שו"ת מהרי"ק קפ״זTeshuvot Maharik 187
א׳על אודות הריב אשר נפל בין האצילים ראשי ק"ק מנטוב"א יצ"ו מצד אחד ובין רבי יעקב דספ"ורנא יצ"ו בין כמ"ר ליאו"ן חסדאי נ"ע מצד אחר שהיה המורשה הנזכר תובע מראשי הקהל יצ"ו באומרו שהם בטלו השתדלותו שהיה משתדל בעבור ר' שלמה חסדאי הנזכר ושלא כדין עשו שהרי כבר היה לי חזקה בימים שעברו שהיה אביו ז"ל מלוה במנטוב"א ושם נפטר ונשאר הוא שם ר"ל רבי שלמה הנזכר נשאר במקום אביו ואם הלך אחרי כן לדור בבולונ"ייא ושם שהה כמו ג' שנים וחצי מ"מ אומר המורשה כי הנ"ל לא הלך שם להשתקע רק שקרוביו הביאוהו שמה עד אשר יגדל הנער וילמד לעשות מלאכת החנות וכיון שעתה צווח ואומר לקרייתי אנא אזיל לקבועי קמא הדר ועוד טוען המורשה שאפילו לא היה לו לרבי שלמה הנז' שום חזקה בעיר מ"מ לא מצו לעכב עליו מלבוא להלות כאן אם ירצה לפרוע עמהם מעולי העיר מכאן ולהבא. שהרי האדון יר"ה לא נתן להם חוקים במחיר כסף עד שנאמר שקנו חזקת היישוב אלא נתן להם בכתב להניח המלוה להלוות ואין מפקיד מי הוא המלוה הן יהיו הם הן יהיו אחרים ומטעם זה גם המורשה עצמו לעצמו הוא דורש ואומר להלוות פה מנטוב"א ועומד וצווח על ראשי הקהל שעכבו על ידו מלעשות השתדלותו עם האדון לפי דבריו ותובע מהם שיתקנו המעוות אשר עוותו הם כי לא היה להם למנוע ממנו הטובה אלא להניח לו להשתדל ולבא מטעם הנזכר. והנה ראשי הקהל יצ"ו השיבו על טענה ראשונה שמאחר שכבר עקר ר' שלמה הנ"ל את דירתו מפה מנטוב"א וזה לו כמו ג' שנים וחצי ולא עשה שום מודעא ושום מחאה שיורה שהיה דעתו לחזור נשתקע לגמרי מחזקתו הנה ומוחל עליה. ולא עוד אלא שמעט זמן קודם שנסע מפה שאלו לאמו אשר היתה אפוטרופסת שלו ליתן חלקה כדי לפזר לתקון המעמד אשר נתקלקל בימים ההם עד אשר לא היו רשאים להלוות כלל כי כן צוה עליהם האדון יר"ה והיא השיבה להם כי מטה ידם מבלתי השיג להלוות כאן מנטוב"א וכי רוצים היא ובנה להעתיק דירתה מפה ושלא היתה רוצה לסייע בתקון המעמד מאחר שלא היה צריך להם. ועוד דאף לפי כל טענותיו שאומר שהיה לו חזקה מכל מקום כשהאדון ירום הודו גזר שלא להלוות עוד כבר יצא כל אחד ואחד מחזקתה. ואם אמר כן השתדלו להיות להם רשות מאת האדון כבר נסתלקו מעשה ראשון ופנים חדשות באו לכאן ובזה לא החזיק מעולם כי מיום שגזר האדון יר"ה שלא להלוות לא הלוה הוא כלל. וגם לא רצה ליתן חלקו בהוצאות כדי להלוות כמבואר לעיל בטענתם האחרת. ועל הטענה השנייה שבאים לומר שכל אדם יוכל לבא לדור פה רק שיפרע עמהם מעולי העיר השיבו שאין משמעת החוקים שנתן להם האדון יר"ה מוכיח כן אלא אדרבה מוכיח שלהם לבדם ניתנה הדת מאחר שמפורש בה שמניח להלוות ליהודים המלוים והמוכנים להלוות כמבואר בטענות ויען כי נשבעו שני החלקים הנ"ל ר"ל הבעלי חנויות והמורשה מכח הרשאתו לעשות ככל אשר אומר כפי הדין לפי ראות עיני ולא עלתה בידי לפשר ביניהם בדרך יתרצו שני החלקים באתי לזכות את הזכאי ולחייב את החייב כי המשפט לאלהים הוא. ועל כן אמרתי שלפי הנראה לע"ד דבר פשוט הוא שאין לר' שלמה הנ"ל שום חזקה בהלוואת העיר הזאת מאחר שכבר עברו ג' שנים ויותר שעקר דירתו ממנטוב"א ולא מחה כל י"ב חדש פשיטא שאבד זכותו ומתרע חזקתיה שהרי כך כתב ראב"ן בספר צפנת פענח שיסד וז"ל ולהכי נהגו הראשונים כשיוצא אדם מיישובו י"ב חדש שאבד זכותו כי כשם שקונה אותו בי"ב חדש כך מאבד זכותו בי"ב חדש כשיוצא משם ומתיישב במקום אחר כו'. עד וכיון שמאבד את זכות ישובו כשהפקירו ויצא ממנו הרי הוא כשאר כל אדם ואין יכול לחזור שם בלא התרה כו' עד אבל אם אינו מפקירו ודעתו לחזור כגון שנותן מסים עם הקהל אפי' שהה כמה שנים לא אבד את ישובו וכו'. עד אבל אם מתיישב במקום אחר עם בני ביתו בשנה אחת אבד את ישובו הראשון כך נהגו הראשונים ומנהג תורה כמו שפירשתי עכ"ל. והרי שכתב וחזר וכפל שבי"ב חדש איבד את זכות ישיבו כשהלך במקום אחר עם בני ביתו אם לא שיתן מסים עם הקהל וכ"ש שרבינו שלמה הנ"ל אבד את זכותו שהרי בהעתיקו את דירתו ממנטוב"א והלך לדור בבולונ"ייא זה לו כמו ג' שנים וחצי וגם לא פרע אפי' פרוטה ממסים העיר אלא אדרבה בעודו הנה נפרד משותפות הקהל ופורק את עולו מעל צוארו באשר תבעו מאמו שהיתה אפוטרופוס שלו לסייע בהוצאות ותקון המעמד ותמאן ותאמר כי לא היתה יכולה להלוות במנטוב"א כי מטה