שו"ת מהרי"ק ק״גTeshuvot Maharik 103
א׳על אודות האשה שהלך בעלה למדינת הים וילדה לסוף אחד עשר חדש אחרי לכתו (א) נראה לעניות דעתי שהולד כשר והאשה מותרת לבעלה מדגרסינן בפר' הערל (יבמות דף פ) דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים אשתהו עד תריסר ירחא שתא ואכשרינהו וכן פסק הרמב"ם וכן פסק רבינו מאיר כמו שכתבו ההגהות מיימוניית בשמו אף על גב דהתם מוקי רבה תוספאה כרבן שמעון בן גמליאל דמחשיב בן שמנה בר קיימא בהשהה שלשים יום כשאר ולדות משום דאמרינן האי בר שבעה הוא ואשתהויי אישתהי וכתבו שם התוספו' לתירוץ אחד דאין הלכה כרשב"ג בבן שמנה כולי מכל מקום כדי הוא רבינו משה בר מיימון לסמוך עליו וראוי הוא להכריע כאחד משני התירוצים האחרים אשר תרצו שם התוספות דלפי אותה התירוצים מתוקם שפיר רשב"ג אליבא דהלכתא אפילו בבן שמנה ועוד שהרי כתב הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם שיסד וז"ל מת לאחר שלשים כגון לשלשים ואחד הרי זה הוא כחתן שלם דקיימא לן כרשב"ג כל ששה וכו' והאי דאיתייליד בשמנה אמרינן האי בר שבע' הוא ואשתהויי אשתהי והכי איתא בפ' הערל (שם) עכ"ל הרי לך בהדיא שפוסק כרשב"ג וכ"ש כרבה תוספאה דעדיף מינה כאשר אבאר בעזרת הש' ועוד שהרי נראה לע"ד דאפילו לדברי אותו התירוץ שתרצו שם התוספות דלית הלכתא כרשב"ג בבן שמנה כולי מכל מקום הלכה כרבה תוספאה דעבד עובדא ואכשריה עד י"ב חדש דמעשה רב ועוד דלישני תלמודא דקאמר כיון דאיכא רשב"ג דקאומר משתהי כרבים עביד משמע דהלכתא כוותיה דכרבים עבד דפשיטא שיש לחלק ולומר דאע"ג דאין הלכה כרשב"ג בבן שמנה התם הוא דאיכא למימר רוב היולדות אינם יולדות לשבעה אלא לתשעה ואפילו היולדות לז' רובן יולדות בלי שהוי ונמצא היולדות בני קיימא לשמנה הוי מיעוטא דמיעוטא דפשיט' דאין לומר דאדרב' רוב היילדות ולד מעליא ילדן כלומר בני קיימא שהרי כתבו התוספו' בפ' החולץ (יבמות דף לו) דמעוט נפלים הוי מיעוט המצוי ולכך אין יוצא מתור' נפל לרשב"ג אלא אם כן שהה שלשים יום. ועוד דמשום הכי איכא למימר דאין הלכה כרשב"ג בבן שמנה מדחשיב ליה בר קיימא דהתם טעם גדול יש בדבר דודאי נראי' דברי חכמים בזה שהרי רוב ילדות רגילין להשתהות במעי אמו עד תשעה חדשים וגם רגילין להשתהות יותר וזה שנולד לשמנה אם כן הוא שהוא בר קיימא ע"כ הוא מאותן המקדימי' להולד ולא מהמאחרים מדלא המתין עד תשעה חדשים כדרך כל הולדות וא"כ דוחק גדול הוא שהוא בן שבעה ואשתהויי אשתהי עוד חודש ימים במעי אמו שהרי אדרבה הוא מן המקדימים ולא מן המאחרים אפי' מה שרגילות להשתהו' דהיינו עד תשעה חדשים והאיך נאמר דאשתהא מה שאין רגילן להשתהות עד שמנ' ובמה שרגילות להשתהו' דהיינו בני שבעה דאין רגילות להשתהות דהיינו עד תשעה לא נשתהא הרי אלו כשני הפכים בנושא אחד ומשום כך איכא למימר דלית הילכתא כרשב"ג בבן שמנה דמחשבין בר קיימא אלא אית לן למימר דנפל הוא וראוי היה להולד לסוף תשעה חדשים כדרך שאר ולדות