שו"ת מהרי"ק ק׳Teshuvot Maharik 100
א׳ואשר הוקשה לך על דברי רבי משה מה ראה (א) לפסוק לעניך ברכת כנוי כרבי חייא נגד שמואל ובענין שומע מן הגוי כשמואל נגד רבי חייא לע"ד נראה דודאי היכא שלא היה לו ראיה לפסוק כשמואל לעולם יפסוק כרבי חייא נגדו דהא קיימא לן דעד אביי ורבא קיימא לן הילכתא כדברי הרב נגד התלמוד (ב) וכל שכן הכא דרבי חייא רביה דרב הוה ורב הוה גדול משמואל כדמוכח בכמה מקומות ואם כן מן הראוי הוא שיפסוק לענין ברכת כנוי כרבי חייא ועוד שהרי הירושלמי מוכיח כן שקורעין על הכנויין דקאמר התם ר' שמעון בן לוי הוה קא מהלך באסרטיא אזדמן ליה חד כותי והוה מגדף והוה קורע וכו' עד הדא אמרה שקורעין על הכנויין ושקורעין בזמן הזה עכ"ל הירושלמי ובהכי סלק שמעתתא התם שקורעין על הכנויין והוא דבר ידוע שרבינו משה רגיל לפסוק על פי הירושלמי יותר מכל הפוסקים הידועים אצלינו ואפי' במקום שאין תלמודינו מוכיח כדברי הירושלמי לפעמים יפסוק כמותן היכא שתלמודינו מעמיד משנה או ברייתא בשינוי דחיקא והירושלמי מפרשא בפשטא תופס לו שיטת הירושלמי כ"ש וכל שכן הכא דאדרבה תלמוד שלנו מוכח שקורעין על הכנויין דהא מסתמא הלכתא כרבי חייא לגבי שמואל כדפי' שיש לומר שרבינו משה הולך אחר שיטת הירושלמי. וכן מצאתי בתו' שיטה בפ' ארבע מיתות וזה לשונו השומע הזכרה כו' חייב לקרוע נראה דהלכה כר' חייא דאומר דאף בכל השמות חייב לקרוע וכמדומה לי ראיתי בירושלמי ריש לקיש הוה רכיב חמרא שמע חד דהוה מגדף וקרע מניה כו'. עכ"ל התוס' אלא שמביאור הך עובדא שהבאתי למעלה אך לא באותו לשון גם לא מבואר כל כך שיפסוק כרבי חייא כאשר הוא בירושלמי אשר לפני כאשר העתקתי לעיל הלשון ומכל מקום מדבריהם למדנו שהלכה כרבי חייא בהא. ומה שפסק רבינו משה כשמואל בענין כותי המברך נראה לע"ד דסבירא ליה לרבינו משה דסוגיי' התלמוד בפ' ד' מיתות על כרחך כשמואל אזלא דפריך התם וכי נמי קרעו בשעה ששמעו מאי הוי הא שמעי השתא לא ס"ד כו' עד המלך קרע והם לא קרעו והקשה בתוס' טו"ך וזה לשונו המלך קורע ותימא היאך אמרו למלך מה ששמעו בפי' הא גבי עדים תנן כל היום היו דנין את העדים בכינוי עכ"ל התו' ואין מתרצים כלום. והנה בתוס' שיטה הקשה ג"כ זאת הקושיא ותרצו וז"ל דרב שקה ישראל מומר היה ובאותו אמירה גמרו את דינו לכשימצאוהו עכ"ל התו' שיטה למדנו מתוך תירץ זה שתלמודינו סובר דרב שקה ישראל מומר היה וא"כ ממילא שמעינן דהלכתא כשמואל דאומר דאין קורעין על ברכת כותי דסברא הוא דאפי' רבי חייא לא דחק לו' שקורעין על ברכת כותי אלא משום דיליף לה מההיא דרב שקה וכן משמע בהדיא מתוך הירושלמי דגרסינן שם מהו לקרוע על קללת כותי מ"ד רב שקה כותי הוה קורעין ומאן דאמר רב שקה ישראל הוה אין קורעין עכ"ל הירושלמי הרי לך בהדיא דבההיא דרב שקה תליא מילתא וא"כ מדחזינן דסבר תלמוד דידן דישראל היה ממילא שמעינן דאדחי ההיא דר' חייא ואין קורעין זו היא סברת רבינו משה לפי הנראה לעניות דעתי וכ"ת א"כ דמ"ד קורעי' על ברכת כותי ע"כ סוב' דרב שקה כותי הוה היאך יתרץ הקושי' שהקשו