ידם. ואע"ג שטען המורשה שלו דאף כי אמרו אליה דבר זה והיא השיבה מה שהשיבה דמ"מ לא היתה יכולה לחוב את בנה נראה בעיני שטענה זו רעועה מאד דסתמא דמילתא ואומדנא דמוכח הוא שגם לו נודעו הדברים מאחר שהיה בנה דר עמה וגדולה מזו אמרינן בכתובות פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צד) גבי תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד כו'. א"ל אי הוה אנא הוי טעיננא טפי ולא אמרינן אלא דליתא במתא אבל איתא במתא איבעי ליה למיתא ע"כ ש"מ דכיון דהוה במתא מסתמא ידע ולא מצי למימר אף על גב דהוינא במתא לא אשתמודע לי דאנן סהדי דודאי ידע דשותפו אמר לו כ"ש וכ"ש הכא דלא מבעיא דהוה במתא אלא אפי' בחד ביתא הוה דייר איהו ואימיה ולא היו חלוקים אפי' בעיסתן דודאי אנו סהדי דאמרה ליה ואיהו ידע ואיבעי' ליה למיתיב ולמימר לאנשי הקהל שהוא אינו מסכים למה שאמרה אמו אלא שרוצה ליתן עמהם בעולים העיר לתקן המעמד ומדלא עביד הכי גלי אדעתי' דניחא ליה במאי דאמר' אמיה ופשיטא יותר מביעותא בכותחא דלא דמי למאי דפסקי ראבי"ה וכן רבינו מאיר דדוקא כשהם תובעים אבל לא כשהם נתבעים דודאי התם הוא כדמפרש הטעם במרדכי דדי לו לבא לדין כשיתבעוהו דלמה יקדים לעורר עליו תובעים הלא אינו חייב כלום לפי דבריו אבל הכא דאדרבה לפי דבריו היה לו לסייע עמהם בתיקון המעמד כיון שלא היה בדעתו לעקור דירתו מכל וכל א"כ פשיטא ופשיטא דה"ל למיתב ומדלא אתי גלי אדעתיה דניחא ליה במאי דאמרה אמיה שלא לסייע להם וזה ברור וישר לפני כל שופט צדק ופשיטא דאין לחלק בין ההיא שכתב ראב"ן שהבאת' למעלה ובין הך עובדא דהכא משום דהתם הטילו הקהל חרס של ישוב מדכתב שצריך התרה דמאי נ"מ בהאי חרם הלא לא חלה עליו שהרי בשעת החרם היה הוא מיושבי העיר ועוד שהרי תלה הטעם בכשם שקונה ישוב בי"ב חדש כך מסתלק ממנו בי"ב תדש וטעם זה שייך לומר במקום שאין חרם כמו במקום שיש חרס וזה פשוט. ועוד נראה לע"ד ראיה ברורה שמאחר שנסתלק לגמרי שאבד זכותו לכל הפחות בג' שנים מההיא דב"ב א' מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו היה סתום ובקש לפותחו אין בני מבוי מעכבין עליו. ואומר רבא עלה ל"ש אלא שלא פרץ את פצימיו אבל פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבים עליו. ופרש"י לעיל מינה וז"ל למבוי אחר כגון בית שבין שני מבואות בני מבוי מעכבין עליו בני מבוי האחד שאין רגיל אצלם. ועוד פי' כאן וז"ל היה סתום שהיה לו שם מקדם פתח פתוח לו וסתמו ולאחר זמן נמלך עליו לפתוח. ואמילתא דרבא פי' וז"ל שלא פרץ פצימיו כשסתם פתחו לא סלק מזוזותיו ומשקיפו ומפתנו דגלי אדעת' דלא סלק נפשיה וסופו לפותחו לאחר זמן עכ"ל. והרי לך בהדי' דאע"ג שיהיה לו מקדם פתח פתוח לאותו מבוי מכיון שסתמו ופרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו מלחזור לעבור דרך המבוי שלהם כל זמן שלא גלה את דעתו שסופו לחזור לאחר זמן כגון שלא פרץ את פצימיו דאז גלי אדעתיה דלא נסתלק כדפרש"י כ"ש הכא שהלך לו בעיר אחרת ותחת ממשלה אחרת שיכולין לעכב עליו שלא יחזור לדור עמהם כיון שלא גלה דעתו שסופו לחזור כי התם שהניח מזוזתו ומשקופו ומפתנו דודאי הוה גלוי גדול שסופו לחזור ולפתוח דאל"כ למה היה מפסיד מזוזותיו משקופו ומפתנו להניחם שם חנם אם לא שבדעתו לחזור ולפותחו אבל היכא דליכא גלוי דעת פשיטא לגמרי אסתלק ואין לחלק ולומר דדוקא התם גבי פתח סתום בענין גלוי דעת דהנחת המזוזות והמשקוף והמפתן משום דאיכ' אדרבה גלוי דעת בהפך ותאמר דמסתם הפתח בבניין לבנים או כיוצא בו גלי דעתי' שאינו רוצ' לחזור ולפותחו דיכול שיניחנו נעול ולא יסתמנו משום כך צריך גלוי דעת אחר כנגדו דהיינו הנחת המשקוף והמפתן כדפי' אבל הכא לא היה שם גלוי דעת שלא היה רוצה לחזור לאחר זמן דאע"ג שיצא ממנטוב"א לצורך שעה היה ואי אפשר להיות בשני מקומות ולא דמי לסתימת פתח או חלון שהיה יכול להניח נעול כדפי' שהרי כתב המרדכי בשם רבי' מאיר בפ"ק דב"ב וז"ל וששאלת על אודות חור שהיה המים מן הגגות יוצאין דרך שם וטוען ראובן ששמעון סתם את חור ולא שבקיה ליה למעבורי מיא בארעיה ושמעון משיבו להד"ם וכו'. ועוד טוען אם לפי דבריך היה חור הלא אתה בעצמך בנית אצטבא במקום שאתה אומר שהיה לך חור וסתמה נראה ודאי דשמעון פטור אף משבועה כיון דראובן