תשובות מהר"ם, דפוס לבוב שפ״וTeshuvot Maharam, Lemberg Edition 386

א׳^גתשובת מיימוני להלכות אישות סי' כ"ח. נזקקנו לישב^דצ"ל בדין אחד. הדין אחר שארוסה תבעה לארוס שלה לבא לבית אבי' לאסוף ולכנוס והשיב אבי הארוס בהרשאת בנו נדבתי להשיב את בני שמה וכן עשיתי לאחר שקידש בני על ידי שלוחו שלחתי^הצ"ל לחמיו וחמיו. לחמי וחמי נדר ופסק בשעת שידוכין להלביש בני כראוי ולהשכיר לו מלמד חשוב וכאשר היה אצלו שנה החזירו אצלי ולא ידעתי מה היה לו ולא פי' בשלום בני ולא בשלומי ובני נתבטל מלימודו והוצרכתי לפרנסו בדוחק גדול ה' שנים ופיללתו רבים לבקשו לתת לבני יציאותיו כאשר נדר וגם אני חתום מטה^וצ"ל מעיד. שכמה כתבים כתבתים ושלחתי אצלו לרחם על חתנו כי היה שרוי בעירום ובחוסר כל ולא השגיח לכלום ושוב נודע לנו במכתב שאינו חפץ בדיבוקו כלל כ"א בפרידה כי לא מצא חן בעיניו שלא היה ברצונו ועתה טוען אבי הבן אני עשיתי את שלי ושלחתי את בני שמה והוא בייש את בני שאפילו הייתי חפץ להחזירו לא היה הולך וגם ירא לגור ביניהם שכמה בני אדם התרו בו שלא לשוב שמה כי שמעו מפי משרתיו שאם ישוב שיעשו לו היזק אם לא שיגרשנה על^זבהכ"י ליתא וט"ס. כן בני אינו רשאי לבא שמה אך אם ישלח ארוסתו לכאן יכניסנה כמשפט הבנות ועוד טען אבי הבן שאר אמתלאות שאין בנו יכול לילך שמה ונלאיתי לכותבם על פי הדברים האלה פטרנו את הארוס מלבא שמה ועל פי ראיות ברורות פסקנו הדין כדגרסינן בתוספתא בפ' בתרא דכתובות ג' ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן וגליל בד"א שהיה מיהודה ואירס אשה מיהודה מגליל ואירס אשה בגליל אבל אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל מגליל ואירס אשה מיהודה כופין^חצ"ל אותה. אותו לצאת שעל מנת כן נשאה ובירושלמי (פי"ג הל' י'.) גרסינן איפכא והכי איתא התם בד"א שהיה מיהודה ונשא אשה בגליל מגליל ונשא אשה ביהודה אבל אם היה ביהודה ונשא אשה ביהודה בגליל ונשא אשה בגליל כופין^טצ"ל אותה. אותו לצאת אני פלוני ביהודה ונשא אשה ביהודה כופין אותה לצאת מגליל אין כופין אותה לצאת אני פלוני בגליל ונשא אשה בגליל כופין אותה לצאת מיהודה אין כופין אותה לצאת ולכאורה סתרן אהדדי התוספתא והירושלמי ויש ליישבם וה"פ דתוספתא בד"א שהיה מיהודה ואירס אשה ביהודה אין כופין אותה לצאת למלכות אחרת אע"פ שהאשה מגליל כיון שאירסה ביהודה אינו יכול לכופה לצאת משם ולא מצי למימר לה בלאו הכי אין זה מקום מולדתך ומה איכפת^יבכ"י לן וט"ס. לך אם אגור כאן או במלכות אחרת דמצי למימר לי' כבר הורגלתי בכאן ולא אזוז ממקום שקידשתני וכן יש לפרש בגליל ונשא אשה בגליל אבל אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל וכו' ואפילו הלך בגליל וקידשה בסתם כופין אותה לצאת ליהודה והא דקתני שע"מ כן