תשובות מהר"ם, דפוס קרימונה קצ״בTeshuvot Maharam, Cremona Edition 192
א׳גבוי כתובה ממתנת בריא ממורי הר"ם:
1
ב׳טרא טרייא לההוא גברא. ארי שבחבורה. שר הבירה. מ"ו ה"ר פרץ שיזכה לעמוד בקרן זוית אורה. סבור הייתי שלא הייתם אלא מקבלי טענות. ודבריכם היו מוכיחים. גם כן שלא הזכרתם בכתבכם שום צד ראייה לא לחיוב ולא לפטור. זולתי הטענות לבדם. ועכשיו שדקדקתם אחרי צריך אני לבא בדרך ארוכה לחלק לכל אגפיי צדדין וצידו צדדין שלא ליתן פתחון פה לבעל דיי לחלוק. תחילת דברים כתבת שפסק האלפס דלית הילכתא כההיא מילתא באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו. הוא ואשתו ניזונים מהם. לא הייתם צריך להביא מן האלפ"ס. דבגמרא דידן איתא בהדיא לההיא פיסקא. דאיבעיא להו הילכתא כוותיה או לית הילכתא כוותיה. ת"ש דר' חייא ור' יונתן הוו קיימי אתא ההוא גברא גחין ונשקיה אכרעיה דר' יונתן וכו' עד אי אמרת בשלמא לאו דינא הוא משום הכי בעי עשויינהו וכו'. אלמא דבגמרא דידן איתא לההוא פיסקא. והא"לפס לא חידש בדבר זה כלום. אלא שכתב בקוצר פיסקא דגמרא. ואגב ריהטך וריצת ענוותך לא נתת לב. דאדרבה משם ראייה לדבריי. דמעיקרא פריך תלמודא אתקנת אושא. פשיטא דבלא תקנת אושא ידעינן דהוא ואשתו ניזונים מהם. גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונית מנכסיו. הוא ואשתו מבעיא. אלמא מילתא דפשיטא הואי. ומשני מהו דתימא התם הוא דליכא איניש דטרח. אבל הכא דקאי איהו נטרח לדידיה ולדידה ק"מל. ועתה תן לבך להבין ושבוק מתניתיך ותא אבתראי. דאי בתר מעיקרא אזלת לפי דברי המקשה כולה מילתא דפשיטא היא. בלא תקנת אושא כדפריך תלמודא מעיקרא גדולה מזו אמרו וכו'. אשתו מבעיא דלאחר מיתתו ניזונים דליכא דטרח לדידה דמשוינא למתנה כדין ירושה. כי היכי דבחיי הבת ובמיתתה דהוה לן למימר בעל בנכסי אשתו לוקח הוי. דטבא ליה עבדו ליה כדאיתא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלט) ונהוי כמו האחין שמכרו או משכנו דאין מוציאין למזונות בפרק מציאת האשה (כתובות דף סט). אפילו הכי משום תקנתה דאלמנה שויה רבנן כיורש. ה"נ משוינן ליורשיה מקבלי מתנה כיורשים. ותגבה האלמנה מן המתנה אפילו מזונות. כל שכן כתובתה דעדיפא ממזונות דכתובה גביא ממקרקעי אפילו ממשעבדי. מה שאין כן ממזונות דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם. והא דאיבעיא לן הילכתא כוותיה או לא. איכא למימר נמי דהאי דקא מבעיא ליה בחייו דמצי טרח לדידיה ולדידה מאי ואהאי פשט דבחייו מצי טרח לית הילכתא כתקנת אושא. ומייתי מדאיצטריך ר' יונתן לעשויינהו. והוא החזיק לו טובה. אלמא בחייו לית הילכתא כוותיה. ויותר היה פשוט לתלמוד דעקרינן מתנה בריא גמור מפני מזונות האשה לכל הפחות לאחר מיתת בעלה דליכא דטרח לדידה. ממאי דעקרינן כח הבעל דהוה לוקח מדרבנן לעשותו יורש משום תקנתא דאלמנה שתגבה מזונות. כ"ש מתנה זו שנעשית ש"מ. ושלא נתכוון אלא להבריח שלא תגבה מהן מזונות וכתובה דלא מהניא ההיא מתנה שנתן ליורשיו ועקרינן לה מקמי מזונות וכתובה דאלמנה. ועוד