בעצמו סתם אותה ובונה אותה בפניו מידי דהוה מאחד מבני מבוי שהיה לו פתח במבוי וסתמו ופרץ פצימין וסתמה ובקש לחזור ולפותחו דבני מבוי מעכבין עליו עכ"ל רבי' מאיר וש"מ דליכא לפלוגי בהכי דא"כ מה מייתי רבי' מאיר ראיה מאחד מבני מבוי שהיה לו פתח במבוי וסתמו וכו'. שאני התם משום דכיון דסתמו ודאי מוכח מילתא דנסתלק דאל"כ למה סתמו אבל הכא משום בנין האצטבא סתם החור ולא היה יכול לעשות בנין אחר באותה שעה שהיה צריך לבנין האצטבא אבל עתה שלא הוצרך יותר לבנין אצטבא מדהיה תובע מראובן לפתוח החור שהיה לו שם מקדם לעולם אימא לך שלא נסתלק שמעון מחזקת החור אלא ודאי פשיטא ופשיטא שאין לחלק בכך שדרך בני אדם כשאין יוצאין ונכנסין דרך פתח או חלון שסותמין אותו אפילו לא נסתלקו מכל וכל אלא סופו לחזור ולפתוח לאחר זמן דאין טוב להרבות בפתחים מפני שמחליש חוזק החומה כדמוכח פרק הבית והעליה (בבא מציעא דף קיז) דא"ר אחא בר אדא משמיה דעולא תחתון שבא לשנות וכו'. עד למעט בחלונות שומעין לו לרבות בחלונות אין שומעין לו ופירש רש"י וז"ל לרבות בחלונות ממעט חוזק הבנין העליו' מעכב עליו עכ"ל וכ"ש בפתחי' שמעכב יותר חוזק הבנין מפני שיש לו יותר חלל וא"כ אין סתימות הפתח גלוי דעת שרוצה להסתלק אפ"ה מוחל על חזקת פתחו כשיסתום אותו אי ליכא אדרבה גלוי דעת שאין רוצה להסתלק כגון שלא סלק מפתחו ומשקופו דהוי גלוי דעת שאינו רוצה להסתלק כדפי' שם רבינו שלמה והכא נמי שאין גלוי דעת שלא רוצה להסתלק אלא אדרב' היה גלוי דעת שהיה רוצה להסתלק כדפי' לעיל פשיטא שאבד את זכות חזקתו ואפילו לפי מ"ש ר"מ בשם בעל העיטור דאפי' פרץ פצימיו לא הפסיד את כחו לכ"ע לפי הנראה לע"ד. ומה שטענו ראשי הקהל יצ"ו שאף לפי דבריו כבר פסק כח החזקה כשגזר האדון יר"ה שלא להלוות עוד ברבית תחת ממשלתו נראה לע"ד דטענה נכונה היא דודאי כן הוא שפקעה החזקה באשר נגזר מאת המלך שלא להלוות ברבית דאפקעת' דמלכא היא ודינא דמלכותא דינא ויכול לגזור שלא ילוה עוד ברבית תחת ממשלתו. שהרי הארץ שלו היא כדין מלכי אומות ואפילו מס יכול לקבוע ולומר איני רוצה שידור אדם בארצי אם לא יתן כך וכך כ"ש וכ"ש כיוצ' בזה שבקושי התירו כדמוכח פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף עא) דקאמר לא נצרכה אלא אפי' לרבות דכותי אלא דמשום כדי חייו הותר כדאית' התם ופשיטא שהמלך יכול למנוע בכיוצא בזה וכן השיב הרשב"א וז"ל ועוד דכל שיש טעם במה שהמלך מצוה ומנהיג דבר לתקון הנהגת המדינה יכול הוא לומר ממון זה שראוי להיות לזה מן הדין יהיה לחבירו ולא אמרינן חמסנות הוא ולאו דינ' אלא כשנוטל בלא טענת דיני המלכות וכ"ש במדינות שהארץ כולה שלו ויכול הוא לעשות בה חוקים כמו שירצה וכו' עד וכ"ש כשהכריז ויש כח למלך להפקיע בכי הא דתקוני המדינה הם עכ"ל וק"ו בכיוצ' בזה שאין מפקיע שום ממון לא מזה ולא מזה אלא שהיה מצוה שלא לעשות דבר אשר לא היו נכונים בעיניו להעשות ואף חכמים התירו בקושי אלא משום כדי חייו וכדפירש' לעיל ובהא שוו כל הפוסקים. ועוד דאפילו בלא טעם דדינ' דמלכות' מ"מ כיון שבשעת שגזר על כך לא היו יכוליה למצא תקון כי אם על יד הדוחק לכל הפחות וע"ז הלכו להם רבי שלמה ואמו וגלה את דעתו שנתייאשו ויש לדמותה להא דפרק הגוזל בתר' (בבא קמא דף קיז) גבי שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועומד עליה גייס וכו'. דמפרש לה רב אשי בשותפין וכגון שיכולים להציל ע"י הדחק וכו'. ומשום דגלי אדעת' דנתייאשו וכו' כדאית' התם והכי נמי ל"ש שהרי גלוי דעת יש כאן ועל שטענה השנייה שקובל המורשה ר' יעקב דסיפור"נא על הקהל מצידו קרובו רבי שלמה חסדאי יצ"ו באומרו שהעבירו עליו הדרך לעכב ע"י האדון יר"ה מלהוציא חוקים מאתו שיוכלו גם הם להלוות ואומר כי כל אדם יכול לבא הנה להלוות בלי רשות הקהל באשר לא מכר להם האדון יר"ה חזקת המעמד רק סלק את עצמו מלמחות במלוים ולא אכפית ליה לאדון יר"ה שילוה זה יותר מזה אלא כולם שוים בעיניו נראה לע"ד דבר פשוט שאין בטענה זו ממש האמנם על משמעות החוקי' אשר נחלקו שני החלקים ר"ל ראשי הקהל יצ"ו ור' יעקב דספורנ' יצ"ו האם משמעות שהאדון יר"ה נתן הרשות לראשי הקהל לבדם או אם גם ר' שלמה חסדאי יצ"ו או גם אחרים במשמע לא ירדתי להכריע בזה ולדרוש לשון החוקים ההם כי דבר פשוט הוא בעיני שאין