תשובות מהר"ם, דפוס ברלין, שער גTeshuvot Maharam, Berlin Edition, Part III
א׳היא בד"פ סי' תתקמ"ט.
1
ב׳ד"פ סי' תתק"ל
2
ג׳ד"פ סי' תתקנ"א
3
ד׳ד"פ סי' תתקנ"ג.
4
ה׳מעשה הי' שנתן אחד לחבירו חפץ להוליכו לקולניא למכרו והלך למקום אחר והי' מלינים על זה שמכר החפץ יותר ביוקר ממה שהודה ואמר הבעל של חפץ כך וכך אומרי' לי שלקחת יותר ממה שהודית לי ואותו השיב עשה שבועה שלקחתי יותר והטיל ר' השבועה על המוכר שלא לקח יותר כי אותו לא היה יכול לישבע שלא היה יודע היאך מכרו זה כי לא היה שם וכן הורה הר"פ.
5
ו׳היא בד"פ סי' תשמ"ח
6
ז׳ד"פ סי' תשמ"ט
7
ח׳ד"פ סי' תש"ן.
8
ט׳ד"פ סי' תשנ"א.
9
י׳ד"פ סי' תשנ"ב.
10
י״אד"פ סי' תע"ד.
11
י״בד"פ סי' תשנ"ג.
12
י״גד"פ סי' תשנ"ה.
13
י״דד"פ סי' תשנ"ו.
14
ט״וד"פ סי' תשנ"ח.
15
ט״זד"פ סי' תש"ס.
16
י״זד"פ סי' תשס"א.
17
י״חד"פ סי' תשס"ב.
18
י״טד"פ סי' תשס"ג
19
כ׳ד"פ סי' תשס"ד.
20
כ״אד"פ סי' תשס"ה.
21
כ״בד"פ סי' תשס"ז.
22
כ״גד"פ סי' תשס"ו.
23
כ״דד"פ סי' תשס"ח.
24
כ״הד"פ סי' תשס"ט.
25
כ״וד"פ סי' תשס"ע.
26
כ״זד"פ סי' תשע"א.
27
כ״חד"פ סי' תשע"ב.
28
כ״טד"פ סי' תשע"ג.
29
ל׳ד"פ סי' תשע"ד.
30
ל״אד"פ סי' תשע"ה.
31
ל״בד"פ סי' תשע"ו.
32
ל״גד"פ סי' תשע"ז.
33
ל״דד"פ סי' תשע"ט.
34
ל״הד"פ סי' תש"פ.
35
ל״וד"פ סי' תשפ"א.
36
ל״זד"פ סי' תשפ"ב.
37
ל״חד"פ סי' תשע"ח.
38
ל״טד"פ סי' תשפ"ד.
39
מ׳ד"פ סי' תשפ"ד.
40
מ״אד"פ סי' תשפ"ג.
41
מ״בד"פ סי' תשפ"ה.
42
מ״גד"פ סי' תשפ"ו.
43
מ״דד"פ סי' תשפ"ז.
44
מ״הד"פ סי' תשפ"ח.
45
מ״וד"פ סי' תשפ"ט.
46
מ״זד"פ סי' תש"ץ.
47
מ״חד"פ סי' תשצ"א.
48
מ״טד"פ סי' תשצ"ב.
49
נ׳ד"פ סי' תשצ"ג.
50
נ״אד"פ סי' תשצ"ד.
51
נ״בד"פ סי' תתק"ס.
52
נ״גראובן תבע מאלמנה ואמר תנאי עשיתי עמך ונתתי לך מעות שתתן לי אחרי' בארפורט ואם לא יתנו לי לשם כל מה שיעמוד לי מזה בהוצאה ובשלוחים שזה תפרע לי וכשבאתי לשם דחוני ולא נתנו והוצרכתי לשלוח ג' שלוחים בעבור זה והוצאתי ג' ליטרי' אותן אני תובע והשיבה איני יודע מזה ישבע מה חייב לו ואשלם לו ועוד תובע ראובן שכר טרחו נ"ל שזה אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ואפי' אם היה בקנין כיון דלאו בב"ד חשוב הוי לא קניא.
53
נ״דכל שטוען על חבירו נתתי לך רבית מידי לידך אין ממשות לדבריו דאין אדם משים עצמו רשע. ידידיה בן הר"ר ישראל. (תשו' זו היא בד"פ סי' תרצ"ו בלשון אחר).
54
נ״הראובן טוען על המלמד לא למדת בני כדין ובטלת כך וכך שבועות נ"ל אחרי שראובן מוחזק בשכירות ישבע שכדבריו הן הוא ויפטור או יהפוך השבועה על המלמד אם ירצה.
55
נ״ואין חולין צנון וביצה בשבת מפני שהמלח מעבדו והוי מתקן אמר רב נחמן ממלח לא מלחנא טבולי ודאי מטבילנא. (שבת ק"ח עיי"ש דר"נ לא קאמר אלא בצנון אבל ביצה מסקי' התם דשרי למלוח).
56
נ״זזה הכלל הכל לפי המנהג שבעיר כדתני' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קט"ז ע"ב) שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה מחשבי' לפי ממון ולא לפי הנפשות אם שכרו תייר לפניהם מחשבי' לפי הנפשות ובלבד שלא ישנו ממנהג החמרין אלמא אזלי' בתר מנהגא ותניא נמי התם ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטבעה והקילו ממשאה מחשבי' לפי הנפשות ואין מחשבי' לפי הממון ובלבד שלא ישנו ממנהג הספנין אלמא בתר מנהגא אזלי'. ואם אין מנהג קבוע בעיר חזי' אם הוא לצורך בנין חומת העיר ומגדלותיה ולשמירה ודאי יש לתן מן הבתים וגם מן הממון כדתני' פ"ק דב"ב (ז' ע"ב) בני העיר כופין זא"ז לבנות חומה לעיר ודלתים ובריח דבעי' מיני' ר"א מר"י כשהן גובין לפי שבח ממון הם גובי' או לפי קירוב בתים הם גובי' א"ל לפי קירוב בתים גובי' ואלעזר ברי קבע בה מסמורת ואיתנהו לתרוייהו לישני וקמ"ל לשנא קמא דאזלי' בתר ממון ולא בתר נפשות במקום שהולך על הממון ולא על הנפשות ואם הולך על שניהם אז גם לפי שבח ממון הם גובי' ולא לפי שבח אדם לבד וקמ"ל לשנא אחרינא דאזלי' נמי בתר קירוב בתים אלמא יש לתן מס מן הבתים וראי' לדברי במקום שהולך על נפשות ועל ממון שיש לתן משנים מדקתני שכרו תייר לפניהם מחשבי' אף לפי נפשות.
57
נ״חואם יש בתים גבוהים שעושים לשאר בתים עין צריך לתן יותר ומחשבי' לפי זה שגורם העין וראיה לדברי מדקתני מחשבי' לפי משאוי אלמא מי שגורם ההיזק משלם ההיזק יותר. ולא מבעי' אותם שיושבי' בתוך העיר שצריכי' לתן מבתיהם אלא אפי' אותם שיושבי' חוץ לעיר יש להם לתן מס מבתים שלהם כדתנן במס' כלים ומייתי לה בפ' האיש מקדש (קידושין נ"ד ע"א) ובפ' שני דייני (כתובות ק"ו ע"ב) חומת העיר ומגדלותיה באי' משיירי הלשכה ואמאי לא יבנו בני ירושלים עצמן משלהם אלא משום דירושלים לא נתחלקה לשבטים ולכל ישראל יש להם ישוב בה הלכך באי' משירי הלשכה שנתנו כל ישראל ותני' בתוספתא (דב"מ פי"א) מי שיש לו בית בעיר אחרת בני העיר משעבדי' אותו לחפור עמהם בורות שיחי' ומערות ושאר כל הדברים אין משעבדי' אותו הדיינו דברים דלא שייכי בבתים אבל לא ממעט עניני שמירת העיר ולכאורה משמע הכי מדתנ' בני העיר כופי' זא"ז לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח דוקא זא"ז שכולן דרין באותה העיר אבל אם אין דרין בעיר אין כופי' לחומה דלתים ובריח כי אם לבורות שיחין ומערות דאשכחן חילוק והכל לכריא פתיא אפי' רבנן (ב"ב ח' ע"א) פי' לכרות בור מים וקיי"ל הכל לאגלויי גפא לבר מרבנן (שם) פי' סתימת שערים ולכי דייק בה שפיר לא מצי' לפרש בה הכי דא גבי חצר נמי תנן כופי' בני חצר זא"ז לבנות בית שער ודלת לחצר ולא מצי' למימר דוקא זא"ז שכולם דרים באותו חצר אבל מקצתו דרים בחצר אחרת ויש להם בתים באותו חצר אין כופי' אותן לבנות שער ודלת לאותו חצר דהא תניא נמי בתוספתא ברישא מהא דמייתי' לעיל מיני' מי שיש לו בית בחצר אחרת בני חצר משעבדי' אותו לעשות עמהן דלת ונגר ומנעול לחצר ושאר כל הדברים אין משעבדי' אותו ואם היה שרוי עמהם באותו חצר משעבדין אותו על הכל. אבל שאר מסים קצבתן שנותנים בכל שנה למס לשר או לערונים זכו מחמת הרוחים שמרויחי' בעיר אין לתן מן הבתים אבל אם יש לו שנים או שלשה בתים שפורעים יש לתן מהם מ"ש מריוח אחר אבל מבית דירה לא יתן כמו אדם אחר אבל אם השר רוצה שיתנו כל אשר להם או חצי ממונם או סכום גדול שאינו חושש מאין לוקחי' אותו אז יתנו מן הכל ואפי' מן הבתים.
58
נ״טירושלמי דב"ב פ"ק (הלכה ד') אמר רבי לא כיני אורחא דמאן דמתפרנס מיבעיא ליה שור שנאמר הון עשיר קרית עוזו מכאן למדנו שעל הפרנסים לבנות חומת העיר. ואל ישנה אדם מן המנהג כדאמר בפסחים פרק מקום שנהגו (פסחים נ' ע"ב) ובבראשית רבה פ' וירא אליו עיילת לקרתא הלך בנימוסאה ובפ"ק דתענית (י"א ע"ב) ובירושלמי פ' מקום שנהגו (ה"א) ובאגדתא דשיר השירים דמנהגא מלתא היא.
59
ס׳אחד מחשובי העיר וגברא אלמא היה אומר לראובן ולשמעון אני חייב לבע"ח שלכם ועלי לפטרו כנגדכם באו ואתן לכם משכון והלכו ויהי כבאם אל ביתו הביא לפניהם חתיכות פסקי בגדים וראובן ראה בגד אחד מי"ב אמות אמר ראובן אני רוצה לקנות בגד זה לכבוד שבת ובקש מן הגוי לתת לו ונתן לו בב' זקוקים לנכות לו בחובו וכן אמר הנני פרעתי ב' זקוקים והגוי היה חייב להם כמו כן מצד אחר על משכנות וכשפסק ראובן עם הגוי עבור הבגד וגמר המקח אמר שמעון לראובן יש לך לתן לי זקוק א' המגיע לחלקי השיב ראובן לא אתן לך מאומה כי כל עצמי שקניתי הבגד לא עשיתי אלא כדי שאסתלק מן הגוי ולקחתי אותו לחלקי ענה שמעון ואני מה אעשה אמר ראובן קח גם אתה ממנו בגד כאשר לקחתי אמר שמעון אינו חפץ לקנות בגד אמר ראובן א"כ יהי לך אשר לך אמר שמעון ברצון ויפה עלי והנה נתן להם הגוי שאר חתיכות והלכו להם ועתה נפגר הגוי וזה ד' שנים שנשתהו המשכון בידם מכל מה שהיה חייב להם הגוי ונשתקעו כולם אכן אותם שאר החתיכות החזירו לגוי בחייו על שאר משכנותיו שהיה בידם משלו והמשכנות אינם שוים הקרן שהיה חייב להם הגוי ועתה רוצה שמעון לקח ב' זקוקים לפנים ולחלוק המותר בשוה עם ראובן וראובן אומר לא כי אלא הב' זקוקים לקחתי והצלתי לעצמי כמו שאמרתי לך לטול לפנים ב' זקוקים אלא חסרון המשכונות יהיה לאמצע על שנינו איש כפי המגיע לו הדין עם מי.