התו' היאך אמרו למלך כו' דאע"ג דכותי מוזהר על ברכת השם פשיט' שלא היו דנין את הכותי נראה לעניות דעתי דמאן דאומר כותי הוה יסבור דודאי לא אמרו אליקים וחביריו ברכת השם בפי' אל חזקיהו כאשר שמעו אלא שפירשו לו סתם שבירך השם מיוחד וכי תימא א"כ למה קרע חזקיהו יש לומר דסביר' ליה שקורעין אע"ג שלא שמע הברכה כאשר יצאתה מפי המברך וכן משמע בירושלמי דאין העדים צריכים לומר אלא אותו השם שאמרתי לפניכם אותו קלל וכן קלל והדר מסיק עלה שמע מינה מכיון שהיו יודעים משעה ראשונה שהוא שם המיוחד שהוא צריך לקרוע משמע שהוא ר"ל דמה ששנינו שאומר לגדול אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר דלאו דוקא מה ששמע שיוציאו הברכה מפיו אלא שמזכיר שם המיוחד ואומר להם אותו השם כו' אותו קלל וכן קלל וא"כ לא קשי' מידי מה שהקשו התוס' דמדברי הירושלמי למדנו שאפילו לא הזכירו שם המיוחד בפירוש אלא שיודעין שבירך שם המיוחד שחייבין לקרוע משעה ראשונה וא"כ נוכל לומר שאליקים וחביריו לא הוציאו מפיהם שם המיוחד כלל אלא שאמרו למלך בסתם שרב שקה בירך שם המיוחד כו'. ומשום הכי קרע וכ"ת אם כן מה מקשי התוספות ומנלן לרבינו משה שהתלמוד שלנו יסבור דרב שקה ישראל מומר היה שמתוך כך יפסוק כשמואל כמו שפירשתי לעיל. יש לומר דדעת התוספות ורבינו משה הוא דע"כ תלמודינו סובר שהעדים צריכין להוציא הברכה מפיהם בפירוש כאשר נאמרה מפי המברך כדמשמע פשט המשנה דקתני אומרים לו אמור מה ששמעת בפי' כולי מדפריך תלמודא וכי נמי קרעו משעת ששמעו מאי הוי והא קא שמעו השתא ולמה הוצרך פסוק להוכיח דאין חייבין לקרוע ואם איתא דסבירא ליה התלמוד כדברי הירושלמי מאי פריך וקרא למה לי פשיטא דמאחר שאין אומרים הברכה בפירוש כאשר שמעו שאין חייבים לחזור ולקרוע שדי להם בקריעה ראשונה וכי לעולם חייבים לקרוע כל זמן שיזכירו הדבר אלא ודאי פשיטא דסבירא ליה לתלמוד דידן שהעדים צריכים לומר בפירוש הברכה כמו ששמעו לא פחות ולא יותר ולכך הוה בעי למימר שהם חייבים לחזור ולקרוע אי לאו קרא וכן משמע לישנא דקאמר דהא קא שמעו משמע שהם מוציאים הברכה מפיהם בפירוש וזה ברור לכל מבין. וכי תימא אכתי תקשה דנימא דעל כרחך לא פליג תלמוד על הירושלמי אלא לענין הודעת העדים דודאי סובר שאין יכולין לחייב המגדף אלא על פי עדות ברורה דאין בית דין למדין מן הכללות כדי לדון נפשות אבל לעולם אימא לך דלעניין חיוב קריעה על השומע דאין צריך אלא שידע דרך כלל שברך שם המיוחד דבזה מודה התלמוד לדברי הירושלמי. ולעולם אימא לך דשפיר סובר תלמוד דידן דרב שקה כותי הוה כדברי רבי חייא ואליקים וחביריו לא הוציאו הברכה מפיהם ואפי' הכי קרע המלך והדרה קושיא לדוכתיה מאי מקשה תוספות ומנלן לרבינו משה לפסוק דלא כרבי חייא יש לומר דיש להם כח לתוספות ולרבינו משה דע"כ תלמודינו לא סבירא ליה הכי דאם כן יקשה היכי מוכח על העדים המעידים בב"ד שאין צריכין לקרוע מדלא קרעו אליקים וחביריו נימא דמשום כך לא קרעו שלא הוציאו הברכה מפיהם אבל היכא שהם מוציאים הברכה מפיהם כאשר אומר המברך