שו"ת מהרי"ט, חלק ב, יורה דעהTeshuvot Maharit, II, Yoreh Deah

א׳באתי להתלמד בדיני הספקות דכל יומא ויומא שמעתתיהו בפומן בבי מדרשא ואיכא בהו כמה הלכתא גברוותא דתלו באשלי רברבי. ראשונה צריך לברר בעיקר אסורן של ספקות אם אסורן מדברי תורה או מדברי סופרים ומצינו להרמב"ם ז"ל בכמה מקומות בחבורו ביאר שאי בהם אסור מן התורה ואחד מהם בפ"ט מה' טומאת מת כת' בלשון הזה דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהם משום ספק הרי הם מדבריהם ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספקות בין בטומאות בין במלאכות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מד"ס עכ"ל. והראב"ד ז"ל הגיה עליו שם וכתב וזה שבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות ספקא דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא וזו ספקא דאורייתא היא אבל הי"לל משום דהוי ס"ס ולקולא עכ"ל. ולכאורה משמע שהראב"ד חלוק על דינו של הרמב"ם בעיקרי הספקות אם איסורן מד"ת אלא שמצינו לו ז"ל שמסכים עם הרמב"ם בזה בסוף הל' כלאים שכתב הרב שם וכבר ביארנו בהל' ביאות אסורות שכל איסור ספקות מד"ס ולפיכך הקלו בספק. וכתב הראב"ד אמת הוא זה שכל הספקות אינן של תורה מיהו קי"ל איסור של תורה לחומרא דרבנן לקולא ע"כ וכבר תמה על זה הרב מהררי"ק ז"ל בכ"מ שם בה' טומאת מת.

ב׳ולי הדבר ברור שלא פקפק הראב"ד ז"ל בכלל זה שעיקר איסורו אינו אלא מד"ס ודעת שפתיו ברור מללו שם בה' כלאים אבל השיגו להרמב"ם ז"ל שבא ליתן טעם למה טהרו חז"ל באותה שהטילה נפל לבור דאכתי כיון דס' דאורייתא היא מחמרי בה רבנן בכל דוכתא ומה ראו כאן לטהר אם לא מטעם ס"ס ולמה שכתב מהררי"ק ז"ל דלא חשיב ס"ס דרוב מפילות דבר טמא הם מפילות קשה דהא רובא דאורייתא הוא אפי' ברובא דליתיה קמן כדאמרי' בפ"ק דחולין ואכתי תקשי דהו"ל ספק ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי כדאמרינן בגמרא. אלא משמע לי שהרב ז"ל הוצרך לטעם זה משום דס"ל דודאי הכא לא מיירי ברה"ר דא"כ ל"ל טעמא משום שחולדה וברדליס מצוין שם תיפוק לי' דכיון דספק נפל הפילה ספק רוח הפילה הו"ל ספק טומאה ברה"ר טהור אלא ודאי ברה"י מיירי ובהא אפי' ס"ס יש לטמא כדתנן במ' טהרות כל שאתה יכול להרבות ספקות וספקי ספקות ברה"ר טהור ברה"י טמא לכך נתן טעם לומר שהואיל והספקות איסורן מד"ס יכולים לטהר לפי מקומן וכאן ראו להקל לפי שלא הוחזקה טומאה ובדברי התוספות איכא למידק טובא אין כאן מקומן מ"מ למדנו שאעפ"י שהרא"בד והרמ"בם חלוקים בטעמן אינן חלוקין בעיקר הדין שאיסור הספקו' לדברי שניה' מד"ס הם.

ג׳ואי קשיא דבפ' בתרא דיומא מייתי בריתא דדריש כל חלב לרבות חלב כוי דספיקא הוא אעפ"י שאינו בעונש ישנו באזהרה ופרכי' אי ס"ד דאוריתא אצטריך קרא לאייתויי ספיקא אלא קרא אסמכתא ומאי פריך הא אי לאו קרא לא היה איסור בחלבו מן התורה כדין הספיקות להכי רבייה קרא דאסור הא לא קשיא שהרי הק' התוס' שם מהא דאמרי' בבכורות עשירי ודאי לא עשירי ספק ובשלהי נזיר דיליף מקרא דספק שער לבן קודם לבהרת טהור ולא פרכי' אצטריך קרא למעוטי ספיקא. ותרצו דהכא הכי פרכי' אצטריך קרא לרבויי ספיקא דקמי שמיא גליא שהוא שוה בכל שעה וה"מ למימר לן אי חיה היא או בהמה וכן בפ"ק דחולין גבי תחלת הציהוב שבזה ושבז' דקמי שמיא גליא אם הם קטני' או גדולים.

ד׳ויש לי לדקדק מדברי התוספות ז"ל דס"ל כדברי הרמב"ם ז"ל שאל"כ היה להם לתרץ דלא דמי הכא לההיא דספק עשירי ולא לספק שער לבן קודם דהכא אי לאו קרא כיון דספקא דאוריתא ממילא אזלינן לחומרא שלא לאכול חלבו וכן בההיא דחולין דתחילת הציהוב דכי אמר הרי עלי מן התורים לא הוה מפטר נפשיה במלתא דספיקא אבל ההיא דבכורות אי לאו קרא הוי בכור מספק וכן בספק בהרת קודמת לשער לבן היה טמא מספק דספיקא דאוריתא לחומרא ואתא קרא להקל אלא נראה דלא משמע להו לתוספות לאוקומי בהכי דאע"ג דספיקא דאוריתא לחומרא מ"מ מן התורה ליכא איסור ואפשר דאתא קרא לרבויי לאסור חלב כו' ומאי פריך אצטריך קרא לרבויי ספקא לכך הוצרכו לתת טעם משום דכיון שהוא שוה בכל שעה קמי שמיא גליא. וא"ת דאמר' בפ"ק דחגיגה זכורך ולא טומטום ופריך אצטריך קרא למעוטי ספיקא וכתב התוספות דהתם פריך משום דבלאו האי קרא הוה ידעינן דמספיקא לא ליתי דהיכי לעביד לסמוך שמא אשה הוא וקעביד עבודה בקדשים לא לסמוך מבטלת מצות סמיכה. ואי סבירא ליה שאין איסור הספקות דבר תורה יסמוך ומה בכך. ואי נמי לא סמוך מבטלת מצות סמיכה מספק מה בכך. ויש לומר דלא דמי דהכא כל עצמו אינו בא אלא לצאת ידי מצות קרבן ראיה מספק שמא הוא חייב בה והיכי מייתי באיסור דה"לל מצוה הבאה בעבירה אדרבה נוח לו שלא להביא מספק וכן ביטול מצות סמיכה עדיף ממצות הבאה כמו שהוכיחו התוס' מז' שנתערבו עורות פסחיה' דמפטרי מלעשות פסח שני משום ביטול סמיכה אבל בעלמא באיסורי הספקות נפש היפה תאכל' ואין בהם איסור של תור' לזה נראה שנוטין רבותינו בעלי התו' ז"ל.

ה׳קשיא לי מהא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין אמר רבה דבר תורה שתוקי כשר. וכתיב לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ה' יבא ואי סלקא דעתך אין בספקות איסור תורה אצטריך קרא להתיר ספק ממזר.

ו׳והר"ן ז"ל בסוף פרק קמא דקדושין הביא משמו של הרמב"ן ז"ל דמאי דאמרי' ס' דאוריית' לחומר' הוא מדבריה' ואדרב' נסתייע מהלכ' זו מדשרי רחמנא ס' ממזר אלמא ספיקא דרבנן היא בכל האיסורין וכתב עליו הר"ן דאין זה מחוור דאדרבא דוק מינה דבעלמא ספקא דאורייתא אסור דאל"כ למה ליה לרבה לאורוכי בלישניה כולי האי נימא משום דהוי ספיקה וספיקה שרייא ומ"ש ממזר דנקט אלא ודאי ס' ממזר דוקא קאמר.

ז׳ואני בעניי נפלאתי הפלא ופלא היאך עלה על דעת הרמב"ן ז"ל ללמוד מכאן לבעלמא דס' שריא הא מדאצטריך קרא למעט את הספק אלמא בעלמא ספיקא אסורה דהא לעיל מינה דרשי' דה' קהלי כתיבי וחד מנייהו להתיר ממזר בשתוקי וחד מינייהו להתיר שתוקי בישראל לר' יוסף ולר"י תרוייהו מחד קרא נפקי אלמא קראי אצטריכו למישרי ספיקא. ועוד קשה אפילו תימא דגמרינן מינה לכל ספיקי בעלמא שאין בהם איסור תורה מ"מ איסורא דרבנן אית בה וא"כ מאי האי דקאמר דבר תורה שתוקי כשר ומפני מה אמרו שתוקי פסול ומסיק דמעלה עשו ביוחסין. והא בכל איסורי תורה אע"ג דלאו יוחסין נינהו החמירו חכמים לאסור בספיקין מפני שהם ספק איסור תורה ומדקאמר משום מעלה ביוחסין משמע דוקא ביוחסין עשו כן ולא בשאר איסורין והא ליתא כלל. ועתה בדעתי לומר דמשמע לי' להרמב"ן ז"ל מדקאמר רבה דבר תורה שתוקי כשר וטרח טובא למצא טעם מפני מה אמרו שתוקי פסול והא מדקאמר דבר תורה שתוקי מותר משמע דאיסורו מד"ס דבכל התורה מצינו שחכמים עשו גדר וסייג לתורה מ"ט תלה הדבר במעלה ביוחסין דוקא אלא דמשמע ליה דכי שרי רחמנא ספק ממזר לגמרי שרייה מתורת ודאי ולא מתורת ספק ונ"מ שיהא מותר בבת ישראל ובממזר' דאי מחמת ספיקא הוו תרתי דסתרן אהדדי ואי נסיב ישראלית תו לא מצי נסיב ממזרת אפילו מתה ישראלית או נתגרשה כמו שכתבו הראשוני' נוחי נפש גבי פלג המנחה דאמרינן בפרק תפלת השחר מאן דעבד כר"י עבד מ"מ אין לו להתפלל מנחה בההיא שעתא כיון שהתחיל להתפלל בו ערבית. ודמי לשתי חתיכות אחת של חלב וא' של שומן שאסור לאכול את שתיהן ואעפ"כ התורה התירתו וגזרת הכתוב היא דקהל ה' לא משמע אלא קהל ודאי כדאמרינן בעלמא שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל דכתיב להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך בזמן שזרעו מיוחס אחריו אבל כשהאחד ספק מותרים לבא זו בזו ואפילו תרתי דסתרן בהדי הדדי רחמנא שריינהו דאלו לספק גרידא לא אתא קרא לשריא דבלאו קרא אין בו איסור תורה ולהכי קשיא ליה ומפני מה אמרו שתוקי פסול כלו' כיון דמותרת ודאי רחמנא שריה ולא מתורת ספק מה ראו חכמים להחמיר בספיקן הרי אין כאן איסור תורה דאפילו מגליה מילתא דממזר הוא רחמנא שריא כך נ"ל לפרש לשיטתו של הרמב"ן ז"ל ולקמן בסמוך הוספתי עוד טעמא אחרינ' בהך מילתא.

ח׳והטעם שכתב הר"ן ז"ל דספיקא דאורייתא הוא דאל"כ אשם תלוי למה וכי תימא שאני התם דאתחזק איסורא הניחא למאן דבעי חתיכה משתי חתי' אלא למאן דלא בעי מאי איכא למימר. איכא למימר דאכתי בהא פליגי לר"א דלא בעי חתיכה משתי חתיכות איסורא דאורייתא הוא אבל לרבנן דאמרי' היכא דלא אתחזק איסורא ליכא אשם תלוי היינו משום דספק איסורא רחמנא שריא דאחזוקי איסורא לא מחזקינן וכיון דקי"ל לגבי אשם דאתחזק איסורא ממילא ידעינן דכל דלא אתחזק איסורא לא חיישינן ליה מדאורייתא. ואין דוחק לומר מי לימא דבהא פליגי דודאי במשמעות קראי תליה הלמד דדריש מקרא דקרינן מצות ובעי' חתיכה מב' חתיכות דוקא אין אסור מן התורה בספקות אלא כשהוקבע האיסור אבל למאן דדריש מסורת במצות כתיב ומחייב אשם תלוי אף בחתיכה א' ס' של חלב ס' של שומן משמע דאפילו בכה"ג קפיד רחמנא אספיקא. וראיתי לרב מהרי"ק ז"ל שכתב בס"פ ט' מה' טומאת מת שמצא כתוב בס' ישן בס"פ זה כלשון הזה ואעפ"כ דבר שחייבים על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי ע"כ ונראה לי שזו הגהת תלמיד שהוקשה לו על דברי הרב הא באשם תלוי קאי וחלק בין איסור כרת לאיסור לאו ולגרמיה הוא דעבד ובודאי דלא מתוקמא מילתיה כלל דמלבד דבאיסורי תורה היכא דלא אתחזק איסורא אין לחלק בין איסור חמור לאיסור קל כדאמרינן ביבמות פרק בתרא מאחר שהתרת מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת בר מן דין הרב עצמו הזכיר בדבריו דין בעריות ושבתות והנך איסורי כרת נינהו ובאשם תלוי קאי כדתנן בכריתות אשתו ואחותו בבית שוגג באח' מהם וכו' שבת ויום חול ועשה מלאכה בא' מהם מביא אשם תלוי.

ט׳וההיא דמייתי תו הר"ן ז"ל מדאמרי' בפ"ק דחולין מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ובעי' לאייתויי משבירת עצם בפסח דרחמנ' אמר ועצם לא תשברו בו וליחוש דלמא נקב קרום של מוח וטובא מייתי התם ואי ס"ד דאין בספיקו' איסו' תור' מנ"ל דאזלי' בתר רובא דלמ' הא דלא חיישי' שמא ניקב קרו' של מוח משו' דספיק' רחמנ' שריא. וי"ל דכי אמרי' שאין הספק אסור מ"ה היינו היכא דא"א להתברר אבל היכא דאפשר לעמוד על בוריו של דבר ודאי אסור לאכלו שהרי חייבו תורה קרבן דאוכל חלב דהו"ל למידק וכתיב והוא לא ידע ואשם ונשא עונו והתם מייתי מפסח שהיה אפשר להתברר ואמר רחמנא ועצם לא תשברו בו ומהך טעמא דחי גמ' בסוף הסוגיא ילפותא דרב אשי דיליף לה משחיטה עצמה וליחוש שמא במקום נקב קשחיט ודי ודילמא היכא דלא אפשר לא אפשר אלמא הנך ילפותא דלעיל ניחא דאע"ג דאפשר לא אצרכא רחמנא בדיקה וכי תימא הא לא אפשר כיון דאסר שבירת עצם רחמנא בפסח היכי ליעביד. האי דייק כיון דאי איגלאי מילתא דטרפה היא אין כאן פסח כלל ולא מיפטר נפשיה מכרת ואין כאן איסור שבירה ולעמוד על בירור הכשרו של קרבן כיון דלא סגי בלאו הכי ובתר דאתחזק בתורת פסח יהא מוזהר בשבירת עצם דכל שלא נבדק עדיין לא הוחזק בתורת פסח אלא ע"כ משום דאזלינן בתר רובא. ועי"ל דאפילו תימא דהא הוכחה בשבירת עצם בפסח הוא אדחי לה שפיר ואע"ג דה"מ למדחי לה אלא משום דספיקא רחמנא שריא מ"מ היינו למ"ד לא בעינן חתיכה מב' חתיכות הוה מצי למגמר מינה משום הכי דחי לה גמרא בדחויה דאתיא אליבא דכולי עלמא ולפי המסקנא אתיא מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא ודאי ולא מחמת ספיקא היא דאי מחמת ספיקא היכי מטהרין גברא בהכי אימא העמד טמא על חזקתו ומהאי טעמא כתבו התוספו' משם רבינו חיים כהן ז"ל דמהכא נפקא לן דרובא וחזקה רובא עדיף וכן מייתי מבן סורר ומורה ומהורג את הנפש דמפקינן גברא לקטלא ומשעיר המשתלח דכפרת כל ישראל תלויה בו דודאי בהנך מתורת ודאי סמכינן ולא מתורת ספק.

י׳וצריך להתבונן במה שכתב הרב ז"ל בפ"יו מהל' אבות הטומאות מפני מה טהרו חז"ל ספק טומאה בר"הר שהרי צבור עושין פסח בטומאה בזמן שהטמאים מרובים אם טומאה ודאית נדחית מפניהם ק"ו לטומאת ספק שכל הספקות מדבריהם כמו שביארנו בהלכות ביאות אסורות והא מייתי לה בטהרות ובירושלמי דסוטה שאלו את בן זומא מפני מה אמ' ספק רה"י טמא א"ל סוטה מה היא לבעלה וכו' ומפני מה ספק ר"הר טהור א"ל מצינו שהצבור עושין פסח בטומאה. ויש לתמוה ממה שנתן הרב טעם לדבר שאיסור כל הספקות מדבריהם והלא מקרא יליף לה לטהר ולא משום שהספיקות מדבריהם ואדרבא מהכא תקשי אהך כללא דאי ס"ד דכלהו הספיקות מדבריהם למה לי לאתויי פסח בטומאה. ועוד מצינו בגמרא דידן בפרק קמא דחולין ובפרק אין מעמידין שאמר ספק ר"הר הלכתא גמירי לה מסוטה דעשא' הכתוב ספק כודאי וממקו' שבאת מה סוטה רה"י וכו' וכדאמרי' בפרק כשם ומשמע דכולה מסוטה גמרינן לטמא ברה"י ולטהר בר"הר והשתא טהרה בר"הר למה לי הלכתא ות"ל דכל ספיקא דעלמא רחמנא שריא. ועוד דלכאורה משמע דגמר' דידן פליגי אדרשה דבן זומא דהכא ילפינן מגופה דסוטה ובן זומא יליף מפסח והרב ז"ל היה לו להביא מה שהובא בגמרא שלנו שהוא עיקר. ומיהו דרשא דבן זומא גופא קשיא לי דהך ק"ו פריכא הוא דיליף מפסח הבא בטומאה מה להתם שכן הותרה בו טומאה ודאית. לכך נראה דלא אצטריכי' למילף מסוטה אלא ספק רה"י דטמא דאילו ר"הר ממילא מטהרינן ליה ומיהו כיון דגלי רחמנא בטומאה דספיקא טמא לא הוה שני לן בין ר"הר לרה"י אע"ג דסוטה ודאי רה"י היא דכתיב גבה ונסתרה היינו משום דלא שייך בה ספיקא אלא בנכנסה לבית הסתר אבל לענין טומאה כל היכא דאירעה בין בר"הר בין ברה"י ספיקא טמא דאין סבר' לחלק בין רה"ר לרה"י להכי אמר גמרא וממקום שבאתה מה סוטה רה"י אף שרץ ר"הי וטעמא מה דיהיב טעמא בן זומא שמצינו חילוק לענין טומאה בין יחיד לרבים שכן צבור עושין את הפסח בטומאה הרי מצינו שדוחה אפי' טומאה ודאית א"כ היכי מצית ילפת ספק רה"ר מספק רה"י שאם טומאה ודאית הותר' ק"ו לספק טומאה ולאו משום דיליף מיניה אלא דמייתי שיש חילוק לענין טומאה בין יחיד לרבי' והא דאמרי' בגמרא דידן ספק רה"ר הלכתא גמירי לה מסוטה ה"ק כי גמיר הלכתא לטמא ספק טומאה דוקא ברה"י גמרינן דומיא דסוטה ולא ברה"ר וסמכינן אטעמא דבן זומא ואין זה דוחק הא דקאמר הלכתא גמירי לה מסוטה דכ"הג אשכחן בפ' עשרה יוחסין גבי גר עמוני דקאמר ושניהם לא למדנו אלא מאלמנה לכ"ג וה"ק בתוספו' מאי קאמר דלמדוה מ"כג והא עיקר דרשא נפק בפרק אלמנה לכ"ג דמצינו למילף מיניה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וכן צ"ל בריש נדה גבי שניהם לא למדוה אלא מסוטה עכ"ל והיינו פלוגתא דר"ש ורבנן גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר והקשו שם התוספו' דהא רבנן מטמאין אף ברה"ר משום דהוו תרתי לריעותא ולא שייך זה לסוטה וכ"ש נמי דגמרי' חבית מטומאה לא שייך מידי לסוטה ואומ' ר"ת דלא קאמר הכי אלא דלא תיקש' להו מסוטה מעתה אין תימה דמאי דקאמר בחולין ובע"ז דספק רה"ר הלכתא גמירי לה מסוטה דהיינו דלא ילפינן אלא דומיא דסוטה שהוא רה"י ומכח חילוקו של בן זומא כדפרישי' והשתא א"ש האי דיהיב טעמיה הרב ז"ל שכל הספיקות מדבריהם דא"לכ מהיכא תית' לטהר בר"הר אי מקרא דבן זומא גרידא ק"ו פריכא הוא אלא ע"כ אהא סמכינן שכל הספיקות מדבריהם ולא מהניא לו דרשא דבן זומא אלא דלא נילף מסוט' לטמא אף בר"הר. ואי קשיא אפי' תימא שהספקות דבר תורה הם לא קשה מידי מ"ט מטהרינן ספק טומא' בר"הר משום דמדאוריית' מוקמינן גברא אחזקתי' בחזקת טהרה. וי"ל דהא לא קשיא דבר"הר מטהרינן אפילו היכא דאתרע ליה חזקה שהרי הי' השרץ אצל הטהרות מעיקרא וה"ל דומיא דסוטה שהואיל והיה הבועל אצל האשה אתרע ליה חזקה דרגלים לדבר וכן כתבו התוספ' בפרק כשם בר"ה אינו כן שעשה לו ספק כודאי דמקרי רעותא דהוי השרץ והבועל קמן אצל הטהרו' והאשה. אלא שצריך עיון שהתוספו' לקמן הק' למאי איצטריך הלכת' למילף רה"ר מסוטה נימא העמד טהור על חזקתו והיה להם לתרץ משום דאתרע לה חזקה כדכתבו הם עצמן שם ושם כתבתי ולא באתי כאן אלא לפרש שיטתו של הרמ"בם שם.

י״אובהלכות שגגות כתב הרמ"בם ז"ל אינו חייב באשם תלוי עד שיהא שם איסור קבוע אבל חלב וכו' אבל אם היתה לפניו חתיכה אחת ספק שהיה חלב ספק שהיה שומן ואכלה פטור וכן הבא על האשה ספק נדה והנוש' את יבמתו וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון וכו' וכתב הרב בכ"מ ויש לתמוה על זה דהא תנן בפרק החולץ ס' בן ט' לראשון ס' בן ז' לאחרון חייבים אשם תלוי וצ"ל דההיא מתני' אתיא כהנהו דסברי דאפילו בחתיכה א' ס' חלב ס' שומן ואע"ג דסתם לן תנא הכי מאחר שרוב בנין ורוב מנין סברו בכריתות דהוא דוכתא דפטור הכי נקטו עכ"ל. ולקמן בסמוך כתב הרמ"בם ז"ל היו לפניו ב' חתיכות א' של חלב וא' של שומן ואכל עכ"ום או כלב את הראשונה ובא ישראל ואכל את השניה מביא אשם תלוי ותמה שם הרב בכ"מ שהרי שם בברייתא קתני פטור ור' מחייב ואמאי פסק כטעמיה דרב נחמן דאתי כרבי דיחידאה הוא והניחה בצ"ע. וקשה בדבריו שאם אף בהיו' ב' חתיכות לפניו דאיקב' איסורא ה"ול ר' יחידאה ורבים פליגי עליה ומפטרי כ"ש בב' חתיכות ואתיא כר' בסתם מתני' ויראה דמ"ש דרוב בנין ורוב מנין דסברי בכריתות שהוא דוכתא דפטור על האמוראים הוא דקאמר דרב אסי הוא דאמר חתיכ' א' שנינו וחייא בר רב אמר ב' חתיכות שנינו ובתר הכי אומרים משמיה דרב דחתיכה א' פטור וכמה אמוראי יהיבי טעמא למילתיה כדאיתא התם. ולא היה צריך הרב לזה דבהדיא מייתי בגמ' ההיא דכוי ר' אליעזר או' כוי חייבים עליו אשם תלוי ואמרי' ר' אליעזר סבר יש אם למסורת ולא בעי חתיכה מב' חתיכות ולקמן אמרינן חתיכה אחת ס' חלב ס' שומן באנו למחלוקת ר' אליעזר וחכמים ותניא השוחט אשם תלוי בחוץ ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרים ואמרינן דר' מאיר בשיטת רבי אלעזר אמרה וידוע דרבי אליעזר דב"ש הוא דלית הלכתא כותיה אלא כחכמים דבעינן חתיכה מב' חתיכות וההיא דספק בן ט' לראשון בן ז' לאחרון דמייתי הרב בכ"מ הא פריך מינה בב"מ ואמר הא מני רבי אליעזר היא וכיון דבגמרא אוקמה כיחידאה ובהדיא רבנן פליגי עליה מאי קשה ליה לרב ז"ל מינה ואפילו רב אסי דאמר חתיכה אחת שנינו ברישא דמתני' דכריתות מודה הוא דמתניתין רבי אליעזר היא ולא קיימא לן כוותיה אבל בההיא דב' חתיכות ובא ע"כום ואכל את הראשונה דקתני פטור ור' מחייב ה"ק מצי אתי שפיר כרבנן דרבי אליעזר דהא איקבע איסורא מעיקרא ומה ראה הרמ"בם ז"ל לפסוק כר'. ויראה לי שהרב ז"ל סמך לו על סוגיא דפ"ב דכתובות עד אומר מת ועד אומר לא מת וכו' ה"ז לא תנשא דאמרינן הבא עליה באשם תלוי קאי ומשני כשנשאת לאחד מעידיה ופרכינן איהו גופא באשם תלוי קיימא באומרת ברי לי הא קמשמע לן דאע"ג דהשתא ליכא קביעותא ולא הויא כחתיכה מב' חתיכות כיון דמעיקרא איקבע איסורא באשת איש הוי באשם תלוי וכן העמידוה התוספו' שם וכן כתבה הרמ"בם ז"ל בהלכות שגגות וכתב וה"ה לס' מגורשת שהרי נקבע האיסור אבל ס' מקודשת לא נקבע האיסור ולא משמע ליה להרמ"בם ז"ל לדחוק ולומר כאידך תירוצא דתוספו' דבאיסור אשם תלוי קאמר דלהא טפי ה"ול בס' חנק קיימא אלא ה"ק כיון דבאשם תלוי קיימא היאך לא תצא ולפי דרכנו למדנו שאיסור הספקות בחיוב אשם תלוי מתלא תלי דכל שהאיסור קבוע שחייבה בו תורה אשם תלוי נקיט איסור ספקו של תורה וכל שלא הוקבע האיסור ולא חייבה בו תורה אשם תלוי אין בו איסור תורה ולהכי פריך גמ' באשם תלוי קיימא ולהכי דין הוא שתצא כיון דאיסור תורה הוא.

י״בוהא דכתב הרמ"בם ז"ל שם האוכל חתיכה א' ועד או' זה שאכלת חלב הוא ועד או' לא אכלת חלב הואיל והוא א"י אם חטא אם לא חטא הרי זה מביא אשם תלוי ותמה עליו הרא"בד ז"ל ואמר לא ידעתי היאך נקבע האיסור אא"כ יאמר העד חתיכת של חלב שהיתה עם השומן אכלת וכת' הר"מ דשפיר מקרי הקב' איסורא על פי עד אחד אעפ"י שאין שם אלא חתיכה א'. ואנ"ל רובא לאו כלום הוא אפי' בלא הכחשת העד האח' אם לא מחמת שתיקותו של בעל הדבר דחשיב כהודאה כדמוכח בר"פ אמרו לו דקאמר או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים וכן כתבו התוספות בריש פרקא עד אומ' אכל כו' דמיירי כשבאו שניהם כאחת דאי בזה אחר זה כל מקום שהאמינה תורה עד א' הרי כאן שנים ומיירי כשהאיש שמעידין בו שותק דאי אמר איני יודע פטור וכן הוכיחו התוס' בפ' האומר א"כ השתא דע"א אומר אכל ועד או' לא אכל והוא שותק אוקי חד לגבי חד וכמאן דליתנהו דמי וכן מוכח להדי' בפ"ב דכתובות תרגמא בעד אח' ואוקי חד לגבי חד ומוקמי לה אחזקא קמייתא והכא בחזק' שלא אכל שום איסור קאי. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל מוכח דבהוקב' האיסור מפר' לה מדשני מלישני' דמתנית' שכ' ועד או' זה שאכלת חלב הוא ולא כ' ע"א או' אכלת חלב כדקתני במתני' משמע כשיוד' הוא שהי' חלב ושומן לפניו ואכל ואמר ליה ע"א זה שאכלת לא השומן היה אלא החלב וכן פי' אח"כ ואמר הואיל והוקבע האיסור והוא אינו יודע הרי זה מביא אשם תלוי ובדין הוא דבלא עדים כלל היה לו להביא אשם תלוי כיון דהוקבע לפניו חלב ושומן ואכל ודאי ואין ידוע אם חלב ואם שומן אלא דס"ד ע"א האומר לא אכלת יועיל הוא לפוטרו קמ"ל.