60
ס״אתשובה. הדין עם ראובן בכל טענותיו ולא מבעיא אם ראובן משך את הבגד שאין לו לשמעון עליו כלום דגוי אסתלק במעות החוב דהיינו נתינת המעות כדאמר פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"ד ע"ב) גבי נכסי הגוי הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן כו' וראובן משך תחלה הרי קנה והחזיק בבגד. וא"ת אין משיכה שייכא בקנין מגוי כדאיתא בבכורות פ' הלוקח (בכורות י"ג ע"א) ארשב"ל א"ר אושעיא ישראל שנתן לגוי כו' מיד עמיתך במשיכה מיד גוי בכסף וא"כ הרי היא ברשות שניהם לא היא כיון שאמר ראובן הבגד הזה אני רוצה לקנות לבגדי שבת וכן עשה הרי הוא קנה לבדו ומה יש לו לשמעון עליו ואם מפני שאמר הגוי לשניהם מכרתים ודמי לזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי ואוקימנא במקח וממכר הא לא דמי דהתם טענו תרוייהו לכל א' נתרצה המוכר הגוי. ואם מפני שהם שותפים ולא מצי פלגי בלא דעת שניהם כדאיתא פ' המקבל (בבא מציעא ק"ה ע"א) הא אמרי' בהגוזל בתרא (קט"ז ע"ב) שיירא שהיתה כו' עד אמר רמי בר חמא הכא בשותפים וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר פליג לא אמר לא פליג וכ"ש הגוי היה אלם כיון דאמר ראובן אני רוצה לקנות אז פליג ואפי' היה שמעון מפסיד הכל מן הבגד לחלקו יקבל שמעון לקחת כנגדו כמו כן ולא לקח עד שנתקלקל הבגד מה יכול ראובן בקלקול הבגד ולמה לא לקח שמעון מיד טרם נתקלקל כ"ש בנדון זה שהיה להם משכון הרבה והחזירהו לגוי למה יפסיד ראובן ועוד הלא אמר ראובן קח לך. וההפסד יחלקו איש איש כפי המגיע לחלקו ואין לומר כיון דשותפים הוי יחלקו בשוה דאמר שמואל (כתו' צ"ג ע"א) שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע פי' יחלקו בשוה וה"ה ההפסד ומ"ש ועוד דתניא בתוספתא ג' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה ג' מאות ונגנב מהם השאר מביאים לאמצע וחולקים פי' כל א' בשוה היינו דוקא לפי שבתחלה (כאן איכא חסרון בכ"י).
61
ס״בהיא בד"פ סי' תר"ס.
62
ס״גד"פ סי' תרס"א.
63
ס״דד"פ סי' תרס"א.
64
ס״הד"פ סי' תרס"ב.
65
ס״וד"פ סי' תרס"ג.
66
ס״זד"פ סי' תרס"ד.
67
ס״חד"פ סי' תרס"ה.
68
ס״טד"פ סי' תרס"ו.
69
ע׳ד"פ סי' תרס"ו.
70
ע״אד"פ סי' תרס"ו.
71
ע״בד"פ סי' תרס"ז.
72
ע״גד"פ סי' תרס"ז.
73
ע״דד"פ סי' תרס"ח.
74
ע״הד"פ סי' תרס"ט.
75
ע״וד"פ סי' תר"ע.
76
ע״זד"פ סי' תרע"א.
77
ע״חד"פ סי' תרע"א.
78
ע״טד"פ סי' תרע"ב.
79
פ׳ד"פ סי' תרע"ד.
80
פ״אד"פ סי' תרע"ה.
81
פ״בד"פ סי' תרע"ו.
82
פ״גד"פ סי' תרע"ז.
83
פ״דד"פ סי' תרע"ח.
84
פ״הד"פ סי' תרע"ט.
85
פ״ושאל רבינו ברוך את רא"מ על מעשה בראובן שצוח וקובל לקהל על יתומים קטנים בני שמעון שיעמידו להם קהל אפטרופוס כי יש לו עליהם דין על קרקע שירשו מאביהם ואמר ראובן שיש לו היזק מבני שמעון ע"כ רוצה שיעמידו להם אפוטרופוס נ"ל דאין בנו כח להעמיד אפטרופוס ליתמי בכה"ג לחובתן כ"א דוקא לזכותן כגון אם יש להם תביעה על אחרים וראיה מפרק חזקת הבתים (בבא בתרא ל"ג ע"א) גבי רבה בר שרשום זיל הדר ארעא למריה ולכי גדלי יתמי אישתעי דינא בהדיהו משמע אבל כל זמן שלא גדלו אין להעמיד אפוטרופוס וכן פ"ק דב"ב (ז' ע"ב) ההוא שטרא דיתמי דנפק עליה תברא אר"נ לא מגבא מגבי' ביה ולא מקרע קרעי' ליה כו' ולכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדיהו ובהגוזל בתרא (קי"ב ע"א) גבי עובדא דבר חמוה טריק גלי באפיה דר' ירמיה מייתי הא דרב אושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו ואמר שלי הוא אין אומרים נמתין לו עד שיגדיל כו' ומסיק שאני התם דל"ל זקה דאבוה אבל היכא דאית ליה חזקה דאבוה יש להמתין עד שיגדלו והא דפרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא ל"ט ע"א) שור של חרש וכו' מעמידים אפטרופוס כו' מזיק שאני ובגיטין פרק השולח (גיטין מ' ע"א) ומוקמינן ליה לינוקא י"ל משום פריה ורביה שאני וכגון שהקטן בעצמו אינו עושה ההיזק בידים לאחרים ובשילהי זה בורר (סנהדרין ל"א ע"א) גבי ההוא ינוקא דתבעוה בדינא קמיה דר"נ מצינן למימר דהתם מיירי כגון שהוא בן י"ג א"נ מיירי כגון שתקף בעבדיו וירד וכו' וקשה בפ' ב' דייני גזירות הלכה העורר על השדה (ק"ט ע"ב) ובמס' גיטין פרק הנזקין (גיטין נ"ב ע"א) אין מוכרים ברחוק כו' אא"כ נטלו רשות מב"ד וקיי"ל דאין נזקקים לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם והלכך לאו כל כמיניה להעמיד אפטרופוס ליתמי לחובתן. ברוך בר' שמואל. וראב"ן כ' אין מעמידים אפטרופוס ליתומים אא"כ יוציא עליהם שטר דאמר רבא (ב"ק קי"ב ע"ב) הלכתא מקיימים השטר שלא בפני בע"ד ואין מקבלין עדות אלא בפני בע"ד שנאמר והועד בבעליו.
86
פ״זבב"ב (ה' ע"ב) אבעיא להו תבעו לאחר זמנו וא"ל פרעתיך בתוך זמנו מהו מי אמרינן אפילו במקום חזקה מה לי לשקר פי' במקום חזקה אי בעי אמר פרעתיך בזמנו ונאמן דמה לו לשקר ולא להאמינו או דלמא במקום חזקה לא אמרי' מגו דאי בעי אמר פרעתיך בזמנו מה לי לשקר ולהאמינו ת"ש כותל חצר שנפל כו' האומר לחבירו מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב מאי לאו נתתיו לך פרעתיך בזמנו אין לך ביד דא"ל פרעתיך בתוך זמנו וקתני חייב אלמא במקום חזקה לא אמרינן מה לי לשקר לא נתתיו לך דא"ל פרעתיך בתוך זמנו אין לך בידי דא"ל להד"ם שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ופירש"י דאלו אמר פרעתי נאמן ואפי' בפני עדים הלוהו דקיי"ל בשבועות דהמלוה בעדים א"צ לפרוע בעדים. מה לי לשקר פי' ולהימניה ריש פ"ק דב"ב.
87
פ״חד"פ סי' תרפ"א.
88
פ״טד"פ סי' תרפ"ב
89
צ׳ד"פ סי' תרפ"ג
90
צ״אד"פ סי' תרפ"ד
91
צ״בד"פ סי' תרפ"ו.
92
צ״גד"פ סי' תרפ"ו.
93
צ״דד"פ סי' תרפ"ז.
94
צ״הד"פ סי' תרפ"ח.
95
צ״וד"פ סי' תרפ"ט.
96
צ״זד"פ סי' תר"ץ.
97
צ״חד"פ סי' תרצ"ב.
98
צ״טד"פ סי' תרצ"א.
99
ק׳ד"פ סי' תרצ"ג.
100
ק״אד"פ סי' תרצ"ד.
101
ק״בד"פ סי' תתקנ"ד.
102
ק״גד"פ סי' תתקנ"ה.
103
ק״דד"פ סי' תתקנ"ו.
104
ק״הד"פ סי' תתס"ד.
105
ק״וד"פ סי' תתקנ"ז.
106
ק״זד"פ סי' תתקנ"ח.
107
ק״חבפ' נערה (כתובות מ"ח ע"א) לא כל הימינו שיעשיר בניו ויפיל עצמו על הצבור. מלמד א' היה נתפס והניח מעות ביד בעל ביתו וצוה לו שלא לפדותו וישלו והביא ראיה לפדותו בע"פ דלאו כל הימינו להפיל עצמו על הצבור ועוד הרבה ראיות ובתשו' פירשתי [והיא בארוכה בד"פ סי' ל"ט].
108
ק״טד"פ סי' תתקנ"ט.
109
ק״יד"פ סי' תתקנ"ט.
110
קי״אד"פ סי' קל"ה.
111
קי״בד"פ סי' שכ"א.
112
קי״גדפוס קרימונה שלימות בסי' י"ב ובד"פ סי' ת"ץ בקיצור.
113
קי״דד"פ סי' ק"ל.
114
קי״הד"פ סי' קל"א.
115
קי״וד"פ סי' קל"ב.
116
קי״זד"פ סי' קל"ד.
117
קי״חד"פ סי' קל"ו.
118
קי״טד"פ סי' קל"ז.
119
ק״כד"פ סי' קל"ט.
120
קכ״אד"פ סי' ק"מ וקמ"א.
121
קכ״בד"פ סי' קמ"ב.
122
קכ״גד"פ סי' קמ"ג.
123
קכ״דד"פ סי' תתקפ"ה.
124
קכ״הד"פ סי' תתקפ"ו.
125
קכ״וד"פ סי' ד"פ סי' תתקפ"ז ותתקפ"ח.
126
קכ״זד"פ סי' תתקפ"ט.
127
קכ״חד"פ סי' תתק"ץ.
128
קכ״טד"פ סי' תתקנ"ב.
129
ק״לבהגוזל בתרא (קי"ד ע"א) דא"ל אריא ארבעת אמצראי מכאן אני מביא ראיה דראובן שלוה מן הגוי והעמיד לו שמעון ערב שחייב אע"פ שראובן טוען פרעתי לגוי חייב לסלק את שמעון מן הגוי אם הגוי תובעו אע"פ שהגוי תובעו שלא כדיך משום דא"ל אריא ארבעת אמצראי וצריך לסלוקי ואני שמעתי שדבר זה אינו אלא תקנת הקהלות שאל"כ אין אדם מתערב לחבירו נגד הגוי ורואה אני שאין אנו צריכים לתקנה כי דין גמור הוא כדפרי' דבעי לסלוקי עד שיאמר הגוי פטור הוא אבל אם שמעון מודה שהגוי פטרו מתחלה ועכשיו חוזר הגוי וטוען לא נפרעתי מעולם כל כה"ג שהגוי בא עליו בעלילה אינו נ"ל שיהיה ראובן חייב לסלקו דלא מקרי מחמתיה שכיון שהגוי מעליל עליו כך היה יכול לומר גנבת לי כך וכך יכון דבדיניהם נפטר מיניה וצ"ע. מאיר בר' ברוך נ"ע.
130
קל״אבהגוזל קמא (ק"י ע"ב) אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה. מצאתי כתוב בתשו' הגאונים יבמה שנפלה לפני המשומד דפטורה מן החליצה ומן היבום היכא דליכא יבם אחר אלא הוא ולא הביאו שם ראיה לדבריהם וכ' רש"י בתשו' אחת דלא סמכינן עלה כלל דאע"פ שחטא ישראל הוא לכל דבר ואם קדש קידושיו קידושין וחולץ ולא מיבם ונ"ל להביא ראיה לדברי הגאונים מדפדריך הכא אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא ומשני מינח נייח לה טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלא א"כ לגבי משמוד דל"ל הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם לו כי יעבירנה על דת לבא בגויות ושאלו למורי מארפורט על יבמה שהיה לה שני יבמים הגדול משומד והקטן הלך למדה"י אם המשומד יכול לחלוץ לדברי הגאונים מפני תקנת עיגון והשיב שלא לעשות מאחר שיש לה יבם ישראל ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא.
131
קל״בראובן ושמעון דרים בבית הגר שמת וכל אחד טוען החזקתי בו ובאת עלי ואין עדים בדבר דין זה כשנים אוחזים בטלית ויחלקו בשבועה.
132
קל״גועל כהן שנושא כפיו צריך טבילה (גליון. הנך לדברי דנהוג עלמא כהנך תלת סבי מנהג כשר דא"צ לתפלה כתבו רבי' הגאונים כ"ש לנשיאות כפים אמנם בחולה נראה בט' קבין.)
133
קל״דד"פ סי' תתקל"א.
134
קל״הד"פ סי' תתקל"ג.
135
קל״וד"פ סי' תתקל"ח.
136
קל״זד"פ סי' צ"א.
137
קל״חד"פ סי' צ"ב.
138
קל״טד"פ סי' צ"ב.
139
ק״מד"פ סי' נ' ותתקל"ט.
140
קמ״אד"פ סי' תתק"מ.