אנו צריכין לזה שהרי אף אם לא היה משמעות החוקים שלא ירשה האדון יר"ה להלוות זולתי לראשי הקהל יצ"ו כאשר הם טוענים אלא היה שוה לכל כאשר טען רבי יעקב דספור"נא יצ"ו מ"מ דבר פשוט הוא בעיני שהדין עם ראשי הקהל יצ"ו ולא מבעיא לדברי הפוסקים דסבירא להו שאין אדם יכול לבא ולקבוע דירו בעיר אחרת אם לא ברשות בני העיר ומפרש ההיא דאי שייך בכרגא דמתא דהיינו אי שייד מקודם לכן דודאי אין לחוש לבא בלא רשות אנשי העיר. ואפי' רבי שלמה הנזכר מאחר שנסתלק ואבד חזקתו הראשונה כדפירש' לעיל אלא אפילו לר"ת שפירש דההיא דאי שייך בכרגא דמתא דהיינו שרוצה להיות שייך בכרגא וכו'. דלא מצי מעכבי היינו דלא מצי לעכב עליו בדין שאין ב"ד מונעים ממנו מלבא לדור הנה וכמ"ש ראבי"ה על דברי ר"ת ולכך נהגו הקדמונים להטיל חרם של ישוב משום דמן הדין לא מצי מעכב והיינו דקאמר בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב כלומר מעכב ע"פ ב"ד שב"ד מונעים אותו מלבא מפני שעשה שלא כדין לבא פה בלי רשות כיון דלא שייך בכרגא דמתא דומיא דהך באומר רב הונא האי בר מבואה דמוקי רחיא וכו' חבריה מצי מעכב דפשיטא דר"ל מעכב אפי' ע"פ ב"ד מפני שעשה שלא כדין מדמדמ' ליה אההיא דלא יחלק חנוני קליות ואגוזים וכו' וכן מדמה לה אההיא דמרחיקים מצודת דג וכו' דהיינו שאסור לעשות כן ומשום כך ב"ד מעכבים על ידו ועלה קאי רב הונא בריה דר"י ולפלוגי עליה אתי כדמסיק בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב דהיינו לא מצי מעכב בדין כדקאמר רב הונא וכן ההיא דאי שייך בכרג' דמתא לא מצי מעכב היינו ע"פ ב"ד וכדפירש' וזה דבר פשוט אפילו לתינוקות של בית רבן אבל אם יוכל לסגור לפניו הפתח שלא יבא פשיטא ופשיטא שהרשות בידו דאטו יציבא בארע' וגיור' בשמי שמי' כשם שהוא רוצה לבא בעל כרחן של יושבי העיר ע"י השר כן יעכבו גם הם על ידו ע"י השר שלא יבא ויישר כחם וכמו ששנינו בריש ב"מ (דף י) ראה את המציאה ונפל לה עליה ובא אחר והחזיק בה מי שהחזיק בה זכה ואף לכתחילה מותר לעשות כן מדתנן בריש פאה נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בו כלום נפל לו עליה פרס טליתו עליה מעבירין אותו הימנו. והלא דברי' ח"ו ומה התם כבר זכה במקצת וגם קדם הוא לזכות אפילו הכי יבא השני ויעבור אותו הימנו כיון דהוי מילי דהפקר הכא שזה רוצה לזכות בהפקר זה לפי דבריהם שאומר שהוא עדיין לא זכה בו כלל אלא אדרבה בני העיר הם שקדמו וזכו ביישוב העיר לא כ"ש שיטבורו אותו מן הבא לזכות בו אם יוכלו מי הוא החסר דעת אשר יטעה ביה הלא כל האומר כן אינו אלא טועה וכל דיינ' דדאין כה"ג לא דיינ' הוא דפשיטא שלא עלה על לב של ר"ת לאמר כן וחלילה וחס דהא למה הדבר דומ' למי שפרס טליתו על הפאה ובא אחר להעבירו ממנו שהרי יכול לעשות כן מפני שהוא הפקר ומ"מ אף כי יכול לעשות כן פשיטא ופשיטא שאם הראשון שפרס טליתו עליה בתחילה יכול לעכב ולהתגבר על הבא להעבירנה ממנו בזרוע וגם הוא ביד חזקה ובזרוע נטויה יקדים ויטלנה בידו ממש הלא דבר פשוט הוא שזה הוא זריז ונשכר ומי הוא החסר דעת שיטעה בזה. וגם רבינו אשר שכתב בתשובה ומייתי לה בטור חושן משפט שאדם יכול לדור בכל מקום שירצה ואין בני העיר יכולין לעכב עליו פשיטא ופשיטא שרוצה לומר שאין בני העיר יכולין לעכב עליו ע"פ ב"ד כי ההיא דב"ב שהבאתי לעיל ודכפירש' אבל אם תגבר יד בני העיר לסגור דשא באפיה הן על יד השר הן על יד שום מונע פשיטא שהרשות בידם וכדפירש' ולא יחלוק על זה כי אם העקש והפתלתל אשר לא ידע ולא יבין ולא הגיע להוראה. ועוד תדע שכן הוא שהרי פסקו כל הפוסק' רב אלפס ורבינו משה ורבי ישעיה מטראני האחרון וכן רבינו אשר דמאחר שמספקא לי' לר"ה בריה דר' יהושע אי בר מבואה אבר מבואה אחריתי מצי מעכב ונשאר בתיקו שאין יכולין לעכב עליו מספק. ועתה כוף אזנך ושמע אי אמרת בשלמא דהאי לא מצי מעכב היינו דלא מצי בדין שאין ב"ד מונעין אותו מלבא ולעשות אותו אומנות מש"ה דין הוא שכיון שנשאר בס' אין להם לב"ד לכופו לזה ולמונעו מלעשו' שם אומנתו שהרי כלל גדול בדין שהמע"ה וזה הוא כמוציא מחבירו כיון שרוצים לכופו שלא יבא והוי דינו כל דאלים גבר כיון דלא שייך כאן תפיסה מידי דהוה זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי דפרק חזקת הבתי' (בבא בתרא דף לא) אלא אי