נשאה ולא קתני שע"מ כן קידשה כיון דבקדושין מיירי וי"ל דמשמיעך רבותא דאפילו אם אח"כ נשאה בשאר ארצות כגון בעבר הירדן כופין אותה לצאת מיהודה מתי שירצה שע"מ כן נשאה על דעת קידושין הראשונים וכיון דבשעת הקדושין הראשונים היה דר ביהודה הו"ל כאלו אתני שתלך אחריו ליהודה לאחר זמן וא"כ כ"ש נשאה סתם במקום אחר ולא קידשה על תנאי וכנסה סתם אפילו^כצ"ל לאביי לרב פפא דפ' המדיר (כתובות דף ע"ג.) דאמר לא ביטל התנאי דאפי' אם נא יבטלנו לא הוי בעילת זנות. ובירושלמי ה"פ מתני' כשהיה מיהודה ונשא אשה בגליל פי' שהלך ונשא שם דכיון דהנשואין היו בגליל אין כופין אותה לילך אחריו ליהודה לאחר זמן אבל אם היה מיהודה ונשא אשה^לצ"ל ביהודה: מיהודה שהיתה מגליל ושוב מרדה ושבה לביתה בגליל כופין אותה לצאת משם ליהודה כיון שנישאת לו ביהודה. אני פלוני שמיהודה פי' כך היו רגילים לכתוב עדים ולחתום בשעת נשואין לפי שיש מקומו' שאין כותבין כתובה וישתכח הדב' באיזה מקום נשאה ואפי' במקום שכותבין כתובה פעמים שתטמין כתובתה ותאמר שנישאת לו בגליל לפיכך היו כותבין אנא פלוני שמיהודה וכו' וכל לישנא דשטר עד שכותבין בו ונשא אשה ביהודה כופין אותה לצאת אחריו ליהודה מגליל אין כופין אותה לצאת פי' אבל אם כתבו אני פלוני מיהודה ונשא אשה בגליל אין כופין אותה לצאת מגליל וכן יש לפרש אני פלוני מגליל כדפרי' והשתא לא סתרן אהדדי התוספ' והירושלמי וא"כ בנדון זה בין אי מקומו ומקומה הוי כמו יהודה ויהודה אין כופין אותו אלא אותה כיון דלא נשאה שם במקומה כדפ' ואפי' הלך ואירסה שם במקומה כ"ש האי שלא אירסה שם אלא ע"י שליח ואע"ג דלבסוף הלך שם ההיא שעתא לא שעת קידושין הוא ולא שעת נשואין ואע"ג דבשעת הקדושין פסק האב לשולחו שם הרי חמיו החזירו בבושת אל אביו ואזלינן בתר אומדנא דמוכח וכן דעת רוב העולם שכל מי שהיה שולח בנו אצל חמיו אדעתא שיהא שם בכבוד ולא בביזוי ושיקיים לו חמיו תנאו הרי לא קיים כדא' פ' נערה (כתובות ד' מ"ז.) כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו ופר"ת מטעם משום דשמין באב דלא עלתה על דעתו אלא שתהנה בתו ופר"ח ור"ת הלכה כת"ק ה"נ לא פסק אלא ע"מ שיהנה בנו ושיהא^מצ"ל מיתדר. מתרי לה התם והא לא^נצ"ל איתדר. אתרי לה כדא' פ"ב דקדושין (ד' נ'.) ההוא גברא דזבין ננכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל סליק לא מיתדר לי' אמר רבא כל דסליק אדעתא למידר והא לא איתדר מיהו מהאי טעמא לא היינו כופין אותה לילך אחריו אבל טעמא אחרינא שאנו כופין אותה לילך אחריו דכיון שהארוס עצמו לא פסק אלא האב פסק בלא מעמדו איכא למימר דלא שמע מה שפסק אביו ואפי' אם הוגד לו אח"כ ונתרצה ואין לומר הבן מתרצה במעשה אביו משום כיבוד דאדרבה איפכא משמע פ"ב דקדושין (ד' מ"ה.) שמא נתרצה האב^סצ"ל אמרינן. שמא