גדולה מזו אני אומר דהא דפסיק תלמודא דליתא לתקנת אושא היינו דוקא בהא דקאמרי דאפילו הוא ניזון מהן. דהא מילתא בלא טעמא היא. דכיון דאיהו גופיה יהיב להו לא הוה לן לאפקועי למתנה לגבי דידיה. דהא אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה. ואפילו הכי היכא דיהיב לה איהו גופיה המתנה קיימת דקיימא לן הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נא). הילכך בהא מספקא ליה לתלמודא אי הילכתא הכי. ופשט דלית הילכתא הכי. תדע דאי לית הילכתא כוותיה דבין הוא ובין אשתו אינן ניזונין מהן מדינא. אם כן אמאי פריך תלמודא מעיקרא פשיטא. הוה ליה לשנויי הכי איצטריך שפיר תקנת אושא לאפוקי מסברא דידן דקיימא לן לא הוא ולא אשתו ניזונין מהן אבל לפירושי ניחא דמעיקרא לא פריך פשיטא אלא על אשתו דהא מילתא דפשיט'. דגדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונית מנכסיו אשתו מיבעיא. דמאשה אאשה קפריך. אבל מדידיה לא קפריך פשיטא דחידוש גדול הוא. שתיקנו שיהא הוא ניזון מהן כדפרישית. אלא הא קשיא ליה מה הוצרכו לתקן שתהא אשתו ניזונית מהן. הא מילתא דפשיטא גדולה מזו אמרו וכו'. ושנויא דמשני משמע נמי הכי דמאשתו קפריך. מהו דתימא התם ליכא דקא טרח לדידה וכו'. ורש"י לא פירש כן. אמנם נ"ל כמו שפירשתי כי בעניין אחר השיטא מגומגמת לפרשה בכמה גימגומים כדפי'. אמנם איני צריך לנדון זה. כי לכל הפירושים יש ראייה לדבריי. ואין להקשות לפי כיון דלא פריך מההוא אלא מאשתו. מה לו לתלמודא להקשות הוא ואשתו מיבעיא לא הוה ליה למימר אלא אשתו מבעיא. דהא לא קשיא דתלמודא לישנא דר' אילעא אמר ריש לקיש נקט. מיהו לאו אההוא פריך אלא אאשתו פריך. א"נ הכי פריך גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונית מנכסיו כל שכן כאן. ועוד בתר דנקט דאפילו הוא ניזון מהן. אשתו מבעיא. ולהכי נקט הוא ואשתו מבעיא לאלומי' לפירכיה. חדא דמדשלח רבין באגרתיה נפקא לן אשתו. ועוד בלא דרבין נפקא לן אשתו מדר' אילעא אמר ריש לקיש גופיה. כיון דתקון דהוא גופיה ניזון מהן כ"ש אשתו. ומשני דלתרוייהו פירכי דס"דא כיון דקאי איהו ניטרח לדידיה ולדידה. ואף על גב דתקון דאיהו ניזון מהן משום מצות כבד. איהי לא. דמצות כבד לא שייך בה כולי האי. ומתקנתא דרבנן נמי לא. כיון דקאי איהו דמצי למטרח לדידיה ולדידה קמשמע לן. ולעולם אפילו למסקנא דליתא לתקנת אושא נראה דהני מילי בהא דקאמר הוא ניזון מהן. אבל לעניין אשתו איתה ואיתה מטעם כדפרי' לעיל ועוד דלא מייתי דליתא לתקנת אושא אלא מעובדא דר' יונתן דאיירי בדידיה אלמא בהא דוקא ליתא לתקנתא. אבל באשתו איתא לתקנתא וקל להבין. ועוד אחרי שהודעתני שזה הדין הוא בין יורשי ה"ר זמלן ז"ל לאלמנתו א"כ אפילו לדבריך אשתו גובה מן המתנה שהרי בשכבר קבלו לי קרובי האלמנה שהעבירו עליה הדרך ורצו שהייתי משתדל בדבר. וכתבתי להם שאיני רגיל להשיב בלתי לדיינים לבדם. ולא לבעלי דינין ולקרוביהם. ובאותן כתבים ששלחו לי ראיתי כתבים שהוכיחו מו' ה"ר אשר על אשר נשתדל להיות עד באותה מתנה ולהפקיע