שו"ת מהרי"ק צ״זTeshuvot Maharik 97
א׳הגביר כמ"ר יעקב יצ"ו שלום רב ע"ש אביך הישש יצ"ו וחמד בחורי בנך ידיד נפשי ה"ר יקותיאל יצ"ו. קבלתי כתבך ע"י זה יום ראשון של ראש חדש אלול בט"ו שעות. ואשר שאלת ממני על אודות הריב שנפל בין ראובן ובין יוסף בן שמעון על לשון שטר אחד כתוב בו וז"ל. עוד הסכימו (א) הנ"ל שאם יצטרך להוסיף מעות בחנו' מחמת שירבה המשא ומתן פה שכל אחד מן החלקים יוסיף חלק הראוי לו ערך בערך לפי הסך המגיע לכל חלק מהחלקים הנזכרים וכל הרווחו' אשר יזמין ה' בחנות מחמת התוספת יקח כל אחד חלקו הראוי לו כפי המעו' שיכניס כמו בשאר רווחות מהחנו' הלז עכ"ל. והנה כתבת שיוסף יצ"ו טוען שלשון השט' מוכיח שהרשו' ביד כל אחד מהם להוסיף מעות על שותפו' החנו' וליטול שבח שלם כפי מעותיו מדכתוב בשטר לשון יחיד יקח כל אחד חלקו הראוי לו כפי מעותיו אשר יכניס וכו'. דמשמע יקח ויכניס אפילו אחד מהם. וראובן טוען דקאי אמאי דקאמר יקח כל אחד ואחד וכולי ומשום הכי יקח ויכניס וכו' לשון יחיד אכל חד וחד בלחודיה קאמר כו'. לע"ד נראה דבר פשוט הוא דיפה אומר ראובן בזה דוודאי פשיטא דכן הוא דקאי אכל אחד ואחד שכן דרך הלשון לדבר בלשון היחיד כיון שאין לקיחתו של זה כלקיחתו של זה שהרי אינם נוטלים חלקים שוים אלא זה נוטל כפי מעותיו (ב) וכן מצינו בחלוקת הארץ לפי שלא היה חלקם שוים אלא לרב הרבו ולמעט המעיטו תפס לו לשון יחיד כיוצא בזה כדכתיב איש לפי פקודיו יתן נחלתו אע"ג דקאי אכל ישראלים וכן כתיב על פי הגורל תחלק נחלתו וגו' אע"ג שא"א להפיל גורל לאחד לבדו כ"א בין שנים אפילו הכי כתיב תחלק נחלתו ולא כתיב תחלק נחלתם והטעם היא כדפרישית שלא היו החלקים שוים וה"נ הוא הדין והוא הטעם וזה פשוט וישר למבין. ואדרבה מדנקט ברישא שכל אחד מן החלקים יוסיף וכו' יותר יש ללמוד בהפך דפשיטא דלא שייך לומר בזה הלך אחר תחתון כדאיתא בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קסו) כיון שאין התחתון מכחיש העליון וזה פשוט עד כי אין צריך להאריך בו כלל. אמנם פשיטא שאין מכאן ראיה לדברי ראובן שהרי יכול יוסף לטעון הא דקאמר יקח כל אחד ואחד כולי דקאי אאם יתנו שניהם עוד מעות בשותפות והא דקאמר בתר הכי יקח כל אחד לחלקו כו' דהיינו לשון יחיד קאי אאם לא יתן אלא אחד שהרי בשעת עשיית השטר לא היה נודע מה שעתיד להיו' שאם יתנו שניהם עוד מעו' בשותפו' או אם לא יתן כי אם אחד מהם. וגם מה שרצה ראובן לדקדק מלשון השטר דקאמר בכל אחד מהחלקים יוסיף כו'. ולא קאמר שיהא מחוייב להוסיף דאלמא ליכא חיובא על חד מינייהו להוסיף אם לא ירצה לע"ד אין נראה משם דקדוק כלל שהרי כל תנאי ממון קיים בלשון זה וכן דרך לכתוב בלשון זה כמו ששנינו פרק המקבל (בבא מציעא דף קד) שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ולא קאמר אתחייב