שו"ת מהרי"ק קס״חTeshuvot Maharik 168
א׳אליכם אישים הראשים אחינו ק"ק יושבי פייראנ"צ' יצ"ו שלום רב הגיעתני אגרתכם ע"י שלוחיכם הל"ז יום שני מחג השבועות בערב ואמת הוא חי נפשי כי מאד אני טרוד בעסקים אחרים אמנם מפני האהבה והכבוד פניתי מכל עסקי כדי להיות סר למשמעתכ' ותדעו אחיי יצ"ו כי כבר נשאלתי על כיוצא בזה זה ימים רבים ואני דחיתי מחוות דיעי עד אשר חקרתי ודרשתי היטב בשבע חקירות ודרישות לדעת תוכן המנהג הזה אשר נהגו הלועזים לשגר תמיד דורון לכלה מאת החתן תכף אחר עשיית הקנין כי אמרתי אל לבי שאי אפשר שיורו הסבלונות האלה ענין קדושין שהרי ידענו וגם ספרו לנו אבותינו הראשונים אשר היו לפנינו היו הרבה תופסי תורה בגלילות איטליא וחסידים ואנשי מעשה אשר מסתמא שגם הם נהגו מנהג זה ואם היה בזה חשש קדושי' אם כן היתה מכשלה גדולה יוצאה מתחת ידם וחלילה וחס להוציא לעז על הראשונים שהרי טובה צפרנם של הראשונים מכריסן של אחרונים וגם עוד היום חכמה יש שם וזקנה יש שם ואמרינן בירושלמי אם הל' רופפת בידך ראה היאך הצבור נוהג והנה גלוי ומפורסם הוא כי כולם נוהגים מנהג זה ואיש מהם לא נעדר ופעמים רבות חוזרים בהם או מת החתן ב"מ קודם זמן החופה ולפי מה ששמעתי מזקני הארץ הזאת ותושביה שלא ראו שום פוצה פה ומצפצף להצריכה חליצה כשמת או גט כשמתחרטין אם לא על ידי חדשים מקרוב באו אשר על זה תמהו איש אל אחיו וגם כתבו אלי קצת מזקני הארץ ותושבים איך פליאה נשגבה היא בעיניהם היות בדבר הזה שום חשש קדושין מכמה טעמים ואמתלאות אשר נתנו לדבריהם וגם כי מעול' לא שמעו בימי הראשונים שהיו חוששין כלל לאותו סבלונות שנותנין אחר עשיית הקנין ולזה נתתי אל לבי ליישב המנהג כי מנהג של ישראל תורה היא ולכן אמרתי כי לפי הנראה לע"ד יש להם טעמים רבים להסמך עליהם לקיים מנהגם שלא לחוש ואפילו לדברי רבינו חננאל חדא דגרסינן בקדושין פרק האיש מקדש (קידושין דף נ) מאי הוה עלה דסבלונות אמר רב פפא באתרי דמקדשי והדר מסבלי חיישינן מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן ועל זה יש שלשה גרסאות שנים מהם להקל באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי ואף על גב דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי והאחר והיא גרסת ר"ח להחמיר ולחוש למעוט דמקדשי והדר מסבלי משום חומרא דא"א כמו שפי' שם התוס' וע"מ באתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי שוו דאין חוששין דאם לא כן הא דאמר רב פפא דבאתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן היכי משכחת לה אם לא לכל הפחות באתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי. וכן כתב רבינו משה בהדיא בפרק תשיעי דהלכות אישות וז"ל ומקום שנהגו כולו לשלוח הסבלות תחלה ואחר כך מקדשין ודאי סבלנות אין חוששין לה עכ"ל והרי לך בהדיא דאף על גב דחייש למעוט בדברי רבינו חננאל אפילו הכי מודה דהיכא שכולן נוהגין לסבל תחלה שאין אנו חוששין והנה הגלילות הללו לפי מה שהעידו לפני מקציני הארץ ותושביה כולן נהגו לסבל תחלה ואחר כך לקדש ואם כן יקרה לפעמים במקום מן המקומות שיקדש הארוס את ארוסתו תכף בשעת הקנין בטרם יתן הסבלנות ביראתו פן תחזיר בה כגון באשה שיש עליה קופצין ויש אחרים מחזרים אחריה וירא הוא פן יניאו את לבה מלהתקדש לו או כיוצא בזה לפי הנראה לע"ד משום כך לא יחשב האיש הזה מאותן שמקדשים והדר מסבלין כיון שאינו עושה זה מחמת קפדת הסבלונות ר"ל שלא ירצה להטיל ממונו בספק ליתן לה סבלונות והיאך תאכלם או תבלם ושוב תחזור בה לא ירא הוא פן יקדמנו אחר כדפי' אבל אם לא בשביל זה לא היה מקפיד מליתן הסבלונות מקודם דודאי מי שהוא רגיל לשדך אשה ויניחנה כן זמן בלא קדושין ואחר כך כשרוצה לפקוד אותה בסבלונות הוא מקפיד שלא ליתן עד אחר שיקדשנה פן יפסיד הסבלונות שלו כדפי' בזה הוא שאמרו שעדי הסבלנות הם הם כעדי קדושין לרש"י כדאית ליה ולגאונים כדאית ליה שהרי כשאנו רואים הסבלנות הרי כאלו אנו רואים שכבר קדשה לדברי הגאונים או שהוא מקדשה עכשיו לדברי רש"י ומשום כך אין אנו מעמידין אותה בחזקת פנויה ואפילו למעוטי חיישינן לדברי ר"ח אבל היכא שאין מקפידין כלל על הסבלונות מליתנם קודם הקדושין רק לפעמים פן יפסידו האשה עצמה על פי הסתת אחרים כדפי' או כיוצא בזה הם מקדמים לקדש ואפי' לא היו נותנין סבלונות היו עושין כן הלא אין ראיית נתינת הסבלנות מעלה ולא מוריד כלום כיון שמחמתה לא נהגו להקפיד ואם כן למה נחוש לאשה זו אשר היא עומדת בחזקת פנויה ותוציאנה מחזקתה ובכל מקום אנו מעמידים דבר על חזקתו וגם אין דבר שבערוה פחות משנים כדילפינן דבר דבר מממון והרי אין כאן שום עדות ועדים שראו שום דבר שיורה על הקדושין ואפילו ראו נתינת הסבלונות ליד האשה מאחר שכולן שוין שלא להקפיד בנתינתן ותדע שכן הוא שהרי דבר פשוט הוא דלפי רבינו חננאל שפירש ההיא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן דהיינו אפילו המיעוט מקדשי והדר מסבלי ומשום חומרא דאשת איש אם בן מאי דמסיק ואמר מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן על כרחך צריך לומר דהיינו שכולם עושים כן שהם מסבלים והדר מקדשים ואי אמרת דמשום אקראי בעלמא שיקרה למעוט מהאנשים לקדש בטרם יתנו הסבלונות יחשב משום כך באתרא דמקדשי והדר מסבלי א"כ היאך הוא באפשר שימצא שום מקום שלא יארע לפעמים שיתקדשו לפני נתינת הסבלונות אטו בשופטני עסקינן שלעולם יקדימו הסבלונות לקדושין למה יעשו כן הלא אין להם שום תועלת להקדים הסבלונות ואדרבה הרבה פעמים יארע בכל מקום ומקום שישדך אדם אשה אחת ותיכף אחר השידוכין יקדשנה בכסף פן תחזור בה או יבא אחד ויניא את לבבה כדפי' לעיל וא"כ האי דקאמר רב פפא דבאתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן היכי משכחת לה אלא ע"כ פשיטא ופשיטא לכל מבין דבר על אמתו דהכי מפרשי מלתיה דרב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי כלומר שרוצים עכ"פ לקדש בטרם יתנו הסבלונות פן יפסידו כדפי' ודאי חיישינן ואפילו למיעוט לדברי רבינו חננאל דכיון שאנו רואים נתינת הסבלונות אנו יודעים שבודאי נתקדשה כבר אם הוא מן המיעוט אבל באתרי דמסבלי והדר מקדשי כלומר שאין נמנעין מלסבל תחלה מדאגת הסבלונות כלל ואפילו מעוט האנשים אינם חוששין לזה בשביל הסבלונות אף ע"פ שלפעמים יארע שיקדשו תחלה מיראתם להפסיד האשה עצמם בטרם שתחזור בה ולא מיראת הפסד הסבלונות שאין שום אחד חושש לזה לא חיישינן והשתא אתי שפיר מה שהקשתי לעיל. (א) ומאחר שכן הוא שבגלילות הללו אשר שמענו ומזקנים התבוננו שאין דרכם כלל אפילו המיעוט לקדש קודם הסבלונות אם לא לפעמים לעתים רחוקים פן תתחרט האשה ולא חשיב הא אפילו במעוט מקדשי והדר מסבלי אלא בכולהו מסבלי והדר מקדשי וכדפיר' נלע"ד דלכ"ע אין לחוש לאותו סבלונות הנזכרות ואם נפשך לומר הלא פירש מהר"ם בתשובה וז"ל ואע"ג דמסיק דלא חיישינן לסבלונות אלא היכא דרובא מקדש והדר מסבלי יכניס עצמו לאותו ספק לידע מנהג המקום שהוא יצא משם ועוד שהרי לפי ר"ח דגריס התם מקדשי והדר מסבלי פשיטא וכו' משמע דאפילו למעוטא חיישינן להחמיר עכ"ל ותרצה לומר מתוך זה דאין לסמוך על המנהג כדקאמר מי יכניס ראשו וכו' זה ודאי דבר פשוט הוא שלא היתה כוונת רבינו מאיר להחמיר אלא במקום דמיעוטא מיהא מקדשי והדר מסבלי דבין מעוטא לפלגא או לרובא עבידי אינשי דטעו דלפעמים יחשוב אדם שהרוב מסבלין תחלה ואינה כן אלא אדרבה שהרוב מקדשין תחלה אבל בין יש לאין אין טועין והיכא שכולם מסבלי תחלה ודאי בזה לא דבר רבינו מאיר שהרי גם זה שאמר מי יכניס ראשו וכו' דבר של תימא הוא דמן הדין הוה למיזל בתר רובא כדאזלינן בכולי תלמודא ואפילו לענין דיני נפשות שאמרה תורה ושפטו העדה והצילו אפ"ה קטלינן ליה לרוצח ולא אמרינן שמא במקום סייף נקב הוה כדאמר בפ"ק דחולין (דף יא) ועוד דאפילו ר"מ דחייש למעוטא ה"מ היכא דלא מסייעה חזקה אבל היכא דמסייע חזקה לרובא מודה הוא דלא חיישינן דאמרינן סמוך חזקה לרובה וה"ל מעוטא דמיעוטא ולמעוטא דמעוטא לא חייש ר"מ כדאיתא בהדיא ריש פרק בתרא דיבמות (דף קיט) וכן בחולין פרק כיסוי הדם (דף פו) והכא איכא חזקה בהדי רובא שהרי אשה זו בחזקת פנויה עומדת ואיכא למימר סמוך חזקת פנויה לרובה דמסבלי והדר מקדשי וה"ל מעועא דמקדשי והדר מסבלי מעוטא דמעוטא ואף כי נצטרך לדחוק ולומר דמשום חומרא דא"א החמירה טפי כמו שמתרץ רבינו מאיר שם באותה תשובה עצמה מ"מ הבו ליה דלא לוסיף עלה ואין לנו להחמיר יותר ממה שמצינו שהחמיר התלמיד. ואם מצאנו שרבינו מאיר הוסיף מדעתו די לנו במה שמצינו שהחמיר בו ר"מ דהיינו באתרא דמיעוטא מיהא מקדשי והדר מסבלי דהא פשיטא דבכהאי גוונא מיירי כמו שכתב שם רבינו מאיר בהדיא וז"ל ואף ע"ג דמסיק וכו'. ועוד שהרי לפי רבינו חננאל דגריס כו' עד משמע דאפילו למעוטא חיישינן הרי לך בהדיא דבדאיכא מעוטא דמקדשין ברישא מיירי אבל היכא דכולי עלמא מסבלי ברישא והדר מקדשי פשיטא דבזה לא נחלק על רבינו משה שכתב בהדיא דבכהאי גוונא אין חוששין לה כמו שכתב לעיל לשונו וכן יש ללמוד גם מתוך דברי רבינו שלמה בן אדרת כמו שמצאתי בשמו וז"ל עוד השיב באחד ששידך אשה ולקח המשדך סבלונות ושם בחיקה שצריך לפרש לשם קדושין וכולי עד ואם מפני הסבלונות שהיה שולח לה בכל יום אם אותו המקום הוא דמסבלי והדר מקדשי ואפי' המיעוט אינו מקדשין תחלה אין חוששין לסבלונות כלל עכ"ל הרי לך דכשאין המעוט מקדשין תחלה דאין לחוש כלל וכן יש ללמוד גם מתוך דברי בעל טור אבן העזר שכתב וז"ל ור"ח פסק אפילו הרוב שולחים הסבלונות תחלה וכו' חוששין למיעוט שמקדשין תחלה להחמיר עכ"ל ומשמע שאין לחוש אלא היכא דאיכא מיעוטא דמקדשי ברישא. והרי לך מן הפוסקים האחרונים שהם רבינו שלמה בן אדרת ובעל טור אבן העזר שהיה אחרון מאד דאין לחוש אלא במקום מיעוט וכדפי' וגם כן כתב רבינו משה בהדיא ואפילו היה רבינו מאיר חולק עליהם היה ראוי לומר דסמייה מקמיה כל הני סתמי ובפרט בכיוצא בזה דאינו אלא חומרא בעלמא כל שכן וכל שכן כשנראה בהדיא מתוך דבריו דגם הוא לא החמיר אלא במקום שהמעוע מקדשין תחלה כדכתבתי לעיל דליכא למתלי בוקי סריקי ברבינו מאיר ולומר שאסור אפילו במקום שכולו מסבלין תחלה ועוד לכשתמצא לומר תמצא דאותו עובדא שעליה דבר רבינו מאיר היה באדם נכרי שבא מארץ אחרת ונתן הסבלונות מדקאמר מי יכניס ראשו לידע המנהג שהוא יצא משם משמע שיצא מארצו ובא לכאן והתם דאיכא למיטעי אבל כשהוא עומד במקומינו וידוע לנו מנהג אנשי מקומו על הברור נראה לעניות דעתי שהיה מתיר לפי פירש רש"י דסבירא ליה דלא חיישינן למעוטי וכל שכן שיתיר אפילו לדברי רבינו חננאל היכא שהוא עומד במקומינו וקים לן בגויה דהוא מאתרא דכולהו מסבלי ברישא וזה ברור למבין ועוד בר מן דין ובר מן דין אפילו נחשב גלילות הללו במיעוטי מקדשי והדר מסבלי מה שאין כן לפי הנראה לע"ד מכל מקום בנדון הזה יש להתיר שהרי דבר פשוט הוא שאין לחוש למעוטי אם לא מצד חומרא שרצו להחמיר בא"א וכדפירשו התוס'. וכן כתב רבינו מאיר וגם זה אינו שוה לכל הפוסקים שהרי שלש גרסאות הן ולשתים מהנה לא חיישינן למיעוטי. וכן דעת רבינו שלמה אשר כל ישראל שותין מימיו ואף על גב שרבינו חננאל מחמיר וגם הפוסקים האחרונים כמו רבינו אשר ובנו בעל טור וכן רבינו מאיר ודבר ידוע הוא שיש להלך אחריהם וכל שכן להחמיר מ"מ ראוי לקרב הדעות בכל מה שנוכל וכל שכן בחומרא גדולה כזו להחמיר נגד הרוב והחזקה. דאפילו רבי מאיר מודה בו כדכתבתי לעיל ונאמר דע"כ לא מחמיר רבינו חננאל וכן הבאים אחריו אלא היכא דליכא שום גלוי דעתא דלא קדש אז ודאי חיישינן לרבינו חננאל לשמא כבר קדש כיון דאיכא סבלונות וכמו שכתבו התוספות ושאר הפוסקים לפי שיטת הגאונים אבל היכא דאיכא שום גלוי דעת דלא נתקדשה עדיין איכא למימר דמודו כולי עלמא דלא חיישינן לסבלונות והכא נמי איכא גלוי דעת שהרי המנהג פשוט הוא