141
קמ״בד"פ סי' תתקמ"א.
142
קמ״גד"פ סי' תתקמ"א.
143
קמ״דד"פ סי' תתקמ"ב.
144
קמ״הד"פ סי' תתקמ"ב.
145
קמ״וד"פ סי' תתקמ"ג.
146
קמ״זד"פ סי' תתקל"ב.
147
קמ״חד"פ סי' תתקמ"ד.
148
קמ״טד"פ סי' תתקמ"ו.
149
ק״נד"פ סי' תתקמ"ו.
150
קנ״אד"פ סי' ר"ל.
151
קנ״בד"פ סי' תתקמ"ו.
152
קנ״גד"פ סי' תתקמ"ו.
153
קנ״דד"פ סי' תתקמ"ז.
154
קנ״האין לי פה להשיב על הנכפה אתרשיש שהם וישפה איש שלומי נעימי הר"ר מנחם ואיך אכניס ראשי בין שני הרים גדולים להכריע. ואין דעת שלישית הכרעת תלמיד אף על פי שנראים דברי רבינו שמחה זצ"ל שהביא ראיות מעובדא דירושלמי דכפו נכפה להוציא ורבי' אבי העזרי נסתפק בדבר משום דלא תניא במתניתי' ואי משום הא לא אריא דע"כ מנהגא דירושלים ל"פ אמתני' ועוד רבי יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה בספק בכפייה ועוד אמוראי אחריני ס"ל דהלכה כסתם משנה היכא דליכא פלוגתא וא"כ ע"כ צריכים למימר הא דלא [תני] נכפה וכפה דתנא ושייר הני תרתי א"נ משום דלא מצי למתני עליהו בין שהיו עד שלא נשאו בין שהיו משנשאו דלא שייך בהני כסבורה אני שאני יכולה לקבלה ועכשיו איני יכול לקבל א"נ כמו שדחה רבינו אבי העזרי בעצמו דלא אצטריך למתנינהו דמק"ו דמהנך דמתני' אתו. אך אמנם אין נכון לכוף בשוטי כי רבותינו שלפנינו ע"ה לא שמענו שם כפייה ועישוי ואנן יתמי דיתמי איך נעשה כפיה ועישוי מה שלא נעשה בדורות הראשונים. מאיר בר' ברוך זצ"ל.
155
קנ״וד"פ סי' תשצ"ה.
156
קנ״זד"פ סי' תשצ"ו.
157
קנ״חד"פ סי' תשצ"ז.
158
קנ״טד"פ סי' תשצ"ח.
159
ק״סד"פ סי' תשצ"ט.
160
קס״אלשון רב אלפס בפרק הגוזל עצים מן הנותן מעות לשלוחו לקח בהם חטים וכו' עד וכן הלכתא.
161
קס״בד"פ סי' ת"ת.
162
קס״גד"פ סי' תת"א.
163
קס״דד"פ סי' תת"ב.
164
קס״הד"פ סי' תת"ד.
165
קס״וד"פ סי' תת"ז.
166
קס״זד"פ סי' תת"ח.
167
קס״חד"פ סי' תת"ט.
168
קס״טד"פ סי' תת"י.
169
ק״עד"פ סי' תתי"א.
170
קע״אד"פ סי' תתי"ב.
171
קע״בד"פ סי' תתי"ג.
172
קע״גד"פ סי' תתי"ג.
173
קע״דד"פ סי' תתי"ד.
174
קע״הד"פ סי' תתט"ו.
175
קע״וד"פ סי' תתט"ז.
176
קע״זד"פ סי' תתי"ז.
177
קע״חד"פ סי' תתי"ח.
178
קע״טד"פ סי' תתי"ט.
179
ק״פד"פ סי' תת"כ.
180
קפ״אד"פ סי' תתכ"א.
181
קפ״בד"פ סי' תתכ"ב.
182
קפ״גד"פ סי' תתכ"ג.
183
קפ״דד"פ סי' תת"ג.
184
קפ״הד"פ סי' תתכ"ה.
185
קפ״וד"פ סי' תתכ"ז.
186
קפ״זד"פ סי' תתכ"ח.
187
קפ״חד"פ סי' תתכ"ט.
188
קפ״טד"פ סי' תת"ל.
189
ק״צד"פ סי' תת"ל.
190
קצ״אד"פ סי' תתל"א.
191
קצ״בד"פ סי' תתל"ב.
192
קצ״גד"פ סי' תתל"ג.
193
קצ״דד"פ סי' תתל"ג.
194
קצ״הד"פ סי' תתל"ד.
195
קצ״וד"פ סי' תתל"ה.
196
קצ״זד"פ סי' תתל"ה.
197
קצ״חד"פ סי' תתל"ו.
198
קצ״טד"פ סי' תתל"ז.
199
ר׳ד"פ סי' תתל"ח.
200
ר״אד"פ סי' תתל"ט.
201
ר״בד"פ סי' תת"מ.
202
ר״גד"פ סי' תתמ"א.
203
ר״דד"פ סי' תתמ"ב.
204
ר״הד"פ סי' תתמ"ג.
205
ר״וד"פ סי' תתמ"ד.
206
ר״זד"פ סי' תתמ"ה.
207
ר״חד"פ סי' תתמ"ו.
208
ר״טד"פ סי' תתמ"ז.
209
ר״יד"פ סי' תתמ"ח.
210
רי״אד"פ סי' תתמ"ט.
211
רי״בד"פ סי' תת"ן.
212
רי״גד"פ סי' תתנ"א.
213
רי״דד"פ סי' תתנ"ב.
214
רי״הד"פ סי' תתנ"ג.
215
רי״וד"פ סי' תתנ"ד.
216
רי״זד"פ סי' תקל"ט.
217
רי״חד"פ סי' תק"מ.
218
רי״טד"פ סי' תתנ"ה.
219
ר״כד"פ סי' תתנ"ו.
220
רכ״אד"פ סי' תתנ"ז.
221
רכ״בד"פ סי' תתנ"ח.
222
רכ״גד"פ סי' תתנ"ט.
223
רכ״דד"פ סי' תת"ס.
224
רכ״הד"פ סי' תתס"א.
225
רכ״וד"פ סי' תתס"ב.
226
רכ״זד"פ סי' תתס"ג.
227
רכ״חד"פ סי' תתס"ג.
228
רכ״טד"פ סי' תתס"ה.
229
ר״לד"פ סי' תתס"ו.
230
רל״אד"פ סי' תתס"ז.
231
רל״בד"פ סי' תתס"ח.
232
רל״גד"פ סי' תתס"ט.
233
רל״דד"פ סי' תת"ע.
234
רל״הד"פ סי' תתע"א.
235
רל״וד"פ סי' תתע"ב.
236
רל״זד"פ סי' תתצ"ח.
237
רל״חד"פ סי' תתע"ג.
238
רל״טד"פ סי' תתפ"ב.
239
ר״ממעשה בגוי שמשכן משכונו לישראל והוצרך מן המעות והלך ומשכן המשכון לישראל אחר והפסיד המשכון ופדה הגוי המשכון ותבע הגוי משכונו השיב לו הישראל אפרענו לך כי המשכון נפסד ותבע הגוי כפליים מדמי שויו ואמר הישראל הראשון לישראל השני שהפסיד השמכון סלקני מן הגוי והשיב אפרע לך המשכון ומה שהגוי שואל כפליים אין אני חוש ולא אפרע לך אלא שויו יש שאמרו שצריך לפרוע הכל דלא גרע מדינא דגרמי ור' הביא מכאן ראיה שישראל השני שהפסיד המשכון לא יפרע אלא שוה המשכון וישראל האחר הראשון יפרע לגוי המותר אשר פיהם דבר שוא ותובע שלא כדין.
240
רמ״אבפ"ק דב"ב (ג' ע"א) קנין דברים בעלמא מכאן מדקדק הר"ם אדם המקנה לחבירו מעות לא קנה עד שיאמר כך וכך מעות יש לי עתה ומונחים במקום פלוני אותן אני מקנה לך ואפי' אם הוא שקר כיון דאמר יש לי שעבד נפשיה ואם לא אמר כך וכך יש לי קנן דברים בעלמא הוא ולא קני. ואין הנדון נ"ל כי בכאן לא הקנה לו שום מתנה כי אם חלוקה ואותו נקרא דברים בעלמא אבל אם הקנה לו מעות אפי' לא אמר מונחים במקום פלוני נ"ל דהוי קנין גמור דשעבד נפשיה. משה כהן.
241
רמ״בד"פ סי' תרצ"ה ותרצ"ו.
242
רמ״גד"פ סי' תרצ"ז.
243
רמ״דד"פ סי' תרצ"ט.
244
רמ״הד"פ סי' תרצ"ט.
245
רמ״וד"פ סי' ת"ש.
246
רמ״זד"פ סי' תש"א.
247
רמ״חאינו חוזר וטוען (ב"ב ל"א ע"א) פי' ריב"א דדוקא היכא דמכחיש דבריו הראשונים ע"י עדים אבל אם טען תחלה וחזר וטוען אע"ג דמכחיש דבריו הראשונים נ"ל כגון שטענתו הראשונה אינה גרועה מן האחרונה הלכה כעולא דאמר טוען וחוזר וטוען והוא דלא נפיק מבי דינא אבל אי נפיק אבראי ולא טען והדר אתא וטען לא דטענתא אגמרוה והיכא דאישתעי מילי אבראי ולא טען מה שטען בב"ד ואתא לב"ד וטען טענה אחרת חוזר וטוען דעביד אינש דלא מגליא טענותיה אלא גבי בי דינא וכן הלכה וכרשב"ם וה"מ טענתא בעלמא אבל טען בפירוש בפני עדים חוץ לב"ד חייב אני מנה לפלוני הרי הודה לו ושוב אינו יכול לכפור והוא שלא [היה] כדין השטאה.
248
רמ״טד"פ סי' תש"ב.
249
ר״נד"פ סי' תש"ב.
250
רנ״אד"פ סי' תש"ג.
251
רנ״ברבי' יהודה משפירא עשה מעשה באדם אחד שהיה לו תביעה על חבירו ונתן תביעתו לאדם אחר בקנין גמור ובאו הקונה והנתבע לפניו לדון בשפירא ופטר הנתבע אף משבועה כי אמר אין הקנין כלום מאחר שלא היה בעין הוה כמו הלואתי לפלוני והיינו כפרשב"ם.
252
רנ״גועוד בא מעשה לפניו בשני שדכנין לזווג איש ואשה והקנו בקנין גמור אגב קרקע להתחייב מעכשיו י' זקוקים כסף כל מי שיחזור וחזר בו אחד מהם ובאו לפניו לדין ופטר הנתבע.
253
רנ״דד"פ סי' תש"ד.
254
רנ״הד"פ סי' תש"ד.
255
רנ״ומצאתי בתשו' רב עמרם ששנה בס' בשר ע"ג נחלים אשה שהלך בעלה למדה"י ועמדה ולותה ואכלה אע"ג דאמרי' בפרק שני דייני גזירות (כתובות ק"ז ע"ב) שיפה אמר חנן דאמר הניח מעותיו על קרבן הצבי ולא ישלם הבעל כלום פעמים יכול להיות שישלם הבעל למלוה מה שהלוה לאשתו כגון אם קדמו ופסקו לה מזונות מנכסיו נמצא כשהלוה לה לבעלה הלוה דהא משתרשי מנכסיו ולהכי חייב הבעל לשלם בשבילה ע"כ.
256
רנ״זד"פ סי' תש"ה.
257
רנ״חד"פ סי' תש"ה.
258
רנ״טד"פ סי' תש"ו.
259
ר״סד"פ סי' תש"ז.
260
רס״אד"פ סי' תש"י.
261
רס״בד"פ סי' תשי"א.
262
רס״גד"פ סי' תשי"א.
263
רס״דד"פ סי' תשי"א.
264
רס״הד"פ סי' תשי"א.
265
רס״וד"פ סי' תשי"א.
266
רס״זד"פ סי' תשי"א.
267
רס״חבגט פשוט (קע"ג ע"א) המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב ואם אמר אפרע ממי שארצה יפרע מן הערב רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב כיו"ב ארשב"ג הערב לאשה בכתו' והיה בעלה מגרשה ידירנה הנאה ממנו שמא יעשה קנוניא על נכסי' של זה ויחזיר את אשתו. גמרא. מ"ט רבה ור"י אמרי תרוייהו גברי אשלימת לי גברא אשלימי' לך אר"י כל מקום ששנה רשב"ג במשנה הלכה כמותו בר מערב וצידן וראייה אחרונה. ערב הא דאמרן [צידן] בפ' מי שאחזו קורדייקוס (ע"ד ע"א) ראיה בפ' שני דייני גזירות דיני ממונות בשלשה והך כללא לאו דוקא הוא דלא אמרי' הלכה כרשב"ג אלא היכא דאיכא [טעמא]. באלפס גבי עבד שנשבה (גיטין ל"ז ע"ב) אי' דאין הלכה כרשב"ג אלא יחיד ורבים הלכה כרבים ולא אזלי' בתר כללא לומר שהלכה כרשב"ג ור' יוחנן גופיה אמר בערובין (כ"ז ע"א) אין למדין מן הכללות ואפילו נאמר בו חוץ וכו'.
