שו"ת מהרי"ק קמ״וTeshuvot Maharik 146
א׳עד מתי אתה פוסח ועם האמת תתוכח. ומושכות כסיל תפתח בדברים שאין בהם לא טעם ולא ריח. שפת אמת תכון לעד עד בלתי שמים עד בלי ירח ושקר אין לו רגלים דליו ממנו כמפסח. אם זינך עליך חרב דחיותך וחנית הלא ספרך כאן חותם תורה חותם תבנית. אחורנית להראות פנים לדבריך ופניהם כלך לדרך אחרת צא מאיצטגנוניס. בחר באמת שהיא אחרונית. ולא בשפת שקר שהיא נגחנית רבצנית. על דבר הציצית בסדין של פשתן אמרתי להשיב על דבריך תחלה בראשי פרקים ואח"כ אציע לך ראיותי אשר אין עליהם תשובה. ראשונה אשר תמהת איך יתכן לאמור בפטורי עשה פטור אבל אסור דדוקא בפטורי עונש כו'. הלא דבר פשוט הוא למבינים דודאי לפירש רש"י דפרק שני דשבת (דף כז) שפירש דב"ש לא דרשי סמוכים והא דלא קתני אוסרים דהיינו משום כלי קופסא וכו'. דודאי לא יתכן לומר בו אבל אסור דהיכי משתמעי שיהא בו שום איסור. אבל לדברי ר"ת שפירש דסדין בציצית חייב מן התורה אפילו לב"ש דכ"ע דרשי סמוכים במשנה תורה כמו שכתבו שם התוס' ופטורים מדרבנן הוא משום כסות לילה או משום קלא אילן פשיטא ופשיטא דאיסורא איכא דלמא יפקיעו מצות עשה של תורה אם לא מפני שראו בו איסור וכדי לעשות סייג לתורה פטרוה שהרשות בידם להעמיד דבריהם בשב ואל תעשה ואפילו לעקור דבר מן התורה כי הכא והיינו שפי' ר"ת דפטורי לגמרי משמע ואפי' מציצית של פשתן והיינו טעמא דגזרו משום כסות לילה או קלא אילן וממילא דאיסורא איכא כיון שיש לחוש לכסות לילה או לקלא אילן. ואשר שנית לומר הלא במצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וכו'. כמה שגיאה גדולה היא זו דמה עניין היכא דליכא למיגזר למידי כגון לרבי יוסי דפליג אר' יודא ור' שמעון להיכא דאיכא למגזר כי הכא לב"ש דהילכתא כוותייהו שהוא אחת מששה דברים שפסק רב עמרם גאון כמותם. ואשר בנית עלי דיק וסוללה מיוסדים על סברתך דמסתמא ב"ה אינם חולקים על גזירת קלא אילן או כסות לילה אביא לך לשון התוס' וכי השתות יהרסון צדיק מה פעל. הלא כתבו בפרק שני דשבת (דף כז) וז"ל ונראה לר"ת דכ"ע דרשי סמוכים וב"ש פטרי מדרבנן גזירה משום כסות לילה או שמא יקרע וכו'. ופטרי אפי' במינו מדקתני סדין בציצית ולא קתני סדין בתכלת וכו' וב"ה מחייבין אפי' בתכלת דלית להו הני גזירות דב"ש וכב"ש קיימא לן כדמפרש בסיפא דברייתא עכ"ל התוס'. והרי לך בהדיא דב"ה פליגי אהנהו גזירות דכסות לילה ויקרע כסותו. וכן אההיא דקלא אילן מדמחייבי אפילו בתכלת כמו שפירש ר"ת. ואשר רצית לישב הסמ"ג לומר דפוטרי' לגמרי ר"ל אבל רשות יש וכו' דברי תוהו המה דא"כ מאי קאמר ואפי' מציצית פשתן מאי אפילו אדרבה יותר ראוי לומר רשות יש בציצית של פשתן מבציצית של תכלת ומי ישמע לך לאילו השיבושים לומר דהאי דקאמר פוטרים לגמרי קאי ארשות והאי דקאמר ואפי' בציצית של פשתן לא קאי כ"א לענין שאין בו שום חיוב ותרכיב הלשון אתרי ריכשי פעם