בכל מקום שנוהגין באותה סבלונות הנזכרות שעושין אחרי הקנין שלעולם אין הכלה מקבלת הסבלונות מיד השליח אלא על ידי אשה אחרת והדברים מוכיחים שלכך נהגו הקדמונים שלא תקבלם היא עצמה כי היכי דלא להוו הם עצמן קדושין. ואם כן לא מבעי' לפיר' רש"י דלא חייש לשמא נתקדשה כבר אלא לשמא הסבלונות הם קדושין דודאי הכא ליכא למיחש שהרי גלתה דעתה שאינה רוצה לקבלה לשם קדושין מדלא קבלתו היא עצמה כדרך כל הנשים המתקדשות אלא אפי' לדברי הגאונים שחוששין שמא כבר נתקדשה מאחר ששלח לה סבלונות אפי' הכי ליכא למיחש דאם איתא שנתקדשה כבר מאי איכפת לה אם גם הסבלונות יהיו קדושין או נראין כקדושין ואין נראה לומר דמה שלא קבלה היא בעצמה דהיינו משום כסופא דא"כ דמכספא מיניה לא היה לה להראות לשם אלא תהיה בחדר פנימה והאשה המקבלתו תגיעם לה אלא ודאי הדברים מוכיחים ואומדנא דמוכח הוא שלא נהגו כן אלא כדי להראות שאינו קדושין ובכל כהאי גוונא איכא למימר דמודו כולי עלמא דאין לחוש למיעוטא נגד רובא וחזקה לפי הנראה לע"ד ועוד נראה לע"ד הוכחה גדולה שאין לחוש לסבלונות הללו שהרי מנהג קבוע הוא בין הלועזים שלעולם מקדשין בחדר בפני עדים בלא מנין משום דחיישי לכשפין לפי מה שהוגד אלי ושוב חוזרים ומקדשין באפי עשרה ובכנופיא ושם מברכין ברכת אירוסין ולא מבעיא לפי' רש"י שיש להוכיח שהסבלונות ששולח החתן תמיד אחרי הקנין אינן קידושין דאם איתא דהוו קדושין אם כן למה חוזרין ומקדשין בשעת החופה בחדר בלא עשרה ובלא ברכה והלא כתוב בספר תשב"ץ וז"ל ואדם שקדש ארוסתו על ידי שליח אין לו לקדש אותה פעם אחרת בשעת חופה כדי שלא להוציא לע"ז על קדושין הראשונים ושרי אשת איש לעלמא שהעולם יסברו שקדושין ע"י שליח אינן קידושין עכ"ל התשב"ץ והגיה רבינו פרץ על זה וז"ל ומיהא היכא דקדושין הראשונים היו בלא מנין יכול לקדש פעם אחרת בשעת נשואין כדי לברך ברכת ארוסין בעשרה עכ"ל והרי לך שבין לדברי התשב"ץ בין לדברי רבינו פרץ אין לחזור ולקדש כשהיו ראשונים ע"י שליח לכל הפחות היכא ששניהם היו בלא עשרה או שניהם היו בעשרה וכל שכן אם הראשונים היו בעשרה והאחרונים בלא עשרה פן יטעו לומר שקדושין על ידי שליח אינן קדושין וכל שכן קדושין שעל ידי סבלונות שצריכין חזוק יותר דיש מקום יותר לטעות ולומר דלא חיישינן להו אלא ודאי צריך לומר דודאי אמת הוא שהסבלונות לא נתנן לשם קדושין ומשום כך לא נמנעו ולחזור ולקדש בחדר בשעת חופה ואם כן זכינו לדין לפירוש רש"י ואפילו לפירוש הגאונים יש הוכחה גדולה שלא נתקדשה כבר מלפני הסבלונות דאם איתא שנתקדשה אם כן למה חוזרין ומקדשין בשעת חופה בחדר במסתרים מאי נפקא מינה בהני קדושין והיאך הצילו מחשש הכשוף אשר חוששין לו מאחר שכבר נתקדשה מלפני הסבלונות אלא ודאי פשיטא שלא נתקדשה מעולם עד שעת הנשואין. ועוד נראה לע"ד שאין לחוש כלל לאותו סבלונות הנעשות אחר הקנין תכף לא לפירוש רש"י ולא לפי' הגאונים לפירוש הגאונים למה שאמרו לחוש לשמא קדש קודם שלוח הסבלונות וזהו דוקא היכא שאפשר לומר שכבר נתקדשה זה שנה או שנתים בצנעא או במקום אחר ומתוך כך לא נודע לנו הקדושין אבל היכא שעושין הקנין בכנופיא ובפומבי ותכף בו ביום או למחרתו שולחין הסבלונות אם איתא דקדיש בין קנין לשלוח הסבלונות קלא אית ליה למילתא וכיון דלית ליה קלא ודאי לא נתקדשה מלפני הסבלונות וראיה מהא דגרס בפ' שני דכתובות (דף כב) תנו רבנן שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא וכו' ומפרש לה רב אשי הכי שנים אומרים ראינוה שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתקדשה ופריך עלה פשיטא לא ראינוה אינה ראייה ומשני לא צריכה דדיירי בחצר אחת מהו דתימא אם איתא דמקדשין קלא אית ליה למילתא קמ"ל דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא והרי לך דאי לאו משום טעמא דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא הוה לן למימר דאם איתא דמקדשי קלא אית ליה למלתא ואפילו להכחיש העדים שמעידין שראוה שנתקדשה ואע"ג שלא ראינוה דקאמרי אינך אינה ראייה כ"ש וכ"ש הכא דליכא שום עדות ברורה אלא חששא בעלמא וחומרא יתירה דאית לן למימר דאם איתא דנתקדשה קלא אית לה למילתא דהא פשיטא דהכא ליכא למימר דעביד איניש דמקדש בצינעה דהא חזינן שמגלה לכל אדם שרוצה לקחתה לו לאשה שהרי עושין הקנין בפרהסיא גדולה ובפומבי ולמה יפרסמו השדוך והקנין ויסתימו הקדושין זה ודאי שלא יוכל לומר שום בעל דעת ישר לחלוק בשלמא התם איכא למימר שמא שדך וקדש בצינעה שכן דרך בני אדם שלא לגלות הקדושין עד שעת הנשואין פן יקנאו בו אחרים ושמא ידיחוה ויסיתוה אחרים עד שלא תתרצה להנשא לו וכמו ששנינו בפרק האיש מקדש האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת ופי' שם רש"י וז"ל אינה מקודשת דדוקא קאמר ליה מקום פלוני שיש לי שם אוהבים ואם בא אדם לומר עלי דברים בפניהם ימחו בידו עכ"ל ומשמע שדרך בני אדם לחוש פן יבואו בני אדם להסית אשה ולהדיחנה מעל ארוסה דפשיטא דאין לומר פן ידברו עליו לפני הקדושין ויאמרו עליו ויניאו אותה מלהתקדש לו דא"כ אמאי אינה מקודשת היכא דקדשה במקום אחרת מאי איכפת ליה סוף סוף נתקדשה לו אלא ודאי צריך לומר דאע"ג שנתקדשה לו הוא ירא פן יניאו אותה מלהנשא לו ומש"ה מקדשי בצינעה וכ"ש דעבידי לשדך בצינעה אבל האי דשדך בקולות פשיטא דגם יקדש בפרהסיא וזה ברור ונכון דאין לחוש לשמא קדשה בצינעה בין קנין לשלוח הסבלונות ופשיטא שאין לחוש לשמא קדשה כבר בצנעה מלפני הפרסום דהיינו לפני השדוכים ושוב לא חש להסתירו יותר ופרסמו דהא פשיטא שאם היתה כבר מקודשת לא היה חוזר ומשדכה וזה פשוט ויש להביא ראיה מתשובות ואע"ג דלא צריך שהרי מצאתי בתשובת הרשב"א וז"ל עוד השיב באחד ששדך אשה ולקח המשדך סבלונות ושם בחיקה שצריך לפרש לשם קידושין כל זמן שלא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה וכו' עד ואם מפני הסבלונות שהיה שולח לה בכל יום אם אותו