י״גותו יש להוכיח מדאמרינן בפ"ק דביצה כוי אין שוחטין אותה ביו"ט ואם שחטו אין מכסי' את דמו ומפ' רבה דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק הילכך מוקצה הוא ואי ס"ד ספיקא דאורייתא הוא אמאי אין דעתו על הספק הרי חייב לכסות דודאי הוא. ועוד מפרש התם טעמא דאסור לכסות דמו גזרה משום התרת חלבו ומסיק דבחול מספקא אמרי ליה רבנן זיל טרח בי"ט אי מספקא מי אמרי' ליה זיל טרח ואי ס"ד מדאורייתא חייב לכסות מי לא אמרי ליה זיל טרח וכיון דמדאורייתא חייב היכי אתי להתיר לפי שרואין שטרח בי"ט האי טירחא לצורך הוא. וא"ת דתניא בת"כ ומייתי לה הרי"ף בהלכות טומאה לה יטמא מטמא הוא על הודאי אבל אינו מטמא על הספק אטו איצטריך קרא למעוטי ספיקא. ומיהו למ"ד אין בספיקות איסור תורה ניחא דאע"ג דבשאר ספיקות ליכא איסורא הכא אשמעינן קרא דאסור מן התורה ולמ"ד ספיקא דעלמא איסורא דאורייתא הוא הכא אשמועינן דלקי הואיל ולא הותר אלא אצל ודאי ואצל ספק הרי הוא בלא יטמא אי נמי ס"ד כיון דלה יטמא מצוה סד"א מספק נמי נחמיר עליה דנטמי לה קמ"ל. וכ"ת דבפר' ר' אליעזר דמילה תניא ערלתו ודאי דוחה את השבת ערלתו ספק אינו דוחה אצטריך קרא למעוטי ספיקא בלאו קרא נמי לא דחי ושם כתבו התוס' נראה לר"י דאסמכתא בעלמא הוא ולא אצטריך קרא להכי ואין לדקדק מדבריהם דמדאורייתא אסור דאי מדרבנן נימא דאתא קרא לחייבו מן התורה דכיון דמצי למדרשיה באנדרוגנוס שהוא בריה מנ"ל למדרשיה בספיק' ולעבור עליו בדין ודאי. הנלע"ד יוסף.

י״דזה שנים רבות שכתבתי בהך פלוגתא דספיקא דאורייתא כאשר השיגה ידי יד כהה והנה עתה ראיתי בס' שנדפס מחדש דברי החכם השלם כמה"רר שמואל חאיון ז"ל אשר אזן וחקר בענין זה כיד ה' הטובה עליו. ותחלה דקדק כמו שהביא הרמב"ן ז"ל ראיה מההיא דפרק י' יוחסין דאמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצל' וכו' דהיאך נעלם מהרמ"בן דמשם אין ראיה כמו שדחה הר"ן ועוד מאי קאמר רבא ומ"ט אמרו שתוקי פסול וכו' דהא מטעם שהחמירו בכל הספיקות החמירו בזה. וכתב ומיהו בשתוקי איכא לתרוצי קצת משום דהוי ס"ס ולהכי בעי טעמא מ"ט בו החמירו כיון דהוי ס"ס. ואינו מחוור דמאי איכפת ליה לרבה למימר והתור' אמר' ממזר ודאי הוא דלא יבא וכו' הא ודאי האי קרא לא איצטריך אלא לכי ידעינן דאזלא איהי לגבייהו דה"ל חד ספיקא לא הל"ל אלא מאי אמרת דלמא אזלא איהי לגבייהו הו"ל ס"ס ומ"ט אמ' פסול אלמא משמ' דמאי דבעי מ"ט אמרו פסול היינו מאחר שהתור' אמרה כשר וזה שלא כדברי הרמב"ן ז"ל נמצא שבלשון הזה אמ' רבה לענין שתוקי אמ' דליכא אלא חד ספיקא.

ט״וועל מה שהוכיח משם הר"ן ז"ל מדאצטריך קרא למעוטי ס' ממזר אלמא ספיקא דאוריית' כבר כתבתי דהא דאצטריך קרא למעוטי מתורת ודאי הוא ולא מתורת ספק אלא שיהא השתוקי מותר בב' המינין בישראלית ובממזרת כא' כמו שביארנו למעלה. ועוד אני מוסיף לו' דכי שריא רחמנא לספיק' בענין פסולים לגמרי שרינהו כדמוכח בפ' עשרה יוחסין דאמרינן משפחה שנטמעה נטמעה כלו' שמי שיודע פיסולה אינו רשאי לגלותו כדאמר ר' יוחנן היכלא בידינו הוא אבל מה אעשה שהרי נטמעו בה גדולי הדור סבר לה כר' יצחק דאמר משפחה שנטמעה נטמע' וביאר שם דאע"ג דנפ"ל מוישב מצרף ומטהר כסף דמשמע דאליהו לעתיד לבא מטהרן מ"מ ילפינן מינה לנ"ד דאין בין העה"ז לימות המשיח לענין מצות כלום וכי היכי דחזינן דאליהו לא יגלה ממשפחות אעפ"י שכולן גלויות לפניו אף אנו אין עלינו לגלות ולא רשאין לכך והביא עוד דברי הרמב"ם בסוף ספר שופטים ומלך המשיח אינו מיחס את ישראל לשבטיו אבל אינו אומר זה ממזר וזה עבד שמשפחה שנטמעה נטמעה ע"כ. וכמו שאין אליהו עתיד לגלותן אף עכשיו היודעי' בהם אין מגלין אותם עכ"ל. והא ודאי נ"ל מדשרי רחמנא ספק ממזר לא אצטריך אלא למשרי אלא אף היודעו דאינו רשאי לגלותו דומיא דס' ערלה דהותרה אעפ"י שהיא ודאי אצל אחרים כדאמרינן ספק לי אנא איכול.

ט״זומה שדקדק שם למה לא הביאו ראיה מראש הענין דקאמר רובא דאיתיה קמן כגון ט' חנויות וסנהדרין לא קמבעיא לן דודאי מקרא דאחרי רבים להטות אית לן דאזלינן בתר רובא ולמה לן קרא לא יהא אלא ספק שקול התורה התירו במקום אחר ומלבד שמבואר הוא מה שבטל הוא עצמו ז"ל דקדוק זה דודאי סנהדרין וחניות אתחזק איסורא הוא ומצינו למימר דמ"ה אי לאו מטעם רובא היה אסור מן התורה ובר מן דין קרא דאחרי רבים איצטריך למימר דאזלינן בתר רובא בין להקל בין להחמיר ובט' חניות לקי עלה משום נבלה כיון דרובא דאורייתא הוא.

י״זעוד כתב דאיכא למידק במ"ש הר"ן וכ"ת שאני התם דאיתחזק איסור' וכו' שהרי מוכרח דלא שני להו בין איתחזק ללא איתחז' שהרי הראיה שמביאין מההיא דשתוקי התם קביעי ממזרי' ועכ"ז התור' התירו משום ספק וזה ממה שיקל תירוצו שהרי כבר אידחיי אותה ראיה דשתוקי אבל רוצה להביא ראיה מכרחת דאפילו לדידן כי היכי דלמאן דלא בעי חתיכה מב' חתיכות אנו צריכין לומר דספיקא איסור תורה הוא כך נאמר למאן דבעי חתיכה מב' חתיכות דלא מסתבר לאוקומי דבהכי פליגי ומיהו קשטא דמילתא דהא לא מקרי איתחזק איסורא דנהי דכי אזלא איהי לגבייהו לענין איסורא מקרי איתחזק איסורא לחייבה קרבן אם היה ס' כרת אבל השתוקי' עצמה בשעה שבא עליה כחתיכה אחת דמיא ס' חלב ס' שומן שחתיכה זו לא הוקבע עליה שם איסור כלל.

י״חעוד כ' דאיכ' למידק דהכי הל"ל ולחלק בין אתחזק ללא אתחזק והבי' דהרמב"ם בהל' כלאים בההיא דבגד צמר שאבד בו חוט של פשתן וכו' וכיצד תקנת דבר זה צובעו שאין הצמר והפשתן עול' בצבע א' ומיד הוא ניכר ושומטו ואם לא ניכר ה"ז מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו שעליה כתב וכבר ביארנו בה' ביאה שכל איסור ספקות מד"ס ולפי' הקילו בספק הרי התם דאיתחזק האיסור ובס' כה"ג איסורו מן התורה אלא משמע דלא שני לן בין איתחזק ללא אתחזק.

י״טואיברא דהא לא דמיא לחתיכה מב' חתיכות שהאיסור קבוע עכשיו בשעה שאוכלו דכל שיש לתלות שכבר נשמט והלך לו אין כאן עכשיו איסור קבוע ואע"פ שהיה קבוע מעיקרא והא לא דמיא אלא להא דתניא ב' חתיכות א' של חלב ואח' של שומן ובא עכו"ם ואכל את הראשונה בא ישראל ואכל את השניה פטור ור' מחייב אלמא לרבנן בעינן שיהיו ב' חתיכות לפניו בשעת אכילה אלא שהרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות שגגות פסק שכל שהוקבע האיסור בתחילה אע"פ שאין עכשיו ב' חתיכות חייב. וכבר כתבתי לעיל סמיכתו של הרמב"ם ז"ל בזה אבל הכא שאני דבדיקתו ראי' שכבר נשמט והלך לו דאל"כ תיקשי כיון דודאי היה שם כלאים ס' נשמ' ס' לא נשמט הו"ל ספק וודאי ואין ס' מוציא מידי ודאי דומיא דאמרי' בפרק כל הצלמים כיון דודאי עבדום ספק בטלום אין ספק מוציא מידי ודאי. ונ"ל כיון דמסתמא ניכר הוא בצביעתו אם עדיין איתיה לחוט היה ניכר אלא מסתמא נשמט והלך לו והכי דייק לשון הרמב"ם ז"ל שכ' ומיד הוא ניכר וכו' ואח"כ נתן טעם להתיר שהרי בדק ולא מצאו וכה"ג משני התם בפ' כל הצלמים כיון שחולדה וברדלס מצוין שם ודאי גררוהו ה"נ כיון שצבעוהו מסתמא היה ניכר וזה שלא ניכר נשמט והלך והכי מוכח התם בנדה בפ' האשה דאמ' רב חסדא בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר א"ל רבה לרפרם בר פפא מנ"ל לסבא הא א"ל מתני' היא דתנן בודק עד שמגיע לפלגו ואי ליכא אימור עורב נטלה הכא נמי עמרא וכיתנא לא סלקי אהדדי וכיון דלא ידיע אימור מותר נתר הרי כאן שהשוה בדיק' שע"י צביעה כבדיק' שעד שמגיע לסלע או לבתולה דמסתמא דיינינן ליה שאין כאן טומאה.

כ׳ומ"ש וכן נראה ג"כ מדבריו בפי"ו מהל' שאר אבות הטומאות כבר נשאתי ונתתי בדבריו לפי הנראה לע"ד.

כ״אעוד כ' שיש לדקדק אמאי לא הקשו מחטאת העוף הבאה על הספק שחייבה התור' על הס' זיבה ויולד' כדמשמ' בפ"ד דנזיר ואע"ג דלא אתחזק איסור'. ותיקשי לדידיה דהא קי"ל דלענין קרבן בעי' חתיכה מב' חתיכות דהיינו איתחזק איסור'. והא גבי זבה ויולדת מייתי על הס' אע"ג דלא אתחזק. אלא דהך קרבן דזבה ויולדת לאו על חטא הם באים אלא להכשירה בקדשים ואנן איסורא מאיסורא ילפי' איסור מהכשר לא ילפינן. ומ"ש בההיא דהלכות טומאת מת דבר ידוע שכל אלו הטומאות ס' של דבריהם וכו' וכתב הראב"ד זהו שבוש גדול וכו' ובהלכו' כלאים הודה לדברי הרמ"בם ואמר והן אמת שהיה אפשר לתרץ דהראב"ד בה' כלאים לסברתו של הרמב' מקשה לו אפי' יהא אמת דאיסורו מדברי סופרים הא הכא דספיקא דאורייתא היא. והנה אמת שאין זה נכון שהרא"בד י"ל אומר בפה מלא אמת הוא זה שכל הספיקות אינן של תורה מיהו קי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא ואיך יאמר דלדבריו דהרמ"בם קאמר ועל החלוקי' בכל מקום אנו מצטערים אלא שבא לחלק עלינו את השוין.

כ״בומה שהקש' עוד ממתני' דפ"ב דבכורי' דכוי שוה לבהמה חלבו אסור כחלב בהמה ואין חייבין עליו כרת וכו' ומדשוי ליה לחלב בהמה נר' דהוי מן התורה כחלב בהמה אלא שאין חייבין עליו כרת ועוד דאם איתא דאפי' איסור מן התורה ליכא כרת מבעיא. והא לא קשיא דהא בכריתות פרכי' אהא דבעי' חתיכה מב' חתיכות מהא דתניא כוי חייבים על חלבו אשם תלוי ומשני ר' אליעזר לא בעי קביעותא לאיסור אלמא לרבנן דבעי קביעותא אין חייבים עליו אשם תלוי אלמא הא דקתני הכא חלבו אסור כחלב בהמה מספקא קאמר דאורייתא לחומרא ומשום דקתני התם יש בו דברים שוה לחיה ויש בו דברי' שוה לבהמה קחשיב כולהו לחומרא לומר שנותני' עליו חומרי חיה וחומרי בהמה ומתני נמי התם חלבו מטמא כטומאת נבלה כחיה ולא כחיה ממש קאמר דהא קתני וטומאתו בספק וכן כתב הרמ"בם ז"ל בפירו' המשנה שלו וכל זה מוסב על עיקר אחד והוא ספקא דאיסורא לחומרא ספקא דממונא לקולא ואדרבה מרישא דקתני דמו טעון כיסוי כדם חיה הוכחתי דאין ספקו איסור תור'.

כ״גהחלק השלישי בספק ספקא דאפי' בשל תורה אזלינן לקולא כדפרכינן בפשיטו' בפ"ק דכתובו' גבי האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו אמאי ספק ספקא הוא ואוקמא באשת כהן דחדא ספקא הוא ובריש פרק התערובות אמרי' דשמואל אסר ס"ס ולא משכח תנא דס"ל כוותיה אלא ר' יהודה אלמא רבנן ס"ל דכל ס"ס מותר. והרשב"א בתשובה ת"א העמיק הרחיב בענין זה וביאר דאפילו היכא דאתחזק איסורא מתירין בו ס"ס ואפילו בע"א החמורה כדמייתי מטבעת ע"א שנפל לרבוא ורבוא לרבוא וכו' יעויין בדבריו בארוכה.

כ״דואיכא למידק דאשכחן בהנשרפין המקדש נפל הקידוש וכו' מחט שהית' נתונה על החרס והזה עליה ספק על המחט הזה ספק על החרס והזה עליו הזאתו פסולה ומפרש בגמרא מצא איתמר פירש רש"י לשון מציאה כלומר דאיכא ספק ספיקא שאין ידוע אם בתחילה הזה וכו' וצ"ל דפרה שאני דבעי קידוש ודאי ולא ס' וכן מסורת מרבותינו בידנו ראשונים ואחרוני' ז"ל אלא שהמרדכי הביא בהחולץ שרבי' ברוך כתב על מעשה שהיה שנהרג יהודי א' והניח אשה ובן של קיימא וביום שנהרג מת וכו' איזה מהם מת תחלה ועמד האח וחלץ את האשה מספק הנה אותו האח רוצה ליקח אחות ס' חלוצתו ואחות חלוצתו היא מדרבנן וס' דרבנן לקולא והשיב ז"ל דבכמה מקומות אשכחן ס"ס לחומרא וכן בחד ס' דרבנן לחומרא. והרב הגדול מוהר"י ן' לב ז"ל הביא דברי המרדכי בתשובותיו בכמה מקומות פעם מוכיח' פעם חושש להם ואין ולאו ורפיה בידיה וכללי' אלו היו מחוששים בידינו ונתפקפקו.

כ״האני בעניותי בא לדון לפניהם בקרקע שאין מכל המקומות הללו ראיה לסתור כלל התפוס בידינו יתד היא שלא תמוט.

כ״והמקום הא' הביא מההיא דאמרינן סוף פרק אלו מומין אשת טומטום חולצת ולא מתייבמת ומוקמי' לה כר' יוסי בר' יהודה דאמר טומטום לא יחלוץ שמא יקרע ונמצא סריס ומשום הכי אינה מתייבמת אע"ג דהוי ס"ס ספק זכר ספק נקבה ואת"ל זכר שמא לא ימצא סריס ושפיר מתייבמה ובענין זה היה יכול הרב ז"ל לדקדק מהא דקתני חולצת דמשמ' דלא שריא לעלמא בלא חליצה ואמאי נימא דשריא לשוק מטעם ס"ס ספק אם הוא אשה ואת"ל איש שמא הוא סריס וכי תימא לסריס לא חיישינן דאזלינן בתר רובא כדמייתי בר"פ בן סורר דבדיני נפשות אזלינן בתר רובא מדתניא בת ג' שנים ויום א' מתקדשת בביאה וכו' ואם בא עליה אח' מכל העריות שבתורה מומתין עליה והיא פטורה ואמאי אימא איילונית היא ואדעת' דהכי לא קדיש אלא לאו דאזלינן בתר רובא ורוב נשי' לאו איילונית נינהו הא ליתא דהא אמרינן הכא הואיל ואשתני אשתני ותדע דהא ר' יהודה ס"ל שאע"פ שנמצא זכר לא יחלוץ מפני שנראה כסריס ומשוי ליה ודאי סריס ולא פסל בחליצה במקום אחין ורבי יוסי בנו מחזיק ליה בספק ופוסל במקום אחין וכיון שכן יכולה היא לינשא ליה דהויא ליה ספק ספקא.

כ״זוהמקום השני בסוף פרק בהמה המקשה דאמרינן התם המפלת מין בהמ' חיה ועוף ושליא עמהן בזמן שקשורה בהם אין חוששין לו אינה קשורה עמהן הריני מטיל עליה חומרי שני ולדות והא התם איכא ס"ס ספק היה ולד אחר בשליא ספק לא היה ואת"ל היה ספק זכר הוא ואמאי מטילין עליה חומר דנקבה.

כ״חתשובה שני מקומות האלו דרך אח' להם וסגנון אחת עולה לשתיהן וזו משנה שלמה היא במקומה בפ' המפלת ואין ידוע מהו תשב לזכר ולנקבה אין ידוע אם ולד היה אם לאו תשב לזכר ולנקבה ולנד' והא התם ס"ס הוא ספק אין שם ולד כלל ואת"ל היה שם ולד שמא זכר הוא ואמאי תשב לנקבה ושם ישבו התוספות קושיא זו וכתבו וז"ל אע"ג דהוי ס"ס תשב לנקבה שאי מטהרת לה מטומאת נקבה משום ס"ס הכי נמי נטהרנה אם ראתה בל"ד ומ"א מס"ס ולא ניחוש לזכר והוו תרי קולי דסתרן אהדדי ולעיל אהא דהריני מטיל עליה חומר ב' ולדו' פירשוהו שאם ראתה ביום ל"ד וביום מ"א איכא למימר נמי אימור לא ילדה כלל והוי במ"א שומרת יום ואפילו איכא ולד אימור נקבה ושתי ראיות דם טוהר הוא וא"א בתרוייהו למיזל לקולא דהוו תרתי דסתרן אהדדי ואזלינן בתרווייהו לחומרא עכ"ד. וכ"ת הא לא הוו תרתי דסתרן דאימור לא היה שם ולד ולאחר ז' טהורה ובראתה בל"ד ומ"א מטהרין לה כדין שומרת יום כנגד יום הא ליתא דבחד ספיקא לא אזלינן לקולא אם לא שנסתפק עוד ספק אחר וכשנטהרנה לאחר ז' מטעם דאם ולד הוא שמא זכר תו לא מצי למעבדה שומרת יום בספק שמא נקבה דהוו תרתי דסתרן. והשתא נמי בהכי מתרצה שפיר ההיא דבכורות דאשת טומטום דלא מתייבמה שאם אתה אומר מתייבמת מס"ס לומר שאם איש הוא אף אני אומר תנשא לשוק מטעם ס"ס שמא נקבה ואת"ל לזכר שמא סריס הוא וה"ל תרתי דסתרן דאין לומר ניזיל הכא והכא לקולא דאימור אשה הוא דבחד ספיקא לא מקילי' אם לא מכח הספק וסתרי אהדדי דומיא דהא דכתבו התו' גבי נדה ולא תימא שאני התם דבחדא איתתא הול"ל תרתי דסתרן שאותה אשה עצמה שטיהרת לאחר ז' משום דאימור זכר אתה מטהר בראייתה לאחר מ"א דאימור נקבה וממ"נ שימשה באיסור אבל באיש אחד לא משכחת לה דסתרן דאפי' טומטום זה יש לו שתי נשים וא' נשאת וא' נתייבמ' לא ביאתה של זו פוטרת את זו ובשני אנשים לא הוו תרתי דסתרן דאימור זה היה זכר וזה נקבה ואפי' תימא באיש א' ונשאת אחד מהם תחלה לשוק קודם שתתייבם צרתה מ"מ בב' גופין אזלינן הכא לקולא והכא לקולא בזו אחר זו דהא דאמרינן בפ"ק דפסחים שני שבילין א' טמא וא' טהור והלך זה בא' מהם ועשה טהרות והלך זה בשני ועשה טהרות דבבאו לישאל זה אח"ז שניהם טהורים אע"ג דממ"נ א' מהם טהורות וא' מהם טמאות אין לחלק בכך דאפי' בשתי נשים קפדינן התם כגון אם אשה זו רוצה להקל על עצמה לאחר ז' על סמך שלא יארע לה בל"ד ובמ"א ואם יארע ינהוג לחומרא אפ"ה אסרו וגזרו לילך הכא לחומרא והכא לחומרא וכי תימ' דהתם גזרו שמא יבואו להתיר באשה אחת הכא נמי איכא לגזר משום אשה אחת שמא תנשא לשוק ותתאלמן או תתגרש ותנשא ליבם.

כ״טהמקום השלישי בפרק אלו טרפות ההוא שרקפא דספק דרוסות דאת' לקמיה דרב שדרינהו לקמיה דשמואל חנקינהו ושדינהו בנהרא ופרכינן ונזבנינהו לעכו"ם ומשני דילמא אתי לזבונינהו לישראל והא התם דאיכא ס"ס שמא נדרסו שמא לא נדרסו ואם תמצא לומר נדרסו שמא לא ימכרם העכו"ם לישראל.

ל׳תשובה זו אינה תורה כיון דהשתא דאיתנהו קמן אסירי משום ס' דרוסה ליכא גבן אלא חד ספיקא וספיקא דאורייתא לחומרא לא שרינן להו לכתחלה לזבונינהו לנכרים דילמא מזביני להו לישראל וספקי' להו ספק דרוסה וגבייהו נמי ליכא אלא חד ספיקא דכי מקלינן בס"ס היינו כשאצל זה האוכלן איכא תרי ספיקי דהתירא קאכיל דס"ס רחמנא שריא וטעמ' דבחדא ספקא הויא כמו פלגא ופלגא ובתרי ספקי הויא ליה רובא ומדאוריית' אזלינן בתר רובא לקולא אבל השתא ישראל האוכלן ספק איסורא קאכיל הילכך לא מזבינן לנכרים דלמא ספינן איסורא לישראל בידים ולא מבעיא לרבוותא דאמרו ספק איסורא מדאורייתא אסירא אלא אפילו להרמב"ם וסייעתו דאמרי ספק איסורא רבנן הוא דאסרוה לא ספינן להו איסורא בידים ועוד אפילו אי לגבי האוכלן היה ס"ס כיון דהשתא דאיתיה קמן ליכא אלא חד ספיקא לא עבדינן בידים דלהוו תרי ספיקי דהא רובא נמי רחמנא שריא ואפילו הכי אמרו אין מבטלין איסור לכתחלה ע"י רובא הכי נמי אסור לגרום היתר ע"י ספק ספיקא וכהאי גוונא אמרינן בפסחים ההוא ארבא דטבע בחישתא סבר רבא לזבוני לעכו"ם הקשו ליה דילמא הדרי זבין ליה לישראל אף על גב דחיטין שנבללו איסורא דרבנן גרידתא אית בהו כמ"ש הרמב"ם בפרק ה' מה' חמץ וכי זבין ליה לעכו"ם הוי ספק אם ימכרנו לישראל ואימא ספקא דרבנן לקולא אלא לכתחלה שאני ועוד ראיה מדאמרי' בריש כתובות בתולה נשאת ליום הד' שאם הי"ל טענת בתולים משכים לב"ד ומוכח התם דעיקר תקנה משום אשת כהן א"נ אשת ישראל פחותה מבת ג' שנים ויום אחד דהו"ל חד ספקא מ"ה תקינו רבנן לכולהו שינשאו בד' ואימא ינשאו בכל יום דהו"ל ס"ס אם תנשא בתולה ואת"ל לא תנשא אכתי איכא ספקא אחרינא אלא הא מילתא ליכא.

ל״אהמקום הרביעי בפרק עשרה יוחסין אמר רבה דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה ואי אזיל איהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דילמא אזלת איהי לגבייהו דהו"ל קבוע והתורה אמרה לא יבא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא אבל בקהל ס' יבא וכו' והתם נמי איכא ס"ס דילמא אזיל איהו לגבה ואת"ל דאזל איהי לגבייהו אימור לגבי כשרים אזלא ולמה לי לאתויי מקרא.