ידבר לעניין רשות כלומר שהוא מותר ופעם ידבר לעניין פעור כלומר שאינו חייב. ואין אילו אלא דברי תעתועים. ואם תוסיף עוד לכתוב אלי כדברים האלה לא אשיב לך עליהם. וגם כי בלא זה אין הלשון משמע כלל כדבריך מכמה טעמים אשר עמל הוא בעיני להציען על ספר ומה זה הבל תהבל. והנה התוס' כתבו בהדיא בפרק שני דשבת (שם דף כז) וז"ל ואומר ר"ת דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפילו מינו דכב"ש קיימ' לן דפטרי. והמברך מברך ברכה לבטלה. הרי לך בהדיא דאין לעשות והמברך עליהן הויא ברכה לבטלה. וכ"כ בהדיא בטוא"ח וז"ל אע"ג שהגאונים ור"ת אסרו לעשות ציצית של פשתן אפי' בטלית של פשתן. רש"י ורב אלפס התירו ולזה הסכים א"א ז"ל עכ"ל. והרי לך בהדיא שר"ת והגאונים אסרו אפי' ציצית של פשתן בטלית של פשתן וכמו כן כ' רבינו נתן בעל הערוך בשם הגאונים בערוך סדן וז"ל תשובות גאונים ושפירשתם מצינו בתשובות דעבדו תקנה לאחותי חוטי דכתנא במיני דכתנא ח"ו לעולם לא התירו כך ואל תעשו כך וכו'. עד דמלאכא אשכחיה לרב קטינא דאכסי סדינא ואי ס"ד איפשר למירמי חוטי דכתנא רב קטינא מ"ט לא רמי חוטי דכתנא ומלאכא אמאי לא אמר ליה רמי הלכך לא אפשר עכ"ל הערוך בשם הגאונים. והרי לך בהדיא שאסרוהו ואמרו שלעולם לא הותר וכלך מדברותיך כי ח"מ דברי תוהו המה. והואיל ואתא לידן אמרתי לכתוב אליך עוד מדבר אחר אשר זה ימים שנתעקשת ונפלת עליו הרבה ח"מ כאשר ראיתי בתופס הכתב ששלחת אלי שכתבת להר"ר שמואל מרלין יצ"ו על (ב) דברי כתבי אשר כתבתי לו אל אשר שאל ממני בעניין מי ששחט ולא בדק הסימנים תכף לשחיטה ממש ועלזה גילגלת אע"פ שאינו דומה כלל עניין מי ששחט עוף והשליך אותו אחר השחיטה ופרכס ואח"כ נמצא סימן אחד שמוט ועלה על דעתך שראוי להתירו באמרך שקרוב לודאי הוא שע"י הפירכוס נשמט הסימן. ואע"ג דקיי"ל דכל ספק בשחיטה אסור מ"מ חלקת בין שיצאת מתחת יד השוחט בחזקת שחוטה. ובין לא יצאת עדיין וזאת הטענה חלושה ורעועה מאד ואפילו היתה להחמיר כ"ש להתיר בשל תורה דמה תועיל הך חזקה שהחזיקה בחזקת שחיטה כיון שלאח"כ נמצא הסימן שמוט והוא לא בדק אחר השחיטה אם היו הסימנים שמוטים ואם לאו. וכן נראה לע"ד שאי אפשר לבדוק זה עד לאחר כן כשמקרעין העור וחותכין הראש נמצא שהחזקה הזאת היתה בטעות. ואע"ג שכתב' דקרוב לודאי הוא דע"י הפרכוס נשמט לא ידעתי מי לחשך לומר דבר זה כדי להתיר ספק נבלה דמי יימר שע"י הפרכוס נשמט הסימן אדרבה דבר הנראה לעיניים הוא בהפך דאין לך עוף הנשחט שלא יפרכס כמה פרכוסים אחר שחיטתו ואפ"ה לא תמצא אחד ממאה שימצא שמוט. ועוד דמי הוא השוטה שיאמר שלא יהיה ראוי יותר ויותר לתלות פגימת הסכין בעצם שנשבר בו מלתלות השמוטה בפירכוס פשיטא שעל זה לא יחלק כי אם העקש והפתלתל דודאי ראוי יותר לתלות פגימת הסכין בעצם כששבר בה עצם מלתלות השמטת הסימן בפרכוס ואילו בשוחט בסכין ונמצא פגומה הוה מודה רב חסדא