לשלם במיטבא אע"ג דהתם הוה לך לאלומי לישנא שהרי קרוב הדבר להיות כאסמכתא כדמוכח בכמה מקומות בתלמוד דפריך גבי אסמכתא ומאי שנא מאם אוביר ולא אעביד כו'. וכן בההוא פרקא גופיה קתני ברייתא וז"ל. ת"ר המקבל שדה מחבירו ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב ליטפל בה שכן כתב לו אנא אקום ואטר ואזרע ואחצד וכו' ואע"ג דלא כתיב אתחייב לטר ולזרע כו' אפי' הכי קתני דחייב בה. וכן בכתובו' פרק נערה (כתובות דף נא) קתני לא כתב אי תשבוין אפרקינך חייב וכו'. משמע שדרך לכתוב אפרקינך ולא אתחייב למפרקניך אפילו הכי מתחייב בפרקונה. וכן בכמה מקומות בתלמוד וה"נ אע"ג דלא כתיב בשטרא שיהא מחוייב להוסיף כמאן דכתיב דמי דהכי משמע ממילא כדהוכחתי לעיל וכן יש להוכיח מתוך השטר דע"כ יתחייבו שניהם להוסיף כל אחד חלק המגיע לו לכשיהיו לו מעות אם ירבה המש' ומתן דאי אמרת שאין הדבר מוטל עליהם בחיוב אלא אם כן ירצו כמו שרוצה ראובן לומר אם כן למה הוצרך לכתוב בשטר שאם יצטרך להוסיף כו'. שכל אחד מהחלקים יוציא כו' פשיטא שאם ירצו שניהם להוציא שיוציאו דמי יעכב על ידם אם יתרצו שניהם להוציא הא למדת שאין הכוונה אלא שכל אחד יתחייב להוציא דאי לת"ה לא היה צריך למכתביה בשטרא כלל וכך היה להם לכתוב. ועוד הסכימו הנ"ל שאם יצטרך להוסיף וכולי. ויוסיף כל אחד וכו'. שיקח כל אחד חלקו הראוי לו כפי המעו' כו' ולא כל האריכו' הזה דקאמר שכל אחד ואחד מהחלקים יוסיף חלק הראוי לו ערך בערך לפי הסך וכו' וגדולה מזו אומר בבבא בתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלח) תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ואת חובו בחובו אין לו אלא חובו ופריך עלה תלמודא משום דאמר כראוי לו נוטלן ואת חובו דילמא כראוי לו בחובו קאמר ומשני הא מני רבי עקיבא היא דדייק לישנא יתירא דתנן לא את הבור ואת הדות וכו'. עד אלמא כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קא אתי ופסק רב אלפס וכן שאר הפוסקים שכן הלכה וגדולה מזו כתב שם רבינו שמואל דאפי' רבנן מודו דכל לישנא יתירא לטפויי אתא היכא דאיכא מידי לטפויי הרי לך דמשום יתירא דכראוי לו דקאמר קא מפקינן ממונא מיורשים ונוטלן ואת חובו ואף על גב דפשיטא דאפשר לו' דהא דקאמ' כראוי לו דלאו למימר שישלם יתר על חובו אלא כלומר שיתנו לו בבינוני' או מעות בעין אי אית ליה זוזי כדין בעל חוב לדברי ר"ת וכן לאידך כדאית ליה ואפילו הכי אומר כיון דבלאו דבורו ממילא הכי משמט אית לן למימר לטפויי מילתא אכוין ונוטלן ואת חובו כל שכן הכא דאיכא לישנא יתירא כולי האי דודאי אית לן למימר שנתכוין לומר שיתחייב כל אחד ואחד להוסיף דאם לא תימא הכי לא הוה צריך למכתביה כלל וכדפירש' ומאחר שכן הוא כיון שאין ראובן מוסיף על הסך הראשון ויוסף בן שמעון מוסיף נראה