ל״בתשובה אף זו של כת קודמין היא שהריטב' בחדושי קידושין שלו הקשה למה לי קרא ת"ל דתרי ספיקי לקולא אפילו בדאורייתא ולא למד ממנה דלא סמכינן ס"ס לקולא אלא בלשון קושיא אמרו והניחה בצ"ע וראיתי מי שרצה לרפאות שבר קושיא זו על נקלה שכתב דכולה חדא ספיקא היא דאת"ל לפסול נבעלה תו לא מהני אי אזלי אינהו לגבה וזה נוטה למ"ש דס"ס שאינו מתהפך לא מקרי ס"ס וליתא הכא דכיון דרוב כשרים אצלה ליכא לספוקי כלל דילמא לפסול נבעלה דרובא דאורייתא הוא ולא נכנסנו לספק בה אלא אימור אזלא איהי לגבייהו דהו"ל קבוע וה"ל חד ספיקא דדילמא אזל איהו לגבה ומרובא פריש. ואת"ל אזלא איהי לגבייהו אימור לכשר נבעלה. ולי הוקשה עוד בהדא שמעתא דכיון דרבה לא אתא לאוכוחי אלא דשתוקי כשר מן התורה דספק ממזר הוא למה לי' לאתויי דרשה דבקהל ודאי הוא דלא יבא בקהל ספק יבא לכך נראה דעיקר מאי דאתא רבה לאשמועינן היינו שמותר אף בממזר ודאי וה"ק דבר תורה שתוקי כשר אפילו ספיקן בודאן ואע"ג דאיכא תרי ספקי להכשיר מ"מ לאו ממזר ודאי מיקרי וכי היכי דשרי חד ספיקא אע"ג דבעלמא דיינין ליה לחומרא הכי נמי שרינן להאי דאית ליה תרי ספיקי להכשירו עם ממזר אף ע"ג דמסברא היינו מעמידים אותו בחזקת כשר מ"מ ספק מיקרי דכל ספ' דרחמנא שריא אין לחלק בה בין חד לתרי ספיקי כדאשכחן בס' ר"ה דטהור וס' רה"י טמא ותנן כשאתה יכול להרבות ספיקות וספקי ספיקות ברה"י טמא בר"ה טהור ודרשא דודאי ממזר הוא דלא יבא וכו' לא איצטריך אלא היכא דהוי חד ספקא להכשירו בבת ישראל כגון דידעינן דאזיל איהו לגבה כי היכי דשרינן בסמוך מהאי קרא אסופי אע"ג דליכא אלא חד ספיקא ואתא לאשמועינן בתרי ספיקי דמותר בממזרת מדרש' דבקהל ודאי וכו' ורבינו ברוך ז"ל שהביא מקומות אלו שהלכו בהם להחמיר לא הביאם ללמוד מהם לבעלמא שלא נתיר בס"ס שהרי הוא עצמו כתב שכל ס"ס דאורייתא הוי כמו חד ספיקא דרבנן דאזלינן ביה לקולא אלא הראה שיש מקומות שהלכו בס"ס לחומרא וכן בספיקא דרבנן וכל חד וחד מטעמיה מתפרש בדוכתיה הילכך צריך לעיין בכל מילתא שלא יהא בחד מהנך דוכתי ואותה שהביא מפ"ב דביצה דכלי שנטמא בערב י"ט אין מטבילין אותו בין השמשות אף על גב דענין מתקן מנא ודאי דרבנן הוא לא ידעתי מה הוצרך להביא מברייתא דביצה ולאו משנתינו היא בסוף פרק במה מדליקין שנינו ספק חשכה אין מעשרין את הודאי משום דמחזי כמתקן ויראה לי דהתם גבי טבילה איצטריכא ליה משום דבעי הערב שמש ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מיירי כדמשמ' התם א"נ משום פלוגת' דר"ש שזורי מייתי לה התם וכ' רש"י ז"ל שם קסבר גזרו על השבות אפילו בין השמשות ומדכתב רש"י קסב' משמע דלא קי"ל הכי ותימא הוא דודאי סתם מתניתין היא והכי נקטינן ונר' משום דבפ' בכל מערבין אמר ר' כל שהוא משום שבות לא גזרו ואמרינן נמי התם דמערבי' עירובי תחומין בין השמשות גם אהא דמייתי בגמרא אמר רבא מפני מה אמרו דאין טומנין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא ירתיח א"ל אביי אי הכי בין השמשות נמי ניגזור א"ל סתם קדרות רותחו' הן דמשמע דבלא טעמא דרותחות הו"ל למיגזר בין השמשות וכתב רש"י שבות היא ותנא דמתני' דגזרו על השבות בין השמשות משמע דאיכא מאן דסבר דלא גזרו והיינו ודאי רבא דפ' בכל מערבין ומיהו הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מה' שבת העמיד הא דלא גזרו על השבות היינו לדבר מצוה אבל לדבר רשות גזרו אף בין השמשות ורש"י ז"ל ס"ל דאדרבא פליגא ומ"מ ק"ק דמאי מייתי רש"י ממתניתין דמעשרין שאני הכא דאיכא למימר דכיון דגזיר' הוי איכא למיגזר שמא ירתיח בזמן שהוא ספק של תורה בין הכי ובין הכי שבות דרבנן עשו לו חיזוק כשל תורה אף בין השמשות שהוא ספק ובפ"ק דפסחים גבי תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואמר כל קבוע כמחצה על מחצה כתב הרא"ה ז"ל טעמ' דמחמרינן בספיקא דרבנן לפי שבדיקת חמץ תחילתה על הספק וכן דעתו של הרמב"ם בפ' ב' שפסק להחמיר אלא שצריך לחלק מה בין זו לב' צבורין אחד של חמץ וא' של מצה דמדמינן לה לב' קופות שאני אומר דקאמר אטו בדיקת חמץ דרבנן היא ומדמה להו לספק תרומה דרבנן ולא מחלקינן בבדיקה משום דתחילתה על הספק נעש' והראב"ד ז"ל שם חלק ואמר לא אתמרא הא מילתא אלא לענין ביטול אבל לענין בדיקה ספיקא דרבנן היא וראיתי בפ' בנות כותים דמייתי על ו' ספיקות שורפים את התרומה שכתבו התוספות ומכאן קשה על מ"ש רש"י בפ"ק דשבת על הך ברייתא דו' ספיקות על ספק מי רגלים שפרש"י שם שהוא ס"ס דהכא משמע דעל ס"ס אין שורפין ומיהו אין להשוות גזרות חכמים דפעמים נראה להחמיר אפילו בס"ס ור"ת פי' דליכא אלא חד ספיקא דליכא לספוקי בישראל ולמדנו לפרש"י דפעמים נר' להם להחמיר אפילו בס"ס ולר"ת לא הוי אלא חד ספיק' וגם לרש"י גבי גזרות חכמים דוקא קאמר שאינן למידות זו מזו אבל היכא דליכ' גזרה מדין ס"ס לקולא. וצריך לעיי' במה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ק מהלכות שבת דאיבעיא לן בגמ' לא התנו מעיקר' מאי ופסקה הרמב"ם ז"ל לחומר' אמנם הרא"ש ז"ל פסק לקול' דמילתא דרבנן היא והכי קי"ל בחלוצה דתניא בשלהי גיטין אין חוששין לה כדמייתי בהלכות וכן פסק הרמב"ם בפ"יז מהלכות א"ב משום דחלוצה לכהן דרבנן והרא"ש כתב דאין הפרש בקולות בין גרושה לחלוצה חזרנו על כל הכתוב לעיל שמוכח ממה שאמר רש"י ז"ל בפ' בנות כותים שלא כל הגזרות שוות ומשם אני אומר שלא הזכיר אותם המקומות רבינו ברוך ז"ל אלא להעיד שלא כל הדברים שוין שהרי במקצת מקומות החמירו בהם וצריך לדקדק בכיוצא בהם וכל שאינו דומה להם הרי אנו חוזרים לכללים שמסרו בידינו רבותינו וקבעו בהם מסמרות אמרות ה' אמרות טהורות.

ל״גוצריך להתיישב בזו שהביא בספר הליכו' עולם ומטו בה משם הריב"ש בשם התוספות דכל ס"ס שאינו מתהפך דנין אותו לחומרא ואמר כגון ס' נכנס שרץ ס' לא נכנס ואת"ל נכנס ס' לא נגע שאם תאמר בהיפך לא יש שתי ספקו' שאת"ל ס' נגע ס' לא נגע תו ליכא למימ' ס' לא נכנס והך כללא לא בדיק לן ולא קבלנו אותו מרבותינו בעלי התוס' אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים אלא איפכא שמעינן להו בכמה דוכתי חדא בההיא דס"פ בהמה המקשה גבי שליא שיצתה עמהם הקשו אמאי אמרי דשליא אסורה באכילה כיון דאפשר בלא ולד דשמא נימוח והא ס"ס שמא אין כאן ולד אחר ואת"ל יש כאן שמא אין בתוכו מקצת רוב ולד ובספ"ק דבבא קמא משמע דבס"ס שרי דדייקי' מיניה טעמ' דאין מקצת שליא בלא ולד הא יש מקצת שליא בלא ולד הו"ל למשרי מטעם ס"ס ותירצו דבברייתא דקתני שמא נמוח היינו בשליא הבאה אחר הולד וההיא שריא באכילה מטעם ס"ס ולעיל דאסרינן שליא באכילה איירי בשליא הבאה קודם ולד דאיכא למימר התם אין שליא בלא ולד וליכא אלא חד ספיקא ועוד תירצו דאסרי' באכילה משום דגזרינן מקצתה אטו כולה אלו דבריהם ז"ל והא ההוא ס"ס לא מתהפך כלל באת"ל דאי מספקא לך שמא יצא רוב ולד תו לא שייך לספוקי אם יש שליא בלא ולד.

ל״דותו בפ"ק דכתובות דאמר רב יהודה אמר רב האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה והקש' בתוס' והא ס"ס ספק אם הוא בקי בפ"פ ואת"ל בקי ס' ברצון וחשיב להו ס"ס אע"פ שאינו מתהפך ובפ' כל הצלמים תנן המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרים ומפרש בגמרא משום דאימור עבדום אימור לא עבדום ואת"ל עבדום אימור בטלום. ומיהו הא איכא למדחי דהכי קמספקא ליה ס' נשתברה מאליה ס' שברוה בידים ואת"ל נשתברה מאליה אימור לא נעבדה מתחלה וההיא דבכורות ונדה דמטילין עליה חומר שני ולדות אע"ג דלא מתהפך כתבו התוס' דקרינן ליה ס"ס והי' ראוי להקל אי לאו משום דהוי תרתי דסתרן.

ל״הותו אשכחן בשלהי פ' הנשרפין גבי ולד נוגחת שנתערב באחרו' ואחרו' באחרו' כונסין אותם לכיפה וכו' כתב התוס' הכא אין לחוש אי גרסי' הכי ואחרו' באחרות דאסר ס"ס דהך ברייתא כר' יהודה אתיא ובפ' התערובו' מסקי' דר' יהודה אסר ס"ס וכתב שיש מפרשים דמיירי שנתערבו כל האחרים באחרים דליכא אלא חדא ספיקא הרי שם דאלו אמרת ספק זה עצמו ולד נוגחת תו ליכא לספוקי מידי ואיכא למימר כי אי אתה יכול לומר שזה ולד נוגחת כיון שהיו שם ב' תערובות.

ל״ועיין במהריב"ל ח"ב בסי' ס"ח בענין סתם כלי עכו"ם שכ' התוס' בפ' אין מעמידין בסוף ד"ה אי משום גיעולי עכו"ם נט"ל הוא שפסקו רש"י ור"ת ור"י להתיר והיינו טעמא לפי שהוא ס"ס ספק נשתמשו בו היום או אתמול וא"ת היום שמא הוא דבר שפוגם ומהריב"ל כתב שהוא ס"ס שאינו מתהפך והרמב"ם בפי"ז מה' מ"א אסר פולין ועדשין שלהם משום גיעולי עכו"ם וע"ש. ועיין בפ"ק דקידושין גבי ס' ערלה בא"י דאסור ככרם נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו שכ' הר"ן שעל פתח הגן ליכא אלא חדא ספיקא ואסור משמע דברחוק שרי מטעם ס"ס ועיין במהרשד"ם קצ"ג.

ל״זותו אשכחן בס"פ השולח גבי ס"ת שנמצא ביד עכו"ם אמרי' לא יגנז ואמרי לה קורין בו וטעמא דמ"ד קורין בו פרש"י משום דס"ס הוא שמא ישראל כתבו ואת"ל עכו"ם כתבו שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם עכו"ם והתם את"ל דנכתב לשם עכו"ם תו לא מצית לספוקי ס' ישראל כתבו וקי"ל כלישנא בתרא דקורין בו וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' תפילין וא"ת כיון דלא חיישינן אלא שאם נכתב לשם עכו"ם מה לנו להסתפק במי שכתבו דמה לי כתבו עכו"ם מה לי ישראל הא כיון דנמצא ביד עכו"ם יש לחוש שמא נכתב לשם עכו"ם וליכא אלא חדא ספיקא וי"ל כיון דשכיח שהעכו"ם לוקח מישראל או שמצאו מישראל שנאבד ואפשר נמי שעכו"ם אחר כתב לו או הוא עצמו כתבו ה"ל כותב תורה ישראל ועכו"ם כפלגא ופלגא וכיון דבעכו"ם גופייהו יש מקום שאינם כותבים לשם עכו"ם אלא להתלמד בו הוי השתא כותבי' לשם עכו"ם מיעוט' ולא חיישי' ליה והיינו טעמא דמקילי בתרי ספיקי' דה"ל כמיעוט' אע"ג דלא מתהפכי ההיא דשליא דכיון דספק דיש שליא בלא ולד א"כ כשיצתה כולה איכא חדא ספיקא וה"ל כפלגא ופלגא בשיש ספק אם יצתה רובה ה"ל מעוטא. ועוד נמצא בפ' המגרש להריטב"א אם נתן עליה קלא דאקדשה קידושי ספק כגון ס' קרוב לו ס' קרוב לה שכ' ואע"ג דאי הוה איכא סהדי דהכי הוא אסרי' לה לעלמא השתא דלא אתחזקה מילתא אלא בקלא לא אסרי' לה מ"ט תרי ספיקי נינהו דלמא קלא לאו קושטא הוא ואת"ל קושטא אימור קרוב לו ותרי ספיקי דאורייתא לקולא עכ"ל. והרי אלו אינן מתהפכים ובכפ' דחק נגרא בגויה נשרוף חרדלא שהנדון עצמו שהביאו בו דוגמא בעל הליכות עולם כגון ס' נכנס שרץ ס' לא נכנס ואת"ל נכנס ס' לא נגע ואמר שלא יקרא ס"ס לפי שאינו מתהפך הא אשכחן בפ"ק דפסחים דאמרי' ס' על ס' לא על היינו בקעה ובפלוגתא דר' אליעזר ורבנן דתנן הנכנס לבקעה וכו' עד שהיה ר' אליעזר אומר ס' ביאה טהור וכת' התו' פר"י דבס"ס פליגי וכן פי' ר"ת בעכו"ם פ"ב ונראה לר"י דטעמא דר' אליעזר דמטהר התם משום דלא גמרינן מסוטה לטמא ברה"י אלא בספיקא אחת כי סוטה אבל בתרי ספיקי לא ורבנן סברי כיון דמן הדין אפי' בספיק' אחת היה לנו לטהר דאוקמה אחזקת טהרה וא"ה טמא ה"ה אפי' בתרי ספיקי הרי בנדון עצמו שאמר דלא מקרי ס"ס בין לרבנן בין לר"א חשיב שפיר תרי ספיקי אלא דרבנן מטמאים מטעם דס' טומאה ברה"י גז"ה היא הנלע"ד יוסף בכמה"ר משה מטראני זלה"ה.

ל״חעל אודות גבינות העכו"ם הבאים ממרחק ראינו שערוריה שמו אותות שוא ודבר כזב שמה ושאיה ומכתבי עמל כתבו היה להם לזרא דידיעי פחתיהו ועבודתם נכריה ולבנו כחלילים יהמה על ש"ש המחולל בעכו"ם רשפיה רשפי אש שלהבת יה ופרח בראש רשעה הקימו בחוציה לתלפי' בראש מרומים עלי קרת הרימה תרומיה ונמצא ש"ש מתחלל ונעשה העולם אירמיה.

ל״טותחלה יש לברר מלבד מה שנגלה מהזיוף והשקר אין למתיר על מה שיסמוך להתיר הגבינות שמביאים העכו"ם ע"י כתב שאינה ניכרת בחותמיה שהרי כתב הרא"ה במקום שמצויים מומרים ועכו"ם שיודעים לכתוב אין לכתוב סימן אלא למי שמכיר הכתב ואין מי שיחלוק בזה כמ"ש הרב המובהק מהר"י ן' לב ז"ל בח"ג ס' מ' וגם הביא תשובת הרשב"א בדפוסי הגבינות יש לאסור ואין שומעים למי שמתיר ואפי' לסמוך על מקצת ישראלים שעושים אותו אנו חוששי' לפי שאינן נזהרין כהוגן כ"ש לסמוך בהם על החותמו' הנמצאו' ביד עכו"ם וכמה פעמים גונבים חותמות וכו' עד ושומר נפשו ירחק מהם. והנה הרב ז"ל כתב שר"י ז"ל חלוק על הרשב"א ז"ל במה שהביא המרדכי בשמו שהשיב על הגבינות שעשה ישראל בבית העכו"ם והיו חתומים בחותם דפוס עץ ושכח הדפוס בבית העכו"ם ויראים פן זייף העכו"ם וחתם אחרים באותו דפוס שמאחר שאיסור הגבינה משום גילוי יש לנו להקל ולומר שירא לזייף שיחוש שהיהודי רגיל לעשות חותמו במקום מיוחד ועוד ירא שמא ירגיש הישראל מחמת שהגבינות נעשות אח"כ לחות והאריך כמ"ש שם.

מ׳ואיברא דאיכא למימר דהני רבוותא לא פליגי כי מה שכ' הרשב"א ז"ל דאיכא למיחש לזייופא היינו היכא שמשלח הגבינות בסימנן אינו חוזר ורואה אותם וכמו שמוכיח מתחלת תשובתו על חותם היין שאינו ידוע מי כתבו וע"ז כתב אבל בדפוסי הגבינות יש לאסור וכו' אבל מה שכתב ר"י ז"ל להתיר ע"י סימן היינו כשישראל עומד שם וחוזר ורואהו לפיכך כתב שירא לזייף שיחוש שהיהודי יהא רגיל לעשות חותמו במקום מיוחד ועוד שמא ירגיש שהגבינות יהיו לחות יותר. ומנא תימרא דאיכא לפלוגי בהכי שהרי כתבו התוס' בריש אין מעמידים בשם רבינו תם ז"ל דהא דאמר רב הלכה כרבי אליעזר שמתיר בחותם אחד ובכמה דוכתי מוכח דרב גופיה סבר שצריך חותם בתוך חותם והעמיד רבינו תם זו שפסק רב כרבי אליעזר דחוזר ורואה חותמו דמירתת ובחותם אחד סגי אבל בשולח לחברו לא מירתת דסבור שלא יכיר להכי בעי חותם בתוך חותם ושמא דמשמע ליה לרב ז"ל שאף הרשב"א ז"ל מתיר כשהם ברשות הישראל ממש וכמה פעמים גונבים הדפוסים מתחת רשות הישראל הישן בבתיהן דמשמע שהוא שרוי אצלם ויכול לראות החותמות ואעפ"י כן חייש לזיופא ולא דמי לחותם של הכשר דכתב לעיל מינה דמיירי כשאין המשלח חוזר ורואהו וה"ק אבל בדפוסי הגבינו' יש לאסור אפי' טפי מהני שאפי' שיש לחוש שיראהו אסור אבל יש לתמוה שהנדון של הרב מהר"י ן' לב ז"ל כשאין ישראל השולחן חוזר ורואה אותם ומאי שייך האי מילתא דר"י והרשב"א ז"ל לאותו ענין ועוד יש לתמוה איך למד הרב ז"ל מדברי ר"י דיש לחלק דאף ר"י ז"ל לא אמר שירא לזייף אלא בשל ישראל שקנה לעצמו דמרתת אבל בממון של עכו"ם עצמו לא מרתת כלל שאם יתגל' זייופו מאי איכפת ליה וכה"ג מפלגינן במטהר יינו של נכרי ברשותו דאפי' מפתח וחותם ביד ישראל אסור עד שיהא יושב ומשמר כדכתבו התוס' והרא"ש ז"ל ואילו כשהיין של ישראל במפתח וחותם ביד ישראל סגי והרב מוהר"י קולון ז"ל בשרש ל"ב כתב אין להתיר בלא הכרת חותם אפילו לר"ת שפסק דאין צריך הכרת חותם אלא דוקא היכא דאתחזק היתרא כגון השולח לחבירו יין וכו' ואז איכא למימר לא טרח ומזייף דמה תועלת לעכו"ם בזיופו זה אבל בכה"ג שאין אנו יודעי' שיש ליהודים גבינות בבית עכו"ם זה ואפי' היינו יודעי' שיש לו גבינות ואין אנו יודעים חשבונן איכא למיחש דילמא טרח ומזייף כדי למכרם ביוקר ישראל דהא לא אשכחן היתרא כי אם בשולח לחבירו ולא משתמיט גמ' דידן בחד דוכתא לומר דהמוצא ביד עכו"ם שהוא מותר בחותם א' או בחותם בתוך חותם ע"כ.

מ״אועוד יש לעמוד על מה שהעלה הרב ז"ל לסמוך על הכתב אם היתה ניכרת בחותמיה לא חיישינן שמכר מהם במקום אחר שהדין נותן שיקחו הב"ד הכתבים מיד התוגר ולא חיישי' לבית דין טועין בכה"ג דקשה אמאי לא ניחוש שמא יחלוף בגבינות האסורות משלו או שמא במקום אחר מכר הכשרים לעכו"ם לפי שנזדמנו לו יותר שהיו למעלה והכשרים מכר והאחרות היו בירכתי הספינה ולא רצה לטרוח ואעפ"י שאין לו הנאה יש לחוש לחלופי כאותה ששנינו בפ"ו דדמאי המוליך חטין לטוחן נכרי דמאי דחיישינן שיחליף בשל ע"ה או בשלו למ"ד מירוח העכו"ם חייב מדרבנן וכן המפקי' אצל נכרי הרי הן כפירותיו שאם הי' מתוקן חיישינן שיחליף בשלו ואע"ג דלית ליה הנאה כלל. איברא שהתוס' בפ"ק דע"ז גבי ישראל ועכ"ום ששופתים ב' קדרות בכירה אחת ולא חשו להם חכמים שכתבו שם דלהחליף בחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן כדמוכח בפ"ב גבי ההוא ארבא דמורייסא דלא חשו לתערובת לפי שהיין הוא ביוקר על המורייס. וקשה מהא דאמרינן אצל הנכרי כפירותיו אע"פ שאין לו ריוח. ועוד מדברי התוס' לעיל איכא למידק שכתבו דהא דחיישינן דילמ' מהדר ישראל אפיה כגון שיכול לתחוב הכף של נבל' בקדרה ויאמר להגיס את תבשילך נתכוונתי ע"כ וקש' דמאי מייתי מדלא חשו שאני התם דמה הנאה יש לו בזה להכשיל אלמא אף להכשיל גרידא איכא למיחש והרא"ש כמדומה שהוק' לו זה ופי' ולא חיישי' שמא יערב בו מעט יין להכשילו כלו' דבדבר מועט אין שם הפסד ולא נהיר' לי דיין במורייס מין בשאינו מינו הוא ולא מתסר אלא בנ"ט ואיכא פסיד'. ועוד דבס"פ אין מעמידי' פת למאי ניחוש לה חטי בדשערי מידע ידיע קרירי בחמימי מידע ידיע אי כי הדדי כיון דאיכ' חותם א' לא טרח ומזייף פרש"י לא טרח ומזייף במידי דלית ליה רווחא משמ' טעמ' דאיכ' חותם א' לא טרח הא לאו הכי חיישי' שיחליף אע"ג דלית ליה הנאה. והכי נמי מוכח מדאמרי' בהך פירקא לעיל אמתני' דחלב שחלבו עכ"ום ואין ישר' רואהו דאמרי' חלב למאי ניחוש לה אי משו' אחלופי טהור חיור טמא ירוק ומשני כיון דאיכא נסיובי ליכ' למיקם עלה דמילת'. וכן נמי בגבינ' אמרו איכ' דקאי ביני איטפי משמ' דחיישי' שער' דבר מוע' דהאי ביני איטפי אע"ג דלית ליה רווחא בההוא פורת' ובפ' השוכר אמרי' גר תושב מיחדי' אצלו יין ואין מפקידין לו יין פי' מייחדין לצורך שעה פחות מכדי מיל דלחלופי בזמן מועט לא חיישי' ואין מפקידין ביותר על כדי מיל דחיישי' שיחלי' ואם יחליף רע בטוב מידע ידיע כדאמרי' בפ"ב גבי פת אלא אפי' בכיוצא בו חיישי' לכך נראה דהא דחיישי' הכא וגבי דמאי לחלופי אעפ"י שאין לו שום הנאה לא שהוא טורח לזייף להכשיל את ישראל אלא דאי מתרמי ליה בנקל כגון גבי טוחן שנותן לו חטין אחרי' במקומם. והיינו דאמרי' התם בירוש' דפרי' הכא את אמ' דמאי והכא את אמ' כפירותיו ומשני כאן קופה בקופו' כאן פירות בפירו' פי' הראב"ד ז"ל קופה בקופות מכיון שהוא צריך לכוין במילואה חושש שלא להחלי' וגם לא טרח לכתחלה לכוין במילוא' כך כדי להכשיל אבל פירות בפירות שאין צריך לכוין חיישי' וכן גבי חלב דליכא טירחא חיישי' שיערב והיינו דאמרי' בפ' אין מעמידין אי כי הדדי כי איכא סי' א' לא טרח ומזייף ומה שכתבו התוס' גבי קדרה דלא חיישינן לחלופי לא לפי שצריך לכוין חתיכות בחתיכות שיהיו דומ' ולא ירגיש ישרא' לכולי האי לא חיישי' שיטרח להכשי' והשתא ניחא דלא תיקשי התוס' מדידהו לדידהו דמ"ש לעיל דיכול לתחום כף בתוך הקדר' התם ליכא טירח' לזייף דבהרף עין כי מהדר אפיה יכול לתחוב ואם יראהו יאמ' להגיס תבשילך נתכוונתי וכל כה"ג עביד להכשיל דליכ' טירח' ובהא דכתבו ניחא הא דמייתי ראיה מקיסטא דמורייסא ולא תימא שאני התם דמפסיד אבל לעולם אי כי הדדי נינהו חיישי' שיערב להכשיל דודאי לא אמרי התוס' דלא חיישי' אלא היכא דאיכא טירחא לזייף דלא טרח ומה"ט נמי לא טרח להפסיד ממון כדי להכשיל ומייתי מההיא דארבא דמורייסא דאין סברא שיפסיד שיערב יין שהוא ביוקר רק כדי להכשיל הכא נמי לא טרח ושמעינן מהכא דכל היכא שיש לחוש שיחליף לפי דרכו ואין צריך לכוין שום סי' חיישי' והכא נמי שמא מכר הכשרו' במקום אחר לעכו"ם לפי שנזדמנו לו יותר או שהיו למעלה ואותם האחרות היו בירכתי הספינה ומאי איכפת ליה.

מ״באלא ניכרין דברי הרב שבאותו הנדון סמך על הדפוס החקוק בתוכו ועל המנין והמשקל שאעפ"י שהן עצמן לא חשיבא סימן החותם משום דחיישינן לגנבה והמשקל לפי שיכול לכוין משקלותיו במנינם והחליף לה באחרות שחקק בהם אותו הדפוס שגנב או מצא כדכת' הרשב"א ז"ל שאין לסמו' על אותם חותמו' הנמצאו' ביד עכ"ום. וכמו שהוכחנו שאף ר"י ז"ל מודה היכא שהעכ"ום מביאם ואין ישראל חוזר ורואה אותם. ומיהו כל זה הוא דאיכא למיחש שזייף להנאתו אבל כשאין לו הנאה של כלום לא חיישי' דטרח לזייף רק להכשיל וכיון דהשתא אין לחוש שמכר לישראל במקום אחר שאם כן היו לוקחי' הכתב מידו או היו כותבי' על גבו מה שלקחו ממנו לא חיישי' שמכר' לעכ"ום לפי שהיא מזומנת יותר ואלו הם גבינות שלו אשר עמל בהם לחותמם בדפוס שגנב או מצא וכוון במנין ובמשקל שכתוב בכתב כולי האי לא חיישי' אבל היכא דאין שום חותם עליו וגם המשקל אין בו סימן לפי שבא מארץ מרחקי' ואף אם יבא חסר המשקל יש אמתלא לו' שחסר הילכך איכא למיחש לאחלופי שמכר הכשרות לעכו"ם במקום אחר ואלו הם הטרפות שלו.