מקום הוא דמסבלי והדר מקדשי וכו'. ועתה יש לדקדק למה הניח חששת הסבלונות שהיה מדבר בהם דהיינו שימת הסבלונות שהיו בשעת השדוכין ותפס לו חששת הסבלונות שהיה שולח לה בכל יום אלא ודאי משום דפשיטא ליה לרשב"א דמאחר שאותה הסבלונות לא היו קדושין ממש כיון שלא היו מדבר עמה על עסקי קדושיה כמ"ש הוא למעלה מזה גם לחששא דשמא קדש אין לחוש שהרי לשמא קדש בין שידוכין לשימת הסבלונות בחיקה אין לחוש שהרי ראו עדים שלא היה שום הפסק בין השדוכין לשימת הסבלונות בחיקה. וגם לשמא נתקדשה מלפני השדוכין אין לחוש דפשיטא דאין דרך לקדש ואח"כ לשדך. וכ"ת נהי דלפי' הגאונים אין לחוש שנתקדשה דא"כ קלא אית ליה למילתיה כדפי' לעיל מ"מ ניחוש לפי' רבינו שלמה לשמא הן עצמן קידושין נלע"ד דאדרבה לפי' רבינו שלמה פשיטא שאין לחוש כלל לאותו הסבלונות מכמה טעמים חדא דאם איתא דלקדושין מתכוין היה הוא בעצמו מקדשה כדמוכח בריש האיש מקדש (קידושין דף מא) דפריך השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא ומשני רב יוסף מצוה בו מבשלוחו וגם איסורא נמי איכא אם לא ראה אותה מקודם כדאיתא התם וא"כ פשיטא דכה"ג ליכא למיחש למעוטא וכ"ש נגד חזקה וכדפי' לעיל. ועוד נראה לע"ד דע"כ לא קא פליג רש"י אשאר הגאונים דאמרי דאין לחוש שיהיו הסבלונות עצמה קידושין היכ' דידעינן בודאי שלא קדש מקודם כמ"ש בטור אבן העזר אלא היכ' שהוא נותן סתם או שאמר משום אהבה וחבה או כיוצא בזה דמשמע קצת לשון קדושין אבל כשהוא נותן לה בלשון דורון בלבד בהא מודה רש"י שאין לחוש שיתן אותו לשם קדושין דבשלמ' בשנותן סתם איכ' למימר דאשדוכין סמך שכבר פייסה שתתקדש לו ומש"ה לא פי' וכ"ש כשאמר בלשון אהבה וחבה או כיוצא בו אבל כשהוא נותן בלשון דורון בעלמ' גלי דעת' דלאו לקידושין נותן אלא לדורון בעלמ'. וכיוצא בזה מצאתי בשם הר"ם מאי"וור' וז"ל ופי' הר"ם מאי"וור' דחוששין למיעוט היכ' דהוו עדים שם ואע"פ שלא הזמינם ואם לא הזכיר לשם קדושין בפי' הואיל ולא הזכיר שם הסבלונות בפי' מקודשת עכ"ל כאשר מצאתיו ומשמע שאם היה מזכי' שם סבלונות בפי' שלא היתה מקודשת וכ"ש בנדון הזה שהרי אפילו שם סבלונות אין כאן לפי מה שאמרו אלי שהדרך הוא לעולם שהשליח אומר לה בלשון לע"ז וז"ל כלה קומ"י טפיי"שי דלפר"טי דע"ל חתן וזה הלשון ממש הוא הלשון שאומרים גם הקרובים והמתנדבי' בעם על השולחן כשהם נותנין הדרונות על השולחן ג"כ אומרים להכלה קומי טפיי"שי דלפר"טי דפלוני והרי לך בהדי' שאין בלשון הזה אפי' לשון סבלונות אלא לשון דורון בעלמא כשאר המדרינים על השולחן כדפי' וגרע טפי משאם היה נותן בשתיקה וכה"ג אית' בריש פ"ק דקדושין (דף ו) גבי דבעי התם מיוחדת לו מהו מיועדת לו מהו וכו' פריק עלה תלמוד' במאי עסקינן אי נימא כשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושין מנא ידעה וכו' אלא במדבר עמה על עסקי גיטה וקדושין אע"ג דלא אמר לה דתנן היה בדבר עמה כו'. עד לעולם במדבר עמה על עסקי גיטה וקידושין ואי דיהיב גלה ושתיק ה"נ הב"ע דיהיב ואמר לה בהני לישני והכי קמבעי' לן הני לישני לשון קדושין או דלמא למלאכה קאמר ופי' שם רש"י וז"ל אבל השתא דפריש הני לישני אם לשון קידושין הם נתקדשה ואם לשון לבא לעשות מלאכתו הרי לה דעתו שאינו חפן לקדשה עכשיו עכ"ל ואף אנו נאמר כיון דהלשון פשיטא דלא משמע לשון קידושין אלא לשון דורון בעלמ' הרי גלה דעתו שאינו חפץ לקדשה עכשיו וכ"ש שיש כאן הרבה גלויין אחרים כדפי' לעיל. ועוד נלע"ד שלכאורה יש לדקדק כן גם מלשון רבינו מאיר שהרי כתב בתשובה וז"ל אם יש עדים ששדך ונתרצת לו וכו' עד היה מדבר עמה על עסקי גטה וקדושין ונתן לה ולא פי' ר' יוסי אומר דיו ואומר רב יודא אומר שמואל הלכה כרבי יוסי ומסיק והוא שעוסקים באותו ענין וכו' ומיהו נראה ה"מ כשנותן לה בשתיקה ולא דבר מאומה אבל הכ' שדבר שנתן לה מאהבה ומחבה ריש בלשון הזה לשון סבלונות וקי"ל חוששין לסבלונות עכ"ל ומדקאמר דכיון שדבר שנותן לה מאהבה ומחבה שיש בלשון הזה לשון סבלונות משמע דדוקא בלשון אהבה וחבה וכיוצא בו הוא דאיכ' למיחש לסבלונות הא בלשון דורון בעלמ' לא דאי אמרת שכל הקולות כשרים בסבלונות מה לו לומר כיון שנותן לה מאהבה וכו' ה"ל למימר כיון שדבר ולא שתק יש לחוש לסבלונות ועוד מאי יש בלשון הזה לשון סבלונות אם אית' שהם נאמרים בכל לשון אלא ודאי פשיט' לכל מבין דס"ל לרבינו מאיר דבעינן שיאמר לשון דמשמע איזה קורבה ואהבה ביניהם ולא סגי בלשון דורון ומתנה בעלמא אע"ג שקראה כלה וגם היא קראו חתן מ"מ לא משמע אלא לשון דורון בעלמ'. לפי הנראה לע"ד שהרי גם הקרובים והמדריני' אומרים כלה ג"כ ואע"ג דליכ' למימר בהו לשון קידושין וסבלונות כלל. וכ"ת מ"מ כיון שמזכיר כלה נראה שבדעתו לקדש וא"כ ניחוש לרבינו שלמה לשמא קדשה מעכשיו באותו סבלונות עצמו אי אפשר לומר כן שהרי בודאי גם כי לא אמר לשון סבלונות או אפילו לא אמר דבר כיון שכבר שדך ונתן לה אפי' לאחר זמן אנן סהדי דלא נתן לה אלא אדעת' שתתקדש לו והכי נמי משמע בהדיא מתוך דברי רבינו מאיר דהיכא שאינם עוסקי' באותו ענין דליכא למיחש אם לא דבר בלשון סבלונות כו' כך נלע"ד. ועוד נר' לע"ד שיש לדקדק מלשון רבינו שלמה דס"ל דאין לחוש לסבלונות אלא א"כ נשתלחו ע"י שנים דאז מוכח מילתא דלקדושי' נתכוון ומשום הכי שלחו ע"י שנים משום דלהוו קדושין דאין דבר שבערוה פחות משנים אבל שלחו ע"י שליח אחד כמו שעושין הלועזים נראה לע"ד דס"ל לרבי' שלמה דאין לחוש להם כלל שהרי בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ) גבי הא דקאמר רב הגנא חוששין לסבלונות כתב וז"ל חוששין לסבלונות מי ששדך אשה ונתרצת וקדם ושלח לה סבלונות בעדים חוששין שמא קדושין הן עכ"ל רש"י. ויש לדקדק אמאי קאמר ששלחו בעדים הל"ל שנותן לה סבלונות לפני עדים או ששלח לה סבלונו' לפני עדים ל"ל למימר ששלחו בעדים דמשמע שהעדים עצמן הם השלוחין ועוד דלמה לו לרש"י להזכי' עדים כלל לא הל"ל