אמרת דלא מצי מעכב דאמרי דהיינו שאפילו אם יגבר ידם למונעו מלבא ב"ד מעכבין על ידם מלמונעו תימה על עצמך דלמה ימנעו ב"ד מבני ביתו מלעכב על ידו של זה אם תגבר ידם כיון דסלקא בתיקו הוה לן למימר כל דאלים גבר כדפי' אלא ודאי ברור ונכון הוא דכל הני דאמרן דלא מצי מעכבי דאין הכוונה לומר שאם תגבר ידם לא יעכבו עליו מק"ו דנפל לו עליה וכו' וכדפי' לעיל אלא הכוונה הוא דלא מצי מעכבי ע"פ ב"ד שלא יבא אם תגבר ידו ומש"ה דין הוא דכיון דסליק בתיקו אי בר מבואה אבר מבואה אחריתי מצי מעכב או לא דמספיקא לא יעכבוהו ב"ד אלא כל דאלים גבר וכדפיר'. ועוד נלע"ד דלא מבעיא שהקהל רשאים מעכב על ידו לכ"ע וכדפיר' אלא דהוא אינו רשאי להלוות שם בלי רשות הקהל יצ"ו דפשיטא דמה שאמרו ר"ת ורבינו אשר שאין בני העיר יכולין לעכב לבא לדור בעירם בלא רשותם כל זמן שירצה לישא בעול עמהם זה הוא דוקא בימיהם שלא היה בדבר שום סכנה וחשש הריסת המעמד רק מיעוט הריוח והדבר דומה לדבר מבואה דאוקי תנורא וריחיא ואתא בר מבואה חבריה ואוקי נמי תנורא וריחיא או שיש בדבר רבוי העין ומתוך כך השר מן העיר מרבה העולים עליהם ומש"ה לא מצי מעכב דמה שהוא פגום ברבוי העין והעול הוא משביח בנושאו בעול עמהם מקל עליהם כנגד מה שהוא מרבה דסברא הוא שאם הם ארבעה והשר והיה רגיל להטיל עליהם ארבעה זקוקים לשנה שכשיהיו חמשה שיטיל עליהם חמשה זקוקים לשנה וכן הוא פורע ג"כ חמישית ההוצאה והעול ויצא הפסדו בשכרו ואדרבה לפעמים שבני העיר מרויחין שאין השר מרבה עליהם בשבילו ואפי' ירבה לא ירבה החומש וכן אנו רואים שהוא מצוי בכל יום בענין מסי' המלכות שאינם מכבידים ממש ערך בערך וזה ודאי היה טעם נכון כאשר היה מלפני שלשים שנה או פחות שלא היה צרות עין ופצה פה נגד הרוחי' כעתה בעו"ה הלא דבר פשוט הוא לכל שופט צדק שיכולין בני העיר לעכב על הבא לדור שם בעל כרחם ומגרה בהם הדוב וישבו' את שניו בדין מדין רודף. ואע"ג דזה אינו מתכוין לרדוף ולהזיק כ"א להנאות עצמו מתכוין מ"מ דבר פשוט הוא דמשום כן לא יבצר מלהקרא רודף מידי דהוי אההיא דפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיז) ההוא גברא דמקמיה דסלקי אינשי למברא הוה מסיק לחמריה הוה קא בפי למטבע אינשי וכו' עד אתא לקמיה דרבא וכו' עד ההי' רודף הוה אלמא דהוי חושב רודף אפילו שלהנאת עצמו היה מתכוין דהיינו להעלות חמורו אל הנמל וה"נ ל"ש דהא חשב כאילו אבד כולה חזקה מחמתו יתעורר הגלות והקלקלה ח"ו כיון דמקמי דהכי אין פרץ ואין יוצאת תחילה להש"י ויתעלה מידי דהוה אמרבה בחבילות דאחרון חייב היכי דבלאו איהו הוה אזל' וכן צריך לומר ע"כ דיש לחלק בין מניעות הריוח והשכר כגון האי מאן דמוקי תנור' וריחי' כו' ובין היכא דאיכא היזק קצת וכ"ש בהיזק גדול וסכנה כי הא דהכ' מדאמרינן פ"ב דב"ב (דף כ"א) א"ר הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב וכו' עד בר מבואה אבר מבואה אחריתי מהו וסליק בתיקו והשתא יקשה לך אמאי לא פשיט להא מהא דתניא בפ"ק אחד מבני מבוי שבקש לחזור פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו ואפילו היה לו שם פתח מקודם סתמ' פרץ פצימין מעכבין עליו מלחזור ולפותחו כדמסיים התם רבא ותניא כוותיה הרי לך דבר מבואה אבר מבואה מצי מעכב כ"ש כשלא היה לו שם שום חזקה מעולם כגון ההיא דמוקי דתנור' וריחי כו' בצד של חבירו דמצי מעכב בר מבואה אבר מבואה ומאי קא אבעיא ליה לרב הונא בריה דרב יהושע אלא ודאי צריך לומר דיש לחלק בין היכא דאיכא משום היזק כי ההיא דאחד מבני מבוי וכו' ואיכא משום היזק דדריסת רגל שאין רגיל אצלם כדפירש שם רש"י או מפני שמרבה עליהם את הדרך כמו שפירשו מקצת המפרשים ובין ההיא דבר מבואה אבר מבואה וכו'. דהתם אין שם היזק אלא מניעות השכר והריוח דודאי מיירי בכה"ג שאין יכולים למנוע ממנו דריסת הרגל כגון שיש לו שם חצר או שמשכירה מאחד מבני החצר כדמשמע לישנא דבריית' דקאמר כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם וכו' ועלה קאי רב הונא בריה דרב יהושע. ומאחר שכן הוא דאע"ג שפליג רב הונא בריה דר"י ארב הונא מודה הוא היכא דאיכא משום היזק ואפילו היזק מועט כי ההיא דבקש להחזיר פתחו למבוי כ"ש שמודה היכא דאיכא משום היזק מרובה וסכנת נפשות כאשר הוא בזמן הזה בעו"ה ואפילו בר מבואה אבר