מ״גובר מן דין הכתב הזאת מאחר שאין חתימותיה מאנשים ידועים וניכרים כמאן דליתיה הוי כמ"ש הרא"ה שהרי הוחזקו כאן מומרים ועכו"ם שיודעי' לכתוב. והרב מוהר"י ן' לב ז"ל לא התיר אלא כשאין מכירים החתימות מהעדים החתימות בכתב פירוש שהאנשים ידועים אצלנו אלא שאין חתימתן ניכרת דכה"ג ראוי לומר דמסתמא לא מרע איניש נפשיה לזייף חתימות אנשים ניכרים פן תגלה רעתו בקהל דמילתא דעבידא לגלויי היא וכי היכי דסמכינן אטעימ' בקפיל' ארמאה משום דלא מרע חזקתיה ולכך כתב הרב אם יביא התוגר כתב בידו וחתומים בה אנשים מאותו הקהל איך נעשו אותם הגבינות בכשרות וכך וכך מניינם אע"פ שלא יהא ניכר כתב ידם אני מסכים להקל במקום שלא יש מנהג וכו' עכ"ל וטעמו ז"ל משום דכיון דאנשים ידועים מהקהל הם דמילתא דעבידא לגלויי לא משקר דמשתכח שיקרא ולא מרע נפשיה אבל אנשים שאינם ידועים וניכרים שהם מהעיר לא עבידא לגלויי לעולם שיאמרו אנשים דקאתו מעלמא נינהו ולא מרע חזקתיה בהכי כלל. ועוד דטעמא דלא מרע חזקתיה לא נאמר אלא בשל אחרים שלא לזייף בהם אבל בשלו לא מכסיף ולא מרע חזקתיה דהא אדרבה משתבח בנפשיה דמפלי ביהודאי כאשר ראינו רשעים שבאו ונשתבחו בעיר אשר כן עשו נמצ' שבגבינ' זו שהיו מביאים העכו"ם לא היו שם היתר על מה שנסמוך אם הכתב אינה ניכרת בחותמיה ואין אנשיה ניכרים שנאמר שמרתת דלא יתגלה ומרע נפשיה וכיון דשכיחי מומרים עכו"ם שיודעים לכתו' לא סמכי' בכתב כלל. וגם מהמנין ומשקל אין ראיה חדא כיון דאינהו כתבו ליה ואינהו שקלי מאן דעבד הא עבד הא. ועוד אפי' היה הכתב אמת לא אמרו אלא בבא ממקום קרוב אבל הבא ממרחק אפי' אם יחסר משקלו אית ליה למתלי שחס' ואינו נתפס בכך וכן עושי' שלא מוני' ולא שוקלי' אלא על הכתב סומכים שהגבינות בחזקת' שאם היו מוכרי' במקו' אחר היו לוקחים הכתב כמ"ש הרב מהר"י בן לב ז"ל והמה לא ידעו דרך הרב ז"ל ולא הבינו עצתו שלא אמר אלא במקום שיש להם חותם של דפוס שלא חשו שגנבו הדפוס במקום שאין להם הנאה של כלו' ולא טרח ומזייף ללא הועיל וכאן אין להם לא חות' וסימן ולא משקל לראיה והקנים שנותנים בהם אינם בתוך החריצים בשעת עשייתה אלא חורצין הגבינה ונותנים הקני' לתוכן ולעיני השמש נותני' אותם כאן נמצא שאין להם סמך אלא כתב זו שבידם שביררנו כי היא הבל ופעלם מאפע. וכבר נתברר בבית הועד ובאו אנשי' מאות' המקומות והזכירו כל הדרי' שם ולא נמצא בהם שום א' מאלו החתומי' בשמונה כתבים משמנ' פעמי' זולתי א' אברהם הכהן ואומרו שמת אשתקד. עוד ניכר זיופם שדקדקנו בחתימות הכתבים וראינו חתימת כל איש א' מג' כתיבות מתחלפות. עוד דקדקנו בכתבים והנה שפה אחת לכלם ומתנבאי' בסיגנון א' ולא עוד אלא שהטעייות הרבות הנופלות בלשון כמו' זה כן זה וזה מורה שכלן נסקרין בסקירה א' ומכתב א' שלפניהם מעתיקי' ומדקדקי' בטעיותיה שלא יחליפו והכתב חזותה מוכיח עליה כי מעשה עכ"ום או מומרי' היא וכן כלם. וכבר נתברר ביום הקהל שקבצו כל היהודים העומדים על הספינה בגאלטה לחקור מפיהם הדבר הרע הזה ובכח החומרא שהטלנו עליהם ענו ואמר אל אלהים הוא יודע וישראל גם הוא ידע שהגבינה הנמכרת לישראל היא עצמה אותה שמוכרי' לעכו"ם ומה שאין העכו"ם לוקחים מפני רעתה מוכרים ליש' ועוד אמרו יודעי' אנחנו באמ' שהכתבי' שמוציאי' בכאן הם נכתבי' אבל לא ידענו מי היא המזייף אבל רואי' אנו שיוצאי' מתחת יד הב"אזאר באש"י שהוא הלוקח מתגרי הספינו' כדי למכו' ליש' כמדומה שיש תחת ידו עכו"ם או מומרי' שכותבי' אות' וכשנתברר כל זה הסכמנו ואסרנו כל הגבינו' הבאו' מאות' המקומו' אם לא שיבא כתב ניכר בחותמיו ועדיו נאמנו מאוד ובסי' הראויי' לסמו' עליהם שאפי' אם היה כתב חתום בחותמן של עדי' מי שיודעין מאותו המקו' והיה בדין לסמו' עליה' מן הסת' ולא היינו חוששי' לזיוף עכשיו שנתגל' כי שקר בימינ' מעת' אין ראוי לסמו' על הסת' שלה' וכאות' ששנינו בפ"ב דר"ה בראשונ' היו מקבלי' עדות החדש מכל אדם משקלקלו המיני' התקינו שלא יהיו מקב' אלא מן המכירי'. ומתפר' התם מה קלקלו שבקשו בייתוסים לשכור עדי שקר להעיד ולא עלת' בידם התקינו שלא יהיו מקבלים אלא עד שיבאו עדים אחרים ויעידו עליהם שמכירים אותם בנאמנות וכשרות וכן שנינו בראשונה היו משיאין משואות משקלקלו המינים התקינו שיהיו שלוחים יוצאים אלמא כל דאית ליה ריעותא לא סמכינן אסתמא ולא עוד אלא שאף בהכרת החתימה יש לחוש כי הא דאמרינן בפ' אלו נערות האי שטרא ריע' לא מגבי' ביה היכי דמי כגון דאתו בי תרי ואמרו לדידהו א"ל זייפו לי דכיון דקא מהדר אזיופא אימור זיופי זייף וכתב פי' שיכוין כתב הדומה לכתב ידי העדים. ואע"פ שהר"ן ז"ל כ' שם ואפשר דאפי' אתו עדים ואמרי זה כתב ידינו כל שאינן זכורים על ההלואה אינן נאמני' דעביד אינשי דטעו בהכי דומיא דעובדא דמייתי בגט פשוט דאמר רבא אין חתימת ידי וכו' הכא ודאי לא מחמרי' בכה"ג באיסור של דבריהם שהתיר בחותם אחד ועד מפי עד וכו' ואין לומר ג"כ דלא חיישינן בכל הכתבים הבאים לאחר מכאן דהתם מדברי הרי"ף מוכח דלא חיישינן אלא בכעין ההוא שטרא וכ"כ הרא"ש ז"ל דלישנא דגמ' דקא' האי שטרא ריע' לא מגבי' ביה משמע דוקא האי שטרא דאית ביה רעותא אותו שטר של מנה של פלוני ולא שאר שטרות היוצאות שלא הוחזק לזייף שטרות של כל אדם אלא דוקא על אותו פ' דתלי שמא מנה היה אצלו בע"פ וירא שמא יכפור לו דון מינה ואוקי באתרא דהיכא שאין טעם לחלק דמשום דמנה היה אצלו בע"פ אלא שרוצה לזייף כדי להשתכר כל הכתבים שיוצאים מתחת ידו כענין הכשר הגבינות מחזקינן בהו רעותא ולא מקבלינן מנייהו לכן הסכמנו לאוסרם לעתיד עד שיתקיימו בחותמם כראוי להם והסכימו כל החכמים באיסור ופורץ גדר של חכמים ישכנו נחש.

מ״דולענין מה שזלזלו באיסור גבינות העכו"ם לפני העם לומר שאינן אלא כמים המגולים עתידים ליתן עליהם את הדין שהרי גבינת העכו"ם נאסר במנין ובגמ' נאמרו בה כמה טעמים רי"בל אמר משום ניקור ושמואל אמר משום שמעמיד אותו בקיבה של נבלה והקשה רבינו יוסף הלוי ז"ל אמאי נקט משום נבלה אף של שחיטה תאסר משום בשר בחלב ותירץ דנקט נבלה משום דאיסורא דידה כיון דאוקומי קמוקים חשיב ליה כאלו בעיניה ושאר מפרשים פירשו שאינן הולכים באיסורים אלו של עכו"ם אחר נ"ט כמו שהביא הרשב"א ז"ל כמה ראיות על זה וזה דעת הרמב"ן והראב"ד ז"ל וכתב המ"מ ולדבריהם הטעמים האחרים קיימים ע"כ אלמא לכל הני רבוותא הטעמים שנאמרו בה קיימים ויש לחוש להם. ולכך הרי"ף ז"ל הביא טעמו של שמואל משום דבמקו' שמעמידי' אות' בעור של קיב' חיישי' להו.

מ״הור"ת תפס טעם האיסור משום ניקור כריב"ל דקי"ל הלכתא כותיה לגבי ר' יוחנן וכ"ש לגבי שמואל דהא שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן והרמב"ם ז"ל פסק כשמואל דטעמא משום שמעמידי' אותה בעור של קיב' נבלה. וקשה לומר דהרמב"ם פליג אהך כללא דהלכתא כרי"בל לגבי ר' יוחנן כמו שכת' ר"ת ובס' תנאי' ואמוראי' ותו שהתוספו' בסוף פ' אין בין המודר גבי הפקר ב"ג פסקן כרי"בל והוכיחו מדלא פסקי' בפר' תפלת השחר דלית הלכתא כוותיה דרי"בל אלא בתרי דמפרש התם אלמא באחריתי הלכתא כוותיה וכן פסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' נדרים. וקשה מהא דאמרי' בפ"ב דגטין גבי אמר לעשרה כתבו אמ' ר' יוחנן שנים משום עדים וכלם משום תנאי ור"ל אמר כלם משום עדים ואמרינן בגמרא דרי"בל ס"ל כריש לקיש ופסק הרי"ף כר"י וכן פסק הרמב"ם ז"ל אע"ג דכי פליג ארי"בל לחודיה לית הלכתא כותיה כ"ש השתא דמסייע ליה ריש לקיש. וי"ל דהך כללא לא תני אלא באותם מקומות שנחלקו רי"בל ור' יוחנן וכמו שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש והתם עיקר פלוגתייהו ר"י ור"ל הוא דאילו רי"בל בביתו דבר ולא פליגי מיהו זו שלמד ר"ת דכיון דקי"ל כריב"ל לגבי ר' יוחנן כ"ש לגבי שמואל קשיא לי דמנ"ל הא דכי פסקי' כר' יוחנן לגבי רב ושמואל לאו משום דעדיף בתורה מנייהו שהרי ר' יוחנן אמר על רב נהירנא כד הוה יתיבנ' י"ז שורי' אחורי' דרב קמי דר' ונפקי זיקוקי דנורא מפומי' דרב לפומי דר' ומפומי דר' לפומי' ולית אנא ידע מה הן אמרי' וכי הוי כת' ליה ר' יוחנן לרב הוי כת' ליה לקדם רבינו שבבבל וכי שכיב רב הוי סבר למכתב לשמואל לקדם חבירנו וכשראה חכמתו בטרפות אמר אית לי רב בבבל אלמא גדולים בחכמה היה ולא פסקו הלכה כר' יוחנן לגבייהו אלא שר' יוחנן האריך ימים הרב' אחריה' ושמע דברי רב ושמואל שבבבל ובמה שנר' לחלו' חלק אבל רב ושמואל שבבבל לא ראו ולא שמעו דברי ר' יוחנן שבא"י שקטן מהם היה ומה שפסקו כרי"בל לגבי ר' יוחנן משו' דתרוייהו בא"י הוו ור' יוחנן קטן היה לגבי רי"בל ולכך פסק כאן הרמב"ם כשמואל. וכן מצינו בפ' ראשית הגז גבי ד' רחלות גוזזות מנה ופרס כת' הרא"ש והלכתא כר' יוחנן וכן מסתב' דהלכת' כר' ינאי כנגד ר' יוחנן תלמידו וכ"ש כנגד רב ושמואל דלית הלכתא כותייהו לגבי ר' יוחנן ואף שם לא מכרע' מלתיה דכנגד ר' יוחנן שאני דתלמידו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ששמע הרב דבריו ולא נראו לו אבל לגבי רב ושמואל מנלן דילמא הם שמעו את דבריו ולא קבלום והרמב"ם ז"ל בפ"י מה' בכורים פסק דהלכ' כשמואל דמוקי לה בישר' שיש לו גיזים הרבה ולשיטתיה אזיל. ומיהו בפרק אלו נאמרי' גבי עם שאחורי הכהני' מבעיא לן מחיצה מהו ת"ש דאריב"ל אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישר' לאביהם שבשמים וכת' התוס' דהפסק מחיצה לאו כלום היא כדאמרי' בסוף מס' ר"ה ובפ' כיצד צולין דתנן אבר שיצא מקצתו מן האגף ולחוץ כלחוץ אמר רב וכן לתפל' ופליגא דריב"ל דאמ' אפי' מחיצ' של ברזל וכו' ומדפשי' גמ' בסוט' מדריב"ל ש"מ דקי"ל כוותיה ע"כ אלמא הלכתא כריב"ל אפי' לגבי רב ומיהו משם אין ראי' דבכל מילי פסקינן כוותיה דכי אתמ' כללא לא נאמ' אלא לגבי ר' יוחנן אבל לגבי רב מהא דפשיט גמר' מדרי"בל שמעי' דס"ל כותיה אבל במידי אחריני יראה דלא.

מ״ווהך טעמ' דשמואל מפני שמעמי' אות' בעור של קיב' נבלה מקשו עלה מ"ש דנקט קיבת נבל' אפילו שחוטה נמי אסורה משום בשר בחלב ותי' התוס' דדוק' נקט נבלה דאז אית ביה איסור' דאוריית' אבל בשחוט' משו' בשר בחלב ליכא איסורא דאוריית' דצונן בצונן הוא ואע"ג דאוקומי קמוקי' מ"מ אינו אלא איסור' דרבנן ע"כ נמצא לפי זה שאם נמלח' הקיב' בעור' או שנשתהה יתר על יום א' דחשיב ככבוש וכבוש הוא כמליח ומליח ה"ה כרותח הו"ל איסורא דאוריית' ואסו' וזה דוק' במליח אבל צונן בצונן אע"ג דאוקומי קמוקים איסור' דרבנן הוא ולא חיישי' ליה דס' דרבנן לקול' מיהו ק"ק מתני' דס"פ כל הבשר המעמי' בעור של קיבת כשר' אם יש בו בנ"ט אסו' ומסתמ' בשלא נמלח' דאי בנמלח איסור' דאורייתא איכ' ובהעמי' בה סגי אעפ"י שאין בה בנ"ט ובלא נמלח' נמי אמאי לא מתסר' מדרבנן כיון דאוקומי קמוקי' דהא לאו ס' היא דודאי העמי' בה. והר"ן ז"ל בפ' כל הבשר כת' הק' רבי' יהוסף ן' מיגש ז"ל מ"ש נבל' דנקט וכו' ועוד היכי מתסר' כבוש לבעי נ"ט וכדתנן בחולין המעמי' בעור של קיבה אם יש בה בנ"ט אסור וניחא ליה דאי משום בשר בחלב לא הוה מתסר' אלא בנ"ט אבל נבל' דאיסור' משום דאוקומי קמוקי' חשיב ליה כאילו בעיניה ולא בטיל וכן הביא הרש"בא ז"ל בת"ה וניכר מדבריו דבעי למימ' דכיון דאיסור בב"ח התירא בהתיר' אינו אוסר אלא ע"י נ"ט דאפי' אם מעמיד לא חשיב כאילו איסור' בעיניה שמי שגורם ההעמד' לאו מילת' דאיסור' הוא אבל נבל' האיסו' גורם ההעמדה וכמאן דאיתיה לאיסור בעיניה הוא הילכך אפי' נמלח הקיבה בעורה או שהיה רותח כיון שאין בו בנ"ט שרי ולא אזלינן בתר מעמיד אלא היכא שהמעמיד הוא איסור בפני עצמו.

מ״זומדברי התוס' משמע לכאור' דטעמ' משום ניקור ולא חיישי' לי' שכתב ואו' ר"ת דעכשיו לא מצינו טע' פשו' לאסו' גבינו' העכ"ום דהא טע' האיסו' משו' ניקור כרי"בל דק"יל כותי' לגבי ר' יוחנן וכ"ש לגבי שמואל וכו' ואנו שאין נחשים מצויי' אצלנו אין לחוש משום גילוי כי לא אסרו במקו' זה. וגם בהרב' מקומו' יש שאוכלי' אותם מפני שמעמי' אות' בפרחי' וגם גאוני' אחרי' התירו אות' במקומו' מטע' שמעמי' אות' בפרחי' מיהו במקומותינו שמעמידי' אות' בקיב' או' הר"י ן' ה"ר חיים שיש קצת לאסו' מפני שמולחי' הקיבה בעורה ואיכא איסו' בשר בחלב דמלוח הרי הוא כרותח ואני ראיתי מקומו' שמעמידי' אותם בנבלת ד"א עכ"ל. והמתירים הביאו ראיה מדברי התוס' ז"ל שכתבו שאו' ר"ת כי עכשיו לא מצינו טע' פשו' לאסו' גבינו' העכו' כו' דמשמע להו שאף במקו' שמעמי' אות' בעור של קיבה קאמ' והא ודאי ליתא כלל דאמאי לא ניחוש לה הא טעמ' דאוקומי קמוקי' לא בטיל ואין מי שיחלוק עליו. והתוס' עצמם כתב למעלה דשמואל לעור נבל' חייש אבל לאיסור בשר בחלב לא חייש אע"ג דאוקומ' קמוקים אינו אסור אלא מדרבנן דצונן בצונן הוא אלמא באיסו' נבל' דאיסור' דאוריית' הוא הלך אחר המעמיד ולא בטיל. ורי"בל לא פליג אהך טעמא דהכא דמעמי' בעור של קיבה חיישי' לה אלא אתא לאוסופי דאף במקום שאין מעמי' בעור של קיב' מ"מ אסור משו' ניקור. ואי ס"ד דר"ת מיירי באתר' דמעמי' בעור הקיב' מאי אהני ליה מאי דמוכח דבאות' המקומו' שאין נחשי' מצויי' ליכ' טעמ' דגילוי דקי"ל דהלכ' כרי"בל דאפי' אם פסקו כרי"בל לגבי שמואל אכתי כל היכא דאיכא למיחש לעור קיבה חיישינן ועוד היכי מייתו התו' סייעת' למילתיה של ר"ת שכת' וגם בהרבה מקומות יש שאוכלי' אות' מפנו שמעמי' אות' בפרחי' וגם גאוני' אחרי' התירו אות' דמשמ' דבשיט' ר"ת קיימי אדרב' הני גאוני' פליגי אר"ת דלא פסקו כרי"בל דאטעמ' דמעמי' בעור של קיב' סמכי' ואי משום דגם לדבריה' האיסור הותר מכללו במקצת מקומות הול"ל וגאוני נרבונא אע"ג דאינהו חיישי לטעמ' דשמואל מ"מ התירו במקומות שמעמי' בעשבי' ובפרחים. ועוד ממ"ש התו' דמסיים שיט' ר"ת מיהו במקומות שמעמי' בקיבה יש קצת טעם לאסור לפי שמולחי' אותה ומליח כרותח משמע דאכתי שאר טעמים המוזכרים שם לא נדחו לגמרי. ואילו היה חשש שמעמידי' בעור של קיבת נבלה אפילו לא נמלח היה אסור משו' נבלה ולא היה צריך לטעמ' דמליח הרי הוא כרותח ותו איכא למידק דאי עכשיו לא מצינו טעם פשוט לאסור גבינות העכו"ם והלא לדבריו טעמא דריב"ל טעם פשוט הוא ועיקר ולדידיה ההיתר פשוט אם כן הול"ל כיון שעיקר הטעם משום גילוי במקומות אלו שאין נחשים מצויים ההיתר פשוט. ונראה שדברי רבינו תם כך הם לא מצינו טעם שפשט איסורו בישראל לאסור גבינות העכו"ם אף על פי שבטל הטעם משום דהוי דברים שבמנין דהא טעם האיסור הוי משום ניקור ולא פשט איסורו מתחילה במקומות שאין נחשים מצויים ואילו היה טעם האיסור כשמואל מפני שמעמידים אותם בעור קיבת נבלה או מפני שמחליקין פניה בשומן ד"א היה לנו לאסור אף במקום של ר"ת שהיו העכו"ם מקפידים ונזהרי' שלא לעשות כן מפני תענית' כדכתב הרשב"א ואף על פי שבטל הטעם דבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו אבל כיון שהטעם משום גילוי נאמר שכשאסרו מתחלה לא אסרו במקומות שאין נחשי' כדמוכ' לקמן גבי יין נסך דשרי רב בשיכר' ארמאה וכת' ראיה לזה בהרב' מקומות יש שאוכלי' אותם מפני שמעמידים אותם בפרחי' דטעמייהו דהנך גאונים לפי שאותם המקומות לא היו בכלל גזירה. ומיהו במקומינו שמעמידי' בקיב' אע"פ שאין מעמי' בעור יש טעם קצת לאסור מפני שמולחי' הקיב' בעור' ומליח הרי הוא כרותח ומ"ש קצת משום דספק הוא אם מולחים אותה ומינה שגם אם יהיו מעמידים בעור היה הטעם בו לאסור אפילו לא נמלח.

מ״חוהמתירים הביאו עלה תשובת ר"ת שהביא המרדכי וז"ל כל עצמי אני מתיר גבינות העכו"ם בחלב שחלבו לעשות גבינה אבל לא בחלב שחלבו לחלב או לכותח שזה אני אוסר שאין גזירת גבינה אלא משו' גזירת ניקור וגזירת ניקור כבר בטלה כדשרי רב בשכרא ארמאה ולניקור נחש לא חיישינן וגם קיבת נבלה שריא עכ"ל ואדרב' מצדה תברא דקאמר וגם קיבת נבלה שריא משמע שלא היה חושש במקומו לעור אלא לקיבת נבלה וקיבת נבלה פירש' בעלמא הוא דאלו היו מעמידים בעור ודאי הי' ראוי לחוש והרי כאן הדבר מפורס' שמעמידים בעור הקיבה ממש לפי שמועט מן העור מעמיד יותר מהרבה מן הקיבה שבתוכו וכששומ' הקיב' להעמיד חותכים את העור לחתיכות דקות ומערבים אותם בחלב שבתוכ' בין בצלול בין בקרוש והיו להם למשמרת להעמיד הגבינות. וכתב עוד המרדכי ז"ל בשם ר"ת וכ"כ שאין לחוש שהעמידה בעור קיבת נבלה והו"ל ס"ס שמא נתערבו נסיובי דחלבא ואפילו אם נתער' שמא לא הועמד בעור הקיבה ואם כונתו לומר דהיכא דאפשר שמעמידים הגבינות בעור הקיבה שרי משום ס"ס מאי שמא נתערב נסיובי דחלבא דקאמר והרי העור עצמו נבלה היא ועוד דהתם לא היו מעמיד' בעור כנר' בדברי התוס' שלא חשו אלא לקיבה עצמה שסיים ר"ת בתשובה קאי וכתב וגם קיבת נבלה שריא דפירשא בעלמא הוא ועלה קאמר דאין לחוש שמא העמיד' בעור קיבת נבלה שאם הועמד זמן שם הו"ל כבוש כמליח ומליח כרותח משום דהו"ל ס"ס שמא לא היו שם נסיובי דחלב' דאיקרי חלב והקיבה עצמה אפילו אם נמלחה עם העור והועמדה בתוכה ימים רבים אין בכך כלום ולא מיקרי בשר בחלב דפירש' בעלמא הוא ואת"ל דהיו בם נסיובי דחלבא שמא לא הועמד הקיבה בתוך העור אלא הוציאו הקיבה לחוץ שאולי כשם שמקפידי' שלא להקפיא בעור מפני תענית כך מקפידים שלא להקפי' בקיבה שהועמד' ושהתה בתוך העור ולקחה את הטעם שהרי אנו רואים שחוששים לפליטת כלים שכל ימות השנה בימי תעניתם מפני שנותנים טעם וכיון דס"ס הוי אין לחוש. והא דנקט בלשונו שמא העמיד בעור קיבת נבלה דלפי מה שיש לחוש משום בשר בחלב אפילו בבשרה שייך איכא למימר דלרבותא דהתירא נקטיה לומר דאם ליכא נסיובי דחלבא אע"פ שהיה נבלה שרי' ולא נחוש שנתן טעם של נבל' בתוך הקיבה ע"י שהועמד' בתוך העו' ואע"פ דפירש' בעלמא היא כבר לקחה טעם האיסור וכיון דאוקומי קמוקים לא בטיל דאכתי אותו מועט שנתן טעם העור בקיבה אין בו לבדו כדי להעמיד אם לא מכח הקיבה עצמה וקי"ל אין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון. וכאן במקומות אלו גלוי וידוע שהישמעאלי' והנכרי' מעמידי' בעור ממש ואף הנכרים אין מקפידי' בכך כי הנוצרים הללו בני היונים אינם אוכלי' אפי' גבינ' בימי תענית' לא כאותם אשר בצרפת שכתב הרשב"א ז"ל שאוכלים גבינה וצריכי' ליזהר מטעם בשר וכיון דיש לחוש לעור ס' דאורייתא הוא ולחומרא ועוד אפי' היו מעמידי' בקיב' עצמ' הא דעשאה ר"ת ס"ס היינו לטעמיה דמחלק בס"פ כל הבשר בקיבה עצמה בין צלול שבה לקרוש שבה וקרוש פירש' בעלמא היא ולא מיקרי חלב אצל רש"י ז"ל דאפי' הקרוש חלב מיקרי ונאסר משו' בשר בחלב. וכן העלו הרא"ש והר"ן ז"ל שם וכתב רש"י ז"ל שמתחלה היה נוהג היתר בחלב הקיבה שנמלח בה דפרש' בעלמ' הוא וטועה הייתי בה דחלב גמור הוא דתנן כשרה שינקה מן הטריפה וכו' ולפי זה אין כאן ס"ס אלא ודאי איסורא בין שמעמידי' בעור בין בקיבה עצמה. ומ"ש התו' משם הר"י ן' חיים שיש טעם קצת לאסו' מפני שמולחים הקיבה בעורה כלו' שאפי' אם הוא ס"ס לדברי ר"ת מצוי הוא דאיכא נסיובי דחלבא כ"ש לדברי רש"י דקרוש נמי חלב איקרי אבל במקום שמעמידים בעור ממש הטעם ברור לאסור ולא התיר ר"ת אלא במקום שנזהרים מלהעמיד בעור ומטעם דלא מיקרי דבר שבמנין לו' שאעפ"י שבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו משו' דמעיקר' לא גזרו באות' מקומו' שאין נחשי' מצויי' ואף בזה יש להחמיר מן הטע' שכתב הסמ"ק בשם הר"ר יעקב דאע"ג דאנו נוהגי' היתר במים המגולי' היינו משו' דלא שייך בהו טעם של איסור אלא משו' נחשי' הלכך כי שרינן להו במקום שאין נחשי' מצויים לא יבאו להתיר במקום שמצויים. אבל גבי גבינות דשייך בהו טעמי' טובא אי שרית במקו' שאין נחשי' אתי להתי' אף במקום שהם מצויי' הילכך לפי טעמו של ריב"ל יש לאסו' גבינו' העכו"ם אף במקום שמעמידי' בפרחים והלכה כריב"ל כמ"ש ר"ת ע"כ. וה"ה דרבוותא דפסקו כשמואל משום שמעמידי' בעור הקיבה שאף במקום שאין מעמידי' אלא בקיב' עצמ' או בפרחי' דאסור דהו"ל דבר שבמנין אעפ"י שבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו משו' דשייך בהו טעמי' טוב' ואי שרית במקו' זה אתי למשרי במקום אחר הואיל ואין הטעם ברור. ונ"ל דלא ס"ל הך טעמ' דתוס' דכשאסרו תחל' לא אסרו אלא במקום שנחשי' מצויי' שהרי בתחל' לא גלו טעמ' אפי' כששאל ר' ישמעאל את ר' יהושע הפליגו בדברים שלא לגלות עיקר הטע' עד שיתפש' איסור' וכיון שנתפשט האיסו' בלא טעם מסתמ' נתפש' אפי' באות' המקומות דלא שייך בהו חשש גילוי ולא חשש עור נבילה וחזר להיות דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו.