נתרצה הבן לא אמרינן וטעמא פירש"י משום דאב בקדושי בתו בכל דהו ניחא לי' דטב למיתב^עבהכ"י דן ט"ו וט"ס. טן דו אבל הבן אינו מתרצה דגברא דייק ונסיב ושרי'^פצ"ל לה. לי' בלא גט והאי טעמא כ"ש דנא נימא איפכא לכופו להוציאה מהאי טעמא דבן מתרצה במעשה אביו ואי כפינן לי' הוי גט מעושה ועוד דאמר בירושלמי (כתובות פי"ג הל' ה') אההיא דהפוסק מעות לחתנו וכו' תשב עד שתלבין ראשה שפסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אפי' רבנן מודו והיינו בגמ' דידן (ד' קט.) אילימא לאב איפכא מיבעי לי' דהואיל ופסק במעמדה הוה לי' כאלו היא בעצמה התניתה אלמא דבתו לא חשיבה כאלו קיבלה עליה התנאי אלא א"כ התנה במעמדה וה"ה בבנו נמי ואע"ג דקידשה ולבסוף נתרצה במעשה אביו במאי דחזינן דנתרצה^צצ"ל נתרצה. ובשאר תנאים דלמא לא נתרצה דלתקוני שדרי' ולא לעוותי ואע"ג דהלך שם לבסוף ההיא שעתא לאו שעת פיסוק הואי ועוד מה בכך אם הלך שמא לנסות עשה אם ימצא חן וקורת רוח בחמיו ובארוסתו ולא^קצ"ל מצא. תצא רהט בגפה ותובניא ולא אימצי וכי בשביל שהלך שם בין קידושין לנשואין איבד זכותו ומה שפסק בדבר התלוי בו בזה יש ממש כגון כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' והן הן הדברים הניקנים באמירה (כתובות ד' ק"ב.) אבל על בנו מה שתלוי בבנו אין פסק שלו לא מעלה ולא מוריד כמו על אדם אחר ושמא נתרצה בהם לא אמרינן כדפ' ואפי' שמא נתרצה האב נמי לא אמרינן כמו שפסקו כל הגאונים דהילכתא כרבינא (קידושין ד' מ"ה.)^רצ"ל ודלא כרב ושמואל וכ"ש דשמא כו'. ואולי דתיבת ורב ושמואל ט"ס שהי' כתוב וכ"ש ודימה המעתיק שהוא ור"ש וכתב ורב שמואל. ורב שמואל דשמא נתרצה הבן לא אמרינן ולא דמי להא דאמר פ' הכותב (כתובות ד' צ'.) קטן שהשיאו אביו כתובתו קיימת שע"מ כן קיימה דאדרבה משם יש ראי' דהא מסיק בגמ' לא שנו אלא מנה או מאתים אבל תוספת לית לה אלמא אע"ג דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה דמי להא מילתא לא הוי ככתובה ולאו כל כמיני' דאביו לפסוק עליו אלא א"כ נתרצה והא דמנה מאתים יש לה דאפי' לא כתב לה מעולם היה חייב לה משום^שליתא בהכ"י וט"ס. דאסור לו להשהותה בלי כתובה ואדרבה תמה ר' מאי איריא משום דכתב לה אפי' לא כתב נמי ותירץ משום דרבותא נקיט דלא מיבעי לא כתב דאית לה אלא אפי' לא כתב לה אלא בקטנותו סד"א דמיגרע טפי ואע"ג דאם כתב לה כתובה ותוספת מקצת יש לה ומקצת אין לה ה"נ אע"ג דפסק האב לקדשה שילך שם במאי דנתרצה נתרצה היינו בקדושין ולא במילתא אחריתי ולא דמיא כלל להא דאמר פ' בתרא דכתובות (ד' ק"ט.) הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל וכו' אדמון אומר יכולה לומר לו או כנוס או פטור הא לא דמי הכא הרי יאמר שרוצה לכנוס אם תבא למקומו וכיון שאירסה ולא נשאה יש