כגון עדים הבאים להעיד בבית דין כדי לחייב המברך מיתה דלא סגי דלאו הכי לדברי תלמודינו כדפיר' לעיל לעולם אימא לך שהם צריכים לקרוע דהא שמעי השתא כדפריך תלמודא. וכי תימא גם לתלמוד עצמו יקשה מנא ליה דאליקים וחביריו הוציאו הברכה מפיהם נימא דלא הוציאוה בפירוש ומשום כך לא קרעו דמי לחשם שרב שקה ישראל מומר היה ואפילו אם תימצי לומר דישראל מומר היה מי אומר שבאותה שעה גמרו את דינו כדכתבו תוספות שיטה. יש לומר דפשיטא דמייתורא דקרא קא דייק דכתיב ויקרע המלך וסבירא לתלמודא דידן דלא הוה למיכתב אלא ויקרע את בגדיו דהא ברישא כתיב ויהי כשמע חזקיה וגו' וכן כתבו תוס' שיטה דמייתורא דהמלך קא דייק דהם לא קרעו ומאחר דמייתורא דקרא קא דייק א"כ פשיטא דעל כרחך הוציאו הברכה מפיהם דאי לא הוציאו לא הוה אצטריך קרא לאשמעינן דהם לא קרעו דפשיטא דכשאין מוציאין הברכה מפיהם דסגי להן בקריעה שעשו כבר גם בלא שום קרא כדפי' לעיל ומכל מקום לדברי רבי חייא והירושלמי אין להקשות דלשתוק מהמלך כיון דמיותר הוא. דפשיטא דאיכא למימר דליתלהו הא יתורא ולא מיתר להו כדאשכחן בכמה מקומות בתלמוד דמר דריש חד יתירא ומר לא מייתר ליה ואפי' בתורת משה כל שכן בדברי הנביאים אי נמי מוקמי לדרשא אחריתי ולפי מה שאמרנו דמצינו לאוקמי קרא לדרש' אחריתי אתי שפיר מאי דקשיא לי טובא בסוגיא דהתם בפרק ארבע מיתות שהרי על משנתינו דקתני התם והדיינים עומדים על רגליהם וקורעים ולא מאחין כו' קא מפרש תלמודא ואזיל ראשון ראשון כסדר המשנה עומדין מנלן ואומר והדר קורעין מנלן כו' והדר דלא מאחין מנלן א"ר אבהו כולי והדר מייתי תלמודא ברייתא דקתני אחד שומע ואחד שומע מפי שומע חייב לקרוע כו' והשתא קשיא לי דהך ברייתא דאיירי בדיני קריעה הוה ליה לאתוייה אההיא דקורעין דמוכח לה מדכתיב ויבא אליקים ששם מדבר בענין חיוב הקריעה עצמו ושם הוה שייך לומר דאחד שומע וכו' ולא גבי דין דאין מאחין דלא מיירי בחיוב הקריעה עצמה אלא בענין עמידתה על עמדה ומה ענין הך ברייתא לכאן אבל לפי מה שפיר' דרבי חייא מוקי לה להאי קרא לדרשא אחריתי אתי שפיר דשייכא ממש בתר דשמעינן דאין מאחין דאי לאו הכי מודו כולי עלמא דקודם שהיינו אומרים שהעדים אינם חייבים לקרוע ואע"ג דשמעינן השתא הוה מוקמינן לקרא בדרשא אחריתי כדמוקי ליה רבי חייא דבשלמא כשאין רשאין לאחות הקריעה הרי הקריעה עומדת לעולם בהויתה ומשום כך אין העדים צריכים לחזור ולקרוע שכבר קרעו קרע שאין מתאחה ולא נסתלק מעשה ראשון אבל אם היינו אומרים שיכולין לאחותו אעפ"י שעדיין לא נתאחה מכל מקום משעת גמר הקריעה כבר נסתלק המעשה כיון שהרשות בידם לאחותו ואם כן אין סברא כלל לומר שלא יתחייבו העדים לחזור ולקרוע כשמוציאין הברכה מפיהם כדפריך תלמודא והא קא שמעו השתא וקודם שהיינו אומרים שלא יתחייבו העדים לחזור ולקרוע היינו מעמידים הפסוק לדרשא אחריתי כדמוקי ליה ר' חייא ומשום הכי מייתי לה ממש בתר דאסיק דאין מאחין ועומדין לעולם. גם לפי מה שפי' דאית ליה לשמואל דאין קורעין על ברכת כותי מההיא דרב שקה הוי אתי שפיר