מ״טכללן של דברים דלא מבעי' לכלהו הני רבוותא דפסקו כשמואל דהיא גופא גזרה דגבינות העכ"ום במקומות אלו מעמידים בעור הקיבה אלא אפי' לר"ת שפסקו התוספות שפסק כרי"בל דטעמא משום גילוי לא עלה על דעתו להתיר במקום שמעמידי' בעור שאפי' אם לא היה זה טעם הגזרה מ"מ אנן ניחוש לה דספקא דאורייתא היא אלא דהא פליג אשאר רבוותא דפסקו כשמואל שאם עיקר הטעם היה מפני שמעמידין אותה בעור אעפ"י שעכשיו נהגו הנוצרי' שלא להעמיד בעור הגזרה במקומה עומדת אע"פ שבטל הטעם בזה כיון שמתחלה נתפשט איסורו במקומות אלו צריך מנין אחר להתירו ולא דמי למקומות שמעמידים אותם בפרחים א"נ למקומות שאין נחשים מצויים דליכא למיחש לגילוי דאיכא למימר שמתחלה לא היו מקומות אלו בכלל הגזרה ואף בזו הסמ"ק מחמיר דצריך מנין אחר להתירו כיון דבגבינה איכא טעמי טובא וטעו אינשי ולא נשאר למתיר יתד להתלות בו כי נטה לארץ מנלו ופעלו אין ידים לו. והאיש הזה לא די לו שהתיר את האסור אלא שזלזל באיסור גבינות העכו"ם נגד העם וקם בקהל ושוע כי אכילת גבינת העכו"ם הוא כשתיית המים המגולים שאין אנו חוששים להם וכבר ביארנו שדבריו טעות ושגיאה. ואפי' לטעמא דגילוי אין הדמיון שוה שאם אין חוששים למים המגולים לפי שבארצותינו ובזמנינו אין הנחשים להוטים אחר זה ואולי לפי שמצויין להם מים בארצות הלחות הללו כדרך שמצוי להם העפר כי לחמו הוא אבל להוטים הם אחר החלב וחמירא סכנתא כ"ש דדבר שנאסר במנין הוא ואע"פ שבטל הטעם א"א להתירו כדמוכח בפ"ק דביצה. ומה ימריצהו כי יענה ויזלזל את האיסור באזני השומעי' שיקלו ראשם לאכול גבינות העכ"ום שהרי אמרו בפרק מקום שנהגו דברי' המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם ורוחצין ב' אחים כא' ואין רוחצין ב' אחים כאחד בכבול ומעשה ביהודה והלל בניו של ר' שרחצו כא' בכבול לעזה עליהם מדינה מימינו לא ראינו כך ונשמט הלל בבית החיצון ולא רצה לומר מותרים אתם אלא שנהגתם בו איסור ומכאן דקדק הר"ן ז"ל דאין לומר טעמא דמפרסמא מלתא להתירא ועוד ראיה מדאמרי' בפרק שני דנדרים נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' דתנן ועל כלם אין פותחים להם פתח ממקום אחר שלא ינהגו קלות ראש בנדרים וחכם שהתירן בלא פתח והורה לו שמותרים משמתינן לו אעפ"י שמן הדין אין כאן נדר כלל כ"ש כשיש איסור בדבר ואע"ג דהאי איסורא דרבנן הוא מ"מ חיישינן ביה טפי כדאמרי' גבי י"ט שני של גליות דמשמתינין עליה שלא יזלזלו בו ובפ' אין מעמידין אהא דאמר רב נחמן לא תשתעו מיניה דאיכא דאכל נהמא דארמאי כתב הר"ן ז"ל מהא שמעי' שאיסורו של פת כיון שלא פשט איסורן ברוב ישראל והיא גזירה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה אין מלקין ולא משמתין עליה מי שעבר עליה אלא מוכיחין אותו ואסור לומר שמועה מפיו בבית המדרש עכ"ל למדנו מדבריו כי בדברים שפשט איסורן ברוב ישראל ורוב צבור יכולים לעמוד בה ראוי להלקות ולשמת את העובר ואת המפקפק ומזלזל את האיסור בפני העם ואמ' במס' עדיות שנדו את אלעזר בן חנוך שפקפק בטהרת ידים ודקילא ליה וטבא ליה עבדי' ליה שגזרנו שלא יאמרו שמועה מפיו שאם אינו דומה למלאך ה' צבאות אל יבקשו תורה מפיהו וצור ישראל יצילנו משגיאות שלא נכשל בדבר הלכה. הצעיר יוסף בכמה"רר משה מטראני זלה"ה.

נ׳שאלה בית הכנסת שהיו לו בתים בנויים תחתיים שניים לדירה לרוח מזרחית זה שנים רבות וברוח צפונית ומערבית עזרות וכאשר ירד האש בעונות היו כולם למאכולת אש ובחמלת ה' ית' החזיק ידי אנשי הקהל והציב גבול אלמנה ונבנה הבית הכנסת עם העזרות על תלם רק הבתים לא נבנו כי קצרה יד אנשי הקהל ועשו שם במקום אשר היו שם הבתים בנוים גן ופרדס ונטעו שם עץ עושה פרי למינהו גם יש שם בתוך הפרדס בקרן דרומית מזרחית רחוק מהכותל המזרחית של בית הכנסת רחוק כעשרים אמה מקום כמין אצטבא לשבת שם אנשי הקהל לאכול ולשתות ולשמוח לכשירצו כדרך כל הגנות והפרדסי' שאצל הבתי כנסיו' שאינם בכלל העזרות שמשתמשין בהם דרך חול כה משפט גם פרדס הקהל הזה זה שנים. ויהי היום שמה ישבו שנים שלשה מנכבדי וטובי הקהל ומאציליה יודעי דעת ומביני מדע וישענו תחת העץ לאכול ולשמוח ולהשתעשע שם כאשר עשו אנשי הקהל הנז' ואחד מזקני הקהל שלא קנה חכמה אשר גם הוא קבע שם סעודה פעמים רבות בשנאתו אותם מחמת קנאה אמר שאנשי הקהל חללו את בית הכנס' שעשוהו בית יין של עכו"ם ערלי בשר מארק"ו מיאנא"ס ושתו ולעו וקלקלו נגד היכל ה' ושבשבילם נתבטלה מב"ה תפלת מנחה וערבית מה שלא היתה ידם במעל כלל ח"ו חלילה וביום הושענא רבה בהיות האנשים בתפלתם עם אנשי הקהל הגיד המגיד את כל הדבה הרעה הנז' המוצאות על יחידי הקהל ושאלו אנשי הקהל בפרסום למגיד לאמר מי הוא זה ואיזה הוא המוציא דבה זו ויען ויאמר אינו מאנשי הקהל אבל באמת כאשר הגדתי לכם כן אמר עליכם ויהי כשמוע כל הקהל הנמצאים שם עמדו על נפשם לכבוד הקהל והחרימו על כל המוציא דבה על אנשי הקהל ויתן אותם כמחללי שם שמים ברבים ומחללי כבוד קדושת ב"ה ושהחטיאו את הרבים ומנעו רבים מעשות מצוה אשר אלה כלם מהדברים שמנדין עליהם ויהי כשמוע הזקן את אשר עשו אנשי הקהל הנמצאים ביום ההיא הוסיף על חטאתו פשע ועמד ואמר אני הוא המדבר ויפה דברתי כי האנשים ההם הם מנודין יורנו המורה לצדקה מה יהיה משפט האיש הזה ושכרו יהיה כפול מן השמים אוי"ר.

נ״אתשובה בדברים האלה ראוי לכל חכמי לב לאגוד את דבריהם והצנועים מושכין את ידיהן. לבלתי השיב בדברים של טרוניא וקנתור שלא כשורה פן תהיה סבה להגדיל עוד האש ולהרבות המדור' ולסיבה זו מנעתי עצמי ואחזתי פלך השתיקה לכן עתה כי ראיתי שיש בדבור קבול שכר לאהבת האמת והשלום נעניתי לדורשים על פי התור' אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ושורת הדין שהפרדס הזה והאצטבא אשר בתוכו אין בה שום קדושה כלל לא כקדושת בית הכנסת ולא כקדושת החצר של ב"ה מאחר שהמקום ההוא חול גמור הוא ואעפ"י שהיא במילוא' של עזר' מאחר שיש הפסק במחיצ' של פצימים הואיל ואינה פרוצ' במילוא' למקום קדוש חולקת רשות לעצמ' כשם שחולקת לענין שבת וכן לתפלה דבפ' כיצד צולין משוינן אכילת הפסח בבית א' לענין מן האגף ולפנים כלפנים שכן מצינו בחיל שהוא מקודש מהר הבית ולא היה מפסיק ביניהם אלא סורג של עצים גבוה עשר' טפחים ותנן בספ"ק דכלים החיל מקודש ממנו שאין עכו"ם וטמאי מתים נכנסים לשם ואמרי' וכן לתפלה ובפר' כל גגות העיר לענין חצר גדולה שנפרצ' לקטנ' משוינן מחיצת שב' לענין כלאים ולגיטין ולתפל' ואעפ"י שאמרו המפרשים דלענין צירוף עשר' לתפל' אפי' אם הרא' פניו מחלון א' מצטר' אע"ג שרשות לעצמו הוא כדתנן אפי' חלון ד' על ד' בתוך עשרה מערבין ב' ואם רצה מערבים א' מ"מ מראה את פניו שאני שדומה כמצטרף להם אבל היושב בתוך הבית שאם היה רשות א' היה מצטרף בין ער בין ישן כשיש שם מחיצה המועלת לכלאים ולשבת אינו מצטרף.

נ״בונהי שאם הי' המקום הזה שקבעוהו לאכיל' ושתיי' במערב נגד ההיכל כדברי הזקן ודאי שראוי להחמיר שלא לנהוג בו קלות ראש אעפ"י שהמקום חול הואיל והוא מכוון כנגד הקדש איכא זילותא דב"ה אבל מאחר שהוא במזרח אחורי ב"ה שאין פתח ב"ה פתוח כנגדו אין כאן בית מיחוש שע"כ לא שנינו אלא לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח מפני שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים אבל בשאר שערים שבצפון ושבדרום לא אסרו ואף בזו לא אסרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה ובמקום שאין גדר ובזמן שהשכינ' שור' פי' שבית המקדש קיים כדאיתא בשלהי מכילתין.

נ״גועדיין יש לבעל הדין לחלוק ולומר הואיל ומקום זה לפנים מן העזרה הוא ומן העזרה נכנסין להיכל כל שפתוח לעזרה כעזרה חשיב לענין קדושה כדתנן במס' מעשר שני ומייתי לה בפר' כיצד צולין הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהם קדש בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש וגגותיהם חול ופי' ר"ש ז"ל כולה מתני' לענין אכילת ק"ק ושחיטת קדשים קלים ולהתחיי' עליהם כדתני' בתוס' וחייבים עליהם משום טומאה ולענין קדושת ב"ה מדמו לה רבוותא לקדושת המקדש דלענין עליה שע"ג ב"ה אית דמדמי לעלית שע"ג דקי"ל גגין ועליות לא נתקדשו ואית דמדמו לה לעלית ההיכל מדכתיב ואהי להם למקדש מעט כ"כ המרדכי משם מהר"ם בפ"ק דבתרא. ומיהו הא תמיהא לי מה ראה מהר"ם לדמותו לעלית ההיכל חדא דעלית ההיכל שאני שהכל נקרא היכל כדתנן ההיכל מאה אמה על מאה על רום מאה ובמקרא שבדברי הימים כתיב והתבה מאה ועשרים וקחשיב עשרים אמה של יסוד וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל אלמא שיעור גובהו של היכל ברוח הקדש נמסר שיהיה מאה אמה והכל נקרא היכל ואילו לא היתה שם עליה היה כל הגובה הזה קדושה אחד ואפי' לענין אמה כליה עורב אמר' בגמ' הכל בכתב וכו' הילכך לפי שנחלק במחיצה בין בית לעליה לא ירד מקדושת ההיכל אבל ב"ה מנ"ל שתופס את אוירו כנגדו עד לרקיע שתאסר עליה שעל גביהן ועוד דקדושת ב"ה למטה מקדושת ההיכל הוא שהרי קדושת הר הבית למטה מקדושת העזרה ותנן בשלהי ברכות לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובנעלו ובאבק שעל רגליו ורקיקה מק"ו וגם בהיכל הני מילי שנו ולא נאסר אלא כל מה שאדם מקפיד בחצירו א"כ מסתייה שנדמהו לקדושת עזרה ולא לקדושת ההיכל.

נ״דעוד מצאתי למהר"ם ז"ל בתשובותיו סימן קמ"ה מעשה ונשבר ארון הקדש וצוה ה"ר אליעזר לגנוז כל העפר אל גומא א' והביא מדתניא בספרי הקוצץ אבן מן ההיכל אסור ליהנות ממנה. ונוראות נפלאתי מאי מייתי מאבני היכל דאית בהו מעילה ואפי' אבני מזבח והעזרות והלשכות דתניא בפרק שני דייני גזרות שבאים מקדשי בדק הבית ובפרק האיש מקדש תניא אבני ירושלם שנשארו מועלים בהם לפי שבאים משירי הלשכה ומוקי לה כמ"ד מועלים בשירים אבל בית הכנסת שנבנה מממון של חולין לאחר שנשארו חזרו לחולין כבתחילה ודוקא במקום בית הכנסת הוא שאמרו שנוהגין קדושה בחרבנן אבל אבניו ועציו ועפרו מאי איסור הנאה שייך בהם.

נ״הושוב מצאתי במרדכי בפ' בני העיר תשובת הר"ר יצחק מויינא על היכל ב"ה שהוא רעוע אם מותר להרסו ולגנוז את אבניו כדין תשמישי קדושה והשיב נראה בעיני שאין בו משום תשמישי קדושה והאריך ע"ש הרי שלא אמר אסור בהנא' לא כאבני היכל ולא כאבני העזרות ודברי התשובה בעיני אינן אלא מן התמיהין. מ"מ אנו רואים שבעוד ב"ה קיים מדמינן לה לקדושת מקדש ועזרה וכן הביא מהר"י קולון בשרש קס"א לענין נותן דבר מב"ה שכתב במרדכי דאסור ויליף לה מנותץ אבן מן ההיכל ולענין שלא יהיו גגות העיר גבוהים מב"ה דילפי' לה מלרומם את בית אלהינו דמיירי במקדש הילכך יש ללמוד נמי שיהא כל הפתוח לב"ה כקדושת ב"ה כמו הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש.

נ״ווהיה אפשר לומר דההוא דלשכות בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש כפי' רבינו שמשון לענין אכילת ק"ק ושחיטת קדשים קלים ולהתחייב עליהם משום טומאה כדתניא בתו' מ"מ בפ' איזהו מקומן מייתי לה גמרא ומסיק התם דהא דתנן תוכן קדש מדרבנן וגרסי' התם בבריית' ואין שוחטין שם קדשים קלים והא דתניא ואוכלים שם קדשים קלי' אכילה שאני דגזרת הכתו' היא דכתי' בחצר אהל מועד יאכלוה התורה רבתה חצרות הרבה אצל אכילה אחת וכן הביאה הרמ"בם ז"ל בה' בית הבחירה הילכך ליכא למילף מינה לשאר קדושה של ב"ה או בית המדרש בבית הפתוח לתוכן שלא יהא נדון כמותן לענין קדושה מיהו אשכחן ביומא פ' בראשונה שאמרו גבי לישכת הגזית ש"מ חציה בקדש וחציה בחול וש"מ ב' פתחים היו לה א' פתוח לקדש וא' לחול דאי ס"ד פתח א' היה לה לקדש זקן יושב במערבה והתנן בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש וכת' שם התוס' שכל הלשכו' הפתוחות לקדש אסור לישב בהם כדמשמע הכא ומעתה יש ללמוד מהכא שלא לנהוג קלות ראש בכל מקו' הפתוח לקודש.

נ״זונראה דהכא בנ"ד הואיל ומקום זה לא היה מכלל העזרה וגם עתה אין בו צורך לעזרה חול גמור הוא ולא חל עליו שום קדושה ולא דמו ללשכות שהן לצורך העזרה ואוכלים בהם ק"ק הילכך נוהגים בהם קדוש' עזרה שהרי הוא כמי שהוסיפו על העזרו' לענין קדושה זו אבל מקום זה לכך נעשה מתחילה לצורך חול ותדע דמהני הך טעמא שהרי אמרו כל הפתחי' שהיו שם נתקדשו חוץ משער ניקנור מפני שהמצורעים עומדים שם ופושטים ידיהם לבהונות כדאמ' בפ' כיצד צולין אלמא אמאי שפתוח לעזרה היו מתני' שלא יתקדש הואיל ויש בו צורך חול.

נ״חובר מן דין בחצר העזרה של ב"ה עצמה אין לנו איסור ברור שלא ינהגו בה קלות ראש שאעפ"י שמתפללין בתוכה המאחרים לבא לב"ה מ"מ אקראי בעלמא הוא כדאמרי' בפ' בני העיר הרחוב אין בו משום קדושה ואעפ"י שמתפללין בו בתעניות ומעמדות משום דאקראי בעלמא הוא וכתב הטור סי' קנ"ד וכן בתים וחצרות שמתקבצים בהם להתפלל באקראי אין בהם שום קדושה ועזרות אלו לא עדיפי מנייהו שאינן מתפללין בהם אלא כשהן נדחקי' והיא הנקראת פת עצלנית. וראיתי לרב מהר"ר יעקב ן' חביב ז"ל שמתוך זה רצה לומר שבתי כנסיות שאנו מתפללים בהם תוך החצרות במלכות תוגרמה הם דומים לזה שאקראי בעלמא הוא וכל דירתינו בבתיה' בחצריה' ובטירותם הכל דרך עראי בשכירות חדש או שנה ואין בהם קדושה ע"כד. וחוכך אני להחמיר בזה דנהי דמהני לן זה הטעם שלא יהא בו קדושה אחר שבטל או שחרב אבל בזמן שמתפללין בהם יש בה קדושה וכענין שאמרו שם בבתי כנסיות שבבבל שעל תנאי הם עשויי' פר"שי ע"מ שישתמשו בהם וכתב הר"אש והטור ולא מהני הנאה אלא למשתמש בו בחרבנו אבל בישובו לו מהני בו הנאה. ומ"מ בחצרות אלו של ב"ה קרוב הדבר לדמותו לרחוב דאקראי בעלמא הוא ושמא הואיל ומתפללי' שם תדיר כל זמן שנדחקים אע"פ שהוא אקראי לגבי זה המתפלל המקו' נעש' קבע לעצלנים אלא שכבר ביארנו שהמקו' הזה של הפרדס אינו נכלל בקדושת העזרה דפרדס לצורך חול נעשה.

נ״טלפיכך הזקן ההוא הפריז על המדה וחטא בשפתיו להוציא שם רע על אנשי הקהל לשמצה בקמיהם לאמר עליהם שחללו המקדש המעוז בפת בגם וביין משתיהם ושתו ולעו וקלקלו נגד היכל ה' חדא שאם יחידי' חטאו לפי דעתו צבור מה חטאו והיחידי ההמ' גם הם לא חטאו ולא החטיאו כמו שנתבאר. והנ' החכם השלם צבי ישראל הוא היודע למי מדנים למי שיח למראה עיניו ישפוט ולמשמע אזניו יוכיח ישית ידו על שתי הכתות בדעתו יצדיק צדיק. יוסף בכמהר"ר משה מטראני ז"להה.

ס׳וששאל עוד ס"ת שהקדישו בעליו בלשון הז' אני מקדיש ס"ת זה ע"מ שאם אלך מהעיר הזאת עם ביתי שיהיה לי רשות להוליכו עמי לכל מקום שאלך ואח"כ הלך וקבע דירתו בעיר אחרת והוליך ס"ת עמו ומת שם וחדא מגו חדא קמבעיא ליה למר חדא אם נשאר זכות ליורשיו אחריו להוליכו למקום שירצו או דילמא לא שייר אלא לעצמו ועוד את"ל שנשאר אותו זכות ליורשיו אם יכול ב"ח לגבות אותו זכות בחובו והוא יתפשר עם הקהל בעד זכותו.

ס״אתשובה בספק הראשון נראה דכ"ת נגע בפלוגתא דר"שבג ורבנן בפ' מי שאחזו בע"מ שתתני לי מאתים זוז דרבנן סברי לי ולא ליורשי ורשב"ג סבר לי ואפי' ליורשי והביאה הרמ"בם ז"ל בפ' י"ח מהלכות כרבנן ואע"פ שכתב ולא בטל הגט מפני שלא קבע זמן לא משום ספק כתב כן אלא מן הטעם שביאר הרב המגיד שם ולעולם אין בדבר ספק דלי ולא ליורשי קאמר. אלא שיש להסתפק דילמא שאני גט דלצעורא קמכוון הילכך קפידא היא לי ולא ליורשי אבל הכא להרוחה קמכוין לי אפי' ליורשי קאמר דכי משייר גבי דידיה בעין יפה קמשייר ותדע דכ"הג מפליג גמרא באידך פלוגתא דאבדה אצטליתו דרבנן סברי דוקא קאמר ור"שבג ס' תתן לו את דמיה ופרכי' מההוא גברא דאמר לאריסיה וכו' לסוף אתא מיטרא דאמר רבה הא לא אצטריכה לימא רבה כרשב"ג ומשני אנא דאמרי אפי' כרבנן ע"כ לא אמרי רבנן התם אלא דלצעור' קמכוין אבל הכא משום הרוח' והא והא לא אצט' ומזה יש ללמוד לאידך דלי ולא ליורשי דלא אמרו רבנן אלא דוקא בגט משום דלצעורא קמכוין אבל בשאר תנאי דעלמא אפשר דניחא ליה בהרוחה דבריה והדבר צריך הכרע. ובהמוכר את הבית אהא דע"מ דדיוטא העליונה שלי דמייתי הא דתניא בן לוי שמכ' שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר שלו ואם אמר לי ולבני מת נותנו לבנו משמע טע' דפרי' הא סתמא אין בנו זוכה ופי' רשב"ם הטע' דכיון דמשום יתור לשון הוא דאמרי שייר מקום המעשה דיו אי אהני יתורו למה שפי' והיינו לעצמו וכן הטעם בע"מ דדיוטא העליונ' שלי דמחמת יתור דייני' לה. והרמב"ן בחידו' נחלק עליו וכת' שאין טעמו משום לשון מיותר אלא משום מאן דמשייר בעין יפה משייר ופי' הו' ז"ל שלא אמר לי ולא ליורשי אלא במשייר לעצמו פירות מה שמכ' ונתן כגון דקל ופירו' שלי דדמי למעשר שלי דהא זבין שדה ודקל ולא שייר אלא פירות בשל אחרים הגוף ודאי דלוקח הו' אבל בע"מ שדיוטא העליונה שלי וכן במשייר אילנו לפניו דשייר קרקע כיון דדבר מסוי' שייר לעצמו הרי יורשיו כמוהו והרי"בש סי' רנ"ז תפס שיטה של הרמב"ן וכן היא שיטת נמוק' יוסף דגבי דיוטא אף היורש זכה וכתב הרב מהרי"ק בחשן משפט סי' רי"ד שכן דעת כל הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חלקו בינו ליורשיו ע"כ. ולי נראה דלפי שיטתו של רשב"ם בפי' ההיא שמעתא דדיוטא וההולכים בסיעתו רבינו יונה והר"אש ז"ל אף הר"מבן יודה דלא זכו יורשיו ואין להאריך כאן ומעתה לדברי ר"שבם כל היכא דאתני בהדיא ולא אתיא מיתור לשון לא אמרי' שלא זכה בה. ולהר"מבן נמי כשיש לו זכות בגוף הדבר מחמת תנאו לא אמרו ובנ"ד תנאי זה עוקר זכות בני העיר לגמרי ולא דמי למעשר ופירות דקל שלא נשאר לו זכות בקרקע כלום ומיהו אין ללמוד מדבריהם לנ"ד דלי וליורשיו קא' משום דאתני בהדיא לר"שבם ומשום דאית ליה זכות בגוף הדבר להר"מבן דשאני התם דשיורא הוי וכל ששייר חלק מהדבר בגוף השיור לו ולבאים אחריו אבל הכא תנאה הוי תנאי לאו שיורא הוא אלא מעתה זכה הלוקח בגוף בלא שום שיור אלא שמחמת תנאו הוא זוכה כמו שמוכיח משמועה קמייתא דפי' המגי' דע"מ לאו שייורא הוא ולפי זה יש כאן מקום לו' כל שהמתנ' או ההקדש גמור מבלי שיור ומחמת תנאי בא לזכות אין באותה זכות תפיסה שיהא יורש יורשו דדילמא לו ולא ליורשי החנ' לרבנן דרש"בג ופ' מי שאחזו אם לא שנאמר שאני התם דלצעורא קמכוין כדפי' והדבר צריך תלמוד. ועוד יש להסתפק בנ"ד שאם לעצמו לא שייר בגוף הס"ת אלא מצות קריאה בלבד מי אמרי' דכי קפיד אדידיה דוקא משום מצוה דידיה שחייב להיות לו ס"ת לעצמו ואם יניחנו ויצא לעיר אחרת לא מקיים מצוה בהכי לכך התנה להוליכו עמו אבל בנו שאינו יוצא בשל אביו כדאמרי' בפ"ב דסנהד' אעפ"י שהניחו לו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו שנא' ועתה כתבו לכם וכו' הילכך לא קפיד שיוליכנו בנו עמו ואפשר נמי שלא היתה כונתו למצות ס"ת אלא שכל זמן שהוא עמו ישגיחו עליו שלא יארענו אונס וכן בניו יזהירו בו כיוצא בו.

ס״בומיהו בנ"ד אין אנו צריכין להכנס בספק זה שאילו מת ראובן באותה העיר שהקדיש הס"ת והיו באים היורשים להוציאו מחמת תנאי זה איכ' לאסתפוקי בה לומר מאחר שבני העיר זכו בהקדש זה ע"ת כך דמסתמא אם לא היה התנאי היו הם זוכים לגמרי כאותה שאמרו בתוס' הביאה הר"אש בפ' חזקת תנו ק"ק זוז או ס"ת לב"ה ונתנו לב"ה שהוא רגיל בה ומחמת התנאי היו באים יורשים לתבוע שהתנאי מבטל זכות המתנה ואיכא לאסתפוקי דילמא לי ולא ליורשי קאמר ומאותה שעה זכו בני העיר בו דאית להו לבני העיר זכות בס"ת כדאמרי' דאין דנין להם בדייני אותה העיר ואין צריך להביא ראיה מאנשי אותה העיר דכלהו חשיבי נוגעים בדבר אבל מאחר שנעתק ראובן מאותה העיר בחייו והלך לעיר אחרת לא זכו בני העיר בס"ת זה יותר מכל ערי ישראל הואיל ולא היה באותה העיר בשעה שהקדישו ובמאי זכו ליה דמסתמא לשום כך הוקדש שיהיה עמו וקרא בו כל ימי חייו ומסתמא בניו אחריו כיוצא בו ואין בני העיר זו יכולין למחות על ידיהן ואל מקום אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו וספר תורה עמם.

