומר וכו' (ב"מ ד' ל"ו.)^צועי' בקצרות שם שהאריך.:

262

רס״ג^קקצרות סי' צ"ד מרדכי כתובות סוף פ"ה. ועל ענין המורדות כבר כתבתי לך דעתי בהיותי בקושטנצא דדיינין בה דינא דמתיבתא כמו שכתב רב אלפס ורוב הגאונים שוף דבר נדוניא דהנעלת לי' דתפשה לא מפקינן מינה לד"ה אבל מה שהוא הכניס מפקינן מינה ויהבינן לי' דמאיזה טעם תעכבנו אי משום תוספות שכתב לה בכתובתה הא לא יהיב לה כמו שכתבו כל הגאונים דאדעתא דתמרוד בי' לא אוסיף לה ואפי' לגאון דאמר דיהיב לה עיקר כתובה מנה מאתים הכא לא נהגינן לכופו לגרש מנה מאתים נמי לא קיהיב לה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דלא גבי ופעמים רבות בא מעשה כזה לפנינו ודננו כך דיהבינן לדידה מאי דעיילה^רבהכ"י לה וט"ס. ליה אי איתא בעיני' או בעיסקא ולדידי' יהבינן לי' מאי דעייל לה^שצ"ל ומעגנינן לה: עד שתתפייס להיות עמו או עד שיתפייס הוא ליתן לה גט. ושלום מאיר בר' ברוך שיח':

263

רס״ד^תשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתל"ו. מורי ה"ר מאיר נשאל אם יכול ליתן לכהנת בכור לפדותו והשיב דלא והביא ראייה מפ' הזורע (צ"ל הזרוע ד' קל"א:) עולא יהיב מתנתא לכהנתא אלמא קסבר עולא כהן ואפי' כהנת איתיבי' רבא לעולא מנחת כהנת נאכלת מנחת כהן אינה נאכלת ואי אמרת כהן ואפי' כהנת והא כתיב כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל א"ל מטונך פירש"י ממקרא שלך אביא לך ראי' אהרן ובניו כתיב אלמא דפשיטא לי' דכל היכ' דכתיב אהרן ובניו אמרינן כהן ולא כהנת ובפרשת מדבר סיני כתיב ויתן משה את כסף הפדויים לאהרן ובניו וגו' ודלא^אלא מצאתי ברש"י ועי"ש בתוס' ד"ה רב 'י כפירש"י שפי' פ"ק דקדושין (ד"ח.) גבי כי הא דרב כהנא שקיל סודרא לפדיון הבן דרב כהנא לא הי' כהן אלא אשתו שהיתה כהנת^בצ"ל דאומר בפ. הזרוע. (אומר בפ' הזורע) (שם ד' קל"ב.) רב כהנא אכיל בשביל אשתו ופר"י רב כהנא ישראל הוה ואשתו כהנת ורב כהנא אחריני טובא הוו דהוו כהנים:

264

רס״ה^גקצרות סי' קס"ט. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תח"ל. יש כהנים שאינם נזהרין לילך על קברי העכו"ם מקום שקוברים שם מתיהם ולבית שהמת בתוכו ולכך כתבתי זה מפי מורי שיח' שפעם אחת מת עכו"ם במרחץ בע"ש ואסר לכהנים לרחוץ כי ר"ת פסק שאין הלכה כר' שמעון בן יוחי דאמר (יבמות ד' ס"א.) קברי עכו"ם אין מטמאין באוהל כי רשב"ג פליג עלי' במשנה דאהלות (פי"ח מ"ז.) ואומר דמדורת העכו"ם טמאים מקום שאין תולדה וברדלוס מצוין שם ופ"ק דפסחים מייתי^דצ"ל לה. וכל מקום ששנה ר' שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה^הליתא בהכ"י וט"ס. כמותו חוץ מערב וצידון וכו' וכן פי' התוס' לשם^וביבמות דף ס"א.

265

רס״ו^זקצרות סי' ק"ע. ראובן טוען על שמעון קניתי ממך כסף והנחתי משכון עליהם^חט"ס הוא. כך וכך אמרתי אם לא אתן מעותיך תוך ג' ימים שיש לך לגבות^טצ"ל מערבוני ותיבת על כל נמחק. על כל^י צ"ל לחלפו וכ"ה שם: ערבוני בכל ענינו שתוכל בין למשכנו בריבית והן בין החלפנים ואתה שניתה במשכוני שמשכנת אותו להחלט בתוך שבועיים זה לא עלה על לבי מעולם ומה שאמרתי לך לגבות מעותיך בכל ענין שתוכל לפי נוהג העולם הי' דעתי ללוותם בריבית או הי' לך לחתוך מן הכסף כנגד מעותיך ולהחזיר לי המותר כי המשכון של זה לא הי' צריך שומא. ושמעון השיב ידעתי כי דחיין אתה ולא רציתי כלל לקבל ערבונך אלא בענין זה שנתתי לי רשות לגבות מעותי בכל ענין שהייתי יכול וכן עשיתי וחזרתי על כל צדדין ולא יכולתי למשכנו בע"א וכאשר משכנתיו ביד יהודי הודעתיך וניתרצית וראובן אומר להד"מ שהודעתני עד שרכבתי לדרכי ואף כי הודעתני לא שמתי אל לבי: לענין שאילתא דשאילנא קדמיכון נ"ל דכל מה שהחפץ שוה יותר מן החוב יחזיר לו שמעון לראובן דאפי' הוא כדברי שמעון שא"ל אם לא אתן לך מעותיך עד יום פלוני תגבה מעותיך מערבוני בכל ענין שתוכל מ"מ אסמכתא היא ולא קניא דכל דאי לא קני ואפי' הלווהו על שדהו וא"ל אם אין אתה נותן לי עד ג' שנים הרי הוא שלי הרי הוא שלו (ב"מ ד' ס"ו.) ומוקי לה בגמ' בדאמר לי' מעכשיו אבל א"ל בלא מעכשיו לא אע"ג דעדיפ' הלואה דהתם משאר אסמכתו' דלא קנו אפי' במעכשיו אלא א"כ קנו מיני' בב"ד חשוב כמו שפיר"ת ור"י מ"מ בלא מעכשיו לא קני וכ"ש בנדון זה דלא קני, וגדולה מזו אמרו פ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"ו:) דהיכא דא"ל אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מהאי חמרא אסמכתא היא ולא קניא אע"ג דלא גזים כולי האי מ"מ חשיב לי' גזים כיון דמפסיד קצת שמרשהו למכור קודם שהגיע זמן מכירת היין וכ"ש בנידון זה דגזים טפי ועוד דלא אמר מעיקרא להחליטן ואע"ג דלבתר הכי אודעי' שדעתו הי' למשכון ערבונו להחליט שלא מצא ללוות עליו ונתרצה לו אפ"ה לא^כצ"ל קני דהאי דאמר לו קני משום דכי לימטי כו'. קנו דהאי דאמר לא קני משום הכי דכי לימטי זימני' לא ליתי ולטרח וכ"ש אשכחי' בתר זימני' וא"ל קני דמחמת כיסופא הוא דקא"ל ועוד בנדון זה^לצ"ל נראה. דאפי' אי אקני לי'^מבהכ"י כתוב. איתא לגמר ולא בקנין. ולית לי' פיתרא. בקנין גמור^נצ"ל וב"ד חשוב. וחשוב אם לא אפדנו ביום פלוני שימשכנו לאחרים להיחלט ולא א"ל קני את גופך הוה^סצ"ל הוה לי' קני. ליקני השתא ע"מ להקנות לאחרים^עצ"ל לאחר זמן וקיי"ל דלא קני דהא לא הדר ואקני לאחריני כו'. לא לא קני דהא לא הדר דמקני לאחריני ולהכי לא קני בקניין דמקני השתא דהאי שלא לצורך עצמו א"ל^פצ"ל אלא לאחריני. לאחריני לאחר זמן^צצ"ל ובההיא. עי' נדרים מ"ח ב': דבההיא שעתא הדר סודרא למרי' ועוד מה שחזר ומשכנו לאחרים בלי קנין בב"ד ליחלט אחר שבועיים אסמכתא^קצ"ל היא. דלא קניא ומה שכתבתי דקני ע"מ להקנות לא קני אין להקשות על מה שמעשי' בכל יום דכי כתבי הרשא' פעמים המורשה^רצ"ל מוחל. ומוחל קצת ומתפשר עמו דהא אע"ג דשוי' שליח יכול הוא למחול דהוי כאלו א"ל מעיקרא אם תרצה למחול לו אני מוחל לך מעכשיו וקיימא לן^שעי' תוס' סנהדרין ד' ו' א'. דמחילה אין צריכה קנין ואפי' בלא מעכשיו אם אמר אם תמחול לו אני מוחל לו כמו כן כמאן דא"ל מעכשיו דמי כיון דכבר הממון ביד הנתבע אבל הכא שבשעת הקנין שהקנה לשמעון להקנות לאחרים לא הי' הממון ביד אחרים הוה לי' קני על מנת להקנות ולא קני כדפ' טעמא כ"ש בלא קנין דלא קני ואפי' אם לא משכנו ליחלט אלא משכנו בריבי' לא יפרע ראובן הריבי' ואפי' א"ל מעיקר' אם לא אפרע לך תמשכן ערבוני בריבית אסמכת' הוא טפי מגבי האי חמרא (ב"מ ס"ו:) ולא יפרע לו ראובן אלא הקרן ואי יהיב לי' הריבית תרוייהו איסורא קעבדו. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי':

266

רס״ז^תשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתל"א. מרוב כתיבות ושאר סיבות באתי בקצרה אלופי ומיודעי ה"ר חיים על התבואה שנמצאו בה חיטים שנתבקעו שנטחנו קודם הפסח ושאלת אם יש יותר מס' של היתר לבטלם אם מותר לאוכלן בפסח^אצ"ל לא. ולא מיבעיא לפירש"י דשרי (פסחים ד' מ"ב)^בצ"ל דאסר. להשהות הנך דפ' אלו עוברין אסורים באכילה^גנ"ל דצ"ל אפי' לפי' ר"ת דמותר להשהות הנך דאלו עוברין אסורים באכילה. ועי' ברא"ש ריש פ' אלו עוברין. דאי מדמית הני חיטין להנך דקחשיב בפ' אלו^דצ"ל עוברין. דמותר להשהותם א"כ הוה לי' דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל (ביצה ד' ד'.) ולהך שינויא הא כתבו התוס'^הלא נמצא בתו' שלפנינו: בריש פסחים אע"פ שאין לו מתירין אלא ע"י תערובות מיקרי שפיר דבר שיש לו מתירין ובלבד שלא תהי' מתקלקל בשהייתו עד לאחר הפסח דומיא דקדירות אך לאידך שינויא שתירצו דכל שעל ידי תערובות לא מיקרי דבר שיש לו מתירין הי' נראה קצת להתיר אמנם אף לההיא שינויא יש לאסור דכיון דאין מבטלין איסור לכתחילה (ביצה ד' ד':) והיכ' דבמזיד קיי"ל דאסור במ'^וצ"ע ועי' שם פ' ב'. תרומות ובגיטין פ' הניזקין (דנ"ד.) מייתי לה נפלו ונתפצעו כל כה"ג דבכוונ' טחון יחד כמזיד דמי אע"ג דלא נתכוון לבטלם אלא נתכוון לטוחנם ולאוכלם בפסח. דאל"כ הא^זצ"ל ארבא. איכ' דטבעה בחישתא (פסחים ר' מ':) אמאי לא אשכח תקנתא אלא למיזבנינהו לישראל קבא קבא ודנכלינהו קודם הפסח ליערבינהו יחד ולזבנינהו לגוים משום ספק ספיקא דילמא לא מזבני כלל לישראל ואת"ל מזבני דלמא בתר פיסחא מזבני ואת"ל בגו פיסחא מה בכך והלא ביטלו כבר בס' אלא כה"ג דמערב בידים אע"ג דלא מכוון דליכלינהו בפיסחא לא מהניא להו ספק ספיקא וכו' היכי דדב' שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל ה"נ ספיקא וספק ספיקא כדאמר פ"ק דביצה (דף ג':) וגדולה מזאת כתב רבי' אבי העזרי דשכר שנתנו ביין קודם הפסח ויש בו יותר מס' לבטלן אסור להשהותו בפסח דאין היין חשוב ביטול קודם זמן האיסור כדתנ' פ' נערה המאורסה (נדרים דף ע"ו.) דאין מטבילין כלי לכשיטמא לטהר ושלום מאיר בר ברוך שיחיה:

267

רס״ח^חארוכות סי' צ"א קצרות סי' א'. שו"ת הרשב"א סי' אלף ק"ב. ראובן תבע את שמעון לדין ואמר מעות הלויתני על משכוני ואני רוצה לפדותו ושמעון משיב נחלט בידי כי הלויתיך עד יום אחד לפדותו או ליחלט ובקשתני זמן אחר ואמרת קני לך מעכשיו אם לא אפדנו לזמן הקצוב בינינו והלה אומר לא יצא דבר זה מפי לומר מעכשיו ודן מוה"ר מאיר שי' דאע"ג דבעלמא הוי אסמכתא ולא קניא התם קני כיון שהוא תפיס משכונו וגם עשה עמו טובה שהלוהו וישבע שמעון שא"ל ראובן קני מעכשיו ויקנה המשכון^טצ"ל ויהי'. והיה שלו וראיה מהאי^יצ"ל דאמר. בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"ו.) גבי מתני' הלוהו על שדהו וכו' רב נחמן^כצ"ל אמר. אפילו לאחר מתן מעות נמי קנה הכל ומסיק נמי דקאמר קני מעכשיו וכן פסק ר"י התם:

268

רס״ט^לקצרות סי' קפ"ה. הארכתם עלי דבריכם ביותר^מצ"ל והזמן לא. יתנוני להשיב על כל הדברים האלה ובקצרה אשיב את הנראה בעיני אם ראובן הי' ציית דינא ואע"פ^נצ"ל כן. הלשין אותו שמעון לשר ומתוך כך הוצרך ליתן על כורחו ליטרא לשופט כמו שכתבתם ששמעון מודה שהלשין^סצ"ל אותו וצוה לעכב את שלו עד כו' וכ"ה בקצרות. אתי שלו עד שיעשה לו דין לא היה לו לעשות זה אלא ע"פ ב"ד והקהל אבל מעצמו לא דהא דאמ' עביד אינש דינא לנפשי' ה"מ בחפץ שלו אם ראובן היה מוחזק בחפץ שהוא של שמעון ושמעון הי' יכול ליקח אותו חפץ המבורר יכול הוא לעשות דין לעצמו כיון שאותו חפץ הוא וכן מוכחת כל ההלכה בפ' המניח (בבא קמא דף כ"ז:) אבל מי שנתחייב לחבירו ואינו פורעו הא תנא פ' המקבל (בבא מציעא דף קי"ג.) לא ימשכננו ואפילו שליח ב"ד^עצ"ל אמר. ואמר שמואל דמינתח ניחוחי אבל לביתו לא אזיל וא"כ כי יש עדים כמה הפסיד ראובן כן ישלם לו שמעון ואם אין עדים ושמעון טוען איני יודע אם הפסדת כלום בזה ישבע שאינו יודע אם ראובן הפסיד כלום ויפטור ועל הב' ליטרין שראובן תובע הליטרא שאומר ראובן שהוצרך ליתן לשופט עבורו נהי דעכו"ם בתר ערבא אזיל מ"מ לא משבעינן לשמעון עבור אותו ליטרא שהוא כדבריו כל זמן שלא נתברר בעדים או בשבועת ראובן שפרעם לעכו"ם אמנם על ליטרא השני' שאומר שנדר לו כדי שיסייענו ושמעון משיב להד"מ יש לו לשבע לשמעון שלא נדר לו כלום אם אינו רוצה לשבע משלם ולא כל הליטרא אלא לפי טורחו ולפי מה שביטל ממלאכתו ופסידא דמטייה לראובן בשעה שטרח כדתניא ומייתי לה בהגוזל בתרא (דף קט"ז.) הרי שהיה בורח מבית האסורין ואמר לספן טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו ואם אמר טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם ומפ' התם מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא עד בשולה דגים מן הים דא"ל אפסדתי כוורי בזוזא ואם ראובן רוצה לישבע שפרע ליטרא האחרת לשופט אז ישבע שמעון גם על אותו ליטרא שלדבריו הוא ויפטור ומה ששמעון טוען שהשכין סוס עבור בנו^פדבר זה צריך פי' וחסר הענין גם בקצרות. וכו' אם יש עדים שעל פי הקהל עשה פטור ואם לאו ישבע על זה שברשות הקהל עשה ועל הב' ליטרין ישבע^צצ"ל שמעון. ראובן שלא הפסידו מאומה כדבריו. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי':

269

ר״ע^קקצרות סי' נ' מרדכי כתובות פי"א סי' רנ"ח וב"ק פ"י סי' קס"ט. תשובת מיימוני לס' קנין סי' כ'. ראובן טוען על שמעון בקשתי את שמעון לקנות לי בגדים וקנה אותם ונתתי לו כל המעות כאשר קנה אותם והוא לא נתן כל המעות לעכו"ם אלא מקצת פרע לו ומקצת שכח העכו"ם וכבר יותר משנתיים שלא שאלם ממך ועל כן תן לי השכחה ואם ישאלם העכו"ם עלי לפרוע לך והשיב שמעון אמת הוא הכל כדבריך עכ"ל נ"ל שיש לו לשמעון להחזיר כל המעות שנשארו בידו לראובן דוקא דהיכא דראובן היה שולח שמעון לקבל לו מן העכו"ם וטעה העכו"ם בחשבונם להוסיף לו בהא איכא פלוגתא דרבוותא והתשובה שהשיב ר"ת לה"ר יעקב^רט"ס הוא. בר' ישראל ז"ל תמצא בתוספ' כתובות בפ' אלמנה (דף צ"ח. ד"ה אמר) ותחילה רצה ר"ת לומר שחולקים ושוב חזר בו ואמר הכל לבעל המעות ואפי' למה שפסק ר"י שם הכל לשליח שאם גנב וגזל והטעה את העכו"ם מה טיבו של בעל המעות בזה ואפילו חולקים אין שייך לומר משום דע"י מעותיו נשתכר דלא דמי לשאר טעות שנותן הכל בשביל מעות שהמעות שוות כל מה שנותן לו אבל הכא טעות בעלמא הוא ודבר בפ"ע הנ"מ כשהעכו"ם טועה ונותן לישראל יותר מדאי אז זכה השליח דאותו התוספות שהעכו"ם מוסיף הוא שלא כדין אבל בנדון זה מאיזה טעם יקנה השליח הלא כשראובן נותן לו כל המעות וא"ל תנם לעכו"ם לא זכה בהם כל זמן שהמעות ביד שמעון דלא אמרינן תן כזכי דמי אלא בישראל אבל גבי עכו"ם אפילו אם היה אומר שמעון זכה באלו המעות לעכו"ם לא זכה בהם העכו"ם עד דאתו לידי' דהא אמ' פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"א:) ופ"ק דבבא מציעא (ע"ש דף י"ב.)^רט"ס הוא. קנייה מתורת שליחות איתרבאי ועכו"ם לא אתי לכלל שליחות לית לי' זכייה וכ"ש הכא דלא אמר אלא תן גרידא לא זכה בהן העכו"ם וא"כ כל זמן שהמעות ביד שמעון הם ברשות ראובן ואם העכו"ם שכחן כיצד הלה עושה^שבהכ"י סחורתו. סחורה במעותיו של פלוני אלא יחזרו המעות לבעלים הראשונים שהרי לא נתכוון לזכות המעות לשמעון אלא לגוי ואם הגוי לא קנאם הדרי למרייהו דהא אמר ספ"ק דגיטין (ד' י"ד:) הולך מנה לפלוני ולא מצאו איכא למ"ד יחזרו למשלח ואיכא למ"ד יחזרו למי שנשתלחו לו אבל ליכא למ"ד שיעכבם השליח כי לא נתכוון המשלח לזכות לו ועוד דאמר בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא ד' קט"ז.) גבי רב ספרא אדעתא דארי אפקרי' אדעתא דכולי עלמא לא אפקרי' ה"נ הדבר ידוע דאדעת' דליתבינהו לעכו"ם יהבינהו ניהליה ולא אדעת' שיעכבם לעצמו ואינו יכול לומר אע"פ ששכחם העכו"ם אחזירם לו כי על זה^תבהכ"י נאמן וט"ס. נאמר למען ספות הרוה את הצמאה ולא בשביל קידוש השם^אצ"ל כעובדא. דעובדי' דשמעון בן שטח דירושלמי (ב"מ פ"ב הל' ה'.) שאם הוא חפץ שיתקדש שם שמים על ידו יקדש בשלו ולא בשל אחרים:

270

רע״א^בקצרות סי' נ"א. מרדכי עירובין סי' תע"ח וששאלתם על לחי^גבהכ"י שמרוסק וט"ס. שמרוחק למעלה מן הקורה יותר מטפח האמר רב חסדא (עירובין ד' י"א.) צורת הפתח שעשה מן הצד^דצ"ל לא עשה. ולא כלום ושכתבתי שיש מתירין כיון שהקורה מונחת מצד אחד על לחי אחר אע"פ שמצד אחד מן הצד כשירה לא חילק ידענא ולא בילק ידענא אלא צריך מזה ומזה שהלחיים יהי' תחת הקורה דצורת הפתח הוא במקום פתח ופתח בכה"ג לא עבדי אינשי שמצד אחד יהי' מונח עליונו של פתח על המשקוף ומצד אחד לא^הצ"ל והוא. יהי' פתחי שימאי (שם) והם^ובהכ"י שמחממין וט"ס. שוממין מנוולים ומקולקלים ועוד הא תניא (שם ד' י"א:) צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם משמע אתרוייהו שיהא מונח בשוה לגמרי דלא קאמר על גבי אחד מהם:

271

רע״ב^זקצרות סי' נ"ה ארוכות סי' תתקצ"ב בסופו. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תת"ע. ואת הבשר שלא הודח ונמלח והושם לקדירה ואסרת אינו כן דהא דמצריך תלמודא (חולין ד' קי"ג.) הדחה ברישא אין זה אלא לכתחילה כמו כבדא עילוי בשרא (שם ד' קי"א.) דלכתחילה לא אבל בדיעבד שפיר דמי דדמא מישרק שריק בצליה וה"ה במליחה כמו שפי' התו' שאל"כ יהא אסור למלוח הרבה חתיכות יחד ואפי' חתיכה אחת בפני עצמה. ושלום מאיר בר' ברוך שיתי':

272

רע״ג^חארוכות סי' כ"ח כ"ט קנרות סי' ס"ג ס"ד מרדכי ב"ב פ"ג שי' תקנ"ג תשובת מיימוני לס' משפטים סי' ע' בקיצור וחסרון. לדזיו לי' כבר בתיה שלם היום ולעולם מורי ה"ר מאיר מאור הגולה תאיר עיני על עסק ראובן שהי' לו בית במיצר העכו"ם ופתח בו חלונות שלא בדין כי דינם של עכו"ם לבנות בית בתוך שלו כל מה שהוא חפץ ואם היו פתוחים עליו כמה שנים הי סותם אותם כשהי' רוצה כי הי' בונה לפנים תוך שלו ועתה הלך העכו"ם ומכר ביתו לשמעון וא"ל בשעת המכירה יש לך לבנות לפני חלונותיו של ראובן כשתרצה וכך כתב לו בכתב של ערכאות וחתם העירונים והנה באו לדין וא"ל שמעון תסתום חלונותיך והשיבו ראובן היו לי חלונות אלו על העכו"ם יותר משני חזקה ושמעון השיב אותה אינה שמה אזקה ששתק העכו"ם מפני שבדיניהם הי' יכול להמתין בבניינו כל זמן שהי' רוצה ועוד חזקה שאין עמה טענה כי יש לי כתב של ערכאות^טט"ס הוא. לך שלא מכר לך האורה וגם לא נתן לך במתנה ועוד יורינו מורי' צדק הדין אם ראובן צריך שטר חזקה הואיל ובא מכח חזקה שעשה על העכו"ם ועוד יורינו מורי' בהא דחזקת הבתים (ד' נ"ד:) דאמר רב יהודה אמר שמואל נכסי העכו"ם הרי הן כמדבר אם ראובן קנה קרקע מן העכו"ם ולא נתן לו מעות עדיין ולא בכתב של ערכאות ורפק בי' ראובן פורתא בפני עדים והלך שמעון ופתח בו חלונותיו כך וכך אם רשאי הוא לעשות כן אם לאו הואיל ולא מטא זוזי ביד עכו"ם וגם ראובן החזיק כבר ברפיקא פורתא הכל תכתוב לנו בראיות ושלום כאוות תלמיד תלמידך מנחם בר' דוד זלה"ה:

273

רע״דוזאת תשובתי באתי בקצרה דרך ארוכה שלא כשורה לארי שבחבורה. למרבה המשרה. מגלה פנים בתורה כהלכה מסיני מסורה הוא הנכבד אלופי ומיודעי ה"ר מנחם בר' דוד ואשיבך לפי עניית דעתי כי שמעון אינו יכול לכוף את ראובן לסתום חלונותיו דלא עדיף מגברא^יצ"ל דאתי מחמתי' דלא אתי מחמתי' והבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם (ב"ב ד' ל"ה:) וכיון שהעכו"ם לא היה יכול לכופו דבדיניהם כל אחד עושה בשלו מה שהוא חפץ גם שמעון הבא מחמתו לא עדיף מיני' מיהו שמעון יבנה כנגד חלונותיו בשלו ויסתום את אורו של ראובן ואין ראובן יכול למחות בידו שהרי ראובן אינו טוען שלקח אורה מן העכו"ם אלא טוען חזקה שאין עמה טענה ואינה כלום וגדולה מזאת נ"ל שאם ידוע הדבר בעדים שמתחילה לא הי' לו לראובן חזקת אורה על העכו"ם ואחר זמן פתח חלונותיו לחצר העכו"ם והחזיק שלש שנים וטוען עתה לקחתיה מן העכ"ם אינה חזקה מידי דהוי אהני ריש גלותא דלא מחזקינן בהו (שם ד' ל"ו.) לפי שהם עשירים ויש להם שדות ובתים הרבה ועוד שסומכים ע"ז שכל שעה שירצו שיטלו בזרוע את שלהן ואין חוששין למחות כ"ש הכא דלא חשש העכו"ם דבדיניהם לא הוי חזקה וא"כ הוה לי' לאיזדהורי בשטרי' לעולם ועוד דאמר בחזקת הבתים (ד' נ"ה.)^כצ"ל אריסותא: אשיותא דפרסאי מ' שנין ופירש"י אע"ג דבשאר מקומות הויא חזקה לישראל שלש שנים בארץ פרס אינה חזקה בפחות ממ' שנה דדינא דמלכותא הוא כן שם וא"כ בנדון זה דינא דמלכותא הוא שלא יחזיק אדם באורה על העכ"ם ובין עכו"ם על העכו"ם ובין ישראל על העכו"ם שלא יחזיקו לעולם ולית תקנתא אלא בשטר שקנה מן העכו"ם וששאלת על על ישראל שקנה מן העכו"ם ורפק בי' פורתא ואכתי לא יהיב לי' זוזי לעכו"ם ובא אחר בתוך כך ופתח חלונותיו לאותה חצר לא קנה דכל כמה דלא מטיא זוזי לידי' דעכו"ם לא איסתליק ולא הוי הפקד ומיהו הלוקח יזהר שקודם שיתן המעות לעכו"ם שיעשה חזקה גמורה כגון נעל גדר או פרץ מידי דמהני לארעא כדפ' בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' נ"ב:) אבל רפק פורתא לא מהני אלא בשדה העומד לחרישה אבל בבית לא מהני אלא נעל וגדר אי נמי אם היתה שם גבשושית ונטלה חשיב בנין כדאי' בפ' כלל גדול (שבת ד' ע"ג:) א"נ שקיל מוליא ושדא בנצא או גומא וטממה הוי חזקה (ב"ב ד' נ"ד.) ואם לא החזיק הישראל או לא כתב העכו"ם שטר קודם המעות שנתן לעכו"ם^לצ"ל אז. או הישראל שפתח חלונותיו כבר זכה באותה שעה מן ההפקר ואח"כ אין יכולין להוציאו ממכר דכיון דאחזיק אחזיק ולא רמי להא דאמר (ב"ב שם.) האי מאן דשדא ליפתא בי פילי לא הוי חזקה מאי טעמא דבעידנא דשדא לא הוי בי' שבחא והשתא דשביח ממילא קא שביח ה"נ בשעה שפתח חלונותיו לא קנה דאכתי לא איסתליק עכו"ם והשתא דאיסתליק עכו"ם במאי ליקנו הא לא מידי קעביד מ"מ חלונותיו שעומדין בתוך שלו ופתוחים לקרקע של הפקר קנו לו האורה בקרקע של הפקר. וקל להבין. ושלום מאיר בר' ברוך שיח':

274

רע״ה^מארוכות שי' ל' קצרות סי' ס"ה מרדכי יבמות פ"ד סי' כ"ד כ"ה. אדוני שאל על ראובן שנפלה לפניו יבמה והי' סבור שהיה לה יתר מכדי כתובתה ולא רצה לחלוץ לה עד שהיתה נותנות לו ממון ופשרו ביניהם שהיה לה ליתן ליבמה ב' זקוקים והיה לו לחלוץ לה ומחלו זה לזה כל תביעות שהיו ביניהם בקנין גמור בפני ב"ד וכשבאו לב"ד לחלוץ אז נתנה לשליש ב' זקוקים במעמד שלשתן ואמר היבם לשליש לכשאחלץ לה אז תתן לי אותם ב' זקוקי' וא"ל השליש הן ולאחר חליצה הוציאה שטר כתובתה והחזירו לה ב"ד אותם ב' זקוקים בפריעת שטר כתובתה כי נשבעה שלא הי' כדי כתובתה עכ"ל אתה לא ביארת לי כל הצורך אמנם אני אפרש אם היא אומרות לשליש במעמד שלשתן תן לו אותם ב' זקוקים לאחר שיחליץ לי אז ודאי יש לו לשליש ליתן ליבם שהרי היבם קנאם במעמד שלשתן מיד ליתנם לו לאחר חליצה ולא מציא היבמה בתר הכי לאפוקי שטר כתובתה ולגבותם בכתובתה דלא שייך משטה אני בך בדבר שכבר זכה בו ובא לידו והא דאמר טול דינר זה והעבירני אין לו אלא שכרו (ב"ק ד' קט"ז ) לא מיירי דיהיב לי' הדינר מיד דבהא לא הוה שייך משטה אני בך אלא דא"ל טול דינר כשתעבירני בהא קיי"ל דאין לו אלא שכרו ולא יהיב לי' מידי מדקתני סיפא אבל אמר אם אמר טול בשכרך נותן לו שכרו משלם אלמא משמע דרישא איירי דאכתי לא יהיב לי' אבל אם לא אמרה לשליש תן לו אלא נתנה אותן ב' זקוקים בשתיקה הרי אותן ב' זקוקים שלה לעולם ולא יצאו מרשותה וא"כ אע"פ שהשליש אומר חלוץ לה ואני אתן לך אותם ב' זקוקים לא קנינהו היבם דבמאי ליקנינהו באמירה בעלמא לא קני דגריעא טפי מטול רינר והעבירני דאע"ג דאיהו גופי' א"ל הכי אעפ"כ אין לו אלא שכרו דהשתא מציא אמרה לי' משטה אני בך כ"ש דהכא שהיבמה לא אמרה לו כלום אלא השליש הוא שאומר לו ליתן לו משלה. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי':

275

רע״ו^נארוכות סי' ל"א קצרות סי' ס"ח שו"ת הרשב"א ח"א סי' תת"ן. תשובת מורי ה"ר מאיר על החומץ שנתחמץ בשמרי שכר שיש למוכרו לעכו"ם קודם הפסח ולומר לו אם תשמרהו עד לאחר הפסח אקניהו ממך או אני או יהודי אחר:

276

רע״ז^סארוכות סי' ל"א קצרות סי' ס"ט מרדכי שבת פי"א סי' שע"ה שו"ת הרשב"א שם. זאת התשובה על אבן שוקת שקורין ווסר שטיין ששופכין ברה"י והשופכין מקלחין לרשות הרבים אם אינו קמור פי' מכוסה ד' אמות ברה"ר אסורה כדתנן פ' כיצד משתתפין (עירובין פ"ח.)^עצ"ל ביב. בית שהוא קמור ד"א ברה"ר שופכין לתוכו וכו' ואע"ג דאין לנו עתה רשות הרבים אלא א"כ רחב י"ו אמה ומפולש משער לשער וס' ריבוא בוקעין בו וכיון דכרמלית נינהו היה להתיר^פצ"ל דכחו בכרמלית. דכח כוחו בכרמלית לא גזרו כדאי' פ' הזורק (שבת דף ק':) גבי ספינה שופכים היכ' שדי להו ומשני אדופנו דכוחו בכרמלית לא גזור הא ליתא דה"מ התם בספינה שבים או בנהר דלא אתי למיחלף בר"ה דליכא הכא רה"ר אבל בעיר אפילו כרמלית גזרו דגזרינן אטו רשות הרבים כדמשני בסוף כיצד משתתפין (עירובין דף פ"ח.) לא שנו אלא למלאות אבל לשפוך אסור ואפי' לאיכא דאמרי התם לשפוך שרי והלכה כאיכא דאמרי דבשל סופרים הלך אחר המיקל (ע"ז ז'.) וא"ה אסור דשאני התם דאין מתכוון שיצא לחוץ אבל הכא מתכוון להוציאם:

277

רע״ח^צארוכות סי' ל"ג. אשר שאלת על פת של ישראל ואפאה עכו"ם ולא חיתה ישראל בגחלים יוודע לך חביבי שבצרפת אוסרין אפילו לעכו"ם אסור לזבוני דילמא אתי^קצ"ל למיזבן. לישראל כדאיתא פ' כל שעה (פסחים דף מ':) גבי ההוא ארבא דטבעה בחישתא ואסרה רבא לזבוני' לעכו"ם מהאי טעמא. וכן מצאתי בספרי הגאונים והא דהתירו פת של עכו"ם ה"מ של עכו"ם אבל של ישראל שאפאן עכו"ם אסורה אבל ליתן לפועליו מותר ובכל ענין דליכא למיחש דילמא אתי לזבוני לישראל. ושלום:

278

רע״ט^רהגמ"ר ב"מ פ"א סי' תי"ז חסירה. תשובת מיי' לס' משפטים סי' ו'. תשובת מורי לוורצבורק כל הנשים^שבהכ"י וורד וורד עמך עלה וט"ס. זרד זרדו וזרד אמך עלה לפני ולפנים. מפתח פומך אורו עיני ונבקעו כל מעייני מימיך נשתה אני ומקני רהיטנא לבי סודני מקוטר מכל אבקת רוכל קרוי ותניי להאריך בשבחן אין פנאי ואבא בקצרה אל שער המלך מורי קרובי ה"ר מנחם שיחי' באת לסוך שמן מפך ריקן להפריח ולהרטיב עץ יבש זירזתני וריותני אדוני שאל לפר"ת דס"ל דכל מי שהעד מסייעו נוטל בלי שבועה אמאי אמרינן בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ח.) סימנין וסימנין ועד אחד עד אחד כמאן דליתא דמי ויניח הו"ל למימר דכל מי שהעד מסייעו יטול מטיבותי' דמר אמינא דכלל של ר"ת אינו אלא היכי דכי לא אתא סהדא יש כאן שבועה וכי איכא חד סהדא פוטרו מן השבועה אבל התם אי לא אתי סהדי הא סימנין וסימנין יניח דאין כאן שבועה כלל להכי אמר דכי אתי עד אחד נמי כמאן דליתי' דמי והוה לי' סימנין של זה כב' ערים ולזה שכנגדו סימנין ועד א' כג' עדים להכי יניח^תבהכ"י בתרי כתלת וכתלת כתרי וט"ס: דתרי כתלת ותלת כתרי מיהו היכא דאיכא עדים ממש וסימנין סימנין כמאן דליתנייהו דמי במקום עדים ותדע שהוא כן כדפ' דחשיבותא דעד אחד ליתי' אלא לענין שבועה כדדרשינן (שבועות דף מ'.) אבל קם הוא לשבועה לחייב שבועה ולפטור שבועה ועוד אומר אני ק"ו איזה כח מרובה כח המוחזק או כח המוציא הוי אומר כת המוחזק והשתא ומה היכי שהעד מסייע להוציא מחייב את המוחזק שבועה כ"ש כשמסייע למוחזק שיפטרנו מן השבועה:

279

ר״פ^אארוכות סי' ל"ד קצרות סי' ר"ו. תשובת מיימוני לס' קנין סי' י"ב. ועל לאה שהיתה חולה וחילקה כל נכסי' במתנת שכיב מרע ואמרה בפני עדים כל נכסי לפלוני ופלוני חוץ ממה שנתתי לצדקה ומתה ושוב ראו מנכסים שלה ביד ראובן ותבעוהו קרוביה מקבלי המתנה והשיב להם ראובן היא נתנה לי במתנת שכ"מ קודם שנתנה לכם ואדוני דימה זה למתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין (ב"ב דף קנ"א:) וכיון דלא הקנתה לו בטלה מתנת ראובן כיון דלא הוי לי' קנין ועוד הרי חזרה בה כשאמרה הרי כל נכסי לפלוני ופלוני ולא הזכירה חוץ ממה שנתתי לראובן ודאי אלו מתנה שנתנה לראובן מצוה מחמת מיתה היתה דקאמרה וי דקא מייתא ההיא איתתא או בלשון אחר כיוצא בזה או שאמרה לו אם תמות^בבהכ"י אז וט"ס. או לאחר מיתה כל כה"ג יש כח במתנה אחרונה שנתנה לקרובי' לבטל מתנת ראובן דליכא למימר כל נכסים דקאמרה היינו שהם שלה עדיין ואין מה שנתנה לראובן כבר^גט"ס הוא אינו בכלל^דבהכ"י נפשי' וט"ס. נכסי' ולא בטלה אלא א"כ חזרה בה בהדיא זה אינו חדא מדהוציאה בהדיא מה שנתנה כבר לצדקה מכלל דכל מה שנתנה לאחרים ביטלה דומיא דצדקה שנתנה כבר ועוד אפי' מה שנתנה לראובן נכסיה מיקרי כל זמן שהיא בחיים דכיון דמתנא שכ"מ לא קניא עד לאחר מיתה א"כ נכסיה מיקרי ולא נפקי מרשותה עד לאחר מיתה אבל אם^הצ"ל לא. ציוותה מחמת מיתה הו"ל מה שנתנה לראובן כמתנת שכ"מ במקצת בקנין לגמרי דאפי' עמד אינו חוזר ה"נ היכ' דמשך שאמרה לו למשוך אין לך קנין גדול מזה או אם כבר ביד ראובן ואמרה קנה^וצ"ל מה. מי שבידך כיון שלא ציותה מחמת מיתה הוה לי' כמו מתנת שכ"מ בקנין ה"נ הכא כיון דברשותו הוה. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי':

280

רפ״א^זארוכות סי' ל"ט בשינוי מעט. וששאלת על ראובן ושמעון שנתפשו וראובן הוה עשיר ושמעון היה ירוד והוציא ראובן הוצאות בשלוחים אצל אמו להוציא אותם מבית השבי ועתה תובע ראובן את שמעון שיתן חלקו מן היציאה ואומר כי על פיו הוציא ובבקשתו ושמעון משיב שלא אמר לו כלום וכבר נשאלתי על דין זה ממיידבורק וע"ד נשאלתי על מלמד אחד שהי' לו פקדון ביד בעל ביתו ונתפש בעלילות ריקות וצוה לבעל ביתו שלא לפדותו וכתבתי להם שפודין אותו על כרחו והבאתי ראיה מההיא דפ' נערה^חצ"ל שנתפתתה ד' מ"ח. המאורסה האומר אם מת אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו דלאו כל הימנו שיעשיר את^טצ"ל בניו. עצמו ויטיל עצמו על הציבור ועוד ראיה מפ"ק דקידושין (דף י"ח.) ומפדין אותה בע"כ ומפרש תלמודא ע"כ דאב משום פגם משפחה ופריך אי הכי עבד עברי נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה^יצ"ל ומשני כו'. וכיון דכופין את האב לפדות בתו כ"ש שכופין את זה לפדות את עצמו אפי' היכי דעומד וצוח אל תפדוני וכ"ש הכא דלא אמר מידי ועוד הבאתי ראיה מפ' מציאת האשה (כתובות דף ס"ז:) יש לו ואינו רוצה להתפרנס נותנים לו לשום מתנה וחוזרים ונפרעין ממנו ופריך תו לא שקיל ומשני רב פפא לאחר מיתה אלמא דאי לאו חששא דתו לא שקיל^כצ"ל היינו. דהיינו נפרעין ממנו בחיים א"כ בנדון זה נפרעין ממנו בחיים דהא תפיסה ליכא למיחש^לצ"ל להכי דלאו כל כו'. לאו כל יומא איכא כמו מזונות דכיון דבשביל מזונות כופין אותו אע"פ שאינו^מצ"ל סכנה. כופה על כך אלא שמסגף וחי חיי צער בעלמא כ"ש להוציאו מיד עכו"ם שלא יטמע ביניהם ולא יהרגוהו או ייסרוהו בהכאה שאין לה קצבה דחמיר' ממיתה (כתובות דף ל"ג.) ושמא מתוך היסורין יודה להם ולא דמי לשטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח את^נשלו והציל את של כו'. של חבירו דאין לו אלא שכרו (ב"ק דף קט"ו.) וכן היה בטל מן הסלע כו' דאילו מציאות (ב"מ דף ל':) משום דהוה לי' לאתנויי אבל הכא מה היה צריך להודיעו הא אפי' אם היה צועק ואומר אל תפדוני אין שומעין לו ופודין אותו בע"כ א"כ לא בעינן דעתי' ופסק הדבר שצריך ליתן חלקו לפי הממון וראיה נמי מדא' פ'^נשלו והציל את של כו'. בתרא דב"ב (דף ח'.) כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה דלתים ובריח ולפרשא ולטורזינא^סצ"ל ואפי'. דאפי' מיתמי כל מידי דאית בי' נטירותא ליתמי אע"ג דאיכא התם מילי טובא אי לאו איהו נמי היו מוציאין כל כך כמו עתה לא שייך כגון זה כופין על מידת סדום וטעמא רבה איכא הכא שאם לא היינו כופין כל אחד היה אומר איני צריך והיה מחשב חברי יעשו בלא^עצ"ל ממוני. ממני ומתוך כך ידחה הדבר ויבא לידי סכנה להכי אחמור רבנן על אלו ועל כיוצא כאלו סוף דבר נ"ל כביעותא בכותחא דבר פשוט שצריך לתת חלקו ומחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות כי לא נתפשו אלא בשביל ממון ואין לדמותו כלל לפורע חובו (נדרים דף ל"ג:) דמבריח ארי מנכסיו בעלמא הוא ואפילו בבעל חוב דוחק כדאיתא בירושלמי (נדרים שם.) דהתם מצילו מן הצער ולא מן ההפסד כדפי' ומן הדין יש לו ללוה לפרוע למלוה אבל היכי שמצילו מן ההפסד אז לא הוי מבריח ארי והכא מצילו מן ההפסד כי שלא כדין תפסום הליסטים ואפילו ללשון שני כדפי' ר"י דלהכי הוי פורע חובו מבריח ארי דמצי למימר יש לי אוהבים שמרחמים עלי והם פורעים בעבורי החוב הזה להצילני מן הצער ה"מ בחוב שמן הדין הוא חייב אבל בגזל לא. וראי' לדבר מפסק מאור הגולה^פצ"ל מאנס א' שאנס סוס מבית יהודי כו'. והובא בתוס' ב"ק דף נ"ח. שאנס סוס בבית יהודי אחד ומכרו לחבירו ישראל ולא^צצ"ל חייבו. אבה להחזירו לישראל הנגזל בחנם וכן פסק ר"י. ולא דמי כלל לחוב שהיה חייב ליהודי שאפי' אם לא היה פורעו לא היה ברי הזיקא אבל נפל בידי ליסטים אין לדבר קיצבה כתוא מכמר והזריז להוציאו הרי זה משובח וחוזר ונוטל ממנו מה שההנהו ואין לומר שמא היו השבאים מוציאים אותו לבסוף בחנם דלא תלינן בספק נפשות אלא פודין אותו בע"כ והדבר ידוע ופשוט שכל הבא בידי שודדים אי אפשר לצאת שלום בגופו ושלם בממונו. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי':

281

רפ״ב^קארוכות סי' מ' מ"א: אשר שאלת על ברכת נטילת ידים בשחרית מתי יש לברך אותה. הילך לשון רב עמרם שהשיב לרבנא מאיר בריה דרבנא יוסף וששאלת על נטילת ידים כך ראינו שאותה נטילה של שחרית אינו עולה למנין שאותה נטילה של שחרית אינה עשויה אלא לעצמו שכשאדם ישן דידים עסקניות הן וממשמש בגופו לפיכך כשעומד ממיטתו אינו יכול לברך ולא לקרות ק"ש ולא להתפלל עד שיטול ידיו שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל ולכך מתוקנת אותה נטילה ומכאן ואילך אפילו נכנס לבית הכסא ויצא ונטל ידיו אין צריך על נטילת ידים אלא אשר יצר את האדם לבד ואפי' נטל לפירות דקיי"ל (חולין דף ק"ו.) הנוטל ידיו לפירות וכו' אבל לאכול לחם חייב ליטול ידיו ולברך על נטילת ידים דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים עד מכאן סמכו לנטילת ידים מן התורה (שם) עכ"ל^רשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף קכ"ד ועי"ש. וכשמגיע תפלת המנחה שיש לברך על נטילת ידים למנחה כמו ליוצר כי איני יודע שום טעם מקובל לחלק בין תפלה לתפלה אבל לדברי תורה סגי באשר יצר ובהרבה^שבהכ"י חילוק מצינו וט"ס. מצינו חילוק בין דברי תורה לתפלה:

282

רפ״ג^תארוכות סי' מ"ב מרדכי ברכות פ"ח סי' ר"ר. וששאלת הנפנה ורוצה לסעוד אם צריך לחזור וליטול ידיו פעם שנית או לאו שנאמר נטילה אחת עולה לכאן ולכאן שמעתי שבזה נחלקו הגאונים^אט"ס הוא. גם אמנם נ"ל דנטילה א' עולה לכאן ולכאן אם מובטח לו שנטל נטילה הוגנת לאכילת סעודה דאע"ג דאמר תיכף לנט"י^בעי' ברכות מ"ב א' ובשו"ע או"ח סי' קנ"ה. ברכת המוציא אשר יצר לא הוי הפסק כאן דברכת ידים כמו כן הוא ועוד דלא גרע מגביל^גלתורי. לתורא גביל לתורי דלא הוי הפסק (ברכו' מ'.) ועל הקטני' מברך אשר יצר כי אין נ"ל לחלק בין גדולים לקטנים לענין אשר יצר אבל על נטילת ידים אינו מברך עליהם מן הדין אפי' רוצה להתפלל או לעסוק בתורה היכא דלא שפשוף בידיו הניצוצות שברגליו כדמשמע פ' א"ל הממונה (ד"ל.) ובגדולים הוא מברך על נטילת ידים^דצ"ל עם. עד אשר יצר. מאיר בר ברוך שיח':

283

רפ״ד^הארוכות סי' מ"ה קצרות סי' קע"ז. ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עלי' מעות (שבת ד' מד:) לפר"י דמוקי לה במניח יש להביא ראיה לאשר ראיתי בצרפת ממורי ה"ר שמואל שלא הי' לו מקום אחרי הדלת להדליק נרות של חנוכה והי' מדליק בדלת עצמו אחורי הדלת ולא נתתי לב לשאול מאין הרגלים ועתה נ"ל דמכאן יש ראי' להתיר דדוקא בזמן שהיא נשמטת אין גוררין אותה אבל אם אינה נשמטת גוררין אותה אע"פ שיש עלי' מעות דכיון דמחוברת לשידה ועל השידה אין מעות בטילה היא לגבי השידה כ"ש הדלת בטילה לגבי הבית שהוא מחובר לגמרי בקרקע ואין לומר כשהוא פותח ונועל הוא מניח השעוה אל הפתילה או מן הפתילה נמצא מכבה או מבעיר דהא לקמן בסוף פירקין (ד' מ"ז.) לא אסרינן שמן שבנר בשעה שהוא דולק מהאי אלא משום דהוה לי' בסיס לדבר האסור ובפ' כל כתבי הקודש (ד' קכ.) נמי אמר' נר שעל הטבלה מנער את הטבלה והיא נופלת ואם כבתה כבתה ולא חיישינן להא שמטה השמן לפניו או לאחריו ונמצא מכבה או מבעיר^וועי' תוס' שם ב' ר"ה פותח. דלא שייך בהאי גוונא מכבה או מבעיר ואפי' אי שייך מ"מ דבר שאין מתכוון היא ודבר שאין מתכוון^זצ"ל ולא. לא פסיק רישי' הוא:

284

רפ״ה^חארוכות סי' צ"ו בשינוי וחסרון. קצרות סי' קע"ח קע"ט בשינוי גדול. מרדכי שבת פי"א סי' שע"ו בקיצור ועי' עוד מזה בהגמ"ר פ' זה. על בית הכסא העומד בקיר חומת העיר והצואה נופלת בתוך החפירה המקפת את העיר שהיא יתירה מבית סאתים שלא הוקף לדירה יש לדקדק אם בית הכסא עומד למעלה מי' א"כ הצואה נופלת מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור חדא דחפירה כרמלית היא כיון דהיא יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ואויר כרמלית למעלה מי' מקום פטור הוא דאקילו בה מקולי רשות הרבים (שבת ד' ז':) וא"ת דהילכתא^טצ"ל כרב דימי. כרבינא דשרי פ' כיצד משתתפין (עירובין ד' פ"ז.) להחליף ברשויות דרבנן כגון מרה"י לכרמלית או איפכא דרך מקום פטור אע"ג דברשויות דאורייתא כגון מרה"י לרה"ר אסור להחליף א"כ הכי נמי שרי ואע"ג דליכא מחיצות עד הקרקע ואע"ג דזעירי פליג^יצ"ל אדרב. דרב דימי מ"מ בשל סופרי' הלך אחר המיקל (ע"ז ד"ז.) ואפי' אי הלכת' כזעירי אם בית הכסא עשוי כך שהצואה נופלת על שיני הכותל אע"פ שאח"כ מתגלגלת ונופלות בכרמלית למטה מותר דכחו בכרמלית לא גזור רבנן ואפי' אינה נופלת על שיני הכותל אלא שדף אחד או דבר אחר עד פי הנקב בסמוך לו בתוך ג' דהוה לי' חורי רה"י והצואה נופלת ומתגלגלת למטה כוחו הוא ובכרמלית לא גזור רבנן כדאי' בשבת פ' הזורק (ר' ק':) גבי ספינה שופכין היכי שפכי להו ומשני אדופני דספינתא ופריך והא איכא כחו ומשני כחו בכרמלית לא גזור רבנן אבל מטעם מחיצה אין להתיר כגון שיש לסביב פי הנקב בין מלמעל' בין מלמט' דאין מחיצה תלויה מתר' אלא במים דקל הוא שהקילו חכמים במים משום דבקיעת דגים לא הויא בקיעה כדא' פ' הזורק (שבת ק"א.) ועוד נ"ל דאפי' אם הצואה נופלת להדיא מלמעלה למטה דמותר היכי דלא אפשר בע"א כגון שנשבר הדף שתיקן נגד פי הנקב בשבת שהצואה נופלת עליו משום דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה בלאו דלא תסור (ברכות ד' י"ט:)^כצ"ל וה"נ. ה"נ שרינן (שבת ד' פ"א:)^לצ"ל מכרמלית לרה"י להכניסם כו'. מרה"י לרה"ר להכניס אבנים מקורזלות לבית הכסא מדקאמר מותר להכניס אלמא^מצ"ל מחוץ. מתוך המחיצה לתוך המחיצה קאמר ועוד יש להביא ראיה מס"פ הקומץ רבה (מנחות ד' ל"ז:) דאיסור כרמלית התירו מפני כבוד הבריות דקאמר התם רבינא הוה קאזיל^נצ"ל בתרי' דמר. למר בר רב אשי בשבתא דריגלא איפסיק לי' קרנא דחוטי כו' עד ואיכא דאמרי מהתם א"ל מאי טעמא אשדייה גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה וכו' והא תירגמה^סצ"ל רב בר שבא. רבא בר שבע קמי' דרב כהנא בלאו דלא תסור ומשני^עצ"ל ה"נ. ה"מ בכרמלית דרבנן הוא אלמא איסור כרמלית שרי משום כבוד הבריות שהי' גנאי לפשוט טליתו אע"פ שמסתמא הי' לובש בגדים אחרים כ"ש גבי בית הכסא דבעינן צניעותא יתירתא דאמר (ברכות ד' ס"ב:) איזהו צנוע כל שהוא צנוע בבה"כ ואמר נמי פ' מי^פצ"ל שהוציאוהו ד' מ"א כצ"ל: גבי יוצא חוץ לחחום אין לו אלא ד' אמות אם הי' צריך לנקביו מותר לצאת חוץ מד' אמות מפני כבוד הבריות ומיהו אנו שיש לנו בית הכסא קבוע בבתינו והי' יכול להכניס אבנים מע"ש אומר רבי' שמואל שאסור להכניס אבנים מכרמלית לרשות היחיד כדמוכח בשבת פ' המוציא (ד' פ':) דשרי רב חסדא ומקשי לי' רבינא מהא דאסור^צצ"ל לטול. לטלטל קיסום (לפיו) לחצות בו שיניו ומשני התם אדם קובע לו מקום לסעודה הכא אין אדם קובע מקום לבה"כ משמע היכי דקבע אסור ואע"ג שרש"י פי' דהא בעי למיסר ולעלותם לגג משום טירחא יתירת' ואם כן לדבריו כיון דמסיק דשרי לדידן נמי שרי^קצ"ל אין. ואין משמע כן כפי' דליהוי טעמא משום טירחא^ראולי צ"ל תקשי לי' מקיסום דאסרינן ליטול משלפניו כו' אכולא שמעתא כו'. או שצ"ל אדקשה לי' מקיסום כו' תיקשי לי' אכולא כו'. ועיי"ש בתוס' שבת שם. (נימא לי' דכל מקיסם דאסרינן ליטול משלפניו וכו' ותקשי' לי' כמה) שמעתא דשרי לטלטל אבנים מקורזלות בבית הכסא אלא ע"כ טעם משום דיכול לעלותם מערב שבת הוא דבעי למיסר^שצ"ל ודשרי. ומדשרי משו' דאין קובע והא דא"ר ינאי התם אם יש לו מקום קבוע מלא היד התם לאו קבוע בביתו קאמר אלא בשדה איירי ומקום רחוק הוא שאין אדם נכנס לשם אלא הוא וטורח הוא להזמין מע"ש אבל לדידן שיש לנו מקום קבוע לבית הכסא אסור להכניסם בשבת מכרמלית לרה"י אלא א"כ הכניסם מבעו"י ושוב כתב רבינו שמשון דשמא אף לדידן נמי שרי כיון דנפישי בני הבית ומתיירא שאם יכניסם מבעוד יום יקנחו בהם והשתא אומר אני אע"פ שמותר להכניס אבנים מקורזלות לבה"כ^תצ"ל מכרמלית. לרה"י בשבת לדידהו שאין בתי כסאות שלהם אלא בשדות וא"כ לפי זה הי' מותר בכל שבת אפי' לכתחילה לפנות באותן כסאות שנופלין בחפירת העיר בלא שום תיקון דפרי' לעיל שהרי אין לאסור לכתחילה כיון דבידו לבנות בה"כ בחצירו דא"כ למה התירו בכל שבת להכניס אבנים מקורזלות מכרמלית לרה"י משום דלא מצי להכניסם מבעוד יום כי בני אדם יקחום והלא יכול לעשות לעצמו בית הכסא בשדה בדלתים ובריח סתום סגור חותם צר ששום אדם לא יכנס לשם אלא הוא ויכניס אבנים מבע"י אי נמי לאחר שיעשה צרכיו ירחץ נקביו במים ולא יצטרך לטלטל ולא להכניסם מכרמלית לרה"י או מבעוד יום יכניסם לבית הכסא אלא כולי האי לא אטרחוהו רבנן למילתא^אבהכ"י דכל דבריהם וט"ס. דכבוד הבריות באיסור דבריהם וה"נ לא מטרחינן ליה לבנות בשביל זה שום בנין ומיהו למה לן להתיר דבר זה לכתחלה כיון דאפשר ע"י תיקון כל דהו בדף אחד כדפי' ונקיט מיהא פלגא בידך דהיכא דנשבר התיקן בשבת דמותר באותו שבת לפנות לשם אפילו לכתחילה בלא דף משום כבוד הבריות ושוב מצאתי בתשובות שר"י מצריך לעשות קנה^בצ"ל קנה. פחות מג' בגובה^גצ"ל י'. ושמא לא הצריך אלא לכתחילה ודבר פשוט הוא^דצ"ל דקנה קנה פחות מג' עדיף אלא כו'. (דכל פחות מג') אלא ברוב מקומות לא היו נותנים רשות ליהודים לעשות זה בתוך החפירה אז יכול לעשות בדף כדפי' לעיל. וצורנו יאיר עינינו במאור תורתו מאיר בר' ברוך שיחיה:

