תשובות מהר"ם, דפוס ברלין, שער ב ל״גTeshuvot Maharam, Berlin Edition, Part II 33
א׳שאלה. אלופינו ומורינו קצינינו ועטרת ראשינו מאורינו ה"ר מאיר אשרי לדור שאתה מנהיגו לפי שאין הדור יתום שאתה בתוכו שרוי כי בצלך תוככו ובנתיב יושר תדריכו ומעקלקלות תיישירו ותאיר מחשכו בפתח דבריך המאירים ומורים לכל שומעיהם ואשרי עבדיך העומדי' לפניך ורואי פניך שהם ישישו כרואי פני השכינה והוא יברכך בברכת כהנים כחשק נפש הנרשמים בתכל המלה נחנו חתומי מטה הובררנו להיות מקבלי טענות מראובן ואלמנה אחת שכך הי' מעשה שראובן חלה וכדקציר ורמי על ערסי' אמר לזוגתו הנה חלותי בוא ונעשה בינינו תנאי שיועיל לנשמתינו והתנו ביניהם שאם ימות ראובן קודם לזוגתו שתתן היא ג' זקוקי' כסף צרוף ובגדיו לצדקה בכל מקום שירצה ויבאר לתתם ונתרצית היא בדבר והיא אמרה לבעלה גם אתה תתרצה לי לתת ו' זקוקי' ובגדי עבור נשמתי אם ח"ו אמות תחלה קודם שתמות לכל מקום שארצה ונתרצה לה וקיימו אלו התנאים בקנין גמור ושריר ובעדים ובפנינו חתומי מטה העידו ונתרפא הבעל מחליו ולאחר זמן חלתה האשה אשת ראובן חולי גדול ומתה ולא הי' לו לראובן בנים ממנה ועתה באה האלמנה שהיתה אמה של אשת ראובן שמתה וטענה בפנינו חתומי מטה דעו ששמעתי צואת בתי שצותה בחליה שיתן אותן הו' זקוקי' ובגדיה למקום שארצה אני אמה ולא היו עדי' על הצואה כך אמרה האלמנה ועתה האלמנה תובעת מן הבעל אותן ו' זקוקי' לתתם למקום צואת בתה והבעל אומר אמת שנדרתי הו' זקוקי' ובגדי אשתי לתתם עבור נשמתה של זוגתי וכשמתה זוגתי אמרתי לה למה אינך מבארת למי אתן הכסף והבגדי' אחרי מותך והשיבה לי הלא אתה צריך לתת מאותן ו' זקוקי' ב' זקוקי' לבית הקברות או לעשות חומה או להוליך עפר וגם צותה לי לתת חצי זקוק לחולים והמותר לתת לקרוביה הצריכי' וכך היתה צואתה לחלק הכסף והבגדי' וגם לבעל לא היה לו עדי' שצותה לו כך ואמר הבעל בפנינו שיעשה צואת זוגתו ועל הבגדי' שתבעה האלמנה מן הבעל השיב הבעל את לקחת כל הגדיה ולא נשאר בידי רק פלישן אחד והבעל תובע מן האלמנה ז' טבעות של הב שהיו של זוגתו והוא טוען שלקחתן האלמנה חמותו אחרי מות בתה לקחה ג' וממקום אחר לקחה ד' טבעות וב' בתי הנפש של כסף וב' זהובי' קולניא ומה שהי' בכיסה של בתה הכל לקחה והאלמנה השיבה אם לקחתי שום דבר משלך החזרתי לך ואין בידי כלום משלך. ועל אודות הקבורה תובעל האלמנה מן ראובן שהוציאה כדי להוליכה למקום אחר להקבר שם והשיב הבעל אני הוצאתי משלי לארון ולתכריכי' ואת הולכת המת למקום אחר שלא מדעתי ולא אמרת לי שהיית רוצה להוליך המת למקום אחר לפי שיש בית הקברות בעירינו ובדעתי הי' לקוברה בעירינו ולא להוליכ' למקום אחר ואפי' היתה מוליכה למקו' אחר הייתי מוליכ' בהוצאה מועטת ולא לבזבז בשביל קרובי המת שהלכו עמו והאלמנה אמרה לא כי אלא אתה ידעת בבירור שהייתי רוצה להוליכה למקום אחר להקבר ומדעתך הולכתיה למקום אחר כאשר אברר ע"פ מלמדשלך אם ישאלהו ע"פ החרם ונשאל למלמד ע"פ החרם היאך הי' הדבר ואמר לנו המלמד שהבעל אמר לו אם הייתי יכול לצאת מביתי הייתי הולך אני עם המת רצונך ללכת עם המת והשיב המלמד כן אני הולך והלך המלמד עם המת מדעתו של בעל. וביום השלישי שטענו אלו הטענות הוסיפה האלמנה וטענה שמחמת שנאה ששנא הבעל את בתה לא צותה לו הצואה אלא לה והבעל וען להד"ם כי לא שנאתיה ולא שנאתני מעולם כי בכל עניני קרוב נתקרבה לי סמוך למיתתה ועוד טענה האלמנה ואמרה שחלקה בגדי בתה למקום שצותה בתה ועוד טען הבעל שהוא התרה לאלמנה חמותו לפני עדי' ואמר אל תחלקי בגדי זוגתי לשום בריה בעולם שלא מדעתי ואח"כ מצא הבעל קצת הבגדים ביד מי שנתנה לו כשחלקה הבגדי'. ועתה אתה ברוך השם אלופינו וקצינינו האר עינינו ותבאר לנו באר היטב על מי מוטל לקיים הצואה ללק הבגדים אי על הבעל או על האלמנה ותכתוב לנו הפסק מעבר לאלו הטענות בקלף זה. שמואל בר אליעזר הכהן תמ"ך ב"ה קלונימוס בר' אשר זל"ע נחמן בר' נתן תמב"ה.