מבואה הוי מצי מעכב ק"ו בן ק"ו בר מתא אבר מתא אפילו שייך בכרגא דמתא דהא פשיטא דבר מבואה שייך בכרגא דבר מבואה חבריה ואפ"ה מני מעכב במקום היזק וכדפיר' וזה טעם חזק ואלים ובו יזהירו המשכילים המיימינים בה ולא המשמאילים. ועוד ראיה ברורה ממה ששנינו בפ"ב דב"ב (דף כ) לא יעשה אדם תנור בתיך הבית אלא א"כ יש לו עליו ד' אמות היה מעמידו בעלייה עד שיהיה תחתיו ג' טפחים מעזיבה ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק ופירש שם רש"י כדי שלא תאחז האור בתקרה וכן פירשו כל המפרשים וכן גבי הצרכת דג' טפחי' מעדבה גבי היה מעמידו בעלייה פירש וז"ל עד שיהיה תחתיו מעזיבה איישטרי"ך בלשון אשכנז טיח קרקע ג' טפחים שלא תבער לתקרה התחתונה של עלייה ועל גביו גובה ד' אמות וכו'. עד ואם הזיק אחר שהיו שם כל השעורים הללו משלם מה שהזיק ואעפ"כ מעכבים עליו השכנים להרחיק כל השעורים הללו שמא ידליק בתיהם ואין לו מה לשלם עכ"ל רש"י. והנה דבר פשוט לכל מבין דרש"י שתפס לו משום היזק שכני' מפרש לה להך מתני' דלא יעמוד אדם תנור תחת הבית דהיינו אפילו שהכל ברשותו דהיינו הבית והעלייה ומשום היזק השכנים ולא יהיה לו מה לשלם מתוך רבוי ההיזק דאי אמר' דמיירי בבית דחד ועלייה דחד א"כ לא היה לו לומר שהשכני' מעכבים עליו אלא היה לו לומר שבעל העלייה או בעל הבית מעכב עליו ושכנים מאן דכר שמייהו אלא פשיטא ופשיטא שמעמידה בבית ועליי' דחד ומשום שכנים וכדפיר'. ותדע שכן הוא שהרי בסיפא דהך משנה דקתני היה מעמידה בעלייה וכו'. פרש"י דצריך שיהיה על גביו גובה ד' אמות כמו שכתבתי לעיל לשונו ואי אמרת שאין ההיזק אלא מבעל הבית לבעל העלייה שעליו או מבעל העליי' לבעל הבית שתחתיה א"כ בהיה מעמידו בעליי' למה הצריכו להניח גובה ד' אמות משום חששא דהבערת התקרה העליונה והלא היא של בעל העליי' עצמו אלא פשיטא ופשיטא דהיינו משום היזק השכנים ואפילו יהיה הבית והעלייה של אדם אחד. ודייק לה רש"י מדקתני בריש' גבי תנור לא יעמיד אדם תנור תחת הבית אלא א"כ הרחיק כו'. ואילו בסיפא קתני לא יפתח אדם חנות של צבעים ושל נחתומים תחת אוצרו של חבירו ומדקתני בסיפא תחת אוצרו של חבירו וברישא לא קתני תחת עלייתו של חבירו אלא קתני סתם תחת הבית משמע דרישא מיירי דאיכא משום חשש תבעירה אפילו כשהכל ברשותו וכדפי' אבל בסיפא דליכא אלא משום הבל ועשן ולא שייך ההיזק אלא לבעל האוצר שעליו דווקא משום כך קתני תחת אוצרו של חבירו שהרי אין השכנים מקפידים בכך וזה נכון וישר. ואע"ג שרבינו משה מיימון לא חשיב לה לראיה גדולה שהרי מפרש המשנה דתנור בבית דחד ועליי' דחד מ"מ פשיטא שרבינו שלמה חשיב לה לראיה גדולה ומשום כך פירש מה שפי' וכן רבינו אשר פירש כן כרש"י. וז"ל האשרי לא יעמיד אדם תנור בתוך שלו. אלא א"כ יש לו על גביו גובה ד' אמות עכ"ל הרי לך שכתב בהדיא שאפילו בתוך שלו צריך שיהיה על גביו גובה ד' אמות והיינו משום היזק השכנים וכדפירש"י וכן כתב גם רבי' ישעיה מטראנ"י האחרון בהדיא כרש"י וז"ל לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא א"כ יש על גביו גובה ד' אמות אע"פ שיהיה הכל ברשותו מעכבים עליו השכנים שמא תעלה הדלק' וישרוף כל בתי השכנים עכ"ל. והרי לך בהדיא דאפילו הכל ברשותו צריך להרחיק משום חשש הפסד מרובה וכמו שפירש' דברי רש"י ממש וק"ו דן אנכי לפני כל יודעי דת ודין ומה התם שהוא עושה בתוך ביתו וגם אין לנו לאסור דירתו עליו כדפרש"י בריש פרקין גבי הא דמשני דירה שאני וגם כי בידו לשמור את עצמו ומסתמ' הוא בעצמו יזהר מאוד שלא להבעיר את ביתו וגם כי דבר רחוק הוא שיבעיר האש מתחתיו עד ט' טפחים טיח קרקע ואפ"ה מצריכו ט' טפחים ואם כי חשש' רחוקה היא שישלוט האש כ"כ הכא שבא בגבול חבירו דהיינו העיר אשר ישבו בה לפנים וגם לא שייך טעמא דדירה כלל וגם שאין בידו להזהר מחמת המציקים עלינו וגם הזיקם מצוי מידי שנה בשנה לכל הפחות נא כ"ש וק"ו בן ק"ו הוא שיש לעכב על ידו ולינקוט פיזרא וליתיב ואע"ג שרבינו משה מיימון מפרש לה לההיא דלא יעמיד אדם תנור וכו' כגון שהבית והעליי' של שנים ואינו חושש להיזק השכנים פשיטא ופשיט' דע"כ לא פליג ארבינו שלמה והבאים אחריו אנא דוקא בעושה בתוך ביתו וגם משום דלא ברי היזיק' כ"כ מכל הני טעמא דפירש' אבל בכה"ג שיש לחוש הרבה וכדפיר' פשיטא ופשיטא שמודה