285

רפ״ו^הארוכות סי' מ"ט קצרות סי' קפ"א. הגמ"ר שבת פ' כ"ד סי' תמ"ח. מותר לומר לעכו"ם לחלוב בשבת וראיה מפ' מי שהחשיך (שבת ד' קנג:) גבי בהמתו של רב גמליאל שהיתה טעונה ולא פרקה עד מוצאי שבת ומתה ופריך ויניח כרים וכסתות תחתיהן ויפלו הכדים עליהן^וצ"ל ומשני דקא מבטל כלי מהיכנו. ופרכינן והא איכא צער בעלי חיים והי' לנו לבטל כלי מהיכנו דאינו אלא איסור דרבנן ומשני קסבר צער בע"ח דרבנן הרי משמע בהדיא דאי קסבר צער בע"ח דאוריית'^זצ"ל דחי דרבנן ואנן קיי"ל הכי מדקפריך. מדקפריך הכא והא איכא צער בע"ח משמע דתלמודא סבירא ליה הכי ועוד מראמר רבא בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף לב.) מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא וחלב מצער הבהמה כדאמר (שבת דף קל"ה.) בן ח' אמו שוחה עליו ומניקתו מפני סכנת חלב ועוד נ"ל מדאמר רבי עקיבא פ' ערבי פסחים יותר^חצ"ל משהעגל. משתינוק רוצה לינק פרה רוצה להניק. וק"ל.^טקצרות סי' קפ"ב. זמן תשובת הגאונים וששאלתם מהו לחלוב בשבת מפני^יצ"ל שמסתכנין. שמסתכן ואם אין יונקים עגלים^כצ"ל כו'. עד שבאו רבנן שהורו לכם שמותר לחלוב בשבת שלא כהלכה ושלא כשורה ושלא כהוגן עשו מפני שהחולב בשבת חייב וכו' ובסוף תשובות אמרו אבל משום סכנת הבהמה אומר לעכו"ם לחלוב וטול החלב לעצמך ומותר לו בכך עכ"ל:

286

רפ״ז^לארוכות סי' מ"ו. דקדקנו בטענותיהם ושורש דבריהם שבא שמעון להחזיק בישוב מכח מחילה שמחלו לו היישוב כל הקהל שהיו דרים לשם באותו ישוב באותו שעה מכח התלמוד אין כח באותו מחילה כי אין שמעון יכול לראות הישוב מחול^מצ"ל לו. לך אם לא שיקנוהו לו בקנין גמור והוה לי' כמו דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום (ב"ב דף מ"ט.) אמנם לגבי היתר ישוב נהגו שמועיל בלשון מחילה ודוקא היכא שהקהל מודים שמחלו לו או במקום שיש עדים בדבר שהוא כן אבל בחזק' בלא עדים אפילו על ידי שבועה שמחלו לו כח היישוב אין מחזיקין אותו בכל מלכותינו אע"ג דטעין חזקה^נצ"ל שיש. שאין עמה טענה אתם נתתם לי במתנה כי הקהל הם מוחזקים נגד היחיד הבא להחזיק עליהם ודמי להני דבי ריש גלותא דלא מחזקינן בהו (ב"ב דף ל"ו.) כיון שאין חוששין למחות כדאיתא פ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף כ"ט:) ההוא דקא"ל לחברי' מאי בעית בהאי ביתא א"ל האי ביתא מינך זבנתא וכו' וא"ל אנא בשכוני גוואי הואי א"ל רב נחמן זיל ברור אכילתך וכו' ואפי'^סצ"ל רבא. רב מודה דהיכא דידוע שהמערער דר עמו בשכונה גואי דלא הואי חזקה א"כ ה"נ אין חזקתו חזקה:

287

רפ״ח^עארוכות סי' מ"ו. ושכר השליח נר' דעל התובע ונתבע לתת השכירות מדאמר פ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ז:) אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם ושניהם נותנין השכר ומפ' בגמ' שטרי טענתא ולא אמר שהמתחייב יתן כל השכירות:

288

רפ״ט^פארוכות סי' מ"ז מרדכי כתובות פ"ט סי' רכ"א. ההוא ^צבהכ"י דתגלה וט"ס: תולה מעותיו בגוי הוה (כתובות דף פ"ו:) נ"ל הא דאמר היכי דאית ליה זוזי לבעל חוב שצריך לשלם מעות ולא כסף ה"מ היכי דידוע לנו שיש לו מעות אבל אם הוא אומר אין לו מעות ושכנגדו אומר איני מאמינך השבע לי שאין לך מעות אינו צריך לישבע דאין נשבעין בטענת שמא אלא הנהו דתנן פ' כל הנשבעין (שבועות דף מ"ח:) השותפין והאפטרופסים וכו' ואפי' היכי דחזינן שיש מעות בידו והוא אומר שאינו שלו של פלוני הם לא משבעינן ליה מדאמר ההוא תולה מעות^קצ"ל בגוי. ביד עכו"ם הוה ולא חזינן שהשביעוהו דלא קאמר אלא הוא עשה שלא כהוגן שהערים להפקיע תקנת חכמי' בטענ' שקר והיכא דאמר אין לי מעות ונמצא שקרן תו לא מהימנינן ליה אם יאמר אין לי מעות אלא צריך למיטרח למיזבן ולפרוע מעות כדאמר הכא:

289

ר״צ^רארוכות סי' מ"ח. שו"ת הרשב"א סי' תתנ"ג. עד ודיין מצטרפין (כתובות דף כ"א:) לפי מה^שט"ס הוא. שפי' שהוכיח ר"י שצריך שיכירו חתימת^תצ"ל הדיינים. עדים החתומים על ההנפק ולהכי מהני שהם חותמין שאם נאחר זמן לא יעידו על חתימ' אחד העדי'^אאולי צ"ל רק על. חתימ' אחד מן הדיינין או ב' דיינין סגי בהכי והכי מפ' בירושלמי ולפ"ז נ"ל שיש לזהר שלא להחתים על ההנפק אותם בני אדם שהם קרובים לעדים דלמא אתי לאוקיומי בחד מן העדי' וחד מן הדיינין שהם קרובים וחזינן בפ' הזורק (גיטין דף פ"א:) דחיישינן להכי דאמר התם לא הכשירו בו אלא עד אחד קרוב או פסול בלבד אבל תרי לא דילמא אתי לאיקומי בתרי קרובי וחד כשר ואע"פ שפיר"י בשמעתין דהיכא שהעדים קרובים לדיינין יכולים להעיד בפניהם ולא אמרינן דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה כיון שיכולין להזימן בב"ד אחר אפ"ה החתומים על ההנפק לא יהיו קרובים לעדים וכ"ש שלא יהי' קרובים זה לזה:

290

רצ״א^בקצרות סי' ל"א ארוכות סי' נ' בחסרון וסי' תתקל"ט בשינוי וחסרון מרדכי ב"מ סי' רמ"ז בחסרון. להאריך אין פנאי למאלפני ולמערבניי בקצרה אשיב את הנר' בעיני על שמעון שהיתה לו בת קטנה וראובן הי' לו בן קטן וכתב לו שמעון לראובן שכשיהיה^גצ"ל בנך. בני ראוי לקדש אם לא^דצ"ל תקבל. קידושין בתי או אני בעצמי לא אקבל קידושי' אז אתחייב לך מעכשיו ב' זקוקים ומת שמעון קודם שהיה בן ראובן י"ג שנים והיא גדולה ועמדה ונשאת לאחר ועתה תובע ראובן הקנס מבניו יפה דן האומר שהיתומים פטורים שהרי בשעה שהיה הבן ראוי לקדש לא היתה ראויה להתקדש שכבר נתקדשה לאחר אך מה שכתב אם היה כתוב בשטר שלא תהא היא רשאה לקדש עצמה עד שיהיה בן ראובן ראוי לקדש אז היה הדין עם ראובן בזה^הצ"ל איני מודה לו. אני מודה שאפי' כה"ג לא קנה ראובן דקטן אין לו קידושין ונשואין לא דברי תורה ולא מדברי סופרים כדאיתא פ' חרש (דף קי"ב:) א"כ הוי כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתמות אחותך^וצ"ל לאחר שיחליץ יבמתך דקיי"ל כרבנן דאמרי דאינה מקודשת (קידושין דף ס"ב.) והא דאמר בריש פ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"א.) איתיבי' רב נחמן לרב הונא דאמר המזכה לעובר לא קנה האומר אם ילדה אשתי זכר תטול מנה וכו' עד ונימא לי'^זצ"ל במבשרני אלמא כיון דהמקבל כו'. כמבשרני אלמא דהמקבל מתנה הוא בעולם אע"ג דתלה בדבר שאינו בעולם קנה ע"כ הא ליתא כמו שהוכחתי מאחר שתמות אחותך והתם ה"פ דקאי אלעיל דאמר משנתינו איני יודע מי שנאה ופריך לימא רבי מאיר היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומשני אימור דאמר רב מאיר לדבר שבא בעולם לדבר שלא בא לעולם מי אמר והשתא פריך שפיר ולימא במבשרני שהמבשר כבר בא לעולם דבשר לה דהשתא הו"ל דבר שבא לעול' אע"ג דתלה בדבר שלא בא לעולם קנה. וקל להבין. אבל אין לדמות דבר זה כלל למילתי' דרבי יהודה בן תימא (ב"מ צ"ד.) דכל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו וכו' דהתם מיירי בתנאי שבעת התנאי התנה ע"מ שתעלי לרקיע ע"מ שתרדי לתהום וכיוצא בהן אבל היכא שבשעת התנאי אפשר להתקיים התנאי אימר דקנה. וקל להבין ושלום מאיר בר' ברוך שיח'.

291

רצ״בואחרי שהלך השליח לדרכו חזר בו מורי וכתב להם שנית:

292

רצ״גכך היה נ"ל לכאורה כאשר כתבתי והשתא חוזרנ' בי דאף על גב דאמרינן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ כיון שהדבר הנקנה בא לעולם והנקנה והמקנה באו לעולם אע"ג דתלה הדבר בדבר שלא בא לעולם קנה וראייה מהא דאמר פ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ג:) והא אין אדם מקנה דשלב"ל ואפילו למ"ד מקנה ה"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתו וכו' עד אמר רבא נעשה כמו שאמר כשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו וכו'^חצ"ל אלמא. אע"ג דתלה בדבר שלא בא לעולם קנה אע"פ שיכלו לדחות ולימא ה"פ דסתם מתניתין רבי מאיר הוא והא דא' לא עביד דאתי דמי יימר דמיגנבה ואי מיגנבה מי יימר דמשתכח גנבא ואי משתכח מי יימר דמתחייב דלמא מודה ומיפטר אהא משני תלמודא דעביד דאתי דמיד כי גנבה קנאה לפרה למפרע מעכשיו ואין כאן אלא חד מי יימר דמיגנבא וחשיב הוא דעביד מיד דאתי^טצ"ל ואתיא. כר' מאיר ולא רבנן אך נ"ל דוחק לאוקמי סתמא דמתניתין דלא כהלכתא מדלא קאמר בהדיא לעולם ר' מאיר היא ונעשה כאומר אלא ככ"ע וכן משמע פ' בכל מערבין (עירובין ד' ל"ז:) א"ל אביי אלא מעתה היו לפניו שני רימונים של טבל ואמר אם ירד גשמים היום תהא זו תרומה וכו' אלמא אע"ג דתלה תנאו בדבר שלא בא לעולם הוי תרומתו תרומה ובסתמא כיון דסתמא^יצ"ל קאמר. קרי לי' הויא ככ"ע אבל^כצ"ל מהכותב. בהכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה (ב"ב ד' קל"ו:) דמשמע גופא מהיום ופירא לאחר מיתה אין ראי' דקנה פירות אע"ג דתלה במיתתן בדבר שלא בא לעולם וכן כל מצוה מחמת מיתה אין ראי' דמתנת שכיב מרע מדרבנן כדי שלא תטרף דעתו עליו (שם ד' קמז:)^לועי' רשב"ם ד' קל"ו. אבל^מצ"ל ממגרש. מגדש יש ראיה מעכשיו אם מתי הוי גט לכ"ע (גיטין ד' ע"ב.) ע"כ אין נ"ל לפטור היתומים מטעם זה^נצ"ל אך: ואם יש לי לפטור משום כיון דאנוס הוא שהרי מת בתוך הזמן פטור כדא' פ"ק דכתובות (ד' ב':) לפיכך חלה הוא או שחלתה היא אינו מעלה לה מזונות ומסיק לענין גיטין אינו כן עד מעכשיו אם לא באתי מיכן עד י"ב חודש ומת בתוך י"ב הרי זה גט מאי לאו מת ה"ה לחלה וכו' אלמא דלגבי ממון כה"ג אם הי' אומר אתן לך י' זקוקים אם לא באתי מיכן עד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש פטור שהרי אירע לו אונס אע"ג דגבי גט מפליג בין אונס מיתה לשאר אונסין ה"מ שלא תפול קמי יבם אבל בעלמא אם^סצ"ל חלה. חשיב אונס מיתה לא כ"ש דאין לך אונס גדול דאם הי' חי היה מפייס בתו שהיתה מקיימת התנאי וכי מית מאי הוה לי' למיעבד והבנים לא ירצו בתנאי אביהם ועוד כיון דאביהם פטור שלא היה יכול לקיים גם היתומים פטורים שהרי לא נדרו לו שום דבר ולא שייך הכא מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם שהרי אביהם לא נתחייב בממון לא בחייו ולא במותו. וקל למבין. ולההיא^עצ"ל דהאשה שנפלו. אשה שנפלה (ד' פ"ב.) לא דמי כלל דהא משני בעומדת באגם במקום שראוי לקנין המשיכה היינו משום דמשיכה הראשונה כלתה כבר ולהכי כשעומדת באגם חשיב משיכה אריכתא כמו כן היא כל כמה דלא נקרע השטר או נאבד לא נתבטל הקנין ואע"ג^פצ"ל דמת מידי דהוי דאמר מעכשיו כו'. דהוא אמר מעכשיו אם לא באתי עד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש דהוי גט הילכך אין לפוטרו מטע' זה אלא מטע' אונס כדפ'^צכל ענין זה מיותר וכבר כתוב בתשוב' זו לעיל. ונר' דבאה כאן וכן בקצרות בשגגת הסופר המעתיק. (ולא דמי נמי להא דר' יהודה בן תימא דאמר כל תנאי שאי אפשר לקיימו והתנה עליו בתחילתו אינו אלא כמפליג בדברים דה"מ כגון על מנת שתעלי לרקיע או שתרדי לתהום וכיוצא בהם דבשעה שהתנה היה לכל ידוע שאי אפשר לקיימו כלל אבל בנדון זה אינו כן) וקל להבין מאיר בר ברוך שיח': ומה^קצ"ל שכתבת. שכתבתי שאחד מן העדים הוא קרוב א"כ מטעם זה יש לפסול השטר אם אין עדים שראו חתימת עדים ביד שמעון קודם שנעשה העד קרובו דאיכא למיחש שמא לאחר שנעשה קרובו כתב וזייף והקדים הזמן כמו שהוכיח ר"י בשמעתא דעד זומם^רב"ק דף ע"ב: תוס' ד"ה מכאן ושם ד' ע"ג ד"ה א"נ. והוכיח מההיא מתנתא דהוי חתימי עלי' תרי גזלני (סנהדרין ד' כו:) וכו' והא דתניא בתוספתא דזה בורר (פ"ה) הי' חתום על השטר ונעשה חתנו אחרים מעידין עליו ולא הוא ה"פ מעידין עליו שראו חתימתו בשטר קודם שנעשה חתנו גם מעידים שזו היא חתימתו דלאו עלי' סמכו כלל הא לאו הכי חיישינן כדפ' ואע"ג דכתב על ההנפק אין להכשירו כלל בשביל זה דא' פ"ב דכתובות בגמ' (כ"א) העורר על השדה הדיינין חותמין על השטר אע"פ שלא קראוהו:

293

רצ״ד^שקצרות סי' ל"ד אריכות סי' ק"ל ראשיתה. וששאלת אם שייכא אסמכתא במשכון פשיטא דאפי' במשכון שייכא אסמכתא מההיא דהזהב (ד' מח:) הנותן ערבון ואמר אם אני אחזיר בי וכו' ופליגי בה ר' יוסי ור' יהודה וכן הלווהו על שדהו וא"ל אם איני נותן לך^תצ"ל עד ג' שנים. הרי הוא שלך וקרי לי' אסמכתא פ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"ו.) ובההיא שמעתתא גבי^אצ"ל גבי מהאי חמרא. חמרא (שם:) קכי לי' אסמכתא^בצ"ל וכן. אי הוה אמר אי לא אתינא תנו^גצ"ל לי' זכוותי הוי אסמכא אלא כו'. לי זכוותי' אלא משום דלא אמר בהאי לישנא^דצ"ל אלא לבטלו. ליבטו זכוותי' משמע שלא חש עליהן^הצ"ל והפקירן. מדהפקירן ולשון ליבטלון הוי הפקר וכהנה רבות אין לי להאריך וכ"ש דערב לא משתעבד מק"ו הממשכן עצמו פטור כ"ש הערב: ודקשה למר בפ' מרובה (ד ס"ג:) דאמר התם אתה אומר לשבועה או אינו אלא לדין ופירש"י דמיד^ובהכ"י כשעבר וט"ס. כשכפר לו יתחייב כפל ודקשי'^זצ"ל לך. אם כן לא ליכתב הגנב ותיתי ק"ו מטוען טענת גנב ומה טוען טענת גנב דבהתירא אתי לידי' חייב גנב עצמו נא כ"ש ותירצת גזלן יוכיח דע לך שה"ר^חצ"ל יעקב כ"ה בקצרות. מריגשבורק הקשה לי זאת ותירץ כן והקשתי לו^טצ"ל מה לגזלן שהשוה כבוד כו'. כבוד עבד לקונו (ב"ק ד' עט:) וע"כ פירכא טובא^יצ"ל טובת היא. דאי לא תימא^כצ"ל הכי. גזלן גופי' ליתי' מק"ו מטוען טענת גנב אלא משום דאיכא למיפרך כדפ'^לנ"ל אבל לקמן בלא"ה כו' ותיבת אינו ט"ס. אלמא מלקמן אינו בלאו הכי אינו ק"ו כי בעי למימר גנב עצמו בשבועה (ד' ס"ד:) ומשני לאו ק"ו^מצ"ל הוא. לימא גזלן יוכיח דאיכא למיפרך מה לגזלן שכן אינו משלם כפל אפי' בשבועה ופירכא כזו יש פ' כל הבשר (חולין ד' קט"ו:) גבי חורש בשור וחמור יחדיו ומיהא נ"ל דגזלן לא מצי למימר שיתחייב כפל מק"ו משום פירכא^נצ"ל דפרישית. דפריך אבל מה שתירץ אתה^ס נר' דט"ס הוא. אם דלקמן ליכא למימר דגזלן יוכיח משום דלא שייכא בי' שבועה לא נהירא דאמאי לא שייכא בזה שבועה אם א"ל מנה גזלת לי והלה אומר לא גזלתי אלא חצי מנה ול"נ לתרץ הקושיא או אינו אלא לדין פי' כשנקרב לפני האלקים דהיינו ג' מומחין והאי דכתב גנב לאשמועינן דאפי' בפני עדים בעלמא בלא ב"ד חייב אבל לקמן כי פריך^עצ"ל אימא. אמאי גנב עצמו בשבועה מכח היקישא פריך דהוקשו לומר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב (ד' ס"ג:) ולהכי פריך דהי' לו להשוות לגמרי ולהכי קאמר להשוות לגמרי אינו יכול א"כ לא לכתוב גנב ותיתי בק"ו וא"ת לישני דגנב לעולם בשבועה מהיקישא ואיצטריך למיכתב גנב לאשמעינן דחייב כפל בשבועה בלא ב"ד בקפץ ונשבע בפני שנים וי"ל רהא ליתא דהיכי ליחייב בשבועה חוץ לב"ד כדאיתא בהגוזל קמא (ד' ק"ח.). ושלום מאיר בר' ברוך שיחי':

294

רצ״ה^פארוכות סי' צ"ב קצרות סי' ד' מרדכי ב"ב פ"ג סי' תק"ך. תשובה לוורצבורק. אלה שני בני היצהר המשכילים ישכילו כזוהר. וכעצם השמים לטוהר. מה לכם לשתות מי^צצ"ל נהר. בארץ עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. אך כי דלימטיין שיבא מכשורא כרב^קצ"ל אשי. דכניס כל טבחי דמתא מחסייא וששאלתם אלופי ומיודעי ה"ר מנחם וה"ר הלל על ראובן ששם צינור שלו של אבנים בקרקעו אצל כותל שמעון של עצים ושמעון טוען שמזיקו כשרבים הנוטפין על הזוחלין ונכנסים המים בביתו של שמעון נר' דאם ראובן הרחיק צינורו ג' טפחים משמעון אין לו להרחיק טפי אע"פ שמימיו מזיקים את שמעון ונכנסים בביתו דעל הניזק להרחיק עצמו הרי יכול לגדור כדא' בפ' הבית והעליה (בבא מציעא ד' קי"ז.) הנהו^רצ"ל בי תרי. דהוו דיירי חד בעליונה וחד בתחתונה איפחית עליונה וכל אימת דהוה עילאה משי ידי' נפלו מיא על תתאה ומוקי לה בגמ' ר' אילעי ואי תימא ר' חייא בר יוסף על התחתון לתקן ומסיק דסבר כר' יוסי מיהא ג' טפחים יש לו למזיק להרחיק דכל מידי דמתונא קשה לכותל ותנן (ב"ב ד' י"ז.) מרחיקין את הגפת ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מן הכותל ג' טפחים וה"ה לכל מילי דמתונתא כגון מים וחול כדאמר בגמ' דלא יחפור (ד' י"ט.) לתנא דידן ולוקמי במתונא ומשני הא תנא לי' אמת המים אלמא דאמת המים ונברכת כובסין ושיח ומערות דקתני ברישא גבי כותל טח וה"ה שיש לו להרחיקם מכותל בנין ותנא ברישא ה"ה בסיפא ואפי' מים דלא קביעי יש להרחיק ג' טפחים מדתנן נברכת וכן משמע מדפריך מחרישה תיפוק לי' משום מידו אלמא כיון דצריכי להשקותם אע"ג דלא קביעי מיא תדיר יש להרחיק עצמו וכ"ש בנידון זה דקביעי מיא טפי וכן משמע בתר הכי דמוקי ואת מי רגלים מן הכותל ג' טפחים כששופכן אלמא אפי' שעה אחת גזרו רבנן ואין לחלק דהתם שופכין בידים דהוה גירי דילי' דהא ליתא דאפי' ממילא גזרו בהו רבנן כדא'^שצ"ל גבי. וכי מרחיקין את הסולם וכו' (ב"ב ד' כ"ב:) לימא מתני' דלא כר' יוסי ומשני אפי' תימא ר' יוסי מודה ר' יוסי בגירי דדיה דזימנין דבהדי דמנח לה קפצה נמייה ה"נ זימנין דנסתם הצינור שנפלה בו מפולת עפר ומקודם שמנקר אותו נמצא מקרב המים בידים בכותל דהיינו גיריה דידיה ועוד דבלאו מים יש להרחיק ג' טפחים חפירת הצינור מן^תצ"ל הכותל. דכל מרא ומרא דקמחית מרפי לארעא ומרעית לאשיתא (ב"ב ד' י"ז:) ועוד שצריך להרחיק ג' טפחים מפני הסיד שהצינור עשוי בו ואין להקשות והלא מה שצריך להרחיק ג' טפחים מן הכותל היינו דוקא בכותל של לבנים כדאמר פ' לא יחפור (בבא בתרא ד' י"ט:) הא ליתא דלא אתי לאפוקי של עצים שהוא חלש משל לבנים כדמשמע פ"ק^אצ"ל דב"ב. דב"ק (ד' ב'.) של לבנים^בט"ס הוא. וכפיסים הויא ג' טפחים ודמיא קצת לחומת אבנים וכן משמע בפסוק^גצ"ל לבנים נפלו גזית נבנה. שעי' ט'. לבנים שנפלו גזית נבנת והא דנקיט פ' לא יחפור בד"א בכותל לבנים לא אתי לאפוקי אלא של אבנים כדקתני סיפא ופר"ח דאפי' ר' יוסי מודה בכל הרחקות דמתני' לבד מהני דפליג בהדיא תדע מדלא^דצ"ל פריך. פליג אהנך דרישא לימא מתני' דלא כר' יוסי כדפריך גבי סולם ש"מ דבכולהי מודה ר' יוסי ומה שטוען ראובן שאם יזיק ישלם הזיקו^הצ"ל אפ"ה. ואפ"ה יש לו להרחיק כמו שאמרו חכמים דתנן (שם ד' כ':) הי' מעמידו בעליה צריך שיהי' תחתיו מעזיבה ג' טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק אלמא אע"ג דמשלם הזיקא צריך להרחיק שזה יכול לומר איני יכול לתובעך בדין וה"נ יכול לומר שמא יפול כותל מחמת מימיך ולא מצינא דאטרח מיהו אם נתן לו רשות לסמוך אע"פ שלא החזיק ג' שנים לאלתר הויא חזקה כך פירש"י בפ"ק (ד' ו'.) גבי^וצ"ל אחזיק להורדי כו'. לאורדי וכו' דכל הני חזקה אינו של ג' דלא שייך ג' שנים חזקה אלא כשמחזיק בקרקע של חבירו אבל הכא בחזקת תשמיש בעלמא איירי דמשתמש בשל חבירו ובשעה אחת שמשתמש לפניו ושותק הוי חזקה וכגון שטען מכר לי או נתן לי במתנה כח תשמיש זה דהויא חזקה שיש עמה טענה אבל אם אמר שמשתי ושתק אינו כלום דהוי חזקה שאין עמה טענה ואם אמר מכר לי או נתן לי צריך לישבע שבועת היסת כמו שפסק ר"י ורב האי גאון והביא ראיה מפ' הכותב (כתובות ד' פ"ז:) דתקינו שבועה על הקרקעות מדרבנן כמו שפסק ר"י (ב"ב ד' ל"ג.) בשמעתין דרבה בר שרשום ודלא כפי' רבי' שמואל:

295

רצ״ו^זארוכות סי' קל"ד מרדכי פ"ק פ"י סי' קע"ז. ובתשובת מיי' לס' קנין סי' א' באורך. מיהו הכא דוקא היכי דאמר השר מעצמו אבל אם יהודי אחד ביקש מן השר ופטרו חייב לתת במס עם חביריו כדאי' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא ד' קט"ז:) שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עלי' גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל מה שהציל הציל לאמצע אע"ג דאמר התם ואם אמר לעצמי אני מציל הרי זה הציל לעצמו הכא אע"ג דאמר כך הציל לאמצע משים דמה שהוא פוחת לו הוא מכביד על אחרים דאזלינן בתר אומדנא דמוכח כי כן דרך השרים אבל אם כבר פישרו עם השר ישוב ביקש אחד מהם לפוטרו מן חלקו נר' שהציל לעצמו^חצ"ל ופטור. פטור מיהו רבי' שמחה ז"ל כתב דאפי' כה"ג חייב והביא ראי' מהא דתניא בתוספתא (ב"מ פ"ח.) השותפין שמחלו להם מחלו לאמצע^טצ"ל והקשה פשיטא שהוא לאמצע. אלא ה"פ שותפין שבקש' אחד מהם למחול לו מה שמחלו לא' מהם מחלו לאמצע כאלו היה שלו ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו שמעצמם אמרו בלי שום פיוס שלא ביקש אחד מהם למחול לו מה שמחלו מחלו לו ויש לדחות דרישא איירי שביקש אחד מהם למחול סתם אע"פ שלא היו שם אלא הוא מחול לאמצע כיון שמחל לו בסתם אבל אם אמר בשביל פלוני מחלו לו אפי' ע"י בקשתו מחל לו וכן פי' רבינו שמחה בתשובתו ומה שכתבתי שאם השר מעצמו הקיל ע"ז והכביד על זה שהרשות בידו ה"מ קודם שנתפשרו עמו דומיא דאבולי ואיסטרטיגי (ב"ב ד' קמ"ג.) דאמר מלכא קודם שנתפשרו ליתבו תרוייהו אבל אם כבר נתפשרו ושוב רצה להוסוף לזה ולפחות לזה לאו כל כמיני' אלא יתנו כפי מנהגם שהיו רגילים ליתן דשותפין נינהי ושותף אינו חולק אלא לדעת חבירו (ב"ק ד' קט"ז:) גם השר הבא לשנות את הדין אין שומעין לו דלא אמרינן בכה"ג דינא דמלכותא דינא הוא אלא גזילה הוא ולא הוי דינא כמו מוכס שאין לו קצבה דא' בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא ד' קי"ג.) ובפ'^יצ"ל ד' נדרים. ד' כ"ח. (ב' דנדרים) דלאו דינא דמלכותא ה"נ כשנתפשרו כל א' לפי מה שיש לו ואם בא השר להקל מעל זה ולהכביד על זה לאו כל כמיני' ועוד יש לדחות דשאני^כצ"ל גבי אבולי. דלא היו שותפין ממש אלא סיוע מסייע בהדייהו קצת בלי מצות המלך^לצ"ל כי המלך. פטר האיסטרטיגי לגמרי אלא שמעצמם מסייעי אהדדי במקצת בסתר ונודע שוב למלך שכן היו עושים אבל היכי שאין שותפין לגמרי שכל אחד לפי ממונו נותן יכול להיות שאפי' אמר המלך מעצמו פלוני לא יתן כלום אעפ"כ חייב לפי מה שהוא מכביד על האחרים ועוד דשותף אינו חולק שלא לדעת חבירו:

296

רצ״ז^מארוכות סי' ר"י קצרות סי' פ"ד תשובת מיי' לס' משפטים סי' ח'. אשר שאל אדוני על לאה שהכניסה לראובן תכשיטין ובגדים נאים אין בעל חוב גובה מהם יפה כתבת דלא גבי מינייהו דקיי"ל כר' יהודה דאמר פ' אלמנה (יבמות ד' ס"ו.)^נצ"ל גבי: גם המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עמה משום שבח בית אביה ואמר התם המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור כו' עד מכרו שניהם לפרנסה הבעל מוצי' מיד הלקוחות פי' דאף הבעל שמכר מוצי' ופר"י מוציא לאלתר מן הלקוחות דלא רצו חכמים שתקיים המקח שעה אחת לפי שאחר מיתת הבעל או לאחר שיגרשנה נוטלתו משום שבח בית אביה ואין דרכה של אשה לחזור אחרי בתי דינין כדא' פ' השולח (גיטין ד' מ"א.) דלהכי בטל המקח לאלתר כי מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ומה שכתב רבי' משה אבן מיימון (פ"א מהלכ' מלוה ולוה הל' ה' וע"ש.) דהא דאמר המעריך עצמו^סצ"ל והמקדיש. המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו כלום ה"ה בע"ח אין לו בכסות אשתו ובניו כלום ה"מ בגדי חול אבל בגדי שבת ומועדים גובה מהם ואין צריך לומר שאם היו בהן טבעת וכלי כסף וכלי זהב שהכל לבע"ח יפה כתבת דהיינו דוקא מה שהוא תיקן לה וסמך שלו מירושלמי פ"ק דקדושין (שלהי הל' ד'.) גבי האחים שחלקו שמין מה שעליהן ומה שעל נשיהם אין שמין ומפ' התם מי שעושה קטלא לבתו מביאין לעצמן וחולקין^ענר' דט"ס הוא. (וטעמא כדאמר) הראויה להשתמש בהם בחול וכו' בין כלי רגל בין כלי שבת מביאין לאמצע וחולקין וטעמא משום דלא ניחא להו לבא לב"ד ולשום מה שעליהם וברייתא נמי בהגוזל קמא (ד' ק"ב:) גבי המקדיש נעשה כמו שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא מיהו^פצ"ל היכי שידוע שהקנה כו'. הידוע להם שהקנה להם מעיקרא אפי' בכלי שבת ורגל אין לו בכסות אשתו ובניו וא"כ בנידון זה כיון^צצ"ל שהכניסה. שהקניתה לו והם מיוחדים לה ואפותיקי נינהו לדידה אין בע"ח גובה מהם אפי' כלי שבת וכלי רגל וכדמשמע בירושלמי דפ' מציאת האשה (הל' ג'.) וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש שמין דעתה של אשה שהיא רוצה לכלות את כליה ולפחות אותם חומש וכו' עד ואת אמרת שאין אדם רשאי למכור בכלי אשתו והתם סתמא קאמר אפי' כלי שבת וכלי רגל דאפי' שום קאמר דפוחת חומש ועוד אי בכלי חול דוקא איירי מאי איריא שהכניסה לו דאיכא למימר דשמין דעתה אפי' הוא תיקן לה אח"כ דליכא למימר שמין^קצ"ל דעתה. דעת אפ"ה אינו רשאי כדמסיק בהגוזל קמא דנעשה כמו שהקנ' להם מעיקרא:

297

רצ״ח^רקצרות סי' ח'. ארוכות סי' ק"ט ראשיתה. וששאלת על מה שפסק ר"ת בבעל^שבהכ"י ליתא וט"ס. חוב אי אית ליה זוזי לא מצי לסלקי אלא בזוזי והיכא דאמר ליה הלוה לית ליה זוזי ואמר אידך אישתבע לי דלית לך זוזי אם משבעינן אותו אם לאו וכתבת דאין משביעין אותו משום דליכא דררא דממונא אי משום הא לא איריא שהרי פסק ר"י כלישנ' קמא (שבועות דף מ"א.) דאפילו היכי דליכא דררא דממונא משבעינן גם ר"ת חזר בו בסוף ימיו וכן עמא דבר ומה שכתבת מראובן שמכר שדה לשמעון וכו' איפיקח שמעון מגבי להו ארעא והדר גבי להו מינייהו (פסחים דף ל"א.) ואם מצי יתמי לומר אישתבע לי דלית לך זוזי מאי אהני ליה פקחותי' עכ"ל גם מזה אין ראייה דהתם מי ישביענו והלא התם מיירי שאין היתומים יודעים שבע"ח בא לטורפם וא"כ כשבא לגבותם קרקע לא יוכל האפטרופס לומר הב לי זוזי שהרי א"כ הוא חב להם שהקרקע טוב להם ליתומים כדאיתא בהניזקין (דף נ"ב.) ועוי"ל אי פקח שמעון אם יש לו זוזי יקנה בהם סחורה והדר מגבי להו ארעא וא"כ יכול לישבע שאין לו זוזי ועוד י"ל דהתם שאני שלא הלוה^תצ"ל לו. להו אביהן מעות אלא זה מכר לו וזקפן עליו במלוה ולהכי אי בעי מצי לפרוע לו אותו קרקע עצמו ואפילו אית ליה זוזי וקל להבין.^אעי' לעיל סי' שנ"ג. ומיהו נ"ל דהילכתא כמר ולא מטעמי' דודאי אינו יכול להשביעו משום דאין נשבעין בטענת שמא חוץ מאות' המנויים בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מ"ד.) והא נמי טענת שמא שמה הוא יודע אם יש לו ללוה מעות ואם לאו ואפילו הוא טוען^בבהכ"י קל וט"ס. קודם שבא לפניכם ראיתי בידו מעות שמא של אחרים היו אפי'^גצ"ל אם שלו היה. שמא פרע אותם לאדם אחר או נתנם במתנה^דצ"ל או. שקנה בהם סחורה:

298

רצ״ט^הארוכות סי' שנ"ג קצרות סי' פ"ג. הגמ"י. פכ"ד מהל' מלוה ולוה אות א'. לשון מורי הרב מאיר שיחי' פ' יש בכור (בכורות דף מ"ח.) מי איכא מידי דלדידי' מצי תבע^וצ"ל כו'. וכה"ג אמרינן בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ג.) אמילתא אחריתא גבי ההיא דיינא דאחתי' למלוה^זצ"ל לנכסי. נכסי דלוה מקמי דליתבע ללוה סלקיה רב^חבהכ"י נחמן וט"ס. תנן ברי' דרב ייבא דנכסי דאינש אינון ערבין בי' ותנא תונא לא יתבע מן הערב תחילה אלמא דלכל מילי יהבינן לנכסי דין ערב. מכאן יש ללמור דאם ראובן הלו' מעות לשמעון ולוי נעשה לו ערב בעד שמעון ואחר זמן טוען שמעון פרעתי לראובן שלא בפני לוי וראובן אומר לא פרעתני ולוי הערב אינו יודע אם פרע שמעון אם לאו דינא הכי ישבע שמעון שפרע ויפטר וגם לוי הערב פטור דכי היכי דכשהלוה נשבע שפרע שוב לא יגבה מנכסים המלוה כלום אע"פ שיש להם דין ערב הכי נמי כשהלוה נשבע נפטר הערב והאי דשקיל ערב מעיקרא משום דאי מישתדפי נכסי דלוה שיפרע מלוה מן הערב וישועה תבא ויקרב:

299

ש׳^טארוכות סי' תתס"ד תשובת מיי' להלכות אישות סי' כ"ד. מעשה אירע בכהן שנשא מניק' חבירו וקודם שנשאת נתנה בנה^יצ"ל למינקת. והדירו את המניקת בנדר ע"ד רבים שלא תחזור ועל דעת ה"ר יעקב כהן מקרקוב זצקו"ל עשו כן והביא ראיה מדאמר פ' אע"פ (כתובות דף ס':) דרב נחמן שרא לבי ריש גלותא ליתן הבן למניקת ולינשא מיד משום דבי ריש גלותא שאני דלא הדרא בהו שלא היתה המניקת^כצ"ל יכולה לחזור. רשאה מאימתו וכ"ש שכיון שנדרה על דעת רבים דלא הדרא בהו ונחלקו עליו גדולי הדור ואמרו דלא דמו מורא המקום למורא הבריות כדא' ויהא מורא שמים עליכם^לט"ס הוא: ולא כמורא בשר ודם כי אל חנון ורחום הוא כי רבים רחמיו רגע באפו וחיים ברצונו וגם החוטא מחשב שיעשה תשובה לאחר זמן אבל דבי ריש גלות' אלו היתה עוברת על דבריהם היו הורגים אותה מיד ולי הי' נר' כמו כן דלית הלכתא כרב נחמן דשרא להו לבי' ריש גלות' דתלמודא מסיק התם הלכתא מת מותר גמלתו אסור אלמא דס"ל לבעל התלמוד שאין שום צד היתר אלא במת שאינו יכול לבא בשום ענין לידי תקלה דאם איתא שהיתה בו צד היתר א"כ לאשמעינן הא כ"ש מת וכן משמע באלפס שדילג ההיא דבי ריש גלותא ופסק והלכתא גמלתו אסור מת מותר וכן הוא סדר שלו דבר שהוא עוסק ממנו אינו חוזר ומדלג עליו אלמא דאין הלכה כרב נחמן דשרא להו לדבי ריש גלותא ואני שמעתי שהמניקת היה לה בעל וא"כ הבעל יכול להפר לה כי נדרי עינוי נפש הם ואע"ג דאמר^מצ"ל השולח דף ל"ו. הנודר על דעת רבים אין לו הפרה^נבהכ"י כתוב כ"ש וט"ס הוא. ה"מ חכם אבל בעל מיפר כמו שפר"י בפרק השולח אהא דאמר אבל ניסת אין מדירין אותה משום דמיפר לה בעל והקשה ר"י וידירוה ע"ד רבים ותירץ אין מועיל דבעל מיפר אפילו נדרה ע"ד רבים וטעמא הוי משום דכל אשה הנודרות על דעת בעלה היא נודרת^סצ"ל עוד הקשה ויהא הבעל כו'. ושמא הבעל אומר לה קיים לכי דשוב אינו מועיל להפר^עותירץ שמא יפר לה בלחש קודם שיקיים לה. כ"ה בת' מיי'. ואח"כ אמר ה"ר יעקב אפי' לדברי האוסרים אם כנס לא יוציא כיון דאיכא תנא בפ' אע"פ (כתובות דף ס':) נתנה בנה למניקת מותר אע"ג דלית^פבהכ"י ליתא וט"ס. הלכתא כוותי' באש' כהן שאי אפשר סמכינן עליה כיון דאלו היה מוציאה בגט לא היה^פבהכ"י ליתא וט"ס. להחזירה עולמית דהויא לה גרושה והביא ראיה מדאמר בשמעתין (יבמות דף ל"ז.) כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה גבי אשת כהן כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן אבל הכא כמאן ניעביד אי כרב מאיר הא יוציא וכו' משמע שאם היו מוצאים שום תנא שהיינו יכולין לסמוך עליו להתיר היינו מתירין בדיעבד אשת כהן כדאיתא גבי נפל (שם)^צצ"ל ויש לדחות דשאני התם שהרי כו'.^קבהכ"י ליתא וט"ס.? שהרי מן הדין היה לן למימר בכל דוכתא הלכה כרבנן דהוה לן למיזל בתר רוב וולדות שאינם נפלים דהא בכל דוכתא אזלינן בתר רובא אלמא חומר בעלמא הוא ולהכי באשת כהן סמכינן עלייהו אבל בנדון זה לא סמכינן כלל אמאן דאמר נתנה בנה למניק' מותר והא דקאמר תלמודא אי כרב מאיר וכו' משמע אי הוה שרי הייתי יכול לומר דמספיקא סמכינן עליה לא לפי האמת אלא לפי טעותו השיב לו כלומר במה תוכל להסתפק אי רב מאיר הוה שרי הייתי יכול לומר דמספקא לן אי עבדינן כרב מאיר אבל השתא דכו"ע מצרכי גיטא תמיהני מה עלה על רוחך להסתפק כלל בזה ועוד אין ה"נ דהוה מצי למימר כרב מאיר דשרי לא עבדינן כוותי' אלא האמת משיב לו דרב מאיר אסר טפי:

300

ש״א^רארוכות סי' שכ"ג קצרות סי' כ"א. וששאלת על כהן אחד העולה לדוכן אם החזן^שצ"ל צריך. לקרות^תצ"ל כהן. כהנים אם לאו דבר פשוט הוא שאינו^אצ"ל קורא כלום. כלויים דפסקינן הלכתא כוותי' דאביי בפ' אלו נאמרין (סוטה דף ל"ח.) אמרי' נקטינן לב' קורא כהנים לאחד אינו קורא כהן דכתב אמור לכם לשנים ולא לאחד:

301

ש״ב^בארוכות סי' שכ"ד קצרות סי' כ"ב שו"ת הרשב"א סי' תתע"ז. וששאלת על מילה שלא בזמנה אם מותר למול בלילה נר' דאינו אלא ביום דתניא בפ' הערל (יבמות דף ע"ב:) בין בזמנ' בין שלא בזמנה אינה אלא ביום ואע"ג דרב אליעזר בר' שמעון פליג עליה יחיד ורבים הלכה כרבים ועוד^געי' שו"ת שאגת ארי' סי' נ"ג בסופו (וכבר מיישב תמיהתו בת' בית אפרים חיו"ד סי'. הגר"ב). דבמסקנא מוקי פלוגתייהו בו ביום דת"ק דריש^דמוביום. אפילו שלא בזמנה ור"א בר' שמעון לא דריש וקיי"ל כתנא קמא בהא דאפי' מאן^הצ"ל דלא דריש ואו ואו הי דריש. דריש ו"ו ה"א דריש כדאמר בתר הכי רב אלעזר בן פדת גבי והנותר והודה לו רב יוחנן. ושלום לך ולכל כנותך כנפש אוהבך נדבה מאיר ברבי ברוך שיחי':

302

ש״ג^ושו"ת הרשב"א סי' תתע"ח. היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת (שבת דף קל"ט:) מכאן אוסרים לצאת בטליתות שלנו בשבת חוץ לעירוב דשמא אינם עשויין כדין וכמו כן אין לנו תכלת והעיקר הוא תכלת. ומ"מ ברוכי מברכינן עלייהו להתעטף בציצית מספיקא כ' אין זה אלא ספק ברכה לבטלה אבל ספק לשאת משא ברשות הרבים כגון^זמ"ש כאן בגד צע"ק דעיקר הקפידא הוא משום החוטין דגם חוטי לבן חשיבי הואיל וראויין להצטרף לתכלת ולא בטלי ועי' במלחמת פ' במה מדליקין הגר"ב. בגד שלא כדרך לבישתו ודאי אסור מפי מורי שיחי' ששמע מפי רבותיו שבצרפת:

303

ש״ד^חארוכות סי' שכ"ב קצרות סי' כ"א שו"ת הרשב"א סי' תתל"ד. אמרות אדוני אמרות טהורות לפקוח עינים עורות להקפיא^טצ"ל אור. עור יקרות להבין ולהורות פי טל אורות טליו ואשד נחליו ונטפי אגליו מים כבירים שוטפים על כל גדותיו צפים הוא ידידי חמודי ה"ר יצחק הנני משיבך לפי^יצ"ל אומד. עומד הדעת שסבורני שהיה בכתבך שתמהת על שהייתי מצרף בסל כל העיסות אחר אפייתן ונוטל מאחד חלה על כולן וכתבת דר' אליעזר לא אמר (חלה פ"ב מ"ד.) הסל מצרפן אלא לחומרא^כעי' בתשובת מיי' לס' זרעים סי' י"ב. הגר"ב. בפחות מכשיעור לחייבו על ידי צירוף אבל לקולא לא אמר דע לך ידידי שכל צרפת נוהגין כן וכן ספר התרומה פסק כן ויודע אני שראית דבריך באבי העזרי ולמה לא ראית מסקנא דמילתא כי בסוף דבריו כתב דודאי שרי לעשות כן ומה שכתבת תחילה דאין לעשות כן מדאמר פ' כשם (סוטה דף ל'.) שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף וקשיא לך מה צריך להקיף אמאי אין הסל מצרפן הא לא קשיא כלל כי הירושלמי מקשה אותו ומתרץ משום דאחת טמאה ואחת טהורה וכל דבר שהוא מקפיד על תערובתו אין הכלי מצרפן אבל המנהג שאתה נוהג שאתה נוטל מכל עיסה ועיסה מעט ואתה עושה מכל החלות חלה אחת אין זה מנהג כשר גם מתוך שאתה משהא אותם הם באין לידי חימוץ:

304

ש״ה^לשו"ת הרשב"א סי' תתל"ה. גבי זימון אמר לנו כמו כן ששנים מפסיקין לאחד עד הזן ומייתי ראייה ממס' ברכות (ד' מ"ה:) גבי רב פפא דאפסיק לברי' ומסיק התם מילתא יתירתא הוא דעביד לגבי' כלומר ששם הפסיק רב פפא^מצ"ל עם אחר: וקדם אחד לבנו כמו כן בעלמא אם רוצים שנים^נצ"ל יפסיקו. יפסוק לאחד בטוב שיזמן אבל אינם חייבין אבל אחד חייב להפסיק לשנים. מפי מורי שיחי':

305

ש״ו^סארוכות סי' ק' קצרות סי' מ"ו. צור ישראל יואל לתת ידך לאל ידידי הח"ר שלומיאל כנפש השואל ודורש שלומך וטובתך ובקצרה. אשיב את הנר' בעיני כי יפה כתבת לאסור המאכל שליבנו בביצה שנולדה ביו"ט דדבר שיש לו מתירין הוא ואפי' באלף לא בטיל (ביצה' ד' ד'.) וכן פסק רבי' אבי העזרי^עצ"ל והוסיף עוד משום דביצה בהתבשיל לחזותא ולטעמא עביד ולא בטל והא כו' וכ"ה במרדכי ריש ביצה ועי' ב"י סי' תקי"ג. הגר"ב. והא דמקשה מההיא דחולין (ד' צ"ז: או ד' ו'.)^פצ"ל אההיא. מההיא דמס' ערלה (פ"ב מ' י') דב' וג' שמות מצטרפין אלמא דצריכי צירוף דצריכי שיעור לתבל לא אמרינן כיון דלטעמא עביד לא בטיל י"ל התם איירי שנפלו לתוך תבלין של חולין ולא לתוך הקדירה דודאי תבלין לתוך תבלין לאו לטעמא עבידי וכן משמע פ"ב דע"ז (ד' ס"ו וע"ש בתוס' ד"ה תבלין) וההיא דשאור (ע"ז ד' מ"ט.) דאמרינן דאינו אוסר עד שיהא בו כדי להחמיץ לא קשיא דאע"ג דשאור לטעמא עביד^צבעי שיתן טעם. ולא בטיל אע"פ שיש מן ההיתר יותר ממאתים או יותר מאלף לא בטיל אבל אם.^קבהכ"י ליתא וט"ס. אין בו כדי להחמיץ בטל וכן יש לפרש נמי גבי תבלין דבעינן שיהא בו כדי לתבל וקל להבין. וכן חומץ בקדירה. לא בטיל אם יש בו כדי ליתן טעם אע"פ שיש מן ההיתר יותר מס' כיון דלטעם עביד:

306

ש״ז^רארוכות שם קצרות סי' מ"ז מרדכי ב"ב פ"ג סי' תקל"ב. ועל אודות היישוב אם שמעון ובניו טוענים חזקה שיש עמה טענה אז יש להם כח ביישוב לגור שם ולמחות לכל מי שבא לגור שם בלא רשותם^שצ"ל ואם. אם יביא ראובן עדים שהם מסורות דלפיכך לא היה רשאי למחות אז אין להם יישוב דגזלן אין לו חזקה (ב"ב ד' מ"ז.) דאי לא דמודי לי' הוה ממטי לי' ולחמרי' למרי' לשחוור אבל אם שמעון הוא מסור ובניו אינם מסורות אז יש להם לבנים כח חזקה דבן גזלן יש לו חזקה היכא דאתא בטענתי' דנפשי' (שם) ולא מכח אביו ה"נ כיון דבניו טוענין בחזקתם שיש עמה טענה יש להם חזקה ושלומך יגדל לעד כנפש אוהבך נדבה מאיר בר' ברוך שיחי':

307

ש״ח^תארוכות סי' תש"ח וסי' תתקט"ו קצרות סי' מ"ח שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתס"ח. על ראובן שקיבל עליו עדים שנגמו בעדותו ולאחר שהעידו עליו בב"ד רצה לפסול אותם יען כי הם נוגעים בעדותו נר' דראובן אינו יכול לחזור בו דהלכה כחכמים (סנהדרין ד' קכ"ד.)^אצ"ל והעדאת. (דהדעת) עדים כגמר דין דמי כדא' ר"פ שבועות העדות (שבועות ד' ל':) והוה לי' כההיא דפ' יש נוחלין (בבא בתרא ד' קכ"ז.) עבדי גנבת כו' רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו ומה גמר דין יש לשם או מי יש בדין אלא ודאי שאין אחריו כלום עוד כמו העדאת עדים דתו לא מצי מסהדי בענין אחר דכיון דהגידו שוב אין חוזרין ומגידין (כתובות ד' י"ח.) וכן כשנשבע הבעל דין על פי שכנגדו הוה לי' כגמר דין לגבי דיינין שמשאמר איש פלוני אתה זכאי שוב אין רגילין לישא וליתן בדין:

308

ש״ט^בארוכות שם קצרות סי' מ"ט ועי' מזה מרדכי ב"ב פ"ב סי' תקכ"ב. ועוד נוהנין בכל המלכות שאם יש ליחיד דין ודברים על הקהל עבור המס שהוא צריך ליתן המס תחילה ואח"כ יתבע הקהל לדין כי הקהל רוצים להיות מוחזקים בכל שעה וראיה אני מביא להם מהא דאמר פ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ע"ג:) מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנחי דינא דמלכותא דינא ועוד כיון שכל הקהל שותפין בזה המס שותף אינו חולק שלא לדעת חבירו (ב"ק ד' קט"ז:) ורשאין בני העיר להסיע על קצתן (ב"ב ד"ח.) וכ"ש לגבות ממנו מס הבא לשנות עליו הראיה:

309

ש״י^גארוכות סי' תתקט"ז קצרות שם מרדכי ב"מ פ"ט סי' שצ"ב שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתס"ט. וששאלת אתה אלופי ומיודעי ה"ר יצחק על שנים שותפים בחוב אחד ורצה האחד לעכבו ואמר לחבירו קח לך חלקך מן הגוי לאו כל הימנו ויפה הבאת ראי' מהגוזל בתרא^דאולי כיון לד' קט"ז ב' שאני נטירותא דבי תרי. ועוד אמר בפ' המקבל (בבא מציעא ד' קה.) אמר רבא הני בי תרי דעבדי עיסקא וא"ל חד לחברי' תא וניפליג וכו'^הצ"ל ואי. מאי א"ל הב לי פלגא דידי ופלגא דידך אי מטי לך פסידא דדינא בהדך א"ל מזלא דבי תרי עדיף כ"ש דלאו כל כמיני' ליקח את חלקו ולהסמיך את חבירו על קרן הצבי על עכו"ם אשר פיהם דיבר שוא ושלום מאיר בר' ברוך שיחי':

310

שי״א^וקצרות סי' נ"ב מרדכי ב"ק פ"ח סי' צ"ו שו"ת הרשב"א סי' אלף צ"ז. הנני משיב בקצרה על דברי ריבות אשר מעבר כי יפה דנו הדיינין שראובן ישבע שלא פשע בחוב מיהו אם אמת כדברי שמעון שראובן מחל לגוי כל החוב אע"פ שאמר לו שמעון כל מה שתעשה בשלך תעשה בשלי חייב ראובן לפרוע דהא תנא בפ' החובל (בבא קמא ד' צ"ב.) קרע כסיתי ושבר כדי חייב היכי דלא אמר לו ע"מ לפטור כ"ש היכי שהשליטו על החוב להציל מידם ולא למחול להם דהוי כמו אתי לידי' בתורת שמירה דאפי' אמר בתר הכי קרע כסותי חייב (שם צ"ג.) כ"ש שלא א"ל מעולם למחול לגוי החוב שחייב ויש לו לפרוע לפי אומדנא כמה היה שוה חלקו של שמעון למכור במעות מזומנים מיד אבל לא יפרע לו כל דמי החוב אלא לפי טובת הנאה שבו כדתנן פ"ק דמכות (ד' ג'.) מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה עד אומדין כמה אדם רוצה וכו' ודכוותי' איכא בהחובל (ד' פ"ט.) וכן יש בסמוך (מכות ד' ג'.) מעידין אנו איש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז וכו'^זצ"ל על. עד כן ראובן ישבע שלא מחל לו ולא פשע בו ויש לו לסייעו לתובעו מן העכו"ם מפני השבת אבידה:

311

שי״ב^חקצרות סי' נ"ב מרדכי ב"ק פ"ח סי' צ"ז שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף צ"ח: וראובן שתובע לשמעון שמסר אותו ויש לו עד אחד וגם העכו"ם מעידין עליו ישבע שמעון להכחיש את העד בפני עכו"ם דאפי' מסור בעדים בעיא היא אם עשו תקנת נגזל במסור (ב"ק דף ס"ב.) וסלקא בתיקו והמוציא מחבירו עליו הראיה וישבע שלא הפסיד על ידו כ"ש היכ' שאין עדים אלא עד א' שישבע להכחיש את העד. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי':

312

שי״ג^טארוכות סי' קמ"ח עי"ש קצרות סי' נ"ט עי"ש. ראובן שהלוה לעכו"ם ובא שמעון לעכו"ם וא"ל אלוה לך בפחות ותפרע לו אינו חייב לשלם לו כלום דלא ברי הזיקא ואין כאן אלא ספק גרמא^יצ"ל אבל מותר. לקרותו רשע דהוי רשע טפי מעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע: (קידושין ד' נ"ט.)