אלא מי ששדך אשה ונתרצת וקדם ושלח לה סבלונות חוששין שמא קדושין וממיל' ידעינן דבעינן עדים כיון דחוששין לשמא קדושין הם דאטו מי עדיפי סבלונות משאם היה מקדשה קדושין גמורים דלא מהני ואפילו שניהם מוד' דאין דבר שבערוה פחות משנים ותדע שכן הוא דמילת' דפשיט' הוא שהרי בכמה וכמה עובדי דמייתי בההו' פירק' גופא וכן בפ"ק ההו' דקדיש וכו' ההוא גבר' דקדיש וכו' לא פרש"י דקדיש בעדים דמילת' דפשיט' היא אלא ודאי דלא הוצרך רש"י לפרש כאן ששלחם בעדים אלא משום דקשי' ליה היאך נוכל לומר דחוששין לסבלונות ממ"נ אם הזכיר לשון קידושין א"כ קדושין גמורים הם ולא חששא ואם לא הזכיר לשון קדושין אמאי חוששין והא אמרינן בפ"ק (דף ו) גבי ההוא דהיה מדבר עמה על עסקי גטה וקדושיה דדוק' בעסוקי' באותו ענין הוא דהוי' מקודשת והכי דאין עסוקין כלל מדמותיב עלה ממתני' דשלח לה סבלונות לאחר זמן ומשום כך מתרץ רש"י דמש"ה חוששין אפי' היכי דאין עסוקין באותו ענין דכיון ששלח לה בעדים גלי אדעתי' קצת שלקדושין מתכווין מדלא שלחו ע"י שליח אחד לבדו כדרך משלחי דורון והרי לך דלדעת רבינו שלמה אין לחוש לסבלונות אלא א"כ עושה שני שלוחין להביאו יחדיו וכדפירש' ואפי' באתר' דכולהו מקדשי והדר מסבלי וכ"ש באתר' דרוב' מסבלי והדר מקדשי כאשר הוא בגלילו' הללו לפי הנראה לע"ד ועוד נלע"ד שמתוך דברי רבינו משה אשר מאד הם סתומין יש להוכיח דאין לחוש למעוט' דמקדשי בריש' נגד הרוב' דמסבלי בריש' אלא א"כ יש רוב אחד המסייע לאותו מועט שהרי כתב בפרק ט' דהלכות אישות וז"ל מקום שנהגו לשלוח סבלונות לארוס' אחר שנתארסה ובאו עדים שראו סבלונות שהובאו לה חוששין לה שמא נתקדשה וצריכה גט מספק אע"פ שרוב אנשי העיר אינם משלחים אלא קודם הארוסין ומקום שנהגו כולם לשלוח הסבלונות תחילה ואח"כ מקדשין וראו סבלונות אין חוששין לה עכ"ל. ומאד לשון זה מגומגם בעיני וצריך עיון רב לפי הנראה לע"ד חדא שמתחילה כתב מקום שנהגו לשלוח סבלונות לארוסה אחר שנתארסה וכו' דמשמע שכן נהגו רוב אנשי המקום לכל הפחות שהרי דבר פשוט הוא שאין ראוי שיקר' המנהג על המעוט מהאנשים אלא אחר הרוב דאחרי רבים להטות ומה שנהגו רוב אנשי העיר יקרא מנהג העיר ולא מה שלא ינהגו הרוב אלא המעוט והדר מסיק ואמר צריכה גט מספק אע"פ שרוב אנשי העיר אין משלחין אלא קודם האירוסין והרי הוא כסותר דבריו הראשונים שהרי מתחילה פתח ואמר מקום שנהגו לשלוח סבלונות לארוסה וכו' דמשמע דקא נהגו הרוב לכל הפחות וכדפי' והכי איבעי ליה למימר מקום שנהגו מקצת האנשים לשלוח הסבלונות לארוסה לאחר שנתארסה וכו' אע"ג שרוב אנשי העיר לא נהגו כן צריכה גט מספק. ועוד תימה לי שפתח במקום וסיים בעיר והיה לו לסיים אע"פ שרוב אנשי המקום אין משלחין כו' כדפתח מעיקר' במקום שנהגו ולא בעיר שנהגו וכו' ועוד שהרי חוזר ותפס לו לשונו הראשון כדמסיים בתר הכי ומקום שנהגו כולם לשלוח סבלונות כו' וחלילה שאבי החכמה כרבינו משה ישנה את לשונו בבבא אחת בלתי צורך והשגחה וגם מה שכתב ובאו עדים שראו סבלונו' שהובאו וכו' לשון מגומגם הוא מאד דהכי הל"ל השולח סבלונות לאשה אם נהגו בני המקום לקדש ואחר כן לשלוח סבלונות חוששין לה וכו' ועוד צריך ליישב מה שסיים ואמר אע"פ שרוב אנשי העיר אין משלחין אלא קודם והוי ליה למימר אף על פי שרוב אנשי העיר נהגו לשלוח קודם הארוסין דומי' דריש' דקאמר מקום שנהגו לשלוח אחר האירוסין וכו' ונלע"ד שדעת רבינו משה הוא דודאי אין לומר שנחוש למעוט' בענין הסבלונות יותר מבכל התורה כולה וכ"ש בדאיכ' רוב' וחזקה בהדי הדדי דבהא אפי' ר"מ מודה כדבעינן למימר קמן בעה"י וגם לישנ' דקאמר רב פפא באתר' דמקדשי והדר מסבלי קשה מאד לפי גרס' ר"ח דכיון דרב פפא מיירי אפילו היכ' דרוב' מסבלי והדר מקדשי ואפ"ה חיישינן א"כ לא הל"ל באתר' דמקדשי והדר מסבלי דאין ראוי ליחס המנהג ע"פ מה שנהגו המועטים אלא ע"פ מה שנהגו המרובין וכדכתבתי לעיל ולפיכך מפרש רבי' משה דהא דקאמר רב פפא באתר' דמקדשי והדר מסבלי חיישינן דדוק' קאמר שרוב המקום מקדשין תחילה כלומר רוב אנשי הארץ ההיא מקדשי והדר מסבלי שכן לשון אתרא בכל התלמוד אינה ר"ל עיר אחת דוק' אלא לשון כולל הרבה עיירות יחד כמו אתריה דרב אתריה דשמואל שרוצה לומר בכל מקום שהיתה שררתו של רב מתפשטת שם וכן אתריה דשמואל כיוצא בזה והיינו דקאמר רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי דהיינו שמנהג הארץ ההיא לקדש תחלה אם ראינו שם אשה שהובלו סבלונות ואין אנו יודעים מאיזה עיר נשתלחו לה ומי הוא המשלח אע"ג שרוב אנשי העיר ההיא אשר היא עומדת בתוכה לעולם מסבלי והדר מקדשי כיון דאיכא רוב דשאר עיירות שבאות' הארץ שהם מקדשין והדר מסבלי וגם באותה העיר עצמה יש מיעוט אנשי' מקדשין תחילה אמרינן סמוך מיעוט' דאותה העיר עצמה שהם מקדשין תחילה לרובא דשאר עיירות שנהגו גם הם לקדש תחילה ואיתרע ליה רובא דאותו העיר עצמה דהא פשיט' דאפילו רבנן דלית להו סמוך מעוט' לחזקה כדמוכח בכמה מקומות בתלמוד מכל מקום אית להו שפיר סמוך מיעוט' אפלגא כדמוכח בחולין פרק בהמה המקשה (חולין דף עז) ומשום הכי אזלינן בתר רוב' דהא אתרע ליה כדפי'. ואע"ג שבכל התורה כולה אזלינן בתר רובא היינו דווקא היכא דליכ' רובא אחרינ' כנגדו והשת' א"ש רבי' משה על אופניו דמה שכתב רבינו משה מקו' שנהגו לשלוח סבלונות לארוסה כו' ר"ל כל המקומות בכללות כלומר בני הארץ ההיא אשר שם כמה עיירות דפשיט' דמקו' משמע שפיר הרבה עיירות ביחד דמקר' מלא הוא האף תספה ולא תשא למקום בעבור חמשים הצדיקים ופשיט' שהיה אברהם אבינו מבקש שישא לכל ה' כרכים שהיה שם בזכות חמשים הצדיקים דהיינו עשרה לכל כרך וכרך כדפי' שם רבינו שלמה וכן פירש הרמב"ן שהיה מבקש להציל כל החמשה כרכים ואע"ג שהקב"ה לא הזכיר לו כי אם שנים מהם כדכתיב זעקת סדום ועמורה כי רבה וגומר אפילו הכי סמך אברהם אבינו לומר ולא תשא למקום ולא חש פן יהיה משמעו למקום הנזכר דהיינו סדום ועמורה דוקא