לרבינו שלמה ולנמשכים אחריו ועוד שהרי כמה וכמה החמירו רבותינו בהיזק הרבים ואפילו במקום חשש' רחוקה כדאמרינן בפרק המניח (בבא קמא דף כח) מצר שהזיקו בו רבים אסור לקלקלו וכן בפ"ב דב"ב (דף כו) ואפילו לזמנין דדחקי רבים ועיילי חייש התם ואין בידי להאריך כ"כ להביא שיטת הסוגי' אשר שם. ועוד בר מן דין ובר מן דין נראה לע"ד דאע"ג שפירש ר"ת ההיא דאי שייך בכרג' דמתא לא מצי מעכב דהיינו שהוא רוצה לפרוע עם בני העיר מעולי העיר מכאן ולהב' ואע"ג שלשעבר לא פרע רבו החולקים עליו הלא המה רבינו שלמה ורבינו משה מיימון. וכן ר' אביגדור כהן לפי הנראה לע"ד שהרי כתב המרדכי וז"ל כתב אביאסף ז"ל ראיתי שפירש ר"ת ואי שייך בכרג' לתת עמהם ולישא בעול כמו בני העיר מכאן ואילך לא מצי מעכב וכו'. והרי לך בהדיא דאפילו לר"ת אינו יוכל לבא בעל כרחם אם לא יפרע מכל עולי העיר כמו בני העיר כיון שעד היום לא היה לו שום חזקה בעיר והם היו דרים בה והנה רבי' שלמה פי' שם וז"ל ואי שייך בכרגא דהכא שנתן מס גולגלתו למושל העיר הזאת כבר מתא הוא ולא מצו בני מתא מעכבים אותם עכ"ל והרי לך בהדיא שרבינו שלמה תלה הדבר בנתינת מס גולגלתו וא"כ פשיטא שרוצה לומר שהיה שייך קודם לכן דא"כ פשיטא דמשום נתינת מס הגלגולת מכאן ולהב' לא הוה חשיב כבני העיר כיון שהוא גר ולא הוה שייך מקמי' הכי בכרגא דידהו כלל וכמו שכתבתי לעיל מתוך דברי ר"ת עצמו. ותדע שכן הוא שהרי מסיים ראבי"ה על דברי ר"ת וז"ל ולהכי נהגו הראשונים חרם של יישוב שעל יד החרם כופין ולא מן הדין משמע שלדברי ר"ת א"ש טפי מה שהוצרכו הקדמונים לחרם של יישוב יותר מלשאר מפרשים ואם איתא דגם לפי' רבינו שלמה לא מצו לעכב בדשייך לענין מס גולגולת דווקא א"כ אדרבה לר"ת לא א"ש כל כך כמו לרבינו שלמה ומה הביא ראבי"ה סייעתא לפי' ר"ת ממנהג הקדמונים אלא ודאי פשיטא לכל מבין דדוקא לר"ת סגי' בפריע' העולים מכאן ולהבא אבל לא לשאר המפרשים אלא א"כ היה פורע כסף גולגלתו תמיד עמהם אפילו לשעבר וכן יש לדקדק מלשון רבינו משה מיימון שצריך שיהיה בכרגא דמתא מקודם לכן שהרי בפ' ששי דהלכות שכנים כתב וז"ל אבל גר ממדינה אחרת כו'. ואם היה נותן עמהם מנת המלך אינו יוכל למונעו עכ"ל ומדכתב ואם היה נותן עמהם וכו' משמע שהיה נותן כבר מלפנים דאל"כ היה לו לומר ואם רוצה ליתן כמ"ש ראבי"ה בשם ר"ת ש"מ דבעינן שהי' פורע מקודם לכן. וגם פשיטא דלשום פוסק לא הוה סגי במנת המלך מכאן ולהבא אם לא היה פורע בכל עולי העיר כדמשמע מתוך דברי ראבי"ה בשם ר"ת ועוד תדע שכן הוא דרבינו משה מיימון ס"ל דאין אדם רשאי לדור בעיר אחת אם לא מרשות אנשי העיר שהרי כתב וז"ל רוכלין המחזירין בעיירות אין בני העיר יכולין לעכבן שתקנת עזרא היא וכו' אבל אינו קובעים מקום ויושבים בו אלא מדעת בני העיר עכ"ל ומשמע לכאו' שרוצה לו שאין הרוכלין יכולים לבא לשבת שם בקביעות ולהיות כאנשי העיר אלא מדעת בני העיר והלא הדברים ק"ו ומה רוכלין שיפה כחן למכור בלא קביעות מקום יותר משאר אומנות הורע כוחן שלא לבא לשבת שם בלא רשות בני העיר שאר בני אומנות שהורע כוחן לעניין מכיר' אין דין שהורע כחן לענין היישוב שלא ברשות בני העיר אלא ודאי דפליג אר"ת וגם מל' רבי' אביגדור יש להוכיח כן דמפרש ההיא דאי שייך בכרג' דמת' דהיינו שהיה שייך מקודם לכן וכדברי רש"י ורבינו משה מיימון שהרי כתב המרדכי שם לאחר סיום דברי ראבי"ה וז"ל והרב רבי אביגדור כהן השיב וז"ל הדר בעיר אחרת אע"ג דשייך בכרגא דמתא דהכא ואם רוצה לבא ולהלוות בעיר הזאת הרשות בידו מ"מ לא מצינו מכח ההלכה שיהא כאנשי העיר לתת עמהם בעול אלא א"כ יהא בעיר י"ב חדש וכו' עד ועוד שאין עושה שום ריוח בעיר עכ"ל ומשמע מתוך דבריו שאין מפרש שייך בכרגא דמת' כשרוצה להלוות כדברי ר"ת אלא דשייך מקודם לכן כדברי רבינו שלמה דאלת"ה היכי קאמר אע"ג דשייך בכרג' דמת' ואם רוצה לבא להלוות בעיר וכו' דמשמע דאכתי לא רצה לבא להלוות והלא כבר רצה לבא להלוות מדשייך בכרגא דמתא לפי' ר"ת שתול' שריות' בהלוואה ר"ל שמשו' שיוכל להלוות רוצה לתת עמהם ולישא בעול דאטו בשופטני עסקינן שישאו בעולי העיר אחרת שאינם דרים שם אם אינם רוצים להלוות שם וגם מתוך מה שפסק שם שאינו חייב לתת עמהם בעול משמע שאין מפרש כר"ת דלדידי' חייב להיות עמהם בעול כיון שלא היה מסייע מקודם לכן כדכתב