313

שי״ד^כקצרות סי' ס"א. ראובן ושמעון שהיה להם שותפות בחוב אחד ולאחר זמן נתן שמעון חלק חובו לראובן ונשתלם אינו יכול להקנות לו שהבריא שאמר הלואתי לפלוני אין הלואתו לפלוני (ב"ב ד' קמ"ח.) ואפי' בקנין אגב קרקע אלא במעמד שלשתן והא לא שייך בעכו"ם^לצ"ל ר"ת עי' תו' גיטין דף י"ג ד"ה במעמד. כדפר"ח וא"כ של שמעון הוא כל חצי הריוח:

314

שי״ה^מקצרות סי' ס"ב ובזה לא דקדקת שכתבת שהמלוה לחבירו מעות קרוב לשכר ורחוק להפסד שאם הפסיד יהיה חצי הפסד על המלוה אינו כן אלא גובה הקרן ואינו גובה את הריבית אם יש שם ריוח^מקצרות סי' ס"ב:

315

שי״ו^נקצרות סי' קע"ב מרדכי ב"ב פ"ט סי' תרל"ח תרל"ט תשובת מי' לס' משפטים סי' ה'. ראיתי מכתב רבותי בדין נפל הבית עליו ועל ארבע בנותיו ועל לאה אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה ואחריה מת הבעל וד' בנותיו והננו יורשים אותו ואחיה של לאה אומר אחותי מתה אחרונה^סצ"ל והנני יוקש. והננו יורשים כתובתה ויש מרבותינו אומרים שלא יטול אחי לאה אלא חלק י"ב מן הנכסים וחשבי לה בספיקות וספיקי ספיקות דילמא הבעל מת אחרון ואת"ל לא מת אחרון שמא בת אחת מתה אחרונה ושמא השניה ושמא השלישית ושמא הרביעית ואני בעניותי נ"ל דאע"ג דיורש הבעל בא מכח ה' כוחות^עצ"ל מכח ראובן. וד' בנותיו אין זה אלא כח אחד דכיון דכולן קבועין אמרינן (כתובות ד' ט"ו.) כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכח אחי לאה שקולה כנגד כולן וא"כ לא שייך לומר ספק ספיקא ולא דמיא הך מילתא כלל לספק ספיקא דעלמא כדפ' מטעמא דכל קבוע והכי אמרינן פ"ב דנזיר (ד' י"ב.) בהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה עד אמינא לך דלא נייד פי' אשה שקבועה בבית משום דכל כבודה בת מלך פנימה ואיכא למימר דאסור בכל הנשים אע"פ שלא קידש לו אלא אחת מטעם כל קבוע וכן פי'^פצ"ל שם. משם ר"י ולר"ת שפי' שם בע"א אין ראי' משם אמנם יש ראי' מספ"ק דכתובות (ד' ט"ו.) אי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובה פריש הכי במאי עסקינן דאזלה איהי לגבייהו והו"ל קבוע ולא דמי לה כי בהיו בנות נשואו' היו גם בעליהן אומרים כל אחד אשתו מתה באחרונה דאז ודאי כל אחד הי' נוטל חלק ששי דיש לזה כח כמו לזה אבל השתא דליכא אלא שני בעלי דינין אע"ג דזה בא מכח הבעל וד' בנותיו וזה מכח אחותו גרידא הואיל ואמרינן כל קבוע שקולין^צצ"ל הן. ויחלקו ואין לומר שמא לא נהרגו במקום קביעתן אלא כשיצאו חוץ לבית דכה"ג פריך בנזיר^קצ"ל ודלמא. בשוקא אשכח וקידש הא לא קשיא דאפי' נהרגו חוץ לבית אמרינן ראשון ראשון שיצא נהרג דכל דפריש מרובא מריש ואיכא למימר דתחילה נהרגו ארבע מן האב וד' בנותיו עד שלא נשאר אלא אחד מהם^רכ"ה בהכ"י וט"ס הוא. (וד' בנותיו עד שלא נשאר אלא א' מהם) והאשה ומהנך תרתי שנשארו איכא חדא ספיקא איזה מהם נהרג תחילה ויחלקו ואין לומר דלא אשכחן כל קבוע אלא בדיני נפשות ואיסור ולא בדיני ממונות דסברא זו מנין משום דקרא וארב לו דגמרינן מיני' כל קבוע (שם י) בדיני נפשות כתיב א"כ באיסורין מנין אלא ודאי אין לחלק וקצת יש סעד מדאמר פ' מי שמת (בבא בתרא ד' קנ"ז.) נפל הבית עליו ועל מורישיו וכו' אע"ג דיש לפרש על כל אחד ממורישיו משמע נמי אם היו מורישיו שנים באין מב' כוחות ובעל חוב מכח אחד וע"כ לא פליגי בהא דאמר נכסים בחזקתו אלא משום דיורשי האב ויורשי מורישיו הם ודאי ובע"ח ספק ואין ספק מוצא^שצ"ל מידי. ודאי אפי' מתו מורישיו תחלה וירשם ראובן אין לו עד שיגבוהו ב"ד דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כדמפ' פ' החולץ (יבמות ד' ל"ח:) אבל בנדון זה אידי ואידי ספק הוא דהללו באין לירש והללו באין לירש דד"ה יחלוקו ואפי'^תאם הלכה כרב ושמואל. אין הלכה כשמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו (שבועות ד' מ"ז.) שהרי אם מת הבעל ראשון היא ראויה ליטול כתובתה בלא שבועה דכל כה"ג שנהרג פתאום לא חיישינן לצררי וכן פי' רבי' שמעון מאנטל על קשיא שמקשין גבי נפל הבית עליו ועל^אצ"ל אשתו. מורישיו (ב"ב ד' קנ"ח. וע"ש בתוס'.) למ"ד לב"ה נכסים בחזקתן ויחלוקו והא אין אדם מוריש שבוע' לבניו ותירץ רבי' שמעון מיינבל דהכא מת פתאום ולא אסיקא דעת' לאתפושי צררי אלא היכא שמת על מטתו כדרך כל הארץ וביישוב הדעת דכל כה"ג הבו דלא להוסיף על מילתי' דרב ושמואל ואפי' את"ל דרב ושמואל איירי בכל ענין מדלא משני התם בפ' הנשבעין (ד' מ"ח.) הכי על כמה פירכות דפריך להו מיהו אנן לא קיי"ל בהא כוותיהו דהא אפי' ההוא דשכיב ושביק^בצ"ל אחי. מהא ס"ד התם (שם ד' מ"ח:) למימר הבו דלא להוסיף עלה ונהי דאסיק מה לי שלא פקדנו אבא מ"ל שלא^גצ"ל פקדני. אחי ה"מ התם דאין טעם לחלק אבל הכא שיש טעם לחלק כדפי'^דצ"ל אמרינן. נמי הבו דלא להוסיף. וצורינו יוסיף לנו אומן וגבורה לעובדו ביראה ובטהרה מאיר בר' ברוך שיחי':

316

שי״ז^הארוכות סי' תר"ו קצרות סי' קע"א מרדכי שבועות פ"ו סי' תשס"ה: השיב ר' על ראובן ושמעון שעשו עיסקא זה עם זה וא"ל ראובן לשמעון תן לי אמונתך שכל מה שתרויח שתחליק עמי הריוח כולו מזה לימים באו לחלוק הריוח א"ל ראובן לשמעון השבע לי שלא הרווחת יותר ושמעון השיב כבר נתתי לך אמונתי שהיא כמו שבועה ולא אשבע יותר נר' דצריך לחזור ולשבע שבועת השותפין והאפטרופסים הנשבעין שלא בטענה (שבועות ד' מ"ה.) דאע"ג דאמרינן ימין הרי זה שבועה (נזיר ד' ג'.) מ"מ בעינן שבועה בנקיטת חפץ כדאי' פי' שבועת הדיינין (שבועות ד' ל"ח:) האי דיינא דאשבע באלקי השמים נעשה כמו שטעה בדבר משנה וחוזר^וצ"ל משום. דלא נקיט לחפץ בידו ואע"ג דאמר פ' זה בורר (סנהדרין ד' כ"ד.) הי' חייב לחבירו שבועה וא"ל דור לי בחיי ראשך והפטר מן השבועה שאתה חייב לי^זצ"ל אינו יכול לחזור בו. הא לא דמי דהכא בנדון זה שתקע לו כפו עדיין לא היה חייב לו שבועה וגם לא א"ל תן לי אמונתך והפטר לאחר זמן מן השבועה אלא משל להשולה דגים מן הים משכח זוטרי שקיל משכח רברבי שקיל (ב"ק ד' מ"ב.) והשטה בו שנתן לו אמונתו ועתה חפץ שישבע לו כמו כן ונר' שיש לו לשבע בנקיטת חפץ כמנהג עתה שהחזן נוטל ס"ת דקיי"ל דאפי' בשבועה דרבנן בעי אנקוטי חפצא כדמשמע בהשולח בגיטין (ד' ל"ה.) ובפ' שבועת הדיינין (שבועות ד' מ"א.)^חצ"ל ודלא. כדפירש"י דפי' פ' הכותב (כתובות ד' פ"ח.) וגם הוא עצמו חזר בו פ' השולת בגיטין (שם.) ואין לומר כיון דשבועת שותפין ואפטרופיס (שבועות ד' מ"ח:) משום דמורו התירא והאי כיון דתקע כפו לא מורי התירא הא ליתא^טנר' דט"ס הוא וצ"ל דאין לך כו' דהתם אין לך אלא מה^יבהכ"י שנמנו וט"ס. שמנאו חכמים דלא האמינוהו אלא בשבועה ובאנקוטי חפצא כדין כל שבועה אפי' אם נשבע בלי נקיטת חפץ לא מהימנינן לי'. מאיר בר' ברוך שיח':

317

שי״חלאה תבעה את רחל לדין וכך אמרה משכנתי אצליך משכנותיי ופדיתי עד ג' זקוקים ואתה השיבי לי משכונותיי ורחל משיבה לא כי אלא עדיין משכונותיך ממושכנים אצלי בי"א זקוקים וכך היה הדבר מתחילה הלויתי לך עשרים זקוקים לחצי ריוח מקצתן היו של יתומים ומקצתן נפקדו אצלי לצורך לימוד יתומים מן הריוח ולעשות מהם צרכי גבוה ונפרעתי הכל עד ד' זקוקים וז' זקוקים ריוח המגיעים לחלקי כי כך אמרת לי שעשית^כבהכ"י ז' וט"ס. י"ד זקוקים ריוח ולקחת ז' זקוקים המגיעים לחלקך וכאשר נתת הי"ו זקוקים המגיעים לחלקי נשארו עדיין משכנותייך בידי להחזיק בהם עד י"א זקוקים ד' של קרן וז' של ריוח ועתה תני לי אותם^לצ"ל י"א. י"ד זקוקים ואחזיר לך משכונותיך. עד כאן תשובת רחל. ולאה אמרה דבריך אמיתים שנשארתי לך חייבת ד' זקוקים קרן אבל נתתי לך משכון עבור זקוק שמישכן לי עכו"ם אחד מאותן עצמן מעות שהלויתני ואותם ז' זקוקים של ריוח שאמרתי לך שהי' להם להגיע לחלקך חיפשתי אחריהן לאחר כך ולא מצאתים^מצ"ל יותר. מן הקרן רק אותם הז' זקוקים שנטלתי לחלקי ולא ידעתי מה היה לי ומה יקרני. ועל זאת השיבה רחל. אמת הוא שנתת לי מעות של גוי אבל אינו שוה כ"א י' דינרים ואיני לקחו עבור זקוק כי כן ציויתיך שלא תלווי אותם הכסף אלא על משכנות בטוחים ואותם ז' זקיקים של ריוח שאמרת שחיפשתה אחריהם ולא מצאת אותם ידעתי שהוצאת אותם לצורכיך על יד על יד כי לא היה לך שום דבר אחר להוציא שלא הי' בידך כלום כי אם מריוח אותם ז' זקוקים ולאה משיבה מה שאת אומרת שציויתני שלא להלוות אלא על משכונות טובים להד"מ כי הלויתני סתם ועוד אותו העכו"ם שהיה המשכון שלו האמנתי לו בטוב ופעמים שהי' חייב לי י' ליטרין בלא משכון ופרע לי וכן הייתי סבורה גם עתה ולא פשעתי בממונך כלום ומה שאת אומרת שהוצאתי מאותן ז' זקוקים לצרכי להד"מ אלא איני יודעת מה הקרני בהם ומה שאמרת שמסרתי לך משכנותי להחזיק עליהם ז' זקוקים של ריוח להד"מ דלא מסרתי ליך אלא להחזיק עליהן הקרן ואנחנו מקבלי טענות חקרנו ללאה הרבה מה אירע לה מאותן ז' זקוקים שלפני יומים אמרה לרחל שעשתה י"ד זקוקים לריוח ואת תיטלי לחלקך ז' זקוקים ועתה אמרה שלא מצאה שום ריוח כי אם ז' זקוקים שנטלה לחלקה ולא השיבה לנו כי אמרה אין לי שום ריוח עתה יותר כי כשבא לידי הריוח^נצ"ל כשלקחתי כשלקחת י' דינר או כ'^סצ"ל חלקתי. חילקת אותם והוצאתי חלקי לצורכי כי כן התנינו בינינו כי כל זמן שארצה אוציא לחלקי^עצ"ל וחלקה. וחלקו שמתי על קרן שלה וכן עשיתי כפעם בפעם ועתה סוף כאשר באו ימי השילום לא מצאתי יותר על הקרן כלום אלא אותם ז' זקוקים שנטלתי לחלקי ולא ידעתי האיך בא הדבר או נגנב או מה הקרני ועתה ילמדינו מורינו מה דינה של לאה מאחר שתחילה הודתה לרחל שעשתה י"ד זקוקים לריוח אם יש ללאה^פצ"ל להשיב. הז' זקוקים אע"פ שאינה מוצאם מעתה אלא הקרן וז' שלקחה היא וגם מאחר שנטלה כפעם בפעם חצי הריוח לצורכה וחצי^צצ"ל השני. שמה על הקרן אם יהי' אותו ריוח כקרן להשביעה עליו אם פשעה בו או לא יהיה כקרן להיות פטורה משום מיגו וגם אם היכולת בידה של רחל להחזיק אותם ז' זקוקים של הריוח על המשכון ותבאר לנו באר היטב:

318

שי״טהשיב מורי ה"ר מאיר שיחי'. ישאו משאות שלומים הנאהבים והנעימים ר' יעקב ור' שלמה ור' שמע' הכהן כנפש הרשום מטה ובאתי להודיעכם כי דקדקתי במכתבכם ועלה בידי לפי עניית דעתי אחר שלאה טוענת ומודה שאותן ז' זקוקים של חלק רחל חזרה ועשאתו קרן והלויתה אותם למחצית שכר כמו מעות של קרן הראשון הרי היו בידה^קצ"ל הי"א. הי"ח זקוקים למחצית שכר וקיי"ל האי עיסקא פלגא מלוה^רצ"ל ופלגא פקדון ואם רחל קצצה ללאה דינר בשכרה מה שהיא טורחת בחלק הפקדון שלא תטרח בחנם בשכר חלק המלוה דהשת' לא הוי ריבי' כדמשמע פ' איזהו נשך (דס"ח.)^שצ"ל ולאה. לא טוענת שנגנבו או שנאבדו הרי כל אחריות של לאה ומשלמת כל הי"א זקוקי' דאחלק מלוה חייבת אפי' באונסין ואחלק פקדון נמי כיון דשקלה אגר דינר בשכרה נהי דבאונסין לא מיחייבה בגניב' ואבידה מיחייבה בדין שומר שכר וכן פר"ח וכן פי' רבי אב"ן אע"פ שרבי' יב"ן פי' בפ' המקבל (בבא מציעא ד' ק"ד:) דלא הוי אלא כשומר חנם אחלק פקדון אפי' כי שקיל תרי תלתי באגר ופלגא בהפסד וכן פי' רשב"ם פ' המוכר את הבית (בבא בתרא ד' ע':) גבי שטר שום היוצא על היתומים דהיכא דנגנב הכל או נאבד לא משלם אלא פלגא כמו היכי דנאנס הכל אעפ"כ נראין דברי ר"ח ורבי' אב"ן כיון דשקיל אגרא למה לא יהא שומר שכר ועוד כיון דרחל מוחזקת אפי' אם תימצי לומר דמספקא לן דינא הוי עבדינן כוותיהו ולא מפקינן מינה ערבון שבידה מספיקא ודיינינן כפר"ח ורבי' אב"ן ואפי' אם היתה לאה טוענת מה שאמרתי לך תחילה שהי' מגיע לחלקך ז' זקוקים ריוח טעיתי בחשבון לאו כל כמינה לומר כך ולא מיבעיא הכא בנידון זה דלא מהמנינין במגו דאי בעיא אמרה לא אמרתי לך שהיה^תבהכ"י ליתא וט"ס: ז' זקוקים ריוח דלא אמרינן מיגו להוציא הערבונות מיד רחל כמו שפי' ר"י בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' ל"ב: תוס' ד"ה אמאי) ואף אם לא אמרה לה תחילה בפני עדים שהייה לה ז' זקוקים ריוח אלא בינה לבינה ולא אמרינן מיגו להוציא כדפ' וכ"ש אמרה לה כן בפני עדים דמיגו במקום עדים לא אמרינן (שם) אלא אפי' לא נתנה לה הערבון ולא הודתה בפני עדים אפ"ה לא מהימנינן לה לומר טעיתי במיגו דאיבעית אמרה לא הודיתי מעולם או חזרתי ופרעתי כמו שכתכ ר"ח ור"ת ספ"ק דגיטין (ד' י"ד.) גבי הנהו גינאי דעבדי חושבנא וכו' עד לבסוף עבדו חושבנא ולא פש^אבכ"י גבי וט"ס. גבי' ולא מידי ומסקנא דמהימנינן לי' ופר"ח ור"ת כגון שמודים היו לו בעלי דינין שודאי טעה מעיקרא או בעדות ברורה שמעידים^בל"ל כדבריו או שצ"ל שבועה. שבועה הא לאו הכי לא הוה מהימן מיגו דאיבעי' אמר חזרתי ופרעתי וראיה מפ' שבועת הדיינין (שבועות ד' ל"ח.) ואין להאריך. וטעמא הוי דאנן סהדי דאין אדם מודה לחבירו אלא א"כ דקדק יפה שאינו טועה כלל והוה כמיגו במקום עדים אמנם אם לא קצצה לה רחל מידי שכר טורחה וסמכה ע"ז כיון דאית לה זוזי ללאה משל עצמה שמא נושאת ונותנת בהם מלבד מעות העיסקא דשרי בפלגא באגר ופלגא בהפסד^גצ"ל כיון. וכיון דבלאו הכי הי' טורחת בדידה כעובדא דר' אליעזר מהגרוניא (ב"מ ד' ס"ט.) כדאמרי אינשי גביל^דצ"ל לתורא. לתורי גביל לתורי וכמו שפסק רב אלפס דאין צריך לקצץ^הצ"ל לו. לה דינר אז ודאי לא הויא לאה על חלק הפקדון אלא כשומרת חנם ופטורה מגניבה ואבידה ובזה שוין ר"ח וראב"ן ורשב"ם^ואולי צ"ל וריב"ן. וריב"א אך תשבע לאה שלא פשעה בהם ושלא שלחה בהן יד ליהנת מהן לצורך עצמה ושאינה ברשותה ותפרע לרחל ג' זקוקים וחצי מאותן ז' זקוקים שלקחה לעצמה ונמצא כל אחת ואחת הויא פלגא באותן ז' זקוקים שנאבדו נמצא שהי' צריכה ליתן רחל לפדות ערבונותיה^זאולי צ"ל כ"ג או ז'. כ"ד זקוקים וחצי ואע"פ שרבי' אבי העזרי כתב דבכל ענין נר' לו דהוי כשומר שכר על חלק הפקדון מטעם הואיל ונהנה מהנה כראי' ס"פ המפקיד (בבא מציעא ד' מ"ג.) ובפ' האומנין (בבא מציעא ד' פ"א.) ולא נהירא לי דלא שייכא הא מילתא אלא^חצ"ל בשכל. בשביל ההנאה שלו אבל הכא לא שהרי גם המלוה נהנה שנוטל פלגא בריוח ועוד דא"כ מיחזי כריבית וקל להבין ומה שכתבת שלאה נאמנת בשבועה היינו^טצ"ל במידי. בעדים שרחל אינה יכולה להכחישה ואם רחל אומרת לא נזקפו^יצ"ל הז'. ד' זקוקים לקרן להיות תחת ידך לחזור להלוותם למחצית שכר אלא הי' לי ליטול ריוח חלי מיד אך שאת אומרת שאני לקחתי ז' זקוקים לחלקך ועכשיו אינם בידי כי הייתי צריכה בהם ושלחתי בהם יד או בקשת ממני להלוותם לך לגמרי ונדרת לי לפורעם לזמן פלוני ולא למחצית שכר כל כה"ג רחל נשבעת שכדבריה כן הוא ונוטלת כל הי"א זקוקים כיון שהיא מוחזקת בערבונות השבועה מוטלת עלי' במידי שידעה וליכא למימר מנה אין כאן משכון אין כאן כדא' פ"ק דקדושין (דף ח'.) התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן וכן (שם:) בני רב הונא זבון אמתא בפריטי לא הוו להו פריטי אותיבו נסכא עילוה לסוף אייקר אמתא ומסיק מנה אין^כבהכ"י ליתא וט"ס. כאן משכון אין כאן להתם לא דמו כלל דהתם לא נתכוון להתקדש לו האשה אלא בכסף וכן המוכר לא נתכוון למכור אלא בפריטי וכיון דלא קיבלה מינייהו מה שהם רוצים והוא לא נתן המשכון בתורת פרעון אלא בתורת משכון בעלמא אינו מועיל המשכון לגמור הקנין אבל הכא הרי^לנר' שט"ס הוא. לא היו ללאה מעות של רחל וקיבלתם מכחה ונתנה לה המשכון בשביל אחריות מעותי' הויא לי' רחל^מנר' שט"ס הוא וצ"ל כבעל חוב. (בכל כבעל) שקונה משכון ועבור המשכון שעומד זקוק ואינו שוה כי אם י' דינרים אם תשבע רחל שכך התניתה עמה שלא תלוה אותם אלא על משכונות טובים ועברה לאה על דברי' והלותה על המשכון זה שהוא גרוע חייבת לשלם כל הזקוק ואע"פ שהלותם בהקפה אם יש ריוח תחלוק עמה בריוח ולא בהפסד כמו^נעי' תוס' דף ק"ב. ר"ה הנותן ונר' שט"ס וצ"ל ר"י. שפירש"י פ' הגוזל קמא ואם רחל אינה רוצה לישבע תהפוך השבועה על לאה^סצ"ל ואם תרצה. ותרצה לאה לשבע אז תשבע שלא התניתה עמה כלום שלא להלוותם אלא על משכונות טובים ועוד תשבע שהלוותה עליו זקוק ושלא פשעה בדבר כי העכו"ם היה נאמן בעיני' באותה שעה. ושלום מאיר ב"ר ברוך שיחי':

319

ש״כ^עשו"ת הרשב"א סי' אלף ק"ה. להאריך אין פנאי ובקצרה אשיב את הנרא' בעיני כאשר הראוני מן השמים אלופי ומיודעי הח"ר יצחק והח"ר שמואל ור' יחיאל שאם הוא כדברי ראובן שהשר לקח כל מה שבחדר ולקח גם את של לאה ושוב כשנתפשר ראובן נתן הכל כדי שיהיו ערבים בשביל ראובן א"כ סתמא דמילתא נתייאשה מהם^פבהכ"י לזה וט"ס. לאה משלקחם השר וקנינהו ראובן ביאוש ושינוי רשות ואע"ג דאמר פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ד.)^צבהכ"י המקיל וט"ס. המציל מן הנהר מן העכו"ם ומן הליסטים הרי אלו שלו דדייק בגמ' וטעמא דנתייאשו הא סתמא לא לא שנו אלא ליסטים עכו"ם הואיל ודייני בגיותא כו' אלמא בסתמא לא אמר דנתייאש ה"מ לליסטים לא מייאש מרה מיני' דסבר למחר אשכחנא לי' במתא ותבענא לי' בדינא דכיון^קצ"ל דבר. דכי אוקמי' בדינא הוא אבל עכשיו כל שר ושר הוא במלכותו כמו מלך ומי יאמר לו מה תעשה ובודאי מייאש טפי מליסטים ישראל דמייאש מרי' מיני' משום דאמר^רעי' ברש"י ב"ק קי"ד א' ד"ה אמרי מימר'י מי יאמר כ"ש וכ"ש דמן השר מייאש דאין לך מי יאמר גדול מזה וקנה ראובן המטלטלין שנטל השר מלאה ונתנם השר לראובן ודמי לגנב וגזלן שנטלו מזה ונתנו לזה דאמר בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"א.) דמה שנתן נתן היכ' דידעינן דמייאש והכא אנן סהדי דאייאש כדפ' ודוקא במטלטלי אמר הכי דמהני בה ייאוש אבל שר שאנס קרקע ומכרו או נתנו לישראל אחר יש לו דין^שצ"ל גזל: כיון דקרקע אינה נגזלת כדא' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל':) ודין קרקע מפורש בתוס' פ' הכונס (בבא קמא דף נ"ח. ד"ה א"נ.) ואין להאריך ומה שראובן תובע את לאה לתת עמו מותר המס נ"ל דלאה פטורה שהרי לא נשתתפה מעולם עמו במתנת השר ולא בעלילי ולא^תצ"ל בערורי: בערומי והיא לא נתפשה ולא דמי להא דאמור פ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ה.) פרדכס מסייע מתא וה"מ דאצילתי' מתא אבל אנדיסקי סייעתא דשמיא הוא ומשמע הא מי שאינו פרדכס מסייע מתא אפילו לא אצילתי' ה"מ במס הקצוב שגובה המלך בכל שנה קצבה וסכום יחד מכל בני העיר אבל גזילה ועלילה נ"ל זה מי שלא נתפש לא יתן אפילו אינו פרדכס דמשמיא הוא דרחימו עלי' ועבור שכר הבית לאה חייבת ליתן אך תנכה כל מה שתשבע שלא הוציא במאור ועצים ומה שכתבתי שקנה כל מה שנתן לו השר לאו משום דדינא דמלכותא דינא דהאי גזילה דמלכותא ולא קנה מהאי טעמא במוכס שאין לו קצבה (ב"ק דף קי"ג.) אלא משום יאוש ושינוי רשות. ושלום כנפש אוהבכם נדבה מאיר ב"ר ברוך שיחי':

320

שכ״א^אארוכות סי' רל"א. תשובת מיי' לס' הפלאה סי' א'. תחילת דברי פיך שכל מכל אבקת רוכל. ומי יעצור כח לכלכל. קול שער הגדול במליאה ומי שבדאי יודע מידתו ומונאו ומובאו ואני מה תולעת ולא איש והוא ליש. סנע הבא בידים נגד לובן שיש אך עין שלך יפה הרהבתני. וענוותך תרבני לעמוד במקום^בליתא בכ"י וט"ס. גדולים ופתחת פיך נאלם יהא רעווא דאיכול האי תורא לשלמא ולא אכלם מוה"ר שמריה ינטריה רחמנא ומטיבותא דמרנא נקיטנא הרמנא ואובין לפניך כאשר הרשיתני על שנשבעו קהל קוטלי' שלא בפני ר' משה אם צריכים לחזור ולשבע בפניו נ"ל דאם השביעו עצמן דאין באותה שבועה ממש כי שמא הם^גצ"ל לא. אמרו על דעת המקום וע"ד הקהל ואפילו אמרו על דעת דלמא אדעתייהו דידהו אישתבעי ולא על דעת ב"ד אמנם אם ישביע אותם אדם אחר שאינו נוגע בדבר^דצ"ל ואמר כך. ואח"כ על דעת המקום וע"ד ב"ד אפ לו לא נשבעו לפני ר' משה אין כאן בית מיחוש ושבועה זו על שבועה זו למה ואפילו את"ל דכל המתחייב שבועה לא משבעינן לי' לכתחילה אלא בפני התובע דאפשר מחמת כיסופא דידי' מודה כי ההיא דפ' הכותב (דף מ"ה.) גבי ההיא איתתא דאיתחייבה שבועה בבי דינא דרב ביבי א"ל תיתי ותשתבע לי במתאי דאפשר דמיכסכא משיבבתה ומודית וכו' התם נמי אי נשבעה כבר משום ההיא חששא דלמא מודית לא מהדרינן לה ומשבעינן דאין זה טעה בדבר משנה וחוזר וגדולה מזו אמרינן בפ' שבועת הדיינין (דף נח:) אע"ג דשביעה לכתחילה בספר תורה אי נשבע בתפילין בדיעבד אינו חוזר ונשבע וכ"ש חששא זו דמחמת כיסופא דלא תנינן לא במתני' ולא בברייתא ולא איתמר בשמעתין דאמוראי אלא בעל דין הוא^הצ"ל דקאמר הכי. והיא נתרצית לו לשבע במתא שאין זה קרוי טעה בדבר משנה ועוד מאן לימא לן דאי אמרה לא משתעבנא במתא אלא הכא או בעירי מי כפינן לה לאישתבועי במתא הא משתבע להכחיש העד הוי כפרעון דממון על ידי עדים ואם שנים מעידין אותו שהלווהו מנה בעיר זו והלך בעיר אחרת לפרוע אותו הא תנא בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ח.) המלוה את חבירו ביישוב לא יפרע לו במדבר במדבר ודאי הוא דלא יפרע לו דלא מקום המשתמר הוא הא בעיר אחרת רשאי ה"נ גבי שבועה אם מצאו בעיר אחרת ורוצה לישבע לו רשאי מיהו אי טעין התובע איני חפץ להשביעו עתה שמא אמחול לו לא מיזדקקי ב"ד לאשבועי ואם שוב חזר לעירו ואז תבעו לישבע לו לא מצי למימר נתבע לעיר אחרת אלך ותבא שמה גם אתה ושם אשבע לך דלא מצרכינן לתובע לילך לעיר אחרת. סוף דבר בנדון זה אפי' לכתחילה לא היה צריך^וצ"ל להשביעם בפני ר' כו'. להשביע את ר' משה דמאי כיסופא שייכא הכא דכיון דהוא אינו יודע אם אמת אתם אם לאו שהוא אינו טוען טענת ודאי מעצמו אלא מכח העד הוא בא ואמת ודאי דבפני העד יש להם לישבע לכתחילה כדאיתא בתוספתא דשבועות^זפ"ו. ועי' בגמ' שבועות דף מ"ז ב'. פועלין נשבעין בפני חנוני ובנדון זה^חצ"ל דמת העד. כ"ה בארוכות. נראה דבפני העד לא שייך ובפני ר' משה לא בעי כיון דלא ידע לא שייך כיסופא משום לתאי דידי' ותדע דהא אלמנה נפרעת מנכסי יתומים קטנים בשבועה (כתובות דף פ"ז ועי"ש בתוס' ד"ה מנכסי) דאפי' בפניהם חשוב כשלא בפניהם כדמשמע ר"פ הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ב:) גבי אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין^טצ"ל אטו. אלא מיבעי למיהדר ולאישתבועי לכי גדלי יתמי וכן משמע בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ח.) גבי בני העיר ששקלו שקליהן ונגנבו או נאבדו דקאמר נשבעין לבני העיר במעמד גיזברין כי היכי דלא לחשדינהו א"נ כי היכי דלא ליקרי להו פושעין ולא קאמר דלמא משום כיסופא לודו ש"מ דלא שייכא הא מילתא אלא היכי דטעין טענת ודאי ואפי' לטעמא דאמר משום חששא דלא ניקרינהו פושעין^ינר' דט"ס הוא וצ"ל לא בעי כו'. (ולא אמר דלמא) בעי לגמרי לישבע בפניהם אלא אפי' שלא בפניהם ובלבד שיודע להן לגזברין שנשבעין ה"נ לא שייך הכא לא חשד ולא פשיעה דסגי שלא בפניו כיון דמודעי לי' לבסוף שנשבעו ועוד א"ת דלמא מודי מחמת כיסופא כה"ג מילתא היא א"כ אמאי אמר בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ד.) ד' נשים עד הראשונה נשבעה לשנייה ואלו ראשונה לשלישית ולרביעית לא קתני אלמא דלא מיבעי להו למיתי מטעמא דלמא מודו מחמת כיסופא וכ"ש בנדון זה דשבועה זו אינה אלא להפיס דעתו של ר' משה כדפ' כבר בכתבי הראשון דיורשים לא מחייבי לישבע להכחיש את העד אנא או להפיס דעתו או משום מנהג דהלכות מדינה שנהגו כך דסגי אפי' שלא בפניו ועוד כיון דנשבעו כבר כ"ש אם יודו ויכחישו שבועה הראשונה דהוה^כצ"ל להו. לי' כיסופא טפי:

321

שכ״ב^לארוכות סי' רל"ב. ואשר שאל אדוני על מי שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ובא אח"כ ואמר צאי^מליתא בהכ"י וט"ס. מעשה ידיך במזונותיך מי אנכי כדי וספון להכריע דברי התוס' שפי' בפ' בתרא דכתובות (דף ק"ח.) מי שהלך בעלה למדינת הים וכו' ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי כגון שאמר לה לא אפרע מה שלוותה שאלו לא הלווה לה היתה מצמצמת ומתפרנסת בדוחק ממעשה ידיה אע"ג דלא סיפקה ואם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו ואם לוותה לאחר שפסקו לה ב"ד חייב הבעל לפרוע^נצ"ל מההיא. וההיא דממאנת דאין לה מזונות (כתובות ד' קז:) ומוקמינן לה התם בלוותה ואכלה ומשמע הא איתתא^סצ"ל אחריתא. חייבת לפרוע מה שלוותה כשפסקו לה. ותמיהני לדבריהם מה יפרשו השניה אין לה מזונות (שם דף ק':) דהתם ליכא^עצ"ל למימר. כשפסקו לה ב"ד דהשתא בעמוד והוציא קאי ומיפסק פסקי לה מזונות אלא ע"כ לוותה ואכלה^פצ"ל בלא פסקו: מה שפסקו לה ומשמע הא אשה אחרת יש לה בכה"ג וכן פירש"י בפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים במי שהלך בעלה למדינת הים ועמד אחר ופירנס את אשתו וכו' והאי דקתני ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי צריך לפרש מכאן ולהבא אבל אם לוותה קודם שאמר לה צאי מעשה ידיך חייב לפרוע ואם קדמו ב"ד ופסקו לה מזונות קודם שאמר לה צאי מה שפסקו פסקו ותו לא מצי אמר לה צאו כיון דלא ספקה מיהו י"ל דלא תיקשי לפי' התוס' משנייה דאין לה כלל מזונות דלא פסקינן לה דלא איצטרכא למיתני דלא פסקינן לה דבעמוד והוצא קאי אלא תני לה בהדי ממאנת ואיילנות משום מילי אחריני דמיתני התם מיהו קשה לי מההיא דפ' יש מותרות (יבמות דף פה.) גבי אלמנה לכה"ג דאיבעי להו אי אית לה מזונות בלוותה ואכלה מכלל דאחריתי אית לה והתם נמי ע"כ בדלא פסקו לה כיון דבעמוד והוצא קיימה איך יפסקו לה ב"ד אם לא נאמר כגון דלא ידעו ב"ד שהיתה אלמנה לכה"ג ולוותה ואכלה ושוב^צצ"ל נודע להם דאלמנה. אלמנה לכה"ג הואי א"נ י"ל כיון דהלך בעלה למדינת הים ואינו אצלה שיגרשנה מיבעי לי' אם יפסקו לה^קבהכ"י מזונות ב"ד וט"ס. ב"ד מזונות ותלוה ותאכל כמו שאר נשים או לאו וכאשר פי' לעיל בשיטת רש"י ההיא דאם א"ל צאי כך דקדקתי בספר רבי' משה אבן מיימון (פי"ב מה' אישות הל' י"ט. כ'.) ותפס כמו כן שיטת רש"י ואמר מעיקרא ומיהו בירושלמי משמע כדברי התוס'^רנר' דט"ס הוא. (ויש לדקדק אי קיי"ל) דגרסינן התם (כתובות פי"ג הל' א'.) הרי שבא ממדינת הים ואשתו תובעות מזונות ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך שומעין לו ויש ליישב שיטת רש"י ואמר מעיקרא צאי מעשה ידיך במזונותיך מכאן ואילך אמנם אף לדברי התוס'^שצ"ל יש לדקדק אי קיי"ל מזונות דאורייתא דאז אפי' בלותה ואכלה משלם דגרס כו'. ועי' בדפוס. דכה"ג אפי' בלוותה ואכלה דגרס בירושלמי ויש שם טעות סופר בירושלמי שלי כמדומה אני והכי נראית הגירס' ואם פסקו לה ב"ד מה שפסקו פסקו ר'^תבגיר' ר' ירמי'. יהודה אומר כשאין מעש' ידי' כדי מזונותי' פי' בהכי איירי בריית' ופריך בהדא שומעין לו אטו היכי דאין מעשה ידי' מספיק למזונותי' שומעין לו אי א"ל צאי ומשני כמ"ד אין מזונות לאשה דבר תורה וכו' עד ר' אסי אמר בשיש עמה מעשה ידיה כדי מזונות פי' בהכי איירי ברייתא דאם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי ופריך בהדא מה שפסקו פסקו פי' וכי בזו היתה הברייתא אומרת דאם קדמו ופסקו מה שפסקו פסקו ומשני תיפתור כשפסקו יתר^אצ"ל פי'. במספקות מעשה ידיה לדברים גדולים ואין מספיקין לה לדברים דרגילית בהם בי נשא דכל זמן שהי' בכאן איגלגל בהדי' (כתובות ד' ע':) אבל כשהולך מכאן פסקו לה ב"ד ובהנך דברים קטנים לכו"ע^בליתא בהכ"י וט"ס. אינו אלא מדרבנן ובהא קאמר לה אם אמר לה צאי רשאי ואם קדמו ב"ד ופסקו קודם שאמר לה צאי מה שפסקו פסקו והשתא לפי הירושלמי משמע דלמ"ד מזונות דאורייתא אפי' בלא פיסוק ב"ד אינו רשאי לומר לה צאי היכי דלא ספקה ואם לוותה ואכלה חייב לפרוע ולכאורה משמע דמזונות דאורייתא דת"ק וראב"י דמשנתו קב ונקי סבירא לי' דמזונות דאורייתא (שם ד' מ"ז:) כדמסיק עלה^גבהכ"י מכילתין וט"ס. במכילתא (מכילתא ס' משפטים ס' ג' וע"ש.) במזונות אמרת ק"ו ומה דברים שאין בהם קיום נפש כך דברים שיש בהם קיום נפש על אחת כמה וכמה והשתא כולהי תנאי סברי דמזונות דאורייתא לבד מתנא דברייתא (שם ד' מ"ז:) דתיקנו לה מזונות תחת מעשה ידיה ולרב הונא דהלכתא כוותי' דמגיה הברייתא בפ' אע"פ (כתובות ד' נח:) תני מעשה ידי' תחת מזונותי' לדידי' אפי' תנא דההיא ברייתא מצי סבר מזונות דאורייתא והא דאמר תקינו רבנן מזוני עיקר כו' וי"ל סבר כי הדר תקינו רבנן מעשה ידי' לבעל במקום מזונות שהוא חייב לה מדאורייתא תיקנו כך שיהא המזונות עיקר דידה עדיפא מידו ולא רצו לתקן להפך וע"כ צריך לפרש כן דמנ"ל לתלמודא דלרב הונא מזוני מדרבנן אלא ע"כ יש לפרש כיון דמגיה הברייתא תיקנו מעשה ידי' תחת מזונות ולא אשכח שום תנא בעלמא דלימא מזוני מדרבנן אלא ע"כ יש לפרש כדפ'. וכן מצאתי שפסק רבי' משה אבן מיימון (פי"ב מהל' אישות הל' ב'.) דמזונות מיני' דידי' דאורייתא ומיתמי מדרבנן. מורי דרכי לפניך הוכחתי והטוב בעיניך עשה ואתה שלום וכל כנוותך מאיר בר' שיחי':

322

שכ״ג^דתשובת מיי' לס' משפטים סי' נ"א בחסרון. לבי חוקק תמיד שוקק. שואף צמא יגמע מימיך הנאמנים אלופי ומיודעי ה"ר אליעזר הלוי אשר שאלת על היבם שייבם אשת אחיו שמת בחיי אביו ואח"כ מת אביו ואח"כ מת היבם לכאורה היה נ"ל דאפי' מת הייבם בחיי אביו שבני היבם נוטלים פי שנים חלק אביהן וחלק אחיו שמת דכיון דבכור קריי' רחמנא (יבמות ד' מ'.) מה בכור שמת בחיי אביו בניו נוטלין חלק בכורתו כמו שהביא רבי' שמואל (ב"ב ד' קט"ז.) גבי בנות צלפחד מן התוספתא ומן הירושלמי דאלו הי' היבם קיים הי' נוטל חלק אביו שמת אע"ג דלא הוחזק^הצ"ל בו. אחיו מעולם דהא יקום על שם אחיו כתיב והרי כאלו הי' אחיו קיים ובמקום אחיו עומד כדאמר פ"ק דקדושין (ד' י"ג:) ופ"ק דסוטה (ד' ה':) לאחד ולא ליבם ואע"ג דס"פ האשה שנפלו (כתובות ד' פ"א.) מסקינן יבם נמי כאחר דמי היינו דוקא בלשון בני אדם שהבעל שכתב לה לכשתבואי לאחר תיטלי מה שכתוב^וצ"ל לכ. קרי ליבם אחר לגבי דידי' אבל בנכסי אבא דאבא לא שקיל חלק אביו אלא יחלקו כל האחין חלק המת כיון דבכור קריי' רחמנא לא שקיל בראוי כבמוחזק כדאי' פ' כיצד (ד' כ"ד:)^וצ"ל לכ. גבי בכור נמי אמרינן ס"פ יש בכור (בכורות ד' נ"ב:) דלא שקיל פי שנים בנכסי אבא דאבא וכדמפ' בתוספתא דבכורות (שלהי פ"ו) כיצד אין הבכור נוטל^זצ"ל בראוי כבמוחזק מת אביו בחיי אביו נוטל פי שנים בנכסי אביו פי' בנכסי יעקב כו'. (פי שנים בנכסי אביו) יעקב שמת שהיה מוחזק אבל^חצ"ל אינו נוטל פי שנים. במה שירש אחד מותו מיצחק דהוי לי' ראוי ולא כמו שפי' רבי' שמואל^טועי"ש בתוס' ד"ה ושהי'. דאפי' אם היה יעקב קיים כשמת יצחק לא היה נוטל פי שנים שהרי פשוט היה וקל להבין. אמנם אח"כ ראיתי באבי העזרי שהביא דברי ה"ג דיבם חשוב כאלו הוא בן^יצ"ל של אחיו המת לירש כחו ופי' כו'. אחיו של מת לירש בהו ופי' דלא שקיל^כתיבת בשבח נמחק וצ"ל חלק אחיו וכ"ה בת' מיי'. בשבח חלק אביו בנכסי אביו דחשוב^לצ"ל גבי. הוא וגבי דידי' בניכסי אבא דאבא וא"כ נ"ל לפי ה"ג הא דקאמר ס"פ יש^מצ"ל בכור דף נ"ב: גבי יבם דלא שקיל בשבח לא שנו אלא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה לייבום זה נ"ל לפ' לפי ה"ג בין מיתת אחיו המת ליבום דכיון שהיבם יורשן אינו יורשו אלא מה שהי' מוחזק לו ולא בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתתו שיטת רש"י והתוס' אינו כן אלא כדפ' שהוא יורש את אביו מכח המת ואע"ג דהשביח לאחר מותו לא הוה ראוי כל כמה דאבוהן קיים דיבם במקום אחיו קאי הרי הוא כאלו אחיו חי ועל מה שלא הי' מוחזק אב הן בההיא שעתא ההוא קרי לי' ראוי וכן פירש"י פ' כיצד (ד' כ"ד:) מה בכור אינו נוטל בראוי אף היבם וכו' וזה לשונו מה בכור אינו נוטל חלק בכורה הראויה לבא להם לאחר מיתת אביהם אלא שמוחזק אביהם ביום^נצ"ל מיתתו. מדכתיב בכל אשר ימצא לו אף יבם שנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק^סצ"ל אחיו. אביו אינו נוטל בראוי כבמוחזק עכ"ל אלמא דאינו קרוי^עצ"ל ראוי. אלא מה שראוי לאביהן שהרי לא פי' אף יבם אינו נוטל בראוי לאחיו וע"כ לפירש"י משמע דהיבם יורש חלק אחיו המת בנכסי אביו אפי' מת אחיו בחיי אביו שהרי פי' (בכורות ד' נב.) בשבח ששבחו נכסים בין מיתת אביהן ליבום וע"כ היינו שמת אחיו בחיי אביו דאי מת האב תחילה אמאי קפסיק ותני דלא שקיל בשבח שלאחר מיתת אביהם למה לא יטול לכה"פ בשבח שהשביחו בין מיתת האב למיתת אחיו המת שהרי באותו שבח הוי אחיו המת מוחזק מיד כשמת האב נפלו הנכסים לפני בניו וכל מה שמשביחין יש לכל אחד חלק בו כפי חלקו דאלו יצחק שמת ונפלו נכסים לפני יעקב ועשו וקודם שחלקו השביחו הנכסים ושוב מת יעקב מי לא שקיל ראובן פי שנים באותו שבח כמי שנוטל פי שנים בגוף הקרקע אע"פ שלא הוברר חלק יעקב עדיין שמת ה"נ שקיל בשבח ואפי' בפירות העומדים ליתלוש לבסוף אם עשו פרי בחיי יעקב ולא היו עומדים לבצור^פאולי צ"ל כ"ע. כ"ש מורו במחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וכ"ש שבח אלא ע"כ אי אפשר לאוקמא לפירש"י אלא דמת אחיו בחיי אביו ובשבח הוא דלא שקיל פי שנים משום דאבוהן נמי לא הי' מוחזק בהם^צצ"ל אבל. אלא בגוף הקרקע שקיל בחלק היבם חלקו וחלק אביו אע"ג שמת בחיי אביו ותימא מה דחק רש"י לפ' כן בין מיתת אביהם ליבם ולאוקמא שמת אחיו בחיי אביו מאי סבר וכי לעולם הוא כך והלא^קט"ס הוא. לעולם פעמים שמת האב תחילה א"כ הי' לו לפרש בין מיתת אחיו לייבום וי"ל שזה דחקו דקאמר התם ולא היבם מאי טעמא בכור קרי' רחמנא אמר אביי לא שנו אלא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה לייבום וכו' וע"כ מדקאמר רחמנא קרי' בכור שיורש אביו פי שנים מאחיו כמו בכור והיינו כשמת אחיו תחילה דאי מת אביו אמאי קרי' בכור אז אינו נוטל פי שנים בנכסי אביו אלא יורש חלק אחד מאחיו דאי כה"ג היה ראוי לקרותו^רצ"ל בכור. משום דשקיל ב' חלקים אחד מאביו וא' שירש את אחיו א"כ ראובן שהיה נשוי בת שמעון ואין לו בנים לשמעון כ"א אותו בת ומת יעקב^שצ"ל ואח"כ מת שמעון. ואח"כ מתה בתו אשת ראובן נמצא ראובן נוטל ב' חלקים אחד מכח אביו ואחד מכח אשתו שירשה מאביה וגם חלק אשתו בראוי כבמוחזק דומיא דיבם בחלק אביו^תצ"ל יקרא בכור אלא אין מקרא כו'. אלא מקרא יוצא מידי פשוטו דאין ראוי לקרותו בכור אלא מפני שיורש את אביו פי שנים ולא את אחיו והרי הוא במקום אחיו שיורש את אביו פי שנים כאלו הוא חי וקל להבין. ואין לפקפק כלל שודאי רש"י חולק על דברי ה"ג ואין לי ה"ג לעיין בהם ולפי דברי רש"י ור"י היה^אצ"ל לו. להם ליטול פי שנים ואע"פ שחילקו בחיי היבם ונתנו לו חלק אחד ולא מיחה^בצ"ל להם. ולא ויתר על ככה שהרי לא היה שם כשחלקו ואדרבא ר"י נסתפק בקרקע אם^גצ"ל אחין. אחיו או שותפין^דתשובת מיי' לס' משפטים סי' נ"א בחסרון. שלא לחלוק בלא דעת אחד מהם אשר איננו^הצ"ל בו. בגורל ובשומת ב"ד ואין להביא ראיה מפ' בית כור (בבא בתרא ד' ק"ו:) אלא מעתה הני בי תלתא דקיימי ואזלי בי תרי מינייהו^וצ"ל לכ. בלא דעתא דאידך ה"נ דבטלה מחלוקת וכו' משמע דלא בטלה מצינו לפרש לא בטלה גבי שאר אחיו אבל לגבי דידי' בטלה ואין להאריך. וא"כ אפי' חילקו בדין^זצ"ל בראוי כבמוחזק מת אביו בחיי אביו נוטל פי שנים בנכסי אביו פי' בנכסי יעקב כו'. איכא למימר דבטלה מחלוקת לגבי היבם שלא היה שם וכ"ש השתא דלא חילקו בדין שלא נתנו לי' אלא חלק א' דבטלה מחלוקת ואם באו מכח^חצ"ל אינו נוטל פי שנים. ב' חזקות דלא מיחה כל ג' שנים חזקה שאין עמה טענה היא (ב"ב ד' מ"א.) ואפי' יש עמה טענה^טועי"ש בתוס' ד"ה ושהי'. שכן הוא כדברי רב האי גאון ורבי' שמואל חולק בשמעתין דרבה בר שרשום (שם ד' ל"ג. וע"ש בתוס' ד"ה מיגו.) ואין להאריך וכ"ש אם לא החזיקו בחיי היבם אלא לאחר מותו דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל (ב"מ ד' ל"ט.) והיבמה לא היה^יצ"ל של אחיו המת לירש כחו ופי' כו'. למחות דנכסי בחזקת יתמי קיימי כל זמן שלא גבאתו בכתובה וששאלת לפרש לך ההיא דהחולץ (ד' מ'.)^כתיבת בשבח נמחק וצ"ל חלק אחיו וכ"ה בת' מיי'. או מה בכור לאחד מיתת האב שקיל פי שנים וכו' פי' בנכסי האח שירשו האב ובלשון שאילה שאל כרצה לומר דהיכ' שירשו האב ושוב מת שירשו אותו היבם ומשני יקום על שם אחיו ולא על שם אביו פי' דר' יהודה ס"ל כשאין אב אבל כשיש אב^לצ"ל גבי. והאב יורש את אחיו וכשמת אביו אם אז יורשו אז היה יורש אביו ולא אחיו שהרי מתחילה כשמת אחיו^מצ"ל בכור דף נ"ב: ושכתבת שאביהם נתן בחייו כל הקרקע לד' בניו אז אין ליבם אלא כא' מהם כיון דבמתנה נתן להם ושכתבת כשמכרו היורשים חלקם בקרקע לא שרצו היא ובניה הרי כבר כתבתי דחזקה שאין עמה טענה היא ואי משום דהלוקח דר בו ג' שנים וטוענים ללוקח היינו שלא כנגד היתומים קטנים אבל כנגד יתומים קטנים לא דלא עדיף לוקח שלא בטענה^נצ"ל מיתתו. המוכר שלא בטענה דאפי' המוכר החזיק ג' שנים יטוען שלקחה אינו נאמן דאין מחזיקין בנכסי קטן דלא ידעי למחויי. ועוד דוחק לפי' ה"ג הא דקתני פ' יש בכור (בכורות ד' נ"ב.) וכולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק וקאמר בגמ' (שם:) לאתויי דאבא דאבא^סצ"ל אחיו. פי שנים והא זימנין דשקיל כגון שמת אבי אביו קודם אביו ולא הספיק אביו ליטול ירושתו עד שמת גם הוא אלא ע"כ צ"ל דהא לא הוי קרי נכסי אבא דאבא אלא נכסי דאבא מיקרי שהרי זכה בהן אביו מיד כשמת אבי אביו ואפי'^עצ"ל ראוי. קודם חלק' וכיון דהכי הוא א"כ היכי קאמר פ"ק דב"ב (ד' י"ב:) פשיטא חלק בכורתו וחלק פשיטתו יהבינן לי' אחד מיצרא יבם מאי אביי אמר היא היא מאי טעמא בכור קרי' רחמנא ואפי' רבא לא פליג אלא משום דכתיב והיה הבכור הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור ואמאי שקיל פי שנים אחד מיצרא והלא אינו יורש אביו אלא אחיו לפי' ה"ג היכא דמת אביו תחילה זכה אחיו בחלקו והני נכסי אחיו מיקרו ומה ענין לדמותו בדבר זה לבכור הנוטל ב' חלקים בנכסי אביו אחד מיצרא וזה אינו נוטל בנכסי אביו פי שנים אלא חלק אחיו וחלקו בנכסי אביו וכי אם היה^פאולי צ"ל כ"ע. אחיו המת שדה אחת בצפון שהיתה שלו וסמכה לשדות אביו מי אמרינן לאביי שיתנו^צצ"ל אבל. אב ליבם^קט"ס הוא. ג' חלקים סמוך לאותה שדה שהיתה של אחיו המת אלא ע"כ לא שקיל פי שנים בחד מיצרא אלא מה שהוא נוטל מכח אביו שלא זכה אחיו מעולם אבל אי זכה בהן אחיו הא לא ידעינן מדקרי' רחמנא בכור אלא מדכתיב יקום על שם אחיו:

323

שכ״ד^רקצרות סי' רכ"ז. ושכתבת על שמעון שהיה חייב לראובן וראובן היה חייב לעכו"ם וא"ל ראובן לשמעון מה שאתה חייב לי תנהו לזה העכו"ם במעמד שלשתן ופטר העכו"ם את ראובן וסמך על שמעון ועתה רוצה שמעון לעכב המעות בחוב שאותו העכו"ם חייב לו וכתבתי^שצ"ל שלא קנה וכ"ה שם. שקנה העכו"ם במעמד שלשתן^תצ"ל דלא. לא שייך בעכו"ם כדפי' ר"ת (גיטין דף י"ג:) ויחזיר המעות לראובן וקשה לך למה יגזול ראובן את העכו"ם והא גזל העכו"ם אסור אגב חורפך לא שמת על לבך^א צ"ל להא. והא דאמר פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ג:) דאפי' למ"ד גזל העכו"ם אסור הפקעת הלואתו מותר ושכתבת שהעכו"ם קובל עליך אלא שהיית נשמט ממנו אם לא^בצ"ל היתה. היה יכול לשמוט שהיית צריך לו ליתנו בדיניהם והיית נותן לו היית פטור מראובן וכן פסק ר"ת. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי':

