תשובות מהר"ם, דפוס לבוב ש״דTeshuvot Maharam, Lemberg Edition 304

א׳ששאלתם על מנורת השמן בבית הכנסת שלכם שמרוב הבל עשן המערכה ניזוקין הקהל ופעמים צריכין ללכת מבהכ"נ נ"ל דמי^שצ"ל שהתנדב. שנתנדב מעות לקנות בהן שמן לבהכ"נ דמותר לשנותו^תצ"ל ולקנות בו נר שעוה. דנהי דמעות עדיפי מטווי לאריג כמו שפי' ר"י פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ז:) מיהו לדידן דקיי"ל כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא שרי ואמר התם (שם ד' מח:) לדידי' כפה שנתנתו לספר לא טהור מן המדרס אלא נתנתו וכרכתו דווקא דאיכא תרתי וכדר' חסדא דאמר האי סודרא דאזמני' למיצר בה תפילין שרי למיצר בה פשיטי א"כ מעות לקנות בהן שמן לא עדיפי מאלו קנה בהן שמן דמותר לשנותו כמו סודרא דאזמני' למיצר בי' תפילין ולא צר בי' אע"ג דתשמיש קדושה היא. ואמר נמי התם (שם דף מ"ח:) אמר לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתיק של תפילין עד שלא נשתמש בו קודש מותר להשתמש בו חול והא דקאמר משנשתמש בו קודש אסור להשתמש בו חול ה"ה דבר מצוה דפחיתא מינה כדמשמע בפ' בני העיר (מגילה דף כ"ה:) מעלין בקודש ולא מורידין אלא איידי דנקט ברישא מותר להשתמש בו חול לרבותא נקיט נמי בסיפא חול ומיהו בסיפא לא הוי דוקא. א"נ בסיפא נמי ניחא הא דנקיט חול דכל מצוה דפחיתא מינה חול קרי לה לגבי קדושה דחמירא מינה ועוד ראי' מפ' בני העיר (מגילה דף כ"ו:) דאמר התם ליבני נמי זבינהו וחילפינהו שרי אוזפינהו אסור וה"מ בעתיקי אבל בחדתי לית לן בה ואפי' למ"ד הזמנה^אט"ס הוא. לאו מילתא היא בטווי^בצ"ל לאריג. ואריג ליכא למ"ד ואע"ג דפרישית דמעות עדיפי מטווי לארוג הא פרי' נמי דלרבא דקיי"ל כוותי'^גט"ס הוא. אבל מעות שרי דדמי לאורג בגד למת דשרי רבא. מיהא קשה לי דפ"ק דערכין (דף ו':) תניא ישראל שהתנדב מנורה או נר לבהכ"נ אסור לשנותה וכו' עד לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה ומשמע דוקא לדבר הרשות אסור לשנותה אבל לדבר מצוה שרי ואפי' פחיתא מיני' והשתא^דצ"ל קשה לי. קמ"ל היכי דמי אי תשמישי קדושה נינהו אפילו לדבר מצוה דפחיתא מיני' אסור לשנותה דמעלין בקודש ולא מורידין ואי חשיבי תשמישי מצוה כגון לולב שופר סוכה ציצית הא אמרינן התם (מגילה דף כ"ו:) תשמישי מצוה נזרקין מיהו מהתם לא קשה דאיכא לאוקמי הנך דמגילה דנזרקין כגון דבלו דלא חזו תו למילתייהו דומיא דתיבותא דאירפט^הבהכ"י דפריכא וט"ס הוא. ופריסא דבלו^וצ"ל דקמייתו לה. קמייתי עלה התם וההיא דנר ומנורה דלא בלו דחזו למילתייהו ומיירי ההיא דערכין שכבר נשתמש בהן והדליקו בבהכ"נ דאי לא הדליקו בהן אפי' לדבר הרשות מותר לשנותה לדידן דקיי"ל כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא ונהי דהנודר אינו יכול לעכבו לעצמו ולחזור בו משהקצהו להדליק בבית הכנסת דנעשה נדר איהו מיבעי לי' לקיומי נדרא^זצ"ל למיתבי': למיתני בבהכ"נ ומשנתנו לבהכ"נ רשאין הציבור לשנותה אפי' לדבר הרשות דהזמנה לאו מילתא היא כדפרי'. ואמר נמי פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ח.) מותר המת ליורשין ולא אסרינן לי' בהנאה כאיצטלא דמילתא דפרסו אמיתנא דהזמנה בלא מעשה לאו מילתא היא והא דאמר (ערכין שם ו'.) סלע זו לצדקה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה פי' ללוותה לאו משום קדושה דאית בהו אלא משום דקיימי עניים הצריכים לפרנסה וכי