268
רס״טד"פ סי' תשי"ב.
269
ר״עד"פ סי' תשי"ב.
270
רע״אד"פ סי' תשי"ב.
271
רע״בד"פ סי' תשי"ב.
272
רע״גד"פ סי' תשי"ג.
273
רע״דד"פ סי' תשי"ד.
274
רע״הד"פ סי' תשט"ו.
275
רע״וד"פ סי' תשי"ח.
276
רע״זד"פ סי' תשי"ט.
277
רע״חד"פ סי' תשכ"א.
278
רע״טד"פ סי' תש"כ.
279
ר״פד"פ סי' תשכ"ב.
280
רפ״אד"פ סי' תשכ"ג.
281
רפ״בד"פ סי' תשכ"ד.
282
רפ״גד"פ סי' תשכ"ה.
283
רפ״דד"פ סי' תשכ"ו.
284
רפ״הד"פ סי' תשכ"ט.
285
רפ״וד"פ סי' תש"ל.
286
רפ״זד"פ סי' תשל"א.
287
רפ״חד"פ סי' תשל"ב.
288
רפ״טד"פ סי' תשל"ב.
289
ר״צד"פ סי' תשל"ב.
290
רצ״אד"פ סי' תשל"ב.
291
רצ״בד"פ סי' תשל"ג.
292
רצ״גד"פ סי' תשל"ד.
293
רצ״דד"פ סי' תשל"ה.
294
רצ״הד"פ סי' תשל"ו.
295
רצ״וד"פ סי' תשל"ז.
296
רצ״זד"פ סי' תשל"ח.
297
רצ״חד"פ סי' תשל"ט.
298
רצ״טד"פ סי' תשל"ט.
299
ש׳ד"פ סי' תש"מ.
300
ש״אד"פ סי' תשמ"א.
301
ש״בד"פ סי' תשמ"ב.
302
ש״גד"פ סי' תשמ"ג.
303
ש״דד"פ סי' תשמ"ד.
304
ש״הד"פ סי' תשמ"ה.
305
ש״וד"פ סי' תתק"ל.
306
ש״זד"פ סי' תק"צ.
307
ש״חד"פ סי' רס"ז.
308
ש״טד"פ סי' ר"י.
309
ש״יד"פ סי' ר"י.
310
שי״אד"פ סי' רפ"ה.
311
שי״בד"פ סי' רפ"ו.
312
שי״גד"פ סי' ק'
313
שי״דד"פ סי' תתקצ"ב.
314
שי״הד"פ סי' תתקצ"ב.
315
שי״וד"פ סי' תתקצ"ב.
316
שי״זד"פ סי' תתקצ"ב.
317
שי״חד"פ סי' תתקצ"ב.
318
שי״טד"פ סי' קמ"ה.
319
ש״כד"פ סי' קמ"ז.
320
שכ״אד"פ סי' קמ"ח.
321
שכ״בד"פ סי' קמ"ט.
322
שכ״גד"פ סי' ע"ז.
323
שכ״דד"פ סי' תתקצ"ג.
324
שכ״הד"פ סי' תתקצ"ד.
325
שכ״וד"פ סי' תתקצ"ה.
326
שכ״זד"פ סי' תתקצ"ה.
327
שכ״חד"פ סי' תתקצ"ו.
328
שכ״טד"פ סי' תתקצ"ז.
329
ש״לד"פ סי' תתקצ"ח.
330
של״אד"פ סי' ל"ה.
331
של״בוששאלת ראובן חוזר לקנות בית שהיה שמעון מצרן בו וגמרו הקניי' לגמרי הוא והגוי שוב חזר בו ראובן מן המקח בשביל ערמה כי היכי דלוזיל גוי גביה ואמר לשמעון כל מי שיקנהו הכי והכי תיהוי כי לא חזרתי בו כי אם לשם כך דלוזיל גוי גבאי ולא חש שמעון וקנאו מן הגוי בתוך כך אף לפי דברי ראובן לא הוי כעני המהפך בחררה ובא שמעון ונטלה הימנו דנקרא רשע לפי' ר"ת דפי' דבמציאה והפקר לא נקרא רשע משום דלא כל שעתא ושעתא אתרחיש ניסא למצא מציאה אלא במכר דוקא אמרי' הכי ומי שיש לו מעות ימצא הרבה לקנות דזוזי דאינשי עבדי להו ספסירותא וה"נ כיון דהבית עומד על מצר שלו לאו כל שעתא ושעתא מתרחש שימצא לקנות על מצר שלו ונראה דכמציאה דמי וכ"ש הכא ששמעון טוען ואומר אני הייתי מהפך עליו תחלה לקנותו. ומי מיפיס לדעת מי היפך בה תחלה. וכבר נשאלתי על דין זה מניישטט כסבור אני שהוא הוא. ומה שטוען ראובן למה לא קנית אותו בתחלה הרי עומד על מצר שלך י' שנים ועוד טען הרבה דברים שאין בהם ממש כי שמא לא היה לו מעות באותה שעה או הגוי לא רצה למוכרו כל כך בזול כמו עכשיו.
332
של״גוששאלת על ראובן ששכר את שמעון ללמדו אומנות בעלי תריסין וכשלמד יום א' חזר בו נותן לו כל שכרו כפועל בטל דל"ש אומנות דפעולה משאר אומנות וכמה פעמים שאומנות זו יש בה הצלת נפשות כשבאים לסטים על האדם.
333
של״דפסק הר"ר מאיר לחלוק ואין לומר כאן כל דאלים גבר (אינו מבואר על מה קאי).
334
של״הואשר שאלת תדע שאין לנו דין מורדת שבתלמוד בזה"ז וא"צ להעמיד בהלכות כל בזה"ז אין נוהגי' דין מורדת וכל מה שנחלקו ר"ת ור"י היינו לפי שטת דין התלמוד אבל עתה בזה"ז קיי"ל כרבנן סבוראי דהוי בתראי והם תקנו וגזרו דכל אשה שתאמר לבעלה לא בעינא לך כייפי' ליה לבעל לאלתר לגרשה כי מצאו בקעה וגדר גדרו שלא תצאן בנות ישראל לתרבות רעה.
335
של״ווכ"כ המאור הגדול רבינו גרשם הגאון ז"ל שהשיב בתשוב' לר' דניאל בר' יעקב ופי' לו כל דין דמורדת לפי שטת התלמוד וכתב לו באחרונה מיהו רבנן סבוראי בתר הוראה תקינו הלכה למעשה למשקל מינה מאי דתפסת מדיליה ולמיהב ליה ואיהו יהיב גיטא לאלתר כדי שלא תצאן בנות ישראל לתרבות רעה וכן עמא דבר ואצ"ל מוכה שחין וחברי' כי אותם אפילו קודם תקנה זו כופי' להוציא לאלתר בגט לפי שטת התלמוד אבל לענין כתובה נ"ל דאין נותני' לה תוספת כתו' דהיא דרבנן אבל מנה ומאתים דהוא דאו' נותנים לה כי היכי דלא ליהוי בנות ישראל כהפקר עכ"ל.
336
של״זוכן פי' רב יצחק האלפס בכתו' פי' אע"פ וז"ל אבל האידנא בבי דינא דמתיבתא תני דינא דמורדת כדאתי ואמרה לא בעי' גברא כתיב לה גט לאלתר ואי תופסת מידי מכתובתה מפקי' לה מינה ומהדרי' ליה לבעל וה"מ דכתב לה הבעל מדיליה אבל דאיתיתא ליה מבי נשא בין תפסה בין לא תפסה מאי דאיתא בעיניה יהבי' לה ניהלה ואי ליכא בעינא מידי ולא מאי דאתי מחמתי' אלא אתברו לה לגמרי לא מפקי' לה מיניה דבעל ולא כלום וה"מ בנכסי מלוג אבל בנכסי צאן ברזל כל מידי דאיתא בעינ' שקלא ואע"ג דבלה ליה טובא והוא דחזאי להשתמש מעין מלאכה ראשונה אבל דבלה ליה לגמרי ולא חזי ליה לאשתמושי משלם לה דמיהן כדמעיקרא מדיליה וכ"ש דאי אגנוב או אתניס דמשלם לה בעל מדיליה משום דברשותיה הוי קיימי בדתנן אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו ויהיב לה עיקר כתו' מנה ומאתים בלחוד כי היכי דלא ליהוי בנות ישראל כהפקר אבל אי כתב מדיליה בין תוס' בין מתנה לא יהיבנא לה מידי. והדין דינא דמורדת דנהיגי עד השתא מכמה שנים עכ"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל שכופי' אותו להוציאה לאלתר וז"ל (פי"ד מהלכות אישות) האשה שמנעה את בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת ושואלי' לה מפני מה מרדה אם אמרה מאוס מאסתיהו איני יכול להבעל לו מדעתי כופי' אותו להוציאה בגט מיד לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ותצא בלא כתו' ותגבה בלאותיה קיימי' בין מנ"מ בין בנצ"ב ואינה נהנית משל בעלה כלום ואפילו במנעול שברגלה ואפילו אם נתנו לה אחרים מתנה בשבילו מחזרת אותם לבעלה שלא נתנו לה ע"מ שתטול ותצא אבל כתו' מנה ומאתים דהוא דאו' יש לה שלא יהו בנות ישראל כהפקר עכ"ל. וזה אשר [השיב] רבי' ישעיה מטרני להר' מנחם בר' משה האשה המורדת על בעלה ואינה חפצה בו רבנן סבוראי תקנו שכופי' את הבעל לתן לה גט לאלתר וכ"כ בה"ג וכן כל הגאונים והאחרונים יותר משלש מאות שנה שהנהיגו בתקנה זו ואין לאדם לזוז הימנה עכ"ל הלכך איברר לן שכופי' אותו בשוטי' עד שיתן לה גט ויחזיר לה כל מה שנתנה לו ואם לא ישמע מכין אותו בסילוא דלא מבע דמא כי מי ירום ראשו ולבו על גאוני עולם הללו המאור הגדול ורבי' גרשם והגאונים רבי' רב אלפס ורמב"ם ורבי' ישעיה מטרני ואל יטעה שום אדם לחלוק עליהם שום חסר לב וא"ת א"כ לא שביקת חיי לכל אנשים כי כל נשים תאמרו כן ח"ו לא נחשדו בנות ישראל על כך אי לאו דדאנוסין הן מחמס מיאוס ועוד דאמר רשב"ג טב לית בטן דו מלמיתב ארמלא ומתרצה בכל דהו הלכך אי לאו דאניסא לא עבדא הלכך עכ"פ הלכה למעשה שכופי' אותולתת גט לאלתר וכל מה שהכניסה לו אי בעינא מפקי' מיניה ויהיבנן לה ואי ליכא מידי בעינא ולא דאתי מחמתיה לא אמרי' ליה לבעל זיל שלם לה ואם היה נצ"ב אע"ג דאתניס אמרי' ליה זיל שלם לה אבל כתו' משלו פטור לתן לה ולדברי הגאונים אף עיקר חייב לתן לה היינו מנה ומאתים גם בהלכתא שחבר אדונינו מאור הגולה רבינו וריעו ר' שמעון קיירא נמצא מפורש כן.
337
של״חפ' לא יחפור (בבא בתרא כ"ב ע"א) הני עמראי דאייתו עמרא לפום נהרא אתו בני מתא וקא מעכבי עליהו אתו לקמיה דרב כהנא א"ל דינא אית להו דקא מעכבו לכו א"ל אית לן אשראי א"ל זילו זבינו כדי חיותיכו עד דעקריתו אשריכו ואזליתו. מכאן פסק שיר ליאון ז"ל אדם ההולך מישובו ויש לו חובות בעיר עד שיגבה חובותיו יכול להלות ולתן מס מאותה הלואה ולא יותר מכדי שיעור חיותו. מהר"ח ז"ל.
338
של״טהנהו תרי אחי כו' מי דמי כו' והלכתא (כתו' צ"ד ע"א) משום רבינו אבי העזרי הך סוגי' מתוקמא בשותפים תובעים אחד מהם תובע ודוקא בהכי הוא דאיכא האי חלוקא בין איתא במתא בין ליתא במתא אבל אם נכרי יש לו תביעה על ב' אחים או על ב' שותפי' ואמר הנכרי איני רוצה לתבוע כי שמא אמחול לו או אתבענו לפעם אחרת ראובן אינו יכול לשמוט ולומר לא אשיבך עד שתקרא שנינו לדין אלא ישיב ראובן בין איתא שמעון במתא בין ליתא במתא ומסקנת סוגית התלמוד דאמ' איתא במתא אבעיא למיתא ואם לא יאבה לבא לדין צריך הנכרי לעשות לו דין לזה אבל יכתבו לו לנכרי כשתשבע לזה לא תצטרך לשבע לחבירו אם לא יטעון כ"א טענות כאלו. מאיר בר' ברוך זצ"ל.