324

שכ״ה^גתשובת מיימוני להלכות אישות סי' כ"ח. נזקקנו לישב^דצ"ל בדין אחד. הדין אחר שארוסה תבעה לארוס שלה לבא לבית אבי' לאסוף ולכנוס והשיב אבי הארוס בהרשאת בנו נדבתי להשיב את בני שמה וכן עשיתי לאחר שקידש בני על ידי שלוחו שלחתי^הצ"ל לחמיו וחמיו. לחמי וחמי נדר ופסק בשעת שידוכין להלביש בני כראוי ולהשכיר לו מלמד חשוב וכאשר היה אצלו שנה החזירו אצלי ולא ידעתי מה היה לו ולא פי' בשלום בני ולא בשלומי ובני נתבטל מלימודו והוצרכתי לפרנסו בדוחק גדול ה' שנים ופיללתו רבים לבקשו לתת לבני יציאותיו כאשר נדר וגם אני חתום מטה^וצ"ל מעיד. שכמה כתבים כתבתים ושלחתי אצלו לרחם על חתנו כי היה שרוי בעירום ובחוסר כל ולא השגיח לכלום ושוב נודע לנו במכתב שאינו חפץ בדיבוקו כלל כ"א בפרידה כי לא מצא חן בעיניו שלא היה ברצונו ועתה טוען אבי הבן אני עשיתי את שלי ושלחתי את בני שמה והוא בייש את בני שאפילו הייתי חפץ להחזירו לא היה הולך וגם ירא לגור ביניהם שכמה בני אדם התרו בו שלא לשוב שמה כי שמעו מפי משרתיו שאם ישוב שיעשו לו היזק אם לא שיגרשנה על^זבהכ"י ליתא וט"ס. כן בני אינו רשאי לבא שמה אך אם ישלח ארוסתו לכאן יכניסנה כמשפט הבנות ועוד טען אבי הבן שאר אמתלאות שאין בנו יכול לילך שמה ונלאיתי לכותבם על פי הדברים האלה פטרנו את הארוס מלבא שמה ועל פי ראיות ברורות פסקנו הדין כדגרסינן בתוספתא בפ' בתרא דכתובות ג' ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן וגליל בד"א שהיה מיהודה ואירס אשה מיהודה מגליל ואירס אשה בגליל אבל אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל מגליל ואירס אשה מיהודה כופין^חצ"ל אותה. אותו לצאת שעל מנת כן נשאה ובירושלמי (פי"ג הל' י'.) גרסינן איפכא והכי איתא התם בד"א שהיה מיהודה ונשא אשה בגליל מגליל ונשא אשה ביהודה אבל אם היה ביהודה ונשא אשה ביהודה בגליל ונשא אשה בגליל כופין^טצ"ל אותה. אותו לצאת אני פלוני ביהודה ונשא אשה ביהודה כופין אותה לצאת מגליל אין כופין אותה לצאת אני פלוני בגליל ונשא אשה בגליל כופין אותה לצאת מיהודה אין כופין אותה לצאת ולכאורה סתרן אהדדי התוספתא והירושלמי ויש ליישבם וה"פ דתוספתא בד"א שהיה מיהודה ואירס אשה ביהודה אין כופין אותה לצאת למלכות אחרת אע"פ שהאשה מגליל כיון שאירסה ביהודה אינו יכול לכופה לצאת משם ולא מצי למימר לה בלאו הכי אין זה מקום מולדתך ומה איכפת^יבכ"י לן וט"ס. לך אם אגור כאן או במלכות אחרת דמצי למימר לי' כבר הורגלתי בכאן ולא אזוז ממקום שקידשתני וכן יש לפרש בגליל ונשא אשה בגליל אבל אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל וכו' ואפילו הלך בגליל וקידשה בסתם כופין אותה לצאת ליהודה והא דקתני שע"מ כן נשאה ולא קתני שע"מ כן קידשה כיון דבקדושין מיירי וי"ל דמשמיעך רבותא דאפילו אם אח"כ נשאה בשאר ארצות כגון בעבר הירדן כופין אותה לצאת מיהודה מתי שירצה שע"מ כן נשאה על דעת קידושין הראשונים וכיון דבשעת הקדושין הראשונים היה דר ביהודה הו"ל כאלו אתני שתלך אחריו ליהודה לאחר זמן וא"כ כ"ש נשאה סתם במקום אחר ולא קידשה על תנאי וכנסה סתם אפילו^כצ"ל לאביי לרב פפא דפ' המדיר (כתובות דף ע"ג.) דאמר לא ביטל התנאי דאפי' אם נא יבטלנו לא הוי בעילת זנות. ובירושלמי ה"פ מתני' כשהיה מיהודה ונשא אשה בגליל פי' שהלך ונשא שם דכיון דהנשואין היו בגליל אין כופין אותה לילך אחריו ליהודה לאחר זמן אבל אם היה מיהודה ונשא אשה^לצ"ל ביהודה: מיהודה שהיתה מגליל ושוב מרדה ושבה לביתה בגליל כופין אותה לצאת משם ליהודה כיון שנישאת לו ביהודה. אני פלוני שמיהודה פי' כך היו רגילים לכתוב עדים ולחתום בשעת נשואין לפי שיש מקומו' שאין כותבין כתובה וישתכח הדב' באיזה מקום נשאה ואפי' במקום שכותבין כתובה פעמים שתטמין כתובתה ותאמר שנישאת לו בגליל לפיכך היו כותבין אנא פלוני שמיהודה וכו' וכל לישנא דשטר עד שכותבין בו ונשא אשה ביהודה כופין אותה לצאת אחריו ליהודה מגליל אין כופין אותה לצאת פי' אבל אם כתבו אני פלוני מיהודה ונשא אשה בגליל אין כופין אותה לצאת מגליל וכן יש לפרש אני פלוני מגליל כדפרי' והשתא לא סתרן אהדדי התוספ' והירושלמי וא"כ בנדון זה בין אי מקומו ומקומה הוי כמו יהודה ויהודה אין כופין אותו אלא אותה כיון דלא נשאה שם במקומה כדפ' ואפי' הלך ואירסה שם במקומה כ"ש האי שלא אירסה שם אלא ע"י שליח ואע"ג דלבסוף הלך שם ההיא שעתא לא שעת קידושין הוא ולא שעת נשואין ואע"ג דבשעת הקדושין פסק האב לשולחו שם הרי חמיו החזירו בבושת אל אביו ואזלינן בתר אומדנא דמוכח וכן דעת רוב העולם שכל מי שהיה שולח בנו אצל חמיו אדעתא שיהא שם בכבוד ולא בביזוי ושיקיים לו חמיו תנאו הרי לא קיים כדא' פ' נערה (כתובות ד' מ"ז.) כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו ופר"ת מטעם משום דשמין באב דלא עלתה על דעתו אלא שתהנה בתו ופר"ח ור"ת הלכה כת"ק ה"נ לא פסק אלא ע"מ שיהנה בנו ושיהא^מצ"ל מיתדר. מתרי לה התם והא לא^נצ"ל איתדר. אתרי לה כדא' פ"ב דקדושין (ד' נ'.) ההוא גברא דזבין ננכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל סליק לא מיתדר לי' אמר רבא כל דסליק אדעתא למידר והא לא איתדר מיהו מהאי טעמא לא היינו כופין אותה לילך אחריו אבל טעמא אחרינא שאנו כופין אותה לילך אחריו דכיון שהארוס עצמו לא פסק אלא האב פסק בלא מעמדו איכא למימר דלא שמע מה שפסק אביו ואפי' אם הוגד לו אח"כ ונתרצה ואין לומר הבן מתרצה במעשה אביו משום כיבוד דאדרבה איפכא משמע פ"ב דקדושין (ד' מ"ה.) שמא נתרצה האב^סצ"ל אמרינן. שמא נתרצה הבן לא אמרינן וטעמא פירש"י משום דאב בקדושי בתו בכל דהו ניחא לי' דטב למיתב^עבהכ"י דן ט"ו וט"ס. טן דו אבל הבן אינו מתרצה דגברא דייק ונסיב ושרי'^פצ"ל לה. לי' בלא גט והאי טעמא כ"ש דנא נימא איפכא לכופו להוציאה מהאי טעמא דבן מתרצה במעשה אביו ואי כפינן לי' הוי גט מעושה ועוד דאמר בירושלמי (כתובות פי"ג הל' ה') אההיא דהפוסק מעות לחתנו וכו' תשב עד שתלבין ראשה שפסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אפי' רבנן מודו והיינו בגמ' דידן (ד' קט.) אילימא לאב איפכא מיבעי לי' דהואיל ופסק במעמדה הוה לי' כאלו היא בעצמה התניתה אלמא דבתו לא חשיבה כאלו קיבלה עליה התנאי אלא א"כ התנה במעמדה וה"ה בבנו נמי ואע"ג דקידשה ולבסוף נתרצה במעשה אביו במאי דחזינן דנתרצה^צצ"ל נתרצה. ובשאר תנאים דלמא לא נתרצה דלתקוני שדרי' ולא לעוותי ואע"ג דהלך שם לבסוף ההיא שעתא לאו שעת פיסוק הואי ועוד מה בכך אם הלך שמא לנסות עשה אם ימצא חן וקורת רוח בחמיו ובארוסתו ולא^קצ"ל מצא. תצא רהט בגפה ותובניא ולא אימצי וכי בשביל שהלך שם בין קידושין לנשואין איבד זכותו ומה שפסק בדבר התלוי בו בזה יש ממש כגון כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' והן הן הדברים הניקנים באמירה (כתובות ד' ק"ב.) אבל על בנו מה שתלוי בבנו אין פסק שלו לא מעלה ולא מוריד כמו על אדם אחר ושמא נתרצה בהם לא אמרינן כדפ' ואפי' שמא נתרצה האב נמי לא אמרינן כמו שפסקו כל הגאונים דהילכתא כרבינא (קידושין ד' מ"ה.)^רצ"ל ודלא כרב ושמואל וכ"ש דשמא כו'. ואולי דתיבת ורב ושמואל ט"ס שהי' כתוב וכ"ש ודימה המעתיק שהוא ור"ש וכתב ורב שמואל. ורב שמואל דשמא נתרצה הבן לא אמרינן ולא דמי להא דאמר פ' הכותב (כתובות ד' צ'.) קטן שהשיאו אביו כתובתו קיימת שע"מ כן קיימה דאדרבה משם יש ראי' דהא מסיק בגמ' לא שנו אלא מנה או מאתים אבל תוספת לית לה אלמא אע"ג דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה דמי להא מילתא לא הוי ככתובה ולאו כל כמיני' דאביו לפסוק עליו אלא א"כ נתרצה והא דמנה מאתים יש לה דאפי' לא כתב לה מעולם היה חייב לה משום^שליתא בהכ"י וט"ס. דאסור לו להשהותה בלי כתובה ואדרבה תמה ר' מאי איריא משום דכתב לה אפי' לא כתב נמי ותירץ משום דרבותא נקיט דלא מיבעי לא כתב דאית לה אלא אפי' לא כתב לה אלא בקטנותו סד"א דמיגרע טפי ואע"ג דאם כתב לה כתובה ותוספת מקצת יש לה ומקצת אין לה ה"נ אע"ג דפסק האב לקדשה שילך שם במאי דנתרצה נתרצה היינו בקדושין ולא במילתא אחריתי ולא דמיא כלל להא דאמר פ' בתרא דכתובות (ד' ק"ט.) הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל וכו' אדמון אומר יכולה לומר לו או כנוס או פטור הא לא דמי הכא הרי יאמר שרוצה לכנוס אם תבא למקומו וכיון שאירסה ולא נשאה יש לה לבא שם למקומו אחריו ואע"ג דפר"ת בספר הישר דכל ההיא מילתא דג' ארצות לנשואין לכפיית האיש איירי שאם נשאה באחת מארצות האלה והיא מקום דירתו אין כופין אותו לצאת משם וכ"ש אם נישאת באחד מארצות והיא מקום דירתה ומולדתה שיפה כח האשה יותר ואינו יכול להוציאה משם^תצ"ל ופי' ההיא. כההיא דכתובות ג' ארצות לנשואין כו' אם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאה ביהודה שהוא מקומו אין מוציאין את האיש ממקומו לילך אחריה לגליל כיון דיהודה וגליל הם ב' מלכיות ואין שיירות מצויות מזו לזו ואין יכול לידע ניהוג אנשי^אצ"ל מולדתה. מולדתו אין כופין אותו להניח מקומו כיון דשם נשאה אבל נשאה בגליל כופין אותו לצאת וגרס אותו שע"מ כן נשאה ואם האיש והאשה ממקום אחד ביהודה אע"פ שנשאה בגליל כופין אותו לצאת מגליל ואפי' מעיר לכרך ואם האשה מכרך והאיש מעיר או איפכא ושניהם ביהודה והוא נשאה בעירו אין האשה יכולה לכופו להניח מקומו כיון דב' המקומות אינן שוין והוא נשאה בעירו וכ"ש אם מקומותיהן שוין כרכין או עיירות כופין האיש לעזוב מקומו אע"פ שבמקומו נשאה שנא' והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל (כתובות ד' ס"א.) ועוד עולה עמו וכו' (שם) ודרכו לחזור אחר אבידתו (קידושין ד' ב':) ועוד האיש יכול לילך ולראות אוהביו מה שאין כן באשה דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה וההיא דירושלמי מפר"ת מתני' כשהיה ביהודה ונשאה בגליל בגליל ונשא אשה ביהודה פי' שהוא מיהודה ונשא מגליל בגליל^בט"ס הוא ושורה דלקמי' נקטי'. (ונשא אשה מיהודה ביהודה) אין כופין^גתשובת מיימוני להלכות אישות סי' כ"ח. אותה לילך אחריה לגליל או מגליל ונשא אשה מיהודה^דצ"ל בדין אחד. בגליל. אבל מיהודה ונשא אשה מיהודה בגליל ונשא אשה בגליל כופין אותה לצאת מגליל ואין כופין אותו לצאת מיהודה וע"כ פי' ר"ת שפי' בכפיית האיש מיירי וכן שאר כל הגאונים ושוב מצאתי בספר רבי' משה בר מיימון ז"ל כדברי שפי' לעיל וזה לשונו (פי"ג מהל' אישות הל' י"ז.) וערי יהודה לנשואין ג' ארצות הן יהודה ועבר הירדן וגליל איש שהוא מארץ אחרת ונשא אשה מארץ אחרת כופין אותה ויוצאת עמו לארצו או תצא בלא כתובה שעמ"כ נשאה אע"פ שלא פי' אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה ממדינה למדינה מכפר לכפר באותה הארץ עכ"ל. ואחרי שרוב הגאונים פירשו כך דבכפיית האשה מיירי מי יעבור על דבריהם לכופו להוציאו ודאי היכי דהבעל היה רוצה לכוף את האשה לא היינו כופין אותה הואיל ונפיק מפומי' דר"ת דמספיקא עבדינן לחומרא וכבר נעשה ששלחו ממיידבורק לצרפת אצל מה"ר שמואל בר שלמה שהבעל היה חפץ לכוף את אשתו לילך אחריו ומורי היה חולה באותה שעה ולא היה יכול לכתוב והראה לי תשובת ר"ת וצוה לי להעתיקה להם וחתם עליה דכיון דהוי פלוגתא דרבוותא עבדינן הכא לחומרא והכא לחומרא ודקדקתי בירושלמי (כתובות פ"ג הל' י"א.) ונ"ל דיפה כח הבעל מכח האשה דגרס התם הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות היא רוצה והוא אינו רוצה אין כופין וכו' אלמא דיפה כח הבעל מכח האשה ודלא כר"ת^הצ"ל לחמיו וחמיו. ותו דבגמ' דידן דפ"ב דכתובות (ד' ק"י:) תנא דכיפין^וצ"ל מעיד. אותה לעלות כמו שכופין^זבהכ"י ליתא וט"ס. אותו לעלות וי"ל דההיא מיירי בזמן שבית המקדש קיים דאז היתה מצוה לדור טפי בירושלים מבארץ ישראל וההיא דתוספתא מיירי בזמן הזה ועוד חוזרני לעיל דאפי' פסק הבחור בעצמו לבא שמה אחרי שגם חמיו פסק לו כמה ענינים ולא קיים לו נראה שבטל לגמרי גם זה שפסק לבא שמה אין כופין אותו^חצ"ל אותה. (והשתא נמי אין כופין אות') ואפי' ארמון מודה הכא לרבנן שתצא ממקומה ללכת אחריו או תשב עד שתלבין ראשה דע"כ לא פליג אדמון אלא היכי דאינו חפץ לכנוס כדמשמע לישנא דת"ק חשב עד שתלבין ראשה וכן מוכח מדברי אדמון עצמם מדקאמר מה אני יכול לעשות כלומר וכי יש לי לישב עגונה אבל הכא תלך^טצ"ל אותה. אחרי ולא תתעגן ואפי' את"ל דאדמון פליג נמי אהא וכי תימא א"כ לאשמועינן רבותא טפי דאפי' כה"ג דלא בעי לעגנה לגמרי הדין^יבכ"י לן וט"ס. עמו מ"מ כיון שהוכחתי דפלוגתייהו איירי כגון שבא לעגנה ואינו חפץ לכונסה כלל כמו שמשמע לישנא דמתני' כדפ' נהי דאדמון פליג בו וכיוצא בו כגון בנידון שלפנינו הא אמרינן בגמ' דהלכה כמותו ולא בכיוצא בו (שם ד' ק"ט.) ופר"ח דאפי' בדין הדומה אין הלכה כמותו אלא במאי דאיירי בהדיא במתני ותו לא הבו דלא לוסיף עלה. כי ההיא דפ' כל הנשבעין (שבועות ד' מ"ח:) דאין אדם מוריש שבועה לבניו מסיק עלה נמי הבו דלא לוסיף עלה וטעמא רבא^כצ"ל לאביי דדוקא היכי דבעי לעגנה מסתבר טעמא דאדמון אבל הכא מאי חזית דדמא דידה סומק טפי דילמא דמא דידי' סומק טפי ועוד דרגלים לדבר שכל הימים שהיה שם מתנוול והולך וטלטולא דגברא קשי מדאיתתא (סנהדרין כ"ה.) ויש מרבותינו שכתבו שיש לכופו ללכת אחריה אפי' ממתא למתא משום כבודה בת מלך פנימה ולא ידענא מאי היא הלא גם בימי חכמי התלמוד היו כבודות וצנועות מעתה ואפ"ה אמרינן דכופין אותה לצאת היכא דהיה מיהודה ואירס אשה בגליל וכ"ש אי חשיבי מקומו ומקומה כיהודה ויהודה דכופין אותה ועוד כתבו דגנותא דגברא^לצ"ל ביהודה: גרע מדאיתתא ולהכי כייפינן לי' לגרש ולא לה לביישה שתלך אחריו למקום רחוק גם זו פליאה בעיני הלא גם בימי חכמי התלמוד הוה שייכא הא מילתא ואפ"ה לא אשגחו ואמרו לה כדפ' גם מה שכתבו עולה עמו ואינה יורדות עמו הלא חמיו פסק לו לנדוניא ממון גדול ובאותו ממון יאכילנה וישקנה וילבישנה כחשובות שבמשפחתה ועוד אם יספיק לה בדברים השוין בבנות משפחתה אע"ג דלא יספיק לה כמו שהיו לה בבית אביה צריכה לקבל כדאמר פ' המדיר (כתובות ד' ע':) במספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים עד לא צריכא דרגילא בהו בי נשא וקא^מצ"ל מיתדר. מגלגל בהדה דאמר לן עד האידנא דלא אדרתן וכו' ופר"ח דאע"ג דאינה יורדות עמו ה"מ שבנות משפחתיה שוות אבל בהנך דברים קטנים דרגילא בהו בי נשא לפי שהוא עשיר אבל בני משפחתה נמי שאין להם עושר אלא כמו שיש לבעלה אין רגילות באותם דברים קטנים הלכך יש^נצ"ל איתדר. להתגלגל עמו כי הויא בהדיה וכשאינה עמו יש לה להתנהג^סצ"ל אמרינן. (לה באמנה עמו) כמו שהיתה בבית אביה. ועוד חוזרני לפ' התוספתא והירושלמי בענין אחר וה"פ התוספתא בד"א שהיה מיהודה ואירס ביהודה לא מיבעי כמו כן אם נשאה ביהודה שאין כופין אותה לצאת משם אלא אפילו נישאת במקום אחר ושוב חזרה ליהודה אין מוציאין אותה משם משום דבתר אירוסין אזלינן ואיכא למימר דהנשואין הוי על דעת האירוסין אבל היה מיהודה ואירס בגליל פי' שקידש ע"י שליח ששלח שם לקדשה לא מיבעי אם נשאה ביהודה או בעבר הירדן ושוב חזרה לגליל שכופין אותה לצאת ליהודה אם הוא חפץ להיות ביהודה שהוא מקום האירוסין וע"מ כן נשאה שתחזור למקום האירוסין כשירצה אלא אפי' נשאה בגליל כופין אותה לצאת ליהודה כשירצה כיון דבשעת שאירסה היה ביהודה ולא הלך הוא בעצמו שם לקדשה ומסתמא על דעת כן קידשה שתלך אחריו למקומו כי טפילה לו ונגררת אחריו ולא הוא נגרר אחריה וההיא דירושלמי יש לפרש מתני' כשהיה מיהודה ונשא אשה בגליל פי' הלך לשם וקידשה ונשאה ואפי' קידשה סתם לחוד אע"ג דלא נשאה עדיין אין כופין אותה והא דנקיט^עבהכ"י דן ט"ו וט"ס. לאשמעינן דאיירי כגון שהוא עצמו הלך שם דומיא דנישואין דאי אין לעשות ע"י^פצ"ל לה. שליח ובתוספתא דקתני אירסה משום דאיירי כששלח אצלה שלית וקידשה וסוף דבר אין לכופו לילך אחריה ואפילו לפי תשובת ר"ת יכול להיות דאין כופין כיון דלא קידשה^צצ"ל נתרצה. בעצמה אלא על ידי שליח דלמא כהאי גוונא חשיב כמו היה ביהודה ואירס ביהודה דאין כופין כדאיתא בתוספתא וכ"ש לדברי שאר הגאונים שמפרשים ההיא דכתובות בכפיית האשה דאין כופין^קצ"ל מצא. אותה מטטם דפריש' לעיל. מה ענין תבע לחלוץ^רצ"ל ודלא כרב ושמואל וכ"ש דשמא כו'. ואולי דתיבת ורב ושמואל ט"ס שהי' כתוב וכ"ש ודימה המעתיק שהוא ור"ש וכתב ורב שמואל. אין נזקקין לו (כתובות דף ס"ד. וע"ש בתוס' ד"ה תבע.)^שליתא בהכ"י וט"ס. שהניחו לכאן אין נזקקין אצל גדול למכפיי'^תצ"ל ופי' ההיא. הוא מסרב ואינו חפץ לא לחלוץ ולא לייבם אבל הכא הרי חפץ לכנוס במקומו וכיון דאית לה לצאת אחריו כדפ' א"כ למה יכפוהו שלא כדת אפי' אם היתה באה מחמת טענה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה הא אמר אנא קאימנא ומזומן לכנוס כלום חילקו חכמים בין עניה לעשירה. מאיר בר' ברוך שיחי':

325

שכ״ו^אארוכות סי' קל"ו קצרות סי' קפ"ט מרדכי גיטין פ"ז סי' תל"א. וששאלת על ראובן שכתב כל נכסיו^בצ"ל לבניו. לבנו ע"מ שיתנו לד' בנותיו כך וכך מעות ואם יפחתו מן המעות שיש להם^גצ"ל ליתן. לבנות ליתן מן הקרקע ונפטרה אחת מן הבנות בחיי אביה נ"ל אע"פ שהמתנה מתנה^דצ"ל שצריכים ליתן חלקם כו': אם הם יתנו חלקם לג' הבנות הנמצאות אבל מחלק המתה יהיו פטורים אפי' לתת ליורשיה כרתנן ומייתי לה פ' האומר (דף ס':) ופ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ד.) הרי זה גיטיך ע"מ שתתני^הצ"ל לי. לו מאתים זוז^וצ"ל כו'. עד ר' שמעון בן גמליאל אומר ינתנו לאביו או לאחיו או ליורשיו וכו' עד מר סבר פי' ת"ק לו ולא ליורשיו ורשב"ג סבר לו וליורשיו ולר' דהלכה כת"ק ולא כרשב"ג דדוקא כל מקום ששנה^זצ"ל רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ולא כו'. במשנתינו ולא בברייתא ואע"פ שהבנים פטורים מחלק המתה המתנה אינה בטילה כיון דמן הדין אין לבנות במקום^חצ"ל הבנים. אלא לקיימי' תנאי' הוא דבעי וכיון^טבהכ"י דמתנה וט"ס. דמתה יתנו לאחרות ומחלקה יהיו פטורים ודמיא לההיא דפ' מי שאחזו (שם) דההוא גברא דאמר לאריסיה כ"ע דלו בתלת ואכלי בארבע ואת דלי ארבע ואכול תלתא לסוף אתא מיטרא רבה אמר הא לא איצטריך וקיי"ל כוותי' ואפי' לרבנן דאיצטלא מודו בהא דלהרויחה קמכוון והא לא איצטריך והא לאדמו לההוא דפ'^יצ"ל האומנין דף ע"ז. דאתא מיטרא כו'. הפועלים דאיכא מיטרא ומסיק התם פסידא דפועלים דשאני התם דלא קעביד מידי ואכתי לא נכנסו לה אבל הכא הא קיהבי לשאר בנות חלקם ועוד אבא לגבי' ברי'^כצ"ל לא. ולא מיכוון אלא להרויחה ולענין זילותא נמי ברתא עדיפה לי' וכיון דמתה הם יקחו חלקם ולא יתנו ליורשין דהלכה כת"ק כדפ' ועוד דאמר פ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ג:) ההוא דאמר נכסי לברי הוה ליה ברא ובר ברא ומסקינן דלא קריא לבר ברא ברא ומייתי התם תניא כוותי' דמר בר רב אשי במודר הנאה מן הבנים מותר בבני בנים ואפי' היכא דליכא בנים אלא בני בנים מותר בבני בנים ה"נ כיון דאמר לבנותי לבנותיו דוקא קאמר ולא ליורשי' וליכא למימר א"כ תבטל המתנה לת"ק כדאמר לא נתנה לו זקוקה ליבם דשאני התם דלא מקיים כלל אבל הכא מקיים לתנאי' בשאר הבנות וההיא כיון דמתה פטורי' מחלקה ועוד שאני התם דלגבי נפשי' עדיפא לי' ודעתו שתתן לו ואי לא יהבה לי' לא הוי גיטא אפי' אם תתן ליורשיו ועוד לצעורה קמכוון כרבנן דרשב"ג דפליגי עליה פ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ד.) במעשה דאם אברה איצטליתו לא תתן לו דמיה משום דאמר לצעורה קא מכוון אבל בנדון זה כשהוא נותן לבניו ומתנה שיתנו לבנותיו ודאי להרויחה קמכוון וכשמתה אחת מהן הא לא איצטריכא ופטורין מחלקה וגדולה מזו אמרינן פ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ה:) הרי זה גיטיך ע"מ שתניקי את בני ב' שנים או שתשמשי את אבא ב' שנים מת הבן או האב או שאמר האב אי אפשר שתשמשני וכו' עד כלל אמר רשב"ג כל עכבה שאינה ממנה ה"ז גט ואפי' לת"ק דאמר אינו גט הכא מודה דשאני התם גבי גט דרבנן ורשב"ג לטעמייהו דכי היכי דגבי איצטלי' אית להו לצעורא קמכוון ודוקא איצטיליתי ולא דמיה ה"נ דוקא שתי שנים קאמר ולצעורי קמכוון ואין להקשות אמאי לא קאמר רשב"ג תשמשי את^לצ"ל יורשי. יורשיו אבא כדאמר רשב"ג התם בעל מנת שתתני לי מאתים זוז ומת דנותנים ליורשים ה"נ נימא תשמשי את יורשי אביו וי"ל דהא דאמר רשב"ג נותנים ליורשין ה"מ בשמתנה שתתן לו לעצמו אז רוצה לומר לו או ליורשיו אבל כשמתנה על שימוש אביו או על בנו שתניקהו ולא נתכוון אלא לפוטרו משימוש אביו שהיה מוטל עליו ומהנקת בניו וכיון דמתו פטורין לגמרי וא"ת למאי דפרי' דפטורים מחלק המתה מאי שנא מהא דאמר ספ"ק דגיטין (דף י"ד:) הולך מנה לפלוני והלך וביקשו ולא מצאו ואיכא למ"ד יחזרו ליורשי משלח או לשולח לא קשיא כלל דשאני התם למי שנתנה עיקר המתנה מת קודם שבאתי^מצ"ל לידו. וכי יהיב אינש מתנה אדעתא דמקבלי לה מיני' והרי מת קודם והוא לא נתכוון אלא ליתן לו ולא ליורשיו ולהכי הדרא למרא^נצ"ל ואדרבא. ומדרבנן חד טעמא הוא דהולך מנה לפלוני ולא ליורשין קאמר וה"נ במתנה גמורה נתן לבניו אך שהתנה שיתנו לד' בנותיו כך וכך^סצ"ל ולהן. ולהכי קאמ' ולא ליורשיהן וכי היכי דגבי מנה לפלוני ומת המתנה בטילה דלפלוני ולא ליורשיו קאמר ה"נ כשהתנה שיתנו לבנותיו ומתה אחת מהן התנאי בטל לגבי דידה דלא שקלה^עצ"ל דלה. ולא ליורשין קאמר. ע"כ לשון מורי שיחי':

326

שכ״ז^פארוכות סי' קמ"ג קצרות סי' כ"ג. עריבים עלי דברי דודים מזהב ומפז נחמדים לשונם חרב חדים מעשה חידודים בהרים מקדרים עמקים משדדים הנאהבים והנעימים והנחמדים אלופי ומיודעי ה"ר מנחם וה"ר הלל אשר שאלתוני על אודות ראובן שיש לו חפירה בחצירו ומקלחין כל מי חצירו^צצ"ל לתוכה. ונבלעין במקומן ואותו חפירה סמוכה לחומת אבנים של שמעון וטוען שמעון כשהחפירה מליאה שהמים נכנסין לתוך חומתו ונכנסים המים בביתו והשיב ראובן אותה חפירה החזקתי בה יותר מכ"ד שנים ולא מחית בי מעולם והשיב שמעון כי לא הזיק לי עד עתה עכ"ל נ"ל דאם החפירה מופלגת מן החומה טפח בהא לית דין ולית דיין דפשיטא דבהכי סגי כדתניא בהדיא פ' לא יחפור (בבא בתרא דף י"ט:) אבל בכותל של אבנים בכדי שלא יזיק וכמה טפח ואפילו אם לא הפליג טפח ועתה רוצה למלאות גומתו עפר עד שתתרחק חלל הגומא טפח מן החומה בהכי סגיא אע"פ שלא סד בסיד דבעיא היא (שם יט.) אי סד בסיד תנן או וסד בסיד תנן ולא איפשיטא וכל תיקו דממונא לקולא ומספיקא^קצ"לסלא. מפקינן מיני' ממונא ולא כייפינן לי' לסוד בסיד ועוד^רצ"לסדלכל. דלכל זה מכאן מה שכתבתי לרווחא דמילתא מיהו בלאו הכי אפילו לא הרחיק שום דבר אינו צריך להרחיק כלום דכיון שבא מחמת ירושה^שבכ"י ואי וט"ס י. ואית ליה סהדי דדר בי' אבוה כה"ג ואפי' דר ביה חד יומא ואיהו בתר אבוה ג' שנים א"נ איפכא דדר בי' אבוה ג' שנים ואיהו חד יומא טוענין ליורש (שם כג.) מה דמצי אבוהן למיטען ואלו הי' אביו קיים הי' אומר מינך זבינתי' או מחלת לי השתא נמי טענינן לברי' ואע"ג דהתובע נמי הוא יורש המוציא מחבירו עליו הראיה דאע"ג דאבוה דנתבע אלו היה קיים היה צריך לישבע שזה נתנו לו או מכרו לו לדברי רב האי גאון ז"ל ור"י שפסקו שנשבעין על הקרקעות שבועה דרבנן וראי' מפ' הכותב (כתובות דף פ"ז:) מ"מ יתום זה אינו צריך לישבע אפילו שבועה שלא פקדנו אבא^תמכאן עד סוף הענין מובא בתשובת מיי' לס' משפטים סי' מ"ג: שלא תקנו שבועת על היתומים שלא פקדנו אלא ליטול והיתומים מן היתומים והיתומים התובעים יש להם שטר דכיון דהיתומים הנשבעין מוחזקין הן בממון וקיי"ל (שבועות דף מ"ה.) הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ה"ה ביתומים מן היתומים נהי דאינם יכולין לישבע שבועה גמורה לכל הפחות ישבע שבועה שלא פקדנו ויטול אבל לעולם אין להם לישבע שבועה שלא פקדנו לפטור ואם אדם אחר תובעו ואומר אביכם היה חייב לי ואין לי שטר פטורין בלא שבועה וראייתי מהא דאמר פ'^אצ"ל כל הנשבעין דף מ"ח. (גט פשוט) וכן היתומים^בנר' דט"ס הוא. (מן היתומים) לא יפרעו אלא בשבועה והוינן בה ממאן אילימא מלוה השתא אבוהן שקיל בלא שבועה ואינהו שקלי בשבועה השתא ק"ל לישני לעולם מלוה וכגון דטעין לי' אישתבע לי דלא פרעתי לאבוכן דאלו אבוהן כה"ג^גצ"ל הי' צריך לישבע. שבועה ודאית והיתומים ישבעו שבועת יורשין אלא ש"מ דלא תקינו שבועה על היתומים אפי' ליטול אלא ביתומים מן היתומים ומשום טובתם דיתומים הנתבעים ואפי' לר' אלעזר דפליג ארב ושמואל ואמר הפוגם את שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין (שם.) אלמא אע"ג דהנתבע אינו יתום אפ"ה היתומים נשבעין ונוטלין ה"מ התם דנשבעין כדי ליטול והשבועה היא לטובתם דאלו לרב ושמואל כיון דאין יכולין לישבע שבועה שנתחייב מפסידין לגמרי דאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו נמצא דלר'^דבהכ"י אליעזר וט"ס. אלעזר דאמר נשבעין דהוי שבועה כדי שיטלו דאלו לא היו נשבעין לא היו מוציאין ממון מספק בלא שבועה אבל כשהיתומים נתבעין לא תקנו עליהם שבועה ממ"נ דאלו לא תבע את אביהם וכו' כמו שהוכחתי לעיל דאין צריכין לישבע ולפטור ואם תבע את אביהם בחייו ולא הספיק לישבע עד שמת ואחר פטירתו תובע את היתומים פטורים כמו כן דלא תקינו שבועה על היתומים לרעתם דאלו לא ישבעו אפ"ה מספיקא לא מפקינן ממונא מינייהו וזה אין להקשות אמאי לא מוקי מתני' דוכן היתומים לעולם אמלוה וכגון דקא"ל בחיי אבוהן אישתבע לי דלא פרעתיך ולא הספיק לשבע עד שמת והשתא היתומים צריכין לישבע וליטול כיון דאבוהן נתחייב שבועה וכו'^הצ"ל דהא ודאי לא מצי לאוקמי הכי לדב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו. כ"ה בדפוס. עוד יש לי ראיה ברורה דהיתומים אין צריכין לישבע כדי ליפטור דכל מילתי' תקנתא דרבנן ולא תקנו תקנתא להרע ליתומים מדאמר פ' הניזקין (גיטין ד' נ"ב.) גבי משיכה יתומים הרי הן כהקדש ואי משיכה להם טובה יותר ממעות אמרינן משיכה קניא להו ואי מעות עדיפא להו מעות קני להו ומה שכתבת שאביו של ראובן לקח הקרקע מישראל ואותו ישראל לקח מן הגוי אין זה הבא מן הגוי הרי הוא כגוי (ב"ב ד' ל"ה:) שהרי אין מערער ואומר גזלה ממני ועוד אפי' טוען המערער גזלה עכו"ם ממנו והוא חפר החפירה כיון^וצ"ל ששהתה ביד ישראל כו'. (שיש התם בור) ישראל שלקח ג' שנים או חד יומא ושהתה ביד בנו ג' שנים טוענים ליורש ואמרינן שאביו לקחה מישראל אחר מידי דהוי אגזלן דאין לו חזקה ובנו של גזלן יש לו חזקה כי^זצ"ל לא. אתי בטענתי' דאבוהן (שם ד' מ"ז.) ונאמן בלא שבועה כדפי' לעיל מאיר בר ברוך שיח':

327

שכ״ח^חארוכות סי' תקס"ט קצרות סי' רפ"ו מרדכי יבמות פ' י"ב סי' ס' ס"א. תשובת מיי' הל' אישות שי' י"ד. וששאלת על יתומה קטנה שנתקדשה ורוצה למאן מי סמכינן אעדות נשים שהיתה בת י"א ולא נכנסה לשנת י"ב ונ"ל דודאי סמכינן כיון דלא בעל ואפי' היתה גדולה אין כאן אלא קידושי דרבנן והימנום רבנן בדרבנן ואע"ג דלענין חליצה^טצ"ל דהויא. הויא דאורייתא מהימנינן אפי' באשה ואפי' בקרוב^יצ"ל בפרק. ובפ' החולץ (דל"ט:) לימא דהא אשת^כצ"ל המת והחולץ אחוהי דמיתנא כו'. החולץ אחותי דמיתנא ה"מ במילתא דעבידא לאיגלויי אבל בכה"ג דאי בעל הוי ספיקא דאורייתא לא סמכינן אנשים ומשמע ר"פ בא סימן (נדה ד' מ"ח:) דנאמנת אשה להחמיר ולא להקל מיהו בנדון זה שלא בעל סמכינין עלייהו כדפסקינן ס"פ יוצא דופן (נדה ד' מ"ו.)^לצ"ל הלכתא הלכך אין חוששין שמא נשרו היכי דלא בעל לאחר זמן תלינן להקל וכ"ש דסמכינן אנשים המעידות שאינה בת י"ב ואפי' בתוך י"ב ממאנת דפסק ר' הלכתא תוך הזמן כלפני הזמן וכמו שפסק ר"ח ר"פ בא סימן (נדה ד' מ"ח:) כר' שמעון דאמר תוך הפרק כלפני הפרק ואפי' לר"ת שפסק כר' יהודה ה"מ תוך הפרק דהיינו יום אחרון של שנת י"ב תדע מדשינה בלשון דלעיל קאמר תוך הזמן והכא קאמר תוך הפרק דמשמע סמוך לפירקן אבל כל שנת י"ב חוץ מיום אחרון אפי' הביאה שתי שערות שומא נינהו וממאנת ועוד ראיה דסמכינן אנשים דפ' המדיר (כתובות ד' ע"ב.) דקאמר התם הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עלי' וכ"ש דנאמנית למיאון אבל עוד משמע שאינן נאמנת מפ' ה' אומר (ד' ס"ד:) דקאמר התם זה בני בן י"ג שנים נאמן לנדרים ולא למכות ועונשין משמע ה"ה לענין מיאון ואפי' לא בעל שמא אינה נאמנת מאיר בר ברוך שיחי':

328

שכ״טאשר שאלת למ"ד (שבת ד' פ"ו: עיי"ש.) בשבת ניתנה תורה לישראל האיך חזרו לאחריהם י"ב מילין (שם ר' פ"ח:) הא לא קשיא דאפי' למ"ד תתומין דאורייתא (עירובין ד' י"ז:) מוקפין היו ענני כבוד^מצ"ל והוי כמחיצת בני כו'. ממחיצת בני אדם דאמר פ' מי שהוציאוהו (עירובין ד' מ"ג:) יעשו לו מחיצת בני אדם לכנס גבי נחמי' ברי' דר' חנילאי ואע"ג דעננים של עכשיו אינם נחשבין בממש^נצ"ל עננים שלהם שאני שהקיפן כו'. שהקיפן הקב"ה להגן מפני האומות ובכל מקום שהיו הולכים היו ענני כבוד עליהם וקרנינו תרום בכבוד שמשון בר אברהם זלה"ה:

329

ש״ל^סארוכות סי' תתקצ"א תשו' מיי' לס' משפטים סי' כ"ח שו"ת הרשב"א סי' תתס"ג. אשר שאלת על ד' וה' כיסין אשר בתיבתך^עצ"ל משלך ומשל אחרים. ולקחה בתך אחת מהן ואינך יודע מאיזה נר' בעיני כיון^פצ"ל שלקחה מקבוע. שלקוח בקבוע כמחצה על מחצה דמי (כתובות ט"ו.) ולא אזלינן בתר רובא ואין לי לחלק בין נפקד לאחר ולדמותו לנמצא ביד עכו"ם^צצ"ל כיון. שישראל לקחו מן הקבוע וכ"ש כיון שבתך לקחה הכי דינא שהיא כמו נפקד שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו^קצ"ל הוא. מפקיד (ב"מ ד' ל"ו:) וכיון דהוי פלגא דמי לאחד שהפקיד^רצ"ל טלה. טלית אצל בעל הבית (בכורות ד' י"ח.) דאמר המוציא מחבירו עליו הראיה:

330

של״א^שעי' לעיל סי' קע"ח. ומהאי טעמא נמי יש להתיר ללבן^תצ"ל ביו"ט: אותה פלטאירא שאופין תחתי' פלדון או פשטידא ולא מיבעיא מבשר לגבינה ומגבינה לבשר דלא מתקן הוא כלל שלא נאסרה אלא אפי' נאסרה שאפו תחתי' פשטידא של עכו"ם^אועי' בהגמ"י פ"א מהל' יו"ט סי' ה' שפסק להיפך בשם סמ"ק. שרי ללבנה על האור כדי לאפות תחתי' דבר של היתר דלא מיחזי כמתקן כיון דאפי' היתה מותרת רגילות הוא לחממה על האור כשבאין לאפות תחתי' שמשון בר' אברהם זלה"ה:

331

של״ב^בתשובת מיי' להל' אישות סי' ט"ז קצרות סי' קפ"ה ראשיתה שו"ת הרשב"א סי' תתס"ד תתס"ה תתס"ו. מורי הר"ם נשאל על אשת ראובן שקיבלה עליה בחרם במעמד אנשי עירה וכתבו שטר על החרם וחתמו עליו כל אנשי העיר ועתה עברה על החרם פעמים ושלש ויש עדים בדבר ועתה אנו מסופקים במה שאמרו חכמים עוברת על דת צריכה התראה (סוטה ד' כ"ה.) להפסידה כתובתה אם התראה בשעה שעברה על החרם בעי כמו דיני נפשות משום דמציא למימר אישתלאי (כתובות ד' ל"ג. סנהדרין ד' מ':) ונר' לומר דלא דמי דמה שעוברת על דת כגון מאכילתו דבר שאינו מעושר צריכה התראה אפי' אם כן הוא שצריכה התראה בשעת מעשה לפי שיכולה לומר לא ידעתי שהפסדתי כתובתי בשביל זה אבל כגון זו שהתרו בה בשעת קבלת החרם ואמר לה אם תעבור על החרם אז תפסידי כתובתך בזה א"כ ידע ומחלה אם תעבור מאחר שקיבלה עלי' ולא אתני' לומר אם אשכח כמו שלמדתנו שבכל דבר הרגיל דהוה לי' לאתנוי' ולא אתני איהו דאפסיד אנפשי ועוד תודיעני אם^גבהכ"י יורש וט"ס. מגרש אותה בע"כ כדאמר בפי' המדיר (כתובות ד' ע"ב.) אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת מאחר שרגילה בכך גם בעיא היא בפ' ארוסה (סוטה ד' כ"ה.) אם רצה הבעל לקיימה אי מצי לקיימה או לאו אבל הא פשיטא לי' שהנשים שעברו על דת ואיבדו כתובה שמגרש אותן בע"כ אם ירצה והאלפס פסק דכופין להוציא היכא דרגילה בכך וגם יש בירושלמי (כתובות פ"ז הל' ו' וע"ש.) אפי' יש בכתובתה אלף זוז נוטלות בלאותיה שבפניה ומוציאה לשון מוציאה משמע בע"כ גם בתשובת ר"ת יש שפעם ראשונה אין כופין אותו להוציא אפי' אם תעבור על דת ומשמע אין כופין אבל אם רצה יגרשנה בעל כרחה. תשובת מורי. נראה לן דבר פשוט דאפי' את"ל דעוברת על דת צריכה התראה מ"מ סגי בהתראה אחת ואם עברה אח"כ על ההתנאה אע"פ שלא התרו בה בשעת מעשה תצא שלא בכתובה דאי לא תימא הכי נמצאת מכשילה לבעל דכי מתרי ודאי תאמר לא תעשה עוד כדי שלא תפסיד כתובתה ותחזיר אח"כ לקילקולה ותכשילנו וכי יטרח הבעל להעמיד עדים על כל קלקול וקלקול ואפי' כשיעמיד עדים לא יוכל כי בפני עדים תאמר אישתליין ואח"כ תחזור לקילקולה ועוד ראיה דהדברים ק"ו דהא אע"ג דפשיטא דאין משקין אותה בלא קינוי והתראה אפ"ה מספקא לן אי בעי קינוי והתראה להפסיד כתובתה א"כ קינוי והתראה שלא בשעת מעשה דפשיטא לן דמהני להשקותה וכן מוכחת^דצ"ל כל ההלכות. הלכות וההיא שמעתא גופה מוכחת כן דקאמר מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה וכ"ש דחשיב קינוי והתראה לענין להפסיד כתובתה אע"ג דבעיא התראה ועוד יש ראיה מדמייתי החם ואלו שב"ד מקנין להם וכו' עד ולא להשקותה אלא להפסידה כתובתה אלמא דקינוי והתראה דלהפסידה כתובתה הוי דומיא דקינוי להשקותה וגם משמע מלשון רבי' משה בר מיימין (פכ"ד מהל' אישות הל' ט"ו.) דיכול לגרשה בע"כ^הצ"ל והרשות. הרשות בידו. ושוב חזרו ושאלו ראובן הביא עדים לפנינו שעברה על החרם גם היא הביאה עדים שגם הוא עבר על החרם והנה פסקנו שאינה נקראת עוברת על דת להפסידה כתובתה אלא שמתכוונת לעבור דומיא דראשה פרוע משמשתו נדה מאכילתו דבר שאינו מעושר^וצ"ל אבל כאן כיון דהוא עובר גם היא מורה התירא לעצמה ואינה מתכונת לעבורה וכ"ה בתשו' מיי'. ועוד עוברת על דת צריכה התראה כי היכי דתיהדר בה כדאיתא פ' ארוסה והיינו בשעה שעושה מעשה עבירה דומיא דמשמשתו נדה אמנם בנדון זה לא היתה התראה וקבלת חרם לאו^זהתראה היא כי אז הי' בדעתה לקיימה כו'. כ"א היה בדעתו לקיימה ושכחה אותו כדאיתא גבי עדים (כתובות ד' ל"ג.)^חצ"ל זוממין. אמרי אישתלויי אישתליין וגלוי לך^טצ"ל שריב"א ועי' לעיל סי' ק"ג. שיב"א פסק בשבועות שמקבלי ארמות ועברו על החרם אין לפוסלן שבשעת החרם היה בדעתן לקיימו גם הכא נוכל לתלות ששכחה החרם וא"ת הלא מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ואע"פ שיש ימים הרבה בינתים והיה לן למימר ששכחה ההתראה שאני התם שקינא לה כשנסתרה וסתירה תחילת טומאה הואי והיינו בשעת מעשה כי היכי דתיהדר בה כי יחוד אסרה^יצ"ל תורה. ואין כאן ראי' בנדון זה: תשובת מורי עודני מחזיק לקיים^כבכ"י דבריו וט"ס: דברי דע"כ לא בעיא התראה בשעת מעשה כמו שהוכחתי שמקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ופירש"י בפ' הבא על יבמתו (יבמות ד' נ"ח.) על סתירה שנסתרה לאחר שנישאת ואע"פ שרש"י פי' שם פי' אחר דמיירי שקינא לה כשהיא ארוסה ואיסתתר כשהיא ארוסה וקמשקי לה כשהיא נשואה פר"י דפי' ראשון עיקר והכל עמך והכי איתא בהדיא בפ' ארוסה (סוטה ד' כ"ו.) המקנא לארוסתו ולשומרת יבם שלו משכנסה נסתרה או שותת או לא נוטלת כתובה אלמא אף על גב דהקינוי היה קודם הסתירה הרבה מהני להשקותה על ידי ההוא קינוי כ"ש דמהני להפסידה כתובתה כמו שכתבתי כבר ומה שכתבת דומיא דמשמשתו נדה משמשתו נדה נמי לא בעי להתרות בשעת מעשה אלא כשהיא עוברת פעם אחת שוב מתרה בה בעדים והזהרי שלא תעברי עוד ואם תעברי תפסדי כתובתך^לצ"ל ותצא. והתנאי בלא כתובה ואם יש עדים שראוה שעברה תצא בלא כתובה אע"פ שלא חזרו והתרו בה פעם שנייה בשעת מעשה^ממכאן עד אעפ"י שלא התרו בה בשעת מעשה כפול בהכ"י וט"ס הוא: מידי דהוי אקינוי שאדם מקנה לאשתו אל תסתרי ושוב ראה שנסתרה אע"פ שלא התרו בה בשעת מעשה משקה אותה ולא מציא למימר אישתליין וכ"ש הכא לגבי כתובה דלא מציא למימר אישתליין אמנם יש לדקדק במה שכתבת שהיא הביאה עדים שגם הוא עבר על החרם אם אותם עדים שהביא הוא שהיא עברה על דת היינו מזה שנודרת ואינה מקיימת ועוברת חרמות נ"ל שאינו יכול להוציאה דטעמא מאי אמור רבנן נודרות יוצאת בלא כתובה דמצי למימר אין אשה אלא לבנים (כתובות ד' נ"ט.) ובעון נדרים בנים מתים (שם ד' ע"ב.) וכיון שגם הוא עובר חרמות ההוא גברא לא בעיא בני ואין טענתו טענה וגרסינן בירושלמי (שם) ניחא לי כולהון דאית לי' בהון נודרת ואינה מקיימת מאי אית לי' בה יכול לומר^נצ"ל אי. איפשי באשה נדרנית שקוברות את בניה הרי משמע מירושלמי דטעמא משום בני אבל אם עדים מעידים עלי' שעוברת על שאר דת משה ויהודית אע"פ שהוא עובר חרמות החשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה כולה (בכורות ד' ל':) ויכול להוציאה בלא כתובה בעל כרחה דאיכא למימר נהי דעבר עבירה שעבר על החרם מ"מ לא היה בא על הנדה אם משמשתו נדה תצא בלא כתובה או בשביל דבר אחר משאר מילי דמיקיימי בהו עוברת על דת משה ויהודית ויכול לגרשה בע"כ ואין צריך הסכמות קהילות שהרי גדולה מזו כתב רבי' משה אבן מיימון וזה לשונו (שם הל' ט"ז.) עוברת על דת משה ויהודית או שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא ואע"פ שלא יוציא אין לה כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אנא על בנות ישראל הצנועות^סבהכ"י אלא וט"ס. אבל הפרוצות אין להם תקנה זו ותהא קלה בעיניו להוציאה^עכנראה הוא כפול מיותר. (וכן פירש"י להשקותה כשהיא נשואה אם תסתור לאחר נישואיה שותה ע"י קינוי של אירוסין) מאיר בר ברוך שיחי':

332

של״ג^פהביאו הרא"ש כאובות פי"א מרדכי שם סי' רנ"א תשובת מיי' להל' אישות סי' כ"ז. וששאלת על אלמנה שתפסה כל ממון בעלה למזונותי' ואמר בפ' אלמנה (כתובות ד' צ"ו.) אלמנה שתפסה למזונות מה שתפשה תפסה ומעשה בכלתו של ר' שבתי שתפסה דסקיא מליאה מעות למזונות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה הא לכם תשובת ריצב"א לרבי' שמשון אחיו. על עסק אלמנה אחת שתפסה יותר מכדי כתובתה דמאחר דקיי"ל פ' אלמנה שאין מוכרין קרקעות למזונות בפעם^צצ"ל אחד. בפעם כ"א לצורך י"ב חודש אם תפשה יותר מיכן מוציאין אותן מידה וזה לשונו מה שכתבת אחי כיון דתבעה מזונות מה שתפסה יכולה לעכב אפי' כמה וכמה מההיא דפ' אלמנה ודירושלמי (פ' אלמנה.) לפ"ז לא שבקית חיי לכל בריה דנשים שהן גבירות ויש להם בנים קטנים יקחו הכל בלא יתבעו לעולם כתובתם ותתפוש הכל בשביל מזונות. וכן שאינם גבירות אם יש מטלטלין מזומנים בתוך הבית או כסף או זהב יקחו הכל אלא כך יש לפרש הירושלמי א"ר יוסי בן בון מכיון שעתידה לגבות כתובתה אפי'^קצ"ל חוי. וכן לקמן צ"ל חוי. חזי מה שבידך לא אמרינן לה משמע הא אם אינה עתידה לישבע בסוף אמרינן לה חזי א"כ כיון גם^רצ"ל גם כאן. שלקחה הכל ואינה עתידה לישבע בסוף כדי לגבות כתובתה שהרי תפסה יותר אמרינן חזי ומוציאין מידה כל המותר על מזונותיה הראויין לה לי"ב חודש כי יותר אין ראוי לישאר תחת ידיה ממה שראוי למכור בבת אחת בקרקעות ולא עדיפי מקרקעי ממטלטלי ובהאי שיעור אמרי מה שתפסה תפסה ואלף זוז דקאמר לאו דוקא א"נ עשירה שראויה לכך לי"ב חודש א"נ מה שתפשה תפסה ראוי לפרש אפי' ביותר מי"ב חודש ובלבד שתפסה פחות מכתובתה^שצ"ל שסופה. שאין סופה לישבע והא דקאמר אפי' מה שבידה לא אמרינן חזי היינו דידעינן דלא תפסה יותר מכדי כתובתה^תצ"ל אבל אם תפסה יותר נראה דמוציאין כו'. דמוציאין מידה עד כתובתה לכ"ע ויתנו לה מזונות כראוי לי"ב חודש ומי"ב חודש לי"ב חודש ובכך יסלקוה לבד מכתובתה עכ"ל והשתא לפי דבריו אחרי שהיתומים אומרים שתפסה יותר מכדי כתובתה היה לנו להשביעה אמנם לפי דברי רבי' שמשון אחיו אפי' תפסה יותר אין להשביעה וכן משמע מדברי רבי' משה בר מיימון זצ"ל (פי"ח מהל' אישות הל' י'.) וז"ל אלמנה שתפסה מטלטלי כדי שתזון מהן בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו אפי' תפסה ככר זהב אין מוציאין מידה אלא שכותבין עליה ב"ד שתפסה ופוסקין לה מזונות ומחשבין עמה והיא ניזונית ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות יותר ויקחו היורשים את השאר עד ואם הניח בעלה מטלטלין ולא תפסה אותן^אצ"ל היורשין. והיורשין נוטלין אותם ומעלין לה מזונות ואינה יכולה לעכב ולומר יהיה המטלטלין מונחים בב"ד עד שאזון מהם שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות ואפי' היתנית עליהם בפירוש שתזון מן המטלטלין אינה מעכבת^בצ"ל וכזה. ובזה דנין תמיד בכל בתי דינין אבל אם הניח קרקע יכולה היא לעכב עליהם שלא ימכרו ואם מכרו אין מוציאה מיד הלקוחות שאין האשה והבנות ניזונין אלא מנכסים בני חורין עכ"ל ואחר שכתב ואפי' תפסה ככר זהב ש"מ דתפיסה למזונות מהניא אפי' ביותר מכדי כתובתה דלא מפקינן ופשט הירושלמי דקאמ' אלף זוז וגמ' דידן דנקיט דיסקיא מליאה מעות משמע נמי הכי דאפי' טובא מכדי כתובתה לא מפקינן וטעמא הוי דלא ידעינין כמה תחי' וכמה תצטרך למזונות כי שמא יאבדו או שמה תחלה ותצטרך לרפואות שאין לה קצבה שהיא בכלל מזונות (כתובות ד' נ"ב:) וכיון דאפי' תפסה יותר מכדי כתובתה לא מפקינן א"כ למה לנו להשביעה השתא הרי לא מצינו שום שבועה כזו נשבעין ולא משלמין אשכחנא נשבעין ונוטלין ידענו אבל בנדון זה שבועה זו למה לא ליטול ולא לפטור מעכשיו אמנם אם אחר זמן תבא לתבוע מזונות ותאמר שכבר כלו המטלטלין^גצ"ל שבידה ותבא. (שנדרה בתר') ליטול מזונות מן הקרקע של יתומים או משאר מטלטלי שהניח להם אביהם לא יהבינן לה מידי עד שתשבע שלא עיכבה משלהם ולא נתנה ולא^דבכ"י בירשה וט"ס. ביזבזה דבהא מודה רבי' משה בר מיימון שהרי כתב (פי"ח מהל' אישות הל' י"ט) וז"ל אלמנה שבאת לב"ד לתבוע מזונות יש מי שהורה שפוסקין לה מזונות ואין משביעין אותה ואין ראוי לסמוך על הוראה זו מפני שנחלפו לו הדברים באשה שהלך בעלה למדינת הים ורבותי הורו שאין לה מזונות מן ב"ד עד^הצ"ל שתשבע. שתתבע שהרי זו באה ליפרע מנכסי יתומים ולזה דעתי נוטה וכן ראוי לדין עכ"ל אלמא דכל כה"ג שהיא באה לגבות ולהוציא מזונות מודה דמשביעינן. ושלום מאיר בר ברוך שיחי':

333

של״דפסק מורי ה"ר מאיר על הסח בין שחיטה לשחיטה שחייב לחזור ולברך לפני שחיטה שניה וראי' מפ' הקומץ (מנחות ד' ל"ו.) הסח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך דמשום שסח בינתיים הרי כבר גמר מצותו שבירך ואסח דעתי' הילכך חוזר ומברך ה"נ לענין שחיטה^וצ"ל בין שחיטה: לאידך הוי היסח הדעת אבל שאר מצות שבירך עליהם וסח בינתיים^זצ"ל דלא. לא סגי שלא יסיימנה אין צריך לחזור ולברך שהרי יש לו לגומרה כגון תקיעת שופר ומקרא מגילה וק"ש וכיוצא בהן הואיל וצריך לגומרן לא אסת דעתי' מברכה כי לא יצא^חצ"ל ידי. חובתם עד שיגמור אותם:

334

של״ההעתק. נשאל הר' אברהם בר' יצחק וזאת תשובתו (מנחות ד' ל"ו.) אמר רבה בר רב עולא אמר רב חסדא סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך סח אין לא סח לא והא שלח רב^טבהכ"י הונא וט"ס. חייא ברי' דרב הונא משמי' דר' יוחנן על תפילין של יד מברך להניח תפילין ועל של ראש על מצות תפילין אביי ורבא דאמרי תרוייהו סח מברך שתים לא סח מברך אחת וכתב בעל הלכות הכי על תפילין של יד מברך להניח תפילין ועל של ראש על מצות תפילין אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא סח בין תפילין של יד לתפילין של ראש מברך שלש ומשמע דסבר בעל הלכות דהאי דקאמר סח מברך שתים על של ראש לבד מן הראשונה אבל לא סח מברך אחת על ראש לבד אותה של יד א"נ הכי הגירסא לדעתי' לא סח מברך שתים סח מברך שלש ובין כך ובין כך טעותא היא דכתיב בשימושי רבה דלא מברך אתפילין אלא אחת היכי דלא סח וכן נמי טעותא מה שכתב בעל הלכות מר רב יהודאי דמברך שתים דקיי"ל דאין מברך שתים אלא היכי דסח דכי מעיינית בגמ' הכי חזינן בפי' אמר רבה בר רב שילא אמר רב חסדא סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך ומקשינן סח אין לא סח לא והא שלח רב חייא ברי' דרב הונא משמי' דר' יוחנן ומשני אביי ורבא דאמרי תרויהו סח מברך^יבהכ"י אחת וט"ס. שתים לא סח מברך אחת הילכך לא מברך אלא קודם קשירת תפילין של יד להניח תפילין ומניח של יד לאלתר ואח"כ מניח של ראש ואינו צריך לברך אם לא סח בינתיים ומאן דמברך שתים היכי דלא סח בינתיים טעות הוא דלעולם לא יברך אלא אסח היכי דלא סח והכי אשכחנא (בירושלמי. ברכות פ"ט)^כושם איתא על מצות אבל בתוספתא ברכות פ"ז איתא להניח. דקאמר התם כשהוא לובשן מברך להניח תפילין ש"מ דאינו מברך אלא אחת על שתיהן וכן כתב רב האי גאון זצקו"ל וכן נמי כתב רב אחאי וכן פסק רב אלפס דלא מברך שתים אלא א"כ סח בינתיים וכתב הגאון ר"י בהלכות גדולות בהא מילתא טעותא היא ע"כ דברי הגאון ז"ל שכתב בהלכות תפילין הכי ולי הצעיר מהרבה ימים מסור הדבר לידי דהיכא דלא סח מברך אחת להניח תפילין ומניח של יד ואח"כ מניח של ראש ואינו צריך לברך יותר אם לא סח בינתיים אבל אם סח חוזר ומברך על מצות תפילין דהיינו שתים עם ברכה ראשונה של יד והכי משמע לשון התלמוד:

335

של״וומי שאינו רוצה להניח בביתו דחושש למבואות המטונפות וממתין להניחם עד שיבא לבית הכנסת במקום קדושה ונזדמן לו עניית אמן או יהא שמי' רבא או עניית קדושה בין תפלה לתפלה לפי עניות דעתי נ"ל שטוב לו לשתוק להיות שומע כעונה ויאזין בשמיעה ולא בענייה ואם שגה וענה אע"פ שמפסיק לדבר מצוה חוזר ומברך וכן נמי שמיע לי דאיכא דמפ' בשם ר"ת הא דאמר פ' הקומץ רבה דאדכרנא לעילא אמר רבה בר רב שילא א"ר חסדא סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך סח אין לא סח לא והא שלח וכו' אביי ורבא דאמרי תרוייהו לאסח מברך אחת סח מברך שתים ומפ' לה הכי מברך שתים על של ראש על מצות תפילין ולהניח תפילין לא סח מברך אחת על מצות תפילין לבד על של ראש אבל להניח אינו צריך שהרי נפטר בשל יד שבירך עליה להניח ומי שמפרש זה הפי' מראה בדעתו שמי שאין לו אלא אחת של ראש מברך עליה ב' להניח ועל מצות תפילין ודבר זה לא מצינו בכל המטבעות שצריך שתי ברכות כי מה טיבען של שתי ברכות והלא אין לנו כיוצא בהן בכל המצות חוץ מברכת התורה שמברכין עליהן ג' ברכות אקב"ו לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר בנו ואע"פ^לבהכ"י הן וט"ס. או צ"ל אעפ"כ הן כו' ואין בהן כו'. שהן ג' ענינים אין בהן בכל אחת כאשר יש בשנייה לכן אותו המפ' לא פי' כלום ומן הדין אין לנו לחזור אלא על דעת רבו' הגדולים הגאונים דאינהו נהורי עלמא ואינהו הוו רגילי בהלכות תפילין ובעשייתן ובברכותיהן וכל הלכותיהן וכל דבריהם ע"פ הקבלה וכ"ש דמסתבר טעמייהו. ע"כ התשובה:

336

של״זומה ששאלת על יין קידוש והבדלה אם מברך על הגפן אחריו נ"ל דיין שלפני המזון^מצ"ל הן. דתנן בפר' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ב.) יין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון וה"ה שפוטר יין שבתוך המזון וא"כ אין לו לברך על יין קידוש על הגפן שהרי הוא פוטר אותו^נבהכ"י בתוך שהמזון וט"ס. שבתוך המזון ואע"ג דפליגי התם (ד' מ"ב:) רב נחמן ורב ששת ביין של תוך המזון אם פוטר אם לאו משום דזה לשרות וזה לשתות אותו שבתוך המזון לשרות אכילה במיעיו ושלאחר המזון לשתות מ"מ אותו היין שלפני המזון שהוא לשתות^סצ"ל פוטר. דסברא הוא דלשתות עדיף מלשרות דעיקר שתיית יין לשתות^ענר' שצ"ל ומשום הכי לשתות כו'. וא"ה אין לשתות פוטר לשרות וגם נ"ל שכן פסק ה"ר יוסף^פוהוא בתוס' דף מ"ב ב' ד"ה ורב ששת וצ"ע דיין של כו'. ויותר נר' שצ"ל דברכת יין כו'. בברכות של יין של הבדלה פוטר היין שבתוך המזון אך אין תוספות עתה מוכנים לפני והואיל וכן הוא אין לו לברך על של הקידוש על הגפן להפסיק בינו ובין יין שבתוך המזון ועוד בלא יין שבתוך המזון יין שלאחר המזון מיהא פוטר כדתנן בהדיא במשנה וגם משמע שאין לברך על היין של קידוש אפי'^צצ"ל על. אלא של הבדלה שאין לברך במקום סעודה אם הבדיל בשעה שיושב על שולחנו יוצא ידי יין והכי משמע בערבי פסחים (ד' ק"א.)^קצ"ל גבי. ועי' תוס' ברכות שם וברא"ש וזה גם כונת המח'. והוא מקשה גם מרב. והלשון משובש מעט. גם אותן בני אדם שקידשו בבית הכנסת ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו^רצ"ל דסבר דיש קידוש שלא במקום כו'. סבר דאין קידוש אלא במקום סעודה ואפ"ה הם יוצאין אי לאו משום דשינוי מקום צריך לברך^שצ"ל וכן הא דאיתותיב ר"י הוי רק משום כו'. והאי דאיתותב ר' יוחנן משום שינוי מקום שאמר אין צריך לברך וליתא כי אם דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן:

337

של״חועל היין שבתוך המזון אין ר' נוהג לברך אחריו אמנם ביין שלאחר המזון מספקא נר' אם צריך ברכה לאחריו דשמא הוי דברים הבאים שלא מחמת סעודה וטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם (ברכות ד' מא:) ומיהו^תאולי צ"ל נראה דיין. יין מיקרי דברים הבאים מחמת הסעודה:

338

של״טועל הקנטליאוש ואובליאוש היה אומר ר"ת דשרי לברך עליהם המוציא דהואיל ובלילתן קשה מתחילתן וכן חייבין בחלה אבל נילש מברכין עליהם במ"מ הואיל ובלילתן רכה וליל פורים לא חשב קבע סעודתי' עלי' שאין אנו אוכלין אותו לשובע אלא לטיבול ותענוג אבל אי קבע סעודתי' עלייהו יכול להיות דמברכין עליהם המוציא כמו טרוקנין דמר זוטרא קבע סעודתו עליהן ומברך המוציא (שם ד' ל"ח.) ונכון הוא ליקח ככר לברך עליו כשרוצה ליקבע סעודתו עלייהו לצאת מידי ספיקי יודע לך אדוני כי השיבותי על כל דבר ודבר והתחלתי אחורי כתבך ושלומך מיהרני ולא יכולתי לכתוב כל אורך והוצרכתי לכתוב בקצרה ושמחה ואורה לך אלחנן והיכא דאין דעתו לשתות בתוך הסעודה נר' שיש לו לברך על הגפן וכן בקידוש אך אין רגילות בשבת שלא לשתות בתוך הסעודה ואין נ"ל סברא מה שכתבתי למעלה כיון דאלו שותה נמי יהא פטור מעל הגפן דהא אפי' אם אירע שישתה באקראי לא יפטור מלברך באותו של הבדלה כ"א דוקא היכא דקובע סעודה על היין דומיא דשבת ויו"ט. ואפי' של הבדלה יפטור אותו של סעודה כיון שבדעתו לשתות. וה"ה בחול אם יש לו יין:

339

ש״מ^אארוכות סי' תנ"ב. הגמ"י פ"ב מהל' שבת סי' א'. ואשר שאלת מה יעשה אביך על אשר נשתתף עם העכו"ם להניח שדות ושוורים שלו נגד שדות ושוורים^בצ"ל של עכו"ם. נר' בעיני אם לא בעבור שוורים בעבור שדות אין לחוש על שום חשש איסור כיון דהעכו' אריסותי' קעביד וקיי"ל כרשב"ג (ע"ז ד' כ"א:) דמתני' כוותי' אתיא דשרי להשכיר שדות ולית הילכתא כוותי'^גצ"ל דר'. כר' שמעון בן אלעזר דלית לי' אריסיתי' קעביד. וכמדומה אני שר"ת התיר אף רחיים ופורני. אבל מחמת שוורים יש איסור בדבר דאדם מצווה על שביתת בהמתו (שם ד' ט"ו:) ואין אני רואה תקנה להתיר אם לא שימכור אותו לעכו' האריס או יתן לו במתנה או ילוה^דבהכ"י לו גוי וט"ס. לעכו' אותן שוורים בהלואה ולא בשאלה שיהא רשות ביד עכו' להוציאם שלא ברשות ישראל ועוד יש למצוא תקנה כגון שיזקוף הדמים על העכו"ם במלוה ויחזיר העכו' וימשכנם ביד ישראל ולא ימשכנו להרהינו אצלו אלא שיעשה אפותיקו כל זמן שלא יפרע לו מעותיו דבענין זה לא יצאו מרשותו כלל ואפי' אם ירהין אצלו יש להתיר אלא שלא יאמר לו מעכשיו. וקיי"ל^הבהכ"י כרב וט"ס. כרבא (פסחים דף ל':) דאמר מכאן ולהבא הוא גובה. ושלום יצחק ב"ר אברהם תנצב"ה:

340

שמ״אאע"פ שאיני כדאי איני רשאי למשוך ממצות אבי העזרי מה שפסק מורי להתיר סחורת נבילות וטריפות לעשות בהם סחורה וסמך על מה שפסק^וודבר זה לא ראוהו האחרונים ועיין רל"ח ביו"ד סי' קי"ז. בירושלמי כר' יהודה דאמר ובלבד שלא תהא אומנתו בכך לא פסק ולא חידש בירושלמי אלא^זצ"ל כפסק גמרא דידן. בפסק גמר דין דפ' זה בורר דפסק ר' אבהו הלכה כר' יהודה (סנהדרין כו:) אסוחרי שביעית לפוסלן לעדות אבל בסחורת דברים האסורים לא פסק מידי ופי' בירושלמי הלכה כר' יהודה דמתניתין דזה בורר דמייתי תמן תנינן ומסקינן תמן אמר ר' אבא בר זבדא א"ר אבהו בש"ר אלעזר הלכה כר' יהודה דמתני' תמן^חצ"'ל פי'. דפ' זה בורר אף הכא כך^טנר' דט"ס הוא. אבל בסחורת דברים האסורים שמחלק בין יש לו אומנות שלא הוא ובין אין לו נלמד משם לכאן דהלכה כמותו א"ר יהודה בר בון^טנר' דט"ס הוא. מלכות אונסת פי' גבי סוחרי שביעית נקיל כר' יהודה מפני אונסין כדמפ' בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ו.)^יבהכ"י מי שרבו וט"ס. משרבו אונסין מאי ניהו ארנונא ותני עלה בתוספתא דזה בירר ר' מאיר היה קורא אותם אוספי שביעית כלומר וכשרים ור' יהודה היה קורא אותם סוחרי שביעית ופסולין ובכולן היה ר' יהודה אומר אימתי כשאין לו אומנות אלא הוא פסולין ואין חילוק בין אוספי שביעית לסוחרי שביעית שמחמת אונס מלכות עושין ומי שלא הי' לו תבואה היה קונה הילכך מכשירין אפילו סוחרים כשיש להם^כצ"ל אומנות אחרת. אבל בשאין להם אומנות אחרת אלא הוא הרי אומנתי בכך ולא אונס מלכות הכא בסוחרי דברים האסורים אין אונס מלכות לא קיי"ל כוותי' אלא לעולם אסור כרבנן אע"ג דלפי סוגיית הירושלמי פ' זה בורר^לאולי צ"ל דקאמר התם תמן (ר'בא כו' הלכה כרבי יהודה ומדקאמר שם תמן) משמע דקאי אמשנה דשביעית בסחורת דברים האסורים. אין קפידא בזה שגם פעמים כו'. והאבי העזרי היה סובר דפסק הלכה כר"י בסחורת כו' ובעי אם גבי שביעית בסנהדרין הלכה כמותו ומשני תמן אין כו' ברם הכא המלכות אונסת פי' גבי ציידי עופות המלכות אונסת. ועי' ר"ש. ועי' ברא"פ ופני משה שדבריהם רחוקים. שגם פעמים רבות נמצא גם בתלמוד שלנו בין הכא להתם להחליף^מברכות דף י"ז ב'. ועי' גם ברא"ש שבועות פ"ו שכתב שדרך הירושלמי להחליף בין תמן להכא. ובירושלמי דפ' זה בורר איתא גירסא זו^ננר' שהוא מותר או שצ"ל אמתני'. (דמתני' דזה בורר) דפסיק כר' יהודה ר' אבהו בש"ר אלעזר^סנר' שהי' גירסתו בירושלמי סנהדרין כך שהביא שם גם משנה דמס' שביעית אחר שפסק הלכה כו'. וא"צ לדחוק בדחוקים גדולים. קודם שהובא משנת שביעית ותו^ענר' שצ"ל דדייקינן דגמ' דידן כו'. אולי מדמקשה והרי שרצים כו' ותנן כו' שנזדמנו מותר כו' יותר הי' לו להקשות מר"י דמיקל טפי אלא משום דלא ס"ל כוותי' וכן מה דמקשה א"ה אפי' לכתחלה כו' משמע דסבר כרבנן. ואפשר שכוונתו דמשם מוכח דלא כהאבי העזרי דגבי ציידי עופות המלכות אונסת דא"כ מאי מקשה משרצים ודילמא משום חיי נפש וכמ"ש הר"ש והתיו"ט במס' שביעית שם וע' סנה' שם. דהתם דייק בגמ' דידן בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ג.) אסר לה^פנראה שצ"ל ובין ת"ק לתנא בתרא דהיינו וחכמים אוסרין נר' דא"ב דאפי' נזדמנו אוסרים חכמים: וכן לתנא קמא לתנא בתרא וחכמים אוסרין ונר' דאיכא בינייהו דאפילו נתמנה אוסר ת"ק. שמחה בר' שמואל נ"ע:

341

שמ״ב^צארוכות סי' תר"ל ובמרדכי שבועות הל' נדה סי' תשל"ז ובשניהם רק ראשית התשובה. אשר שאלת על האשה שבשעת צרכיה רואה דם על המים כמו קרטין כחול ואינם אדומים אלא דוהה חזרנו על כל צדדין ולא מצאנו לה היתר אם בכל פעם כשהיא עושה צרכי' ובודקות עצמה אח"כ בקינוח רואה דם בעד דאע"ג דקיי"ל כר' יוסי דאמר בין עומדת בין יושבות טהורה כדפסיק שמואל בפ' האשה (נדה ד' נ"ט:) ה"מ כי נמצא דם בספל דאין דרך דם מקור לבא עם מי רגלים אלא ודאי דם מכה הוא אבל אם בדקה אח"כ וראתה דם ודאי אינו אלא מן המקור כיון דלא אתא ממש עם מי רגלים כדפרכי' פ' האשה (שם) גבי יושבת לר' מאיר אמאי טהורה דלמא בתר דתיימו מיא אתא אלמא כל היכי דאיכא למיתלי לחומרא תלינן ולא מטהרינן אלא היכי דאיכא למימר בודאי לא מן המקור בא ואע"ג דאיכא למידחי ה"מ לר' מאיר דמחמיר אבל לר' יוסי דמיקל לא מחמרינן נמי בהא אין נראה לומר כן כיון דבודאי בתר דתמו מיא אתא^קצ"ל אפי' דאפי' לר' יוסי טמאה דע"כ לא פליג ר' יוסי אלא היכי דנמצא דם על המים בספל דודאי לא אתי דם מקור עם זינוק מי רגלים אבל בתר דתמו מיא מודה דטמאה ואף היכא דאתאי עם מי רגלים ונמצא בספל זימנין דמטמא ר' יוסי היכא^רבהכ"י אשר לפני נמצא פה חלק כדי שורה אחת וכתוב שם שכן הוא בהעתק אשר לפניו. ונר' שצ"ל היכא דיושבת ורואה בתר דתיימו מיא. דמשמע דבאשה כו'. ויותר נר' דתיבת היכא ט"ס וצ"ל דמטמא ר"י דמשמע דבאשה כו' דמשמע דבאשה יושבת סבירא לי' לגמרי כר' מאיר וליכא פלוגתא בינייהו ביושבת וא"כ כי היכי דלר' מאיר לא מטהרינן ביושבת אלא במזנקת^שצ"ל אבל בתר כו' דם טמאה ה"נ לר"י וכ"ש כו'. או שצ"ל במזנקת ה"נ לר"י וכ"ש בתר דתיימו כו'. בתר דתמו מיא לגמרי ובדקה בעד ומצאה דם טמאה וכ"ש שיש לאוסרה לפר"ח דפי' דאפי' נמצא דם על המים דקאמ"ר יוסי טהורה לאו טהורה לגמרי קאמר אלא טהורה משום נדה וטמאה משום כתם למסקנא דפ' כל היד (נדה ד' י"ד:) דטמאה דר' מאיר משום נדה אז איכא לפרושי דטהורה דר' מאיר ביושבת טהורה משום נדה וטמאה משום כתם ובין כך ובין כך טהורה דר' יוסי יש לפרש כן והשתא בהא סלקינן אם זאת האשה רגילה לראות דם תדיר אחר שעושה צרכיה^תצ"ל אין לה תקנה עד שתעקר ממנה ג' כו'. ג' פעמים פעם אחת כשתטיל מים^אצ"ל ושוב בשני'. ושוב בשלישית ואם בג' פעמים רצופים לא תמצא דם לא חיישינן ואפי' לבדוק עצמה לאחר שתעשה צרכיה תו לא בעיא דקיי"ל (שם ד' י"ב.) כל לבעלה לא בעיא בדיקה ואם אינה רגילה לראות דם בכל פעם ופעם אלא לפרקים אם אותם פרקים שוים הם בקביעות ואפי' בדילוג שוה קבעה לה ווסת בשוה או בדילוג הכל לפי מה שהוא וימים שבינתים אם^בצ"ל טבלה. בטלה לראיית דם דבתר מי רגלים טהורה לבעלה עד שתגיע שעת ווסתה אבל אם אין לה שום ווסת לראיית דם שלה דבהדי מי רגלים אלא לפעמים פעם אחת ביום ולפעמים פעם אחת בשבת ולפעמים פעם אחת בחודש אינה צריכה לבדוק עצמה ימים שבינתים רק חוששת לאותו יום לכשיבא כגון אם מתחילה ראתה דם בר"ח ניסן אחר שעשתה צרכיה ושוב לא ראתה עד עשרה בניסן חוששת^גיותר מתוקן הלשון. שוב. סוף לעשרה ימים דהיינו^דבהכ"י יג"ם ט' ולית לי' פיתרא ואולי צ"ל גם י"ט. י"ט בניסן ואם תראה בו ולא ראתה דם שוב אינה חוששת לו דכיון דלא נקבע אלא פעם אחת ונעקר ממנה בפעם שניה כדמשמע^הצ"ל בההיא. בהדיא שהיתה למודה לראות יום ט"ו ושינתה ליום^ובהכ"י ד' וט"ס. כ' זה וזה אסורין וכו' (שם ד' ל"ט.) ואין לומר כיון דלא ראתה דם אחר צרכיה אלא פעם אחת אפי' מיחוש לא חיישינן משום דהו"ל ספק ספיקא חדא דלמא מכה הוא ואת"ל דדם מקור כיון דלא קבע ווסת עדיין לא^זצ"ל תיחזי. תידחי זימנא אחריתי דזה אינו^חצ"ל דבחזקת דם מקור הוא וליכא למימר כו'. בחזקת דם מקור ליכא למימר דלמא דם מכה הוא דכיון דבתר דתמו מיא אתא ודאי מן המקור בא ועוד כיון דאיכא דוכתי דמחמרי אפי' בשמצי^טצ"ל לומר. ספק ספיקא כגון גוסס ומים שאין להם סוף (שלהי יבמות) דבעריות מחמרינן ובסבלונות (קידושין ד' נ': וע"ש בתו') לפר"ח דחיישינן למיעוטא^יצ"ל ה"נ מחמרינן כאן י ועוד למאי דפרי' לפר"ח ודלמא לבתר דתמו אתו והויא טמאה ודאי משום דחזקת דמים מן המקור בא אמנם דאפי' רואה דם תדיר אחר צרכיה אינה קובעות ווסת בזה דתיהוי^כצ"ל בעי. ג' פעמים למעקרי' אלא בחדא זימנא מיעקר כמו שפי' בכמה^לצ"ל מקומות. כיון דמחמת אונס חזאי אע"ג דמה שהיא^לצ"ל מקומות. כגון קרטין הן כמין חול^מצ"ל כיון דשוב נמוחין טמאה דתנן כו'. ושוב נימוחין הן דתנן בהמפלת (ד' כ"א.) כמין קליפה כמין שעורה כמין^נצ"ל עפר עפצים תטיל למים אם נימוחו טמאה ולא דמי כלל^נצ"ל עפר להא הרואה דם מחמת מכה אפי' בימי נדותה טהורה ר' אומר חוששין לווסתה^סצ"ל דר'. דקאמר לחומרא קאמר לאשמעינן ודאי דאע"ג דאם רואה מחמת מכה^עצ"ל טהורה. חיישינן שמא דם נדה מעורב בשרואה בשעת^פצ"ל ווסתה. טהרה^צארוכות סי' תר"ל ובמרדכי שבועות הל' נדה סי' תשל"ז ובשניהם רק ראשית התשובה. (אבל הכא) אע"פ שיש לה ווסת מל'^קצ"ל אפי' לל' כשאר נשים לראייה גמורה קבעה לה להא דילמא כשהיא עושה צרכיה תראה כמו קפצה (ד' י"א.) ואע"ג דתניא כל שתקבענה מחמת אונס אפי' כמה פעמים לא קבעה לה ווסת (שם.)^רבהכ"י אשר לפני נמצא פה חלק כדי שורה אחת וכתוב שם שכן הוא בהעתק אשר לפניו. ונר' שצ"ל היכא דיושבת ורואה בתר דתיימו מיא. דמשמע דבאשה כו'. ויותר נר' דתיבת היכא ט"ס וצ"ל דמטמא ר"י דמשמע דבאשה כו' ונהי דמיקבע לא קבעה^שצ"ל אבל בתר כו' דם טמאה ה"נ לר"י וכ"ש כו'. או שצ"ל במזנקת ה"נ לר"י וכ"ש בתר דתיימו כו'. כדאמר פ"ק דנדה קפצה וראתה קבעה לה ווסת לימים ולקפיצות ומה שכתבת שקיבלת^תצ"ל אין לה תקנה עד שתעקר ממנה ג' כו'. דצחוק משני צדדין ודם הגליד אינו צח^אצ"ל ושוב בשני'. אינו אלא מצד אחד אין לך לסמוך על קבלה זו דכמה גדולי התלמוד לא היו יודעין בדבר זה וכ"ש אנו ובכתמים דרבנן תוכל לסמוך דקיי"ל בהו (שם ד' נח.) תולין בכל מה שיכולין לתלות ומה שכתבתי למעלה דבחדא זימנא חזיא דם אחר עשיית צרכיה חיישינן מכאן ואילך בפעם ראשונה כשתטיל^בצ"ל טבלה. למים לכאורה היה נראה דלא חיישינן כיון דבאונס חזיא לא חיישינן כדתנן פ"ק דנדה (ד' ז':) אם ראתה הראשונה באונס אף השניה דיה שעתה אלמא כל ראיה באונס כמאן דליתא דמי לאחמורי בראיה שאחר כך^גיותר מתוקן הלשון. שוב. אע"פ אין להחמיר בזה מחמת שאנו מדמין ושלים מאיר בר' ברוך שיחי':

342

שמ״ג^דארוכות סי' תתקפ"ט. בקצרה אשיב את אהובי הנר' בעיני מה שנתן האפטרופוס חובות תמורת הערבונות ליקח הקרן והריבית מן החובות לא קני ראובן ושמעון מן החובות ואינם יכולין ליקח מן החובות הריבית שעולה עליהם דאין אדם יכול להקנות לחבירו חובות בשום ענין דאי בקנין^הנר' דט"ס הוא. המשכון האמר (ב"ב ד' קמ"ח.) שכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני הלואתו^וליתא בהכ"י וט"ס. לפלוני מה שאין כן בבריא ואפי' בקנין אגב קרקע ליתא בבריא מדלא אשכח לה פ' מי שמת אלא הואיל ויורש יורשה^זצ"ל או. ואי במעמד שלשתן אבל בענין אחר לא ובמעמד שלשתן נמי לא קני ולא מצי אינש להקנות חובות לחבירו שהרי אין שייך מעמד שלשתן בגוי כדפר"ת וא"כ כל הריבית שעל החובות כל היכא דאיתנייהו הוו של בעלים הראשונים ואסורים ליקח אותו שהקנו לו ואפי' אם יתרצה לו עתה ליתן להם למפרע. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי':

343

שמ״ד^חארוכות סי' תתק"ץ באורך. מרדכי סנהדרין סי' תש"ב. הגמ"י פ"ו מהל' טוען ונטען אות ט'. מורי כתב בשם רבינו סעדיה דכל האומר משטה אני בך (ב"ק קט"ז.) צריך לישבע שכן היה בדעתו באותו שעה שהודה ולא אמרינן משטה אני אלא בנתבע אבל בתובע לא:

344

שמ״ה^טשו"ת הרשב"א סי' תתמ"ד. בשר שנמלח ושהה כדי מליחה ונתנוהו קודם הדחה ברותחין בכלי שני לא ידענא מאי אדון בה משום דאמר בירושלמי פ' כירה (הל' ה'.) תמן אמרת כלי חרס בולע תבלין אינו מתבשל פי' משום דעיהו ככלי שני ואל תשיבני מה שמולגים תרנגולת בכלי שני דהיינו שהיד סולדות בו דהתם לא נמלחה ואם פלט הדם וחזר ובלע מאחר שלא נתבשלה חוזר ויוצא הדם ע"י מליחה או ע"י צליה אבל בשר זה שכבר נמלח ושהה כדי מליחה שוב אין מליחה וצליה מועלים להפליטה:

345

שמ״וושמעתי שרבי' חיים כהן היה אוסר תרנגולת שנמלגו בכלי שני ונמצאת אחת מהן טריפה או נבילה שנתנבלה בשחיטה משום שמנונית דאיסורא שבלעו האחרון מינה ולא דמי לדם דמסיק בירושלמי^יצ"ל התיב. וניתיב ר' יוסי בר' בון^כצ"ל והתני. דהתם אף בכלי נחושת אית לן למימר כלי נחושת בולע דכלי נחושת שקשה ודאי לא ואל תתמה שנוהגים להדיח דם שבצואר התרנגולת של שחיטה ולא אמרינן חוזר ונפלט בשעת מליחה או בשעת צליה דההוא לא משום איסורא נוהגים אלא משום שאח"כ חוזרין ומרתיחין המים ומדיחין אותן הקערות. כך היה מלמדינו מורינו הקדוש והאי דבשר דמיבעיא לך שנמלח ונתנוהו קודם הדחה ברותחין איכא למימר דמשערינן מלח שעל גביו דמועט ואע"ג דאמר^ללא מצאתי ואולי כיון לד' י"ד א' דהוי בכלל תבלין ויותר נר' שהוא ט"ס וצ"ל פ"ב והוא בד' ל"ח: פ"ק דביצה דמלח לטעמא עביד וטעמ' לא בטיל האי מלח מכח דם קאתי ולא מחמרינן בי' טפי מדם וראיות בידי לאיסור ולהיתר והמחמיר יחמיר והמיקל לא הפסיד:

346

שמ״ז^מארוכות סי' א' מרדכי מגילה פ"ג סי' תתי"ח הגמ"י ט' ט"ו מהל' תפלה סי' א'. כהן שמל את התינוק ומת התינוק כהן נושא את כפיו ולא דמי לכהן שהרג את הנפש דפ' אין עומדין (ברכות ד' ל"ב:) דהתם מזיד וכתיב ידיכם דמים מלאו ואפי' את"ל דמזיד הוא שאני הכא דמכוון לשם מצוה ועוד מי יימר דכלו לו חדשיו ועוד שמא הרוח בלבלתו אחר המילה:

347

שמ״ח^נארוכות סי' ב' מרדכי שם הגמ"י שם סי' ג'. כהן שנשתמד ועשה תשובה לא מיבעיא לרב נחמן דאמר בפ' בתרא דמנחות (ד' ק"ט.) הזיד בשחיטה והשתחווה לע"ז ושב קרבנו ריח ניחוח אלא אפי' למ"ד אין קרבנו ריח ניחוח ה"מ קרבן דבמקדש אבל נשיאת כפיים דבגבולין לא כדכתיב אך^סליתא בכ"י וט"ס. לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים ועל כן יכול לישא את כפיו אם חזר בתשובה:

348

שמ״ט^עארוכות סי' ג'. בכור להפקיע קדושתו על ידי מום האם היכא שיצא לאויר העולם לא ידעתי מה שאלת דאלו בבעלת מום שילדה הולד קדוש כמו תמימה שילדה ואם בכור שנולד במומו שאלת הא אמר רב יהודה בבכורות פ' כל פסולי המקודשין (ד' ל"ה.) ופ' מעשר בהמה (בכורות ד' נ"ג:) מום מתיר בבכור קודם שיצא לאויר העולם ודוקא שנשחט על אותו מום אבל קדושת בכור בעל מום יש לו ואפי' הפילה בכור בעל מום כדתניא פ' בהמה המקשה (חולין ד' ס"ט:) המבכרת המקשה לילד^פצ"ל מחתך. אבר אבר^צצ"ל ומשליך. והמשליך יצא רובו ה"ז יקבר ונפטרה מן הבכורה והמטיל מום בולד קודם יציאתו צריך להזהר שלא לשוחטו דהא אמר פ' כל פסולי המוקדשין (בכורות ד' ל"ה.) גדיא באונא אימרא בשיפוותא ואם הטיל מום בעבירה אין שוחטין עליו. שמשון בר' אברהם זלה"ה:

349

ש״נ^קארוכות סי' ד'. חביות שנשברה בשבת שמעתי מחלקין בין חביות שלהן לשלנו כי שלהן היו של חרס ושלנו של עץ כי של חרס שנשברה אדם בהול עליו שהיין נשפך ויוצא ממנו ביותר ואין לה עוד תקנה ומבקש^רט"ס הוא. את כלים להריק את כולה אבל של עץ אינה כ"א מטפטפת מעט ואינו בהול שאינו ירא שמא יוסיף לטפטף טעם זה אינו מתיישב דכמה פעמים ראיתי בחביות של עץ שאותם המקיפות את כולם נפסקין והיין נשפך מכל צד^שצ"ל וכל דינים המפורשים בפ' כל כתבי הקודש נוהגין בשלנו. כ"ה שם. ובפ' כל כתבי הקודש משמע דנוהגין בשלנו כמו בשלהן ומיהו ניראין דברי ר"ת ז"ל (תוס' שבת דף קי"ז:) שמדקדק דוקא נשברה אבל נסדק לא ולשון מכילתין נמי מוכיח דקתני מצילין כמו בדליקה אבל דעביד טיף טיף או נסדקה אין אדם בהול ויביא^תבהכ"י כל וט"ס: כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף. שמשון ב"ר אברהם זלה"ה:

350

שנ״א^אארוכות סי' ה' מרדכי ר"ה פ"א סי' תש"א בקיצור. וששאלתם ציבור שבקשו לגזור תענית שני וה' וב' ופגעו בו בתענית ראשון ט"ו בשבט אם יש לחוש לראש השנה ולדחות התענית או לא כך דעתי נוטה שהתענית נדחה לשבת הבאה ואין קובעין בו תענית דלא מצינו תענית בראש השנה כלל דתנן (ר"ה דף ב'.) ארבעה ראשי שנים הן וכיון דקתני להו בהדי הדדי כי הדדי נינהו וכיון דשאר ראשי שנים לית בהו תענית דשבט נמי לית בי' תענית ואע"ג דאינהו עדיפי מיני' כיון דקתני להו בהדייהו להא מילתא אידמו להדדי^בצ"ל וכי. דאי תימא לא בעינן הכירא והתניא (סוכה דף נ"ד:) ר"ח שחל להיות בשבת שיר של חודש דוחה של שבת ואמרינן מאי דוחה לקדם והוינן בה אי לקדם והלא שבת דתדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם א"ר יוחנן לידע שמקדשין החודש בזמנו ומקשינן וכי האי הכירא עבדינן והתניא איברי תמיד של שחר נותנין מחצי כבש ולמטה^גצ"ל למזרח כו' ושל ר"ח נותנים תחת. ולמערב ושל ר"ח תחת הכרכוב ולמטה ואמר לידע שהחודש הוקבע^דצ"ל בזמנו ופרק נן תרי הכירא עבדינן כו'. ופרכי' תרי היכי היכי עבדינן דהאי בהאי חזי והאי בהאי השתא ומה התם דזריזין ובמקום זריזין עבדינן תרי הכירא בשאין זריזין אפשר דלא למיעבד חדא וכן אשכחנא דילפינן מהדדי א"ר^הצ"ל אסי. יסא א"ר יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת חיוורתן עשר נטיעת וערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני (מ"ק דף ג':) ואמ' לה א"ר^וצ"ל אשי. אסי (שם דף ד'.) כי גמרי' הילכתא דילדה שרי וזקינה אסור ה"מ בזמן שבית המקדש קיים אבל בזמן שאין בית המקדש קיים לא אלמא כיון דגמרי בהדי הדדי ילפינן מהדדי:

351

שנ״ב^זארוכות סי' קי"א בחסרון. סוף פ' ראוהו ב"ד (ראש השנה דף כ"ט.) תני אבוה דר' זירא כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת המוציא וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא בעי רבא ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו כיון דחובה הוא מפיק או דלמא ברכה לאו חובה היא ת"ש כי הוינא בי רב פפא הוה מקדש לן כי הוי^חליתא בהכ"י וט"ס. אתא אריסי' מדברא הוה מקדש לי' יש מפרשים דוקא למאן דלא ידע לברך הוא מוציא דומיא דאריסי' דרב פפא דהוה מקדש לי'^טנראה מיותר. לאריסי' דסתם אריס לא ידע לברך וכן משמע פ' ג' שאכלו (דף מ"ה:) דקאמר שנים שאכלו מצוה ליחלק וקאמר התם כששנים סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא^יאולי צ"ל ואינהו מפרשים כמו כן הא דר"ה כו'. (ואין מפרשים כמו) דראש השנה (דף נ"ד:) אמרו לו לר"ג^כבכ"י לדבריכם וט"ס. לדבריך למה ציבור מתפללים כדי להסדיר ש"ץ בתפלתו אמר להן למה ש"ץ יורד לפני התיבה אמרו לו כדי להוציא שאינו בקי אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי אבל אם היו בקיאין כולם לא היה יכול להוציאם וה"ר יצחק אור זרוע אומר דאף את הבקי נמי מוציא והביא ראי' מירושלמי בפ' מי שמתו^להל' ב' ועי"ש כי גירסא אחרת היה לו והרא"ש בכיצד מברכין העתיק הירושלמי כאשר לפנינו. דקתני כל מצוה שאדם פטור פי' כשכבר יצא מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת היין ופריך והתני כל אלו שאין חייבין בדבר אינן מוציאין את הרבים ידי חובתן הא אם היה חייב אע"פ שיצא מוציא פי' ואפילו בברכת היין ועתה הוא מקשה לתרוייהו לברכת היין^מצ"ל לקמייתא ובתרייתא פי' לברכה ראשנה ואחרונה כן הגי' הרב הגאון אב"ד דקארלין. ולברייתא א"ר לוי שניא היא מה שאמר חוץ מברכת היין בברכת המזון קאמר דכתיב ואכלת ושבעת^ננר' דכל זה ט"ס וצ"ל וברכת דמי שאוכל כו' וכ"ה לפנינו. או אולי צ"ל ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה וברכת דמי שאוכל כו' (והיינו לפי גירסתו בירושלמי דברכת היין בברכת המזון פי' בברכה שלאחרי' מיירי מייתי ראיה שגם ברכת היין אחריו נכלל בוברכת כו' מי שאוכל כו'). (ואכלת זו שתיה דברכת המזון) דמי שאוכל הוא מברך ר' יוסי בן^סבהכ"י יש כאן חלק על מקום תיבה אחת וט"ס וצ"ל ר' יוסי ור' שמעון כו'. ור' שמעון בן פזי מיסתבר דק"ש^עצ"ל שיהא כל א' משנן בפיו מסתבר דתפלה שיהא כו' ועי"ש בירושלמי. שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו משמע אינהו דוקא דמרבי להו קראי ותפלה נמי משום שמבקש רחמים על עצמו ומשמע אינהו דוקא משום הכי אין שום אדם יכול לברך^פצ"ל לו. לפניהם אבל שאר ברכות אע"פ שהוא בקי אחר מוציא אותו והשתא דפרי'^צצ"ל דבכל. דמכל הברכות אדם מוציא את חבירו אע"פ שהוא בקי א"כ^קארוכות סי' ז'. היכי ששחטו עשרה בני אדם אחד מברך לכולם וה"ה לשאר מצות והכי איתא בתוספתא דברכות (פ"ז.) דקאמר התם עשרה שעשו מצוה אחת אחד מברך לכולם יחיד שעשה עשרה מצות מברך על כל מצוה ומצוה וה"ה למילת שני זכרים או^רנר' דט"ס הוא. שנונדו לו (ב') תאומים אין צריך לברך רק פעם אחת:

352

שנ״ג^שארוכות שם. וכבר שאל רבי' דוד בן רבי' קלונימוס את רבי' שמעון משפירא אם שני זכרים תאומים נולדו ביום אחד אם די בברכה אחת לו ולמוהל וברכה אחרונה לשניכם והשיב דאפילו שני מוהלים אחד מברך על המילה ואחד יברך להכניסו בבריתו ומוהל אחד פי' שני לא יברך על המילה אלא יברך אשר קידש ידיד וכו' ויעלה לשניהם פי' ויוצאים שניהם בברכה זו הראשון שבירך על המילה והשני אשר קידש ידיד וכו' ואע"ג דליכא תינוק שני בבית הכנסת כשמלין את הראשון כיון דדעתי' על השני אין צריך לברך רק שלא יסיח דעתו בינתים ולא דמי לארבע כוסות של פסח דמברך על כל חד וחד ואע"ג דדעתיה אכולהו דהתם מצוה למישתי כל חד וחד באפי' נפשיה ולהכי יברך נמי על כל חד וחד באפי נפשי' כי היכי דליהוי מינכרא דכל חד וחד מצוה באפי נפשי' דמאן לימא לן^תאולי צ"ל דהא דאמרינן שאם שתה בב"א שלא יצא מיירי בברכה אחת ועי' פסחים ק"ח ב' וברשב"ם: שאם שתה בבת אחת שיצא דהו"ל כברכה אחת על כן לא דמי לד' כוסות כדפ' אבל דומה לשחיטה וכיסוי הדם דא"ר יהודה שאינו מברך אלא אחת (חולין דף פ"ו:) דאע"פ כשבירך על כיסוי חיה עדיין לא נתחייב בכיסוי עוף שלאחר כיסוי חיה שוחטו כדתנן (שם.) שוחט חיה ואח"כ עוף ואפ"ה נפיק בברכת כיסוי אחת מהן ושמעינן נמי בשחיטת העוף דלא בעי ברכה וברכת כיסוי לא הוי הפסק דדמי כמו גביל לתורי גבול לתורי דלא חשיב הפסק (ברכות דף מ'.) וכן לענין תפילין אם שכח לברך קודם הנחת תפילין של יד מברך על של יד ושל ראש ברכה אחת אם לא סח בנתיים וכן פירש"י עכ"ל:

353

שנ״ד^אארוכות סי' ח' בשינוי. מיהו כל הברכות כולן צריך שיכוון את לבו שיענה אחריהם כי בעניית אמן מוציא נמי את המברך כדאמר בירושלמי פ' ג' שאכלו (הל' ג'.) ר' אבא בר^בבהכ"י בר' זימנא וט"ס. זמינא הוה משתמש קמי' ר' זעירא מזג לי' כסא א"ל סב בריך א"ל את^גצ"ל יהיב דעתך דאת מישתי אוחרן כו' וכ"ה בגיר' בירושלמי. דעתך דאישתי אוחרן דתניא (חולין דף ק"ז:) השמש מברך על כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה אלא כמה^דצ"ל דאנא יהיב דעתי מכ"ק כו'. יהיב דעתי' מפיק יתך ידי חובתך בברכתך^הצ"ל הב. מן דעתך מפקי^וצ"ל יתי ידך באמן:

354

שנ״הובירושלמי דפ' ראוהו ב"ד אמשנה דחרש שוטה וקטן^זצ"ל אין. מוציאין את הרבים ידי חובתן אבל אמרו אשה מברכת לבעלה ועבד מברך לאדונו וקטן לאמו הניחא אשה לבעלה ועבד לאדונו דבני דעה נינהו אבל קטן לאמו לאו בר דיעה הוא וא"ד חייא בר אבא כלום אמרו בקטן אנא כדי לחנכו פי' אבל אינו יכול להוציאו תפתר בעונה אמן אחריהם^חצ"ל כההיא דתנן. בהדיא תנן תמן מי שהיה עבד או אשה מקרין אותו עונה אחריהן אמן מה שהן אומרים אבל אמרו חכמים תבא מאירה לבן עשרים שצריך לבן עשר^טארוכות שם. ויש שרוצים לומר מכאן דוקא לאחר ברכת קטן צריך עניית אמן אבל לאחר ברכת גדול לא ואינו נראה דלרבותא קאמר לא מיבעיא גדול דיוצאין אחר ברכותיו בעניית אמן אחריו אלא אפי' לאחר ברכת קטן יוצאין בעניית אמן:

355

שנ״ו^יארוכות סי' ט' שנים שאכלו^יארוכות סי' ט' זה בקרן זוית זה^כצ"ל וא'. וזה בקרן זוית אחר ושאלתי את פי גור אריה אם יש לזמן יחד אם לאו והשיב לי כי מאחר דלא נתכוונו להיסב יחד^כצ"ל וא'. טוב שיזמנו יחד משום ברוב עם הדרת מלך:

356

שנ״ז^לבהכ"י נרשם בכתב מאוחר. מדרש רבה פ' אחרי מות. והוא פ' כ"ג. ר' אליעזר חסמא איקלע לאתרא אמרו לי' פרוס על שמע אמר להם לית אנא חכים כלומר איני יודע אמרו לי' דין הוא דמצווחין עלי'^מצ"ל רבי. כלומר שחשוב הוא נתכרכמו פניו כלומר נכלם הלך אצל ר' עקיבא א"ל למה פניך חולנית תנא לי' עובדא ויליף לי' לימים הלך לו לאתרא א"ל פרוס על שמע פרס עבור לפני התיבה עבר אמרו איתחסים ר' אליעזר על כן קרו לי' ר' אליעזר חיסמא פורס לשון תיקון כמו פרוסבולי:

357

שנ״ח^נארוכות סי' י"ב. מעשה בריגנשפורק ששאלו את רבותינו על איטר יד ימינו אם יש לו ליטול לולב בשמאלו שהיא חשובה לי' כימין דעלמא כדאמר בשבת (דף ק"ג.) הכוחב בין בימינו בין בשמאלו וליחשב שמאל דידי' כימין דעלמא ונר' דהיינו טעמא דלא כתב יד ימין אלא סתמא כיון דבעינן מלאכה חשיבה מה לי שמאל מ"ל ימין וכן נראה דבהא אינו אלא משום נטילה חשובה^סצ"ל ולא שנוטל כלאחר יד והרי הוא כו'. שנוטל כלאחר יד הרי הוא נוטל בימין כלאחר יד אבל היכא דהקפידה תורה על ימין גבי מצורע ועבודה בכהן (מנחות ד' י'.) התם דוקא בימין ואפי' שולט בשתי ידיו פלוגתא דר' וחכמים (בכורות דף מ"ה.) אם הוא כשר לעבודה אפילו בימין והכא אינו אלא מצוה בעלמא דבדיעבד לעולם כשר^עצ"ל ויוצא או מילת כשר ט"ס. יוצא ודייקינן (סוכה דף מ"ב.) מדאגביה נפיק בי' ומסיק כשהפכו מכלל דבכל ענין נפיק בשמאל והא דאמר גבי אתרוג^פצ"ל הגדול. הגזול (שם דף ל"א:) כיון דאמר רבא לולב בימין כו' עד אתא לאפוכי^צאולי צ"ל משום דמחזיקו בימין כדינו ואתא כו'. משמע בימין ואתא לאפוכי בשמאל ולמישקל לולב בשמאל ומתפילין נמי משמע הכי ממילתי' דר' נתן (מנחות דף נ"ז.) דאמר מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ומהיכן משמע שכתיבה בימין אלא מסתמא כתיבה חשובה בימין בעינן^קצ"ל ולא. כלאחר יד ולא הקפידה תורה בכך משום הכי איטר יד ימינו הופך. לשון רבי' יואל הלוי:

358

שנ״ט^רארוכות סי' י"ג. נהגו העם שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת ובראשי חדשים. ירושלמי פ"ק דתענית (הל' ו'.) ופ' מקום שנהגו (הל' א'. וע"ש.) כל הדברים עושין אותו במנהג נשיא דנהיגין דלא למיעבד עבידתא במיפק שבתא אינו מנהג עד דתיתפני סידרא מנהגא בתעניתא ובחמישתא אינו מנהג עד דמפני תענית מנהגא ביומא דתעניתא אינו מנהגא מן המנחה ולמעלה ובריש ירחא מנהגא:

359

ש״ס^שארוכות סי' י"ד. אשר שאלת מה יעשה בעור של בכור אשר נמצא טריפה^תצ"ל בבני מעיים. ובני מעיים כמדומה אני שראיחי בפי' רש"י מפ' טבול וום (דף ק"ד.) והילכתא כחכמים בשר דטריפה ועור בקבורה ופליג אתלמודא דפסיק לעיל כר' עקיבא ולכאורה נראה דלא פליג^אצ"ל לא. ולא ידעתי סברתך היאך תאמר דלא פליג בין לפי מה שכתבת הבשר^בט"ס הוא ואולי צ"ל דטריפה. בטריפה ועור בקבורה בין לפי מה שכתבת עור בשריפה ובשר בקבורה וגם טעם לחכמים לחלק בין עור לבשר לא ידעתי ובסדר קדשים של ר"ת עיינתי וראיתי שכתב בו הלכתא כחכמים ועשה לו קרנים לשבשו שלא לפסוק הלכה כחכמים והירושלמי אין בידי ומתוך הכתוב בספרים הלכה כחכמים אין כח בידי רק לאסור ולטעון שניהם לקבורה אפילו אם הופשט העור כי טעם לא ידעתי למה^גאולי צ"ל בשריפה. בטריפה בעל מום^דצ"ל בגבולין. ועי' רש"י שם ד"ה והעור. נגאלין בין עור ובין בשר:

360

שס״א^הארוכות סי' ט"ו. מה ששאלת אם צרם אוזן בכור^וצ"ל אי הוי: סימן מובהק להתירו כמו סימוי עין וקטיעת הרגל וקטיעת יד נ"ל שאם נפגמה אזנו פגימה קטנה וצפורן חוגרת וצריך עיון אם חוגרת אם לאו^זצ"ל אין זה סימן מובהק. אבל אם נצרם הרבה מן הסחוס נ"ל^חצ"ל דהוי. מום מובהק ומדנקיט בכל דוכתי צרם אוזן בכור הצורם אוזן ה"ז לא ישחוט על אותו מום (בכורות דף ל"ד.) צרם אוזן^טצ"ל בכור. בנו מהו שיקנסו בנו אחריו (שם דף ל"ד:) הצורם אוזן פרתו^יצ"ל של חבירו. (ומלח בידו) פטור (ב"ק דף צ"ח.) משמע שהוא מום ידוע ואפי' לעכו"ם כדתנן גבי קסדור שנטל פיגם א' (בכורות דף ל"ה.) וצורינו יסעדנו בתורתו וירעה צאנו וישקיט כעב טל מכונו. יצחק בר' שמואל זלה"ה:

361

שס״בתשובת רבי' יוסף טוב עלם אנשי טבריה באו להפיס את מנת המלך והיו מרננים איש בחבירו לומר הקלת בעצמך והכבדת עלי ומתוך כך ביררו להם נאמנים טובי העיר וגדוליה את הבקיאים בבני המדינה מן הקהל לקבל דבריהם כי באמונה הם עושין וגזרו כולם כאחד לתת ביד הגבאין כפי המעריכין והמסרב על דבריהם יהא כל ימי סרבנותו בנדוי ויוקנס ליטרא ויהא לב הקהל כאחד להביא את המס בהזמנה מחרדת השם ופחד הגזירות זולתי שני בני אדם אשר מיאנו לשמוע ולא חשו מן הגזרה והלכו לציפורי וסיפרו שם כל המעשה ואספום עליהם הביתה בציפורי ואכלו ושתו עמהם ונשאו ונתנו עמהם והתירו להם גזירת קהלם שבטבריא וכתבו בידם כתב התרה והביאו ראייה מן המקרא במשוך היובל המה יעלו בהר וכשחזרו לטבריא אלו הרימו דעתם ומשתבחין על דבר זה וכששמעו כך בני טבריא חרה להם ואמרו להגיד למלך לצוות לשוטרים קחת מנתו מן הממאנים הואיל וסדרי הקהל אינם מועילין שהרי אלו גוזרין ובאים אחרים ומפירין ואח"כ נמלך לבם עליהם לדרוש תחילה אם גזירתם קיימת והתרת בני ציפורי אם יש ממש וכל הענין: תשובה. אם כמו שכתבתם נ"ל דכיון שביררו להם הקהל נאמנים ועשו להם תקנה על פי בקיאים וגזרו גזירה בהסכמתם אין כח לשום קהל להפר^כצ"ל ולבטל. ובטל לא משום ריבוי חכמה ולא משום ריבוי מתירין שדבר זה דין ממון הוא וכ"מ שהוא דין ממון בין ב' אנשי' וגזרו ב"ד על החייב לפרוע אפי' אותו מנין ואותו ב"ד עצמו אין יכולין להתיר עד שיתפייס בעל דינו שכן פי' רב אחאי (שאילתות פ' קרח סי' ק"ל.) היכא דאישתמיט על דינא דממונא לא מיבעיא לן דהתם אדעתי' דבעל' דיני' שמתי' ובבעל דיני' תליא מילתא וכ"ש הללו שעשו תקנתם כהוגן כשאר קהילות וביררו להם נאמנים על פי הגזירה בהסכמה אחת ומצינו שנתנו חכמים כח וחוזק לכל קהילה וקהילה לעשות תקנה לעצמן ואין לקהילה אחרת רשות לבטלה שכן שנינו (ב"ב ד' ח':) רשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר פועלין ולהסיע על קיצתן וא"ר יצחק (גיטין ד' ל"ו:) מניין שהפקר ב"ד הפקר שנא' אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מן הגולה וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם מה שירצו אף ראשים מנחילים לכל מי שירצו ותניא (יבמות ד' צ':) ר' אליעזר אומר שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה הא למדת שרשאין ב"ד שבכל קהלה וקהילה לגזר על קהילתם כפי ראייתם לצורך השעה ואין אחרים יכולין לבטל תקנתם ובלבד שלא תהא עבריינות של תורה וכאן לא הכרנו שיהא שום עבריינות שאין אדם יכול לפטור עצמו מן המס וממתנת הקהל שאפי' מן היתומים רשאין ליטלו דא"ר אסי אמר ר' יוחנן הכל לפסי העיר ואפי' מיתמי (ב"ב ד' ח'.) ולא על המס בלבד אמרו שכופין אלא אפי' על הצדקה וממשכנים שאיפשר לו לעשות כי הא דרבא אכפיי לר' נתן בר^לבגירסתינו אמי. אידי ואפקי מיני'^מבגיר' ד' מאות. מאה זוזי לצדקה (שם ד' ח'.) ומה שכתבתם שהלכו לצפורי והתירו להם הגזירה והביאו ראי' מן המקרא זה במשוך היובל המה יעלו בהר כלומר כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו (ביצה ד' ה'.) נשקע אותו ב"ד ולא^נצ"ל כיון. כן לאשורו כסבור הוא לדבריו ח"ו שני בתי דינין למעלה דבר זה לא יעלה על לב איש לעולם אלא כך פירשו מתוך שאמר הכתוב השמרו לכם עלות בהר מכאן אסרו ב"ד של מעלה משום הכי הוצרך לומר במשוך היובל המה יעלו בהר. למדנו שאפי'^סאולי צ"ל נשתנה הדבר (פי' וראוי הגזירה להיות מותרת). שינה ב"ד אחר צריך להימנות מנין אחר כמותו להתיר כמו שמפורש כאן שב"ד מלמעלה בריבותים אלפי שנאן אסר ובאותה מנין עצמו התיר ולא שתזוח דעתו עליו על ב"ד אחר להתיר מה שגוזרין^עצ"ל ב"ד הראשון ואמרינן מנודה כו'. מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת (מ"ק ד' ט"ז.) אם נפשך אדם לומר הרי^פאולי צ"ל חרם חכמי טברי' אין בו כל עיקר. אמרו חכמים אין כל עיקר שכבר אמרו חכמים (ע"ז ד' נ"ו.) אין ב"ד יכול לבטל ב"ד חבירו אלא א"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין^צפי' אבל גדול ממנו יכול לבטל. לא אמרו אלא באיסור והיתר דרבנן כגון שגזרו דורות הראשונים ואין יכולין לעמוד בהם אחרונים כי הא דתנן (שם ד' ל"ז.) העיד יוסי בן יועזר איש צרידא על איל קמצא דכן ועל משקה בית מטבחייא דכן ועל דיקרב^קצ"ל למיתא. מיתא דמסאב וקרו לי' יוסף שריא א"נ כי הא דתנן (שם ד' ל"ז וע"ש) ר' ובית דינו נמנו על השמן והתירוהו וקרו לי' בי דינא דשרו מישחא כגון אלו היו יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו אם היה גדול ממנו בחכמה ובמנין באיסורא דרבנן ונוגע לכל ישראל לפי שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה (שם ד' לו.) וזה מה שהציבור עושין תקנה ביניהן וגוזרין האיך יכולים שום ב"ד לנתקה ולהתירה הרי^רצ"ל הותרה: הרצועה א"כ יפקיע כל א' עצמו מן המס ומכל תקנות ב"ד שאין יכולין לכוף את הרשעים בזמן הזה אלא בחרם וקנס והמבטלן מרבה פריצות בישראל וצורי האל יבנה חומות אריאל וישלח לנו גואל:

362

שס״גאני איני כדי להכניס ראשי בין שני הרים הגדולים מורי ורבותי ה"ר אליעזר וה"ר אברהם בר' מנוח וחלילה להם לחייב ב' זקוקים אם לא נתקבלו לדיינין אך שהעידו ה"ר פנחס ור' יצחק א"כ הוא שלא בררם לשם לדיינין אין גובין ממנו ב' זקוקים זהב אחרי שהעידו עליו קהל בודישין שהי' מזומן מתחילה ועד סוף אם לא שיבררו שניהם ב"ד היפה ויקוב הדין את ההר ואופי' יש למוה"ר אליעזר עדים שביזוהו שמא גם לר' משה יש עדים לפוסלם ולהכחישם והדיין ידקדק בדין ועל דברי הנידוי שנידהו אם על דבר עבירה נידהו^שעי' רש"י מ"ק ד' ט"ז ד"ה שנידה. הוי מנודה לכל ישראל שאפי' שפחה לא נהגו חכמים קלות ראש^תצ"ל בנידויה. בנידותה (מ"ק ד' י"ז) ואם בשביל אפיקורתא שנתברר לה"ר אברהם בעדים נידיו נידוי לתלמידיו ואינו מנודה לאחרים דצורבא מרבנן עביד דינא לנפשי' במילתא דפסיקא (שם) וצריך לפייסו כדאמר פ' אלו מגלחין ותלמידי חכמים מרבים שלום בעולם ונעלבין ואינם עולבין ומעבירים על מידותיהן וימהר להתפייס ולשון חכמים מרפא ויזכור הרב שהתחיל^אצ"ל עם ר'. משה תחילה באומרו כלבי ילך עמך גם שקראו רוצח כלב כאשר עדים כשרים העידו ואם לא יתפייס הרב ירדו ב"ד ויצדיקו את הצדיק על ב' זקוקים זהב ועל מה שקראו רוצח ועושה שלום במרומיו הוא יתן שלום ביניכם כנפשכם וכנפש דן בר' יוסף שאנן:

363

שס״דאמת ואמונה כי חוששין לכבוד הרב ותלמיד חכם מנדה לכבודו ויש מקומות שקונסין ב' זקוקים זהב כדאמר בירושלמי (ב"ק פ"ח הל' ו'.) דר' מנא קנס ליטרא זהב לההוא דאיתפקר מ"מ האפיקרותא צריך לברר בעדים ואע"ג דצורבא מרבנן עביד דינא לנפשי' במילתא דפסיקא לי' אולי הפי' לשם במילתא דפסיקא לי' הדין רק שהי' בעדים ואפי' אי הוי פי' בלא עדים דוקא לו ולתלמידיו אבל לאחרים לא ועוד מי ישמע לזה למיקטל תרי קטלי נידוי וממון ועוד לא כל הרוצה לעשות^בצ"ל עצמו צורבא מרבנן עושה דצורבא כו'. צורבא מרבנן דצורבא מרבנן משמע גדול ומזומן דצרבתא מתרגמינין רושם וא"כ שמא צריך להיות כ"כ גדול כדאמר תלמודן (שבת ד' קי"ד.) שואלין אותו דבר הלכה בכ"מ או שמא צריך שיהא תורתו אומנתו והא קמן שהגדולים נותנין מס ותלמודא אמר (ב"ב ד' ח') מנדא כו' ועוד טוב להרחיק מן הנידוי אולי ינדה אדם את מי שאינו חייב נידוי וזה א'^גבהכ"י כ"ב וט"ס. מכ"ד דברים וכו'^דהביאו במיי' הל' ת"ת פ"ו הל' י"ד. ובירושלמי דפ' אלו מגלחין (הל' א'.) תיתי לי דלא שמתי איניש מיומי ועוד יש לחוש לזקנה ולא יהי' כך דעתו עליה^הצ"ל כי כמה הרפתקאות דעדו עלי'. הרפתקי כ"ש שגדול בשם טוב ועושה נחת ליוצרו וחלילה לי לחלוק על רבותי כי הם ידעו דרך השם אך טוב להם להודיע משפט לרבים בל יפטירו העם שפה לומר כי הלומדים^וצ"ל משתמשים. המשתמשים בכתרה של תורה ואני איני המתירי נידוי כי חלילה לגדולים למיעבד דינא בלא דינא וגם איני ממסכימי הנידוי אחרי שבני העיר גדולי' מעידין זכותו שהוא מזומן ועודנו מזומן כי עבור דברי' כאלו לא הוי בר נידוי כשאמר כך אותו יהיה ממזר ובר הנדה שלא ילך עמי לפני הרבנים והיה לך לכתוב טענות עמו לא היה בזה כלום והיודעים זכותו של ר' משה מדוע ינהגו בו נידוי ואני אעמוד על משמרתי לא אתיר ולא אסכים עד שאשמע כת המבדים וטעמם ששמע^זצ"ל ששמעו מר'. ר' משה אז מה שיעשו הגדולים לפי דבריהם וטעמם לא אטה ימין ושמאל ועושה שלום ישים בלב ר' משה ליכנע אף אם שלא כמשפט ובלב רבותי להעביר על המידה ולקבלו בלי תהיה קטיגוריא בתלמידי חכמים ושלום לרבותי כחשק הצעיר חיים פלטיאל:

364

שס״המעות של צדקה אסור להלוותן בריבית מדאיצטריך פ' החובל (בבא קמא ד' צ"ג.) למעוטי לשמור ולא לחלק לעניים מדלא ממעט לה מרעהו אלמא דעניי רעהו קרינן בהו ואחיו קרינ' בי' ומזה דקדק מורי דמעות של צדקה אסור להלוותן בריבית וכן דקדק רבי' אבי העזרי מיהו קרוב לשכר ורחוק להפסד מותר כמו מעות של יתומים (ב"מ ד"ע.) ושמעתי שה"ר יצחק מווינא הי' מתיר והי' דוחה ראי' זאת ולא שמעתי היאך דחה ונ"ל דאפשר דנפקא מרעהו ומה שהסמיך על קרא דלשמור אגב לקרוע ולאבד נקטי וכה"ג אמר בפ' אלו מציאות (בבא מציעא ד' ל':) והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כיצד כהן והוא בבית הקברות או שאבידתו מרובה משל חבירו או זקן ואינו לפי כבודו ומסיק דלא איצטריך קרא אלא לזקן ואינו לפי כבודו והבי' ראי' מדתני^זלא מצאתיו והוא בירושלמי סנה' פ"ח הל' ב'. בתוספתא לוין בריבית לסעודת מצוה ולקידוש החדש ונ"ל שאינו ראיה דהתם לוין מגוי קאמר וקמ"ל שיש לו ללוות ולחסר עצמו אע"פ שהריבית קשה מאוד לאדם כדאמ' פ"ק דקידושין (ד' כ'.) ליזבין אינש ברתי' ולא לוזיף בריביתא מאי טעמא האי מיגרעא ונפקא האי מתוספא ואזלא והחידוש אינו ממה שיכול להלוות אלא ממה שצריך וחייב ללוות ועוי"ל דמעות של צדקה של עניים אפי' להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד אסור: וזה אשר כתבתי למורי זיו תפארתן ואונן ומוציאן ומביאן שופטן ודנן ישכון בטח ושאנן רבי' מאיר מעין החכמה ומקור המזימה מסילותיו רומה ויורדים תהומה עברו הימה מחפשים מפשפשים סתרי תורה בחדר חדרים מפענחים צפונותיה וניבעו מצפוניה^חבהכ"י ב' תיבת אלו א"א לקוראם וכמדומה שכן הוא: (מתייפים ומסלסלים) ונבחנים ונצרפים זכים וחפים ויפים ונמתקים מדבש לכל שומעיהם ישיקו עצמותיהם ויעלזו כליותוהם כמוני הצעיר הביא בשיטה אחרונה כורע ומשתחווה לעומת כבוד מורי שיאיר עיני על מה ששמעתי מכבודך שאתה מתיר להלוות מעות של צדקה קרוב לשכר ורחוק להפסד והנני מסופק מנ"ל למישרי בהו איסורא דרבנן טפי מעלמא הואיל ורעהו קרינן בהו אי משום דגמרינן ממעות יתומים הא מר הוא דאמר דלא גמרינן מילי דרבנן ממילי דרבנן פ"ק דעירובין (ד' י"ב.) גבי חצר ניתרת בפס ד' ועוד דלא דמי למעות יתומים דגבאי שהלוה מעות צדקה בריבית קצוצה יוצאה בדיינין דרעהו קרינן בי' אבל אפטרופוס שהלוה מעות של יתומים בריבית קצוצה לא נפקא בדיינין דמהיכא תיתי הא לא בני עונשין נינהו ואע"ג דאפטרופוס לכתחילה עבד איסורא דאורייתא דאפי' למ"ד (יבמות ד' קי"ד.) קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מודה הוא דלמיספי לי' אסור ה"מ משום אזהרת גדולים על הקטנים אבל איסור ריבית בדיעבד מיהא ליכא דתיפק בדיינין ותו דלמא אפטרופוס לא עביד איסורא בהכי הואיל לקטן לאו איהו גופי' עבד איסורא אלא בממוני' הוא דאיתעבידא דהא מהיכא ילפינן (שם) מלא תאכלום לא תאכילום והיינו דומיא דהתם וכן ההיא דפ' כל כתבי הקודש (ד' קכ"א.) דמייתי לה גבי קטן שבא לכבות דהתם נמי איהו גופי' קעביד איסורא ואי משום דאכלי להו למעות בריבית הא לאו איסורא הוא אלא לקיחה הוא^טבהכ"י דאיסורא. דאסירא ואינהו לא שקלי ואפי' שקלי לאו בר עונשין הן שיצטרכו להחזיר והא דאמר תלמודא (ב"מ ד' ע'.) יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלון בתר שיבקייהו^יצ"ל משום. משמע דמכוער הדבר לפרנסם בדבר שהוא לגמרי איסורא דאורייתא ופי' לאו דידהו מה שאינו הגון להם ואי לאו דמיסתפינא מיני' דמר ה"א מה שקיבל מעות של צדקה קריב לשכר ורחוק להפסד ונתן בענין זה כמה שנים שמא המלוה חייב להחזיר בבא לצאת ידי שמים והואיל וכן יתפוס הלוה מן הקרן כשיעור הריוח שנתן וכדאיקלע גבן הר"ר^כחסר בהכ"י שם הרב. מקלוניא^לצ"ל לפדיון. שבויים אמר לן בשם הר"ר יצחק מוינא שאמר בשם רש"י דכל חייב לצאת ידי שמים אי תפס לא מפקינן מיני' ואמר לנו כאן שהעיד לפניך ולא קבלת עדותו יען כי חיפש ולא מצא וכאשר הגעתי לפ' הפועלים (בבא מציעא ד' צ"א.) מצאתיו בהדיא בפרש"י בהא דאמר רבא אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ואין להקשות מפ' בן סורר גבי^מצ"ל רבא. רבה דאיגנבו לי'^נבכ"י דינרי וט"ס. דיכרי במחתרתא אהדרינהו ולא קביל מינייהו הואיל ונפיק מפומי' דרב ואמאי הואיל וחייב בלצאת ידי שמים אע"פ שהם לא רצו לצאת ידי שמים כדפר"י במרובה (ד' ע': ד"ה אלו) מ"מ קבל מהם דהא אפי' אי תפס מעצמו לא מפקינן מיני' דשמא כיון שסוף סוף לא רצו להחזיר אלא בתורת דין אם היה מקבל מהם על דרך אחרת היה דומה לגניבת דעת ומ"מ חוזרני בי מזה כי נראה דאפי' כי אסרינן להלוות קרוב לשכר ורחוק להפסד היכא דקיבל אינו חייב להחזיר אפי' לצאת ידי שמים דגדולה מזאת פר"י באיזהו נשך (ד' ס"ב. ד"ה תנאי) דלמ"ד בריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין אפי' בלצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר מדפריך מברייתא דמלוי בריבית רבית שגבו מחזירין ולא משני בבא לצאת ידי שמים ומן השמים ישלוו וישקטו כבוד מורינו ותורתו וישיבתו עם כל הסרים אל משמעתו כמוני איסקופתו חיים בר' מכיר תנב"ע:

365

שס״ושרא לי חביבי אם דברי מעטים כי זה לי קרוב לשבועיים שאני שוכב וכל מאכלים שאני טועם לא ערבו לי לא אליך. והתשובה עבור הצדקה כתבתי לך ע"י שליח ששמו מוול ושכחתי כל אורך הדברים אך זה אני זכור עדיין שכתבתי הכל כמו שכתבת אך זה הוספתי דמעות צדקה של עניים אסור להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד דכי אמור רבנן קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע (ב"מ ד' ע'.) לא פלוג רבנן בין עני ובין עשיר וא"כ כיון דעני אסור להלוות מעותיו כך מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ואנן ניקו ונעביד לי' ואתה שלום וכל אשר לך שלום כנפש מאיר בר' ברוך זלה"ה:

366

שס״זהנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי עפר ואפר תחת כפות רגלי מורי' רבינו מאיר^סבהכ"י יש כאן תיבה שא"י לקרותו וכמדומה שנקרא שי"ו. והוא ר"ת שיאריך ימים ושנים. על ממלכתו כחשק צעירך המבקשך שתאיר עיניו בראובן שקיבל עשרה ליטרין ממעות של^עצ"ל צדקה. זה יותר מי' שנים וקיבל עליו ליתן ג' ליטרין בכל שנה^פצ"ל ואם. אם לא יהי' שום ריוח שאז יפטור ואם יהי' ריוח פחות מג' ליטרין אז יחלק לאמצע ואחריות כל הקרן עליו והרי יותר מי' שנים שנתן קצבתו שנה בשנה ועלה הריוח מאותן י' ליטרין עד ל' ליטרין והרי נתמוטט ראובן ואין ידו משגת^צצ"ל לפרוע. לפדות ואומר על^קאולי צ"ל לבו. לב ראובן כי שגג הרבה מאוד ועתה רבינו צריך אני לידע אם ראובן יכול לטעון אחרי שאסור להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד נהי דאבק ריבית אינה יוצאה בדיינין (ב"מ ד' ס"א:) אבל אם איני מטריח הדיינין על כך אלא רוצה אני לעכב את הקרן שתחת ידי עבור הריבית שנתתי ג' ידות על הקרן שמא אני מותר לעשותו כן ולא יכפני ב"ד להוציא ממון מידי דאע"ג דאמר פ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"ז.) כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא ה"מ התם שהמלוה מוחזק במשכנתא שתחת ידו בשטר אבל כאן מלוה על פה גמורה היא ומלשון רש"י יש לדקדק שכתב כל סלוקי משדה זו בלא זוזי אפוקי הוא משמע דוקא לפי שהשדה ממושכנת לו ואפי' אי ליתא לסברא זו מ"מ יש ללמוד מדברי רבינו אלפס דמוקי מימרא דמשכנתא באתרא דמסלקי אכל שיעור זוזי וכו' (שם) וסיומא דרב אשי השתא דאמר אכל טפי לא מפקינן מיני' וכו' כל האי מימרא במשכנתא בנכייתא כי היכי דלא תיקשי מעובדא דרבינא דחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא דההיא מיירי בלא נכייתא ושניהם הלכה הן ולא תיקשי הילכתא אהילכתא ואע"ג דר"ת כתב דההוא עובדא דרבינא דווקא בזביני משום דהוי מקח טעות אבל בהלואה היה מודה לרבה בר רב הונא דלא תיקשי דרבינא אדרבינא דר"פ (ד' ס"ב. ) קאמר משכונתא בלא נכייתא דבדינינו אין מחזירין מטיבותי' דמר אדון לפניו כאשר בהיותי יוצק מים על ידיך באותה הלכה בשם מהר"ח מניאושט ז"ל שהיה דן הלכה כרש"י יען כי אין לפירושו^רצ"ל קושיא. ועי"ש בתוס' דף ס"ו: ד"ה התם. דכל הני דמשמע דלא הוי מחילה משום דהוי כעין אונאה דהתם לא ידע דמחיל וה"נ ההוא עובדא דרב ענן (ב"ב ד' מ"א.) לא ידע דהדר גודא בארעא דמחיל וכן פ"ק דגיטין (ד' י"ד.)^שצ"ל וכן דהמפקיד (ד' ל"ה.) וגבי הקדש בטעות (נזיר דף ל"א.) דלא הוי ידע שיצא לבן וה"פ התם זביני ולהכי הך מחילה כו'. (וניתי דהמפקיד והקשה בטעות דלא היה ידע שיצא לכן וה"פ התם דיני ובכך) הך מחילה בטעות שלא חשש לדקדק אם יכול לחזור אם לאו הויא מחילה ולא דמיא לאונאה הכא הלואה ואסור משום ריבית וסבירא לי' לרב נחמן כרבינא דחשיב ואפיק פירי ודרבינא אדרבינא לא קשיא דע"כ לאו ההוא דר"פ דאותו היה תלמיד חבר דרב אשי דא"ל הרי משכנתא בלא נכייתא ואידך רבינא דחשיב ואפיק פירי הי' מן הקדמונים דרב טפי אמר האי עובדא משמי'^תצ"ל ומגופא: מגופא דשמעתתא יש להוכיח דמחמרינן במשכנתא טפי מבזביני דאמילתי' דרבה בר רב הונא א"ל אביי לרבא משכנתא מאי פי' שמא בזה ירוה רבה בר רב הונא דכריבית קצוצה דמיא ונפקא בדיינין א"כ רבינא דאפיק בזביני כ"ש דהוי מפיק במשכנתא ופר"ת דחוק מתחילתו ועד סופו דפי' מילתא דרבינא משום מחילה בטעות וריבית קצוצה לאו דוקא וגם רבא דבעי לאיתובי לרב נחמן לא הבין פי' דבריו ושוב כשהשיב רב נחמן לפי טעותו השיבו ולא גילה לו עיקר דבריו כלל^אמן ועוד עד שהי' טועה בדבריו. הי' כתוב בהכ"י בהג"ה למטה בגליון ולא היה נרשם לאן שייך וסדרתי' מדעתי ועוד קשה לי דמדקאמר דבעי' לאותובי אונאה משמע שלא גילה לר' נחמן קושייתו כלל שרצה להקשות לו וא"כ למה הראה לו ראי' מאיילנית מה היה יודע שהיה טועה בדבריו. ועתה אם ייטב בעיני אדוני עמדו דברי רש"י והאלפס ואין להקשות למה פסק האלפס כעובדא דרבינא דחשיב ואפיק פירי ולא קבע הלכה כרבינא בתרא דר"פ שמא משום דמעשה רב וגם רב נחמן קאי בשיטתי' דקיי"ל כוותי' בדיני ועוד לפי שרבינא לא אמר דבריו על דרך פסק מדלא קבע לה בהלכתא פסיקתא עם שאר אמוראים שנזכרו בהלכתא דמשכנתא בלא נכייתא פלוגתא דרבה בר רב הונא^בצ"ל ורבינא. לרבינא קדמאה אלא פירכא בעלמא דפריך לכללא דרב ספרא למימרא דכללא דידי' לא הוי ככו"ע וה"פ והרי משכנתא בלי נכייתא דבדינינו אין מחזירין למ"ד כגון לרבה בר רב הונא^גבכ"י והנה וט"ס. והנך דקיימי בשיטתי' ואין לתמוה על שלא אמר להדיא והרי משכנתא בלא נכייתא לרבה בו. רב הונא אינו כן דלא רצה להאריך בכך דמיא להא דאמר רפ"ב דכתובות (ד' ט"ז.) וניזול בתר רוב נשים ורוב נשים בתולות נישאות ואע"ג דקיי"ל כשמואל (ב"ב ד' צ"ב:) דאין הולכין בממון אחר הרוב והוה לי' למימר ולרב דהולכין בממון אחר הרוב ניזיל בתר רוב נשים אלא לא חש להאריך וכה"ג פי' ר"י פ' אלו טריפות (חולין ד' נ"ט:) גבי ספיקא דעיזא דכרכוז ועוד מצאתי און לי בתשובת הגאונים באחר שהשכין בתים לחבירו בלא דינא ועל מנת שיגבה המלוה שליש דינר בכל חודש משכירות הבתים כו' והשיבו כי ריבית קצוצה היא ויוצאה בדיינין ואע"פ שלא קיבל עליו להתחייב הריבית אלא מן השכירות ואם לא יהיה שכירות יהיה פטור וע"כ במה היו מסופקין השואלין אלא מזה הטעם לפי שלא נתחייב אלא מן השכירות ואם לא יהיה השכירות אין כאן ריבית ואין לומר לפי שהוא ברור יותר השכירות מכנדון זה כי יש לחוש שמא פעמים לא יהיה שום ריוח גבי בית נמי זימנין דנשרף או יפול כמו שכתב ר"ת^דצ"ל אהלוהו. תוס' ב"מ ס"ד ב' ר"ה ולא ישכור. אכולהי לא ידור בחצירו וא"כ גם כאן בקל יפסיד שכירות של חודש או חדשים או לפעמים שצריך השוכר להוציא על הבית בבנין מועט ורגילות הוא שזה מנכה מן השכירות שחייב ליתן נמצא אין כאן ריבית ואפ"ה חשבוהו הגאונים כריבית קצוצה וגם מדברי האלפס שקבע כרבינא וחושב משכנתא בלא נכייתא כריבית קצוצה ואע"פ שכתב עוד בלשון אחר באלפס דאיכא מרבוותא דאמרי דרב אשי פליג אדרבינא מאן לימא לן שלא יהא לשון ראשון עיקר וגם בסוף דבריו במסקנא דשמעתא מוכח דס"ל דכולא שמעתא סלקא במשכנתא בנכייתא. ואדוני יבור לי הדבר על בוריו וישא ברכה וחייים כחשק העלוב חיים בר' מכיר כורע ומשתחוה:

367

שס״חתשובה בוירוי דשן תדושן שפת פרח שושן חביבי ה"ר חיים למדנו (ב"מ ד' ע':) כי המלוה מעות קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע וצ"ע על מה שנעשה כאן ועכשיו אחד מתנאיו בטל או לא יקח ריוח כלל ויהיו כל מעותיו מלוה או לא יהיה כל אחריות הקרן על הלוה ויהי' כסתם עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ונר' כיון דעיקר משאם ומתנם עבור הריוח נתכוונו וע"מ כן נשתתפו כל אחד מהם יטול שכר כפי תנאים ואחריות כל הקרן לא יהיה על הלוה לבדו כמו שהתנו אלא על שניהם כדין עיסקא כל חד מנייהו לידרי בפסידא לפי אומד שהוא נוטל בריוח אי פלגא פלגא אי תילתא תילתא ואי איכא פסידא ואתי מלוה קמן לגבות חובו מן הלוה א"ל דרי פסידא בהדי כדפ' ולענין איסור לאו דלא תשימון פליגי תנאי בר"פ איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"ב.) היכא דלא גבה לבסוף אי עבר^הבכ"י אני וט"ס אי לאו בריבית קצוצה דאורייתא וה"נ בריבית דרבנן לענין איסור למקריי' רשע וכבר בא לידינו ופסקנו כך ועתה בדקתי בספר רבי' משה בר' מיימון ז"ל ומצאתי כדברי וז"ל (פ"ה מהל' מלוה ולוה הל' ח') אסור לאדם שיתן מעותיו קרוב לשכר ורחוק להפסד שזה אבק ריבית והעושה כן נקרא רשע ואם נתן חולקין בשכר ובהפסד כדין העסק עכ"ל וכן בנדון זה ראובן אי מטייה פסידא צריך המלוה למידרי^ובכ"י בהדי וט"ס. בהדי' לפי אומדן רווחא דשקיל או אם לא הלוום אלא הוציאן ולא הרויח בהם ואעפ"כ היה נותן לו כאלו היה מרויח יכול לנכות מן הקרן שבידו כמו שכתבתי דאבק ריבית הוא דאינה יוצאה בדיינין ולא מחשבינן בו משטרא לשטרא למיקרע שטרא דכל מיקרע שטרא מחוב אחד שבשטר אחר כי אפוקי מיני' דמי ואע"ג דההוא חוב אחרינא לא תפיס משכונא עלי' ולא מידי אלא שטרא לחודי' אבל כה"ג בההוא חוב גופ' יכול לנכות כמו שכתבתי ואין לי להאריך בזה אבל אם לא הפסיד בהם והיה מלוה אותם ומן הריוח לא היה נותן למלוה אלא חלקו לפי תנאו בזה אין נ"ל שיוכל לנכות מן הקרן כשיעור מה שנתן לו מן הריוח כיון דתנאו שהתנה שיהא כל אחריות הקרן עליו היה בטל כדפי' לעיל ולענין למקריי' רשע פירשתי לעיל דפלוגתא דתנאי היא^זצ"ל היכי. דלא גבה ריבית לבסוף בריבית קצוצה דאורייתא לענין איסור לאו והיכא דהלוה קרוב לשכר ורחוק להפסד ומטיי' פסידא ולא בעי מלוה לידרי פסידא בהדי' ושילם לו לוה כל הקרן ההוא מותר למיקריי' רשע ועבריינא לכו"ע וההיא דפ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"ו:) פי' התם זביני דדרך מקח וממכר בכך שכל מי שמוכר לחבירו קרקע^חצ"ל דעתו שכל מה שיאכל כו'. שכל מי שיאכל הלוקח קודם שיחזיר בו המוכר הויא מחילה כיון דידוע לכל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפי' הכי לא התנה עמו שלא יאכל פירות עד שיתרצה במקח ומשבאו לעולם אנן סהדי דאחולי אחיל ואע"פ שנראה כעין ריבית מה שהוא אוכל פירות היכא דנתבטל המקח דכיון דכל דריבית דרך מקח וממכר ליתא אלא דרבנן הכא לא גמור אע"ג דמיחזי נמי כמחילה בטעות דמעיקרא לא היה סבור כלל שיחזור בו לבסוף מ"מ כיון דדרך מקח וממכר בכך שאם לא כן ביטלת תקנת השוק לא גזור רבנן אע"ג דאיכא תרתי כעין ריביתא ומחילה בטעות הכא הלואה וכיון דאיכא הלואה דהוי ריבית דאורייתא הכא אפי' בדרבנן^טט"ס הוא: לא גזור וכו' עד בעי לאותובי אונאה וכו' אכל שכן פריך אלמא אע"ג דדרך מקח וממכר בכך שבני אדם מתקנין שאי אפשר בצימצום על דמי החפץ אפ"ה יחזיר אונאה משום דמחילה בטעות כ"ש לעיל דאיכא תרתי ומשני לא אונאה הוי תיובתי' דלא דמי טעות דאונאה לטעות דלעיל דבאונאה^יצ"ל שאני. דבדבר שכבר בעולם כסבור שזה כך ואינו כך^כצ"ל ומה. דמה שמקשה דרבינא אדרבינא נ"ל ליישב משכנתא מאי אדלעיל קאי משום בזביני כל את ונוולא אחי סמכא דעתי' ולא גמר ומקני ומיהו פירי לא הדרי ומיבעיא לי' במשכנתא כה"ג היכ' דלא מסלקי או אפי' באתרא דמסלקי וקיי"ל סתם משכנתא שתא ואמר הלוה לשליח אלו הוו לי זוזי כל אימת דבעינא^לצ"ל אסלקי. מסלקי' ואפי' בתוך שנה וא"ל את ונוולא אחי מאי הדרי פירי או לאו ובההיא משכנתא הוא דעביד רבינא דחשיב ואפיק פירי דלא דמיא לזביני כלל כיון דלא גמר ומקני כלל אבל משכנתא דלעיל דאמר רבינא דאין מוציאין היינו בסתם משכנתא דהויא לכה"פ שתא ודמיא לזביני והא דקאמר וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא הוי' פי' דלא כרבה בר רב הונא בזביני. תשקט ותשליו כנפש מאיר בר' ברוך שיחי':

368

שס״טלימדתנו רבינו לענין איסורא דלאו דלא תשימון פליגי תנאי אי עבר בלאו היכא דלא גבה לבסוף והיינו היכא דהזיד בלא התראה אבל היכי דסבר דאין ריבית בתורה ליכא איסורא כיון דלא גבה שגגת לאו הוא דאיכא לעומת כן היכי דסבר שמותר להלוות קרוב לשכר ורחוק להפסד ולא גבה ריבית לא מיקרי רשע כלל לכו"ע אלא שגגת רשע הוא דאיכא היכא שבסגנון זה לוה שדומה לו היתר גמור ומטיי' פסידא שנה ראשונה טפי ממאי דמטיי' רווחא וא"ל לוה למלוה דרי מהאי פסידא בהדאי הדעת מכרעת כי לא יוכל לכופו כלל לסבול שום הפסד כי איך יתנו שתנאי של הקרן שקיבל אחריותו עליו יתבטל שהקרן עיקר והוא בעין שמסרו מיד ליד ואמר נמי בעלמא (ב"מ ד' ט"ו.) כי תבע אינש קרנא תבע ברישא והתנאי של הריוח שאינו עיקר ועתיד לבא ואינו יודע אם יבא וכמה יהיה אותו התנאי נאמר שיתקיים והא מהיכי תיתי והלא המלוה ישיבנו תשוב' נצחת לא מעוקצי' ולא מדובשיה אלא מה שמסרתי לידך באחריות החזיר לי והואיל וכן א"כ אף היכא דלא מטייה פסידא בשתא קמייתא ויהיב לי' לוה למלוה רוחא דמתנה^לצ"ל בהדי'. דידי' ובשתא תניתא מטיא פסידא אלא ישתנה הדין בכך אל כי היכי דבשתא קמייתא אי מטיי' פסידא אינו יכול^מצ"ל להכריחו. להבריחו דנעשה כל הקרן עליו במלוה דליכא למימר דלא משוי נפשי' רשע דהא בהיתר גמור היה סבור לעשות כן א"כ אף כשקיבל ריוח חלקו שנה ראשונה ומטייה פסידא במקצת קרן בשנה שניי' השתא נמי שתנאי של קרן יהא קיים ושל הריוח יהא בטל דמאי שנא אלא ודאי ע"כ ישלים לו כל הקרן והריוח שקיבל אישתקד ינכה לו ועליו יוסיף להשלים הקרן דכיון דתנאי של קרן^נצ"ל קיים. אז הריוח דומה למשכנתא בלא נכייתא וא"כ יוכל לנכוח לו מן הקרן כשיעור הריוח שנתן לו כאשר כתב רבי' כיון שהוא מאותו חוב עצמו אפי' אי איירי רב אשי במשכנתא בלא נכייתא והיכא דלא מטיי' פסידא ויהיב לי' קרנא ורווחא בהא פליגי רבוותא כדכתב רב אלפס ללישנא קמא יוצאה בדיינין בעובדא דרבינא דחשיב ואפיק^סליתא בהכ"י וט"ס הוא. פירי ומאי דאמר רב אשי בתר הכי כל סלוקי בלא דמי אבק ריבית הוא ולא מפקינן היינו דוקא משכנתא בנכייתא והא ודאי קיל הוא מקרוב לשכר ורחוק להפסד כיון דאחריות של קרן קיים א"כ לא מנכי לי' מידי ורוחא דשקיל דמי למשכנתא בלא נכייתא אבל ללישנא בתרא דרב אשי איירי נמי במשכנתא בלא נכייתא ופליג ארבינא והילכתא כרב אשי א"כ קרוב לשכר ורחוק להפסד יוצאה בדיינין ואפי' סלוקי בלא זוזי למיקרע שטרא הויא אפוקי אבל במלוה על פה ינכה לו מאותו חוב עצמו כדפי' לעיל ומסתברא דרבי' משה אבן מיימון ס"ל כלישנא בתרא דרב אלפס שאם נתן לו הקרן והריבית אע"ג דמטיי' פסידא במקצת הקרן לא יוכל בדין להוציא ממנו כלום אך רשע מיקרי כיון דא"ל למידרי פסידא בהדי ולא עביד ואפשר שעל דרך זה כתב העושה כן נקרא רשע ואם נתן חולקין בשכר ובהפסד כדין העסק ועתה טובא קמ"ל שיסבול עמו בהפסד ולא יהי' רשע שכיון שקיבל בשכר יקבל גם בהפסד אבל מודה הוא שעל פי ב"ד יוכל לעכב הקרן והריוח ואין להקשות ללישנא קמא אם קרוב לשכר ורחוק להפסד נפקא בדיינין למה שנה התנא בלשונו שנקרא רשע דמשמע רשע הוא דמיקרי אבל בדין לא נפקה דאי נפקא א"כ נפיק מיני' ולא ליהוי רשע איכא למימר אין ה"נ אלא אגב דבעי למימר מידת חסיד ומדת כל אדם תנא נמי דבמידה זו נקרא רשע ועבר על תקנת חכמים ונפ"מ דאי לא מצינין כפינא לי' או שאין לו עכשיו מה לשלם כל הריבית שלקח בענין זה דשרי למיקריי' רשע ועבריינא ולירד לחייו ואין להקשות אי קרוב לשכר ורחוק להפסד יוצאה בדיינין כיצד התירו ביתומים קרוב לשכר ורחוק להפסד דהא כיון דסוף סוף ליכא אלא איסורא דרבנן הם אמרו והם אמרו ואין להוכיח מזה עצמו כיון דאיסירא דרבנן הוא א"כ אבק ריבית הוא ואינה יוצאה בדיינין דהא משכנתא בלא נכייתא ע"כ ריבית דרבנן הוא ואפ"ה עביד רבינא עובדא ואפיק והלכה היא ללישנא קמא שבאלפס ועתה מאורינו על דרך^עצ"ל זה. הייתי סבור שזכה ראובן ואפי' היו המעות והקרן והריוח בעין ולא הוציאן וגם בתשובות רבינו ראיתי שכ' בפשיטות בסי' קמ"ג שהמלו' קרוב לשכר ורחוק להפסד גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית ועתה אחרי שפה קדוש פסק כן עתה שהמלוה קרוב לשכר ורחוק להפסד שאם יש ריוח יטול חלקו ואם הפסיד יסבול עמו בחלק המגיע אחר^פצ"ל פסק. עסק אחרון נלך וכל עדת ישראל יעשו אותו וכ"ש אנא זעירא מן חבריא דשביקנא לאורחאי ונקיטנא לאורחא דמרנא ועל מה שכתבתי בראש כתבי דאלו דלא תשימון לקי אי אחרו בי' חוזרני בי משום דהוי לאו הניתק לעשה דוחי אחיך ואין לוקין עליו והשהא ניחא לי הא דעביד צריכותא בר"פ איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"א.) למ"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו^צצ"ל בריבית: דריבית ולא קאמר דאיצטריך לאו דריבית דלקי דאי מלאו דגזל לא לקי משום דניתן להשבון. ומורי כמלאך השם חכם ונבון ינחיל לאויביו מידבא ודיבון וירום וישכיל כלכד חשבון וישמר וישקוט עם תורתו וישיבתו עם כל הסרים אל משמעתו כמוני תולעתו. חיים בר' מכיר תנב"ע:

369

ש״עלי מה יקרו אמרותיך ומה עצמו דברותיך מקור חיים פי צדיק יפוצו מעיינותך נוזלים מתוך בחרותיך תרומות מתרומות מדותיך ואם בטבילת אצבע בצפיחית דבש עדותיך במתק חכו וממתק נופת צוף שלחתיך על אחת כמה וכמה אם פה אל פה אדבר בך ועלי תטוף מלתיך חיים שי' יוסיפו לך שנות חיים על שנותיך כנפשך שבעך וכנפש הרשום סר למשמעתך שואף צמא לשמוע שלותך אמת כי הייתי בעיני המלוה את חבירו קרוב לשכר ורחוק להפסד דבטל תנאי הריוח ויתקיים רק תנאי הקרן דכיון דרשע מיקרי משום דשקיל רווחא ממילתא דהוי כולה אחריות אלוה מבטלין תנאי רווחא דלא בריר כולי האי מקמי תנאי אחריות כל הקרן שלפנינו והא ניחא לי' למלוה כמו שכתבת גם אתה. אמנם משבא לידי ספר רבי' משה בן מיימון זצ"ל נשאלתי מאת כבודך שאילה זו אמרתי בלבי אשאל באורים ותומים ודבר מה יראני והגדתי לך וכאשר מצאתי סברתו על סברתי חלוקה חזרתי לדבריו כי כל דבריו דברי קבלה הם ואף אם מסברא בעלמא פסק רבינו כן מי אנכי וסברתי לבי כמלא נקב סידקית לא לחלוק על סברת רבינו כפתח האולם. ומה שתמהת כיון דדיני' כדין עיסקא א"כ כי גבה גם קרן וגם פרי ומטיי' פסידא טפי במקצת הקרן במאי דמטיי' רווחא במקצת קרן האחר הוה לן למכפיי' למידרי פסידא בהדי' כדין העיסקא ולא ליסגי בקריית רשע בזה יקבל חביבי את תשובתו כי מה שאמר רבינו משה דתנאי דידהו בטל לא שיהא בטל ממילא אלא אנן הוא דקא מבטלינן לי' כי אתי למיגבי אמרינן להו דתנאי דידכו בטל ודינו כדין העיסקא אבל מה שכבר גבה המלוה על דעת ראשונה גבה ולא בתורת העסק אע"ג דבתורת ריבית גבה אבק ריבית הוא אינה יוצאה בדיינין ומה שכתבת במקום שלוה בסגנון זה שדומה לו היתר גמור ומטיי' פסידא טפי במקצת קרן ממאי דמטיי' רווחא באידך לחלק המלוה וכו' עד איך יתנו שתנאי של קרן שקיבל עליו אחריותו והוא עיקר והוא^קצ"ל בעין. כעין אותו תנאי יבטל והתנאי של הריוח שאינו עיקר וליתי' בעיני' ואינו יודע אם יהיה^רצ"ל ריוח. וכמה יהיה יתקיים הא פרשינן בכתבי הראשון דתרוייהו אדעתא דליהוי להו רווחא עבד וניזיל בתר רובא דאינשי ואנן סהדי כל מי שמלוה מעותיו לשכר אי הוו אמרו לי' בהי ניחא לך או תלוה לו בחנם באחריותו ולא תטול אתה בשכר כלום או תלוה לו עיסקא פלגא באגר ובהפסד ודאי הוה אמר פלגא באגר ובהפסד ניחא לי דאי לא הוה לי למישקל ברווחא מידי מה לי להלוות^שצ"ל מעות. מעותיו ומה צורך יש לי שהוא יקבל כל האחריות אטו זוזי קדחי באכלבאי ועוד המלוה על המשכנות ודאי הריוח ברור טפי טובא מפסידא וא"כ בודאי כל אדם יברור לו יותר ברצון פלגא באגר ובהפסד אם היה יודע שיש איסור בקרוב לשכר ורחוק להפסד ממה שיברור לו שיהי' כל אחריות של קרן על הלוה ולא יטול הוא בריוח כלום כך יש לי לפר' סברת רבי' משה ובודאי סברא אמיתית היא בלי ספק ומה שכתבת דלא לקי מלוה אלאו דלא תשימון ואל תקח מאתו דהוה לי' ניתק לעשה דוחי אחיך עמך יפה כתבת וכן כתב רבי' משה ז"ל (פ"ד מהל' מלוה ולוה הל' ג'.) אע"פ שהמלוה והלוה עוברין כל אלו לאוין אינן לוקין מפני שנתנו להשבון ואתה שלום וכל ביתך וכל כנותך מאיר בר' ברוך זלה"ה:

370

שע״אמי אנכי ומי חיי אפי' לדון לפני רבותי מצוקי ארץ שתותי תבל מוסדות הארץ מורי ה"ר חיים אשר עליו נתלה כל כבוד הדור וה"ר יוסף מופלג בחכמה ובזקנה והר"ר יצחק בן הרב מתיירא אני פן ישרפוני בהבל שבפיהם ולולי כי יראתי לעבור על פיהם שמתי ידי למופי ובמצוותכם אכתוב כאשר יראוני מן השמים וצורי יזכני להעמיד דבר על בוריו ולהוציא הדין על אמיתו. צעקה אלמנה על שמעון אשר רימה אותה להחזיק בסרבל ועורה שלה במרמה כי אמר לבני ביתה לתת בידו חפצים חמודים שבבית בשעה שהיה בעלה מוטל הרוג לפניה קודם שיחזיק בהם הפקיד לצורך המושל ושמעו לו ועתה מעכבם ושמעון משיב כי לשם שמים נתכוון כדי להציל כי בחיי בעלה מישכנם עבור ס' דינרים שהיה חייב לו משכירותו מלימוד בנו ובעבור השכירות משכנם לו ואומר כי אינו יודע שהם שלה ואפי' הם שלה בעלה משכנם לו ומסתמא ברשותה דלאו כל כמינ' לאחזוקי בעלה כגנב וערב ר"ה שאלם בעלה ממנו להחזירם אחרי החג ובתורת שאלה^תצ"ל נתנם. נתנה לידו ובחולו של מועד נהרג ולכך מעכבם כי אומר משכון הם בידו ורוצה להיות נאמן במיגו שיכול לומר נאנסו או החזרתים לו דלא שויתיה ראה (ב"ב דף מ"ה:) וגם להד"מ אם אין עדים שמסרם לו נר' בעיני שאין בדברי שמעון כלום כאשר טוען שאינו יודע שהמלבוש שלה שאם אינו יודע ליפקי ולחזי' כי על ידי מיגו לא נטעון לו מה שאינו יודע אבל מה שהוא אומר שבמשכון היו בידו מן הבעל וערב ר"ה השאילם לו להחזירם לו לאחר החג בזה יתכנו דבריו לאמר כי עשה דין לעצמו לקחת את שלו בכ"מ שהוא כי אפי' משכנו בשעת הלוואה ונעשה בכך שומר שכר כדתניא פ' האומנין (בבא מציעא דף פ"א:) חזר והפקידו אצלו ברשותו של מלוה עומד ואם נגנב בבית הלוה שנעשה עליו שומר חנם הפסיד המלוה כאלו הפקיד המשכון ביד אחר וה"ה אם^אצ"ל השאילם. השאילה לו בתורת שאנה ברשותו ושיעבודו עומדים כאלו הם בביתו ולא חזרו עדיין ברשות האשה אפי' החזירם לה בעל סתם שלא הגיד לה שבמשכון הם ביד שמעון אם מתחילה^בצ"ל השאילתם. השאילם לו למשכנם גם אם הוא של בעל לא נעשו מטלטלין אצל בניו והא דקיי"ל בההיא דמשכנו ומת (ב"מ דף קי"ד:) שומטו מעל גבי בניו דוקא שלא בשעת הלואה היינו כשהחזיר לו סתם כעין השבות העבוט דקרא אבל אם השאילם לו בלשון שאילה ובתורת שאלה שומטו מעל גבי בניו אחרי כלות ימי שאלה אפי' משכלם בשעת הלוואתן ולא יפסיד שמעון כחו וזכותו אפי' כשהחזירם בעל לאשה שגם אם היה נותנם בעל לאחר או מוכרם לאו כל כמיני' להפקיע זכות שמעון מהם דעדיף משכון^גצ"ל מאפותיקי. דאפותיקי וברשות שמעון הן עומדין אלא שבמכר^דצ"ל יש. תקנת השוק^הצ"ל ואם. שאם הבעל מישכנם כדברי שמעון אע"פ שמן הדין אין לו זכות בכסות אשתו נאמן הוא לומר שהשאלתם לו למשכנם^וכנר' הוא ט"ס. (כיון שהיה נאמן אדם) אם אינן עשויין להשאיל להשכיר^זאולי צ"ל להבעל. (לו בעל) ללבישתו כי אז ודאי לא היה נאמן לומר שהשאלתים לו אלא היה ראוי לומר^חצ"ל שהשאלתם. שהשאלתי לו ללבישה כדין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר וכן בני אדם העשויין הדרים ביחד אע"פ שידוע לנו שנאמנים^טצ"ל זה: על זה ואין נזהרין זה מזה ויד כל אחת ממשמשת בשל חבירו מחמת שאין חושדין זה את זה לא הפסידו את חזקתם ויש להן חזקה זה לומר לקוחין הן בידי וכן בני אדם שרגילין להפקיד זה אצל זה יש להם חזקה זה על זה ולא יפסיד שום אדם חזקתו במה שחבירו מאמינו כל זמן שאין עדים שבתורת פקדון באו לידו בדברים שאפשר ליזהר יש חזקה אפי' קים לי' בגויה שלא היה חושש ליזהר דאיהו דאפסיד אנפשי' וכן אשה אם האמינה את בעלה ולא חששה להצניע אע"פ^יצ"ל כן יש לו חזקה בהן לומר שהשאלתים לו למשכנם אם אינן עשויין להשאיל ולהשכיר לו ללבוש בו ואפי' עשויין לו ללבוש בו אינה נאמנת לומר שגנבם דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן^כצ"ל להאמינה. להאמינן בטענה גנובים ואפי' במיגו דאי בעי אמרה שאולין כדמוכח בשמעתין בשבועות (ד' מ"ו:)^לצ"ל ואם. שאם באו להפקיע אומנתו של בעל מכח משנתינו (ב"ב ד' מ"ב.) דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו כי נעמידנה אף במטלטלין אף כשאינן עשויין להשאיל ולהשכיר לו ללבישתו^מאולי ט"ס הוא וטוב להיות פה מ"מ. (אבל מטלטלין) רגילה להניח לו ולהשכיר לאחרים ולהאכיל פירותיה כמו קרקעותיה מ"מ נאמן הוא הבעל בכאן אם אומר שהשאלתם לו למשכנם שהרי אינה טוענת שמסרתם לו לאכול פירות ועוד שסרבלים של אשה אינן עשויין לאכול מהם בעל פירות על ידי שמשכירין ממנו ואינן דומין פירותיהן לשאר פירות וכיון שאם הבעל טוען שהשאלתם לו אשתו למשכנם היה נאמן טוענין ללוקח ממנו דהיינו שמעון^נצ"ל שנתמשכנו. שיתמשכנו אצלו כאלו ראו עדים שמישכנם לו דקיי"ל (ב"ב ד' כ"ג.) טוענין ללוקח ותנן נמי (ב"ק ד' קי"ד:)^סצ"ל שאני. שאינו אומר מכרן לאחר ולקחו זה ממנו שהרי נאמן לומר שמישכנם לו אפי' יש עדים שבתורת פקדון שהפקידה לו האשה באו לידו לאחר מיתת הבעל במיגו דאי בעי אמר החזרתים לך^עצ"ל או. נאנסו כ"ש אם אין עדים שהפקדתם אצלו שיכול לומר להד"מ בלא ראה ואפי' בראה יכול לומר לקוחין הן בידי כיון שאין עשויין להשאיל ולהשכיר לו ואע"פ שנוח לו לומר במשכון היה בידי לפי שאין יכולה מכחישתו מלומר טענה שתוכל להכחישו^פצ"ל יש. ויש לומר מיגו כדאשכחנא בהני עיזי דאכלי חושלא (ב"ב ד' ל"ו.) מיגו דאי בעי טעין לקוחין הן בידי יכול לטעון עד כדי דמיהן אע"פ שיודעין הבעלים שמשקר כשהוא אומר לקוחין הן בידי ובאכלת חושלי אין יודעין אע"ג דאיכא למימר כגון שיודעין הבעלים שלא אכלו כל כך שמכחישין אותו בטענה זו כמו בזו לא משמע דבההיא גונא איירי אלא משמע דכשאין יודעין כמה אכלו והוי נמי דינא הכי וכן נמי בנסכא דר' אבא (שם ד' ל"ג:) שאם ברור^צצ"ל לן. לו שחטפה אינו נאמן לומר דידי חטפי מ"מ אם היה נאמן לומר דידי חטפתי^קצ"ל מהימן במיגו. מיגו דאי בעי אמר לא חטפי^רצ"ל אע"ג דהעד מכחישו. העד מכחישו ודידי חטפי אין העד מכחישו ותנן נמי (כתובות ד' ט"ו:) מודה ר' יהושע באומר שדה של אביך היתה ולקחתי ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ומעמידה ר"י (תוס' שם ד"ה ומודה.) אפי' כשהבן תובעו נאמן במיגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך כדמשמע בסיפא דקתני אם יש עדים שהיתה של אביו ואמר לקחתי ממנו^שצ"ל אינו. נאמן דמסתמא כיון שיש עדים הבן תובע ואפ"ה אי איכא עדים אין אי לא לא והרי שנאמן לומר לקחתי מאביך מיגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם אע"פ שאם היה אומר כן היה הבן מכחישו ועכשיו אין הב' מכחישו דבכל ענינים מיירי^תצ"ל נתנם. אבל אין הבן יודע אם לקח אם לא מדלא קתני^אצ"ל השאילם. אפי' אין הבן יודע אם לקוחה אם לאו אינו נאמן ואם באנו לומר לקחתי' ממנו יש העזת פנים כמו בלא היתה של אביך^בצ"ל השאילתם. ואם איתא שלקחה קלא אית לי' ה"נ איכא למימר בטענת שמעון דקא טעין בעלה מישכן לי איכא העזת פנים כדשאר טענות שלפטור שכתבתי דאם איתא דמישכן לו היתה יודעת א"כ מעיז פניו כנגדה אם הוא משקר ואע"פ שיש לדחות ולומר כי זבין בפרהסיא זבין וכי יזיף בצנעה יזיף (ב"ב ד' מ"ב.)^גצ"ל מאפותיקי. ואין נראה להפקיע זכות שמעון דמוחזק בסברות האלו דאדרבה יותר הוא רגילות שיודעת האשה מה שעושה הבעל ממלבושיה ממה שיודע הבן במילי דאבוה ובנא שום ראיה סברא זו מנין לחלק בענין מיגו בין טענה שיכול בעל הדין להכחישו ובין טענה שאין בעל הדין יכול להכחישו לפר"ת^דצ"ל יש. שמצריך הודאה בנאנסו וס"ל דאין אדם מעיז פניו לכפור הכל ולומר להד"מ דודאי לפריב"א שייך לחלק בזאת הסברא שמפ' דבנאנס הכל איכא שבועה וליכא מיגו שהיה יכול לכפור הכל דנאנסו לאו העזה היא אבל להד"מ הוי העזה אבל לפר"ת אין משם ראי' ומההיא (שם ד' ל"ג.) דרבה בר שרשום דאמר לקוחה היא בידי לא מצי אמרת דהא נפיק עלי' קלא דארעא דיתמי היא אין להביא ראי' דהא לא מצינן למימר לקוחין הן בידי משום קלא לאו משום דמכחיש לי' בעל הדין אלא משום דמכחשי לי' כ"ע ע"י הקול לפריב"א יש לשמעון מיגו דאי בעי אמר נאנסו שהרי אינו חושב לטענ' נאנסו העזה אי נמי נגנבו דהא שומר חנם הוה שמעון לדברי האלמנה ואפי' מיגו דאי אמר לקוחין הן בידי או החזרתיו לך אומר להד"מ יש לו לשמעון גם לפריב"א שגם טענתו יש בה קצת העזות דלא תיקשי ההיא דשדה זו של אביך היתה כדפרי' ונחת רוח עשיתי לבעלי (ב"ב ד' מ"ט:) לא שייך למימר הכא דמשום נחת רוח לא היתה נותנת לו תכשיטין למשכנם דאפי' בנכסי מלוג דשייך בהו קצת עיניה נתנה במיתה ובגירושין לא אמרינן נחת רוח כ"ש בתכישיטיה ובמלבושה שבלא מיתה וגירושין צריכה להם שיהו בידה כל שעה להשתמש בהן על כן יש לו לשמעון לעכב הסרבל והעורה עד^הצ"ל ואם. שיפרע לו רק ישבע שמישכנם לו הבעל בכך ושוב לא החזירם לו רק בתורת שאלה ושוב לא פרעו לו הבעל לא מעות ולא תשלומין:

371

שע״בועל שכר השליח נר' בעיני שהוא על המסרב מלדון בעירו כי לא היה צריך לצאת מבית דינו של מוה"ר חיים אשר שם בבית דינו הוא ב"ד הגדול ומפייס אני את מוה"ר יוסף לבלתי שום לבו אל כל הדברים אשר ידברו ולא יעניש את תלמידו וקרובו ומי ששיכן שמו בתוך עמו יתן בלב התלמיד לשמוע דברי הרב והיה זה שלום אוהבכם יצחק ב"ר שמואל זלה"ה:

372

שע״גמעשה אירע לבר מינן ומכל ישראל שהלך יהודי אחד מקלונייא ור' יוסף^ואולי צ"ל שמו. שהלך ליישוב אחד ובא לשוב לקלונייא לאשתו ולבניו^זצ"ל שהניח שם עם. נכסים שיש להן אחריות ומעת שיצא מאותו ישוב לא ראהו לא גוי ולא יהודי ולא יהודית לא חי ולא מת ולא נופל במים והרינוס היה רחוק מאותו ישוב חצי מיל והוגד ששלחו עמו שפחה אחת מאותו הישוב עד הרינוס וחזרה השפחה ולא הגידה דבר והוא לא שב לביתו ולא נודע בעדות גמורה מה נעשה ממנו והיו מעידים על גוים שהיו מסיחים לפי תומם שהרגוהו והשליכוהו במים שאין להם סוף ויש מעידים על גוי המסיח לפי תומו שחי השליכוהו למים ונתנו חרם בקלונייא והעידו כדברים האלה וגם ממגנצא העידו שהסיחו גוים שהושלך במים חי ונר' בעיני שאין לאסור האשה הזאת לינשא לאיש אחר מטעם מים שאין להם סוף שהרי מה שאמרו חכמים (יבמות ד' קכא.) מים שאין להם סוף אשתו אסורה היכא דאיכא עדות שנפל חי משום דסמכא אעדות ואמרה בדדמי^חעי' תוס' יבמות דף קט"ו ב' ד"ה וקאמרי הב'. כדאמר גבי מלחמה אבל היכ' דליכא עדות שראוהו נופל במים נאמנת לומר שמת כשאר נשים ואי משום שהגוי מסיח לפי תומו שנפל חי במים לא אשכחן שגוי נאמן לפי תומו להחמיר עליה אלא להקל דשרי משום עיגונא ועוד שגם גוי העיד שהרגוהו ואע"ג דאיכא עדות גוי נמי שחי הושלך שם מצאתי שפסק ר"י הלכה כר' יוחנן דכל עדות מת בעדות אשה לאו הכחשה היא (יבמות ד' קי"ח. ועיי"ש ברא"ש) וז"ל והקשו על ר' יוחנן ועלתה בקשיא ואע"ג דעלתה בקשיא עבדינן כותי' דקיי"ל כל היכי דתני תיובתא דפלוני בטלה מימרי' דההוא פלוני אבל היכי דקאמר קשיא לפלוני לא בטלה לגמרי וגם מצאתי לאחר כן סעד גדול לדברי דבעינן עדות שנפל למים^טצ"ל ואז ואי אמרינן מים שאין להם סוף אשתו אסורה מן הה"ג של רב יהודה גאון וזה לשונו^יבה"ג הל' יבום וחליצה. נפל במים שאין להם סוף בשני עדים ודאי מימת מייתי ולגבי ממון יורשין נחתי לנכסיו לגבי אשה אחמירו רבנן^כצ"ל עד דאמרי. וכ"ה בבה"ג. (אי דאמיד) סימני פדחחו וחוטמו ושאר סימנין שלו ועוד כתב והיכא דאתו בי תרי סהדי או אפי' חד סהדא^לצ"ל ואמר. ואי חזיתי להאי פלו' דטבע במים שאין להם סוף^מצ"ל כדמסיק בבה"ג אע"ג דאמר שהאי לי טובא ולא סליק לא שרינן לאיתתי'. פי' ומשמע דוקא דלא סליק אבל אם אמר שמת נאמן ושרינן לה:

373

שע״דמורי הר"ם אומר שמותר להדליק את הנר בערב שבת בבית ולאכול בחצר והגיד בשם אביו ה"ר ברוך שאמר בשם רבי' שמחה ז"ל שהיה רגיל לעשות כן בקיץ: מצאתי.