דאסור אפילו שבר בה עצם כל היום כולו אי לאו משום דסכין אתרע אי בהמה לא אתרעאי כדמוכח בהדיא שם בפ"ק דחולין (דף י) דפריך לרב חסדא מההיא דטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דאפילו נתעסק באותו המין כל היום כולו אחר הטבילה והיה ראוי לומר שמחמת אותו עסק בא עליו אחרי הטבילה אפ"ה לא עלתה לו טבילה ומשני משום דסכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי ויש שני פירושים על זה הא' מה שפירש שם רש"י וז"ל בהמה לא אתרעאי וכיון דלאו בגופה ממש אתייליד אלא בדבר אחר לא דמי לטבילה עכ"ל. ועוד פירשו שם התוס' פירוש אחר וז"ל. ועי"ל דמה לי אתייליד ריעות' בסכין ומה לי בבהמה אלא ע"כ הכי קאמר. סכין אתרעאי אפילו בעור נפגם דילמא לא שחט הסימן נגד הפגימה והוי כספק ספיקא עכ"ל התו' אשר שם וכה"ג פירשו בפרק קמא דנדה (דף טו) וסוף סוף לכל הפירושין אין להתיר בשוחט בסכין ואח"כ שיבר בה עצם ואח"כ נמצאת פגומה ולא בכיוצא כספק זה כשנמצאת הריעותא בבהמה עצמה ואין בו אלא ספק אחד להתיר לאפוקי הכא בשחט ופרכס העוף לאחר שחיטה ונמצא הסימן שמוט דהריעותא נמצאת בבהמה עצמה שהרי הסימן נמצא שמוט וגם אין בו אלא ספק אחד להתיר דלא שייך למימר ביה בהמה לא איתרעאי לפיר' רבי' שלמה שהרי נמצאת הרעותא בבהמה עצמה כדפי' וגם לא לפי' התוספות שהרי אין כאן כ"א פסק אחד להתיר ספק נשמע אחר השחיטה או לא. ואף כי יצאת כבר מתחת יד השוחט בחזקת שחוטה כדמשמע לישנא דהשוחט בסכין ואחר כן נמצאת וכן מוכיח בהדיא מההיא דטבל ועלה ונמצאת עליו דבר חוצץ דלא עלתה לו טבילה אע"ג שנתעסק באותו המין כל היום כולו וע"כ היינו בין עלייתו מן הטבילה למציאתו דבר החוצץ והרי אין לך הוחזק גדול מזה שהיה בחזקת טהור מטומאתו ע"י הטבילה כל היום כולו ואח"כ מצא דבר החוצץ. אשר בו נתעסק אחר הטבילה ואפ"ה לא עלתה לו טבילה כ"ש וכ"ש הכא למי שיש לו עינים לראות והנה אמת הוא שכבר יש ימים רבים בהיותי במשטריי"א שאלני הר"ר ברוך מאולמי"ץ העומד בקרמונא על הדבר הזה והשבתי לו לאסור מכח הראיות דלעיל. וגם אודיעך שמעשה היה במיישטר"א בהיותי שם בשוחט אחד שהיה אומר להתיר בעניין זה כדבריך ולא כדבריך שאתה חכמת ועיניך בראשיך שלא להתיר הל' למעשה. והוא לרוב שטותו אמר שאם היה בא לידו שהיה מתיר ונודעו אלי את דבריו ועלה על דעתי שבאולי בהסכמת הרב משם ושאר הלומדים אמר כן. ושאלתי בישיבה מה היו אומרי' בדבר הזה. וכלם הסכימו לדברי פה אחד לאסור ושלחנו שם באותו מעמד אחרי השוחט ההוא והכל הוכיחו על דבריו עד כי רצה לכפור שלא כך אמר וסוף דבר לפי דעתי שכל המתיר כה"ג מאכיל נבילות בישראל. וכן כתבתי להר"ר ברוך הנ"ל באורך קצת וחשבתי שכתבי עדיין בידו. ואגב גררא עוד אכתוב על אודות הכתב אשר שלחתי להר"ר שמואל מרלי"ן. והראה לך תופסו כאשר כתבת אלי. ושם הבאתי ראייה להתיר היכא שלא בדק השוחט הסימנין תכף לשחיטה ממש אלא