בהדיא ראבי"ה בשמו שרוצה להיות שייך בכרגא ולתת עמהם ולישא בעול כמו בני העיר מכאן ואילך אלא ודאי פשיטא דפליג אר"ת וכן משמע גם מלשון המרדכי שכתב ורבי אביגדור השיב וכו' משמע דלעיל קאי כלומר ראבי"ה כתב כן בשם ר"ת אבל מתוך דברי רבי אביגדור כמו שהוא רגיל לכתוב השיב רבינו מאיר השיב פלוני כשאינו מחובר למה שלמעלה הימנו אלא ודאי מחובר הוא וכדפירש'. ועוד נראה לע"ד דסבירא להו להלכות גדולות דהלכה כרב הונא דאמר דאפילו בר מבואה אבר מבואה חברי' מצי מעכב וכ"ש אבר מתא אחריתי ואפילו ירצה לפרוע מעולי העיר עמהם דהא פשיטא דבני חד מבוי שייכי בכרג' ובכל עולים אהדדי ואפ"ה קאמר דמצי מעכב שהרי הם הביאו דברי רב הונא וז"ל האי בר מבואה דמיקי ריחיים וכו'. עד דינא הוא דמעכב עליהם דאמר לי' פסקת לחיותאי ואינן מביאות שום חולק עליו וגם לא הברייתא דעוש' אדם חנותו בצד חנותו של חבירו דמכחה הוצרך התלמוד לשנויי תנאי היא ולהעמיד רב הונ' כיחידאי וגם לא הביא דברי רב הונא ברי' דרב יהושע כלל משום דסבירא להו דלית הלכתא כוותי' אלא כרב הונא דפליג ופשיטא דכוותי' סבירא להו ואע"ג דרב אלפס פסק דלא כרב הונא ותופס לו עיקר כרב הונא בריה דרב יהושע ונהגו העם כרב אלפס היכא שלא נחלקו עליו התוס' כמו שפסק רבינו מאיר בתשובה בכתובות בסוף פרק נערה לגבי אי הלכת' כאנשי גליל או כאנשי יודא מ"מ הכא דאפילו לדברי רב אלפס אפשר לומר דמצי מעכבי ואפילו לרב הונא בריה דר"י אם נפרש כפרש"י ורבינו משה מיימון ורבינו אביגדור לפי הנראה לע"ד יצטרפו גם דברי ה"ג אשר דבריהם דברי קבלה עם החולקים על ר"ת למימר דמצו מעכבי כיון דעד השתא לא הוה שייך בכרגא דמתא ואע"ג דהשתא בעי למהוי שייך דממ"נ בין למר בין למר מצו מעכבי עליה ואע"ג דמ"מ ראוי לחוש גם לדברי ר"ת והנמשכין אחריו מ"מ מי יעכב על ראשי הקהל שלא ימנעוהו מלבא אם תתגבר ידם הלא יאמרו קים לן כרש"י ורבינו משה מיימון ורבינו אביגדור וכן הלכות גדולות ואפילו היה דין זה תלי בהני אשלי רברבי מ"מ אין אנו צריכין לכל זה לפי מה שכתבי לעיל דהאידנ' שבעונות הרבים כבדה עלינו יד הדורשים ויכול הדבר לבא לידי סכנת גוף וממון ובספק זה אנו עומדין פעם אחת בשנה בעונות הרבים דודאי אין שום אדם יכול לבא לדור בשום מקום כדי להלוות שם ברבית אם לא מדעת בני העיר ובזה מודו כל הפוסקים ואפילו ר"ת והנמשכים אחריו כדהוכחתי לעיל מכח ראיות ברורות. הנה אמת כי כשכתבתי וחתמתי דברים דלעיל לא היה לי אשירי עם הגהות ואחרי כתבי כתבי הקרה האל יתברך לפני אשירי מב"ב עם ההגהות ומצאתי שם בהדיא בפ"ב דב"ב מבואר בהדיא כדברי רש"י בענין אי שייך בכרגא דמתא דלא מצי מעכב אשר דקדקתי לעיל מתוך לשונו דפליג אר"ת ומפרש אי שייך שכבר היה שייך כן משמע מבואר מתוך דברי ר"י א"ז שהרי כתב האשירי בפ' לא יחפור וז"ל ולית ליה לדרב הונא כו' עד ועוד דר"ה בריה דר"י פליג עליה ואמר ר"ה בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ואי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב עכ"ל האשירי בפנים ועליו כתב בהגה"ה וז"ל צ"ע אי מיירי דלא יהיב כרג' עם בני מתא אבל אם רצה לבא לעיר וליתן כרגא שמא אז יחשב כבני מתא או שמא מצו מעכבי שלא יהא כבני מתא הגה"ה מהרי"ח ובא"ז כתב דרש"י ור"ת פליגי בהכי ומסיק כרש"י דמצו מעכבי שלא יהיה כבני מתא וכל אלו הדינים נוהגים גם לענין להלוות ברבית עכ"ל ההגה"ה כאשר מצאתיה שם סביב האשירי והרי לך בהדיא כאשר כתבתי דדברי ר"ת לאו דברי הכל הוא ושדקדקתי שרבינו שלמה חולק על ר"ת שהאמת כן הוא כדכתיב בהדיא שרש"י ור"ת פליגי בהכי ועוד כתב דבא"ז מסיק כדברי רש"י דמצו מעכבי כ"ש וכ"ש בנדון הזה דמצו מעכבי דהא פשיטא דיותר י"ל בנדון הזה דמצו מעכב כמו שבארתי למעלה והנה ידוע הוא שא"ז היה פוסק גדול וגם אחרון היה קצת וגם כתב בשם מהרי"ח דצ"ע אי מיירי דלא יהיב כרג' כו' ומכאן נמי יש להוכיח דפליגי רברבי על ר"ת דאלת"ה מה עייון צריך בכאו והלא ר"ת פסק בהדיא דלא מצו מעכבו אש רוצה לבא לעיר וליתן כרגא והיינו סייעתא למאי דפריש' לעיל דרש"י ורבינו משה פליגי אר"ת וגם כתב שם בהדיא דכל אלו הדינים נוהגים גם לענין להליות ברבית היינו כמו שפסקתי למעלה. וברוך אלהי אשר נחני בדרך אמת באמרותיו אמרות טהורות. ופקח עיני העורות להבין ולהורות:
1