374

שע״האם אדם חילל שבת בשוגג יש לו ליתן ה' דינר הליש לצדקה ובזה יתכפר לו כי בזמן שבית המקדש קיים היה חייב חטאת וחטאת אם קנה בת דנקא יצא ידי חובתו (זבחים ד' מ"ח.) זה עולה לג' הליש אמנם עיקר מצותו בסלע כדאיתא בכריתות (ד' י': וע"ש בתוס' ד"ה מכלל.) והוא עולה לה' דינרין הליש וגם טוב שיתענה ב' וה' וב'. מצאתי בשם רבי' שיחי' מהר"ם:

375

שע״וכשבוצע אדם בשבת ברכת המוציא נוטל שתי הלחמים בשני ידיו ואינו חותך כ"א^ננר' דט"ס. חתיכה אחת וחותכה^סעי' תוס' ברכות ל"ט: קודם שיברך ברכת המוציא וחותך חתיכה גדולה כשיעור אכילתו והביא מהא דאמר פ' כל כתבי^עועי"ש כי ט"ס הוא וכצ"ל ר' כהנא נקט כו' בתרתי ידי וכו' ר' זירא בצע אכולי כו'. רב יוסף נקט פיתא בתרתי ידא ובצע אכולי שירותא ואינו חותך כל כך בלחם בעומק שאם יחזיק בקטן שלא יהא הגדול עולה עמו והביא ראיה מפ' העור והרוטב (חולין ד' קכ"ז:) מחלוקת דר' מאיר ור' שמעון בזמן שהוא אוחז בקטן ואין הגדול עולה עמו אם הוא כפרוס ר' מאיר אומר כמוהו^פצ"ל שאינו. שהוא כפרוס ר' שמעון אומר אינו^צצ"ל כמוהו. כפרוס והרי הוא כפרוס^קצ"ל ור'. ר' מאיר ור' שמעון^רעי' עירובין מ"ו ב' וכבר עמדו בזה האחרונים בכללי התלמוד. הלכה כר' שמעון וא"כ אם^שצ"ל חותך. אוחז כל כך בעומק הלחם שאם אוחז בקטן שלא יהא הגדול עולה עמו הוי כפרוס ואינו יכול לבצוע עליו בשבת:

376

שע״זאין^תבהכ"י אשר לפני כתוב בצד הגליון בכתב ישן. ראה במרדכי בעמוד ראשון בשבת גבי פתח נעול כלחוץ. אדם יכול לעמוד ברשות הרבים ולנעול ביתו ולהכניס מפתח בפנים מתחת הדלת או מלמעלה או מצדדין לפי שאפי'^אבכ"י אשתו וט"ס. מרשותו אסור להוציא ולהכניס מרשות הרבים או לרשות היחיד או להיפך וכן מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים או להיפך:

377

שע״חחלוק ומכנסיים שקשורים יחד אין להתירם בשבת לפי שכל קשר שאין מתירין אותו ביומו פטור אבל אסור (שבת דף קי"ב.) וזהו רגילות שלפעמים מניחים אותם קשורים שבוע או שבועיים. מצאתי בשם מורינו רבי' שיחי':

378

שע״טמורי רבי' שיחי' אינו רגיל למחות מלשתות יין בין השמשות במוצאי שבת:

379

ש״פמותר ליגע במעמד שלפני ארון הקודש שהנרות עומדים עליו^בצ"ל בין שהוא. הוא של אבן או של עץ רק שלא ינעננו אע"פ שהוא תשמיש דמוקצה דאפי' מוקצה עצמו אינו אסור ליגע בו כי אם במטלטלו. בשם מורי רבינו שיחי':

380

שפ״אמי שקורא הפרשה לצאת ידי השלמת פרשיות עם הציבור יכול לקרות בעל פה והא דאמר בפ' הניזקין (גיטין דף ס':) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה ה"מ להוציא אחרים תדע דאין מברכין ברכת^גצ"ל התורה. תורה ביחיד מכלל דיכול לאומרן בחוץ. מצאתי בשם מורי' רבי':

381

שפ״באבי העזרי מתיר^דצ"ל להדליק. להתיר בחלב מהותך בלא תערובות שמן דשמנים ופתילות שאסרו חכמים לא אסרו אלא לבדוק כוסות וקערות הצריכין אורה יתירה:

382

שפ״ג^הארוכות סי' נ' ראשיתה: מקום שאין עכו"ם יכול יהודי לישבר דף שלפני התנור ושרוק בטיט ואע"ג דאמרינן (ביצה דף ל"א:) חותמות שבקרקע מתיר^וצ"ל אבל לא מפקיע ולא חותך. ומפקיע אבל לא חותך הנ"מ כשעשאו לקיום שלא להסירו בשבת אבל דף עשייתו להסירו בשבת. וזה חיבור וזה אינו חיבור (שבת דף מ"ח:) פי הקונטר' מגופה אינה מחביות עצמה ואע"פ שדבוקה בה אינו חשוב חיבור הואיל ולינטל עומדת אבל הבגד כולו חיבור^זצ"ל מזה נמי יש ללמוד. דמותר לסתור סתירת תנור דכשסותמו מערב שבת לינטל עומדות ועוד מדאמר פ' חביות (דף קמ"ו.) מהו למיברז חביות בשבת וכו' לפתח קא מכוון ואסור א"כ לגבי תנור לא מיכוון נמי אלא להוציא ושרי^חאולי צ"ל אבל משום אין סתירה בכלים אין שייך כאן להתיר דאין זה כלי שהרי הוא מחובר לקרקע כדמשמע בסוף פירקין דכל הכלים. ועוד דמקלקל כו' והוא קאי לעינ אהתירא. וסתירה בכלים נמי אין כאן דאין זה כלי שהרי הוא מחובר לקרקע ועוד דמקלקל הוא וכל המקלקלין פטורין (שבת דף ק"ו.) ומיהו הכא פטור ומותר דצורך אוכל נפש הוא^טט"ס הוא והוא שייך לעיל. (כדמשמע בסוף פירקין) (שם דף קכ"ו:):

383

שפ״דסוסים שיוצאין בפרומביא ובאפסר שקורין (הלפטר) בלשון אשכנז בזמן שדרכו בו בחול הוי כפרה אדומה שדמיה יקרין (שבת דף נ"ב.) ואורחא בהכי במוסירא ושרי ולא חשיב כמשאוי ותו התם אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום אלמא דאורחא בתרוייהו ומיהו כששניהם יחד לא יצא אלא כשעסקיו רעים והכל לפי הענין ותורת כלי עליהם ומותר לטלטלם ולשומם בראש הסוס בשבת וכל בהמה אסורה בו לצאת בשבת:

384

שפ״ה^יארוכות סי' תקי"א בטעות. אסור לנגב כוס שהיה בו יין או מים במפה או בשום דבר בשבת משום דאתו לידי סחיטה או ליבון ולא דמי למנגב ידיו במפה או בחלוקו לפי שידיו הם מלוכלכות ואפי' ידיו צריך לנגבם היטב זו בזו קודם שינגבם במפה או בחלוקו דלא ליתי לידי סחיטה וליבון. רבי' מאיר שיחי':

385

שפ״ומעשה בא לידי באשה אחת שקיבלה עליה להתענות כל ב' וה' וב' עד ראש השנה ולאחר הפסח שאלה ממני מתי יש לה להתחיל ולהתענות אם תמתין עד ר"ח אייר או מיד אגב ריהטא^כבכ"י אמר וט"ס. אומר דאמר במס'^לצ"ל סופרים פ' כ"א הל' ג' ועי"ש. פסחים אין מתענין כל ימי ניסן אלא הבכורות בערב הפסח ואומר פ"ק דתענית (דף י"ב.) יחיד שקיבל עליו תענית שני וחמישי ושני כל השנה ופגעו בו ימים הכתובים במגילת תענית אם נדרו קודם לגזירתינו נדחה גזירתינו מפני נדרו ואם גזירתינו^מצ"ל קודמת לנדרו ידחה כו'. מפני נדרו ידחה נדרו מפני גזירתינו והכא נמי שחל נדרו אחר הפסח הרי קדמה גזירתינו לנדרה ואע"ג^נבכ"י דנטלה וט"ס. דבטלה מגילת תענית (ר"ה די"ט:) דבר זה לא בטל שכן מנהג בכל המקומות שאין אומרים תחנונים^סבכ"י על וט"ס הוא. כל ימי ניסן. העתקתי:

386

שפ״זהגאונים תיקנו בשתי ישיבות בדין מורדות בין אמרה מאיס עלי בין אמרה בעינא לי' ומצערנא לי' שאפי' י"ב חודש אין משהין אותה (כתובות דף ס"ג:) אלא משתדלין לעשות שלום ביניהם ואם אינה שומעת נותנין לה גט לאלתר ואין מכריזין עליה ד' שבתות ופטור מכל מה שחייב עצמו התוספת והמתנות ואפילו אם תפסה מפקינן מינה אבל מנה ומאתים^עצ"ל ומה. שהכניסה לו בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג תקיימים חייב ליתן לה ואפי' לא תפסה מפקינן מיני' כך שלח רבי' שמואל בן רבי' עלי ראש ישיבה מבבל אל ה"ר משה מקיאו וכן כתב רב אלפס בשם גאון וכן השיב רבי' ישעיה מטראני שכך כתב בהלכות גדולות וכן כתב רב האי ואע"פ שאין לכוף את בעלה מכח הלכה מ"מ הגאונים הראשונים תיקנו שכופין את בעלה מיד ליתן גט ויותר מג' מאות שנה הי' בימיהם שכתב תקנה זאת אמנם^פצ"ל מן. זמן הכתובה לא כתב וכן כתב רבי' משה בר' מיימון (פי"ד מהל' אישות הל' ח'.) שכופין אבל כל כתובה הפסידה ובכל האנשים לא מיבעיא במוכה שחין וחביריו דבלאו הכי כייפינן ולפי הענין דכ"ש שומרת יבם שאם אינה חפיצה להתייבם שכופין את היבם לחלוץ. ותימא גדול שלא כתבו מזה ר"ת ור"י וכל הצרפתים שום דבר. העתקתי:

387

שפ״חמיכן יש ללמוד^צוקאי אהא דקאמר ב"מ דף ע"א ב' אלא לעכו"ם כו'. שאם הלוה עכו"ם מעות לישראל בריבית אסור לישראל אחר להיות ערב במקום ישראל הלוה שהרי עכו"ם בתר ערבא אזיל וקעביר ישראל^קבכ"י בל וט"ס. אבל תשימון עליו נשך אבל אם קיבל עליו עכו"ם לתבוע ישראל הלוה תחילה כדיני ישראל אע"פ שלוקח הריבית כדיני עכו"ם מותר לישראל להיות ערב דהשתא אינו עובר בכלום וישראל נמי שהלוה לעכו"ם אסור לישראל לעשות ערב כנגד ישראל חבירו הלוה בשביל העכו"ם על הריבית דאיהו הוא דקיהיב ריביתא ולא העכו"ם דעכו"ם בתר ערבא אזיל וא"ל עכו"ם הלוה לישראל המלוה סמוך אערבא דידך ואם קיבל העכו"ם לדון בדיני ישראל בזו ולתבוע את הלוה תחילה מותר לישראל ליעשות ערב. ת"ר (ב"מ דף ע"א:) ישראל שלוה מן העכו"ם מעות בריבית וביקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר וא"ל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לעכו"ם אסור ואם העמידו אצל עכו"ם מותר ואוקימנא כשנטל עכו"ם זה ממנו מעותיו ואח"כ הלום לישראל אחר זה שמותר ומסיים בברייתא וכן עכו"ם שלוה מישראל בריבית וביקש להחזירם לו ואמר לו ישראל אחר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו^רצ"ל מותר ואם העמידו אצלו אסור ואע"פ שלא^שצ"ל לקח ישראל כו'. של ישראל בעל המעות מעותיו מן העכו"ם ונתנם בידו לישראל כיון שהעמידוהו אצלו ואמר לו הרי המעות שלך שאתה נושה בי^תצ"ל הרני. הרי נותנה לישראל זה אסור לישראל^אצ"ל ליטול הימנו. (ליתן ממנו) ריבית לחומרא ואע"פ שאין שליחות לעכו"ם שאין ישראל נעשה שליח לעכו"ם ולא עכו"ם לישראל דגמרינן מתרומה אסרו לחומרא והני לישני (שם.) דרבינא ורב אשי ליתנייהו דהא בטלי וכן פר"ח וכי היכי דאם העמידו אצל ישראל אסור לחומרא דהוי עכו"ם שלוחו של ישראל ה"נ אסור לישראל לומר לעבדו עכו"ם קא משכון ולוה עליו מעות^בנר' דט"ס הוא: בריבית מישראל בריבית דהוי עכו"ם שלוחו לחומרא כי הכא והשתא נמי אסור לישראל לקבל מעות מן העכו"ם וליתן לישראל חבירו אפי' העמידו חבירו אצל עכו"ם דהא לית לי' זכייה לעכו"ם וכן פסק ר"ח כדמוכח שמעתין ודבר זה שאל רבי' זקיני את רבי' דוד הלוי והתיר^גועי' ארוכות סי' תשצ"ב. אפי' לא העמידו אצל עכו"ם משום דלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה^דצ"ל למלוה. ללוה (שם דף ס"ט:) ורבי' מגמגם בדבר וח"ו אין לנהוג היתר בדבר:

388

שפ״ט^המרדכי ב"מ פ"ה סי' של"ז של"ח. והובאה גם בספר תמים דעים להראב"ד בסי' קנ"ח בשם ריב"א מסי' זה עד סי' ת"ן מעט יותר באורך. מצאתי פיסקי מורי' רבי' בשם ריב"א הלוי תניא (תוספתא ב"מ פ"ה.) ישראל שאמר^וצ"ל לעכו"ם. צא והלוה מעותי בריבית אסור ומשמע משום שאסור לישראל לשלוח עכו"ם שילוה לו מעות מישראל בריבית דהכל טעם אחד אבל אם ישראל^זצ"ל אמר להעכו"ם צא ולוה מן העכו"ם והעכו"ם לוה מישראל מספקא לן אם מותר אם לאו ורבי' גרשום פסק שאם אמר העכו"ם לישראל צא ולוה לי מעות מישראל חבירך שמותר לעשות כן כדתניא בתוספתא (שם.) עכו"ם שאמר לישראל צא והלוה לי^חצ"ל מעותי. מעות בריבית לישראל^טט"ס הוא. דכי מיתר דהוי שלוחו של ישראל הלוה ואין כאן ריבית ומ"מ תניא בתוספתא דאסור לעשות כן מפני^יצ"ל מראית העין. ומ"מ נהגו העם היתר בדבר ולפי מה שנהגו אם לוה ישראל מישראל חבירו לצורך עכו"ם וקצב עם העכו"ם בריבית ביוקר ועם ישראל המלוה בפחות ולאחר זמן^כצ"ל פדה. יפדה העכו"ם העירבון ונותן לישראל ביוקר נר' שכל המותר לישראל הלוה ויש להחזיר העירבון בע"כ אבל אם קצב עם חבירו ביוקר והעכו"ם אלם נר' שלא יתן הישראל מכיסו כלום שהרי על דעת העכו"ם הלוה ואם חושדו שקיבל מן העכו"ם יותר ישבע שבועה ויפטר:

389

ש״צ^למרדכי שם. ואם ישראל חייב לעכו"ם מעות ודחק אותו לפרוע ומסר לו ערבונו ללוות מה שירצה והלך העכו"ם ולוה מישראל אחר ולבסוף כשבא ישראל לפרוע לפדות ערבונו מן העכו"ם א"ל צא ופדה ערבונך מישראל חבירך אסור לקבל ריבית מישראל זה שהרי לצורך ישראל הלוום שהרי ע"כ היה לו לפרוע לעכו"ם ודמי לשולח את העכו"ם להלוות מחבירו בריבית דאמר לעיל דאסור ה"נ לא שנא דודאי אסור אבל ישראל השאיל ערבונו לעכו"ם ומישכנו ביד ישראל ברשות לצורך עצמו ואח"כ לא פדה העכו"ם ערבונו לפי שהוא אנס והלך הישראל בעצמו ופדאו מותר לישראל לקבל ריבית מישראל דהוי כמוכרו לו אבל כשישראל חייב מעות לעכו"ם ונתן לו עליהם משכון התם ודאי לצורך ישראל לוה אע"ג דאין שליחות לעכו"ם נר' דאסור כיון שמיד הישראל בא הריבית:

390

שצ״א^מארוכות סי' תשצ"ח מרדכי שם. ואם משאיל ישראל ערבונו לעכו"ם והעכו"ם אנס אינו רוצה לפדותו אין ישראל המלוה יכול לעכב המשכון ולומר אינו מחזירו לך אלא לעכו"ם דלא יהא אלא גזלן שנטל מזה ונתן לזה^נצ"ל דכל. וכל זמן שלא נתייאש ממנו והוא בעין ודאי יחזיר לו בע"כ ה"נ לא שנא וכן פסק רבי' גרשום מאור הגולה ומשם משמע^סאולי צ"ל דדוקא. דודאי אם העכו"ם אלם שאין יכול הישראל זה לעכב מליתן הערבון לעכו"ם אז נר' שיחזיר הישראל המלוה המשכון בלא הריבית אבל אם העכו"ם אינו אנס כיון שיכול לעכב העירבון עבור הריבית יעכב המשכון ואם זה הישראל רוצה ליתן עבור העכו"ם מותר לקבל שהרי הישראל שליח ולא לוום:

391

שצ״ב^עארוכות סי' קמ"ב באורך מרדכי שם. ואם ישראל יצטרך למעות ואמר לישראל הא לך העירבון של עכו"ם ואח"כ טען שלי הוא ורימיתיך יכול המלוה לעכב המשכון עד שיתן לו הריבית אפי' לוה שרוצה לישבע שאינו של עכו"ם ואמר זה איני מאמין אלא לדבריך הראשונים. ודבר זה רפיא בידי:

392

שצ״ג^פעי' השאלה במפתחות. מה שאמר אדוני שאין לדמות רציחה כי סתם עכו"ם הורגים והוי כעושה בידים וכי עכו"ם יותר רע מנחש שרבנן פוטרין^צצ"ל כדתנן. השיך בו את הנחש ר'^קצ"ל יהודה. יהושע מחייב וחכמים פוטרין (סנהדרין דף ע"ו:)^רצ"ל ועוד מאי כו'. מאי טעמא דת"ק דפטר השולחו כיון שעושה בידים (קידושין דף מ"ג.)^שפי' והתם גם בשליח עכו"ם מיירי כדמייתי מחרב בני עמון. ועוד שהשיטה התם מוכחא^תצ"ל דמשום. ומשום דיש שליח לדבר עבירה קמחייבו שמאי הזקן (שם.):

393

שצ״דועל האשה שנשתמדה אם בעלה יורשה נ"ל שאין יורשה מדקתני אין לה כתובה ולא פירות ש"מ שהקרן שלה ואינו יורשה דבכל התלמוד דקתני אין לה פירות משמע שהקרן שלה וכן משמע במס' כתובות (ק"א.) בהדיא הילכך כיון שהקרן שלה אינו יורשה אך לר' יוסי ולר' אליעזר דפליגי^אצ"ל את"ק. לת"ק (יבמות דפ"ז:) משמע דיורשה מדקאמר ר' יוחנן (שם דף צ"א.) בגמ' קמאי מודו לבתראי דהשתא כתובה דמדידיה^בצ"ל לדידה. לדידיה לא קניס כ"ש מציאתה ומעשה ידיה דמדידה^גצ"ל לדידי' לא קניס. לא קני הילכך ה"ה ירושה דמד דה לדידיה לא קנסינן דלא^דצ"ל ירית. אבל לת"ק קנסינן דלא ירית ותו לא מידי ושיחתי נכונה יעקב בר' שלמה ישיע"מ:

394

שצ״הזה לשון אביאסף פ' האומר

395

שצ״ורב זביד הוה מהפך בההיא ארעא וכו' (קידושין דנ"ט.) עד עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע וה"מ אם קונה דבר בשויו דדמי קצת לדינא דבר מיצרא משום ועשית הישר והטוב שיכול למצוא ולקנות במקום אחר אבל בדבר הפקר או מהפך שיתננה לו בחנם וקדמי' אחר זכה ואין נקרא רשע כדאמר (ב"מ דף ק"ח:) מתנה לית בה משום דינא דבר מיצרא ותנן (פיאה פ"ד מ"ג. ב"מ ד' י') נטל מקצת פאה וזרק לו על השאר וכו' מעבירין הימנו והא דתנן בפ' הניזקין (גיטין נט:) המנקף בראש^הצ"ל הזית. שתחתיו גזל מפני דרכי שלום ה"מ^וצ"ל התם שטרח ונקף וסמך כו': משום שטרף וניקף וסמך העני על זה והא דאמר פ' לא יחפר (ד' כ"א:) האי בר מבואה וכו' ואמרינן מרחיקין מצודת הדג מלא^זצ"ל ריצת. הדג התם נמי טרח בה לתקן המצודות אי נמי כגון שנמצא לו גם במקום אחר לצוד והא דגרסינן בחזקת הבתים (דנ"ד:) ניכסי הכותי הר'^חצ"ל הן. כמדבר דכל המחזיק בהן זכה רשב"ם פי' נהי שהמחזיק קנה מיהו חייב הוא דמי השדה ללוקח שעל ידי זכותו מפסיד ונקרא רשע מדין מהפך בחררה אך ר"ת פי'^טבכ"י דאיזהו וט"ס. דאיהו אנפשיה שנתן לכותי המעות עד שלא מסר לו השטר:

396

שצ״זארבע מידות במוכרין (ב"ב ד' פ"ג:) מכר לו חיטין יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו רעות ונמצאו יפות המוכר יכול לחזור בו רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אין אחד מהם יכול לחזור בו שחמתית ונמצאת לבנה וכו' עד יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולים לחזור בהם דמקח טעות הוא^ימרדכי ב"ב פ"ה סי' תקס"ג הגמ"י פי"ז מהל' מכירה אות א' וכן אם מכר כסף סיגים ונמלא צרוף אין^כדבר זה צ"ע. ואולי צ"ל אינו יכול וקאי אלוקח. ועי' בש"ך חו"מ סי' רל"ג ס"ק א'. יכולין לחזור אבל זהב ונמצא כסף או להיפך שניהם יכולין לחזור בהן. אבי אסף בפ"ה:

397

שצ״חראובן שלח את בנו הקטן אצל שמעון לקנות לו יין בפשוט או שליח קטן ושלח הפשוט וקנקן ביד הקטן ונתן לו הקטן פשוט^לבכ"י לו שמעון וט"ס לשמעון ומדד לו שמעון יין בתוך הקנקן ושיבר קטן את הקנקן בחזירתו ואיבד את היין שמעון חייב לשלם את הפשוט ואם נטל שמעון את הקנקן למדוד בו יין לאחר חייב אף על הקנקן^סצ"ל כדתנן השולח כו'. (כדתנא ר') (ב"ב ד' פ"ז.) השולח את בנו אצל חנווני למוד בו באיסר^עצ"ל שמן. יין ונטל את האיסר ושיבר את הצלוחית ואיבד את השמן שלקח באיסר חייב חנווני דקסברי רבנן לאודועיה שודרי' והוא צריך לשמן לשגר לו על יד שלוחו הלכך הוי השמן ברשות החנווני עד דמטי לידיה ופריך אמאי חנווני חייב על הצלוחית אבידה מדעת היא שהרי מסר למי שאינו יודע לשמור והוי כאלו הפקיר. ומשני רבה ור' זירא כגון שנטלה מחנוני למוד בה לאחרים והוי שואל שלא מדעת וגזלן הוי ולא יצא מידי גזילה עד שיחזירנה לבעליה ואע"ג דפליג עלי' ר' יהודה^פצ"ל ואומר. אומר חנווני פטור שעל מנת כן שלחו אביו שהוא עצמו יביא נ"ל דהלכה כחכמים ותו דהא סתמא דצלוחית כר' עקיבא אזלא ואליבא דר' יוחנן דתנן פ' המפקיד (בבא מציעא מ':) המפקיד אצל חבירו ולא יחדו לה מקום וטילטלה ונשברה אם מתוך ידו נשברה לצורכה פטור לצורכו חייב אם משהניחה נשברה בין לצורכו בין לצורכה פטור יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו^צצ"ל ובין משהניחה לצורכו הניחה לצורכו חייב לצורכה פטור וא"ר יוחנן מאן דמתרגם לי חביות אליבא דחד תנא מובלינא^קצ"ל מנאי'. מנאי לבי מסותא דודאי רישא ר' ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלי' בחזרה וסיפא ר' עקיבא דאמר בעינן דעת בעלים בחזרה ובמסקנא בעי רב ששת לתרוצי כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי וכולה ר' ישמעאל^רבכ"י אמר וט"ס. היא וסיפא שהניחה במקום שאינו מקומה ור' יוחנן הניחה במקומה משמע ואפ"ה לצורכו חייב דבעיא דעת בעלים כר' עקיבא והכי נמי כי נטליה למוד בה הוי גזלן אע"כ שהחזירה למקומה שנתנה לקטן והוא מקום שיחד לה אביו לא הוי חזרה לר' עקיבא דבעיא דעת אביו שהוא בעל הצלוחות. אבי אסף:

398

שצ״טראיתי בהלכות גדולות שאם הוציאו בני מלוה שטר על הלוה וטען דפרוע הוא דאינן יכולין^שבכ"י להשבע וט"ס. לישבע וליטול דאין אדם מוריש שבועה לבניו ואביהם היה חייב לישבע בפ'^תצ"ל שבועת הדיינין דף מ"א. מרובה דאמר^אצ"ל רב פפא האי מא' דאפיק שטרא על חברי' וכו' ולא נהירא דהא רב ושמואל דאמרי (שם ד' מח.) אין אדם מוריש שבועה לבניו דוקא כשמת לוה בחיי מלוה אבל מת מלוה בחיי לוה יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין אפי' מי היתומים וכ"ש מלוה עצמו והרי זה יכול לומר דאכתי לא היתה שבועה דרב פפא גופיה אמר בפ' כל הנשבעין (שבועות מח:) האי שטרא דיתמי לא מיקרע קרעינן לי' וכו' ופי' הקונט' כגון שמת לוה בחיי מלוה ומשמע אבל אם מת מלוה בחיי לוה אפי' רב ושמואל מודו דנשבעין. והמבין יבין. אבל מיהא ליכא למישמע דאמר הבו דלא להוסיף עלה דאמר רב פפא (שם.) הפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשי וכן פר"ת דלא קיי"ל כרב ושמואל אלא דוקא ביתומים מן היתומים אבל מלוה עצמו נשבעין שלא פקדנו אבא:

399

ת׳העתקתי וזה לשון פ' הכותב

400

ת״א^במרדכי כתובות פ"ט סי' רי"ח. אמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל ומודה שמואל במכנסת שטר חוב לבעלה וחזרה ומחלתו שאינו מחול מפני שידו כידה ובפ' מי שמת (בבא בתרא ד' קמ"ז.) אמר דבמתנת שכיב מרע אינו יכול למחול רב צמח פי' הטעם משום שיכול לומר עיינתי בחושבניי ולא פש לי גבי (ולא) מידי אי נמי מספקא לי אי פריעא הוא ויש להשיב א"כ אמאי תלה הטעם משום דידו כידה ועוד תשובה ופתרון וזקיני פי' הטעם משום דלא יצא החוב מכח המוכר או היורש דאי בעי האיך טעין אישתבע לי דלא פרעתיך לא יגבה אלא בשבועה הלכך יכול למחול והא דתנן בפירקין (כתובות ד' פ"ו:) אבל משביע את יורשי יורשיה ואת הבאים ברשותה דהיינו בעל המתנה כדפירש"י והכי מפורש בתוספתא דכתובות (פ"ט) היינו דוקא דקרקישו לי' זוזי וכתבו שטרא^גצ"ל בשמי'. בשמי דאז יצא^דצ"ל מכח: מכר המוכר כדאמר הכא ואי פיקח הוא וכו' ומתנת שכיב מרע אלמוה רבנן כדי שלא תטרוף דעתו עליו ועשאוהו כשל תורה (ב"ב שם:) ובמכנסת שטר חוב לבעלה טעמא משום דידו כידה: אביאסף

401

ת״במעשה שאמר ראובן לשמעון אל תפרעני אלא בעדים וטען שמעון שפרעתי שפרעתי בפני פלוני ופלוני אבל לא אמרתי להם הוו עדי ובאו פלו"פ ואמרו להד"מ והמתין שבוע ותבעו והשיבו פרעתי בפני פלו"פ והלכו להם למדינת הים נר' לי דהוחזק כפרן בראשונה ואינו נאמן יותר מדאמר פ' שבועת העדות (דף מ"א:) אמר רב ששת הוחזק כפרן ורבא אמר כל מינתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתי' ופירש"י כגון זה^הצ"ל שלא הי' לו כו'. שהיה לו לומר פרעתיך בפני עדים שלא אמר לי' זה בשעת הלוואה בעדים פרע לי הלכך לא שם לבו לזכור אם בעדים פרעו או שלא בעדים ואמר בעדים פרעתי ולאו אדעתי' ואינו מוחזק כפרן בכך הרי משמע^ונר' דט"ס הוא. אפי' בהאי דקמן דהוחזק כפרן^זצ"ל אינו נאמן. נאמן יותר^חצ"ל ולפיר"ח. ולפירש"י פטור דפי'^טצ"ל לא רמיא עלייהו אעדים. ועי' בחידושי הריטב"א לשבועות שם שהביא פי' זה בשם הר"ח. העדים דלא רמיא עלייהו ולאו אדעתייהו והן שכחו וטענתי' דידי' טענה היא א"כ במאי דקמן נמי כיון דלא אמר להו הוו עלי עדים לא הוה רמיא עלייהו ונהי דבטענתי' ראשונה אינו פטור דהא אמר לי' בעדים פרע לי ולא עדיף האי ממי שאמר פרעתי ביני לבינך דלא מהימן מ"מ לא הוחזק כפרן דאיכא למימר^יצ"ל עדים. עדי שכחו ונאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ועוד נפקא^כצ"ל מיני'. שאם לא אמר לי' בעדים פרע לי וטוען שפרע בפני פלו"פ ואמר להו הוו עלי עדים והן אומרים להד"מ לפר"ח הוחזק כפרן דהא רמיא עלייהו לפירש"י נאמן ופטור דלא הויא רמיא עליה דלוה לומר פרעתיך בעדים^לבהכ"י וב"ד והוא ר"ת ובנידון דידן. ובנידן דידן דלמא גם^מצ"ל לפיר"ח. לפירש"י חייב הואיל שטוען:

402

ת״ג(חסר כאן בהכ"י ב' דפים עד התחלת סי' ת"ע וד' ימלא חסרנינו):

403

ת״ד^נצ"ל שאלתי את מורי המשכיר מלמד לבנו חלה או כו' והוא התחלת הסימן. חלה או מת או שאר אונסין אם חייב לפרוע לו כל השכירות והשיב דודאי חייב לתת לו כל השכירות דאפי' בפועל בטל נותן לו שכרו משלם דהוי כמו^סצ"ל אוכלשי. אוכלסי דמחוזא דכי לא עבדי חלשי (ב"מ דף ע"ז.) ונותן להם שכרם משלם ה"נ אדם חפץ ללמוד מלילך בטל^עצ"ל ואמרתי. ואמרה לו ומאי שנא דאמר פ' האומנין (שם.) פסק נהרא דהוי פסידא דפועלים היכא דאינו רגיל הכא נמי האב אינו יודע אם יחל' בנו אם לאו ויהא פסידא דמלמד ואמר לי התם אמר לי' בעה"ב לפועל הבא לי מים משדה אחר והשקה את השדה אבל הכא קאמר הא קאימנא ואמרתי לו מאי שנא ממיטרא דהוי פסידא דפועלים (שם.) ולא הודה לי ואמר לי שר"י זצ"ל לא היה מחייב לתת לו כל השכירות ומיהו אם יש לו נער אחר יתן לו נער אחר שילמוד ועוד אמר שיכול להיות היכא דלא התחיל ללמוד עדיין וחלה הנער או מת לא היה נותן לו שכרו ואם המלמד חזר בו נר' למורי דהוי כמו דבר האבד שילך הנער בטל ושוכר עליו כמו על שאר אומנין ודוקא אם ימצא אחר אבל אם לא ימצא אחר אין לו עליו אלא תערומות אבל במקום שהמלמד אניס ששמע שמת לו מת ורוצה לחזור בו יתן לו הבעל^פצ"ל הבית. שכרו כדקתני לקמן (שם.) השוכר הפועל ובחצי היום שמע שמת לו מת וכו' עד אמר רב נחמן בדבר האבד וד"ה אמנם מצאתי בתשובות רבי' יב"א שפסק שאם השכיר אדם מלמד לבנו לשנה ובתוך אותה השנה מת התינוק כמדומי'^צנ"ל דהוי כמאן דאגר כו'. דמאן דאגר אגורי ולא הוה רגיל למיפסק (שם.) דלא רמיא עלי' דבעל הבית לאודועי^קצ"ל דפסק. הפסק ה"נ לא רמיא עלי' דבעל הבית שהתינוק יחלה דמזליה גרם הלכך כל ימי חולי התינוק לא יתן לו שכרו אפי' כפועל בטל אבל אם יתבטל התינוק על ידי פשיעת אביו או בזה הענין שהיה יכול אביו להודיע למלמד שכן דרכו יתן לו כפועל בטל אפי' לא שכרו לשנה אלא לשבוע אחד או ליום א' ואותו יום עצמו נתבטל^רצ"ל בפשיעת. בפשיעה אביו נותן לו כפועל בטל ואם לאו אינו נותן כלום דמה לי שבוע ומה לי חודש ומה לי שנה וכולם יש להם דין אחד וכגון שהתחיל ללמדו אבל אם לא התחיל ללומדו ואפי' נתבטל בפשיעת אביו אין לו עליו אלא תערומות דדמי לפועלים שלא הילכו (שם ד' ע"ו:) אבל אם הוליכו ממקום זה למקום אחר ללמוד תינוק יהבי לי' ההוא דין גופי' דפועלים וכן אם התחילו במלאכה ועשו חצייה וחזרו בהן בזה שמין במלאכה כרבנן אם הוא נשכר ליום או לשנה כר' דוסא אם הוא קבלן כדמוקי לקמן אליבא דרב ונ"ל דדוקא אם ימצא מלמד אחר אבל אם לא ימצא מלמד אחר הוה לי' כדבר האבוד כדפרי' לעיל^שנר' דמיותר הוא וט"ס. (אבל אם התחילו במלאכה שמין להם וכו') ונר' אם בעה"ב חוזר בו ונותן לו שכר משלם דלא גרע מהילכו ומצאו שדה^תנר' דט"ס הוא. אחר כשהיא לחה וכגון דלא שכיחא לאיגורי וזהו דבר האבד לגבי פועל אבל אי שכיח למיגר אז ידו על התחתונה ואינו משלם כל השכירות העתק:

404

ת״השאלת על האוסרין טעם לפגם^אצ"ל בפסח. מנא להו דע כי ראייתן מההיא דאמר (פסחים ד' ל'.) קדירות בפסח ישברו ואשכחנן (ע"ז ד' ס"ח:) גבי עכברא דמספק' לי' לרב אי סבר נותן טעם לפגם מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי אשבח ואמאי תפשוט לי' מדאמר רב קדירות בפסח ישברו ש"מ דנותן טעם^בצ"ל נפגם. אסור אלא ודאי משם לא היה יכול ליפשוט דחמץ בפסח ודאי שני משאר איסורין ואע"פ שיש לדחות^געי' בתוס' פסחים שם. טוב להחמיר. יצחק בר' אברהם תנב"ע:

405

ת״ו^דארוכות סי' קע"ד בחסרון הגהות מרדכי גיטין פ"ה סי' תש"ג. מעשה בא לידי שנקרע ס"ת ונתחלק ותפרוהו במשי והתרתי לקרו' בה אע"ג דאמר בהניזקין^הצ"ל רבה ור' יוסף. (רבי' ורב אשי) דאמרי אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד ציבור וכ"ש ספר שחסרה יריעה והאי נמי כיון דמצותו לתופרו בגידין כאלו חסר חציו דמי והאי לחוד קאי^וצ"ל והאי: והוא לחוד קאי כיון דמפרשינן טעמא משום כבוד ציבור מוטב ידחה כבוד ציבור היכא דלא אפשר קודם שתדחה תקנת חכמים לקרות בתורה וראיה מפ' בא לו (יומא ד' ע'.)^זצ"ל ומפ'. ולא מצאתי שם והוא בסוטה דף מ"א. מפ' בתרא דמגילה שאין גוללין ספר תורה בציבור מפני כבוד ציבור^חצ"ל ומעשים. ומעשה בר"ח שחל להיות בשבת שגוללין בציבור במקום שאין שם אלא ס"ת אחת אלמא לא חיישינן לכבוד ציבור היכא דלא איפשר ועוד מדאמ' רבה^טצ"ל ור'. לר' יוסף האי סיפרא דאגרתא אסירא למיקרי (גיטין שם.)^יצ"ל בי'. פי' ש"מ מדאמר הכא אין קורין ולא נקט לשון איסורא כמו בסיפרא דאגדתא אלא ליכא איסורא ועוד אפי' בסיפרא דאגרתא דמחמרי רבה ור' יוסף^כצ"ל אמר. התם דחזי למיקרי בי'^לצ"ל משום. שמשום עת לעשות לה' כ"ש התם דחזי בחומשים או בספר תורה שחסר יריעה אחת מיהו באותה יריעה עצמה נר' אפי' תפרוה בגידין דאסור לקרות דאמר בהקומץ רבה (ד' ל"א:) קרעה בשני שיטין לא יתפור מיהו בס"ת^מצ"ל דידן עיי"ש בהגמ"ר. שרי כדמסקינא התם הא דאפיצן והא דלא אפיצן והנ"מ בגידין אבל שלא בגידין לא. שמשון בר' אברהם זצ"ל:

406

ת״זעל פת של עכו"ם אפי מי שאינו אוכלו יכול לאכול עם האדם האוכלו בקערה אחת בשעה שאוכל פת של עכו"ם דכל דבר שהוא מדרבנן לא גזרו על תערובתו כדאמר גבי דמאי פ"ק דחולין דלא^נליתא בהכ"י וט"ס.. גזרו על תערובות דמאי ומתוך כך התיר רבי' יצחק בר' אברהם שכר של עכו"ם בזמן הזה בימות החורף אע"פ שנזרעו השעורים אחר הפסח לא התירן האיר המזרח וא"כ איסור חדש נוהג בהם וקיי"ל^סעי' לעיל סי' קצ"ט. דחדש נוהג בזמן הזה בכל מקום אפי' בשל עכו"ם כדמוכח בירושלמי דפ"ק דקידושין (הל' ח'.) דתנן כל מצוה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים ומקשי בירושלמי אמאי לא תני בהדייהו חלה ומשני מילתא דאיתא בין בישראל בין בגוים קתני דאיתא בישראל ולא בגוים לא קתני דעיסת גוי פטורה מן החלה מצינו דכולהו דקתני במתניתין נוהגין בין בישראל בין בגוים ובמתניתין חשיב חדש מורי מפרובינש היה מביא ראי' ?מדקרא ת"ל ויאכלו מעבור הארץ ומוקי לה דאקריב עומר והדר אכול (ר"ה ד' י"ג:) ומה היה להם להקריב עומר תחילה כדי להתירם הי' להם להביא משל גוים א"כ בודאי נוהג בשל גוים א"כ במדינה הזאת ובארץ האי שהשעורין ושיבולת שועל שעושין מהן השכר ומשתהין בהשרשה עד אחר הפסח אין להם היתר באותה שנה עד אחר הפסח הבא ולכך רבו הפורשים ואין להתירם משום דבטלי השעורין במים דמילתא דעבידא לטעמא לא בטיל (חולין שם.) ושמא אחרי שאין דלתות המדינה נעולות ואיכא שעורין דאתו מעלמא וגם שעורים הנזרעין בחורף הוו להו שעורין דאיסור מיעוטא וריב"א הבחור פי' כיון דחדש חוצה לארץ דרבנן כדאמ' במנחות (ד' ס"ח:) רב פפא ורב הונא ברי'^סעי' לעיל סי' קצ"ט. יהושע הוו אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר קסברי חדש בחוץ לארץ דרבנן וספיקא דרבנן לקולא ובאיסור דרבנן יש להקל בתערובות. לשון ה"ר שמואל מפלייזא: רק"ח.

407

ת״חמיהו אם שוכב בכובד חליו ואין דעתו מיושבת עליו אי נמי שיכור או בא מן הדרך ומחמת טורח הדרך אינו יכול לכוון פטור מן התפלה דאמר בפ' הדר (עירובין ד' ס"ה.) שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בו מיתה ממיתין אותו^עצ"ל מלקות. מלקין אותו כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה^פט"ס הוא. כי לפי שאינו יכול לכוון התפילה אפי' לא הגיע לשכרותו של לוט. (שם) א"ר חייא בר אבא כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל שנ' בצר אל יורה ר' חנינא ביומא דרתח לא הוה מצלי אמר בצד אל יורה^צהובאת לעיל סי' ר"א. כ' רש"י זצ"ל בתשובה אחת שאסור להתפלל לחולה^קצ"ל בתוך. מתוך כובד חוליו לפי שדעתו מטורפת ואינו יכול לכוון והוא עצמו כשהיה חולה לא היה מתפלל כי אם קורא ק"ש בלבד מההיא דאבוה דשמואל (שם) כי הוה^רצ"ל אתי מאורחא לא כו'. אזיל באורחא לא הוי מצלי תלתא יומי פי' לאחר חזירתו מן הדרך שלא היה יכול לכוון דעתו וליישב מטורח הדרך ותניא (שם ד' ס"ד.) שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה אלמא כל שנטרף דעתו עליו אסור להתפלל. ואמרינן בפ' אין עומדין (ברכות ד' ל"א:) ויחשיבה עלי לשכורה מכאן לשכור שאסור להתפלל (שם) אל תתן את אמתך לפני בת בליעל א"ר אלעזר מכאן לשכור שמתפלל כאלו עובד ע"ז כתיב הכא לפני בת בליעל וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מקרבך מה תמן ע"ז אף הכא ע"ז:

408

ת״טאותם בני אדם שנדרו כך וכך לצדקה ליתן אם ישחקו בקוביא ושחקו פטורין מליתן^שעי' לעיל סי' רי"ב. כיון דגבי הדיוט הוי אסמכתא כי ההיא דעירובין (ד' פ"ב.) ה"ה גבי צדקה אע"ג דמיקני בדיבור כדדרשינן פ"ק דר"ה (ד' ו'.) בפיך זו צדקה מ"מ לא עדיפא אמירה דגבוה ממסירה דהדיוט וכן מוכח לקמן (עירובין שם) דקאמר הא מני ר' יהודה היא משום ר' טרפון דקאמר אין אחד מהם נזיר אע"ג דנזירות חל באמירה לחודיה. ואע"ג דפ' האומר (נזיר ד' י"ט:) גבי הילני המלכה דקאמרה הריני נזירה שבע שנים אם ישוב בני מן המלחמה ולא חשיב אסמכתא לא דמי כלל דהתם גמרה ואמרה כדי שיועיל זכותה לבנה כדאמרינן (ר"ה ד' ד'.) בנדר צדקה כדי שיחיו בניו. שמשון בר' אברהם זצ"ל:

409

ת״ינדיבי ואלופי קהל מיידבורק מאוד מאד הוקשה בעיני עלי על שהיטלתם עלי דין בני גושלר ועל מו"ר ורבי הר' מאיר כי מה אני ומה חיי לישב בדין עם גדול הדור ואני קטן שבקטני תלמידיו אף כי בכתבכם הקדמתם בי"ת לאל"ף אך רק כתבתם בתשר"ק ולפי דעתי כאשר מפי נזרק כן נ"ל האמת שאין כח בדין ביד הנ' ר' מתניה ובניו להוציא את ר' יצחק וחתנו וחבורתם מן היישוב עיר גושלר לפי מה שפסק מורי הר' זקיני ומורי ה"ר ר' יצחק מווינא שאין חרם יישובשם. ועוד איך יוציאם מחמת חרם שיש בכל היישובים והם עצמם לא זכו אלא מחמת הפסק שפסקו לחמיו של הנ"ר מתניה שאין חרם ביישוב גושלר ואחרי שמחמת חרם היישובים אין בדין^תצ"ל שיכולין: יכולין להוציאם גם חרם שקיבלו על עצמם נר' שאין צריך התרה כאשר כתבתי במכתבי הראשון שהרי מפורש בשטר הנ"ר מתניה ובניו שמחמת חרם היישובים הוזקקו לקבל עליהם ולצאת אחר הזמן והרי היו אנוסים שהיו מכריחים אותם לצאת ואפי' על דעת רבים דאין לו הפרה (גיטין ד' ל"ו.) הכא אין צריך הפרה כיון שהיה בטעות ואין צריך להביא ראיה על כך ואף כי הקשה בתוספות ר' שמשון זצ"ל בר"פ השולח היכי יליף ר' יהודה ממעשה דגבעונים דברבים אין לו הפרה והא בטעות היה ואפי' לא היו דוחקין אותם לצאת אלא מעצמם בלב שלם בלא אונס היו מקבלים חרם לצאת נר' דיכול להתיר אפי' לכתחילה רק שיודיעוהו אפי' לא יתרצו דטעם שמפ' בירושלמי (נדרים פ"ה הל' ה'.) ריב"ל דצריך להתירו בפניו מפני החשד נראה עיקר ולא כר' יוחנן דאמר מפני הבושה. דהא תלמוד שלנו בנדרים פ' ר' אליעזר (נדרים ד' ס"ה.) יליף ממשה וצדקיהו והיינו כריב"ל דהתם ליכא טעמא דבושה אלא טעמא דחשד מההוא טעמא אין צריך דעתו אלא הודעה בעלמא וכמדומה לי שהכל כתב כן ר' שמשון ר"פ השולח (גיטין ד' ל"ה:) גבי וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם. ומורי ורבי ה"ר מאיר כמו כן כתב כן שיכול לפרש למ"ד מפני החשד ומטעמי מ"ו ורבי ה"ר מאיר וראייתו יש לפסוק שאין הנ"ר מתניה יכול להוציא שהרי טעמו לפי שעשה להם טובה צריך דעתם ועוד לפי שהוא על דעת רבים והנה לפי האמת כאשר נעשה לא היה להם שום טובה בהרחבת הזמן כיון שבדין היו יכולים לשאר אע"פ שלא ידעו מ"מ קודם יציאתן משם היו דורשים ובאין על האמת. ועוד שהרי כבר הותר וגם על דעתם לא קבלו חרם כאשר כתוב ומוכיח בלשון הקבלה שלא אמרו אלא קבלנו עלינו בחרם מעכשיו ובין אין חרם ובין יש חרם ביישוב גושלר אין הנ"ר מתניה ובניו מוחזקים ביישוב יותר מהם בכלום ואינהו דלא סיימו קמי' מורי ורבי ה"ר מאיר ושאר הגדולים המעשה כולו כמו שהיה וכתבו לפי דבריהם אבל לפי האמת אין איש חולק ואנא לא חילק ידענא ולא בילק אך נר' כי כל ישראל יש להם חלק בגושלר ואין הנ"ר מתניה ובניו וכן ר' יצחק וסייעתו יכולים לעכב לשום אדם מלדור ביניהם וגם מבני התושבים שירשו מאבותיהם לא יוכלו לעכב לפי פסק מורי זקני ומו"ר ה"ר ר' יצחק מווינא ז"ל. ושלום אליעזר בר' שלמה נ"ע:

410

תי״אעל דברי דתות שהפגין^אנר' שט"ס הוא. את ר' מרדכי על הח"ר משה דמיתקרי חקו שקראו עבריין שיושב ביישוב גושלר שהוא של אבותיו והשיב ר' מרדכי הלא ירדתי בדין עם קרוביך וזכינו ביישוב והשיב הח"ר משה אם ירדו קרובי לדין מורי אבי ז"ל לא היה אז בעיר ולא ביטל כחו ואני רוצה לירד עמך לדון לפני ה"ר פרץ או לפני רבני צרפת אמת כי זקינינו זוכרים הדברים אך אחרי אשר עתה קמו חדשים אשר לא ראו ואשר לא ידעו מה שנעשה לכך חידשנו הרברים עתה שנת נ"א לפרט ואומרים אנו בהסכמה גמורה בנערינו ובזקינינו שיישוב גישליר מותר לכל ישראל כמו שפסק מורי ה"ר אליעזר זצ"ל והבא לחלוק מזהירים אותו דלא מיבעיא אותם שירדו לדין שאין להם פתחון פה לחלוק אלא אף בני אותם שלא ירדו לדין מ"מ כיון שהיורדים ארצו קמייהו ושתקי מינח ניחא להו ועוד הרי מעשים בכל יום אדם שיש לו ישוב ויוציא ממנו אדם הנכנס בו ומוצאו פנוי זוכה בו וכיון שזכו בדין לאותם הדרים בו ואותן שלא ירדו היו חוץ לעיר נמצא שאלו שירדו בו מצאוהו פנוי מהם ולא דרו בו לכך יש היתר לאיסורם ואיסורייהו לא אסרי ועירורייהו לא שריר ולא קיים ולאו כל כמינייהו לאסור דבר שאינו שלהם ואשר דברו עד עתה לפי שסמכו על כתביהם ואחרי שיודעים שכתביהם מבוטלים אם^בצ"ל ישהום עוד עוברים כו' יישוב עיר עוברים משום בל תשכן באהלך עולה דגרעי משטר אמנה ושטר פרוע (כתובות ד' י"ט:) אם יאמרו עוד ויזידון ילקו בחסר יתר מאתנו על כי מושיבים את הארי אחר מותו וסייג לחכמה שתיקה ומהפך בהני מילי גרע ממהפך בנבילתא פיו ולשונו ושומר שומר מצרה נפשו קהל מיידבורק. חיים פלטיאל תולעת:

411

תי״במורי ה"ר אביגדור כ"ץ זצ"ל כתב דמורדות האומרות בעינא לי' ומצערינא לי' פוחתין ליה ז' דינרין עד כלות כתובתה כמתניתין (כתובות ד' ס"ג.) ובמאיס עלי להשהותה י"ב חודש ואז תצא בלא כתובה וזה כדברי ר"ת שכתב בתוספות וכתב כמו כן שלא פשט מה שכתב רב אלפס דלא קנסינן לי' בדידה מה שהביאה עמה אלא מפסדת הכל:

412

תי״גרבינו אבי העזרי היה אוסר להלוות מעות של צדקה בריבית וראייתו מס"פ החובל (בבא קמא דף צ"ג.) ההוא ארנקי של צדקה דאתאי לפומבדיתא אפקדי' רב יוסף בהדיה ההוא גברא ופשע בה חייבי' רב יוסף לשלומי א"כ הרי אתה רואה דדין הדיוט יש להם למעות של צדקה דאלו דין הקדש אמרינן במשנה בהזהב (דף נו.) נושא שכר אינו משלם שומר חנם אינו נשבע והקדש מותר להלוות בריבית כדאמ' פ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ז:) אין דין ריבית ואונאה להקדש והואיל דדין הדיוט יש לה לצדקה אסור להלוותם בריבית ולי אני המחבר נראה דמותר וההיא דפ' החובל דחייביה רב יוסף לשלומי מיירי בדקייץ להו לעניים כדמוקי לה התם במסקנא אז יש לו דין הדיוט וראיה מירושלמי דמועד קטן (פ"ב הל' ג'.) ופ' בן סורר ומורה (הל' ב'.) לוין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש ועתה הואיל ולוין בשביל לעשות מצוה וכ"ש לגוף מצוה דמותרת והאי דנקט לחבורת מצוה ולא מעות של צדקה משום דקאי אדר' יוחנן דאמר לעיל מיני' גנב לאביו ולאמו^בצ"ל אכל. אבל בחבורת מצוה אין נעשה בן סורר ומורה ועוד התם איירי בריבית דאורייתא דאי בריבית דרבנן הוה לי' למימר לוין בחבורת מצוה קרוב לשכר ורחוק להפסד דהיינו כדאמר פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע'.) גבי מעות יתומים ועוד נראה מדנקט התם ריבית ריבית משמע אפי' קצוצה וא"ת והא דאמרי בערכין (דף כב.) ומייתי פ' ד' וה' (דף לט.) במשנת שור של פקח אין נזקקין לנכסי יתומים ומוקי ר' יוחנן לשטר שיש בו ריבית נזקקין וההוא שטרא אוקי לה בערכין כשלוה מן העכו"ם אביהן א"כ לוקמא כשלון הן עצמן ממעות של צדקה הואיל ומותר נר' דלרווחא דמילתא נקיט מן העכו"ם. אור זרוע:

413

תי״ד^גארוכות סי' ע"ג: תשובת מוה"ר מאיר אשר שאלת על הלואת מעות של צדקה בריבית קצוצה אומר אני כי היא מצוה הבאה בעבירה נתכיון לדבר מצוה ועלה בידו כמה עבירות למלוה ללוה לערב ולעדים דס"פ החובל משמע דאסור גבי ארנקי של צדקה אתא לפומבדיתא עד לשמור ולא לחלק לעניים ולא קממעט מעות צדקה מדכתיב רעהו כי יתן איש אל רעהו אלא מלשמור ש"מ דקרי לעניים רעהו ואחיו קרינא בהו. וא"כ הוו נמי בכלל לא תשיך לאחיך נשך כסף וגו' אמנם ידעתי כי בעונותינו שרבו פשט הדבר להיתר בכל המלכות והגבאין חוטאין ולא להם וחטאת כל הקהלות היא ואין בי כח למחות כ"ש שקשה גזל הנאכל ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכו' וכשם שאסור מלהמנע כך אסור להוכיח בדבר שאינו נשמע ואפי' זה שכתבתי לך לא הייתי כותב לאחר אך חיבתך עלי החליפה השורה ועוד לאפרושי מאיסורא מכאן ולהבא שלא יעשה עוד אך לענין להשיב הריבית לא אשתדל להשיב כדפרישית. ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה:

414

תי״המעשה שהיה עכו"ם מסיח לפי תומו שנהרג ראובן בדרך והיה ממון ראובן ביד אמו ובא בנו של ראובן להוציא מדין ירושה והשיבתו אביך חייב לי והרי אני תופסת אותו מחיים ואע"פ שלא תפסתי אותם מחיים לשם^דצ"ל חוב. ולא בתורת פקדון עכשיו הוא בידי לשם חובי נ"ל דאין ממש בדבריה מדאמר בפ' הכותב (כתובות דף פ"ה.) ההוא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי וכו' עד אמר^הצ"ל לה. לך אית לך סהדי דמחיים תבעוה מינך וכו' הרי משמע דצריך תפיסה מחיים לשם חובתו הילכך במאי דקאמרה תפיסה דלאחר מיתה היא והוו להו מטלטלי דיתמי ולא אישתעבדי לבעל חוב וכן פי' הקונ' זאת ולא זאת אומר אני שאפי' היתה טוענת כוונתי היתה לעכב לשם חובי מחיים אין^ובהכ"י בדבריהם וט"ס. בדבריה כלום הואיל שמודה שבתורת פקדון באי לידה דכוונה אינה מועלת כלום כדמשמע גבי ההיא איתתא לפי שלא תבעיה מחיים אע"פ שהיא חשבה לעכב בשביל החוב וכן נוטה פי' הקונ'. וא"ת אע"פ שתפיסה לאחר מיתה הרי רב אלפס ור"ח כתבו פ' הכותב דתקנו חכמים האחרונים להשתלם ממטלטלי אפי' לאחר מיתה אומר אני דר"ת ז"ל שדא בי' נרגא ומפ' דתקנת חכמים אחרונים אינה הלכתא בלא טעמא אלא מכח הלכה תיקנו לבעל חוב ולכתובת אשה משום דמקני מטלטלי אגב מקרקעי ותופס התשובה כתוב על ספר הישר וכתב באותה תשובה דלבתר רבנן סבוראי אין צריך תפיסה מחיים לכתובה ולבטל חוב בשטר הרי משמע דבעל חוב בלא שטר צריך תפיסה מחיים וכך נמצאת כתוב בתשובות אחרונים ושמעתי דפי' הר' אליעזר דטול דהואיל וטעמא דמילתא משום דמקני מטלטלי אגב מקרקעי הרי בע"ח בלא שטר לא הקנה לו מטלטלי אגב מקרקעי. הילכך מטלטלי דיחמי נינהו ולא משתעבדי. וצ"ע בפי' רשב"ם בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ד. ד"ה רב.) שאפי' אם מלוה ידועה בעדים נפרעין מן היתומים. ובמאי דקמן נומתי לחברי אם היתה פקחת לטעון איני מאמנת לעכו"ם ועדיין הוא חי תביא ראיה ואחזיר לך דהויא טענתה טענה דאע"ג דעכו"ם מסיח לפי תומו^ז צ"ל נאמן. להשיא אשה וגם להוציא כתובתה היינו דוקא לענין זה כדמפ' פ' האשה שלום^ז צ"ל נאמן. בינה לבינה (דף קי"ז.) מספר כתובה נלמד שכך כתב לה לכשתנשאי לאחר וכו' אבל לענין שאר ממון צריך^חצ"ל ראי' בדבר כמו ששנינו מצינו (שם.) שאין אחין נכנסין על פיה לנחלה ופרש"י (לא מצאתי) לאו דוקא אחין אלא אפי' בנים דרחמנא אמר על פי עדים הרי משמע התם דאם לא יהא ב' עדים לא מפקינן ממונא ומה שפר"ח פ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ח:) ואם נר' הדברים שמת אע"פ שאין עדות ברורה נותנין ליורשין היינו דוקא כשאין לאדם אחר תביעה על ממון זה א"נ אינו מוחזק אבל היכא שהיא מוחזקת בו^טאולי צ"ל ויש לה בידה ליכא כו'. יש לה מצדה ליכא מאן דפליג דטענתיה טענה מיהו לפי מה שפסק רשב"ם זצ"ל בפ' המוכר (דף צ"ב. ד"ה לשחיטה.) דכל מקום שיש ספיקא במעשה דומיא דשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה וכו' דהלכה כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין ה"נ נהי דמסיח לפי תומו אינו נאמן להוציא ממון מ"מ ספק הוא ועוד שנר' הדברים פשיטא דספק גמור הוא ושמא הוא. ופר"ח בפ' השואל (ד' צז:) כרבא עבדינן דלא אמר כסומכוס אלא בשמא ושמא ואם אין הלכה כסומכוס למאי נפקא מיני' שכתב וכרבא עבדינן אלא נר' מפר"ח דהלכה כסומכוס ואע"פ שפסק ר"ח זצ"ל בפ' המניח (בבא קמא דף ל"ה:) הלכה כרבנן ולא כסומכוס י"ל דוקא גבי ניזקין אבל לענין דינא אחרינא לא דאי לא תימא הכי קשיא דידי' אדידיה. המבין יבין (העתק):