טובא מאי דקשיא לי נמי אמלתיה דשמואל אמאי לא מייתי לה לעיל גבי חייבי הקריעה עצמו כמו שהקשתי על הברייתא אבל לפי מה שפירש דברייתא צריכא להיות מקומה כאן וגם חיליה דשמואל מההיא דרב שקה כדפירש לעיל אתי שפיר שנקבעה ההוא דשמואל אחר הברייתא דמיניה שמעינן דעל כרחך דרשינן יתורא דקרא כדפירש' התו' דאם לא כן לא מתרצא ברייתא דאומר דאין העדים חייבים לקרוע ומדדרשינן יתורא דקרא אם כן שמעינן דעל כרחך הוציאו הברכה מפיהם כאשר שמעו מפי רב שקה דאם כן קשה למה הוציאו מפיהם כדמקשים התו' וצריך לומר שישראל מומר הוה והיינו דהוקבעה דבר דשמואל הכא משום דמסיק ואם תאמר רב שקה ישראל מומר הוה דאי לא הוה שמיע ליה דישראל מומר הוה מכח הברייתא כדפירש לא הוה אמר ליה שמואל מנפשיה כן נראה לע"ד ליישב דעת הרב והתוספות ושיטת הסוגיא לפי דבריהם ואם שגיתי הבן לי ועשית עמדי חסד: (ג) ועל ענין קושית עיר הנדחת טמנתי ידי בצלחת ונהפכו צירי עלי כבשר בקלחת כי קשתה עלי כספחת ואיך אשיב תשובה נצחת את כל ונכחת והלא הלכה רווחת. שהראב"ד שהיה סוקר התלמוד בסקירה אחת בורר וזורה כבמזרה ורחת. ואמר שהלכה זו מקופחת שהרי השיג עליו בזה וז"ל א"א זה שבוש דלעולם אין עושין ג' ערים נדחת לא בבית דין אחד ולא בשלשה ולא במקום אחד ולא מרוחקות כגון יהודה וגליל עכ"ל הראב"ד ומכל מקום מוטל עלינו חובה לישב דעת רבינו משה כל עוד שנוכל. ולע"ד נראה שדעת רבינו משה הא דלא פליגי רבי יוחנן וריש לקיש במרוחקות אלא במקורבות דריש לקיש סובר דאף ע"ג שהם מקורבות כיון שאין במקום אחד כגון שלשתן ביהודא או בגליל עושין דיהודא אין ממעט ע"י גליל ולא גליל ע"י יהודה שהרי בכל דבר הם חלוקים זה מזה כדאמרינן שלשה ארצות לנשואין יהודא וגליל כו' וכן לענין מחאה בפרק חזקת הבתים (דף יז) ואמרינן נמי התם ובכתובות (דף לח) סתם יהודה וגליל כשעת חרום דמי וכן בכמה מקומות בתלמוד מוכיח דמיהודה לגליל לא שכיח שיירתא וגם מקפידין זה על זה והיינו דאומר ריש לקיש לא שנו אלא במקום אחד כלומר שהן כולן ביהודה או בגליל אבל בשתים כלומר שתים ביהודה ואחת בגליל או בשלשה מקומות כגון יהודה וגליל ועבר הירדן עושין ועלה קאתי רבי יוחנן לפלוגי ואומר דלעולם אין עושין משום קרחה כלומר במקום דשייך לומר קרחה כגון שאינן מרוחקות ואף על גב שאינן במקום אחד אלא עומדות על הספר שבין יהודה וגליל והאחת ביהודא והשתים בגליל או בהיפך כיון שהן מקורבות אין חלוק המדינות מועיל בזה ומכל מקום יש לחוש משום קרחה אבל בהיותו מרוחקות דאז לא שייך למיחש לקרחה עושין דרבי יוחנן אדריש לקיש קאי ור"ל לא דבר במרוחקות אלא בשינוי המקומות דבר וכן פי' רש"י דמילתא דריש לקיש דשנים או שלשה מקומות כו'. דהיינו כגון יהודא וגליל וזה הוא סיוע לדברי וגם תדע דכן הוא דרבינו משה מחלק בכך ולא ירד כלל לפסוק כלל כריש לקיש שהרי אינו תופס כלל לשון ריש לקיש שר"ל לא תופס לו לשון רחוק וקרוב כלל אלא אומר לא שנו אלא במקום אחד כו' אבל בשתים או ג' מקומות כו' ורבינו משה תלה ההיתר ברחוקות ולא הזכיר מקומות. וכ"ת