לה לבא שם למקומו אחריו ואע"ג דפר"ת בספר הישר דכל ההיא מילתא דג' ארצות לנשואין לכפיית האיש איירי שאם נשאה באחת מארצות האלה והיא מקום דירתו אין כופין אותו לצאת משם וכ"ש אם נישאת באחד מארצות והיא מקום דירתה ומולדתה שיפה כח האשה יותר ואינו יכול להוציאה משם^תצ"ל ופי' ההיא. כההיא דכתובות ג' ארצות לנשואין כו' אם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאה ביהודה שהוא מקומו אין מוציאין את האיש ממקומו לילך אחריה לגליל כיון דיהודה וגליל הם ב' מלכיות ואין שיירות מצויות מזו לזו ואין יכול לידע ניהוג אנשי^אצ"ל מולדתה. מולדתו אין כופין אותו להניח מקומו כיון דשם נשאה אבל נשאה בגליל כופין אותו לצאת וגרס אותו שע"מ כן נשאה ואם האיש והאשה ממקום אחד ביהודה אע"פ שנשאה בגליל כופין אותו לצאת מגליל ואפי' מעיר לכרך ואם האשה מכרך והאיש מעיר או איפכא ושניהם ביהודה והוא נשאה בעירו אין האשה יכולה לכופו להניח מקומו כיון דב' המקומות אינן שוין והוא נשאה בעירו וכ"ש אם מקומותיהן שוין כרכין או עיירות כופין האיש לעזוב מקומו אע"פ שבמקומו נשאה שנא' והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל (כתובות ד' ס"א.) ועוד עולה עמו וכו' (שם) ודרכו לחזור אחר אבידתו (קידושין ד' ב':) ועוד האיש יכול לילך ולראות אוהביו מה שאין כן באשה דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה וההיא דירושלמי מפר"ת מתני' כשהיה ביהודה ונשאה בגליל בגליל ונשא אשה ביהודה פי' שהוא מיהודה ונשא מגליל בגליל^בט"ס הוא ושורה דלקמי' נקטי'. (ונשא אשה מיהודה ביהודה) אין כופין^גתשובת מיימוני להלכות אישות סי' כ"ח. אותה לילך אחריה לגליל או מגליל ונשא אשה מיהודה^דצ"ל בדין אחד. בגליל. אבל מיהודה ונשא אשה מיהודה בגליל ונשא אשה בגליל כופין אותה לצאת מגליל ואין כופין אותו לצאת מיהודה וע"כ פי' ר"ת שפי' בכפיית האיש מיירי וכן שאר כל הגאונים ושוב מצאתי בספר רבי' משה בר מיימון ז"ל כדברי שפי' לעיל וזה לשונו (פי"ג מהל' אישות הל' י"ז.) וערי יהודה לנשואין ג' ארצות הן יהודה ועבר הירדן וגליל איש שהוא מארץ אחרת ונשא אשה מארץ אחרת כופין אותה ויוצאת עמו לארצו או תצא בלא כתובה שעמ"כ נשאה אע"פ שלא פי' אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה ממדינה למדינה מכפר לכפר באותה הארץ עכ"ל. ואחרי שרוב הגאונים פירשו כך דבכפיית האשה מיירי מי יעבור על דבריהם לכופו להוציאו ודאי היכי דהבעל היה רוצה לכוף את האשה לא היינו כופין אותה הואיל ונפיק מפומי' דר"ת דמספיקא עבדינן לחומרא וכבר נעשה ששלחו ממיידבורק לצרפת אצל מה"ר שמואל בר שלמה שהבעל היה חפץ לכוף את אשתו לילך אחריו ומורי היה חולה באותה שעה ולא היה יכול לכתוב והראה לי תשובת ר"ת וצוה לי להעתיקה להם וחתם עליה דכיון