415

תי״ו^יקצרות סי' קכ"ז. נראה לי אם נשאה במקום ועתה היא במקום אחר הכל הולך אחר מקום הנשואין ואם נהגו ליתן שם מאתים זקוקים גם היא תגבה כן אע"פ שבמקום שהיא אינה גובה^כצ"ל כן. כל דקיי"ל כרשב"ג דאמר פ' בתרא דכתובות (דף ק"י:) נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות קפוטקי' ואע"ג דמייתי התם בגמ' לאפוקי מרשב"ג ה"פ לאפוקי שאותה ברייתא לא תסבור כרשב"ג דמיהו הילכתא כוותי' דאמר כתובה דאורייתא דהא רב אשי דהוי בתראה כוותי' ס"ל דאמר (שם דף יב.) כל שלא מישמש אינו יכול לטעון טענת בתולים דלית לי' חזקה^לנר' דט"ס הוא וכו' אין אדם טורח וכו' ומשום דכתובה דאורייתא וכן אנן כותבין דחזו ליכי מדאורייתא וכן פר"י. ומה שתמהת על מה שכתבתי דנכסים בחזקת יתמי קיימי דע כי ר"ח פסק כן בפירושיו ובספר חפץ משום דמסיק התם^מצ"ל בפרק. אלמנה (כתובות ד' צו:) דכ"ע נכסי בחזקת יתמי. ומה שכתבת דכיון שנושאת ונותנת בהם בנכסים^נצ"ל בחזקתה. בחזקתן קיימי אי משום הא לא היו^סצ"ל בחזקתה. בחזקתן דאינה אלא אפטרופוס בעלמא ליתומים שסמכו אצלה וכן מה שהשביחה הכל ליתומים (ב"ב ד' קמ"ד.) ורגילות הוא דטרחא קמי יתמי וכיון שתובעות כתובתה בב"ד שוב אין^עצ"ל לה. מזונות (כתובות ד' נ"ד.) אלא כתובתה והנכסים^פצ"ל בחזקת יתמי קיימי. בחזקתן קיימי והיא תובעות כתובתה מהם ועוד דלא תפסה אלא לאחר מיתה^צקצרות סי' קכ"ח. ורגילות הוא להשביע בב"ד בנקיטת חפץ ויש לפחות לה כל כמה שנתנה ויש להשביעה שלא עיכבה ושלא נתנה ואפי' נתנה לבנותיה פוחתין לה או אפי' לצדקה אין לה רשות ליתן ממון היתומים דאפי' ב"ד אין להם כח ליתן לצדקה ממון היתומים בלי רשות כדאמר פ' נערה (כתובות דף מ"ח.) מי^קבכ"י שנשמטה וט"ס. שנשתטה ב"ד יוררין לנכסיו ומפרנסין בניו ובנותיו^רצ"ל אבל לא כו': אפי' לא דבר אחר ופליגי אמוראי בפי' דדבר אחר ותרוייהו מודו בצדקה דלא וכן בפ' הניזקין (גיטין דף נ"ב.) דאין פוסקין צדקה על היתומים ואפילי לפדיון שבויים ואין אפטרופוס רשאי ליטול כלום משל יתומים אלא א"כ מלביש עצמו כי היכי דלישתמעי מילי' דלטוב להם כי ההיא דעמרם צבעא (שם:):

416

תי״ז^שקצרות סי' קכ"ט. וששאלת שהלוותה לשרים ולאלמים כל אשראי ספק אתי (פסחים קיג.)^תנר' דט"ס הוא. (והתקינו לאלמנה) ופשיעה היא זו ועוד שאמרו חכמים אין מוכרין שדות ליקח עבדים וכ"ש זה^אצ"ל דהויא לה. דהוה לי' אפטרופוס ואפטרופוס חייב בפשיעה כמו שהוכיח ה"ר שמואל מוורדין ז"ל מפ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ב:) מההוא אפטרופוס דזבן לי' תורי ליתמי וכו' ואין היורשין יכולין ליתן לה כתובתה מן החובות אלא מה שהוא בעין שיתנו לה מיד ליד ואפילו קרקעות או כסף וזהב יתנו לה או מן הסובין אם ירצו ואע"ג דכתבינן בכתובה מכל שפר ארג נכסין וקנינין יהבינן לה סובין דקיי"ל (ב"ק ד' ז':) כרב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע דכל מילי מיטב הוא דהלכה כבתראי אבל החובות לא יתנו דאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין (גיטין דף מ"א.) וכ"ש דאין דרכה לחזור על העכו"ם אשר פיהם דבר שוא מיהו אם היא הלוותה אותם תטלם בכתובתה כדפרי' לעיל דפשיטא דהיא חייבת לשלם וכל מה שהשביחה השביחה ליורשין ואין מ' השבח כלום להנאתה הואיל וניזונית משלהם דתנן (כתובות ד' צה:) אלמנה הניזונית מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם והכי משמע בהדיא בפ' מי שמת (בבא בתרא ד' קמ"ג:):

417

תי״ח^בקצרות סי' ק"ל. וששאלת מה שנתנה בעוד שהיתה סבורה שהמחילה היתה^גצ"ל מחילה. תחילה מה תהא עליה נראה דאע"ג דכל כמה דלא גבתה כתובתה אין לה בנכסים ונכסים בחזקתן קיימי אפילו הכי מתנתה מתנה דיכלי למימר משלה נתנה לנו שהיה לה ממון לעצמה ואפי' אם ידוע שאותו חפץ שנתנה היא של יתומים לא מפקינן מינייהו ממקבלי המתנה דהא מסקינן פ' הגוזל בתרא (בבא קמא ד' קטז.) דבכולהו עשו תקנת השוק^דצ"ל ואפי' במתנה נראה דעשו דבפ' הניזקין כו'. דפ' הניזקין (גיטין דף נ':) מיבעיא לענין אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אי מתנה כמכר משום דאי לא דעבדא ניחא לנפשי' לא יהיב ליה מתנה ולא איפשטא וכיון דלא איפשטא לא מפקינן מינייהו:

418

תי״ט^הקצרות סי' קל"א. וששאלתם אי טענינן ליתמי דנישאת אלמנה או שפרעה אביהן מנה פשיטא דטענינן ליתמי כל מה דמצי למיטען אבוהן (ב"ב דנ"ב. ע"ש) אבל אם יש קול שנישאת בתולה גובה כתובתה דהלך אחר הרוב דרוב נשים בתולות נישאות (ב"ב ד' צב:) ורוב הנישאות בתולות יש להן קול והא נמי יש לה קול ואע"ג דבממון אין הולכין אחר הרוב (שם.) הוא כנגד החזקה אבל הכא כיון דהממון הוא תחת ידה הולכין אחר הרוב כיון שיש לה קול ואע"ג רפרישית לעיל נכסי בחזקת יתמי קיימי מ"מ כתובתה שהיא בחזקתה לא מפקינן מינה דאזלינן^וצ"ל בתר. רובא וחזקה^זתשובה בפ"ע היא והובאת בקצרות סי' קל"ב ובמרדכי ב"מ פ"ד סי' שי"א. והאומר אתן מתנה לעני נעשה נדר כדאמר וחייב ליתן כדאמר בירושלמי^חלא מצאתי וצ"ל ב"מ פ"ד הל' ב' ועי"ש ובמראה הפנים. בשבועות. ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה:

419

ת״כמעשה שמת הבעל בחיי אשתו ועד שלא נשבעת על כתובתה מתה ובאו יורשין להוציא כתובתה מיורשי הבעל והנדוניא שהביאה מבית אביה ששמו אותה בכתובתה ויש מרבותי שהיו אומרים אין אדם מוריש שבועה לבניו ולא שקלי מידי כדפר"ח פ' כל הנשבעין (שבועות ד' מח.) אבל בה"ג פוסק דיחלקו מדאמר (שם.) האי דיינא דעבד כר' אליעזר עבד מכלל דמספקא להו אי הלכה כרב ושמואל או לאו וגם רב נחמן עבד עובדא דיחלקו (שם.) ואע"ג דהא^טצ"ל דרב. לרב נחמן בזמן ששניהם חשודים הא מדמינן להו להדדי ולא שנא ואני אומר דלדברי כולן נדוניא שהביאה מבית אביה נוטלין יורשין שלא בשבועה דאמר בריש אע"פ (כתובות ד' נ"ה.) מיטלטלי ואיתנייהו בעינייהו וכו' ומסיק דאפי' ליתנייהו נוטלין בלא שבועה פר"ח. ואפס רש"י זצ"ל פי'^יצ"ל חייב רק שבועה דרבנן לא כו'. ליחד לה משמע אבל לא יחד לה דוקא בשבועה ונראין דברי ר"ח. (העתק):

420

תכ״אמעשה שנתחייב ראובן לשמעון שבועה דרבנן ורצה להשביעו באנקוטי חפצא וראובן השיבו כיון שאינו^כצ"ל לה. רוצה רק שבועה לא נקיטנא חפצא נר' דהדין עם שמעון שכך כתב רב אלפס בפ' הכותב במילתי' דרב פפא דאמר (ד' פ"ח. ועי"ש בתוס') אי פקח הוא מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא וכתב רב אלפס ומאי נפקא מיני' דאי לענין אנקוטי חפצא בידה הא נמי אנקטינן לה חפצא בידה וראיה נ"ל בפ' שבועות הדיינין (שבועות ד' מ"א.) מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן ולא קאמר איכא בינייהו אנקוטי חפצא ש"מ דתרוייהו כי הדדי נינהו לענין זה והא דאמר פ' השולח (ד' ליה.) אמר רבא לא שנו אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעין אותה ופי' רש"י בב"ד היא שבועה דאורייתא באנקוטי חפצא ומשמע אבל שבועה דרבנן לא אנקטינן חפצא י"ל דהכי בעי למימר כעין שבועה דאורייתא שהיא בב"ד דשבועת אשה על כתובתה אינה כי אם שבועה מדרבנן כדמשמע בהכותב (ד' פ"ז:). (העתק):

421

תכ״בבעבור חפיפת ערב שבת וטובלות בראשון ודאי זה התרתי כדאמר פ' תינוקות (נדה ד' ס"ז:) דרש מרימר הלכתא כרב חסדא דאמר שכן לא אמרינן אלא מורינן שהאשה חופפת בערב שבת היכא דלא אפשר וכ"ש^לצ"ל במוצאי שבת עצמו כו'. בשבת עצמו אם הוא יום שמיני שהוא סמוך לחפיפה^מצ"ל דאמר. אמר בסוף הלכה (ד' ס"ח.) הילכתא אשה חופפת^נצ"ל ביום. בלילה וטובלות בלילה קשיא הלכתא אהלכתא דקאמר הלכתא כרב חסדא ותירץ הא דאפשר הא דלא אפשר. אור זרוע:

422

תכ״גאם לא הסירה ציפרנים וטבלה עלתה לה טבילה ובלבד שבדקה תחת הציפורן קודם הטבילה ואין שם טיט וצואה דהכי תנן במס' מקוואות (פ"ט מ"ב.)^סצ"ל בצק ועי' משנה ד': צואה שתחת הציפורן חוצצות אלמא אפי' לא הסירה עלתה לה טבילה. וכן הורה רבי' יהודה מקורביל ז"ל. מצאתי:

423

תכ״דעל הקטן אם יצטרף רבו מחלוקת ר"ת פוסק (תוס' ברכות ד' מ"ח.) ד"ה ולית לברך בזימון עשרה על הקטן ולהתפלל ואפי' מוטל בעריסה^עצ"ל דאכל. אדכל בי עשרה שכינה שריא וכי ההיא עובדא דרבא ואביי (שם.) והא קאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי אארון ושבת והאריך בתשובותיו ואעפ"כ לא רצה לעשות מעשה ובירושלמי (שם פ"ז הל' ב'.) איכא תרי לישני חד אמר ליכא אזכרת ה' מצטרף וכן ראיתי מנהג גדולים בימי חורפי אך כשהלכתי בפרובינש ברכתי כמה פעמים בשולחן מורי האשל הגדול בעשרה שהיה שם קטן ונכנס בי"ג שלו ומיחה בידי להזכיר השם ואח"כ שאלתי פי מורי רבי' יהודה ואמר לי כמו כן כי ההיא עובדא דאמר רב^פצ"ל ר' יוסי. יוסף זימנין סגיאין הוה קאימנא קמי דרב אבא בר חלפתא ולא זמין עלי עד דמייתי שעריה משמע לא שנא לעשרה ולא שנא^צצ"ל לג'. לי"ג ולא שנא לתפלה:

424

תכ״הועל קטן וחומש בידו כתב ר' שלמה ז"ל בתשובה אחת קורא אני עליהם עד לעדה הרעה הזאת ולא מצינו קטן וחומש בידו כ"א לעיבור שנה בפירקי דר' אליעזר (פ"ח)^קצ"ל נתמעטו מביאין ס"ת ועושין עגולה. (נתמעטה העיגלה) אך חומשין שלהם עשויין כספר תורה שלנו אבל בשלנו כלל לא ורבותינו מורים בדבר ואין להקל. לשון מוה"ר שמואל מפלייזא:

425

תכ״ו^רהוזכרה ברמז במרדכי ב"מ פ"ט סי' ש"ץ. עלית למרום ושבית שביה. מתנות^שאולי צ"ל נחלת או כפלים. נחלים לתושיה מוה"ר ה"ר שמריה קשיא למר אי נהרדעי לכל מילי קבלו דעיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון (ב"מ ד' ק"ד:) מאי איצטריכו תו לפ' איבעי למישתי שיכרא שתי לא קשיא דנהרדעי קיבלו סתמא מלוה וקהדרי ומפרשי לשמועתא דמסתמא לכל מילי איתמר ואף למישתי שיכרא דגריע מכולהו ולאפוקי מדרב אידי בר אבין דמורי להו לכל מילי ואפי' ליעשות מיטלטלי אצל בניו ולא פליג עלייהו אלא בלמישתי בי' שיכרא דבהא ס"ל כרבא וכ"ש דמפירושא דמילתייהו שמעינן נמי לאפוקי מדרבא דפליג עלייהו בתרתי וטעמא דקא עבדו רבנן מילתא דניחא לי' ללוה וניחא לי' למלוה שייך נמי לענין שמיטה ועוד כיון דמפרשי טעמא דשייך לענין אחריות ולענין רווחא היכא דקצץ לו דינר קעבדי רבנן מילתא דניחא לי' ללוה וכו' מסתמא ה"ה לכל מילי דלא מיסתבר לאיפלוגי בלי טעמא בין לגבי אחריות בין לענין שמיטה וקידושין ולומר דלגבי האי חשיב מלוה ולגבי הני פקדון. וכתבת זה לשונו. וסבר' נהרדעי תמוה דאי מלוה היא לכל מילי א"כ יצא שכרו בהפסדו דמסתמא טפי ניחא לי' למלוה לקבולי עלי' אחריות מלשויה מלוה ותשמוט בו שביעית ויהא רשאי למישתי בי' שיכרא לא ידענא כלל מאי תמיהא דמר דאיבעי מלוה מצי למיכתב פרוזבול ולא תשמטנו שביעית ואפי' לית לי' ללוה ולא למלוה קרקע הא מצי למיזבן קרקע כל שהוא את הלוה ולכתוב עליה פרוזבול כדאיתא פ' השולח (גיטין ד' ל"ז.) עוד כתבת וזה לשונו איכא למימר דרבא חשיב לי' פקדון לכל מילי לבד מענין אחריות ומשום דקאי אמילתייהו דנהרדעי ורב אירי בר אבין נקיט נמי איהו מאי דאיירו בי' אינהו ועוד אשכחנן נמי הקפת חנות דאין שביעית משמטתו (שביעית פ"י מ"א) אפי' הכי לא גבי מיתמי עכ"ל הא לא מצית אמרת דהא טעמא דקיהיב רבא למילתיה דנהכי קרו לי' עיסקא לאיעסוקי בי' ולא למישתי בי' שיכרא ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו לאו טעמא הוא לענין קדושין דהא אשכחנן גבי קידושין דחשיבא מלוה ואפי' יהביה ניהליה לאיעסוקי בי' ולא למישתי ביה שיכרא ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו כגון כל עסק דיהבינן סתמא בתורת עיסקא וקיי"ל שלא יוציאוהו באכילה ושתיה אבל להלוותם אפי' באשראי רשאי כל כמה דלא מיחה בו בהדיא. והשתא אם הלוום המקבל באשראי ושוב א"ל הנותן בתך תהא מקודשת לי באותו חוב פשיטא הוא דאינה מקודשת דמלוה היא אף לדבריך אע"ג דלענין לעשותה מטלטלין אצל בניו חשיב כפקדון לגבי קידושין היכא דכבר הלוה באשראי ולא ייחד דבר במקומו פשיטא דאינה מקודשת כדמשמע פ"ק דקידושין אלמא ליעשות מטלטלין אצל בניו וקידושין לא דמו אהדדי דטעם לעשות מטלטלין אצל בניו תלוי בזה דלא יהבינן לכלותן ולהוציאן באכילה ושתי' לכלויי קרנא^תצ"ל דהוה לי'. הוה לי' אסמכתא עלייהו כמו אמקרקעי וכו' וכן פי' ר"ת שם והוי כי אשלי דקמחוניא דפ' מציאת האשה (כתובות ד' ס"ז.) והיינו טעמא נמי בזמן הזה שאנו מגבין כתובתה אף מחובות העכו"ם דעיקר אסמכתייהו עלייהו וכיון דלא דמו אהדדי כדפרישית א"כ הלוואה אי נמי דאפי' אי איתנהו אכתי זוזי בעין או הלואה על משכונות וקידש בהם אינה מקודשת כדין מלוה (קידושין ד' ו'. מ"ח.)^אצ"ל ולההיא דפ"ב דקדושין כו'. לההיא דפ"ק דקידושין (ד' מ"ז.) לא דמיא דכי נשתייר שוה פרוטה מקודשת^בנר' דט"ס הוא. (ולא דמיא) דהתם לא נתן לה רשות ליגע בהן שלא בתורת פקדון^גצ"ל אנא. שיהו צרורין ומונחין בידה יהבינהו ניהלה הלכך כי נשתייר בהן שוה פרוטה מקודשת אבל^דצ"ל כאן. כיון דלהוציאם בתורת עיסקא יהבינהו ואפי' אי בעי להלוותם בהקפה רשאי סברא הוא דמעכשיו הוי מלוה כיון דשרי לאישתמושי בהדייהו ואדעתא דהכי נתכוונו הנותן והמקבל כמאן דאישתמיש בהו כבר דמי וכי היכי דאלו הלוום כבר באשראי לא מיקדשא בי' לא נתקדש בי' נמי אפי' כי לא איזפינהו כיון דלזה הם עומדים אפי' הוא חפץ ואני דמיתי עיסקא^הצ"ל לפקדון דקביל כו'. דקביל עליה אחריות ונגנב או שאבד דחשיב לי' התם מלוה לענין קידושין (שם ד' מ"ז:) כ"ש הכא דיש לו רשות להשתמש בהן ואפי' כי איתא בעין היה ראוי לומר גבי עיסקא דאינה מקודשת בחלק המלוה כדפרי' לעיל סוף סוף היכא דליתי' בעין ברור הוא דאם קידשה בו אינה מקודשת כדפרי' לעיל אע"ג דאפי' כה"ג לא נעשה מטלטלין אצל בניו ולא כמו שכתבת דאם מכר עיסקא בהקפה נעשין מטלטלין אצל בניו דהא^וצ"ל לא. מפיק תלמודא מידי אלא דלא למישתי בי' שיכרא ולכלותו אבל בהקפה איבעי מקיף לי' כדרך עיסקא שפעמים מוכרין אותה בהקפה ובטדשא וכן משמע בתוספת^זצ"ל ב"ק ולא ידעתי אן הוא. בפ"ק בפ' הגוזל משמע דבכל ענין לא נעשה מטלטלין אצל בניו ועוד למי שהוא מקיף להם משתעבדים לי' מדר' נתן (ב"ק ד' מ':) כמלוה ועדיף שיעבודי' מדמעיקרא דמעיקרא לא משתעביד אלא הלוה לחודי' והשתא תרוייהו משתעבדי לי' ומה שכתבתם דאשכחנן הקפת חנות דאין שביעית משמטתו ואפי' הכי לא גבי מיתמי לא איריא היא כלל שהרי אני כתבתי^חצ"ל לך: בך שאם הלוום לו ראובן לשמעון ויחד לו שמעון ברשות עצמו כלי להלואתו גבי מיתמי אע"ג דשאר

426

תכ״ז(בהכ"י אשר לפני כתב. חסר כאן.)

427

תכ״חדנתי לפני רבותי בקורא לחבירו ממזר או כמו^חצ"ל ממזר. שדינו כאלו קראו ממזר שנא' והיה כעם ככהן ואומר כי כמוך כפרעה ובזה הזהרתי את קהלי בבואי הנה לפי שלא נהגו כן וכן בקריאת פסול חייב נזיפה ז' ימים ונוהג נידוי בעצמו כל זמן התפלה ומן התורה חייב מלקות משום דלאו לא תרצח בחיוורא^טצ"ל סומקא. עי' ב"מ ד' נ"ח: סומקא ודוקא כשפוסלו לבא בקהל כגון ממזר או עבד אבל ברשע שהוא פסול מלקות לא אך יורד עמו לחייו (קידושין ד' כ"ח.) וכ"ש בקורא פסול דמצי מישתמיט ולתרץ פסול לעדות קרוביו קאמינא כמו בן הזונה אנא זונה פונדקית ומוכרות מזון קאמינא כמו רחב הזונה וכן ויתנו הילד בזונה אבל מופקרת מלקין ואל יפלא בעיניך קרובי עמיתי כי לכל אשר אוכל אני מזומן ושלום וחיים יוסיפו לך מני אביגדור בר מנחם זק"ן שמ"י:

428

תכ״טועל הקורא חבירו ממזר הכל לפי המבייש והמתבייש ירבה עליו ריעים ויבקש ממנו מטוי ויתענה בה"ב וילקה ויתן צדקה וילך על קבורת אבותיו יחף ויבקש מחילה ואם רגיל בכך יחמירו עליו טובי העיר וישב בנידוי ויש כח בידם לקנוס ולכוף הפושעים ונגדור גדר שלא יפגמו שוכני עפר. אב"ן:

429

ת״לעל הכתובה שנאבדה אני כותב לך בקוצר דקיי"ל כר'^יצ"ל יוחנן. ויש לקיים הגיר' עי' תוס' כתובות דף נ"ו. יוסי דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר ולא כלום (ב"מ ד' י"ז.) דאלמוה רבנן למעשה ב"ד שלא להאמין הטוען פרעתי אפי' כשאין^כצ"ל לה כתובה. תשבע ותיטול מנה מאתים ואין לחוש^לצ"ל שמא נפרעה וגם כו'. שמע נפרע וגם אין לחוש שמא הטמינתה ויצטרך זה לשמור שוברו מן העכברים יותר משאם נקרע הכתובה שיש לחוש שמא תמצא עדי הינומא או עדי נשואי ותוציא הכתובה ותגבה על ידה דהא קיי"ל (ב"ב ד' קע"א:) כותבין שובר ולכל יראי ה' אהיה חבר יצחק בר' שמואל זלה"ה:

430

תל״אתניא (גיטין ד' צ'.) ר' מאיר אומר כשם שדיעות במאכל כך דיעות^מבגירסתינו בנשים. באנשים יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותיהו זו מדת פפוס בן יהודה שנועל דלת בפני אשתו ויוצא ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו^נצ"ל זורקי ושותיהו כו'. ושותיהו זו מידת כל אדם שרואה אשתו מדברת עם אחיה ועם שכיניה ועם קרוביה ומניחה ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחויו מרצנו ואוכלו זו מידת אדם רשע שרואה את אשתו שיוצאות וראשה פרוע וטווה בשוק וערומה משני צדדין ורוחצות עם בני אדם עם בני אדם ס"ד אלא אימא במקום שבני אדם רוחצין ומניחה בזו מצוה מן התורה לגרשה שנא' כי מצא בה ערות דבר וגו' הרי ראיה ברורה לדברי רבי' שיחי' שאסר לנשים הרוחצות להיות גוי מקיזם. בפ' המגרש במס' גיטין:

431

תל״ב^סהשאלה הובא במרדכי ע"ז פ"ה סי' תתנ"ו. יודיעני אדוני על עכו"ם א' שהושיט ידו בגיגית מליאה יין חדש ובא השכיר וגער בו ומצאו שלא^עצ"ל נגע. רק מעט ברתיחה ולא ביין עצמו והורה המורה^פצ"ל לאיסור. ועבדך מצא משנה בריש טבול יום (פ"א מ"א.) רתיחת גריסין ורתיחת יין חדש ב"ש אומרים חיבור וב"ה אומרים אינו חיבור.

432

תל״גתשובה אשיבך מילין שאם נגע הרתיחות יין^צצ"ל נראה לאיסור מדגרסינן (ע"ז ד' ע':) ההיא ריביתא דאשתכחת כו' והוה נקיטת אופיא בידה כו' אימר מגבה דחביתא שקנתי' ומסתמא ביין כו'. לאיסור דמסתמא ביין חדש מיירי שרגיל באופייא אגבא דחביתא כשתוסס ומדנקט אגבה ש"מ דמתוכו הוי חיבור ומריש טבול יום אין ראיה להתיר ביין חדש ולדמותה^קצ"ל לטבול יום. דניצוק יוכיח לרב הונא דהוי חיבור ליין נסך (ע"ז ד' ע"ב.) ואפי' למאן דפליג בניצוק מודה בקטפרס כדאמר גבי ההיא דאישתכח בעצרתא (שם ד' ח':) והוא קטפרס ואי איכא טופח על מנת להטפיח בעי הדחה וניגוב כל המעצרתא ולא סגי במקום שנגע לבדו להדיח^רצ"ל וניצוק לא כו'. (לכך דבנצוק) לא הוי חיבור אפי' לטומאה קלה (שם דע"ב.) ואפי' איפלגו נגבי יין נסך אי הוו חיבור אי לא ואפי'^שאוני צ"ל בקטפרוס הא ב"ש כו'. ועי' בספר הישר לר"ת ד' נ"ו ע"ג דהכי ס"ל לרב פפא. בסתם יינן וב"ש וב"ה מודו בריש טבול יום דלגבי שאר כל הטומאות הוי חיבור וא"כ ראוי לההמיר ביין נסך שהרי ר' יוחנן דימה אותה^תצ"ל לענין חצר. לחצר החלוקה במסיפת (שם ד' ע':) והלכה כר' יוחנן^אלא ידעתי פירושו. ול"ג והתניא ובזה אין להסתפק דסמכינן אגמרא דידן דאין הלכה כר' שמעון (ע"ז ד' ס': ובירושלמי שם פסיק כותי'.) וכי מדמינן לה לגבי חביות שניקבה בין מפיה בין משוליה (שם ד' ס') התם לא מדמינן לה אלא לענין היתר הנאה אבל בשתיה אסור דהא הוי אשבורן דהוי חיבור אפי' לטומאה. אבי העזרי:

433

תל״דאדוני יודיעני מעילים שנותנים על הבימה לכבוד התורה או לקתידראות לכבוד המילה ויש בהם צורות^בצ"ל עופות. ודגים אם מותר אם לאו דגרסינן פ' כל הצלמים (עבודה זרה ד' מ"ג.) דמות צורות לבנה היו לו לר"ג וכו' שאני ר"ג דאחרים עשו לו והא ר' יהודה דאחרים עשו לו וכו'^גצ"ל התם. דהתם בחותמו בולט ומשום חשדא כדתניא ומי חיישינן לחשדא והא בי כנשתא דשף ויתיב בנהרדעא ואוקמי בה אנדרטיא והוו עיילי בה אביה דשמואל ולוי ומצלו בה^דאולי צ"ל רבים שאני אלמא חיישינן לחשדא בדלא שכיחא רבים. ולא חיישינן לחשדא ואפי' בית הכנסת גדולה פעמים שיחידים נשארים בה ומתפללין ואע"ג דאמרינן התם^הצ"ל הנהו. היינו תלת דחשיבי ציירי ופלחי להו (שם ד' מ"ב:) כגון חמה ולבנה וצורת דרקין הא אמרינן למיפלח לכל מה דמשכחי פלחי והואיל שהן עובדין לכל הצורות הוה לן למיחש לחשדא יואל הלוי:

434

תל״ה^והובא בארוכות סי' תר"י ומרדכי ע"ז פ"ג סי' תת"מ בשינוי: על צורות העופת והדגים אסר שאלת אם מותר להתפלל שם ובאת לדמות לצורת חמה ולבנה ואנדריטא א"כ היה לך לשאול אם מותר בהנאה וכ"ש להתפלל אבל אינו דומה דטבעת שיש עליה חותם יש עליה צלם והם עובדין אותו הילכך איכא חשדא לישראל כי לא שכיחא רבים אבל צורות עופות וסוסים אפי' האומות אין עובדין להם כשהן בפני עצמן וכ"ש כשהן מציירין על הבגדים הלכך אין כאן חשד ותניא (שם ד' מ"ב:) כל הפרצופין מותרים חוץ מפרצוף אדם ומוקמינן פרצוף אדם במוצא דווקא לר'^זצ"ל יהודה. יהושע אבל לרבנן אפי' פרצוף אדם מתירין במוצא ואין כאן משום^חצ"ל חשדא. וכל ימי הייתי תמיה מה זה שעוברין לדרקון לפי דברי המפרשים שהוא נחש ממש והכתיב ואיבה אשית וגו' ומה^טבכ"י שכו וט"ס. שבחו ומה יופיו ומצאתי בספר של ר' שבתי החכם שהדרקון בריח בשמים ושמו^יעי' בפי' המשנה להרמב"ם שם. תלי הגדול ומושל בכל המזלות והעכו"ם סבורים שממשלתן מכחו ועובדין לו ודבריו נכוחים דהא מני לה בהדי חמה ולבנה ואע"ג דלשון הגמ' אינו משמע כן דקאמר (שם ד' מ"ג) שיש לו ציצין בין פירקי צואר יש ליישב דבריו כי הם טובים וישרים בעיני: יהונתן:

435

תל״ווכל נאמן שבתלמוד^כעי' לעיל סי' ש"ו שבועה בעי ואבוהן דכולהון פ' המוכר את הבית (ב"ב ד' ע'.) בעא מיני' רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתיו לך מהו מיגו דאי בעי אמר נאנסתי כי א"ל החזרתי נמי מהימן או דלמא א"ל שטרך בידי מאי בעי א"ל נאמן ומסקינן מאי נאמן לשבועה. צפנת פענח:

436

תל״זוששאלת אשת שמעון שהפקידה אצל אשת ראובן פקדון ופשעה בו ונגנב כן הדין שאם אותה אשה שהפקדון אצלה^לצ"ל פשעה. שחייבת לשלם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (ב"ק ד' טו.) השתא שהיא אשת איש אם יש לה נכסים שאין לבעלה רשות בהם חייבת לשלם ואם לאו יכתבו פסק דין לכשתתאלמן או תתגרש שתשלם אבל בחיי בעלה אינה משלמת שאין לה ממה לשלם כדתנא (שם ד' פ"ז.) העבד והאשה פגיעתן רעה. גרשם בר' יהודה ז"ל:

437

תל״חיש שהיו אומרים אם היתה אשה חייבת שבועה לאדם איך אנו משביעין אותה מטעם שאפי' מודה שחייבת אעפ"כ פטורה דאין לה במה לשלם אין לומר שיפרע הבעל עבורה מדתנן פ' החובל העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורון ואם איתא שהבעל יפרע עבורה אמאי פגיעתן רעה והלא בעל ישלם עבורה. מיהו ריב"א היה אומר אם היא מודה ששייכת כתבינן עלה שטר אע"ג דאין לה במה לסלם מיהו לכשתתאלמן או תתגרש תפרע לו ויש להבין דבריו דדוקא בג' ב"ד מצי למיכתב עלה שטר ולא בב' ב"ד כדמוכח פ' זה בורר (סנהדרין ד' כ"ט:) במתני' דאין טוענין למסית ההיא אודיתא דלא הוה כתיבה בה כתובו וחתומו הבו ליה אביי ורבא דאמרי תרוייהו היינו^מבהכ"י דר' בן וט"ס. דר"ש בן לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה^נבכ"י גדול וט"ס. בגדול. ותו אמר התם (שם) ההיא אוודיתא דלא הוה כתיבה בה במותב תלתא הוינא^נבכ"י גדול וט"ס. סבר רבינא היינו^סצ"ל דרשב"ל. דרשב"ג כדאמר לעיל כלומר בפני ג' הוה אע"פ שאינו כתוב א"ל רב נתן בר אמי הכי^עצ"ל אמרינן. אמר משמי' דרבא כל כה"ג חיישינין לב"ד טועין עד אמר רב נחמן אי כתב^פצ"ל בה בי דינא כו'. ביה דינא תו לא צריך ופריך דלמא ב"ד חצוף הוא דאמר שמואל וכו' והא דחזינן פ"ק דב"מ (ד' י"ז.) דכתבינן אדרכתא גבי ההוא דאמ' וכפרן הואיל ואתא לידן נימא בי' מילתא עד רב זביד משמי' דרב נחמן אמר בין חייב אתה לו בין צא תן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין אבל אמר פרעתי כותבין י"ל נמי דוקא בג' העתקתי:

438

תל״ט^צארוכות סי' תרט"ו מרדכי חולין פ"ח סי' תרפ"ז. ששאלת על ששמעת שאני נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה ומיקל בבשר עוף בימי חורפי הייתי מתלוצץ בבני אדם העושין כן ואדרבא שריא לי מרי^קצ"ל הי'. נראה בעיני מינות עד שפעם אחת מסעודתא לסעודתא מצאת גבינה בין שיני ונדרתי עצמי בבשר אחר גבינה כמו גבינה אחר בשר ואין נראה בדבר זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף^רצ"ל עליו שהוא כו'. על שהוא גורע דהא אמרינן פ' כל הבשר (חולין ד' ק"ה.) אנא להא מילתא חלא בר חמרא דאלו אבא כי הוה אכיל בישרא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי האידנא ואנא מסעודתא לסעודתא אלמא דסברא לי' מסעודתא לסעודתא ואפי' הכי משבח למי שעושה כדברי אביו הרחקה יתירה אלא כל אלו הדברים הרחקות בעלמא נינהו וכל חד וחד מצי אחמורי אנפשיה ולעשות סייג גדר ומשמרת והיתה עטרת תפארת אב למקרא ומסורת ותעלה מעלה על גפי מרומי קרח^שצ"ל כעתירת העלוב מאיר כו'. (כעטרת האלוף) מאיר בר' ברוך הריני כפרת משכבו ובבשר עוף אני מקיל כיון דעוף וגבינה נאכלים באפקורן וברוך תהי' כי נחמתני וכי דברת על לב עלב הדיוט מכלב:

439

ת״משאילה שיעור גבינה אחר בשר כמה הוא דכיון^תצ"ל דכתיב. והבשר עודנו בין שיניהם א"כ נקרא בשר כל זמן שהוא בשיניו ומהו שיעור שלו:

440

תמ״אתשובה כך מצאתי בספר רבי' משה בר' מיימון זצ"ל (הלכות מאכלות אסירות פ"ט הל' כ"ח) דשיעור אכילת גבינה אחר בשר חצי עונה והוא ו' שעות וראיה לא הגיד אבל שמעתי ממורי שאמר בשם רבי' מאיר דפי' שיעור קטן ושעה קטנה^אצ"ל די. היא לאכול גבינה אחר בשר וראי' מפ"ק דקדושין (ד' כ"ה.) דאמרינן מעשה בשפחתו של בית רבי שנמצא עצם בין שיניה והצריכה ר' טבילה אחרת ופי' רבינו מאיר^בעי' ש"ך יו"ד סי' קצ"ח ס"ק ל"ג בשם הרוקח. דוקא עצם דלא עביד להתבטל בין השינים הויא חציצה אבל אם נמצא בשר לא הויא חציצה דכיון דהבשר עתיד להתעכל עביד להתבטל וא"כ ה"נ למנין לאכול גבינה אחר בשר^גצ"ל די. שישהא שעה קטנה ושפיר מצי למיכל כיון דעביד להתבטל כאלו הוא מבוטל והא דאמר הבשר עודנו בין וגו' היינו דוקא דלא מהני^דצ"ל קינוח הפת כו'. ניגוב הפת לאכול מיד גבינה אחר בשר כי היכי דמהני^הצ"ל קינוח. ניגוב הפת לאכול בשר אחר גבינה מיד והא דפליגי^וכונתו לע"ז ד' ס"ח: ת"ק ור"ש ה"מ באוכל הנפסל לאדם וראוי לכלב אבל בשר זה כיון ששהא זמן מועט בשיניו הוא נפסל אפי' לכלב ופשיטא שאינו נקרא אוכל לפי' רבי' משה בר' מיימון הוא שיעור עיכול בשר חצי עונה ו' שעות דאי לא תימא הכי א"כ אין לדבר סוף כשאדם אוכל בשר ולמחרתו ימצא בשר בין שיניו ולא יאכל^זצ'"ל גבינה אחר בשר. בשר אחר גבינה ולפי' רבי' מאיר שעה קטנה וכיון דפסל אף לכלב לא הוי בשר ועביד להתבטל^חנר' שהוא כפול ומיותר. (והא דאמר קרא עלי' הבשר עודנו בין שיניהם היינו דלא מהני^טצ"ל קינוח. ניגוב הפת מיד ונטילה). אביגדור בר' אליה הכהן זלה"ה:

441

תמ״בבתשובות רבנא משה ריש מתיבתא דמתא מחסיא שמי שנתן פקדון לאשה שתחת בעלה ולא הודיע לבעל שנתן שום פקדון לאשתו ושמה בתיבתה עם ממון בעלה ונגנב כל אשר בתוכה עם הפקדון מישתבע ההיא איתתא ובעלה וכל הזכרים שבבית דלא ידעין ההוא פקדון היכא מטא^יצ"ל וכל. דכל איתתא דמיגרשא או מתארמלא משלמת ההוא פקדון דבחיי בעלה מה שקנאה אשה קנה בעלה והבעל לא ישלם שהרי לא הפקידה בידו כלום:

442

תמ״גבפ' המפקיד (ד' מ"ב.) ולא נעל^כצ"ל בפניהם. בפניה כראוי משמע דאם נעל^לצ"ל בפניהם. בפניה כראוי שהוא פטור מיכן הוכיח רבי' שמחת זצ"ל דאע"ג דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע (שם)^מצ"ל אם. ואם שמר אותם במקום^נעי' בהגמ"י פ"ד מהל' פקדון אות ה' ואות ח' בדין זה באורך. הגר"ב. שרגיל לשמור שלו פטור וגם רב אלפס פסק כן והביא ראיה מירושלמי וזה לשונו נתנו במקום פלוני שנוהג ליתן שלו אם ראוי לשמור פטור ואם לאו חייב ובפ' המקצעות כתב גבי כספים דאי אותבינהו בתיבה בהדי כספים דילי' ואיגנב לחודייהו חייב לשלומי ואי איגנוב בהדי כל מה שבתיבה^סצ"ל אנו רואין דהכי כו'. דהכי הוא ופטור משום דלא עדיף מדידי' וצ"ע העתק. כתב ה"ר ברוך בר' שמואל האידנא דשכיחי גנבים אין להם שמירה אלא בטפח הסמוך לקורה (שם) ירושלמי (ב"מ שם) נתנו בשידה תיבה ומגדול חייב שבועה ופטור מלשלם ואם יש עדים שעשה כן אף מן השבועה פטור נתנו בראש גגו ונגנבו חייב לשלם נתנו במקום שרגיל ליתן את שלו ואותו מקום ראוי לשמור פטור ואם לאו חייב וכן בתוספתא דהשוכר את^עצ"ל הפועל פ"ח. הפועלים^פמרדכי פ' המפקיד סי' ר"פ. הגר"ב. והא דאמר תלמודא ומודה שמואל בע"ש בין השמשות וכו' לאו דוקא בין השמשות אלא מחצי היום ואילך ובפר"ח אין^צצ"ל כתוב בהש"מ. וכ"ה במרדכי. הנ"ל. (נכון) בין השמשות וכן נר' ונר' דשמעתין מיירי דוקא לדידהו שהיו להם בתים רעועים בשדות אבל האידנא אין צריך שמירה בקרקע עכ"ל ונ"ל עוד מצריפא דאורבינא (שם) אע"ג דהתם לא שמרם בקרקע אפ"ה אי לאו פשיעותא לגבי נורא הוה פטור העתק:

443

תמ״ד^קארוכות סי' תתקפ"ה. מעשה בא לפני ראובן שבא בהרשאת אמו ותקף את שמעון לדין וטען ואמר מורי אבי מישכן את ספריו בנדונית אחותו בכ"ד^רצ"ל זקוקים. ונעשית שליש ביניהם ואבא מרי נתן לך י"ח זקוקים ועתה טול ו' זקוקים והשיבני הספרים ושמעון ענה ואמר אני ואחיך שאלנו הו' זקוקים מעמך אחר הזמן ליתן הכסף ובקשת לו להמתין חצי שנה ואמר אחיך הנה לך חוב פלוני כ"ג ליטרין לאותו הזמן שאת מבקש לי להמתין ותני לי אותו החוב והספרים פדויים ואמרת ברצון ובתוך כדי דיבור אמר אחיך איני רוצה אם לא תאמרי לשליש שהספרים יהיו מושכנים עבור הכ"ג ליטרין וראובן משיב הנה הושלשו הספרים בידך^שצ"ל בכ"ד. בכ"ג זקוקים וכבר באו לידך י"ח זקוקים ועתה קח ו' זקוקים ותחזיר והמותר לא אתו כי הוא ריבית והשליש השיב כבר הושלשו בידי בכ"ג^תצ"ל ליטרין. זקוקים ואין לי עמך כלום תקוף את אחיך אם הוא ריבית אם לאו. תשובת מוריי רפה היום לערוב כי יום השם קרוב ובקצרה אשיב את הנר' בעיני כי^אצ"ל שמעון. ראובן השליש נאמן בלא שבועה מטעמא דהא הימני' ואחרי שלדבריו הוא ריבית קצוצה ישיב הספרים כשיתנו לו הו' זקוקים דמי פדיונם ועוד לא זכה עדיין אחיו של ראובן בחוב שלא הי' שום קנין ואפי' בקנין אין יכול אדם להקנות לחבירו חובו כדא' פ' מי שמת (בבא בתרא ד' קמ"ח.) שכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני מה שאין כן בבריא ופר"י דאפי' בקנין אגב קרקע לא מדלא אשכח לה התם בבריא:

444

תמ״הבהא כל אפייא שוין דהמקדש בטבעת שאולה דאינה מקודשת ולא מיבעיא דאם שאלה בסתם שאינה מקודשת דכשנותנו לאשה הרי גוזל את חברו המשאיל ואמרינן (קידושין ד' נ"ב.) קידשה בגזל ובחמס דאחרים אינה מקודשת ואפי' אי שדיך ואע"ג דאיכא למידחי דה"מ שהאשה יודעה והכירה שהיא גזולה כההיא פלוגתא דרב ושמואל פ"ק דב"מ (ד' ט"ו:) היכר בה שאינו שלו אפי' מעות אין לו והילכך היכא דקידשה בגזל שהכירה האשה שהיא גזולה מאחר דבעי למיהדר בלא דמי לא סמכא דעתה ואפי' לרב דאמר הכיר בה שאינו שלו מעות יש לו היינו פי' מן הגזלן אבל לנגזל צריך להחזיר בחנם הילכך האי איתתא דמיקדשה דידעה והכירה בטבעת^בצ"ל שהיא גזולה כו'. גזילה מאחר כ"ע בעו למיהדר חנם לא סמכא דעתה הלכך אינה מקודשת אבל בנדון זה דלא הכירה המתקדשת שהיא שאולה מצינן למימר דהוי קידושין כדאמר (שם ד' י"ד:) לא הכיר בה שאינו שלו אלא נמצא שאינו שלו בין לרב בין לשמואל מעות יש לו אפי' מן הנגזל כמו יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות (ב"מ ד' ק"א.) ועוד דיש כאן תקנת השוק (ב"ק ד' קט"ו.) ומיהו אפי' לא הכיר בה שהיא שאולה אינה מקודשת דקדושין דמי להקדש דאסר לה כהקדש אכולי עלמא והילכך אינה מקודשת בטבעת שאולה כשם שאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו כך אינו יכול לקדש בה דאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו (קידושין ד' נ"ב.) ולא מיבעי דאם שאולה בסתם אלא אפי' שאלה בפי' לקדש בו את האשה^גצ"ל אינה: דאינה מקודשת דשאלה הדרא בעינא וא"כ לא הוי בידה אלא בתורת משכון ואמר רבא (שם ד' ח'.) התקדש לי במנה והניח לה משכון עליו אינה מקודשת דמנה אין כאן משכון אין כאן ואינו דומה לקידשה במשכון דאחרים דמקודשת (שם:) דהתם מתקדשת בגוף המשכון והיא קנוי^דצ"ל לי'. לה מדר' יצחק והלכך לא דמי להכא. וקל למבין. ועוד דהכא בטבעת שאולה אינה מקודשת דכל מתנה שאינו יכול להקדישה לא שמה מתנה (נדרים ד' מ"ח.) וזאת הטבעת לא הוא ולא היא אין בידם להקדישה וא"כ לאו מתנה היא ונמצא דלא מידי יהיב לה ובמאי מיקדשה. והיכא דלא מיקדשא כי הכא שקידש בטבעת שאולה^הועי' בהגמ"י בתשובת להל' אישות סי' י"ח י"ט דפליג ע"ז ע"ש. הגר"ב. צריך לחזור ולברך ברכת אירוסין ונשואין ולהכניסה לחופה^וצ"ל דכיון. וכיון דקדושי קמאי לא הוי קידושין נמצא מה שבירך אקב"ו על העריות ור"י נשא ונתן בדבר ופי' על העריות לעשות האשה ערוה לכל בקדושיה וכיון דלא הוי קידושין לא עשאה ערוה ושלא כדין בירך הילכך צריך לחזור ולברך ברכת אירוסין וברכת חתנים נמי צריך לברך דת"ר (כתובות ד' ז':) מברכין ברכת אירוסין בבית האירוסין וברכת חתנים בבית חתנים אבל בבית האירוסין לא וכ"ש הכא דברכת חתנים היא שבח הבורא שעשה שושבינות לאדם הראשון וברכת זיווג וכיון דקידושין אין כאן אין כאן לא זיווג חתנים ולא שושבינות וחופה קמייתא לא חשובה חופה^זצ"ל רחופה. שאינה מסורה לביאה (עי' כתובות ד' נ"ו. ) לא שמה חופה ואע"ג דחופת נדה חשובה היא^חצ"ל היא נמי מיקרי מסורה לביאה כו'. היינו דמסורה לביאה אבל היכא דליכא קידושין לא קיימא כלל לביאה כל מה שכתבתי היינו בטבעת שאולה אבל בנדון זה כאשר הגיד לי מרדכי המקדש שהמשאיל שם לו הטבעת שאם לא יחזירנה לו שיתן לו חצי רביע תחתיה לפי זה נראה שהיא מקודשת דבשעת קידושין הוא נתחייב למשאיל חצי רביע והטבעת קנויה לו והיה יכול להקדישה שאם היה מקדישה היה מתחייב למשאיל שומתו והטבעת קדושה וה"ה שהיה יכול לקדש בו את האשה ומתנה גמורה הויא דיכולה האשה להקדישה הילכך מקודשת וראיה לדבר הביא מוה"ר חיים כדתניא (ב"מ ד' סט:) השם פרה לחבירו^טצ"ל וא"להרי פרתך עשוי' עלי בל' דינר כו'. בלא דינר ואני מעלה לך סלע בחודש הרי זה מותר ואין כאן ריבית לפי שלא עשאה דמים ופריך והא עשאה דמים ומשני לא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה^יאולי צ"ל אבל אי עשאה מחיים הוי כמאן כו'. והוי כמאן דמסיק זוזי ואסור משום ריבית אלמא כל דבר הנישום לגמרי חשוב כדידיה והרשות בידו לשנותו לכל אשר ירצה הן למוכרו או לתתו במתנה או להקדיש וגדולה מזו אמרינן מי ששמו לו נכסי לוה בהלוואתו אע"ג דשומא הדרא לעולם אפ"ה מצי לאקדושינהו ולמיהבינהו במתנה כדאמר זבנה אורתא יהבה במתנה הני מעיקרא אדעתא דארעא נחית ולא אדעתא דזוזי נחית (שם ד' ל"ה.) כ"ש היכא דלא קיבלה כדי להחזיר הלכך מקודשת אפי' אם לבסוף החזירה הטבעת לא איכפת לן כיון שהקדושין חלו והירא דבר השם יוציא דבר זה לאמיתו ויתבונן בכתבינו ויברר ויפרסם דהמקדש בטבעת^כליתא בהכ"י וט"ס. שאולה אינה מקודשת ושאני נדון זה ששמאה בדמים דחשיב קנויה לו ויפול בנעימים חבלו וגורלו כחשק שבתי בר' שמואל ג"ן חות"ם:

445

תמ״ו^לארוכות סי' ו' שו"ת הרשב"א סי' תתמ"ב. מעשה באדם אחד שהתנה עם חבירו תנאים הרבה לעשות כך וכך ופתחו^מבכ"י לפני וט"ס. לפניו ה' חומשי תורה ונשבע^נט"ס הוא וצ"ל ואמר כך כו'. ואח"כ אמר כך יעזור לי דיאון והתורה הזאת שאקיים אלו התנאים ושאלו לריצב"א הבחור. והשיב כך נר' בעיני הנשבע בספר תורה אין כאן שבועה כיון דנחתא^סצ"ל אארעא ולא וכו'. באמצע ולא נקיט לה בידי'^עצ"ל ולכולהי. לכולהו לישני פ"ב דנדרים (ד' י"ד:) הנודר בתורה לא אמר לא כלום דדעתיה אגליוני וכ"ש להאיך לישנא דמוקי רישא התם אפי' אינקיט בידי'^פצ"ל צריך שיאמר במה שכתוב בה ואעפ"י כו'. (חפצא שאמר מה שכתיבה) ואע"פ שבתחילה בירר דבריו^צצ"ל ואמר. אמר אדם זה כך יעזור לי ה' מ"מ מה שהוסיף אחרי כן לומר והתורה הזאת לאו אאזכרת דידה מישתבע אלא אגוילי ושבועה בשם יש כאן אבל שבועה בספר תורה אין כאן אע"פ שלא הזכיר השם אלא בכינוי ולא בלשון הקודש בכל לשון שבועה היא כדאמר (שם ד' כ"ב:) דאפי' מרי כולא שבועה אף על פי שאינו שם כלל בשום לשון וכדרב^קצ"ל כהנא דאמר מרי כולא לא טעימנא לי' כו'. הונא דאמר מרי (שלא ולא בעי מנא) לי' והיינו טעמא דלכל הפחות לא גרע מיד ואפילו שבותא שבוקא מועיל (שם ד' י'.) כ"ש שבועה שמועלות מטעם יד וה"ה מרי כולא וה"ה בלשון לעז דיאון דכיון^רצ"ל דשבועה. שבועה ונדר מועילים בלשון לעז מועיל גם עתה דהא אפי' פרשת סוטה^שאולי צ"ל דהיינו שבועתה. דשבועתא בכל לשון נאמרה (סוטה ד' לב.) חוץ מן השם שצריך לומר בלשון הקודש ע"כ דהא בעינן שם המיוחד לכ"ע כדמוכח^תט"ס הוא. ריש פ' שבועות העדות (שבועות ד' ל"ה:) ואי אפשר להזכירו אלא בלשון הקודש וכ"ש נדר ושאר שבועות שמועילין בלשון לעז וחסרון שאינו מזכיר^אצ"ל השם. בשבועתו לא איגרע בכך^בצ"ל דאמרינן. דאמר שבועה היא מטעם יד וכ"ש אם הזכיר השם בלשון לע"ז ואפי' לא הזכיר בתחילת דבריו לשון שבועה מועיל מטעם יד. יצחק בר' אברהם נב"ע:

446

תמ״זארז בלבנון יפה ענף אשר הורם ואשר הונף להיות שורש פורה ראש. מר דרור ובראש הוקם להיות לראש וכל חכם לב אליו ידרוש. בפיו יחרש. שדה לענה ורוש. להמתיקו מדבש. הוא יכאיב ויחבש. וכל הקויות החכמה כבש. ומגחלתו בהר יחרב ויבש. ולבש במדה^גבכ"י הארגוונה ולית לי' פתרא ההגונה. תפארת דת האמונה. נחנו עבדיו משתחוים אל מפתן הימן ואיתן. שור הבר ולויתן מטיבותיה נחלה פני כבודו להציץ מחרכי הודו בדברים האלה והנכון בעיניו ישיבנו ולא נסור מדבריו. יש בינינו פה ראובן ושמעון שרוצים^דאולי צ"ל לכוף: את כל חבורתינו שישמרו מכ' זקוקים אכסנאי. ואומרים שבימי ה"ר אברהם היתה תקנה זו ואומ' עוד שאם לא יסכימו כל החבורה לדעתם אז הם רוצים לשמור כל האורחין והקהל משיבים ומבקשים מהם לבחור להם דרך הטוב לעניים ולעשירים שלא יצילו עצמן בממון עניים ולא שום אחד בממון חבירו שישמרו אכסנאי מה' זקו' או מי' זקו' אכסנאי ומה' חצי אכסנאי ועוד אומרים הקהל אין אנו רוצים שתשמרו בעדינו שתהיה עיניכם רעה בשלנו ותהיו בכלל הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים או שאו בעול עמנו ובגזירה השוה לכולנו ואם מקדם היתה התקנה זאת הרי ביטלתם אותם יותר משתים ושלש שנים וגם מה שהיתה מרצון בני העיר של אותה שעה שהיו עשירים כולם וברוב שאר דברים היו מגינים על עניים מה שאין עתה ועוד וכי הלכה למשה מסיני תקנה הידוע וניכרת שאינה שוה לכל והראשונים תנוח נפשם מה שעשו לעצמן עשו ומי יכול לדעת דעתם וכוונתם ובודאי לטובת הציבור ולדעתם עשו ואם הם בני אדם אנו חמורים ולא כחמור של ר' פנחס בן יאיר (שבת דף קי"ב:) ואנחנו עינינו נשא אל ההרים הגבוהים ורבותינו שבשאר עיירות ונראה מה יורינו ובכל זאת לא חשו ואמרו או עשו כדעתינו או נשמור כולם ועתה מורי האורחין מיטלטלין בלי מלון ומתן הצדקה ועניי העיר בחוסר כל מחמת שאין לחבורה תקנה אמיתית ונכונה לפני התגלע הריב ננטוש מורי עשה כחכמתך שלא יתרבה המחלוקת ויתבטלו התמידים כי מידי יום ביום מושיבים האורחין וזועקים ואין עונה ומבקשין את מדת ענוותך להשיבנו דעתך ולהחזיר לנו כתבינו זה שלא יכפרונו בשעת הדין ולא יאמרו לא כתבנו כל דבריהם. ונהיה אנחנו עבדים לשם^הלשון זה צ"ע מההיא דכל המשתף כו' ועי' סוכה מ"ה ליה ולך כו' ושם בגמ' וע"כ יש למחוק כאן. הגר"ב. ולך ונפרוש כפינו^וצ"ל אל בשמים. אל נשם. להרבות שלום רב וחיים:

447

תמ״חתשובה מדה שוה לעניים ולבינונים ותקנה זו לגבידור זה פורחים באויר ומילתא בלא טעמא הילכך אזלינן בתר אומדן דעתא ואמרינן דההוא בי דינא דתקין האי תקנתא לדריה הוא תיקן מפני הטעם שנהג אז ואשכחנן נמי דאפי' לענין איסור דאזלינן בתר אומדן דעתא בשבועות ובנדרים פ'^זצ"ל מרובה ד' פ'. ארוסה גבי קפצה ונשבעה כל מי שיבא עלי איני מחזירתו ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא להגון לה כאשר כתבו התו' פ"ב דקדושין (דמ"ט:) כ"ש שהיה מבוטל מנהג זה שנתיים או ג' ואינו חוזר וניעור דאיכא למימר דאחולי אחיל הלכך לית דין ולית דיין לפי ראות עיני דאין ראובן ושמעון יכולין לכוף הקהל לתקנה זו ולא לשמור האורחים הם לבדם כי כל החבורה רוצים לזכות במצוה זו דגדול הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז.) אלא ישמרו איש איש לפי עושרו המרבה והממעיט לרב ירבו ולמעט ימעיטו כאשר עושין בכל המדינות ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם ויחי ראובן ואל ימות שמעון בהעשותם אגודה אחת וינצלו מפח^חצ"ל ופחד. ופח ופחת. ויושעו בשובה ונחת. שאנן עם כל ישראל יונתן בר' יעקב נב"ע:

448

תמ״טאשיב בקצרה למרבה המשרה איש כלבבי חביבי חיים בר' יעקב דע כי מותרת אשה לשמש לאלתר אחר הטבילה ואף ביום כגון שטובלות ביום שמיני משום גנבי (נדה דף ס"ז:). ובשבת אסר ר"ת לטבול ביום שמיני^טאף דאיכא גנבי. ועי' תוס' נדה ד' ס"ז ב' ד"ה משום. ובהגמ"י פי"א מהל' איסורי ביאה אות ב' קצת יותר באורך. הגר"ב: דתרי קולי לא עבדינן. להרחיק חפיפה מטבילה וגם לטבול ביום:

449

ת״נמכתב ימין שמשון בר אלקנה נב"ע תשובות של מורי' הרב ר' מאיר זצוק"ל וכתבתים וסיימתים להה"ר ישר' בן הנ"ר תנחום. והשם יזכהו להגות בהם הוא ובניו ובני בניו עד סוף כל הדורות א"א"א ס"ס"ס:

450

Today's Learning

תשובות מהר"ם, דפוס לבובTeshuvot Maharam, Lemberg Edition