ליכא בכיס לא יהבינן להו כדמוכח התם מר' ינאי ומהאי טעמא אמר התם בפ' בתרא דכתובות (דף ק"ו:) אין משתכרין בשל עניים דלמא מתרמי להו עניים וליכא למיתבי להו ואע"ג דאמר בפ' במה מדליקין (שבת דף ל"ה:) גבי שופר דחזי לגמוע בו אלמא דהמיוחד למצוה מותר לגמוע בו מים לתינוק התם בשופר שעשוי לתקוע בו בערב שבת להבדיל העם דלא מיוחד למצוה כלל והא דאמר התם בשופר של ציבור דחזי לגמוע בו מים לתינוק עני לאו משום דבעינא תשמישי מצוה נקט עני דה"ה לשאר תינוקות דלאו בני מצוה נינהו כלל אלא משום דכיון דהשופר של ציבור הוא אסור לאדם אחר להשתמש בו דהוי כמו שואל שלא מדעת להכי נקיט תינוק עני דעל הציבור לפרנסו שהוא צורך^חצ"ל כולם. כלום א"נ יש לומר דתשמישי מצוה נזרקין אפי' חזו אכתי למילתייהו וכגון שלא נדר להוציאה מרשותו כגון שיש לו שופר ותוקע בו לולב ומברך עליו ואינו אוסר אלא באותו יו"ט מטעם מוקצה שהוקצה למצותו כגון נר חנוכה ועצי סוכה אבל אחר יו"פ מותרים דדעתו שלא להקצותו מרשותו וכשתעבור זמן מצותו דעתו שיהנה בו וציצית כל זמן שהם בטלית הקצהו למצותו ואסור להתירו ולהוציאו מן הבגד ולהשליכו אפי' למ"ד (שבת דף כב.) מתירין מבגד לבגד^טצ"ל אבל לאחר: ולאחר שניתק הותר^יצ"ל ולית או שצ"ל או הותר. לית בי' קדושה מידי ומותר אפילו לדבר הרשות דבכי האי גוונא אמרינן תשמישי מצוה נזרקין דאזלינן בתר דעתייהו אבל מי שנתן דבר לבהכ"נ נעשה נדר וצריך לקיים נדרו^כט"ס וצ"ל ואינו. הוא אינו רשאי לשנותו ככל היוצא מפיו יעשה אבל בנו בהכ"נ רשאים לשנותם אפילו לדבר הרשות^לצ"ל כל כמה. דכל כמה דלא נשתמש בו מידי דמצוה דהזמנה לאו מילתא היא אבל משנשתמש בו דבר מצוה אסור לשנותה לדבר הרשות כיון דלדבר מצוה הוקצה עולמית מיהו לא בעינן מצוה דעדיפא מיני' אלא אפי' דפחיתא מיני' ובלבד שלא יהיה דבר הרשות וכ"ש נידוי זה מנר לנר דשרי דלמצוה לדכוותי' קמשני ואי משום דאין אורו של נר של שעוה גדול כשל שמן מה בכך דהא אפי' בתשמישי קדושה כגון דלוסקמי ספרים ומזוזות ותיק של תפילין ונרתיק של ס"ת דחמירי טפי מתשמישי מצוה אפילו הכי לא אסרו להשתמש בהן ס"ת תפילין ומזוזות שאינם יפים כראשונים ואין להקשות דבההיא דערכין שרינן בנר^מצ"ל ומנורה. מנורה לשנות לדבר מצוה אע"ג דפחיתא מיני' ובפ' בני העיר (מגילה דף כ"ז.) לא שרינן למיעבד מבי כנישתא בי רבנן אלא משום דבי רבנן עדיף הא לאו הכי לא וי"ל בי כנישתא לא חשיב תשמישי מצוה אלא איהו גופי' קדושי^נצ"ל הוא ונקרא: מיקדש מעט מקום שמגדלין בו תפלה והכי משמע התם לעיל מיני' דקאמר (דף כ"ו:) חלופי וזיבוני שרי אגרה ומשכוני אסור ומאי טעמא בקדושתי' קאי אלמא קדושה קרי לה ואין לתמוה אי בית הכנסת דבר שבקדושה הוא א"כ נר ומנורה תשמישי קדושה נינהו והיכי שרי לשנות לדבר מצוה דפחיתא מיני' מ"ש משאר תשמישי קדושה דהא לא קשיא כלל דלא איקרי תשמישי קדושה אלא בכה"ג דדבר הקדוש צריך לאותו תשמיש כגון דלוסקמי ספרים ותיק ונרתיק לתפילין ומזוזות שמשימין הספרים לתוכו ומטפחת ספרים ופריסא וכורסיא וזבילי דחומשי וקומטרי דספרי וכיוצא בהם דמנחי בהו ועלייהו ספרים אבל בית הכנסת דחשיב לי' דבר שבקדושה היינו ששכינה שורה בו דאכל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל"ט.) ואין צורך להקב"ה בנרות ומאורות וכי לאורה היא צריך (שבת דף כב:) סוף דבר:

ב׳(כאן נחסר בהכ"י ו' דפים עד אמצע סי' ש"ה ולא זכינו לסוף דבריו ):