339
ש״מחבורה שהיו נתפסים יחד בתפיסת שר שלהם ולברח אחד משם ונמלט לא עלו לו הבריחה ולא דמי למציל מן הנהר ומן הגייס וכו' וראיות הרבה כתב הר"ר חיים מוינא וגם פסק כך הר"ר יצחק משמבינצא ז"ל. פ' מי שהיה נשוי.
340
שמ״אד"פ סי' תתקמ"ח.
341
שמ״בד"פ סי' תתקס"א.
342
שמ״גד"פ סי' תתקס"ב.
343
שמ״דד"פ סי' תתקס"ג.
344
שמ״הד"פ סי' תתקס"ד.
345
שמ״וראובן תבע שמעון לדין על אודות ששמעון הלך חוץ לעיר והלך הפקיד של העיר והניח שומרי' תוך בית שמעון לשמור אשתו ובניו וכל אשר בבית שלא יבריחו גופם וממונם חוץ לבית ולאחר ג' ימים באה אשת שמעון וחלה פני ראובן להיות ערב עבורה שלא יבריחו גופם ומאודם אפילו שוה פרוטה חוץ לעיר עד שיבא שמעון אישה תוך העיר לוועד עם הפקיד להשים לו ערבות שלא ילך חוץ מממשלת השר וכשחזר שמעון לעיר ע"י תיור הלך ראובן וספר הדברים לשמעון שהיה ערב מאשתו ובניו וממונו שלא יבריח מן העיר אפילו שוה פרוטה ואמ שמעון יישר כחך יפה עשית שלא הנחת הגוים תוך ביתי בא שר העיר שהיה הפקיד העליון של המלך ורצה להעליל על שמעון יען שהלך לעיר אחרת לדור שם אע"פ העיר היתה ג"כ מעיירות הלך תחת ממשלתו ואמר ידעתו כי דעתך לברוח חוץ ממשלתי וכשראה שמעון שהפקיד העליל עליו בקש מן השרים ומן ב' עיירות לבקש הפקיד לתן לו רשות לדור בעיר אחרת שהיא תחת ממשלתו כמו כן ונתן לו השר רשות ומיד שנתן לו השר רשות בא אחד מקרובי ראובן וא"ל דע ששמעתי אומרים ששמעון רוצה לדור חוץ מממשלת השר והלך ראובן אצל אשת שמעון וא"ל את ואישך רוצים שהפקיד יעליל עלי בשביל הערבות אם תצאו חוץ מממשלתו וענתה היא ואמרה אתה יודע שהשר פטר את הערבים שלנו והשיב ראובן הייתי ערב נגד הפקיד התחתון והוא לא פטר אותי איני נותן לך רשות כאשר נדרת לי באמונת שמים וחזרה ונדרה לו שאם ח"ו שיעליל לפטור אותו עד כ' ליטרי' ומזה נתנה לו תקיעת כפה לפטרו בלא ב"ד מתכשיטיה ומבגדיה אם ח"ו לא יטרהו ראובן ובתוך כך יצאו והעליל עליו ותפסו והוצרך לפשר בל' ליטרי' והביאו לב"ד. תשובה. כיון דנחבשה בידי גוים הבעל חייב בפרקונה אפילו יותר עד כדי דמיה כדאי' פ' נערה (כתובות נ"ב ע"א) ולא דמיה לחנן (כתוס' ק"ז ע"ב) דהלוה לה שלא לדעת הבעל והוי מבריח ארי מנכסיו אבל אם הלוה לאשה חייב הבעל לפרוע מדר' נתן וכפרש"י וראי' ממאנת ה"נ כיון דחייב הבעל בפרקונה ופדה את האשה נתחייב הבעל לפרוע וכל הזיקות שיבא לשמעון ע"ז מערבותו יש לו לראובן לסלק כדאמר פ' הגוזל (בבא קמא קי"ד ע"א) אי מאן דזבין ביתא לגוי כו' משמתיה ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דאתא מחמתיה כיון דארי' ארבע עלי' ה"נ.
346
שמ״זד"פ סי' תתקס"ה.
347
שמ״חד"פ סי' תתקס"ו.
348
שמ״טד"פ סי' צ"א.
349
ש״נד"פ סי' תתקס"ח.
350
שנ״א(ב"ק צ"ז ע"א) אתמר המלוה חבירו על המטבע ונפסלה אמר רב נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ושמואל אמר יכול לומר לו לך והוציאה במישן אר"נ מסתברא מלתא דשמואל דאית ליה אורחא למישן אבל ל"ל אורחא למישן לא. פרש"י המלוה את חבירו פרגמטיא על המטבע וקצץ לו מטבע נותן לו מטבע היוצא בשעת פרעון דהא קבל עליו לתת לו מטבע והאי לאו מטבע הוא ודוקא הלוהו פרגמטיא במעות ובין נתן לו מעות שמיירי שהתנה עמו ע"מ לשלם לו המטבע וכיון שפי' לו כן סתמא מלתא ע"מ כן פי' שאם יפסל יתן לו מטבע היוצא דאותו שנפסל אין שמו מטבע ושמואל סבר כיון שיוצא במישן שם מטבע עליו וכמו שמפרש ר"נ דאית ליה אורחא למישן דאי ל"ל אורחא אין שם מטבע עליו. עוד אומר ר' דמצינו לפרש כגון שהלוהו סאה של חטים וא"ל אתה תחזור לי סאה או כך וכך מעות ואלו במעות לחודיהו קצץ היה משלם לו ממטבע שנפסל כמו הלוהו מעות אבל עכשיו שלא זקפן עליו במלוה שא"ל או תפרע לי סאה של חטים או כך וכך מעות יתןלו מטבע היוצא באותה שעה ומיהו לכולי לשני' דפי' אם הלוהו מעות סתם אותם המעות שהלוהו יפרע לו אע"פ שנפסלו כדפרש"י. שמשון בר' אברהם.
351
שנ״בועל ענין רוזמינ"ש שנותנים בשעת שידוכים קניא שתקנו העולם כמו שתקנו סיטמותא בסו פירקא (ב"מ ע"ד ע"א) שקונים כמנהג. וגם כמו כן יש להועיל רוזמינ" בשידוכים כיון שכל העולם נוהגים לתן אותם חשיב כשדוכין ועוד כי אין זה גוזמא מה שנוהגים לקנוס את החוזר בו כדין הוא להתחייב מי שחוזר בו מן התנאי שהתנו ביניהם לפי הבושת שמתבייש חבירו במה שהוא חוזר בו וגם כשמשדכים מלמדי תינוקות ומקבל המקבל קנס ע"ע אם יחזור בו וחזר בו ולא מצא מלמד אחר במקומו אין זה אסמכתא ולא חשוב גוזמא שמפסיד בחזרתו והוי אוביר ולא אעבוד אשלם במיטבא בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ד ע"ב). שמשון בר' אברהם.
352
שנ״ג(ב"ק צ"ז ע"א) רב יוסף בר חמא תקיף עבדא דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עבדתא א"ל רבה בריה מ"ט עביד מר הכי כו' כתב רבינו שמשון זצ"ל היאך מותר ללוה לעשות טובה למלוה אפילו דברים שהיה עושה בלא הלואה ולא מבעיא דברים שאין רגילים בהם בני אדם לההנות חבריהם בחנם כגון חצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר שיש לנו לאסור להשאיל בחנם כדתנן (ב"מ ס"ד ע"ב) המלוה את חבירו לא ידור בחצרו בחנם ולא ישכיר ממנו בפחות מפני שהוא רבית ויש לאסור אפילו כל כך אוהבו דבלא"ה היה משאילו וכל כיו"ב כגון להשאיל לו סוס וכיו"ב כמה דברים אלא אפילו דברים [דאין] רגילות לטול מהן שכירות יהא אסור דומיא דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד ואפילו גברא דלא עביד למיגר משמע הכא לא ידור א"כ יותר מדאי צריך הלוה לזהור שלא לעשות למלוה וי"ל דוקא מידי דפרהסיא ואוושא טובא כגון לדור בחצירו ולתקוף בע"כ אסור אבל להשאיל כליו או אפילו סוסיו מותר כיון דבלא"ה היה משאיל לו דיקא נמי דנקט חצרו ולא נקיט לא ישכור לו כליו או בהמתו בפחות ועוד היינו יכולים לומר דכל היכא דקודם ההלואה היה אוהבים זא"ז שהיה משאילין חצריהן זה לזה אם היו צריכים מותר גם עתה להשאיל אחר ההלואה מתני' בסתם בני אדם [מיירי] שאין רגילות שיהיה עושה הלוה למלוה אותה ההנאה בלא הלואה דומיא דהקדמות שלום שאינה אסורה אלא באותם שאינו רגיל מקודם לכן להקדים ומיהו בעושה שלא מדעת חבירו חייב לתן שכר אפילו במקום שלא היה נותן אם לא היה חייב מלוה שלו כגון המשתמש בחצרו שלו ובעבד שלו דלא קיימא לאגרא וכיון שעושה שלא ברשות נראה כעושה בעבור מלוה שלו. שמשון בר' אברהם.
353
שנ״דשאילה דאבי העזרי לא יכולתי להתאפק על דין מרומה שנעשה לקרובינו ר' יצחק בר' מנחם אשר בא ר' יצחק בר' מרדכי וקנה מצרנתו אצל ביתו והוא התרה בו לפני כל עדים שלא ישתדל במצרנות ולא הניח והעמיד עדים על הדבר שהיה מחזיר אחריה קודם לכן ורצה לתן כמו שעשה זה עכשיו והלך הוא ר' יצחק וכתב לו משכנתא כדי שלא יהא בה דינא דבר מצרא ואני אומר אחרי דהוא משום ועשית הישר והטוב הרי הוא קרוב למצות עשה ואין לפקפק ולהערים בה כי יש לפרש משכנתא באדם שעשה לו טובה קודם לכן שהיה דעתו למכרה אבל להערים בשעת מכירה זאת לא צוה הקב"ה כי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלם ולא מרמה והכל ידעו וגם שמעו שקודם לכן היה למכור ולא להשכין וגם במתנה שאדם נותן לאוהבו הניכר וכלל כלל אין להערים ולבטל הטוב והישר ועל המרמה כי למדו רב מרי לאיסר אביו שהודה שהמעות שלו (ב"ב קמ"ט ע"א) אומר אני וגם מצאתי בפי' ישנים לפי שלא היה המעות של רבא ועזרו את הגר לפי שאנו מצוים בכמה מקומות על הגר ועוד שלא יחזור לסורו עד עשרה דרי אכל בזאת ח"ו לבטל הישר והטוב משום מרמה וכ"כ במשכנתא בה' בתמוז הלוה ר' יצחק זקוק למרת צפורה שאם לא תפרע עד א' באב שיוסיף לה ח' זקוקים ותמכור הבית בט' זקוקים וזו ערמה מפורסמת היא ואתה הרב תכתוב דעתך הנקייה ויש מביאים ראיה מדברי ר"ת שכתב בספר הישר דינא דבר מצרא בשדות דוקא ואני אומר כל כה"ג פוק חזי מה עמא דבר כדאמר פ"ג דעירובין ובכמה מקומות וכבר פשט דין זה בישראל דדב"מ בימים קדמונים ואין לבטלו ועוד קורות הבית קבועות בחומת ביתו ונראה זה כמו שותפת בבית. משה בר' מרדכי.