מכל מקום יקשה מי דחקו לרבינו משה לחלוק בכך ומנלן דמרוחקות עושין נראה לע"ד דלישנא הברייתא קשיתיה דקתני אין עושין ג' עיירות מנודחות כו' אבל עושין שתים כגון אחת ביהודא ואחת בגליל משמע הא שתים ביהוד' אין בגליל או עושין וכל שכן שתים ביהודה ואחת בגליל והדר קתני סיפא אבל שתים ביהודא ושתים בגליל דמשמע הא שתים ביהודא ואחת בגליל עושין וכ"ש ב' ביהודה או שתים בגליל דלא משמע ליה לרבינו משה שיהיה הפירוש דשתים ביהודה ושתים בגליל כלומר שתים ביהודה או שתים בגליל דאם כן ליתני אבל שתים ביהודא או שתים בגליל כו'. או ליתני אבל שתים ביהודא או בגליל אין עושין כו' אבל מדלא קתני או וקתני שתים ושתים וכו' משמע ליה דדוקא קתני ואם כן קשיא סיפא לרישא אלא על כרחך צריך לומר דהכי פי' דברייתא אין עושין שלשה עיירות מקורבות מנודחות כו' אבל עושין שתים שתים כגון אחת ביהודא ואחת בגליל ואפילו שאין מרוחקות אלא מקורבות כגון אחת על ספר מכאן ביהודה ואחת על הספר מכאן בגליל ולעולם במקורבות ודוקא שתים אבל שלשה במקורבות לא אבל מרוחקות כגון אחת בדרום יהודה ואחת בצפון יודא ואחת בצפון גליל עושין אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין אפילו מרוחקות והיינו שכתב רבינו משה דאין בית דין אחד לכל הפירושים עושה שלשה עיירות מנודחות ואפילו חלוקות למקומות כגון יהודא וגליל כר' יוחנן כיון שאין מרוחקות זו מזו אבל שתים עושין אם חלוקות למקומות אבל כשהן מפוזרות דאז לא שייך משום קרחה עושין אפי' שלשה מדיוקא דברייתא כדפי' לעיל. ואין להקשות סוף סוף מנא ליה לרבינו משה דבית דין אחד עושין שלשה עיירות מנודחות במרוחקות נימא דהא דקתני בברייתא אבל אין עושין שתים ביהודא ושתים בגליל דמשמע הא שלשה עושין כדפי' לעיל דהיינו דוקא בשלשה בתי דינין כדמספקא ליה לרב דנראה לע"ד דרבינו משה דייק לה מדאומר התם זמנין אומר רב לא שנו אלא בבית דין אחד כו' וזמנין אומר רב דאפילו בשלשה בית דין אין עושין משום קרחה משמע דאי לאו טעמא דקרחה לית דין ולית דיין דאיכא למימר דבשלשה בתי דינין אפי' טובא נמי ומאחר דבמרוחקות לא שייך קרחה כדס"ל לרבינו משה וכדפירשתי לעיל ואם כן ע"כ ברייתא דקתני אבל שתים ביהודא ושתים בגליל אין עושין ע"כ בב"ד אחד קא מיירי דאי בשלשה בית דין עושין אפילו טובא נמי במרוחקות כדפירשתי לעיל. ואשר תמהת על אשר נתפרדה החבילה מדגים וחגבים לא ידעינן מה תיוהא דידך דפשיטא שרבינו משה דקדק מתוך לשון התלמוד שמקשה דגים נמי כו' ולא הזכיר חגבים כאשר כתבת ופשיטא דסברא הוא לומר דקים ליה לתלמודא דשליח לא ממליך עלייהו בשום מקום דרחוקים הם ממין בשר יותר מדגים ואי משום שהוצרכו הפוסקים להביא ראיה עליהם שאין טעונין שחיטה ואע"ג דדגים תלוהו רחמנא באסיפה פשיטא דהיינו משום שהם מן יבשה והוה ס"ד לחייבו בשחיטה משום האי טעמא כדתניא עבור גלילאה בהמה שנבראה מן היבשה וכו' כדאיתא בפרק שני דחולין (דף כז) אבל לענין הדמות לבשר יותר קרובים דגים מחגבים לכל הפחות לענין נדרים שהולכין בהם אחר לשון בני אדם:
1