כח קרובתם ממזונות ומכתובת' וראיתי תשובתו ואיני זכור לשונו. אך בזה הסיגנון השיב שבתחלה שלח אליו ה"ר אשר להיות משתדל בדבר ולא רצה עד שכל כך הרבה תחנונים ואמר מה יעשה לבנו כשיפטר הוא. יצטרך בנו יחידו לחזר על הפתחים לאחר שתגבה אלמנתו הכל במזונותיה ובכתובתה. כעין זה סיגנון השיב. אז הזכיר מיתה קודם שנתן המתנה. א"כ הוה ליה המתנה שנתן כמצוה מחמת מיתה. וכל מתנה מצוה מחמת מיתה בין בכולה בין במקצת מתנה ש"מ מדרבנן היא. ומזונות וכתובה גביא מינה. מקו השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית וגובה כתובתה ממנה. ואפילו ממטלטלי כתקנתא דרבנן סבוראי. מתנת ש"מ דרבנן לא כ"ש. ותדע כל היכא שהזכיר מיתה בעצמו דכל מאי דיהיב בתר הכי אפילו לא הזכיר מיתה בשעת המתנה הויא ליה המתנה מצוה מחמת מיתה. מדאמר פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנא) אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה לה פסקתא דפרדסא דכל אימת דהות חלשא הוה מקניא ליה ניהליה וכי קיימא היה הדרא בה. זימנא חדא חלשא שלחה ליה תא וקני מינה. שלח לה לא בעינא שלחה ליה תא וקני היכי דבעית. אתא שייר וקני מינה. כי קיימא הדרא בה וכו'. עד אמר להו רב נחמן לסהדי. היכי הוה עובדא. אמרו ליה אמרה ווי דקא מייתא ההיא איתתא. פירוש היתה מאוננת על שהיה לה למות כך שלא תראה את אחיה. אמר להו רב נחמן הויא לה מצוה מחמת מיתה. וכל מצוה מחמת מיתה חוזר. מזה אני רגיל לפסוק שכל ש"מ שהוכיר עצמו שם מיתה קודם שנתן כל מה שהוא נותן. שוב יש לו דין מצוה מחמת מיתה. ועכשיו בדקתי בספר העיטור וזה לשונו. יכתב רבינו שמואל בן חפני מי שהזכיר שם מיתה הוא מצוה מחמת מיתה. הא לא הכי לא. ומסתבר כל מסוכן שחליו קשה. וניכר שצואה מחמת מיתה הוא. מצוה מחמת מיתה הוי. ואף על פי שלא הזכיר שם מיתה. וג' ימים הראשונים הוא נקרא ש"מ. ואם הוא מזכיר שם מיתה. אפילו באותן הימים הוא מצוה מחמת מיתה. ואחתיה דרב דימי בג' ימים הראשונים הוה. כדאמר כל אימת דהות חלשא וכו'. ולאחר שלשה ימים הוא מסוכן. דגרסינן בירושלמי דפיאה איזה ש"מ כל שלא קפץ עליו החולי מסוכן אף על פי שלא הזכיר שם מיתה. דינו כמצוה מחמת מיתה. עכ"ל של בעל העיטור: והוא כדברי ממש. ומה שכתבת שלפנים משורת הדין עבד ר' יונתן שכפה הבנים לזון האב משום מצות כבד. לא כי שהרי לא כפה אותם כפייה גמורה אלא בדברים הרבה להם בדברי ריצוי ותחנונים עד שנתפייסו והאי דקאמר עשויינהו וזנוה אשכחנא עישוי בדברים כמו מעייל מעלה דידו היינו עישוי. וכן אכפייה ועל וכן פר"י. ומן זה שכתבת לדברי לא שבקת חיי לכל ברייה דכל הנשים יגבו מבני בעליהן כל מה שנתן להם אביהם. ולדבריך לא שבקת חיי לכל הנשים ושווית למילי דרבנן שתיקנו כתובה ממטלטלין. כי חוכא ואיטלולא. כי כל אדם בשעת חוליו שאין לו כי אם מטלטלין יתן כל מטלטליו ליורשים החביבים לו שהם יטלו ממה שתטלם אשתו בכתובתה ותלך ותנשא לאחר. או בעל חוב בחובו. ועוד איכא למימר דתקנת אושא לא הויא אלא בכותב כל נכסיו לבניו ולא בכותב מקצת