לע"ד שדין שיטול יוסף בן שמעון אף כנגד התו' ריוח שלם כמו שמלוים בחנו' ולא דבר קצוב. ומה שטוען ראובן שיש רגלים לדבר שאין אחד מהחלקים יכול להוסיף אלא אם כן הוסיף חבירו מדנתרצו שמעון וכן בנו יוסף להניח המעות בתורת הלואה ולא בתורת שותפות לע"ד אין נראה משם ראיה לבטל זכות יוסף בן שמעון משום כך מאחר שלא מחלו בפירוש שהרי הוכחתי לעיל מתוך לשון השטר דכל אחד מהם מחוייב להוסיף וכ"ש שיוכל האחד להוסיף אף כשאין חבירו מוסיף ואם כן לא הפסיד יוסף את זכותו במה שעשו לפנים משורת הדין וראיה מהא דגרס' בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל) ההוא גברא דאומר ליה לחבריה מאי בעית כו' בהאי ארעא כו'. עד אמר רבא עביד איניש דזבין דינא ופירש שם רבינו שמואל וזה לשונו אדם תם שאינו רוצה להתקוטט אפילו על שלא עשוי להוציא מעותיו ליטול את שלו בלא דין מחלוקת. ובפי' רבינו חננאל מפורש אמינא למזבין דינאי לקנות המריבות כלומר אעפ"י שהוא שלו אינה מוציאה מידו בלא מריבות ודינים אקנה אותם המריבו' והדינים באלו המעות עכ"ל והנה מצי יוסף למימר דמשום כדי לקנות המריבו' והדינים נתרצה כל אותו הזמן שלא ליטול אלא בסך קצוב בתורת הלואה ועד כה סבל מכאן ואילך אינו יכול לסבול עוד. אמנם נראה לע"ד לדקדק מלשון השטר שאין ליוסף המוסיף ליטול בריוח כנגד התוספו' אלא דווקא ממה שהוא מלוה בחנות יותר על מה שהיה עולה החנות בשעת מחאת יוסף שמחה ואומר שלא היה רוצה מכאן ואילך שלא ירויחו נניח המשל ונאמר שבשעת המחא' הנ"ל היה עולה סך כל המלוה בחנות אלף זהו' צרי' לנכות מהם מה שהוסיף יוסף ואביו הנ"ל וסך מה שעלה השבח אשר היה קצב לשנה ואם עלה סך תוס' עם השבח שלש מאות נשארו שבע מאו' זהובים וכל שישארו שבע מאות זהובים מולוים בחנות יקח כנגדו ראובן כפי שבח המגיע לו לחלקו כפי מה שנתן מתחילה במעות השותפו' מחצה או שליש או רביע ויוסף בן שמעון יקח גם הוא כפי חלקו המגיע לו לפי מה שהוציא בתחיל' השותפו' ואם תעלה ההלואה מהחנות יתר על השבע מאות זהובים הנ"ל אז יקח יוסף בן שמעון הריוח המותר כפי המגיע לו בשביל התוס' שהוסיף הוא ואביו שהרי כן מוכיח לשון השטר שכתוב שם וז"ל וכל הרווחות אשר יזמין ה' בחנו' מחמת התוס' יקח כל אחד חלקו כו'. מדקאמר מחמת תוספ' משמע בהדיא דדוקא מה שמרויחים מחמת התוספות דהיינו מה שהלוו יתר על הסך אשר היה בראשונה דזה בא מחמת התוס' ואשר מה שכנגד הסך הראשון שאין מחמת התוספו' שגם בלא התוספו' היה מרויח לא יטלו בו כלל רק כפי הערך הראשון וזה ברור מתוך הלשון וכן הסברא נותנ' דודאי אין להפקיע כח ראובן ממה שכבר הוחזק בו מלפני התוספ' ואם היה יוסף בן שמעון נוטל מכל החנו' כנגד מעותיו נמצא שזכו' ראובן מתמעט והולך מידי יום יום בהזדמן מעות רבות בשנים וזה לא יתכן דאם כן לקתה מידת הדין ח"ו:
1