354
שנ״המתנה לית בה משום דינא דבר מצרא (ב"מ ק"ח ע"ב) אמר אמימר אי כתב בה אחריות אית בה דדב"מ דודאי מכר שאין כותבי' אחריות על המתנה. כ' רבינו יצחק אלפס זצ"ל אי כ' בה אחריות אית בה דדב"מ ואמר האי מזבן קא מזבן לה ומש"ה כתב לה אחריות והא דכ' בשם מתנה איערומי הוא משום דדב"מ ודינא הוא דחזיק כמה שויא יהיב ליה בר מצרא ונחית לארעא ואי אודי דמזבן זבנה והאי דכתב לה בשם מתנה משום דדב"מ עביד הוא הכי ואמר בכך וכך זבנתה וליכא סהדי בכמה זבנתה מסתברא לן דמשתבע הואיל ודשליח הוא לגבי בר מצרא והיכא דפ' ליה בשטר מתנה וקבלית ליה לפלוני דנן אחריות מתנתא דאי נפקי מחמתי מן ידי' יהיבנא ליה לפלוני כך וכך זוזי וארעא לא שויא ההוא שעורא אע"ג דלא קמודי דמזבן זבנא ליה לא שקיל ליה בר מצרא אלא בדמים קבל עליה מריה דארעא דממ"נ אי במתנה יהבה ניהלה מתנה לית בה משום דדב"מ ואי מזבן קא זבנה ניהליה לא עביד אינש דמקבל ארעא אנפשיה ונראה בעיני אפילו הנוהגים דדב"מ בבתים ראובן שרוצה למכור ביתו לשמעון ולוי הוא מצרן לראובן ומעכב על שמעון מלקנות ולוי יש לו בית דירה ושמעון אין לו שאין לוייכול לעכבו מלקנות דלא תקנו רבנן דדב"מ אלא היכא שהלוקח והמצרן יש להם בית דירה או שניהם אין להם אבל היכא ששמעון יש לו דירה ולוקח אין לו דירה היאך נאמר ללוקח שיניח המצרן לקנות על השבע משום ועשית הישר והטוב והוא בעצמו יטלטל אנה ואנה והתורה אמרה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ואין זה דרך נועם ונתיבת שלום שיהיה זה מטולטל והיאך יקנה על השבע וראיה לדבר מפ"ק דב"ב (ה' ע"א) א"ל רב ספרא בריה דר' ייבא לרבינא אמרי אנשי ארבעה לצלא וארבעה לצללא ופרש"י אני שמעתי צלא רצען עני צללא רצען עשיר וכך א"ל ד' ככרות צריכי' לרצען עני לאכילת ביתו כמו לעשיר וזה עני הוא וצריך השדה לפרנסה וכשם שאתה אומר לו הסתלק מעלי משום דדב"מ שהוא משום ועשית הישר והטוב כן תעשה לעני זה ואל תסלקהו ה"נ עד שאנו אומרי' ללוקח עשה הישר והטוב עם המצרן והנה לו לקנות על השבע אדרבא נאמר למצרן עשה הישר והטוב עם זה והנה לו לקנות לזה שלא יהא מטולטל אנה ואנה שב בביתך אחרי שיש לך בית כדי דירה והאי נמי דפריך ר"ת מה שייך זה המעשה לכאן ואי משום דאיירי ברוניא ורבינא לייתי נמי ההוא דהמקבל (ק"ט ע"א) דרוניא שתלא דרבינא הוי והא תרי עובדי לייתי התם הא נמי לאו פרכא היא רבות כהנה בתלמוד ור"ת גופיה אמר תמה אני אי עביד ביה עובדא הלכך נראה בעיני שאין לוי יכול למחות ביד שמעון מלקנות אע"פ שהוא מצרן. יצחק בר' משה נב"ה.
355
שנ״ולאיש שלומי אמוני ישראל ישגא חיים ושלום הוא קרובי מורי טובי את אשר עם לבבי אודיעך על אשר שאלת כוס של עץ ורגלו של כסף שלקחו מגוי אם יש להטבילו אם נלך אחר המעמיד אם לא א"כ אתה ר"ל שהרגל הוא המעמיד ואינו כי דוקא גבי כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכו אבר נקרא האבר מעמיד בשבת פ"ק (ט"ו ע"ב) ובר"ה פ"ק (י"ט ע"א) לפי שהזכוכית שנקב אינו שוה בלא אבר וגם הטבעת של אלמוג וחותמה של מתכת קורא החותם מעמיד בפרק במה אשה (שבת ס' ע"א) לפי שאין הטבעת שוה בלא חותם פי' קשטן אבל הרגל של כסף אינו מעמיד כי הכא והכא יכול הכוס של עץ לעמוד בפני עצמו הלכך אפי' למ"ד התם הלך אחר המעמיד בכאן לא היה יכו להלוך אחר הרגל. ומיהו אע"פ שהכוס של עץ הוא עיקר יש להטביל הרגל כי הרגל כלי בפני עצמו שראוי לגמוע בו מים לתינוק וראיה לדבר מפ' במה אשה (שבת נ"ט ע"א) דתניא סנדל של בהמה של מתכת טמא למידי רב אמר ראוי לשתות בו פי' למאי חזי לאיזה דבר חזי המקבל טומאה הוא ראוי והלא כלי בהמה טבעת אדם טמאה טבעת אדם טהורה אלמא אע"ג דמלאכתו לבהמה וכלי בהמה טהורים אע"ג הואיל וראוי למלאכת אדם טמאה ואע"ג דאין עומד לכך דהא קאמר ראוי לשתות ולא קאמר דרך לשתות וכ"ת התם הסנדל אינו מחובר לבהמה אבל הרגל מחובר לכוס מה בכך אעפ"כ חשוב כתלוש וראיה לדבר מפ' במה אשה (שבת נ"ח ע"ב) זוג של בהמה טמאה ושל דלת טהור של דלת ועשאו לבהמה טמאה ושל בהמה ועשאו של דלת אע"פ שחברו לדלת וקבעו במסמרות טמא שכל הכלים יורדי' לידי טומאתן במחשבה ואינן עולי' מטומאתן אלא בשינוי מעשה ומ"מ ראיה יש משם דדוקא העומדי' לקצוץ אבל אותן שאין עומדי' לקצוץ מטביל כולן וגם דוחק הוא פר"י. וגם ספר התרומה אינו סובר כך כי הוא לומד משם שאין צריך לחתוך את הצפורן מטעמא שהוא ארוך יותר מדאי דקיי"ל כר' יהודה דאמר עד שיטביל את כולו מכאן יש ללמוד נמי שיש להטביל את הקתא עם הברזל ואין להביא ראיה מפ"ב דביצה (כ"ג ע"ב) מרחיים של פלפלי' שהיא טמאה שהיא עשויה ככברה ופסק ראבי"ה שיש להטביל הכל העץ לפי שהברזל הוא מעמיד גמור ואזלי' בתר המעמיד. וקצת יש להביא ראיה ממגילה פ"ק (י"ב ע"א) מטות זהב וכסף ר' יהודה אמר הראוי לזהב לזהב לכסף לכסף אמר ליה ר' נחמיה אם כן אתה מביא קנאה בסעודה אלא הן של כסף ורגליהן של זהב והפסוק קורא את הרגלים מטות זהב אלמא אזלי' בתר הרגלים מדלא כתיב מטות כסף וזהב ויש לדחות הראיה דר' נחמיה לטעמיה בפ' במה אשה (שבת נ"ט ע"ב) בסולם הלך אחר שליבותיה ומ"מ ראיה טובה היא דלמא קיי"ל כותיה ויותר רציתי להאריך אלא היום קצר ונכנס החג ומאד אני שש בשאלתך ואל תסבור שיש עלי לטיורח ואודיעך שיש כעס לרבנו ארינבורק שלא השאיר אותי בעל ביתו ואיני יודע אם קבלו להם הקהל אם לאו ורב שלום לך ולכל אשר לך כנפש קרובך תולעת ולא איש משה עזריאל. ועוד תנן במסכת כלים פי"ד היתה כלי וכברה לו טמאה אלמא אע"פ שהרגל מחובר לכוס חשיב כלי בפני עצמו ואמרי' בפרק שתי הלם במנחות (צ"ו ע"ב) מאן דאמר מסגרתו למטה היתה טבלא המתהפכת טמאה וע"כ לא פליגי אלא בשל עץ אבל בשל מתכת ד"ה המתהפך טמא וכל דבר שהוא טמא צריך טבילה אם לקחו מן הגוי כדילפי' בגמ' ע"ז (ע"ה ע"ב) מדכתיב כל דבר אשר יבא באש וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת ודוקא בכלי מתכת של סעודה כדאמ' התם ותנן נמי במסכת כלים פי"ז העושה כלים מן הגדל בים טהור ואם חבר להם מן הגדל בארץ אפילו חוט אפילו משיחה דבר שהוא מקבל טומאה טמא אלמא לא אזלי' בתר העיקר ובת"כ בפ' ויהי ביום השמיני ובפ' תזריע יליף מקרא. וכיון שהוכחתי שהוא טמא אז יש להטביל הכל לפי שהוא כולו כלי אחד ותני' בת"כ בפ' ויהי ביום השמיני שאין מטבילי' חצי כלי וחוזר ומטבילן חציו השני אלא כלו כאחד ואע"פ שלענין טומאה אמרי' שהוא חשוב כלי בפ"ע לענין טהרה לא נאמר כן שיש לנו להחמיר מידי דהוי אטומאה הנוגעת באבר אחד באדם וכל גופו טמא אבל טבילה אינה מועלת לאבר אחד והרבה האריך.
356
שנ״זד"פ סי' תרע"ג.
357
שנ״חד"פ סי' תרע"ג.
358
שנ״טהלכה למעשה אחד אמר לחבירו אני ערב ולא הזכיר לו שום סכום ובאו לדין מקצת הגאונים רצו לחייבו לערב ופטרו רבי' אבי"ה ואמר כיון דלא הסכים לו בסכום לא גמר להקנות נפשיה ואפילו בקנין ומסתבר טעמא דידיה ופסק הלכה כך. ספר המשפטים.
359
ש״סושומן הדרא דכנתא של טרפה שהתכו אותה עם שומן של כשירות דבר פשוט דבטל בס' ואדרבא אם נתערב שומן ההדרא דכנתא בעודו יבש בשל כשירות אפילו חד בתרי בטלי דהדרא דכנתא אינה ראויה להתכבד בפני אורחים דאין דרך לתן לאורחי' הדרא דכנתא בקערה דלא עבידי אינשי דאכלי שומן בעיניה. והכרכשא נמי בטלה ברוב חד בתרי בטל אם נתערב ביבש דאינ ראויה להתכבד מדאמר רשב"ג בפרק הנודר מן הירק (נדרים נ"ד ע"ב) הנודר מן הבשר מותר בקרביים וכן אמר ר"ש קרביים לאו בשר ואוכליהן לאו בר נש ונהי דרבנן פליגי עליה ואמרו אסור בקרביים מ"מ מודו דלא חשיבי דמלתא דמימלך עליהו שליח נינהו אלמא דלאו בשר חשוב נינהו מדאצטריך שליחא לאמלוכי עליהו.
360
שס״אוששאלת על הטבח שהוציא (ראובן) ירכות ונמצאת באחת תלתלים אם יש לתלות בשגגת הבודק או בגוי שמא החליף ונטל של כבש טרפה בשחוטה אי איכא למתלי תלינן דהא תלי' בזאב ותלי' בנקב שבריאה היכא דמשמש ידא דטבחא דנשחטה בחזקת היתר עומדת וכו'. ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
361
שס״בוששאלת על אסמכתא קיי"ל אסמכתא קניא בב"ד חשוב ואיכא דוכתא דלא בעי' קנין אלא מעכשיו בלא קנין ובלא ב"ד חשוב כגון ההוא דפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ה ע"ב) הלוהו על שדהו וא"ל אם אינו נותן לך עד זמן פלוני הרי היא שלך הרי היא שלו וטעמא מאי כמו שפסק שם התוס' דבקל גמר ומקני ליה לפי שעשה לו טובה שהלוהו. וערבנות שדוכין כתב שם דניקנין בלא קנין בב"ד חשוב ומעשה של צדקה אע"ג דכל דאי לא הוי כצדקה אומר אני דקני אם אמר אם אשחוק בקוביא אתן כך וכך לצדקה אם שחק חייב לתן הצדקה ובתשו' הארכתי בדבר זה והתשובה תמצא ביד חברנו הר' יצחק משטרובינגא ואי' יכול לכתוב כל האורך עכשיו ועוד עיין בתוס' זה בורר (כ"ד ע"ב ד"ה כל) ובפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ו ע"א ד"ה ומניומי) ובס"פ חלון (עירובין פ"ב ע"א ד"ה אמר) שם תמצא מפורש יפה. ופשרה צריכה קנין כדפסק' פ"ק דסנהדרי' (ו' ע"א) והמלאכה לא ליום אחד ולא לשנים וצריך אתה לדקדק בפרק יש נוחלין ובפרק מי שמת ובתוס' רבינו שמשון.
362
שס״גד"פ סי' תתר"י.
363
שס״דהיא לעיל בסי' של"ד וחזרה ונשנית בכ"י כאן ואין מן הצורך לחזור ולשנותה.