מפני שלשון מקום משמע שפיר יותר מעיר אחת ואפילו משתים וגם בלשון משנה מצינו כן דבמסכת ע"ז (פ"ק דף כא) שנינו אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו' ואריש' קאי דקתני אין משכירין להם בתים ואין צריך לומר שדות ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות והרי לך שכל ארץ סורי' שהיא ארם צובה כדפי' שם רש"י קורא מקום ואף על גב שכמה וכמה עיירות היה שם וזה פשוט והשת' א"ש מה דקאמר מקום שנהגו לשלוח סבלונות לארוסה וכו' דמשמע דלכל הפחות הרוב נהגו כן וכדפי' לעיל והדר קאמר אע"פ שרוב אנשי העיר אין משלחין וכו' דנראה כסותר דבריו הראשונים כדפי' לעיל דודאי אינו סותר דהא אית' והא אית' רוב המקו' דהיינו רוב הארץ ההיא בכללות מקדשי תחילה ומ"מ רוב אנשי העיר אשר האשה עומדת בתוכה אינם משלחין אלא קודם הארוסין ומשום הכי קאמר דחוששין לה וכדפירשתי וגם השת' אתי שפיר מה ששנה לשונו דפתח במקום וסיים בעיר דודאי בכוונ' ובהשגחה גדולה עשה וכדפירשתי דחלילה לחכם גדול כרבינו משה להזכיר כוונה אחת במאמר אחד בלשונות מתחלפין וגם השתא א"ש מאי דקאמר הובלו לה סבלונות וכו'. דהיינו כלומר שלא ידעו העדים מי הוא המשלח דאם היינו יודעין מי הוא היינו דנין אותו אחרי מנהג רוב אנשי העיר אשר הוא עומד בה וממה נפשך לעולם נהלך בתר הרוב אם הוא מאנשי שאר העיירות אשר נהג לקדש תחילה א"כ לא שייך למימר כאן חששא דמיעוט' שהרי אדרבה נהגו כולם או רובם לקדש תחילה ואם הוא מאנשי העיר הזאת אשר האש' בתוכ' אשר נהגו לסבל תחילה למה לא נסמך על הרוב פשיט' דניזול בתר רוב'. ואין להקשות לפי דברי שאמרתי דהאי מקום דקאמר דהיינו מקום כולל כמה עיירות אם כן בבבא דסיפ' דקאמר רבינו משה ומקום שנהגו כלם לשלוח סבלונות תחילה וכולי אין חוששין לה וע"כ ר"ל שנהגו כל העיירות מדקאמר מקום שנהגו ולא קאמר עיר שנהגו בה וכו' מאי אירי' שנהגו כל העיירות וע"כ גם העיר שהיא יושבת בה בכלל דאם לא כן יקשה מריש' אפילו לא נהגו כל העיירות אלא דוק' כל אנשי העיר ההיא אשר היא עומדת בה לא חיישינן דאם לא תימ' הכי למה ליה לתלמוד' לאוקומי למילתיה דרב פפא כגון שהמעט מאותה העיר מקדשי והדר מסבלי נוקמא אפילו היכ' דכולהו מסבלי בריש' ואפילו הכי חוששין לרוב שאר העיירות אלא ודאי צריך לומר דאי לאו משום דאפילו באותו העיר עצמה שהאשה עומדת בה איכ' מעוט' דמקדשי ברישא והדר מסבלי לא הוה אזלינן בתר שאר עיירות אלא בתר אותה העיר כיון שכולן מסבלי ברישא ואם כן הדר' קושי' לדוכתא דאמאי הוצרך רבינו משה לומר שכל אנשי המקום נהגו לסבל תחילה נראה לע"ד דיש לישב דעת רבינו משה דהא דמשמע דאי הוה כל אנשי העיר מסבלי ברישא דלא חיישינן לאנשי המקום כיון שכל אנשי העיר אשר היא יושבת בה מסבלי בריש' דהיינו דוקא היכ' שכל אנשי העיר לעולם מסבלין בריש' ואינם משלחין אלא קודם האירוסין אז ודאי סגי לן ברוב העיר לחוד אבל היכא שאנשי העיר רגילין לסבל בריש' כלומר שנהגו כן ברוב פעמים ומכל מקום לפעמים באקראי הם מקדשין תחילה ודאי אז בעינן שיהיה הדבר שוה בכל העיירות שברוב פעמים יסבלו תחילה והיינו דקאמר ומקום שנהגו כלומר שמנהגם כן ברוב פעמים אע"ג שבמיעוט הפעמים אין עושין כן אלא מקדשי בריש' מכל מקום כיון שבכל העיירות ברוב פעמים מסבלין תחילה אין חוששין לה ולפי מה שפי' דברי רב פפא אליב' דרבינו משה א"ש טובא מאי דקשי' לי על דברי רבינו מאיר באותו תשובה שהבאתי למעלה שהרי כתב שם וז"ל ומיהו לגרס' רבינו חננאל דגריס מקדשי והדר מסבלי פשיטא לא צריכ' דרוב' מסבלי והדר מקדשי וכו' מ"ד לא ניחוש למיעוט' קמ"ל משמע דחיישינן למעוטא להחמיר עכ"ל ועתה קשי' דקאמר משמע ולא קאמר בפשיטות דחיישינן למעוט' להחמיר לאותה גירס' א"כ נראה שאין מוכרח כ"כ גם לאותה גירסא אלא דמשמע כן ולמה והלא הוא אומר בהדיא דחיישינן לאותה גרס' דגרסינן מהו דתימ' לא ניחוש למעוט' קמ"ל. ולפי מה שפי' א"ש דודאי ידע רבינו מאיר שיש לפרשו כמו שפירשתי לעיל אליבא דרבינו משה מ"מ נראה לו לרבינו מאיר דוחק לומר דהא דקא משני לא צריכ' דרוב' מסבלי והדר מקדשי וכו' לא קאי אהא דקאמ' רב פפא באתר' דמקדשי והדר מסבלי וכו' כי כן צריך לומר לדברי רבינו משה לפי מה שפי' לעיל והיינו דקאמר רבינו מאיר דמשמע דחיישינן למעוט' להחמיר דודאי כן הוא משמעות הלשון לרווח' דשמעת' דהא פריך תלמודא מקדשי והדר מסבלי פשיט' ומשני לא צריכ' דרוב' מסבלי והדר מקדשי ומסתמא אמאי דפריך ליה האי דהיינו אמקדשי והדר מסבלי דקאמר רב דעלה פריך פשיטא אבל רבינו משה סביר ליה דמכל מקום צריך לומר כן מכח קושי' דקשי' ליה אמאי לא אזלינן בתר רובא דהא בכל מקום אזלינן בתר רובא ואפי' היכא שהחזקה נגד הרוב כ"ש הכא שהחזקה מסייעת לרוב וגם קשה לו לומר שהמקום שרובו מסבלי והדר מקדשי יקרא אתרא דמקדשי והדר מסבלי מפני המיעוט וכדפי' לעיל. ונחזור לדברינו דלפי מה שפי' לעיל דברי רבי' משה דס"ל דאפילו לגירסת ר"ח אין חוששין למעוט' אלא א"כ יסיע לו רובא דשאר עיירות משא"כ בנדון שלפנינו א"כ יותר ראוי לסמוך על הגרסאות האחרונות דפשיט' דלדידהו לא חיישינן למיעוט' וכן דעת רבינו שלמה. וגם לפי הנראה לע"ד אפי' לפי' ר"ח והגאונים דחיישינן אפי' למיעוט דמקדשי והדר מסבלי משום חומר' דאשת איש צריך לומר ע"כ דהיינו דוקא לכתחלה שלא תנשא אבל אם נישאת לא תצא מידי דהוה אמים שאין להם סוף דחיישינן נמי למיעוט כרב משום חומר' דאשת איש ולכתחילה הוא דלא תינשא אבל אם נשאת לא תצא דאלת"ה יקשה לך לאותה גירסא דגרסי הגאונים מ"ד לא ניחוש למיעוט' קמ"ל אמאי משנה כאן לשונו מבכל התלמוד שהרי בכל מקום קאמר זיל בתר רובא ולא קאמר לא חיישינן למעוט' כי ההיא דקטן וקטנה לא חולצין ולא מתייבמין דמייתי לה תלמוד' בכמה דוכתין וקאמר ורבנן זיל בתר רובא וכו' ולא קאמר ורבנן לא חיישינן למיעוט' וכן בריש פרק בתרא דיבמות (דף קיט) פריך אלא לא תנשא אמאי הלך אחר הרוב נשים ורוב נשים