ס״גובספק השני נראה שנגע כ"ת בפלוגתא דטובת הנאה אי הויא ממון או אינה ממון דבס"פ האיש מקדש סלקא שמעתא כוותיה דעולא דטובת הנאה אינה ממון אלא דבפ' בתרא דנדרים אמתני' דתנן קונם כהנים ולוים נהני' לי יטלו ע"כ כהנים אלו ולוים אלו יטלו אחרים ואסיק רבא למתני' דטובת הנאה היא הילכך יטלו אחרים וכתב רבינו חננאל דאנן אדרבא סמכי' לפסק הלכה וכן עיקר. ומיהו נ"ל דלענין שעבוד והקנאה לא מהני הא דחשיב ממון דההיא הנאה לא מתפסא שיחול עליה שעבוד ולא הקנאה ומנא אמינא לה מדאשכחן דרב גופיה בפ"ק דמציעא גבי עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו דבעי למימר דר"ג מטלטלי אגב מקרקעי הקנה דפריך רבה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות ממנו בחליפין הכא נמי טובת הנאה אינה ממון לקנות ע"ג קרקע והא רבה הוא דאסיק בנדרים דטובת הנאה ממון. אלא מוכח דאע"ג דטובת הנאה חשובה ממון לענין נדרים ולענין קדושין דאהנאה קפדינן והאי נמי הנאה היא מ"מ אינה חשובה ממון להקנותה בקנין סודר ולא באגב דלית בה מששא ואע"ג דדחי לה בגמרא להא דרבה דאמרי' ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיב בהו לא דחי אלא סברא דרבה המשוה חליפין לאגב דטובא איכא ביניהו וכן מוכח מדברי רש"י אבל עיקר טעמו של רבה דטובת הנאה לא חשיבה ממון להקנותה לא אדחיה וכה"ג אשכחן בפ"ב דכתובות גבי הא דרב פפי דאמר האי אשרתא דדייני וכו' ובפ' הכותב וכן בפ' כל הגט אמרי' וליתא לדרב פפי מדרב נחמן ופי' התוס' והרא"ש דודאי איתא לדרב פפי והתם ה"ק ליתא להך פירכא דפריך מדרב פפי דמיירי בקיום ב"ד והתם מיירי בשאר שטרות הכא נמי ולא היא לפירכא דרבה קאמר וכן מוכיח להדיא מדברי רש"י שם. ומיהו הא ניחא להרא"ש ז"ל דנקט אוקימת' דרב פפי עיקר דדעת אחרת מקנה אותן שאני אבל להרי"ף שלא הביא דברי רב פפי משמע דבעי לאוקומי כשנויא קמא דמטלטלי אגב מקרקעי הקנה לפי זה משמע דטובת הנאה ממון להיות נקנת באגב.

ס״דואי קשיא דבפ' דו"ה אמרי' גבי ההוא גברא דתקע לחבריה דאמר רב יוסף אנן ידי עניים אנן וזכה מדין מעמד שלשתן אע"ג דליכא למימר הא ר"ג ובית דינו אביהן של יתומים אלמא זכו בו עניים אע"ג דלית ליה לרב יוסף זכיה בגויה אלא טובת הנאה בלבד דומיא דעקיבא בן יוסף תריץ דהתם לאו מדין טובת הנאה הוא דזכי רב יוסף אלא מדין שליח דמ"ש איתיה נמי בשליח המקבל כדכתב הרא"ש בספ"ק דגיטין וכיון דר"ג וב"ד אביהן של יתומים הו"ל כאפוטרופוס דאפוטרופוס פי' בערוך שבלשון יוני אבי ילדים ואפוטרו' חשיב כשליח מדתנן בהנזקי' יתומי' שסמכו אצל בע"ה או שמינה להם אביהם אפוטרופוס חייב לעשר פירותיה' ולענין מעשר בעינן שליחות כדאמרי' בריש האיש מקדש אתם גם אתם לרבות שלוחכם אלמא אותו שיתומי' סמוכים חשיב שליח לענין תרומה וה"ה לענין מעשר והא דתנן בעירכין בפ' המקדיש שדהו מחרים אדם את קדשיו בין ק"ק בין קדשים קלים אם כבר נתן את הדמים וכו' עד כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו אלמא טובת הנאה חל הקדש עליה התם מפיק לה מקראי דכתיב כל חרם קדש קדשים הוא לה' לומר שהם חלין על הקדשי' ורבי ישמעאל דרש כתוב א' אומר תקדיש וכו' מקדישו אתה הקדש עילוי ואדרבה דוק מינה דאי לאו קרא לא היה ההקדש חל עליהם אע"פ שהיה לו בהם טובת הנאה וכ"ת נילף מינה הקדש שאני ואי קשיא תו מדאמרי' בס"פ חלק בשמעתא דעיר הנדחת דתנן תרומות ירקבו אמר רב חסדא ל"ש אלא תרומה ביד כהן אבל תרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת וכיון דטובת הנאה ממון הול"ל בכלל חירום דנכסי עיר הנדחת וירקבו שם בסנהדרין ישבתיה ואין לי כאן להארי' ולפי שלא ראיתי לרבותינו בטלי התוס' המגלים לנו כל סתום שדברו בישוב שמועות הללו צריך אני עוד להתיישב בהם לענין הלכה.

ס״הואיכא למידק הקדש ס"ת זה מהו דלקדושת ס"ת לא קאמר דקדוש ועומד הוא ולהקדש בדק הבית לא דמי שהרי נהנים בו וכהקדש עניים דהוי כעין נדר מבפיך זו צדקה לא דמי שהרי לא סלק זכותו ממנו אלא נראה לי שזה כמי שהקצהו למצותו לו ולכל מבקשיו ולפי שהתירו למכור ס"ת לצורך גדול כגון לישא אשה וללמוד תורה הוזקק להקדישו שלא יהנה ממנו אפי' לדברים שהתירו בהם ולפי ששנינו בשלהי בכורים שהן נכסי כהן וב"ח נוטלן בחובו ואשה בכתובתה כספר תורה וכתב בס' התרומת שער א' בשם הרב ר' יהודה ברצלוני ז"ל קבלנו פירוש דבר זה וכן ס"ת ר"ל שגובה אותו ב"ח בחובו ואשה בכתובתה ע"כ ואעפ"י שמצאתי במרדכי בפ' מי שמת אבעיא דס"ת מי איקרי נכסי שמצא ב"ה דינין דוקא ס"ת מבעיא אבל שאר ספרים מקנו כדאמרי' בפ' השולח דקבילה מכתובת' גלופקרא וס' תלים וכו' ורבינו ברוך דחק דהתם נתרצה הבעל ונתנו לה משמע דס"ל לתרויהו דס"ת אין בעל חוב גובה אותו וק' ממתני' דביכורים ובמא' א"פ וזהו בסתם ס"ת שלא הקדישו בעליו אבל זה שהקדישו כבר הוקצה למצותו שהבעלים סלקו הנאת דמים ממנו הילכך הוא עצמו אם רצה ללכת אל עיר לא היה רשאי למכור זכותו ולהניחו מפני שהוא כמוכרו אלא מוליכו עמו וקורא בו ובניו אחריו לא עדיפי מגבי' ואתו מחמתיה שאינן רשאין למכור את זכותם ואצ"ל לגבי ב"ח דלית לית זכות בגויה כלום גם היום מרי שיחי כשל בעוני כחי מזעם ה' אלכה מר בחמת רוחי ני עלה מות בביתי ובחומותי בחירי רצתה נפשי נלכד בשחתותי עליו גדלה אנחתי ויתכו כמים שאגותי נאמן עלי הדיין בתוכחות על עון יסור יסרני מפני ידו בדד אשב ומגערתו אדום ואחשה ה' הוא הטוב בעיניו יעשה ואולם שאלותיך האח כן קרבו אלי בטרם יבאו ימי הרעה ובחפזי להשיב ע"י שלוחך פניתי אני מכל עסקי למודי. ותשובות שהייתי צריך להשיב ושמתי פנאי שלי בהם להשלימם ושגרתים אל אלופינו ציץ נזר הקדש החכם השלם כמה"ר דוד הכהן נר"ו יישר לכת למהר לשלחם ואחר ימים בבואי העירה הגיד לי עודם בידו כי נחפז המובילם ללכת והנה עתה צויתי להעתיקם לשלחם ישלח עזרך מקדש ומציון ישיב שבותך כאפיקים בנגב וכפלגי מים בציון ועל כל שכיות החמדה יתנך אלהים עליון כנפשך החכמ' וכנפש אביון נגש ונענה יוסף בכמהור"ר משה מטראני ז"להה נחל נובע מקור חכמה ולא יבצר ממנו מזמה החכם השלם כמה"ר יעקב נר"ו.

ס״ושנינו בפי"ב דאהלות עמוד שהוא מוטל באויר אם בהקפו עשרים וארבעה טפחים מביא את הטומא' תחת דפנו ואם לאו טומאה בוקעת ויורדת וקשיא לי בעשרים וא' טפחים סגי שיהא תחת דפנו טפח על טפח מרובע להביא את הטומאה שהרי אמרו בריש ערובין כל שיש בהקפו ג' טפחים יש בו רוחב טפח למדנו שכשיש בהיקף כ"א יש ברחבו שבעה ואם היה מרובע היה ז' על ז' וכמה אלכסון מרובה על המרובע שני חומשין נמצא שאלכסונו נוסף י"ד חומשין תן מהן ז' לכל זוית באלכסון הם חמשה ברבוע הרי שיש בקרן זוית טפח על טפח מרובע להביא את הטומאה וא"ת אותה שאמרו כל אמתא בריבועה אמתא ותרי חומשי באלכסונא הוא בקירוב ואין החשבון מדוקדק אלא יותר משני חומשין מעט וכשבאת לפרנס אלכסונו של מרובע ז' על ז' לא נשארו בקרן זוית באלכסון אלא אמתא ותרי חומשי מצומצמי' ואין בהם להשלים טפח על טפח אין זו תשובה שכל שאתה מוסיף באלכסונו של קרן זוית יותר אתה צריך להוסיף באלכסונו הגדול של כל המרובע לפי חשבון וצריך אתה לומר שיש באלכסונו תוספות יותר מי"ד חומשין והמדה המסורה מחכמי המדות לשער אלכסונו של המרובע בין שיהיה המרובע שוה הצלעות בין שיהי' אורכו יתר על רחבו הוא להכות רוחב המרובע על עצמו ולהכות אורך המרובע על עצמו ולצרפם יחד ונותרו של חשבון הוא אלכסונו של מרובע וכבר למדונו חכמי התוס' ז"ל בפ' כיצד מעברין והראו לעין תוס' זה שיש באלכסון יותר על אמתא ותרי חומשי שאם תחתוך טבלא שהיא עשר על עשר שתי וערב יהיו בה ד' טבלאות של חמש על חמש וכשתעשה רבוע בפני' שלך באלכסון של ד' טבלאות תמצא ברבוע הפנימית חמשים אמות בתשבורת שהרי הוא חציו של מרובע הגדול שהוא מאה אמה בתשבורת ולפי חשבון אמתא ותרי חומשי היה ראוי שיהיה ז' על ז' שהם מ"ט בתשבור' ואמה זו הנוספת ברבוע גורמת להיות באלכסון יותר מעט מתרי חומשי אלא שחכמים בכל מקום תפסו מדה קצובה לומר אמתא ותרי חומשי ולא נעלם מעיניהם אותו התוספות שהרי הם אמרו בתשבורת של בית סאתים שהוא חצר המשכן למדו משם שבעים אמה ושיריי' שהוא המרובע שלו ושיריים אלו אע"פ שאין להם שיעור מדוקדק יש להם שיעור על צד הקירוב והוא מה ששנינו וכן כפרים המשולשים אם יש בין שתים החיצונות מאה וארבעי' וא' ושליש עשה אמצעית את שלשתם להיות א' כדאיתא התם נמצא ששיעור השיריים הם שני שלישי אמה והוא התוספת שיש בתרי חומשי באלכסונא ומכאן נלמוד שמרובע ז' על ז' שהם מ"ט טפחים בתשבורת יהי' אלכסונו ברוחב מרובע שיהיה בתשבורת שלו כפלים שהם צ"ח טפחים מרובע י' על י' הם מאה טפחים טול ממנו רצועה שרחבה עישורו של טפח על פני ארכו ועל פני רחבו נשאר במרובע צ"ח טפחים ועישורו של עישור טול לך תשיעי ונאמר שיש במרובע עשר פחות תשיע והוא אלכסונו של מרובע ז' על ז' חלקת התוספות לשתי הקרנות נשארו בידך טפח ומחצ' פחות חצי תשיע לקרן זוית חלקהו לחומשים הם שבעה חומשי טפח ושני חומשי חומש ומשהו בתשבורת טפח על טפח הם כ"ה חומשי והכפל חמשים יעלה מהם ז' על ז' וא' מט"ו בחומש והוא אלכסונו של טפח נמצא שעדיין יש תוספת באלכסון חומשו של טפח ושני שלישי חומש ומשהו עלה בידינו שבריבועו ז' על ז' יש באלכסונו של קרן זוית כדי לרבע טפח על טפח והותר אם באנו לומר שאות' שאמרו בפ"ק דעירובין כל שיש בהקפו ג' טפחי' יש בו רוחב טפח גם הוא בקירוב ואין החשבון מדוקדק כמו שכ' התוס' שם באותה שמועה והמדה המסורה מחכמי המדות לכפול הקוטר על שליש ושביע אכתי בכ"ב טפחים סגי שעמוד שיש בהקפו כ"ב יש ברחבו ז' על ז' והרי הוכחנו שכל שיש בריבועו ז' יש בצלע אלכסונו כדי לרבע טפח על טפח גם באותה הלכה דפ"ק דעירובין גבי ים שעשה שלמה חשבתי מחשבות ליישב מה שמפורש במקראות במדת הים ובשיעור אלפים בת יכיל לכוין עם מה שביארו חכמי המדות ולהוציא מן החשבון טפח של עובי הים סביב סביב ואעפ"י כן לא עלה בידי חשבון מכוון עם הכתובים ועם מה שנתבאר באותה שמועה ואין לי שלחני להרצות ספקותי זולתי האדון אשר בגודל חכמתך תאיר עיני בהלכה זו וכסא תורתך לעולם יכון כנפשך החכמה ונפש נאמן למצותך יוסף מטראני.

ס״ז

ס״חטפחי' ג טפח ה ו טפחים ו ב טפח ובו ו ב עודף על אמה ג בו טפח להיותה לרחבה של עגולה צריך שיהיו בהקפה וכו' אם רחב העגולה מל ז' אמות יהיה אלכסון המרובע ומכאן ו ב טפח שהם שברים דביאיכות מוקרי חומש והקף העגולה כ"ב מ"א כ"א.

ס״טואם העגולה מ ל רחבה שמנה יהיה אלכסון א ב טפחים ומכאן ו ב טפח שהם שברים דביאיכות מקרי חומשי שהם רביעי טפח ולא חומש כדפי' רבינו שמשון ז"ל ונמצא צלע המרובע ו ג בזוית טפח שברים ראשונים שברים שניים כי ממה שכתב בטולומיוס בספר ראשון על הקשת ומיתריו נפקא לן מיתר ה"ו טפחי' שברים ראשו' שנים שכלם עולים לסך ארבעה טפחים של האלכסון ועתה שפיר מקשה בעשרים ושנים ובעשרים ושלשה סגי דבכ"ב יהיה צלע ו' ג' טפחי' ו' שברים ראשונים שניים כי אז מיתר הו' טפחי' שברים ראשונים שניים ושניהם עולים לסך ג' טפחים של חצי האלכסון ז' ובעשרים ושלשה יהיה צלע וג' טפ' שברים ראשונים שניים שאז מיתר ה' ו' טפחים שברים ראשונים שנים ושניהם עולים לסך ג' טפחים וה שברים ראשונים שניים ובכלהו איכא לרבע אמה על אמה להביא את הטומאה זולת עגולה שהקפה כ"א כדהקשה בתחלה דאז רחבה ו' טפחים שברים ראשונים מ' שניים נ"ד וחציה טפ' שברים ראשונים שניים וצלע וג' ט' עם שברים ראשונים שניים כי המיתר ה' ו' טפ' שברים ראשונים שניים ובפחות מאמה על אמה אין ריבוע להביא את הטומאה ומחזי למימר דלא שנו עמוד שהוא מוטל באויר אם יש בהקפו עשרים ושתים עשרי' ושלשה אלא עשרים וארבעה משום דעד כאן לא היה רחבו גדור מעין מה דאמרי' כל שיש בהקפו ג' טפחים יש בו רוחב טפח שהוא השליש מה שאין כן בכ"ב וכ"ג דלא חביב לאו שנוי סגנון דתפשו בכל דוכתין אי נמי עד שיהיה הצלע וג' א' טפ' שברים ראשונים שניים קים להו ז"ל דלא מצינו לרבע טפח על טפח להביא את הטומאה כדאמר רבינו שמשון ז"ל ועוד דא"א שלא תהא הארץ אוכלת מעט מן העמוד ע"כ והביא תניא בתוספתא סאה שהיא מוטה על צידה וכו' עמוד שהוא מוטל לאויר אינו מביא טומאה תחת דופנו עד שיהיה בהקפו כ"ד טפחים ר' יוסי אומר כ"ה שהיה ר' יוסי אומר אין לך כ"ה שאין הארץ אוכלת בהן טפח וכן הוא אומר וכו' ושמיע לן מהכא טעמייהו ז"ל כדאמרן ואיכא לפרושי אכילה הנז' ולאוקומא בעקלקלות השטח דלא נמצא ישר כעין מופת ההוראה או בכובד העמוד שמחמתו נכנס מעט בעובי הקרקע ומיהו קשיא קצת ר' יוסי אומר כ"ה וכו' דמחזי דאתי לחלוק ולא נהירא הכי מן החשבון דעמוד שרחבו הקפו כ"ה דת"ק כ"ד לטעם כל שיש בהקפו ג' טפחים יש בו רוחב טפח א' כדאמרן ונראה שבא לפרש ור"ל שכ"ה טפחים הנז' לא נראו מהם על הארץ אלא כ"ד והיינו אין לך כ"ה שאין הארץ אוכלת בהם טפח ובעבור שזאת האכילה מסימן ל' שבעגולה מתחלת להכנס בעובי הקרקע ימין ושמאל בשוה אינה מעמיקה אלא טפחים שברים ראשונים שניים ד' אשר אם תרבה מטפ' ו' שברים ראשונים ו' שניים מצלע וג' של עגולה דכ"ב בהקפה ישאר ו' טפחים שברים ראשונים שניים ומשום דפחתו מאמה אין בהם ריבוע להביא את הטומאה אבל מכ"ג ואילך דצלע וג' אע"ג דתנכה ממנו האכילה הנזכר ישאר טפח והותר איכא לרבעו. טעם ראשון עיקר משום דנמקא בתרא לא שויא בכלהו ובזה אלא בהשתחויה כדת מה לעשות מלפני בנן של קדושים מאושר שבחכמים ועמו הסליחה דלכובד טרדותי לא פניתי להעתקת שגגותי אלה והנני מזומן למצותו מאירת עינים. הצעיר יעקב ן' יעיש.

ע׳הא דאמר מר אם רוחב העגולה שמנה יהיה האלכסון אחד עשר טפחים שהוא שליש ומשהו ועלה לו מתוך החשבון שאלכסון הקרן שתחת דופנו הוא טפח ושברים שיש יותר מתרי חומשי שהוא רביע ועוד ותפס על רבינו שמשון שאמר שיש חומש שהרי נוסף רביע ואין בין חומש לרביעי אלא אחד מכ' בטפח.

ע״אואני אין דרכי לדקדק בפרוטות ואם אמצא נימא לא אקפי' אלא שאני מוצא הפרש גדול שאלכסון הקרן שאנו צריכים לרבע בו טפח על טפח יעלה שני טפחים וחצי שתות וזה דבר מופלג ושיעור רב וזה מתבאר כפי החשבון שכתבתי בראשו' שהמדה המסורה מחכמי המדות להכות אורך המרובע על עצמו ורוחב המרובע על עצמו ולצרפם יחד ועקרו של חשבון זה הוא אלכסון המרובע והוא אם רחב המרובע הוא שמנה על שמנה הם ס"ד והכפל קכ"ח ועיקר קכ"ח הוא י"ב טפחים ושתות על י"ב בקירוב נמצא תוספת האלכסון ארבעה ושתות חלקהו לב' הקרנות נמצא ב' טפחים וחצי שתות לכל קרן וזו דבר מתמיה דודאי כדי לרבע טפח אין צריך שיעור יותר מכפלים באלכסונו וזו היא שאמרתי אימור דאמרי' לא דק פורתא טובא מי אמרי' לא דק ומדה זו זכרה רבי' שמשון עצמו בפ' חמישי בה' כלאים בהלכות הנוטע ירק בכרם משם חכמי המדות וכמדומה לי שכך ראיתיה בפרקי משוחות לרבותי' ז"ל לא ידעתי אם בטלמיוס שזכר מעכ"ת יחלוק על זה וכדי לבאר חשבון זה שהוא מכוון לצרף מדת האלכסון מתוך עיקר צירוף חשבון שני הצלעו' הבאתי מופת חיתוך הטבלה דאמר מר עלה אין צריך חיתוך זה ואני הוצרכתי לו להוכיח בחוש העין שהריבוע הפנימי ההולך באלכסון הארבע' טבלאות הוא חמשים בתשבורת שהוא חציו של המרובע הגדול שהוא מאה בתשבורת ומכאן אנו למדין שהמדת הצלע החיצון כן מדת אלכסונו של פנימי ומן המופת הזה יצא לנו להכות שתי הצלעות על עצמן ולחברן יחד להוציא מדת האלכסון ועל דרך זה יצא לי ברוחב שמנה והאלכסון י"ב טפחים ושתות ועל פי דרכו יצא לו אחד עשר טפחים ושליש והנה מופת החיתוך אשר מאסת בו צא נא עתה והלחם בו ומי יתן ויאמן נא דבריך שברחב שמנה יהיה האלכסון שלו אחד עשר ושליש בקירוב שבזה היה כ"ח מרויח תוספת החומש שכתב רבינו שמשון ז"ל או הרביע ואחד ממאה שמצא כת"ר דלפי דקדוק החשבון אם יש בהקפו כ"ד טפחים אין הרוחב מגיע לשמנה שלמים דלרוחב שמנה היה צריך הקף כ"ה ושביע וצריך לחסר מהשמנה כנגד טפח ושביע שליש וטפח וא' מכ"ד בטפ' ואלכסון תשעה הם י"ב ושלשה חומשי' וכשנחלק החסרון לשתי הקרנות יהיה לכל קרן ששה וחומש ומחצה שהוא רביע טפח וא' מס"ו בטפח וזה החסרון כנגד הרביע הא' ממאה שמצא כת"ר נוסף אעפ"י שהחשבון מיוסד על אמתא ותרי חומשי ונתננו השיריים ונמצאו דברי חכמים קיימים ואפריין נמטייה למר כי יבחנו דבריו.

ע״בומה שירצה ליישב משנתינו שתפסו גבול שאפשר להשתלש תמה בעיני דלתפוס חשבון משולש יותר היה להם לתפוס כ"א שהוא קרוב אל האמת אמה אחת ולא כ"ד שהוא מופלג משתי אמות ועוד שאם היו שונין כ"א לא היה לנו שום קושיא כלל שהוא מיוסד על החשבונות שתפסו בכל מקום שמסרו כללים בקירוב כל שיש בהקפו ג' יש בו רוחב טפח וכל אמתא בריבעא אמתא ותרי חומשי באלכסונא ונחשב שרוחב העמוד שבעה כ"ש בכמה מקומות ואלכסון י"ד חומשים ז' לכל קרן שהם אמתא ותרי חומשי מצומצמים אבל עכשיו סתרו כל הכללים ההם ולא הועלנו כלום שהפליגו שיעור רב.

ע״גועל מה שהקשיתי אימור דאמרי' לא דק לחומרא לקולא מי אמרי' שלח לי דחומרא היא שתהא טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת אבל בקמייתא קולא גדולה היא כשאינה בוקעת מביא את הטומא' תחת דופנו ומטמאה כל כלים שתחתיו על פני ארכו וכששנינו שטומאה בוקעת אינו מטמא אלא כנגד זוית הטומאה בלבד ומתני' אהבאת הטומאה תחת דופנו נחית ובתוס' מפרש יותר אינו מביא את הטומא' עד שיה' בהקפו כ"ד טפחים אלמא כחה דהתרא אתא לאשמועי' ומ"מ אם היו שונים כ"א לא הוה קשיא לי אע"ג דבציר מטפח פורתא שסמכו על הכלל המסור בידינו ואותו השביע יתרבה בטפחים שיהיו שוחקים ולא עצבים מן שידענו שיש בו קירוב וכן בתוספתא ששנינו סאה שהיא מוטה על צדה באויר אינה מביאה טומאה תחת כולה עד שיהא בהקף ג' טפחים הרי שסמכנו על הכלל המסור שכל שיש בהקפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח הנלע"ד יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

ע״דגרסינן בפ' אלו טרפות אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריא' שניקבה ודופן סותמתה כשרה אמר רבינא והוא דסביך בבשרא א"ל רב יוסף לרבינא ואם לא סביך מאי טרפה אלמא נקובה היא א"ה כי סביך נמי דהא תניא ניקב פסול וכו' בהך שמעתא רבו הפירושים לראשונים ז"ל והמה בכתובי' וגם יש לשונות מהפוסקים ז"ל שצריך לעמוד על דבריהם לענין דינא ראשונה צריך לעמוד על דברי התוס' והרא"ש ז"ל שהביאו תשובת רב שר שלום גאון ז"ל ומשמע לכאור' שלא כוונו שמועותיהם זה עם זה בדברי הגאון ז"ל לפי שהתוס' ז"ל כתב' משמע דבין סריך וסביך ובין לא סריך וסביך כשרה ולית הלכתא כרב הונא אלא כרב נחמן דאמר ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה ומשמע מתוך דבריו דרבינא לא בא לפרש דברי רב נחמן אלא סברא דנפשיה קאמר וכן נראה מדפריך עלה דהעלתה צמחי' חוששי' לה ומי אמר רב נחמן הכי והא אמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה ולא משני הא דסביך הא דלא סביך ועוד מדפריך רב יוסף לרבינא ולא לרב נחמן משמע לרב נחמן לא בעי לא סריך ולא סביך ואין נקב פוסל שם שדופן סותמתו עכ"ל והרא"ש ז"ל כתב משם רב שר שלום שבין סביך ובין סריך כשרה וכן כתב הטור בסי' ט"ל וז"ל ורב שר שלום התיר אפי' אינו מסובך הרבה אלא סרוך בו מעט אלמא הרא"ש והטור הבינו בדברי הגאון ז"ל דסריך מיהת ביענן שלא כדברי התוס' ולא עוד אלא שהרא"ש ז"ל דבריו סותרים את עצמן דבסמוך כתב דלרב נחמן בלא רבינא לא פריך דרב נחמן לא בעי לא סירוך ולא סיבוך משמע דמכשר נקב בלא סתימה כלל וכבר העירני הרב המובהק מהר"ר יוסף ן' לב ז"ל בח"ב מתשובותיו שיש לעמוד על דבריהם ומיהו מדברי התוס' אין לנו הוכחה ברורה שרב שר שלום מתיר נקב בלא סתימה כלל שאם מהלשון שכתב דבין סריך וסביך ובין לא סביך וסריך כשרה אדרבא מדלא כתב ובין לא סביך ולא סריך איכא למשמע דסריך מיהת בעינן ואם ממה שכתבו להלן דלא סריך משמע דלא בעי' לא סביך ולא סריך גם הרא"ש ז"ל הביא הכרע זה ככתבם וכלשונם ודבריו ברור מללו דרב שר שלום בין סריך ובין סביך מכשר אלמא בעי סריך וכן הביא הטור בנו וצריכין אנו ליישב שלא יהיו דברי הרא"ש סותרים את עצמן.