364
שס״הועל ימי ההיפוך ששאלת כמה הם עד כמה יהא נקרא עני המהפך בחררה אי יום או יומים או יותר או פחות נ"ל דלא שייך בקרקע זה של הגוי עני המהפך בחררה אא"כ גמר ראובן כבר הפיסוק עם הגוי ולא הי' חסרים אלא כתיבת השטר ולהעלות בערכאותיהם ולברר המקח ובכה"ג אם הלך שמעון וקידם לקנותו מן הגוי נקרא רשע אבל אם היה ראובן מתעצל בדבר ודוחה אותו שמא יזלזל לו הגוי וקידם שמעון וקנהו לא מקרי רשע וכמדומה אני דאדרבא שפיר עביד ותבא עליו ברכה דאריא אבריח ממצרי' כדי שלא ילמוד ממעשיו ואלו היה ממתין שמא היה מוכרה לגוי אחר ומה"ט דאמרי' זבין מגוי לית בה משום דדב"מ ואע"ג דבעלמא זבין מישראל צריך לתתו למצרן משום ועשית הישר והטוב הכא בזבין מגוי אמרו רבנן דזהו טוב וישב הממהר לסלק הגוי מעל לגבול ישראל מה"ט נמי אמרי' הכא דשמעון לאו רשע הוא ותבא עליו ברכה. ובלוקח מישראל נמי נ"ל דלא מקרי עני המהפך אלא היכא דגמרו כבר הפיסוק המוכר והלוקח ונתרצו זה לזה ולא הי' חסרים אלא הקנין והלך זה וקנאה או באותם הדמים או מוסיף על דמים נקרא רשע אבל אם המוכר לא נתרצה למכור בכך והלך אחר וקנאה לאו רשע מקרי דאי אמרת דאפילו בבה"ג מקרי רשע א"כ מפסידנא למוכר שאם יבא ראובן לקנות קרקע של שמעון ולא רצה לתת לו אלא דבר מועט ולא כדי שויה לא יהא רשאי שום אדם לקנותה ולהוסיף אפילו עד כדי דמי שויה ורבנן חשו טובא לפסידא דמוכר העני ומוכר מחמת דחקו וכן משמע בשמעתא דמצרנות דאמוכר לא תקינו רבנן ועשית הישר והטוב וגו' וכן הני ציירי והני כו' שכלל כלל אין לנו לעשות שום תקנה שיבא המוכר בה לידי שום פסידא לעולם.
365
שס״ווששאלת אחד מבני הישוב המעורר על חבירו ומורידו לדין על דבר הישוב וזכה שכנגדו בישוב אם יוכלו שאר בני הישוב לומר אנן טענינן טפי כן הוא כמו שכתבת כיון דהוי במתא איבעי להו למיתיכי ההיא דפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"ד ע"א) ובתחילת ירידתם לא מצי הנתבע נמי לאשתמוטי ולומר לא ארד עמך לדין עד שאשמע מן השאר אם גם הם תובעי' אותי דהא בהא תליא.
366
שס״זד"פ סי' תתרי"ב.
367
שס״חד"פ סי' תתרי"ב.
368
שס״טראובן טען על שמעון שכנתי בידך חפצים שוים י' ליטרין בל' דינר והא לך מעותיך ואפדם ושמעון משיב הנה השכנתי חפצך ליד הקדיש והכל במצותיך ולא עשיתי עם חפצך אלא כדין וכשורה וראובן טוען עוד הלא ראייתי ברורה שחפצי בידך עדיין ושמעון משיב אלו קניתי מיד הק"ו ז"רשינ"ש ואיני חייב לך כלל ועוד טען ראובן הנה העדת עדות שקר עלי ובזה הפסדתי י"א ליטרי' ואני תובע ממך כל ההיזק שעלה עלי ושמעון משיב ח"ו להד"ם ואני שואל ממך דין וקובלני ממך לרבותי שכתבת כתב שקר בשמי וחתמת שמי עליו אשר לא דברתי ולא עלה על לבי ועוד טוען ראובן הנה נקדתי לך חומש ועדיין לא נתת לי כירותי ויש לי עדים שאתה חייב לי ג' ליטרי' ושמעון משיב פרעתי. מקור בין מעיין שכל ... הכל יודעין כי שפתי כהן ישמרו דעת וידוע כי כבר מקדם כו' אכתוב אשר עם לבבי בדין זה מסיפא לרישא ירצה כקרבן אשה על שכר הניקוד ישבע שמעון שפרעו ויפטר וכן ר' מן העדות שקר יורה ע"פ אותה שבועה ויפטר ומן המשכון אם שמעון מודה כי ראובן בתחלה השכינה לו בל' דינר נמצא שקנאה לענין יתומים ולענין חמץ בפסח ולענין לקדש בו אשה אפילו בשעת הלואה ואם אח"כ א"ל להשכין לגוי ברבית לא יגבה ראובן הרבית אלא הל' דינר ויחזור לראובן החפצים דלא אשכחן היתר ברבית אך בעומד אצל הגוי ואפילו אם הוא עשוי למכור לגוי את כליו הנה אין כאן מכר אבל אם שניהם מודים כי א"ל בתחלה להוליך העבוט לגוי הדין עם שמעון אפילו אם אינו עשוי למכור הרי הוא עשוי להשכין אבל אם ראובן אומר שהשכינו לשמעון ושמעון אומר שהשכינו לגוי על ידו ולקחו מן הגוי ישבע שמעון בפני הגוי בכמה קנאו ואם רוצה זה עצמו לתן לו ראובן יחזירם לו מפני שורת הדין וגם דדמי לגבאי צדקה דפורטים לאחרים ואין פורטים לעצמן וראיה מפ' הכותב (כתובות פ"ה ע"א) כי אמר לההיא אתתא אית לך סהדי דתבעתינהו מחיים אלמא כי בא הדבר דרך המשכונות לאו כל כמיניהו לומר לקוחי' הם בידי וגם לא דמי למבריח ארי מנכסי חבירו דהתם מפרש בירושלמי במזונות וכיו"ב אפילו אם יש לו משכון דלמא מפייסינא ליה אבל הכא לגבי גוי שנאמר בהם כתוא מכמר לא.
369
ש״עראובן מת ואחרי פטירתו אמרה זוגתו האלמנה ואמה ראובן הניח ס"ת ותפלות שלו הגדולה והטובה לצדקה לזכר נשמתו ויבררו הקהל אם ירצו הס"ת יזכירו נשמתו עם שאר נשמות ואם ירצו בתפלות יתננה להם ע"מ שיתפללו בה בקביעות י' שנים ואמרו הקהל חפצים בהתפלות אמרה האלמנה ואמה לא כי אלא חפצינו שלא תתפללו בשום תפלות אחרות אלא בזו עשר שנים ובאו לדין וטען אפטרופוס של הקהל אותה תפלות שנתרצו האלמנה ואמה לתת לצדקה לקהל ע"מ שיתפללו בה י' שנים כן חפצינו לעשות והשיב האפטרופא של האלמנה מעולם לא אמרתי לתן התפלות לקהל והשיב האפטרופוס של הקהל יש לנו עדים בקהל שכך נתרצו כמו שכתבתי לעיל ואם אין לנו אז מה שנראה לרב נעשה ועשו ברכה בס"ת על כל הקהל שיבאו ויעידו מקצת הקהל העידו שאמרה האלמנה התפלות לצדקה לקהל ע"מ שיתפללו בתוכן י' שנים ומקצתם העידו שלא שמעו מן האלמנה אלא מן אמה ויש שהעיד ששמע מן אמה י' שנים יתפללו בה בסתם ויש שהעיד ששמע מן אמה י' שנים ע"מ שלא יתפללו אלא בה בלבד.
370
שע״אתשובה. אשיב בקצרה למרבה המשרה גרסי' בפרק הזקת הבתים (מ"ג ע"א) בני העיר שנגנב ס"ת שלהם אין דנין אותה בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר כו' ופריך ולסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו ומוקי לה תלמודא תנו מנה לקנות בה ס"ת ושאני ס"ת דלשמיעה קאתי ואפילו את"ל דתפילות אין להם דין ס"ת דלשמיעה קאתי דדברים שבכתב א"א רשאי' לאומרן בע"פ משא"כ בתפלות אפ"ה נ"ל דאין בני העיר יכולים להעיד על ככה לפי שנוגעים בדבר וסילוק אינו מועיל אלא לגבי דיין לדברי רבינו ברוך איש תרומות זצ"ל כמו שפי' בנדה פ' בא סימן אבל לא לגבי עדות דבעי תלתו וסופו בכשרות ואע"פ שרבינו שמשון כתב דסילוק מועיל אף לגבי עדות דלא בעי' תחלתו וסופו בכשרות אלא מחמת פסול גזלנות וכיו"ב ומחמת קורבה או פסול שבגופו כגון סומא ושוטה אבל פסול מחמת שנוגע בדבר לא בעיא אל אסופו בכשרות הלכך מהני סילוק מ"מ כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בהא ולא ידעי' היכא הלכתא מספיקא לא מפקי' ממונא מחזקת מריה. ועוד שהדעת מכרעת קצת כדברי רבי' ברוך מדפריך כמה זימני' ולסלקי בי תרי מיניהו ולקיימה ולסהדי סוף דבר כנ"ל שאין בני העיר כשרים להעיד על ככה אפילו אי ליתנו מאי דקא מתהני מן התפלות ותושקט ותושליו נצח עם כל כנותכם כנפש סר למשמעכם מאיר. וצריכה לשבע שלא נדרה לתן לקהל התפלות.
371
שע״באשר שאלת קרובי חביבי ר' קלונימוס על ראובן שטען על שמעון אמרת לי לרכוב עמך עד מקום פלוני ונדרת לי חצי זקוק והשיב שמעון משטה אני בך הייתי כך אין שייך לומר משטה אני בך לפטור עצמך בלא כלום אחרי שטרה בדבר ועשה שליחתו מיהו שייך אונאה בשכירות כדאיתא פרק הזהב (בבא מציעא נ"ו ע"ב) דאין כתיב ממכר עולם ממכר סתמא כתיב והאי נמי מכירה ליומא היא הלכך אם יש אונאה שתות בחצי זקוק שנדר לו לאותן לו אלא שכר טרחו כדשיימי בי תלתא ודמי להא דאמר פרק הגוזל בתרא (בבא קמא קט"ז ע"א) הרי שהיה בורח מבית האסורים ואמר טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו.
372
שע״גד"פ סי' תקס"ט.
373
שע״דד"פ סי' קל"ג.
374
שע״הד"פ סי' תתקע"א.
375
שע״וד"ק סי' רפ"ז וכ"י פארמא סי' רמ"ה ותל"ו.
376
שע״זד"פ סי' רכ"ה.
377
שע״חד"פ סי' רפ"ד.
378
שע״טד"פ סי' תתקע"ב.
379
ש״פד"פ סי' רכ"ט.
380
שפ״אד"פ סי' מ"ח.
381
שפ״בד"פ סי' תתקע"ג.
382
שפ״גד"פ סי' תתקע"ד.
383
שפ״דד"פ סי' תתקע"ו.
384
שפ״הד"פ סי' תתקע"ו.
385
שפ״וועל הנשבעים באשמת שומרון ועיקר משאם ומתנם סומכי' ע"ז וחיים בקדשים ואני לדידי קשיא לי וכמה פעמים צוחתירוכיא על ככה ואין שומע ומרגלא בפומי שעל הדבר הזה נכסי בעלי בתים מתמוטטים והחובות מתקלקלים מדה כנגד מדה בקדירה שמבשלים בה מתבשלים ואין בידי למחות לפי שתולין באילן גדול ר"ת שמתיר משום דגוים שבחו"ל לאו עובדי ע"ז ועוד כי בזה"ז כלם נשבעים בקדשים שלהם ואין תופסי' בהו אלקות ואע"פ שמזכירי' עמהם שם שמים ומכונין לישי מ"מ אין מזכירין שמו בפי' ואם בלבבם מחשבים עליו דברים שבלב אינם דברים ועוד כי דעתם לעושה שמים וארץ ואע"ג שמשתתפים שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם לא אשכחן שיהא ישראל אסור לגרום לגוים שישתתפו ש"ש לדבר אחר ואפילו באיסורים גמורים שאין להם שום צד סמך להיתר אינם נשמעים לא כ"ש בדבר זה שיש להם קצת משען ומשענה שלא ישמעו לנו ועבד עובדא כנפשיהו לעבור על דברי רבינו שמואל וכמה סמיות עיניהם כסבורים להרויח בהם יותר ממה שהם מרויחים מפסידים והמגיד שאני הוריתי להתיר כחש לך כי בכל דבר שהגדולים חולקים אני מורה להחמיר לבד מהיתר פשוט שפשט התירא ע"פ מנהג קמאי דקמן.
386
שפ״זואשר תמהת שמדליקין נרות ביו"ט שחרית שרגא בטיהרא מאי מהני ודמיתן לנר של אבטלה לא דמי דאלו הנרות עשויות לכבוד שמים לטפויי שמחת יו"ט וברוב אורה איכא שמחה כדכתיב ליהודים היתה אורה ושמחה וכתיב נמי אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה וכתיב והשבתי מערי יהודה קול ששון וקול שמחה קול ריחיים ואור נר אלמא דאורה יתירה עבידי לרבויי שמחה וכיו"ב איכא טובא. ונרות של הקדש היו מדליקין מבע"י גדול ואע"ג דהיו חולקים ודולקים כל הלילה מ"מ א"צ באותה אורה לגבוה כי לא לאורה הוא צריך והלא כל באי עולם אין הולכים אלא לאורו ואדרבא נראה וניכר יותר שמדליקין נרות לכבוד שמים ביום מבלילה ובלבד שיהו בני אדם מצויים בביהכ"נ ונר חנוכה נמי מדליקין מבע"י משתשקע החמה כל זמן שפני המזרח מאדימים ואע"ג דאכתי הן עוד היום גדול וא"צ לאותה אורה סוף דבר נרות שמדליקין שם מצוה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לא מקרי כלל של אבטלה ומותר להדליק ביו"ט ומתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובלבד שתהא לצורך שמחת יו"ט קצת אע"ג דלאו אוכל נפש הוא וה"נ איכא שמחת יו"ט דברבוי אורה איכא שמחה וכ"ש הכא דאיכא נמי מצוה ונר של אבטלה מקרי כגון שמדליק נר במקום אחד שאינו סבור שיהא לו צורך להשתמש שם אלא מדליקו על הספק ונמצא שלא נשתמש שם ההוא נקרא נר של אבטלה. ומה שנודרים ונודבים נרות המערכות להתנאות לפני בוראינו אין אלו קרויים נרות של אבטלה כלל נהי דשרגא בטיהרה לא מהני כולי האי מ"מ מהני קצת דאינו דומה אורה של ק' לאורה של ק"א דאלת"ה היכי שרי אפילו בלילה להדליק ביו"ט [כמה] נרות כיון דאפשר להשתמש לאורה של נר אחד א"כ הו"ל כל אינך אחריני של אבטלה אלא י"ל כדפי' ועוד [דאיכא] כבוד קהל ריבוי נרות אפילו ביום כדאיתא בפ' אלו דברים (ברכות נ"ג ע"א) שכל שמוציאין לפניו ביום וכו'.