וכו' ולא פריך לא ניחוש למעוט' וכן בתר הכי קאמר ורבנן כי אזלינן בתר רובא ה"מ רובא דאיתיה קמן וכו' ולא קאמר כי לא חיישינן למעוט' כדקאמר הכא וכן בפ"ק דחולין (דף יא) אמרינן מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ולא קאמר דאמור רבנן לא חיישינן למיעוט' וכן בהרבה מקומות בתלמוד אלא ודאי משום כך שנה כאן לשונו מבכל התלמוד משום דאי הוה קאמר הכא מהו דתימ' זיל בתר רוב' קמ"ל היה משמעו מהו דתימ' זיל בתר רוב' דמסבלי והדר מקדשי קמ"ל דלא אזלינן בתר רוב' כלל ואינו כן דאמת היא דאזלינן בתר רוב' לענין נשאת לא תצא אלא לכתחילה לא תנשא משום חומר' דאשת איש והיינו דקאמר מהו דתימ' לא ניחוש למיעוט' כלומר לא ניחוש כלל כדמשמע לישנ' דלא ניחוש וא"כ אפילו לכתחילה תנשא קמ"ל דחיישינן ולכתחילה לא תנשא ומיהו אם נשאת לא תצא כדפירוש והרי לך שאין להחמיר כל כך בספק סבלונות הללו כיון דאפילו ודאי אין אוסרין אותה אלא שלכתחילה לא תינשא אבל דיעבד לא תצא ועוד שהרי נראה לע"ד שדעת המרדכי נוטה לגירס' דגרס רבינו שלמה דלא חיישינן למיעוט' שהרי כתב בפרק האיש וז"ל מיעוט' מקדשי והדר מסבלי ורוב' מקדשי וכו' כך גרס ר"ח והאלפסי ולפ"ז צ"ע דלאשמועינן בריש' מילתא דחדוש דאזלינן בתר מיעוט' משום חומרא דאשת איש וכו' אבל ה"ג ברוב הספרים לא צריכ' דרוב' מקדשי והדר מסבלי וכו' מהו דתימ' נחוש למיעוט' קמ"ל ולפ"ז ניחוש לקולא וכה"ג במסכת שבת בפרק שואל חיישינן שמא חוץ לחומה לנו עכ"ל מדקא מסיים ואמר אבל ה"ג ברוב ספרים ולא קאמר אמנם ה"ג ברוב ספרים וכו' משמע דס"ל הכי. וגם מצאתי תוס' משיטת רבינו פרץ שהביא שתי הגרסאות להקל שהן גירסת רבינו שלמה וגרס מקדשי והדר מסבלי וכו' מהו דתימ' ניחוש למיעוט' וגם הגירס' האחרת דגרס מסבלי והדר מקדשי פשיטא לא צריכ' דרוב' מקדשי והדר מסבלי וכו' מהו דתימ' ניחוש למיעוט' וכו' ואילו גירסות ר"ח דגריס מקדשי והדר מסבלי פשיט' לא צריכ' דרוב' מסבל והדר מקדשי וכו' מהו דתימ' לא ניחוש למעוט' קמ"ל לא הביא כלל א"כ נראה דרבינו פרץ לא סביר ליה דיש לחוש למעוט' וא"כ הוא ראיה גדולה היא להתיר שהרי רבינו פרץ היה אחרון וגם הי' רגיל להחמיר מאד ואפ"ה לא החמיר בזה ש"מ דהוה פשיט' ליה דודאי אין לחוש כלל לדברי ר"ח בזה אלא כדגרסינן ברוב הספרים. וסוף דבר חזרתי על כל צדדין ועלתה בידי הקצרה כי מנהג קדמונינו תורה היא מכמה אנפי חדא שבגלילות הללו נהגו כולם לסבל בטרם יקדשו ואם יקר מקרה באחד מהמקומות שיקדש אדם תחילה פעם אחת בשבוע או ביובל מיראתו פן תחזור בה פשיט' שמשום כך לא יקרא מקום שנהגו לקדש תחילה וכדפי' לעיל וכיון דכולהו מסבלי בריש' בהא מודו כל הפוסקים דשרי וכדפי' לעיל. ועוד שהרי הדברים מוכיחים שאין מתכוונ' לקדושין ושאין כאן קדושין כדפירשתי לעיל מכמה טעמים. וגם מתוך דברי רבינו שלמה משמע שצריך שישלח ע"י עדים כדהוכח' לעיל. ואע"ג דלאו דברי הכל היא מ"מ יצטרף דעת זה לדעת רבינו משה דלפי הנראה לע"ד לא חייש למיעוט אנשי העיר אם לא יסייע לו רוב אנשי המקום כדפי' לעיל וגם יצטרף לשתי הגרסאות דלא חיישינן למיעוט כלל וגם מתוך תוספות שיטה רבינו פרץ נראה דהכי סביר ליה כדכתבתי לעיל וגה המרדכי נראה שתופס עיקר כדגרסינן ברוב ספרים דלא חיישינן למעוט כדכתבתי לעיל ואפילו היה אמת שיחשבו גלילות הללו במיעוט מקדשי והדר מסבלי וסוגי' דעלמ' הוה אזלא כרבינו שלמה וכשתי הגרסאות אשר נראו עיקר מתוך שיטת רבינו פרץ והמרדכי וגם יצטרף עמהם דעת ר' משה פשיטא ופשיט' שלא היה ראוי לתפוס עליה' דנהר' ונהר' ופשטי' הלא רוא' אנכי שבענין פולטת שכבת זרע שהוא איסור כרת לדעת רבינו יצחק וספר התרומה וכמה פוסקים אחרים ולא מטעם חומר' אלא מדינ' דאוריית' מ"מ מאחר שיש פוסקים אחרים דלא סביר' להו הכי סמכו הלועזים שלא לחוש לאותם הפוסקים הגדולים שכתבתי כבר ובזה הוסכם ונזרקה מפי הגבורה שאין לחלוק עליהם מאחר שיש להם על מי שיסמכו כ"ש בדבר הזה שאפילו האוסרים אינם אוסרים מעיקר הדין דהא הלכות רווחות בישראל להלך אחר הרוב בכל התור' כולה אלא שמשום חומר' דאשת איש סביר' להו שיש להחמיר דודאי לא היה ראוי לחלק עליהם כלל אם היו נוהגים לעשות כדברי המתירים שאינם חוששין לחומר' וק"ו בן ק"ו לפי מה שפי' לעיל דאין הגלילות הללו ראויות להקרא כלל אתר' דמקדשי בריש' אפילו המיעוט אלא כולם נהגו לסבול תחילה וכדפי' לעיל וגם כמה דברים מוכיחים שאין כאן שום צד קדושין ולא חשש קדושין וכדפירש' לעיל. ובהא סליקנ' ובהא נחיתנ' שאין לפקפק על המנהג נהגו שלא לחוש לאותו סבלונות שנותנין לכלה ביום עשיית הקניין. ואתם האלופים ראשי עם ק"ק פייאנצ"ה הבירה הנה הואלתי לבאר לכם את הנראה לע"ד הקצרה יען ראיתי חשקת נפשכם בתורה עד כי לשתות מימי מי מערה ועל אשר מליזים עליכם קצת בני אדם וקרא לכם ב"ד חצוף תמהתי על דבריהם על מהו ועל מה ישימו כבודכ' לכלימה כי אתם גם אתם לשם שמים נתכוונתם בחשבכם היות הדבר מכוער ולא תבושו כי ידברו אויבים בשער ולפי סברתכם אשר חשבתם לאפרושי מאיסור' רחמנ' ליבא בעי ושקילתון מיניה אגרא כי הוא לבדו מבין שגיאות ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות נאם הצעיר יוסף קולון בן מהר"ר שלמה זלה"ה וזה הוסיף הרב אדו' מורי חמי מהר"ר יוסף קולון זלה"ה הנ"ל בענין אחר כדין עסק הכתוב לעיל על אודות בת כמריונד"ב דארי"ן. וכלל העולה בידי הקצרה שאין כאן בית מיחוש כלל ועל המצפצפין לחוש לסבלונות הללו הנזכרות למעלה אני קורא תגר כי אין זה אלא לדברי פגם ובוז משפחות וגם הוצאות לעז על הראשונים אשר היו בין הלועזים והנהיגום מנהג זה וידוע הוא שטובה צפרנם של ראשונים מכרסן של אחרונים ובפרט כאשר פשט המנהג כל כך בגלילת הלועזים ועל כיוצא בזה אמרינן בירושלמי ב"ד שאין אתה יודע מה טיבן ראה היאך הציבור נוהג ואפילו לא שתו אל לבם אל כל הראיות שהבאתי למעלה מ"מ היה להם לשים דבר זה ויתר על זה ראיתי להתיר בנדון הזה ובפרט