ע״הואיברא דנ"ל דבלא רבינא אין להבין כלל מדברי רב נחמן שנקב מפולש פתוח לרוחה אינו פוסל במצר החזה מדקאמר ודופן סותמתו אלמא סתימה מעליא בעי דלא מפקא זיקא דאל"כ לתני במקום חתכא דאוני כשרה בכל ענין לפי שהדופן מגין עליה ועוד ממאי דס"ד דמקשה דפריך מאידך דר' נחמן ולא שני ליה בין דופן לדופן מאי ודופן סותמתו הא בכל מקום שכנגד הדופן כשר ליתנו ניקב כנגד הדופן כשרה וגם א"א לומר דאסיק אדעתיה דבלא שום סתימה יכשיר אפי' במקום הרחב דהא ודאי שם הדופן רחוק וא"א לסתום אלא ע"כ כשהדופן סותמת' דלא מפק' זיקא דוקא קאמר וכגון שדבוקה יפה לדופן וכההיא דרב נחמן לעיל דריאה הסמוכה לדופן והעלתה צמחין חוששין לה ולא מפליג גמרא בינייהו אלא בההיא שלא במקום רביתייהו והא במקום רביתיה אבל לעולם הכא והתם בסמוכה מיירי דהיינו דבוקה בצלעות וכסברת המקשה ויש ראיה לדברי שזה הלשון אמרו גבי מרה בריש פרקא מרא שנקבה וכבד סותמתה כשרה ופרש"י שנקובה במקום דבוקה בכב' וחיבור הכבד סותם את הנקב והיינו באותו מקום שמקצ' המרה דבוקה ונאחזת בכבד ולא מפקא זיקא ואינה נשפכת כלל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו שאם לא נסתם הנקב אעפ"י שהוא סמוך טרפה וכיוצא בזה אמרו גבי חולחלת שניקבה כשרה הואיל וירכותיה מגינות אותה ומפ' לה דוקא במקום הדבק אבל שלא במקום הדבק במשהו וכתב המרדכי גבי בועה בשיפולי אונה שהוא מכשיר לפי שהיא במצר החזה והאי רביתה וקי"ל ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה ודוקא בנפיחה ע"כ וממה שכתב ודוקא בנפיחה משמע כדברי רב נחמן קאמר דאי כרבינא הול"ל ודוק' בסביך בבשרא דהא סריך בגרמא אעפ"י דעולה בנפיח' אסורה וכ"ש אם נקיבה וסרוכה ואינה דבוקה לדופן כלל דקי"ל קרום שעלה מחמת מכה וכיון דאמר ודוקא בנפיחה משמע דאף רב נחמן לא מכשר אלא בסתימ' מעלייתא דלא מפקא זיקא הכא נמי ודופן סותמתה בדבוקה וסמוכה קאמר וכי פריך רב יוסף מההיא דתניא זהו פיסול שחוזר להכשרו לרב נחמן לא פריך דדופן סותמתה לאו בקרום שעל' עליה מחמת מכה היא דומיא דההיא דפצוע דכא אלא שדופן סותמתה היינו שדבוקה בדופן ולכך אין הנקב פוסל שם ואין לומר ניחוש דילמא נקב בתחלה ואח"כ נדבקה והו"ל פיסול שחוזר להכשרו דכיון שאנו רואים אותה עכשיו דבוקה איכא למתלי דכך היתה בתחלה בשעה שנקבה כי היכא דתלי בהיכא דממשמשא ידה דטבחה ובשאר מילי דמאחר שנשחטה בחזקת התר עומדת כ"ש הכא שהרי סתומה לפנינו ואוקמה אחזקה דהשתא כדתנן כל הטומאות כשעת מציאתן דכל היכא דליכא חזקה קמייתא אזלינן בתר חזק' דהשתא אבל לרבינא פריך דאמר והוא דסביך דהיינו שהוסבך פי הנקב בסרכה א"כ הו"ל פיסול שחוזר להכשרו ולכך כתב הרא"ש ז"ל דאע"ג דפסקי' כרב נחמן מ"מ בעי' שיהא דבוקה בענין דלא מפקא זיקה ואפי' סריך סגי לפי המסקנא דידהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה הוא דאילו דבוקה או סריך לדופן סתימה מעליא הוי ואכתי בדברי התוס' עצמן קשה טובא איך רוצים להכריע דרבינא סברא דנפשיה קאמר מדפריך לרבינא ולא לרב נחמן הא ודאי אי לאו רבינא הוה מפרשי' מילתיה דרב נחמן דלא בעי לא סביך ולא סריך אבל לרבינ' דפירש דבריו דדוקא בסביך הוא דשרי פריך כי סריך מאי הוי ונראה לי שכל עצמן של התוס' אינם באים אלא להכריע פירושם שפירשו והוא דסביך פי' נאחז ומסובך בבשר ולהכי נקט סריך ולא נקט סביך ודלא כדפרש"י דלאפוקי גרמא קאמר דלדידיה אפשר דלרב נחמן דופן סותמתה ממש קאמר בדסביך או בדסריך בענין דלא מפקא זיקה ולא בא רבינא לחדש אלא דבעינן שיהא מסובך בבשר ולא בצלע ולכך הביאו התוס' תשובת רב שר שלום דאמר דבין סביך וסריך ובין לא סביך וסריך כשרה כרב נחמן דמשמע ליה דרבינא בא לחלוק ואמר והוא דסביך מכלל דרב נחמן לא בעי סביך ואי ס"ד לאפוקי גרמא אתי אכתי מנ"ל דרב נחמן לא מיירי בדסביך דהא דופן סותמתה סתימה מעלית' משמע כדפרשתי. ואהא קאמר וכן נראה מדפריך עלה דהעלתה צמחים וכו' ולא משני הא דסביך אלמא דרב נחמן לא בעי סביך ועוד מדפריך רב יוסף לרבינא ולא לרב נחמן אלמא רב נחמן גופיה מצי סבר דאפילו סביך לא בעי כי היכי דלא תיקשי ליה מההוא דזהו פסול וכו' ולא פריך אלא לרבינא שחדש והוא דסביך ואלו לפי' רש"י לא חידש רבינא סביך אלא דסתימת עצם אינה סתימה הא משמע דרב נחמן נמי דסתימה הוא דמכשר ותקשי ליה ואי לא סביך מאי ובהכי משמע דמדתניא כל מילתייהו דתוספות ז"ל שהביאו דברי רב שר שלום לקיים פירושם ושוב הביאו דברי רבינו גרשון ז"ל שכתב סבוכה בבשר שבין הצלעות או בצלעות עצמן אלמא רבינא סביך לאפוקי סריך קאמר ואח"כ כתב ובקונט' כתב דסביך בבשר היינו דוקא בבשר שבין הצלעות אבל בצלעות עצמן לא ולפי זה אין לנו הכרע לומר דרב נחמן לא בעי סביך דאפילו תימא דרבינא לאפלוגי אתא הך לא חידש אלא דבעינן בבשרא אבל שסביך בגמרא מיהת בעי והשתא הרא"ש ז"ל אפי' לדברי הרב שר שלום דמפרש דרבינא טעמא דנפשיה קאמר והוא דסביך ופוסק הלכה כרב נחמן מ"מ לא פסיקא לן לרב נחמן מכשר בלא שום סירכא דהא דופן סותמתה קאמר נהי דכי היכי דלא תקשי ליה מההיא ברייתא היינו יכולים להעמיד דבריו ולא בעי סביך ולא סריך אבל השתא לפי המסקנא דלא אתא אלא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה נהי דסביך לא בעי מדפליג עליה רבינא בהא אבל סריך מיהת מנ"ל דלא בעי שהרי הוכחתי בסתמא דגמרא הכי אסתברא ליה מקמי דמשני התם במקום ריעות' דדופן סותמתה לאפוקי היכא דלא סריך כלל הוא ובנקב מפולש שהרי ברור הוא דמה יתן ומה יוסיף דופן שבצדה אם אין שליט ברוח לכלא את הרוח הא ודאי כל היכא דמפקא זיקא טרפה ובזה לא נתנו שיעור אלא נקב כל שהוא מטריף כל שכן דלא אמרינן שלא יעבור הרוח דרך המקום הצר ההוא וכמ"ש הרא"ש והטור בנו דסריך מיהת בעיא ועוד יש להוכיח שלא עלה על דעת הגאון ז"ל לומר דר' נחמן מכשר בנקב בלא שום סתימה ופסק כותיה משום דרבינא קדמון הוא כדכתב התוספת דהא רבא דבתרא הוא ואיהו אמר לעיל הני תרי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקותא ואי ס"ד אין נקב פוסל שם לא יהא אלא נקב הרי דופן סותמו וכתב רש"י לעיל דאומה ואונה דסריכי אהדדי במקום חבורן כשרה ורבא נקט אוני משום דעיקר מלתיה דאורי לן כשלא כסדרן טרפה אע"ג דאי הוו סריכי בדופן והויא כשרה כדאמרינן לקמן דהתם הוי טעמא דכיון שהם שוכבות תמיד אצל הדופן אינן מתפרקות ממנו אבל זו מזו מתפרקות. והתוספת כתבו על דברי רש"י שפירש שהסרכא מחמת נקב היא קשה לר"י דאמאי כסדרן כשרה לא יהא אלא קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום ולבסוף דחקו להעמיד דברי רש"י ז"ל לומר שהיכא שהיא סרוכה במקום שאינה עומדת להתפרק סותמה ומגינה יותר מהקרום והולך ומתחזק ועדיף טפי מקרום שעלה מחמת מכה הרי מבואר משם דקרום שעלה מחמת מכה בדופן צר טרפה וכל שכן בנקב בלא סתימה ולא היה אדם שנחלק בזה מעולם וסלקא לן שמעתתא דגאון ז"ל אליבא דהלכתא.

ע״ווצריך לעמוד על דברי המרדכי שהביא משם רבינו חננאל והגאונים ז"ל דהא דאמרינן במקום רביתה כשרה ובלבד שלא יהא שחין אבעבועות במקום שכבת האונות שאם יש שם טרפה ע"כ ותמהו עליו רבותי' הרב מוהר"ר יוסף קארו ז"ל שם בב"י והרב מהר"ר יוסף ן' לב ז"ל דמי עדיף שחין מנקב ממש הא אמרי' ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה ובאמת שהוא תימה וגדולה מזו יש פלא דלא קיימא מילתיה כלל דע"כ אהעלתה צמחים קאי גמרא דאמר בה רב נחמן דחוששין לה הואיל וחזינן בה ריעותא ודאי מחמת ריאה ולא מפליג גמרא אלא התם במקום רביתה אלמא במקום רביתה אפי' העלתה צמחים דאיכא ריעות' כשרה ומטעם זה נחלק ראב"ן עליהם והרי זו תשובה נצחת. ונ"ל דדוקא נקט במקום סרכת האונות דס"ל להני רבוותא כסברת הראב"ד ז"ל דבנקב ממש לא סגי בסריך אפי' לבשרא אלא שיהא מסובך יפה הילכך בשהעלתה צמחים במקום הסירכא איכא למיחש לנקב ואין הסירכא מגינה עליו וכי משני גמ' התם במקום רביתא דמשמע אפי' בהעלתה צמחים היינו כדמפרש רבינא והוא דסביך ולא בעי לשנויי הא דסביך הא דלא סביך משום דשלא במקום רביתה אפי' אי סביך לא מהני וראב"ן אביו של ראבי"ה דפליג עליה וקאמר דאפילו בהעלתה צמחים בעי גמרא להכשיר במקום רביתה ס"ל דאפי' בנקב ממש מהניא סרכא כמ"ד דלא אתא אלא למעוטי גרמא והרב מהר"ר יעקב ן' חביב ז"ל הסכים בחילוק זה כמ"ש הרב בב"י ז"ל וז"ל ויש חילוק גדול בין ניקבה ודופן סותמתה לנסרכה בלבד כי בניקבה שיראה הנקב בעין צריך שתה' הסרכ' אחוזה ומסתבכת בבשר וכו' אמנם בנסרכה לבד כפי דעתי כשרה כשהוא כנגד הבשר אפי' לדעת הרא"ש עכ"ל והרב מהר"ר יוסף ן' לב ז"ל העיד על העיר הזאת קושט' רבתי שנהגו להחמיר כדברי המרדכי בשם ר"ח והגאונים ז"ל שדבריהם דברי קבלה ואעפ"י שיש חולקים על סברת' אינן רשאין עתה לנהוג בה היתר דלא גרע מדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור מ"מ נ"ל דאי סביך בבשר או אפי' מיעוט בבשרא ורובא בגרמא אין למחות ביד המקילים הבו דלא להוסיף עלה. והא דאמרינן והוא דסביך בבשרא נחלקו המפרשים ז"ל בפירושה שרש"י ז"ל פירש דאתא לאפוקי דאי נסרכה בצלעות עצמן אין זו סירכא קיימת והתוס' פירשו והוא דסביך פירו' נאחז ומסובך היטב בבשר כמו צמר מסובך ולהכי נקט סביך ולא נקט סריך וכתב הרב מהרי"ק ז"ל שרש"י ז"ל מדייק תיבת בשרא לאפוקי גרמא והתוספות דייקו תיבת סביך לאפוקי סריך ואפשר לנו לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ותרוייהו דוקא דנקט סביך לאפוקי סריך ונקט בשרא לאפוקי גרמא וכן משמע מדברי הרא"ש שהביא דברי שניהם כמסכימים ולא כחולקים והיכא דסביך בבשרא ובגרמא יש אוסרים ויש מתירים וכתב הרמב"ם ז"ל אבא מארי מן האוסרים ואני מן המתירים ויש להראות פני' לדברי הרמב"ם ז"ל שהוא תופס בשיט' רש"י ז"ל ונ"ל דדייק מדלא קתני והוא דלא סביך בגרמא שהוא עיקר ההיתר דמאי דסביך אבשר' לא מהניא לן אי סביך נמי בגרמא אלא משמע דאי סביך בבשרא אע"ג דסביך נמי בגרמ' שפיר דמי והרא"ש ז"ל כתב רואה אני את דברי האוסרי' דכיון דבגרמ' לחוד לא חשיב סתימה ה"ה נמי בגרמא ובשרא נהי שהבשר סותם כנגדה לא מהני אותה סתימ' כיון שכננד העצם אינו סותם ויש לו פנים דלא דייק מדלא קאמר והוא דלא סביך בגרמ' לפי מה שכתבתי לעיל דרבינ' אתא לאממועינן דתרתי לטיבותא בעי' סביך ובבשרא ואי הוה אמר והוא דלא סביך ובגרמא לא הוה שמעי' דסרכה אפי' בבשרא לא מהני. ומיהו זו שהקשה מסברא דמאי מהני הואיל וכנגד העצם אינו סותם יש ליישב לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאע"ג כי סביך בגרמא לא מהני דלא קאי מ"מ בגרמא ובשרא אגב הא דסביך בבשרא קיימא נמי הא דסביך בגרמא ולא מפרק. ומקשו הכא קמאי ז"ל על הרא"ש ז"ל מדדיה לדידי' דאיהו אסר הכא אפי' אי סריך רוב' לבשרא ואילו בהנך תלת מילי דבעל העיטור דאזיל בהו בתר רובא הסכי' הרא"ש לדבריו וכמו שכתב הטור ז"ל משמו וכן עמא דבר למיזל בהו בתר רובא. ותירץ מה"רר דוד ן' יחייא ז"ל דבאונות חשש הרב ז"ל למיעוטה מפני ששם נקב בפועל באונו' ולא ידעי אי כנגד הבשר אי כנגד הצלעות אבל באלו הסירכות אין שם נקב בפועל ויש שם קולא דלא חיישי' למיעוטא וכיוצ' בזה הביא הרב מהר"ר יוסף ן' לב ז"ל בשם הרב מהר"ר יעקב ן' חבי' ז"ל בח"ג סי' פ"ז וכת' דקושיותיה קושיא ופירוקיה לאו פירוקא הוא ואולי לא ראה פסקי הרא"ש שהרי בסרוכות יחד האונ' והאומה כתב הרא"ש משם העיטור שאם רוב הסירכא מהאונה ומיעוט מן האומה תלינן שעיקר הנקב היה באונה וסרכה סריך באומה וכשרה הרי שאעפ"י שיש שם נקב בפועל אזיל בתר רובה וכן בריא' הסמוכ' לחזה ולדופן צדד הרא"ש להחמי' ולו' שאף אם יועיל הדופן לסתום הרוב הסרוך מ"מ כיון שלא נסתם המיעוט הסרוך לחזה טרפה אלא שמ"מ כתב שעשה מעשה והלך אחר הרוב והכשיר הרי שמקו' נקב ממש ביטל דעתו מפני דעת הרב בעל העיטו' להכשיר.

ע״זאיברא דמהיכא דסריכה למכה וחוץ למכה דאזלינן בתר רובא לא קשיא דכיון דסרכא מחמת חשש נקב חיישי' לה היכא דאיכא למתלי בריעות' דריא' תלינן דמשום מכה הוא דאסתריך ואשתרבובי אישתרבבה לה לחוץ אבל מכי סריכה האומה והאונה בהדי הדדי וכן בדופן ובחזה דודאי מחמת נקב הוא וכדכתב הרא"ש בהדיא הא ודאי קשיא. ומיהו איכא למימר דהיכא דסריכה אונה לדופן ולחזה דכיון דכל אותו המקום שכנגד האונה דהיינו רבותן היינו רבותיה וסתים שפיר כי נמי אשתרבבה לה סרכא לצד הרחב מ"ה לא גרע אדרבה אלים טפי ואפי' את"ל דההו' דנפיק לברא מפרק אפרוקי אכתי עדיין נשאר לו סתימ' ממה שלדופן ולפנים שכל אותו דופן שכנגד האונו' רביתיה הוי כדאמרי' התם והיכא מקום רביתא חתוכה דאוני וכדפרש"י ז"ל שם דכי אמר רב נחמן חוששי' היינו כנגד האומה הגדולה אלמא כל שנגד האונות רביתה הוי ומתדבק יפה שם ואם עוד מתפשט' הסרכ' חוץ לדופן אדרבה מחלמה טפי ולפי זה אין מקום לתמיה' הרא"ש ז"ל שכתב על בעל העטור שאף אם יועיל הדופן לסתום הרוב הסרוך לו מ"מ כל זמן שלא נסת' המיעוט הסרוך מחזה טרפה ע"כ שהרי אפי' יתפרק מה שסריך בחזה הרי נשאר בדופן שכנגדו לסתום. ומיהו קשה שהטור הבי' בסי' ט"ל משם העיטור בלשון הזה אם נקב באונה וסרכא עולה מן האונה לדופן שבצד האומה כשרה והשתא אי סרוכה כלה לחוץ כשרה מקצתה מבעיא. איברא דהרא"ש ז"ל חלוק על זה שכתב בהלכותיו אם גב האונה נסרכה בדופן חוץ למצר החזה אין הדופן סותמתה וטרפה ולדידיה משכחת לה דאזיל בה בתר רובא אבל לדברי בעל העיטור עצמו לא מתוקמה וצריך לומר דלבעל העיטור אין כל הדופן שכנגד האונות קרוי רביתא אלא גבול יש לו וכ"כ העיטור עצמו איכא דאמרי ב' צלעות בריאה הניתן לכהנים וא"ד מן החוט ולמטה דינו כחזה וכו' והא דנקט התם שסרכא עולה מן האונה לדופן שבצד האומה ה"ה דקי"ל מן החוט ולחוץ אלא רבותא אשמועינן שאעפ"י שנתפשט' בריחוק מקום כשרה ומעתה יש לדחות אותו ההכרח שהביא הרב מאר"י קארו ז"ל מלשון העיטור דכל שכנגד האונו' הוי רביתיהו והדרא קושיא לדוכתא גם בסרוכ' באומ' ובאונה היה אפשר לומר טעם להתיר שמאחר שסרכה א' הוא אין לנו לו ב' נקבים ניקבה אח' באונ' ואח' באומ' דא"כ לא מחזקינן נקב אלא מחמת ריעותא דסרכא וכל שאפשר לתלות במקום א' לא תלינן בשתי מקומות כדאמרי' בפ"ק דפסחים בב' שבילין א' טמא וא' טהור וכו' אלא שהרב בעל העיטור עצמו הוא מן הסוברים שהשלם שע"ג שכנגד האונ' כאונ' כנגד האומה כאומה והשתא משכחת לה שהסרכא בשלם שע"ג ואפשר שהנקב בשלם שכנגד האומ' הו' ולאו היינו רביתה ונ"ל לחלק בין סריך לגרמא להיכא דסביך למקום דלא הוי רביתה דכי סריך למקום דלא הוי רבית' כל שהוא מסובך יפה בבשר סתימא מעלייתא היא אלא דחיישינן שמא תתפרק לאחר זמן ובהא ודאי כיון דסריכה נמי במקום רביתה שוב אינה מתפרקת וזה וזה מתקיים אבל סתימה דגרמא לא סתימה היא כלל לפי שאין הסירכא נאחזת יפה בעצם הקשה וכמאן דלא מסבך דמי ובזה כתב הרא"ש נהי שהבשר סותם בגרמא לא מהני אותה סתימה כיון שכנגד העצם אינו סותם אבל חוץ לעצם יש להעמיד דברי בעל העטור דסתימה מעלייתא היא בבשרא ואי משום אפרוק' לא מפרק כיון דסריכא נמי במקום רביתה. ואחר שנשאנו ונתננו בדברי הגאוני' ז"ל במה שראוי להתלמד בדבריה' באנו לכתו' למה שהוזקקנו הלכה למעשה יען שראיתי כשגג' היוצאת מאת העם מאת זובחי הזבח מקצ' השוחטי' שבעי' אשר נגד פניהם נבונים אומרים אמור שנקב מפולש בלי שום סתימת סירכ' אינו פוסל במצר החזה ולא במקום החיתו' שבין אונה לחברת' ודבר זה שרש פורה ראש ולענה להאכיל כמה נבלות בישראל שלפי דבריהם צריכים הם להתיר כשסרוכה האונה לצד הרחב או לשומן הלב ולכל מקום אשר תפנה וגם לדבריהם תרי אוני דסריכי מגב לגב וכ"ש מחידוד לחידוד מותר דלא יהא אלא נקב ממש הרי דופן סותמתו וכן הוא להם בנקב שבין חיתוך לחיתוך בלא שום סירכא. ועוד כמה דיות נשתפכו וכמה קולמוסים נשתברו לכתו' החילוקים שנאמרו בהלכה זו ובמה שנחלקו הפוסקים ז"ל בכמה מחלוקות אי סביך בעינן או סריך גרידא ואי בבשרא דוקא או כי סבי' נמי בגרמא מהני וגם היכא דסריכא לבשרא ולגרמא ואי אזלי' בהו בתר רובא וגם היכא שיש נקב ממש מהני סריך אפי' לבשר' ואת"ל דמהני היכא דסרי' נמי לגרמא לא. אכן לדבריה' שקר עשה עט שקר סופרי' וכל הדיני' והחילוקים המפורשי' בכל פוסקי הל' בטלו ונתחדשה הלכה שאפי' נקב ממש כשר' ואחר אשר החרדתי עליה' במלין הרגתים באמרי פי באו אמרו לי שיש ביד' כמה ראיו' להתיר והנני מבאר פה אחד לאחד שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק.

ע״חראשונה הביאו ממה שהביא הרב בב"י מצאתי כתו' בשם הרא"בד ז"ל אי סירכ' תלויה ויצאה מן הבוע' אסור' ואפי' באונ' לא אמרי' דדופן מגי' עליה וכת' רבי' ז"ל שם ואיני יודע טעם לדבר דלא יהא אלא ניקב' הא אמרו ריא' שניקב' ודופן סותמת' כשר' עכ"ד וכמ' טפשאי אינש' שבאי' ללמו' ממה שרבי' מסתפק בדברי הראב"ד ז"ל והם לא ידעו דבריו ולא עמדו על דעת הרב ז"ל דודאי אין הרב סבור דנקב מפולש בלא שום סתימא סרכא שריא שלא יסתור דברי עצמו שכת' בפסק הלכה והוא שיהא סתום בסרכ' וכו' אלא דהכא מתמו' קמתמה ז"ל דאין כאן נק' ממש אלא חשש נק' מחמ' סרכ' תלוי' שבמקו' הרח' אנו מכשירי אות' שלא במקו' בועה השת' דאיכ' בוע' יש להכשיר כשם שהכשירו בסרוכ' למצר כך נכשיר סרכה תלויה בבועה שהרי יש לה סתימ' באות' סרכה שעל פי הנקב אעפ"י שאם היתה במקום הרחב היינו מטריפין אותה לפי שאינ' מגינה יפה מ"מ הכא מגינה ומגינ' ולא מיקרי קרום שעלה מחמת מכה שאינו קרום שהרי דופן מגין עליה ותו מה שנתקשה לו בדברי הרא"בד איברא שדברי הראב"ד ז"ל מיושבי' מעצמ' שכל שאינו סרוך או סביך ע"ג הדופן עצמו אעפ"י שהנק' סתום מאות' הסרכ' התלויה ע"ג הו"ל קרום שעלה מחמ' מכ' שאינו קרום וכמאן דפתוח דמי וכך הם פי' דבריו של הרא"בד ז"ל הביאם רבינו ז"ל להלן בסי' ט"ל וז"ל ולא אמרי' שהדופן מגין עליה שהרי אמ' ריא' שנקבה ודופן סותמת' ואמרי' והו' דסבי' בבשר' והא לא סבי' ולא סריך הילכך איכ' למיחש לה שהבוע' תמיד עליה בנקב עכ"ל הרי שהרא"בד ז"ל ביא' דבריו באופן דלא ק' עלייהו מידי ובההי' שעת' כי קאי רב"ה בסימ' ל"ז לא סיימוה קמי' עד כי אתא בסי' ט"ל וב"כ מעול' לא עלת' על דעתו של הרב ז"ל להק' על הרא"בד שיכשי' נק' מפול' בלי שום סתימ' שהרי הרא"בד בפ"ז החמי' בשיש נק' ממש דבעי' סביך דוק' ובבשר' דוק' והיאך יקש' עליו שיכשיר בנקב ובלא שום סתימה.

ע״טעוד הביאו ראיה לדבריה' מהלשו' שהבאתי לעיל שכת' המרדכי בשם רבי' חננאל ז"ל הא דאמרינן במקום רביתה כשרה ובלבד שלא יהא שחין אבעבועו' במקום סרכת האונו' שאם יש שם טרפ' וכת' שם רבי' ז"ל ק"ל בזה דהא דר"נ בריא' שנקב' מכשי' ואפש' שהוא מפרש דה"ק ריא' שנקב' בזמן עבר ודופן סותמת' עכשו בענין דלא מפק' זיק' כשר' דאותו אינו עשוי ליסת' אבל בנקוב' עכשיו לא הכשי' וכת' המרדכי דאביו של ראבי"ה ור"שבם חולקי' על דברי רבי' חננאל וכן דעת כל הפוסקי' להכשי' אפי' בנקב ממש כפשט מימר' דרב נחמן עכ"ל ומביאין ראי' הרי שהמרד' בשם ר"ת סוב' דנקוב' עכשיו לא הכשיר ונחלקו עליו וכן דעת כל הפוסקי' להכשיר ולו חכמו היו נותני' לב היאך אפש' לו' שכל הפוסק' דעת' להכשיר בנקב שהוא עכשיו מפולש כפשט מימרא דרב נחמן והלא סגנון א' עולה לכמה נביאי' להטרי' אי לאו ע"י סתימא ובסתימ' זו רבו המחלוקו' כמ"ש אלא שלא עמדו על דעתו של רבי' ז"ל כי מ"ש ודופן סותמתו עכשיו בענין דלא מפקא זיקא היינו כשאנו מפרקי' את הסירכ' מע"ג הנקב כי מייתי' סכינא דחריפא פומיה שאע"פ שאין בדיק' זו ודאית דהא איפליגו עלה בגמ' ומבו' פי' דשמא נקב היה אלא שניסתם מ"מ הואיל ונסת' בענין זה דאפי' נטלה הסרכא לא מפקה זיקא אותו קרום אינו עשוי ליסתם והו"ל סתימ' שרירא טובא מסרכא דכי מפרקינן לה מפקא זיקא דההיא לאו קרו' הוא ועל זה כת' שאביו של ראבי"ה ורשב"ם ז"ל חלקו וכן דעת כל הפוסקים להכשיר אפילו בנקב ממש והיינו בסריך כעין הנדון של ר"ח וכבר כתבתי לעיל דעתי בשיטתו של ר"ח שאינו פוסל במקום אלא דסריך לבד וה"ה במקום אבעבועות אבל אי סביך לבשרא ודאי מהני כדפי' לעיל. ועוד הביא' ראיה ממ"ש בסוף הסי' על מה שהסכים הר"אש לדברי בעל העיטור ז"ל למיזל בתר רוב' שהביא משם מה"רר דוד ן' יחיא ז"ל דבאונות חשש הרב למיעוטי מפני שאם נקב בפועל באונו' כו' וגם זו בענין רע שטועי' לו' שיש נק' עכשו בפועל בלא שום סתימ' קא' וזה אינו דאמילתא דהרא"ש סבוך בבשר' ובגרמ' קאי. עוד נסתייעו מדברי התוס' שהביאו בשם רב שר שלו' ז"ל כמ"ש לעיל אמרתי להם גם עתה כדבריכ' אם יהיה רב שר שלו' מלאך מליץ א' מני אלף באותו מלאך עצמו רבי' אשר אתנו שאמרו משמו דסריך מיהת בעי ואפי' תימה אמרה לית דחש להך סבר' ונשתקע הדבר ולא נאמר כ"ש שכבר כתבתי דעתי בהבנ' דברי התוס' ולאסוקי מילתיה אליבא דהלכתא ונפשי בחלה בי לטרוח במילי דכדי ודברי' הללו לא ניתנו ליכתב וכבר כתבנו דעת שהיא ראוי לישא וליתן והאל י"ת יאיר עיננו במאור תורתו ומלאה הארץ דעה יוסף מטראני.