387
שפ״חועל אשר שאל אדוני על דלי עץ וחשוקיהן של ברזל אי אזלי' בתר המעמיד לענין טבילה כמו לענין טומאה או לא נראה דאין חילוק ביניהם לענין זה תדע כדאמר פ"ק דשבת (ט"ו ע"ב) גבי כלי זכוכית הואיל ותחלת ברייתו מן החול שויוה רבנן ככלי חרס ופריך אלא מעתה לא יהא לו טהרה במקוה אלמא תנן ואלו חוצצין בכלים הזפת והמור בכלי זכוכית וכו' ומשני הכא במאי עסקי' שנקבו והטיפו לתוכו אבר ארשב"ג יהודה בן שמוע מטמא משום ר"מ וכו' אלמא דמדמי' טבילה לטומאה לענין הלך אחר [המעמיד]. וחוזרני לעיל על שאתה קורא תגר על המדליקים ביו"ט שחרית תמה על עצמך היאך מדליקים אפילו [ביו"ט] שחל להיות בע"ש שמדליקים מבע"י ולאחר התפלה הולכים הצבור לבתיהם מבע"י נמצא שהדליקו נרות של אבטלה דאין בהם צורך לגבוה ועוד הכתיב לכם ולא לגבוה אע"כ לכם קרי' ביה כדפי' מטעמא דלעיל. מאיר בר' ברוך זצ"ל.
388
שפ״טועל הגנבים שנכנסו במרתף ועשו ברזא בחבית ולאחר כן מצאו החבית חסירה הרבה וכתבת שהתיר הר"ר ידידיה את היין כמדומה שגם התוס' התירו אותו בפרק לא יחפור (בבא בתרא כ"ד ע"א) גבי ההוא חצבא דאשתכח בפרדיסא דערלה וכו' עד שאני התם דאי גניב מיניה אצנועי בגויה לא מצנעי והקשו בתוס' (ד"ה ואצנועי) אמאי שריוה תתסר בהנאה דניזל בתר רובא דעלמא דגוים נינהו והוי יין נסך ותירצו דרובהו כדאמר בע"ז פ' בתרא (ע' ע"א). לפי דבריהם יש להתתיר גם כאן. אמנם כמה פעמים תמהתי על תירוץ התוס' דהא בפומבדיתא דוקא הוא דאמר הכי דרמאי וגנבי הוי כדמשמע פרק העור והרוטב (חולין קכ"ז ע"א) ופרק חזקת הבתים (בבא בתרא מ"ו ע"א) והאי עובדא דפ"ב דע"ז בפומבדיתא הוי תדע דלא שרי' התם בעובדא דנהרדעא מה"ט וההוא עובדא דפרק לא יחפור איכא למימר דהוי כחד מהני דוכתי' דלמא דמקומו נמי רוב גנבי ישראל הוי ומיהו לא אמרי הכי בכל דוכתי אלא בדוכתא דשני' דשכיחי רוב גנבי ישראל ושמא התוס' ר"ל כן אע"פ שמתוך לשונם שכתבו בסתם רוב גנבה ישראל נינהו משמע דבכל דוכתי הוי שרי מה"ט אינו נ"ל אלא כמ"ש.
389
ש״צודוקא היכא דודאי נכנסו גנבי ועשו ברזא נ"ל לאסור אבל היכא דלא ידעי' אם נכנסו אם לאו אע"פ שמצא ברזא בחבית שלא היה בה ברזא מעיקרא נ"ל להתיר דתלי' שמא אחד מן הנערים עשאוהו כי כן דרך שמשים שבבית לעשות כן. וגדולה מזו אשכחן דתלי' גבי ההוא דוכתא אימר מגנה דחבית שקלתה וכיו"ב איכא טובא התם דתלי' כ"ש הכא דתלי' כיון שמצאו המרתף סגור ולא ראו ולא שמעו הגנבים נכנסים ודאי תלי' בבני הבית ומותר לכל בני הבית אעט"פ שכל אחד יודע בעצמו שהוא לא עשה כל אחד תולה בעצמו לומר חבירו עשה כדאמר בפ"ק דשחיטת חולין (י' ע"א) מפני שדרכן של שרצים לגלות ואין דרכן לכסות ה"נ אין דרך גנבים לחזור ולסגור פתח הבית מאחריהם כי אחרי שעושים ההפסד מרתתו להתעכב ואין חוששין אם ישתמר הנשאר להכי מסתבר טפי לומר שאחד מבני הבית עשאו ועוד ראיה מהא דתנן במסכת טהרות (פ"ח מ"ד) המניח את ביתו סתום ומצאו פתוח נעול ומצאו נעול פתוח ומצאו נעול הבית טהור כו' והשתא ק"ל בשלמא כלהו אצטריך אלא נעול ומצאו נעול פשיטא מאי אצטריך למתנייה אע"כ נ"ל דאצטריך כלי הבית הפוכין כמו שהניח בזויות זו ומצאו בזויות אחרת דאיכא למתלי בא' מבני הבית כדפי' או בעל הבית גופא אימור הניחה בזויות זו ושכח כדאמר רשב"ג גכי מניח בזוית זו ומצאו בזויות אחרת ושכח ואפי' ת"ק דפליג התם בהמניח ביתו פתוח ומצאו פתוח בנעול ומצאו נעול מודה. מאיר בר ברוך.
390
שצ״אועל הגויה ששפכה יין לתוך הקנקן או לתוך הכוס כסבורה שהוא שכר אם נגעה הגויה במה שנכנס אפילו שלא בכונה נגעה ביין שבכוס אז צריך לדקדק היכא מקרי שלא בכונה שאם היין אינו חזק כל כך ובטל ריח שהשופך ממנו אפשר להיות שאינו מריח בו ריח יין מותלר אף מה ששפכה לחוץ אף בשתייה משום מעשה דר' יוחנן בר אחא כו' כמו שכתבתי ודוקא בליליא כדמוקי ליה התם דלא חזי ליה אבל ביממא דחזי ליה לא ומיהו אפשר להיות ביין ואפילו ביממא לא מנכר והא דפריך התם והא קא חזי ליה ואצטרך לאוקמי בלילה היינו משום דרוב יינן שלהם אדומים הם ואפילו הלבנים הי' דיהא קצת כדאשכחן בפרק ג' מינים (נזיר ל"ח ע"א) י' רביעיות הן ה' סומקות והי' חירות וקהשיב רביעית יין בה' סומקות אבל יינות שלנו הצלולים אפילו ביממא לא מנכרי ולהכי נראה דיאמר לישראל לשפוך מן הקנקן ואם לא יריח ריח מן יין שרי ואע"ג דאין שונין בטהרות ה"מ בכה"ג דאפשר להיות למשקל אתרמי והשתא לא אתרמי כי ההיא אתתא דאשתכח לה דמא במשתותא בפ' הרואה כתם (נדה נ"ח ע"א) ור"פ דנדה (ה' ע"ב) היה מתעטף בטליתו וטהרות וטומאת בצדו אבל בנדון זה אי מעיקרא כשהיין היה ריחו נודף גם אחר שעה כשיערה הישראל יהיה וכו'. ועוד נראה דהכא בכה גוי אפי' בכונה שהוא קשה לומר ביותר שאין ניסוך בכל ולא גזור עליו אלא אטו נגיעה ביין ואקיל בה קולא יתירה מה דלא אשכחן בכל דוכתי גבי יין נסך דאמר מאי דלא נפיק לבראי גזרו בה רבנן מאי דאיכא בגואי לא גזור הלכך אע"ג דמדמי' בכמה דוכתי יין נסך לטהרות הכא ודאי לא מדמי' ואפשר להיות דאפי' למ"ד אין שונין בטהרות הכא ס"ל כרשב"ג דאמר שונין. והיכא שאין היין לפנינו שא"א לשנות בו אין להם ריח כל כך כי אינם חזקים כיינות שלהם דהוו דרי על חד תלת מיא ותלי' לקולא אף במערה מכלי גדול דנפיש עמודי' יותר משל קטן דלא נפיש עמודי'. אחר סברה זאת נוטה בעל ספר התרומות שכתב בסתם דגוי המערה מכלי אל כלי וסבור שהוא שכר מותר ולא הזכיר בפסק שלו בחדתא אלמא דאפי' ביין נושן הוא מתיר וכן משמע באלפסי ואפי' אם באנו לומר שאין חילוק בין יינות שלנו ליינות שלהם בדבר זה נ"ל כיון דזימנין שאין לו ריח כל כך כששופכין מן הקנקן שיוכל להריח בו שהוא יין תלי' בכח להקל ונימא דלא הריחה והא דפריך תלמודא (ע"ז נ"ח ע"ב) והא קא מריח ליה היינו דוקא התם שהיה סבורים שהי' ישראל ולא דקדקו אחריו אם נגע ביין אם לאו וכיון דספק מגע פריך שפיר דה"ל להחמיר בספקו ונימא דלמא הריח שהוא יין ונגע ביה ולאו אדעתיה אבל הכא שידעו שגויה היא וגם דקדקו אחריה שלא נגעה ביין רק הריקה בכח גוי שאין בכך ניסוך לא תלי' להחמיר. ואגב גררא אכתוב לך מ"ש בס' התרומה היכא דעירה גוי בכונה יין מאי דנפיק לבראי אסור אבל מה שנשאר בכלי מותר למ"ד נצוק אינו חבור ואפי' למ"ד חבור אי נקטף קטופי ולא נהירא לי אלא אפי' בלא מקטף שרי מה שבחבית משום נצוק אפי' למ"ד נצוק חבור דכה"ג דמאי דלבראי לא מתסר משום מגע כי לא גזור נצוק במאי דגואי תדע דהכי פריך בפ"ב דע"ז (ע"ב ע"ב) רב ששת דמוקי לה בגוי המערה אי הכי דחבית בנוי לתסר ומשני דמקטף קטופי כדקא משני מעיקרא כי אוקימנא בישראל ועל מה מהני מקטף קטופי בגוי המערה והא כי נפיק טפה קמייתא מפי חבית מתסר מכח גוי ואסרי' כל מה שבחבית אלא פשיטא שאין קיטוף מועיל בגוי המערה אי אמרי' נצוק אפי' מחמת כח גוי אע"כ מה שבחבית מותר אפי' בלא קטוף ואפי' למ"ד נצוק חבור וטעמא כדפי'. מיהו גוי המערה מחבית לבור שיש בו יין נסך התם ודאי בעינן קיטוף להתיר מה שנשאר בחבית למ"ד ניצוק חבור אבל מדבריו משמע דמצריך אפי' בגוי אדנא וישראל אכובא והא לא נהירא לי כדפרי'. מאיר בר' ברוך זצ"ל.
391
שצ״בד"פ סי' תקע"ה.
392
שצ״גענותך תרבני ואהיה אובין לפניך ומטבותי' דמר נ"י כי לא עיקר תלונת ראובן על שמעון כי אם על הקהל ואינו בא לפיסוק הדין בינו ובין הקהל כי על ככה לא נשאלתי ואם יצא הדבר מפי אגב אורחא אשר ממנו אדע לראובן זכות נגד הקהל סמיכנא בשמא קדישא דבראשך שאל יודע לראובן דלא לימרו הקהל קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי להו ונראה דאם הקהל שכרו את ראובן להשתכר במקום אחד ועכשיו אינו מוצא אחרי שהטעוהו ועליהו סמך וגרמו לו הפסד זה נותנים לו כל שכרו כפועל בטל כדתני' פ' האומנין (בבא מציעא ע"ו ע"ב) השוכר את האומנין והטעו זא"ז או בעה"ב הטעה אותו או הוא הטעה הבעה"ב אין להם זה על זה אלא תרעומות בד"א בזמן שלא הלכו אבל הלכו.
393
שצ״דד"פ סי' תתקמ"ה.
394
שצ״הד"פ סי' תתקל"ד.
395