1
ב׳קלני מעיני לכן קצרתי בנשתווני אליכם אישים מאלפוני ומעברני. אם האלמנה אומרת לבעל בתי צותה לך בפני ובפניך לתת אותן ו' זקוקי' והבגדים למקום שארצה אני והבעל כופר ואומר להד"ם אז הויא החמות בעל דברים דידי' שהרי לפי דבריה אם היתה רוצה לעכבם לעצמה היתה יכולה לעשות אחרי שתלתה הדברי' בדעתה ואפי' לא תעכבם לעצמה לפי שהיא אמודה ועשירה והתנאים שבינה לבעלה לא היו אלא ליתנם לעניים הצריכים לזכר נשמתה אעפ"כ אפטרופא של עניים היא וכמו אפטרופ' של יתומי' שמינהו אבי יתומי' שרשאי' לדון בשבילם כדי לזכות כדאית' בפ' הנזקין (גיטין נ"ב ע"א) ה"נ החמות הויא שפיר בעלת דברים דידי' וישבע הבעל שלא תלתה הדברים באמה אלא כמו שהוא טוען ואז יחלק אותן ו' זקוקי' והבגדי' שבידו עדיין לדעתו ובפני עדים כדי שלא יעשה רמאות כדי שלא יאמר חלקתים לעניים אשר ע"כ יחלק אותם בפני עדי' כדי שלא יוכל לכחש. אבל אם האלמנה אומרת בתי צותה לי שלא בפניך לחלק אותם ו' זקוקי' והבגדים לדעתי אז א"צ הבעל לשבע שהוא כדבריו שהרי היא בעצמה מודה שהבעל לא ידע מזה כלום ויחלק הו' זקוקי' והבגדים שעדיין בידו לדעתו ובפני עדי' ובלא שבועה כדפרי'. ומה שהבעל תובע את האלמנה הבגדי' שלקחה והטבעות ובתי הנפש וב' זהובי' קולניא ומה שהי' בכיס של זוגתו והיא כופרת תשבע שלא לקחה משלו כלום ומן הבגדים שמודה שלקחה תשבע שכך צותה לה בתה ושחלקתם במקום שצותה לה בתה ונאמנת בשבועה זו מגו דאי בעיא אמרה אתה אמרת לי לחלקם כך. ולענין יציאת קבורתה שהוליכתה למקם אחר והבעל אומר דעתי הי' לקברה בעירינו שיש כמו כן בה בית הקברות אם יש ממשפחתה של המתה או מבני משפחתו שמוליכי' אותם לקוברם במקום שהיא קבורה שם גם הוא חייב להוליכה שם כדאמר בפ' נערה (כתובות מ"ח ע"א) מי שהלך למדה"י ומתה אשתו ב"ד יורדי' לנכסיו וקוברי' אותה לפי כבודו ופריך לפי כבודו ולא לפי כבודה אימא אף לפי כבודו וזהו כבודה להית נקברת אצל קרוביה כדתנן בפ' יש בכור (בכורות נ"ב ע"ב) ומייתי' לה בפ' הכותב (כתובות פ"ד ע"א) היורש את אשתו יחזיר לבני משפחתה כוכין וינכה להם מן הדמי' ומוקמי' לה כגון שהורישתו אשתו יחזיר לבני משפחתה כוכין וינכה להם מן הדמי' ומוקמי' לה כגון שהורישתו אשתו בית הקברות ומשום פגם משפחה אמור רבנן לשקול דמים וליהדר וינכה להם נמי קבר אשתו כדתניא המוכר קברו ודרך קברו כו' עד באין בני משפחה וקוברי' אותו בע"כ. וכל מה שהלותה אמה לצורך קבורתה חייב לפרוע לה ול"ד למי שהלך למדה"י ועמד אחר ופרנס את אשתו חנן אומה הניח מעותיו על קרן הצבי וקיי"ל כותיה דה"מ למזונות אבל לקבורה פלוגתא היא בירושלמי (כתו' פפי"ג ה"ב) באחר שהלוה לצורך קבורה אבל באביה שהלוה לצורך קבורה כ"ע מודו התם דחייב הבעל לשלם דלא עלתה על דעתו להניח אשתו בבזיון מוטלת רגע אחד וה"ה ממה שהלותה ומה"ט נמי אין לחלק בין בפני הבעל בין שלא בפני הבעל. ועוד כל מה שהוציאה עליה בדרך מקרי שלא בפני הבעל ומה"ט אמרי' בפ' הנזקין (גיטין נ"ג ע"א) ובפ' הכותב (כתובות פ"ז ע"א) דלקבורה מזבני' בלא אכרזתא כי גנאי הוא למת להשהותו יותר מדאי ואפי' אם אין דרך משפחתה או משפחתו להקבר באותה העיר שהוליכוה שם מ"מ כיון שהבקש את מלמד שלו לילך עמו הו"ל כמו לקטו הבעלי' והוסיפו עליהם דתרומתו תרומה (ב"מ כ"ב ע"א) כיון דאיכא גילוי דעת ואומדנא דמוכח דניחא ליה וחייב לפרוע לה כל מה שתשבע שהוציאה לצורך קבורתה אבל מה שבזבזה שלא לצורך קבורתה לא ישלם ודמי' האי מלתא לההוא דבני כהנים גדולים ישבע כמה הוציא ויטול (כתו' ק"ז ע"ב) ה"נ כיון דשליחותא דידי' קא עבדה דגלי' דעתי' דנייח לי' אפי' איו מודה ישלם.
2