אלא ששגרתו אמו בלא עתו. אבל בבן עשרה או בבן אחד עשר שפיר מצינו למימר דהלכתא כרבה תופס' דנימא שולד הוא מכת המאחרים להוליד שהרי אין לנו טעם בהיפוך כאשר ישנו בבן שמנה כדפרשתי' ועוד בר מן דין ובר מן דין בשלמא גבי הא דרב' תוספאה אית לן חזקה דמסייע דודאי אית לן לאוקמי בחזקת צדקת שאינה מזנה תחת בעלה להעמידה בחזקת היתר לבעלה ומשום הכי אית לן למתלי באשתהוי אשתהי כדי שנעמידנה על חזקתה אבל בבן שמנה לא שייך למימר האי ולכך איכא למימר דהלכתא כרבה תוספאה אפילו לא יהא הלכה כרשב"ג בבן שמנה והא דקאמר התם כיון דאיכא דרשב"ג דאומר משתהי כרבים היינו מק"ו דכיון דקאמר רשב"ג דמשתהי אפילו בבן שמנה כל שכן בההיא דרבה תוספא' וכדפיר' לעיל. ודע שכן הוא שיש לחלק בין דרשב"ג בבן שמנה ובין ההיא דרבה תוספאה וכדפי' לעיל בשלשה דרכים. דאי לא תימא הכי לא אתי שפיר הא דקאמר התם אלא הא דעבד רבה תוספאה עובדא כו' נימא כר' כו' דמשמע דלא קשיא אלא בתר שינוי' דשני לעיל מיניה ויש לתמוה על זה דהא בלאו הכי שינוי דשני לעיל מיניה הוה מצי לאקשוי נימא דרבה תוספאה כר' וכו' אלא ע"כ צ"ל דאי לא דרבי אבהו דלעיל מינה דאומר דאין עושין מעשה עד שהיו בני עשרים וכולי והוצרכו ע"כ להעמיד בשנגמרו סימני' לא הוה קשה מידי מדרבנן לרבה תוספאה דהוה אמרי דוקא לענין בן שמנה הוא דפליגי רבנן משום דדוחק גדול הוא לומר משתהויי אשתהי כדפי' לעיל בשלשה פנים אבל בסת' ולד בן עשר או אחד עשר חדש ה"א דמודו רבנן. אבל השתא דבעו רבנן היכר כל כך עד שיהא בן עשרים שנה ואפילו נגמרו סימנין אז צריך לומר ע"כ דרבנן דלא כרבה תוספאה שהרי דבר פשוט הוא דיותר יש לנו לומר דאשתהויי אשתהי בבן שמנה כשחיה ששה או שבע' שנים וגם נגמרו סימנין ואפילו לא הגיע לעשרים שנה שהרי חיותו מוכיח עליו דאם כן לא הוה חיי כולי האי משיהי' ראוי לומר בההיא דרבה תוספאה דליכא הוכחה כולי האי ומדלא עבדינן עובדא עד עשרים שמע מינה דרבנו לא כרבה תוספאה אבל אי לאו דרבי אבהו ושנוי דשנינן כשנגמרו סימנין הוה אמרינן דכי פליגי רבנן היינו דווקא בבן שמנה לאח' שחיה שלשים יום דרבנן לא מחזקי ליה כבר קיימא משום דחיה שלשים יום אבל בדרבה תוספאה מודו כדפי'. וכי תימא סוף סוף יצטרך לומר דרבי אבהו פליג אדרבה תוספאה מדפריך נימ' כר' דאומ' משתהי וכו' והרי משמע מתוך אותו התרוץ מתוס' דהלכת' כר' אבהו מדתרצי דלא מצי למימר דהלכת' כרשב"ג דבן שמנה מכח רבי אבהו כו'. יש לומר דודאי אין הלכה כרבי אבהו מכל וכל כלומר במאי דמצריך שיהיה בן עשרים שנה דודאי לא בעינן היכרא כל כך מדרבה תוספא' דע"כ פליג עליה ועבד עובד' ומעשה רב ומ"מ אין לבטל דברי רבי אבהו מכל וכל ולימ' שיהיה כרשב"ג בבן שמנה ולהחזיקו כבר קיימא בשהוי דשלשיס יום אלא אית לן למימר דבבן י"ב חדש סגי להחזיק כבר קיימא או איזה שעור אבל לא יצטרך להמתין עד כ' שנה דהא ליכא למימר מדרבה תוספאה וכדפירש ושלום מאתי הצעיר יוסף קולון בן מהר"ר שלמה זלה"ה:
1