זרקו ופרכס שאין לחוש שמא ע"י הפרכוס נתרחבה השחיטה עד שנראה כשנשחט רובו של סימן ואע"ג שלא נשחט רובו והוכחתי שאין לחוש לזה מכח ההיא דרבא דהוה בדיק גירי וכו'. כדאיתא בפ' שני דחולין (דף ל לא) ואתה דחית את דברי ולאפס תוהו ובוהו נחשבו לך באמרך כי היה לו ליואב בר תחליפ' דקות הראות וכו' עד שהיה רואה למרחוק ברום עלמא שנשחט הסימן בטרם יוטל לארץ. ואני אומר שאפשר שהיה לו לאותו יואב דקות העין אבל לא לך בזה העינים שהרי לא ראית כראות העין או בראייה שבחלב דפריך התם עלה בגמר'. ודלמא עביד חלדה. ומשני דחזי להו לגדפי דמפרמי מאבראי. ולפי דבריך שהיה לו כ"כ הראות חזק לראות שנשחט רוב הסימן כ"ש שהיה רואה אם החץ נכנס מתחת הניצה או אם מעל גביו ולמה הוצרך לתרץ דחזי להו לגדפי דמפרמי וכו'. הא למדת שאין זה אלא דברי תוהו ומאחר שבאת לדחוק את עצמך כ"כ לדחות את ראיותי היה לך לדחות בעניין מתקבל יותר ולא היית סתור מחמת הגמ' ולומר דמיירי שהיו מוצאים גם המפרקת חתוכה קצת שהחתכה החץ דרך היליכה וא"כ היה צריך לומר שנשחט כל הסימן מאחר שאין לחוש לחלידה כדמשני דחזינן להו דמפרמי אמנם אמת הוא שלא זה וזה שיש בהם רוח חיים דאין להעמיד הגמרא בדוחק כזה מדלא פרש שהרי התלמוד לא בא לסתום ולתת מכשול לפנינו שיהיה פשוטו מובן בכל עניין להקל ויצטרך להעמידו באוקימת' דחוקה והתלמוד היה לו להקשות זה ודלמא לא נשחט רובו וע"י החבט והפרכוס נתרחב וכו'. ולשנויי כגון דחזו למפרקת חתוכה כו'. או שהיה להם הראות דק כבני בנימין בגבעה אלא ודאי פשיט' שלא היה כך המעשה אלא שאין לחוש ולומר שע"י פרכוס יתרחב החתוך ולא פשטי ולא גמרי הסימנים ע"י פירכוס כדי שנאמר שגרם להם הרחבת החתך וזה ברור ולא כמו שעלה על דעתך וגם על הראיות האחרות שהבאתי כתבת דברים של דיחוי שאין בהם ממש ולא חשתי עתה להאריך בזה. וגם (ג) מה שכתבת בשולי הכתב ההוא אשר שלחת אלי דלא הבנת איך מוכיחים דברי רבי' ברוך דאפילו בלא ידיע בנתיים אומר דאין מצטרפים להיתר לא ידעתי במה נתקשת דפשיטא דמדכתב סתמא דאם נתן מים בינתיים דאין מצטרפין להיתר דאפילו בלא ידיעה מיירי שהרי לא בא לסתום אלא לפרש ואם היה ראוי לחלק בכך היה מחלק ולא לכתוב לשון שיהא משמעו הפך האמת דמסתמא בלא ידע מיירי דאי ידע למה חוזר ונותן מים אטו בשופטני עסקינן ועוד שהרי לשון ר' ברוך הוא כך וז"ל אפרש ג' דברים שהחכם הבא להורות צריך להיות נבון ונזהר בהם. כשהחכם בא לבטל איסור שנפל בקדירה דפעמים שהקדירה או המחב' לא היה מים כ"כ מתחילה בהם כמו שיש עתה בשעה שבא להורות ומתחילה כשלא היה בה כ"א מעט מים נאסר הכל עכ"ל רבינו ברוך בספר התרומה ומתוכו מתבאר שבכל ענין דבר דאי בידע בינתים לא ה"ל למימר שצריך החכם להיות נבון ונזהר מזה מאחר שלא יקרה זה באחת מחלף פעמים דאטו בשופטני עסקינן כדכתבתי לעיל וגם הותר הספק שלך שנסתפקת אם זה הדין הג' הוא דברי רבי' ברוך:
1