דהוי פלוגתא דרבוותא עבדינן הכא לחומרא והכא לחומרא ודקדקתי בירושלמי (כתובות פ"ג הל' י"א.) ונ"ל דיפה כח הבעל מכח האשה דגרס התם הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות היא רוצה והוא אינו רוצה אין כופין וכו' אלמא דיפה כח הבעל מכח האשה ודלא כר"ת^הצ"ל לחמיו וחמיו. ותו דבגמ' דידן דפ"ב דכתובות (ד' ק"י:) תנא דכיפין^וצ"ל מעיד. אותה לעלות כמו שכופין^זבהכ"י ליתא וט"ס. אותו לעלות וי"ל דההיא מיירי בזמן שבית המקדש קיים דאז היתה מצוה לדור טפי בירושלים מבארץ ישראל וההיא דתוספתא מיירי בזמן הזה ועוד חוזרני לעיל דאפי' פסק הבחור בעצמו לבא שמה אחרי שגם חמיו פסק לו כמה ענינים ולא קיים לו נראה שבטל לגמרי גם זה שפסק לבא שמה אין כופין אותו^חצ"ל אותה. (והשתא נמי אין כופין אות') ואפי' ארמון מודה הכא לרבנן שתצא ממקומה ללכת אחריו או תשב עד שתלבין ראשה דע"כ לא פליג אדמון אלא היכי דאינו חפץ לכנוס כדמשמע לישנא דת"ק חשב עד שתלבין ראשה וכן מוכח מדברי אדמון עצמם מדקאמר מה אני יכול לעשות כלומר וכי יש לי לישב עגונה אבל הכא תלך^טצ"ל אותה. אחרי ולא תתעגן ואפי' את"ל דאדמון פליג נמי אהא וכי תימא א"כ לאשמועינן רבותא טפי דאפי' כה"ג דלא בעי לעגנה לגמרי הדין^יבכ"י לן וט"ס. עמו מ"מ כיון שהוכחתי דפלוגתייהו איירי כגון שבא לעגנה ואינו חפץ לכונסה כלל כמו שמשמע לישנא דמתני' כדפ' נהי דאדמון פליג בו וכיוצא בו כגון בנידון שלפנינו הא אמרינן בגמ' דהלכה כמותו ולא בכיוצא בו (שם ד' ק"ט.) ופר"ח דאפי' בדין הדומה אין הלכה כמותו אלא במאי דאיירי בהדיא במתני ותו לא הבו דלא לוסיף עלה. כי ההיא דפ' כל הנשבעין (שבועות ד' מ"ח:) דאין אדם מוריש שבועה לבניו מסיק עלה נמי הבו דלא לוסיף עלה וטעמא רבא^כצ"ל לאביי דדוקא היכי דבעי לעגנה מסתבר טעמא דאדמון אבל הכא מאי חזית דדמא דידה סומק טפי דילמא דמא דידי' סומק טפי ועוד דרגלים לדבר שכל הימים שהיה שם מתנוול והולך וטלטולא דגברא קשי מדאיתתא (סנהדרין כ"ה.) ויש מרבותינו שכתבו שיש לכופו ללכת אחריה אפי' ממתא למתא משום כבודה בת מלך פנימה ולא ידענא מאי היא הלא גם בימי חכמי התלמוד היו כבודות וצנועות מעתה ואפ"ה אמרינן דכופין אותה לצאת היכא דהיה מיהודה ואירס אשה בגליל וכ"ש אי חשיבי מקומו ומקומה כיהודה ויהודה דכופין אותה ועוד כתבו דגנותא דגברא^לצ"ל ביהודה: גרע מדאיתתא ולהכי כייפינן לי' לגרש ולא לה לביישה שתלך אחריו למקום רחוק גם זו פליאה בעיני הלא גם בימי חכמי התלמוד הוה שייכא הא מילתא ואפ"ה לא אשגחו ואמרו לה כדפ' גם מה שכתבו עולה עמו ואינה יורדות עמו הלא חמיו פסק לו לנדוניא ממון גדול ובאותו ממון יאכילנה וישקנה וילבישנה כחשובות שבמשפחתה ועוד אם יספיק לה בדברים השוין בבנות משפחתה אע"ג דלא יספיק לה כמו שהיו לה בבית אביה