כאשר נעשה הקנין סמוך להכנסת כלה ממש בבית הכנסת בין מנחה למעריב ותיכף התפללו וקבלו שבת כמימי לטגני בלי הפסק בין הקנין וקבלת שבת ובלילה ההיא ליל שבת נתנו אותו סבלונות וא"כ אי אפשר לומר שנתקדשה לא ע"י הרצועה ההיא לפרש"י ולא ע"י קדושין אחרים כפירוש' הגאונים דהא אין מקדשין בשבת (ב) כשיטת רש"י וכן דעת רוב הפוסקים וכן האחרונים שהם הסמ"ג ובעל הטורים שכתבו שאסור לקדש אשה בשבת ולא חלקו בין יש לו בנים לאין לו בנים דודאי אין לחוש שקדש בשבת דגדולה מזו שנינו בקדושין פ' האיש מקדש (דף כא) המקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל ואפילו עשתה הבוגרת שליח ומפרש התם דלא שביק איניש מצוה דרמיה עליה כו' ותו גרסינן התם בגמרא ההוא דאמר לקריבאי והיא אמרה לקרבה וכו' עד אמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה וכו' ומכאן פסק ר"ת שאם שדך אדם אחת מבנותיו ואמר לו בתך מקודשת לי בסתם מסתמא המשודכת קדש כיון שיש עליו תקנת הקהילות לא שביק לה ומקדש אחרת וכו' ואפי' במקום שאין תקנה מ"מ שארית ישראל לא יעשו עולה וכו' כמו שכתבו התוספות וכן בסמ"ג ורואה אני שהדברים ק"ו ומה התם שעשאתו שליח ואיכא למימר חזקה שליח עושה שליחותו אפ"ה אין אנו חוששין שיניח המצוה המוטלת עליו לעשות וגם מפני תקנת הקהילות אומר ר"ת דיש להתיר אותה שאינה משודכת או משום שארית ישראל לא יעשו עולה וכ"ש לענין קדושי שבת שגזרו חכמים על כך ואין לך תקנת קהילות גדולה מזו או עולה גדולה מזו לעבור על דברי חכמים שנקרא עבריין כדאמר בשבת פרק כירה (שבת דף מ) לא כ"ש שאין לחוש לשמא קדש ק"ו במקום רוב וחזקה כדפי' לעיל ואפילו את"ל דחשיבי הני גלילות במיעוטא מקדשי והדר מסבלי משא"כ כדפי' לעיל ואפי' לר"ת שהתיר לקדש בשבת היכא דאין לו אשה ובנים מ"מ אין לעשות כן כ"א מתוך דוחק גדול וגם לא נהגו כדברי ר"ת כלל לקדש בשבת ואפי' באין לו אשה ובנים ופשיטא דאין לחוש בכך דע"כ לא פליג ר"ח אשאר הדיעות והגירסות אלא שאין הכרע לומר שלא קדש אבל בכאן שיש הכרעה גדולה כדפי' נלע"ד שאין לחוש וכ"ש בנדון הזה שנפטר הבחור המקדש ומעולם לא טען קדושין כלל ועוד היום אין טוענין אלא שמא והרי כתב המרדכי בפרק האיש מקדש וז"ל רב הונא אמר חוששין לסבלונות פירש רש"י וכו' עד ול"נ לראבי"ה ולשאר הגאונים ומפרשי כגון שלא ידענו אם קדש ואם לאו מכל מקום כגון דאמר קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים והיא כופרת ואע"ג דתנן לקמן דלא מהימן לגבה לאוסרה לקרובים הכ' חיישינן לסבלונות עכ"ל והרי לך בהדיא דלדברי מקצת הגדולים אפי' נחמיר כרבינו חננאל מכל מקום בעינן שיטען הוא ויאמר קדשתיה וכו' מה שאין כן בנדון הזה שאנו עומדים עליו והרי לך כמה דעות לכמה צדדין וצדי צדדין להתיר עד כי האיסור בטל במעוטו דמיעוטו ואין כאן בית מיחוש וכל המפקפק בזה אינו אלא טועה לפי הנראה לעניות דעתי ואולם כי שמעתי מפטפטין לומר ששאלו לה בטרם יעשו הקנין אם היא רוצה להנשא לו ויתן לה קדושין ויעשה כתובה ורוצים לומר שיש לחוש משום מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ואמנם כי לפי מה שהוגד אלי במקצת ורוב אנשי זקני העיר הזאת העידו שאין דרך להזכיר לה כלל כתובה וקידושין עד שעת הנשואין ומכל מקום אפילו יהיה כן ששואלין אותה לפני הקנין מכל מקום דבר פשוט הוא שאין כאן משום מדבד עמה על עסקי גיטה וקידושיה מכמה טעמים חדא דאין הכוונה שתתקדש לו עכשיו אלא לשדוכין בעלמא שתתקדש לו לאחר זמן בשעת נשואין וראיה לדבר שמזכירין הכתובה עם הקדושין ודבר הלמד מענינו הוא. וגדולה מזו יש להוכיח מתוך אותה תשובה שהבאתי למעלה שהשיב הרשב"א וז"ל עוד השיב באחד ששדך אשה ולקח המשדך סבלונות ושם בחיקה שצריך לפרש לשם קדושין כל זמן שלא היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה דתנן היה מדבר כו'. רבי יוסי אומר דיו אבל בשאין פירש ולא עסק לשם מתנת קבלה אין השדוכין בכלל לדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה עכ"ל הרי לך שאע"ג שבשעת השדוכין ממש שם הסבלונות בחיקה אפילו הכי כתב דאין השדוכין בכלל מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושה ואע"ג שאין לך שדוכין שלא ישאל ממנה אם רוצה להתקדש לו או להיות אשתו והן הן השדוכין שהזכירו חכמים בכל מקום ועוד דהא מסיק עלה דדוקא בעסוקין באותו ענין הוא דהוה מקודשת אבל אין עוסקין לא ופי' שם רש"י וז"ל והוא שעוסקין כו' הא דקאמר רבי יוסי דיו הוא שהיו עסוקים בדבר עסקי קדושי עד שעת נתינה עכ"ל ופשיטא שאין נתינת הסבלונות הללו סמך ממש לאותו דבור ששואלין לה אם היא רוצה להתקדש לפלוני שלעולם מפסיקין בנתים לפי מה שהוגד אלי ואם כן אין כאן בית מיחוש דהא עלה דרבי שמעון בן אלעזר דאמר אף על גב דאין עסוקין באותו ענין פריך תלמודא פרק קמא דקדושין (דף ו) ואי אין עסוקין באותו ענין מנא ידעה ומשני אביי מענין לענין ובאותו ענין ופירש שם רש"י וז"ל מענין לענין שפסקו מלדבר בקדושין ממש והם מדברים מדברים אחרים ומיהו צרכי זווגים הן היו כמו כמה יש לה נדוניא וכמה שדות להתפרנס מהם עכ"ל והרי לך בהדיא דלכולי עלמא בעינן מיהא שידברו תמיד מענין הזווג ואפי' לרבי שמעון בן אלעזר ולרבי בעינן שיהיו מדברים בענין הקדושין ממש כדגרסינן שם כתנאי ר' אומר והוא שעסוקין באותו ענין ר' שמעון בן אלעזר אומר כו' וכל הפוסקים כולם פוסקים כרבי מלבד רבינו מאיר שכתב בתשובה אפילו מענין לענין ואולם כי הוא מן התימא שהרי פסק שם רב יהודה משמיה דשמואל והוא שעסוקין באותו ענין ועוד דקיימא לן בכל מקום דהל' כר' באחד מחביריו ואיהו סבר דדוקא עסוקים באותו ענין ופליג ארבי שמעון בן אלעזר דאמר אפי' מענין לענין ומכל מקום אפילו לדברי רבינו מאיר פשיטא דבעינן שיהיו מדברים תמיד מענין זווגם דהיינו מענין לענין מאותו ענין כדפירש שם רבינו שלמה ולאפוקי מסבלונות הללו שתמיד מפסיק בין השאלה לנתינתו:
1