נכסיו. והשתא לא תיקשו לך א"כ לא שבקת חיי וכו'. וכן משמע מדנקט הכותב כל נכסיו וכו'. ואם תאמר אם כן ליחשבה בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ) גבי עד שיכתבו כל נכסיהן. י"ל משום דלא הילכתא היא. כדמסקינן דלית הילכתא כתקנת אושא או בדידיה או אף בדידה כדפרישות הילכך לא פסיקא ליה. אי נמי יש לומר ההיא דקחשיב התם בהנך חמשה. דקחשיב הכותב כל נכסיו לבניו ושייר קרקע כל שהו וכו'. ומשום דתקנת אושא דמיא לההיא במקצת לא קחשיב לה בהדייהו. מיהו בש"מ הנותן מתנה והזכיר קודם לכן מיתה בדבריו. ואפילו בשלשה ימים הראשונים מצוה מחמת מיתה הוא. ואפילו נתן לאחרי' אשה גובה פורנא מהן דכתובה נגבית ממתנת ש"מ. וממתנת מצוה מחמת מיתה. בין בכולה בין במקצתה. ומשלשה ימים ואילך דמסוכן הוא. כתב בעל העיטו' דנראה לו דדינו כמצוה מחמת מיתה אף על פי שלא הזכיר מיתה כדפי' לעיל. ושכתבת אחרי שגביית האלמנה ממטלטלי תקנת גאונים הוא. דיי לנו שתגבה מבני חרי ולא ממתנה. דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. וההוא דהוא ואשתו ניזונין מהן ממקרקעי. איני יודע מה שכתבת. דמה עניין תקנתא לתקנתא לכאן. בפרק קמא דבבא מציעא (דף ה) קאמר הכי אשבועה היכא דכופר הכל. דתקינו רבנן דמשבעינן נתבע ובעו למימר דהיכא דלא מצי לאשתבועי דשכנגדו נשבע ונוטל. ואהא קאמר דלא תקינו רבנן אלא היכא דמצי נתבע לאשתבועי. והיכא דלא מצו כגון שהוא חשוד לא מחייבינן ליה לשלומי בשבועה שכנגדו. אבל בנדון זה כמה וכמה תקנות תיקנו חכמים בממון. דהאחין שמכרו או שמשכנו מוציאין לפרנסה אף על גב דפרנסה גופה דרבנן. ודיי היה אי הוה גביא מבני תרי אפילו הכי תקינו רבנן אפילו ממשעבדי. וכן האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה דירושת בעל דרבנן ואפי' הכי הדר תקינו באושא אף ממשעבדי. וכהנה רבות. סוף דבר לא תצא לידון בדבר החדש לבדות דבר מלבך נגד קבלתינו. וקבלת כל רבותינו. דמטלטלי בזמן הזה כמו מקרקעי בימי חכמי התלמוד חוץ מזה דלא גבו ממשעבדי דמטלטלי. דלהכי לא כתבינן מטלטלי אגב מקרקעי כי היכי דלא ליגבו ממשעבדי דידהו. וכל מידו דחשיב בני חרי בימי חכמי התלמוד. חשיב נמי השתא בני חרי למיגבא ממטלטלי מתקנת הגאונים. וכיון דבימיהם אשה גובה מזונות ממקרקעי שנתן לבניו. דחשיבי כמו ירושה אף על גב דאין מוציאין למזונות ממה שמכר או נתן לאחרים דחשיבי משעבדי. ותנן אין מוציאין כו'. מ"מ מוציאין ממקרקעי שנתן לבניו דחשיבי כירושה בעלמא. ה"נ מוציאין בזמן הזה ממטלטלי שנתן לבניו. וק"ל להבין. וכלל איני מבין מה שהבאת מפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קלג) שאין חילוק בין נותן לבניו בין נותן לאחר מדפריך השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית מנכסיו. מתנת ש"מ דרבנן לא כל שכן. דהתם פריך אהא דקאמר ואם לאו שאין ראוי ליורשו אין אלמנתו ניזונית מהן. ואהא פריך. ואמאי אין אלמנתו ניזונית מנכסיו הא מתנת ש"מ היא. וארישא דמילתא דאם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונית לא פריך מידי דשפיר קאמר אלמנתו ניזונית מנכסיו. וא"ת מ"מ ליפרוך ארישא מאי איריא ש"מ אפילו בריא נמי לפי תקנת אושא בפרק נערה (כתובות דף נ). הא לא קשיא כלל דאסיפא פריך שפיר טפי ומשבש למילתא דרב אדא מכח ההיא פירכא. אבל ארישא לא מצי למיפרך מאי אריא ש"מ אפילו בריא נמי מדר' אילעא אמר ריש לקיש באושא התקינו דגובה אפילו ממתנת בריא שנתן לבניו. דהוה מצי לשנויי דילמא רב הונא ורב אדא לא שמיע להו הא דרב אילעא אמר ריש לקיש. א"נ הוה מצי לשנויי לעולם שמיע להו. והא דנקט ש"מ משום רבותא דסיפא. דלאחר שאינו ראוי ליורשו אפילו נתן לו במתנה ש"מ אין אלמנתו ניזונית מהן. ובפי' דלעיל משמע שגם התוספות רוצים לומר כן. שהביאו ראייה מפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלג) שיש חילוק בין כותב לבניו לכותב לאחר. דאהא דקאמר ואם לאו. כלומר שאינו ראוי ליורשו אין אלמנתו ניזונית מנכסיו. פריך מגרע גרע. השתא ירושה דאורייתא אין אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנת ש"מ לא כל שכן. משמע דאי הויא דאורייתא אתי שפיר דאין ניזונית. אלמא יש חילוק בין בניו לאחרים. ועתה אני מדקדק מדברי התוספות דסבירא להו דאף לפי המסקנא דלית הילכתא בתקנת אושא. ה"מ הוא אין ניזון. אבל היא ניזונית לכל הפחות לאחר מיתת הבעל. דאי סלקא דעתך דלפי המסקנא ליתא לתקנת אושא כלל. ואפילו איהי לא מיתזנא מן המתנה: ואפילו לאחר מיתת הבעל. מנלן מהתם דאיכא חילוק בין מתנה שנתן לבניו ובין מתנה שנתן לאחרים. דילמא ההיא סוגיא דפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלט) דע דאי הויא דאורייתא ניחא ליה דלא גביא היינו לפי המסקנא דפרק נערה (כתובות דף נ) דלית הילכתא כתקנת אושא דאפילו מבניו לא גביא מתנת בריא ואפילו לאחר מיתת הבעל ממתנת בריא שנתן לבניו כדפי' לעיל. והשתא מייתי שפיר מהתם דיש חילוק בין בניו לאחרים: וק"ל להבין: ומה שחילקת גבי בעל דין הוא שנעשינו יורש שהרי באת להפקיע מזון האלמנה שהוא חוב על הבת. תאמר בבן שיזכה מחיים. ולא ניתנה כתובה לגבות מחיים. א"כ לדבריך יפה כח מזונות מכח כתובה. שהרי הוכחתי דגביא מינייהו מזונות לאחר מיתת בעלה אף לפי המסקנא דלית הילכתא כתקנת אושא דליכא דטרח לדידה. וא"כ כיון דאיהי ניזונית לאחר מיתת בעלה ממתנה שנתן לבניו כל שכן דגביא כתובה מינייהו כי מטא וימנא למיגבא כתובה כדפי' לעיל. דכתובה עדיפא ממזונות דמזוני תנאי כתובה הן. ולא יהא טפל חמור מן העיקר. ומכדי לא סבירא לך כמו שכתבת משכוני נפשך עלה למה לך. וננעצת כמחט לעשות סברות וחלוקים חילוקים לסתור דבריו. ומה שחילקת שלא נתן לבניו אלא מקצת נכסיו ולא כולם. מאי נפקא מינה אחרי שחילק ונתן כולם לפלוני כך ולפלוני כך ולאשה לא שייר כלום. היינו כל נכסיו. כי ההיא דפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמח) ש"מ שכתב כל נכסיו רואין אם כמחלק. מת קנו כולן וכו'. ועוד הרי הוכחתי דבמתנה מצוה מחמת מיתה נתן. ובמצוה מחמת מיתה אין חילוק בין כל למקצת כדפרישית ואתה שלום. מאי"ר בר ברוך:
2