צריכה לקבל כדאמר פ' המדיר (כתובות ד' ע':) במספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים עד לא צריכא דרגילא בהו בי נשא וקא^מצ"ל מיתדר. מגלגל בהדה דאמר לן עד האידנא דלא אדרתן וכו' ופר"ח דאע"ג דאינה יורדות עמו ה"מ שבנות משפחתיה שוות אבל בהנך דברים קטנים דרגילא בהו בי נשא לפי שהוא עשיר אבל בני משפחתה נמי שאין להם עושר אלא כמו שיש לבעלה אין רגילות באותם דברים קטנים הלכך יש^נצ"ל איתדר. להתגלגל עמו כי הויא בהדיה וכשאינה עמו יש לה להתנהג^סצ"ל אמרינן. (לה באמנה עמו) כמו שהיתה בבית אביה. ועוד חוזרני לפ' התוספתא והירושלמי בענין אחר וה"פ התוספתא בד"א שהיה מיהודה ואירס ביהודה לא מיבעי כמו כן אם נשאה ביהודה שאין כופין אותה לצאת משם אלא אפילו נישאת במקום אחר ושוב חזרה ליהודה אין מוציאין אותה משם משום דבתר אירוסין אזלינן ואיכא למימר דהנשואין הוי על דעת האירוסין אבל היה מיהודה ואירס בגליל פי' שקידש ע"י שליח ששלח שם לקדשה לא מיבעי אם נשאה ביהודה או בעבר הירדן ושוב חזרה לגליל שכופין אותה לצאת ליהודה אם הוא חפץ להיות ביהודה שהוא מקום האירוסין וע"מ כן נשאה שתחזור למקום האירוסין כשירצה אלא אפי' נשאה בגליל כופין אותה לצאת ליהודה כשירצה כיון דבשעת שאירסה היה ביהודה ולא הלך הוא בעצמו שם לקדשה ומסתמא על דעת כן קידשה שתלך אחריו למקומו כי טפילה לו ונגררת אחריו ולא הוא נגרר אחריה וההיא דירושלמי יש לפרש מתני' כשהיה מיהודה ונשא אשה בגליל פי' הלך לשם וקידשה ונשאה ואפי' קידשה סתם לחוד אע"ג דלא נשאה עדיין אין כופין אותה והא דנקיט^עבהכ"י דן ט"ו וט"ס. לאשמעינן דאיירי כגון שהוא עצמו הלך שם דומיא דנישואין דאי אין לעשות ע"י^פצ"ל לה. שליח ובתוספתא דקתני אירסה משום דאיירי כששלח אצלה שלית וקידשה וסוף דבר אין לכופו לילך אחריה ואפילו לפי תשובת ר"ת יכול להיות דאין כופין כיון דלא קידשה^צצ"ל נתרצה. בעצמה אלא על ידי שליח דלמא כהאי גוונא חשיב כמו היה ביהודה ואירס ביהודה דאין כופין כדאיתא בתוספתא וכ"ש לדברי שאר הגאונים שמפרשים ההיא דכתובות בכפיית האשה דאין כופין^קצ"ל מצא. אותה מטטם דפריש' לעיל. מה ענין תבע לחלוץ^רצ"ל ודלא כרב ושמואל וכ"ש דשמא כו'. ואולי דתיבת ורב ושמואל ט"ס שהי' כתוב וכ"ש ודימה המעתיק שהוא ור"ש וכתב ורב שמואל. אין נזקקין לו (כתובות דף ס"ד. וע"ש בתוס' ד"ה תבע.)^שליתא בהכ"י וט"ס. שהניחו לכאן אין נזקקין אצל גדול למכפיי'^תצ"ל ופי' ההיא. הוא מסרב ואינו חפץ לא לחלוץ ולא לייבם אבל הכא הרי חפץ לכנוס במקומו וכיון דאית לה לצאת אחריו כדפ' א"כ למה יכפוהו שלא כדת אפי' אם היתה באה מחמת טענה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה הא אמר אנא קאימנא ומזומן לכנוס כלום חילקו חכמים בין עניה לעשירה. מאיר בר' ברוך שיחי':