פ׳כתב הטור בסי' מ"א בשם בה"ג אי אינקוב טרפשא דכבדא טרפ' ומקשי ע"ז דרש"בא משמע דלא ס"ל הא דב"הג ממה שכת' בתשובה סי' ר"א ריאה הסרוכ' לכבד דרך הטרפשא והשי' דטרפה מחמת סרכת הריא' ואם איתה ת"ל משו' נקיב' הטרפש ונר' דלא פליג אהא דב"הג שדברי' דברי קבל' אלא לפי שהשואל אמ' שסרכ' זו הסרוכה לכב' חומר' היא ואין להוסי' על הטרפיו' שמנו חכמי' לזה השיב שאין זו מדרך החומר' אלא מן הדין ואין כאן תוספת על הטרפיו' שמנו דמאחר שאמרו שהסרכה אוסרת בכל מקום דלא הוי רביתייהו אף זו בכלל וה"ה דבלא כן אסירא משום נקב' הטרפש אלא שזו חומרא היא שהחמיר בה"ג לא מחמת נקיבה עצמה אלא מחמת הכבד שסופו לינטל ואסרו תחלתו משום סופו והיה פתחון פה לשואל לשאול שיאמר שזו תוספת על הטרפיות שמנו חכמים ועפ"י דבריו השיבו שזה ככל סרוכה היא אי נמי משכחת לה שהסרכה נכנסה דרך הטרפש המפסיק בין אברי הנשימה לאברי המאכל דבההיא לא מטריף כדכת' הרב בב"י לפי שאין שם מקום הכבד שהוא דבוק לצד ימין כאותה ששנינו בפ"ה דתמיד אלא על ימין קורין גדולה שהכבד תלויה בה ואם נקב אותו הטרפ' שעליו מיטרף בהכי שיש לחוש מפני הכבד שתחתיו ודבר זה בידי מאת זובחי הזבח בטרפסא דכבדא וטרפשה המפסיק בין איברי המאכל הכל א' אלא שהשמות מוחלקין לפי מקומן שעל הכבד נקרא טרפשא דכבדא ובהכי מתוקמ' תשוב' הרש"בא ז"ל דאפשר לה ליסרך דרך טרפש המפסיק מן הצד ולא ינקב הטרפ' שעליו ודברי הגאוני' יתד הוא שלא תמוט.

פ״אומה שאמרתם הואיל ונסרכה הטרפשא בצלע אין אתם חוששים למה שנקבה לפי שאותה סרכא מחזיקה שלא תקרע עוד שיצא הכבד וינטל והבאת מלשון המרדכי בשם הגאוני' טרפשא דכבדא שניקבה נקב מפולש מצד הכבד טרפה אבל אם נסרכה בצלע לא היו מטריפין וכיוצא בזה כת' הגהות אש"רי ודבר זה טעות הוא בידכם והחלפתם הכונה בדבריהם כי טעם הגאונים לא מפני שהכבד נוקב ויוצא דרך הנקב דאי יצא מה בכך אם נחתך ממש כל שנשאר ממנו כזית במקו' מכה וכזית במקו' חייות' כשר ולמה ניחוש שינטל לגמרי אלא כך אמרו שכל שניקב הטרפש שעליו סימן לקותא וסופה של הכבד שתלקה ותנטל לגמרי כמו שאמרנו בכבד שהוריק' כנגד בני מעים שאסרו תחלתו משום סופו ומעתה מה יושיענו זה שהיא סרוכ' ודבוק' בצלע הא איכא רעותא קמן שאנו רואין אותה נקובה וביאור דברי המרדכי שכתב אבל אם נסרכא בצלע לא היו מטריפין מחמת הסרכ' לומר אין סירכה בלא נקב וכמאן דאינקיב דמי שלא אמרו אלא בנקב מפולש וכבר תמה המרדכי ואמ' דאי ס"ל דדינו כריא' למה לי מפולש אפי' נסרכה נמי ולפי דרכך אתה למד שכשהתירו לא התירו אלא בשאין שם נקב מפול' ומ"מ תמיהת המרדכי אינה תמיהא דלא חשיבא ריעות' אלא בנקב מפולש אבל סירכא לאו ריעותא היא לומ' שסופו של כבד לינטל וכ"ש הרא"ש לסברת האומרת דלא חשו לסירכ' משום נקב אלא בריאה אבל בשאר האיברי' אעפ"י שהנקב אוס' בהם אין סירכא אוסרת ואתם הפנו מדעת סברא זו ורחמנ' ליצלן מהאי דעתא אלא כל שנקב הטרפ' כנגד הכב' נקב מפולש טרפה הנלע"ד יוסף מטראני.

פ״בשאלתם ממני על מה שאמרו מקצת השוחטים שנוהגים להכשיר בסרוכה לצלע שנשבר וחזר ונקשר דחשיב מכה אעפ"י שהשבר במקום א' והסירכא להלאה ממנו שכל אותו הצלע בחזק' ריעותא היא ונותני' טעם שכששוברי' קנה א' מתפשטת שבירתו באורך הקנה וגם אומרי' שניכר הדבר מחמת המוח שבפני' שהוא מבולבל מחמ' השבר וכל מקו' שמתפשט אותו השנוי מבפני' ניכר שהית' שם ריעותא והנני מפרש השמוע' ומה שנאמר עליה בדרך קצרה. גרסינן התם ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה. העלתה צמחי' חוששין לה מר יהודה משמיה דאבימי אמ' אחד זה וא' זה חוששי' לה היכי עבדי' אמר רבא רבי בר שבא אסבר' לי מייתינן סכינא דחליש פומיה וכו' ויש בזה ה' דברי' שהם שיטו' חלוקו' למפרשי' ז"ל הא' דחוששין לה ומייתינן סכינ' וכולי ואי איכא מכה בדופן תלינן במכה י"א דוקא כשלא העלת' ריא' צמחי' דליכא ריעותא נמי בריאה אבל אי איכא ריעות' בריא' אע"ג דאיכא מכה בדופן תלינן בריא' לפי שהסרכי' מצייו' בה וזו היא שיטת רש"י והתוס' וכן הכרעת הרא"ש ז"ל ואיכ' מרבוות' דאמרי דהא דאמרי' דתלי' במכ' שבדופן אפי' העלת' ריא' צמחי קאמ' דכי אמרי היכי עבדי' אבל מאי דאיתמ' חוששין לה קאי אפי' בהעלת' צמח' ובשט' זו קאי הרמב"ם ז"ל והשני שיש שאמרו הא דאמרי' דכי איכא מכה בדופן תלינן במכה היינו להצריכ' בדיקה ואפי' אין ריעותא בריאה והיינו דקאמ' מייתינן סכינא דחליש פומי' דאילו כשאין מכה בדופן אפי' ליכ' ריעות' בריא' אסור' ולא מהניא בדיק' זו היא דעת הרי"ף ז"ל כמ"ש הרא"ש והטור וכך הם דברי התוס' ז"ל אבל איכא מרבוות' שאמרו דאין בדיק' אלא כשאין שם מכה אבל אי איכא מכ' בדופן תלינן בדופן ולא צרי' בדיק' כלל ולא עוד אלא אפי' הפרידוה ונמצאת בה נקב אומרים אחר שחיט' היא וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז והרא"ש ז"ל בשיט' ראשונ' דעתו דצריכא בדיקה. והרש"בא כת' שכן נוהגי' ברוב המקומות וכן ראוי להורות וגם הר"ן כתב שראוי לחוש לדברי האומ' שצרי' בדיק'. והשלישי' יש מהגדולים שאמרו דוק' ריאה הסמוכ' היא דשרי' ע"י מכה לדופן לא בסרוכ' דסמוכ' רגלים לדבר שמחמ' מכה שהיתה בדופן קלטה הריא' אצל' דאילו מחמת הריא' היתה הי"ל להיות נסרכ' לדופן ולא נסמכ'. וכן נר' דברי הרמב"ם שיש חילוק בין סרוכ' לסמוכ' לפי שבסרוכ' כתב אם נמצ' חוט יוצ' מן האום של ריאה לכל מקו' שימשך וכו' ובדבוק' כת' האום של ריא' שנמצא' סמוכ' לדופן חוששי' לה והר"שבא ז"ל אעפ"י שהוא סבור כדברי המפרשי' דסמוכ' ה"ה סרוכה כת' אין אנו נוהגי' להתיר אלא הדבוקה. והרא"ש ז"ל כך היא דעתו דדוק' סמוכ' נמצ' שהו' הולך לחומר' בשלשתן. והרביעית בסרוכ' במכ' וחוצה לה בעל העטור אזיל בה בתר רוב' והר"ן ז"ל הביא משם רבי' האי דבשיצת' קצת חוץ למכה טרפ'. והרשב"א כת' כן בשם גדולי המורי' וכן רבי' ירוחם ז"ל הביא בשם הרמב"ן ז"ל ה"ה היכא דנשב' הצלע ונקשר יפה ונחלם מצאתי בס' תשובו' להרש"בא כ"י סי' נ' כשנשאל ולא רצה להורו' להקל דאפש' שאחר שנחלמה הצל' ונרפ' השבר יצתה סירכ' זו מן האומ' שלא אמרו לתצו' במכ' אלא היכ' דאיכ' מכה דמוכח מדקאמר בדאיכ' מכה ולא אמר כדהוה מכה בדופן והשיב שנית כבר ראית' שלא רציתי להקל בזה ועדיין אני במקומי עומ' שלא להקל ועוד אני מוסיף טעם בזה כו' ע"כ אלא שהרא"ש ז"ל ראינו שהקל והביאו מהר"יק ז"ל בפסקיו וכמדומ' לי שלא ראה דברי הרש"בא ז"ל והרי זה מחלוקת חמישי.

פ״גויש לעמוד על דברי הרמ"בם ז"ל שכתב האום של ריא' וכולי הרי שאף בהעלה צמחי' ואיכא רעותא וראיתי שתמה הרב מהר"יק ז"ל על הטור במ"ש בשם הרמב"ם אי איכא מכה בדופן אפי' יש רעותא בריאה כגון שהעלתה צמחי' כשירה דמשמ' דוקא שהעלת' צמחי' הא אם יש בה רעותא יותר מהעלתה צמח' טרפ' והא ליתא דאפי' בשיש בה נקב ממש מכשיר שהרי כ' אם נמצאת נקובה ונמצאת במקום הנקב תולין במכה ע"כ. ול"נ דודאי העלתה צמחי' רבותא טפי מנמצאת נקובה דבהא איכא למתלי בסכינא ואימור לאחר שחיטה ניקבה אבל העלתה צמחים איצטריכא ליה דאיכא רעותא בריאה ואעפ"כ מכשיר ומ"ש ואם אין מכה בדופן בידוע שנקב זה בריאה היה קודם השחיטה וטרפה משמע מדבריו שאם אין שם נקב אפי' אין מכה כשרה ולא אסר אצא כשיש נקב שהנקב מוכיח והויא ריעותא ודלא כהרי"ף ז"ל שכ' ואם ליכא מכה טרפה ואע"ג דלא מפקא זיקא ולכך כ' ונזהרין בה שלא תנקב אע"ג דביש מכה אפי' נקובה כשרה אלא לפי שהכשרה שלא במקום מכה תלוי במה שלא ימצא נקב והר' כמהר"ר ן' יחייא ז"ל כתב על דבריו דהיכא דאין נקב בפועל ואין מכה מהו לדעת הרב שלא הזכירו הענין בפי"א שכתב ריאה שהעלתה צמחים או שנמצאו סרכות כמו חוטים תלויי' ממנה ולדופן וכו' שנופחים אותה וכו' ע"כ ורוצה הרב ז"ל לומר דמה שסתם הרמב"ם ז"ל בפ"ז פי' בפי"א וק' שמדבריו כאן מוכח דהיכא דליכא נקב אפי' אין מכה מכשרי' לה לגמרי ולמה לא הצריך בדיקה בפושרין כדר' נחמי' כמו שהביא בפי"א דהא עלה מייתי לה בגמ' להא דרב נחמי'. ועו' שאף בבדיקה זו כתב הרב שם שלא ראינו מי שהור' להקל בנפיחה א"כ ראוי הוה לו לכתוב כאן דאם אין מכה טרפה לגמרי אע"ג דלא מפקא זיקא.

פ״דונ"ל שדבריו כאן חלוקים הם מדבריו שבפ' י"א שהרי כאן ברור מלל בידוע שנקב זה קודם שחיטה היה הא אם לא היה שם נקב כשר לגמרי בלא שום בדיק' בפושר' כלל והיינו משו' דסמוכ' חלוק' מסרוכ' דסמוכה לא הויא סימן נקב כמו הסירכא אלא הויא רעותא לענין דמצרכי' לה בדיקה אי משכחת בה נקב אמרי' קוד' שחיט' נקבו ולא קימ"ל כרב נחמי' דבדי' לה בפשורי ולכך הרי"ף ז"ל השמיט' מהלכ' אבל בסירכא שבריא' שהיא הורא' שנקב בזו כ' בפ' י"א שבדין היה לעשו' בדיק' יפה כההי' דרב נחמי' ולהכשיר' מאחר שלא נמצא נקובה דאימור קרום העליון ניקב ולא התחתון ומ"מ לא סמכו להורות כן הלכה למעשה הואיל וסרכא גמור' היא שמא נקב היה ונסתם וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום.

פ״הומה שנתקש' הרב מהרי"ק ז"ל במ"ש בפי"א ריאה שהעלת' צמחי' או שנמצאו סרכו' כו' דבצמחים גרידי כשרה היא כדאיפשיט' בגמ' והרב עצמו הביאה בפ"ז ורצה הרב ז"ל לפר' דצמחי' תלוי' בדופן קאמ' אנ"ל דהיינו חוטי' דקא' ועוד צמחי' אינן דבוקי' לדופן שהרי שאלו בגמ' העלת' צמחי' מהו ואיפשיטא להכשר אלא נרא' שמה שמנה הרב צמחי' בכלל דברי' הצריכים בדיקה דהוא ריעות' היינו לפי שצריך לבדוק בהם אם יש בהם מים סרוחים או אם הם מלאים רוח או מים זכים. ולמדנו מדברי הרב שאע"פ שהוא מיקל בשני דברים דתלינן במכה אף היכא דאיכא רעותא בריאה כגון שהעלתה צמחים וגם דאין בדיקה אלא לקולא להתיר אף בשאין מכה כשאין שם נקב זהו דוקא בסמוכ' לבד אבל בסרוכ' לא יתיר שלא במקום מכה. וגם לא היכא דאיכא רעותא בריאה אפי' במקו' מכה בלא בדיק' וגם למדנו מדבריו שלא התירו במכה אלא כנגדה אבל שלא כנגד המכה לא אמ' שכן כת' ונמצא בדופן מכה במקום הנקב תולין במכה. והטעם דע"כ לא תלינן להקל ולומ' אחר שחיטה ניקבה ע"י הסכין אלא כשהיה הנקב כנגד המכה שאין אותו הדבק ריעותא דמחמת מכה היא ורגלים לדבר אבל כשהנק' שלא כנגד המכ' כיון דאיכא נקב ריעות' הוא וכ"ת אימור לאחר שחיט' הוא הא איכא רעותא דדבוקה ואין שם מכה שנתלה הדבוק בה.

פ״וולענין הלכה נראה דבסרוכה ועלתה צמחים אין להתירה בלא בדיקה כלל חדא דאיכא תלתא ס' להחמיר חדא שמא לא התירו אלא בסמוכה ואת"ל אף בסרוכה דוקא כשלא העלתה צמחים ואת"ל אף כשהעלת' צמחים שמא לא התירו אלא ע"י בדיקה דלא משכחת תנא דמיקל בתרי קולי שהרמב"ם אע"פ שהיתר גם בהעלתה צמחים היינו בסמוכה אבל בסרוכ' לא וכן אותם המפרשים שהביא הרא"ש ז"ל דס"ל דבלא בדיקה שריא גם בהעלתה ריאה צמחים דוקא בסמוכ' קאמר דיש סברא שלא נקבה שאם נקבה היתה נסרכ' כדכת' הרא"ש אלא מחמת לחות מכת הדופן א"נ מחמת לחות צמחים הריאה נדבקה עם הדופן אבל בסרוכה דהויא סי' נקב אין להתי' כלל דמאי חזי' דאזל' בתר ריעות' דדופן אדרב' זיל בתר ריעות' דריא' דאוקי ריעותא להדי ריעותא ואוקי סרכא אחזקת' הילכך אין להתיר אלא בא' משני דרכי' או בדלא סרוכה אלא סמוכה לבד או דבדקי' לה ולא מפקא זיקא דאמאן ניקום ונסמו' להתירא בלא בדיקה הרי הרי"ף וגדולי האחרונים הרא"ש והרשב"א והר"ן הצריכו בדיקה ואם נסמוך על הרמב"ם שמתיר אפי' מפקא זיקא הבו דלא לוסיף עלה שהוא לא אמר אלא בסמוכ' ולא בסרוכה כ"ש כשבאנו לספק אחר שהסרכ' יוצאת חוץ למכה שרבינו האיי והרמב"ן ז"ל אוסרים. וכיון דבכה"ג כל הפוסקים המפורסמים הללו מורו בה לאיסורא לא אזלינן בתר קולי דמר וקולי דמר דא"כ סלקא היתרא דלא כחד וקי"ל דשני' משני טעמים מצטרפים וכמ"ש מהרי"ק ז"ל בשרש צ"א דף ק"א שאע"פ שהטעמים מחולפים מצטרפים לרוב והביא מההיא דפרק ב' דחולין מאחר שרבי אומר הוכשר ור' חייא אומר תולין באו ונסמוך על ר' שמעון שאמר שחיטה מכשרת וכו' מכאן משמע שנעשו רבי שמעון ור' חייא רבים כנגד רבי ואין דבריו של אחד במקום שנים. ואע"פ שכתבתי במקום אחר מה שיש לדחות בראיה זו מ"מ פשיטא דהכי משמע כדברי מהר"י קולון ז"ל והרב מהר"ר אליהו ז"ל כתב בתשובותיו כי מהר"ר איסרלן ז"ל מחמיר לפי שחלוק בדבר זה על מהרי"ק בדין בכור שלא רצה לצרף טעם חולבת לטעם מכירת עכו"ם משום דלא שייכי אהדדי. ונ"ל להוכיח דמצטרפין מדאמרי' בפרק א' דיני ממונות מ"ט כותבים דברי המחייבים ודברי המזכים כדי שלא יאמרו טעם א' משני מקראות דאין מונין להם אלא א'. מנה"מ דכתיב אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי מקרא א' יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא משני מקראות משמע דוקא משני מקראות דע"כ חד מנייהו שקורי משקר דחד מהנך קראי ע"כ לאו להכי אתא הא אמרו שנים משני טעמים כיון דאפשר דתרווייהו איתנהו שהרי מקרא א' יוצא לכמה טעמים מונה להם שנים ואין להקשות מאותה הנדה שאמרה עד שאתה משוה אותנו לך והשוה את בניך דמשמע הואיל ואינן שוים בדעת א' לא מקרו רבים דהתם כל א' עובד ליראה א' בפני עצמה וע"כ אי האי לאו האי לכך לא חשיבי רובא ונראה שאף מהר"ר איסרלן מצרפן בתשובה ק"ל אלא שלא רצה להתיר באתרא דלאו דידיה אם לא שימלך בת"ח אשר שם כי היכי דנמטייה שיבא מכשורא. הילכך היכא דאיכא רעותא בריאה או שיש בהן צמחים אין להתיר כלל. וראיתי לסדר טריפות של שאלוניקי וחתומים בה הרב מהר"ר אברהם סאראלוו והרב מהר"ר שמואל די מדינה ז"ל כתוב שם סרכא היוצאת מהאומה או מהאונ' ונסרכת אל הצלעות אל מקום הרחב או לטרפש וכו' אם יש מכה בריאה או צמחים במקום שהסרכא יוצאה משם טרפה אפילו תעלה בנפיח' ואפילו תהיה מכה במקום האח' ה"נ ע"כ הרי במקום שנהגו נפיחה לא התירו ברעותא בדופן ובריאה אפילו ע"י נפיחה ומיהו בשיש מכה באותם המקומות ולא בריאה כת' דאפילו נפיחה לא צריך. ואני בעניי היה ק' בעיני להתיר סרוכ' בלא בדיקה אע"ג דליכא רעותא בריאה דאמאן ניקום ונסמוך הרי הרי"ף וגדולי האחרונים הרשב"א והרא"ש והר"ן מצריכים בדיקה ואם נסמוך על הרמב"ם שמתיר אף על גב דבדקינן ומפקא זיקא שנאמר מכח עקירתה בסכין ניקב' הבו דלא לוסיף עלה שהוא ז"ל אינו מתיר אלא בסמוכה לבד וכן הבין הרשב"א ז"ל בדבריו שהוא מחלק בין סמוכה לסרוכה כ"ש בהתחדש לנו ספק אחר כשהסרכא יוצאה חוץ למכה אפילו מעוט שרבינו האיי אסרה והרמב"ן והרשב"א ז"ל מסכימים עמו ובאנו לסמוך על קולתו של בעל העיטור שלא נראת בעיני גדולי האחרונים שיש לנו לחוש דלא למנקט קולי דמר וקולי דמר ולא עוד אלא שהמתחכמים מהבודקים הוסיפו על בעל העיטור שאם המכה היה באמצע מהסרכ' אע"פ שהיא מתפשטה חוצה לה מכל הצדדין ומה שבצדדים יש רוב כשרה מפני שידיה מוכיחות שמקום הסרכא היא המכה דברי' אלו לשטת ב"ה הגם כי לא מופלגים מן הסברא ולא רחוקים הם מאחר שאין במה שחוץ למכה רוב במקום אחד הואיל ואפשר לסירכא תתפשט מקצת חוץ למכה כשם שנתפשטה מצד זה כך נתפשטה מכל צד זיל להכא ליכא מכה וזיל להכא ליכא רובא ומ"מ הייתי חוכך בדבר שהוא סברא בלי ראיה ודברי ב"ה חידוש והבו דלא לוסיף עלה. ושוב מצאתי בתשוב' לרב אבא מארי ז"ל (שהכיר) שהתיר בכיוצ' בזה כשהסרכ' יוצא' מב' צדדי' ובכל צד הוי מיעו' וכבר הור' זקן ז"ל.

פ״זומעתה באנו לדברי שוחטים הללו שאומרים שיש להכשיר כשהסרכא ע"ג הצלע והצלע יש בו שבר אף על פי שהסרכא יוצאה רובה חוץ לשבר ואפילו כלה חוץ לשבר שאומר כשנשבר הצלע כלו נשבר וחזר ונקשר יפה ואינו ניכר הס כי לא להזכיר ומילתא כדיב' ושחית' היא אשר בדו מלבם לא שערו' אנשי לבב ולא עלתה על לב אנוש לא דיין כי בספיקות הללו רובם ככלם בעצם ישאלו ובמקלם רק כי עוד יוסיפו סרה אשר לא כתוב בספר ואין זכרון לראשונים וגם לאחרונים וחדוש הוא שחדש לנו הרא"ש בנשבר הצלע ונקשר קרינן ביה שפיר מכה שתולין כשהיתה המכה לחה ירדה הלחה מהמכה וזה הוא לפי שאנו רואים לעין שיוצא מהמכה שנשבר הצלע ונקשר גם הריב"ש ז"ל כתב כל שנרא' להדיא שהיתה בו מכה אף על פי שנחלמה תולין בתחלה אלמא נראה להדיא בעין שהסרכא היא רעותא ואין מוציא מידה אלא רעותא אחרת כיוצא בה ואיך נבדה מעצמנו לומר השבר היה מגיע בכל מקום הסרכא אלא שחיתה דאין ספק מוציא מידי ודאי דכל זמן דלא אשכחן רעותא במקום הסרכא חיישינן לרעותא דריאה הנראית לעין כ"ש היכא דאנו רואים שבמקום השבר אין שם סירכא היאך נתלה בסירכא במקום הבריא שהגיע המכה עד לשם ונפרק מן העקר ונשארה על התוספ' ולשון הרא"ש ז"ל בתשוב' מוכח דברובא שיוצא מן השבר ע"ג הצלע עצמו שכן כתב שהיה ע"ג השבר ויוצאת חוץ לשבר דמשמע חוץ לשבר בצלע עצמו ואם הרוב כלפי בה טרפה ולא הכשיר אלא במקצת מטעם דאין אומרי' בסרכא אח' חציה באה מן המכה וחציה מן הריא' אבל אם היתה רוב' לחוץ יש לנו לו' כולה מן הריא' ונתפשטה ע"ג המכה ויש מי שהבין בדברי הרא"ש בתשוב' שהתיר כשיצאה חוץ לשבר אפי' רובא יוצא לחוץ והוא טעות מבוא' ואפי' ברוב היה ק' בעיני הרא"ש להתי' כמו שמוכח בדבריו בהלכות שכתב על ב"ה מ"מ כתב שעשה מעשה והכשיר. וזה שנים שהיה השוחט ה"ר יצחק נאפרוט דן לפני מסברא לומר דבכה"ג היה אפש' להתיר ומביא ראיה מקנה שנשבר' כי מתפשט' שבירתו באורך הקנה והייתי קורא עליו בטחת לך על משענ' הקנ' הרצו' כי מי הגיד לך שטבע העצם הקשה כטבע הקנה הרך. ועוד הקנה רך וחלול בתוכו והצלע קשה ואינו חלול. ועוד הקנה לארכו נסדק לרחבו אינו נסדק אא"כ ישבר אבל העצם בין לארכו בין לרחבו אינו נסדק אא"כ נשבר. ועוד אם ת"ל שעשוי ליסדק וכי כלו עשוי לישבר שלא יהיה בו מקום שלם עד שתחזיק את כל הצלע בחזקת שבור. ועוד הרי אנו רואים לעין שאין תחת הסרכ' לא שבר ולא שום רושם שבר ושבר שנקשר ונחלם רישומו ניכר דנהי שבבשר אפשר שהית' בו מכה וחיתה לגמרי שלא תהא ניכרת אבל בעצם שנשבר אי אפשר שלא יהא רישומו ניכר. ואם העצם היינו יכולים לומר מעצמנו נשבר ונחלם לגמרי כ"ש שהיינו אומרים כן במכה שבבשר ואפילו הסירכא חוץ למכה שמא כל מקום הסירכא היתה מכה וחיתה ונתמעטה ונשארה הסירכה בחוץ דהא שכיחא טפי שעשויה להתרפאות ולא תהא ניכרת אלא הא מילתא ליתא ולא די לנו במשכוני נפשותינו להשיב על פי מדותיו בכל הזוית הללו אלא שיש שנתחכמו להוסיף הבל על הבליו מדאמרי' בפ' כיצד צולין למה לי דקולף עד שמגיע לפרק וחתך ונקלוף ביה פורתא ונתברי' ומשני אדם עשוי פקע פי' שמא יפקע וישבר תחת הבשר ומה זו ראיה ודאי כשמכין על דבר קשה אפשר שישבר שלא במקום המכה וזהו הנקרא פקע והשבר בכל מקום שהוא ניכר מקומו אע"ג שחזר ונקשר אבל לא אמרו שדרכו ליסדק לארכו ולא יהא ניכר סוף דבר מעולם לא נעש' מעשה כזה והשוחט ההוא עצמו היה אומר בפני ובפני החברים יצ"ו לא למעשה ח"ו אני אומר אלא מלתא דסברא ולאו דגמיר לה מרביה ולא ששמע מגדולים שאם היה כן בהיותי מכהו בלשון והורגו באמרי פי היה אומר לי שכך קבל ע"ד מ"ש אם רצית ליחנק התלה באילן גדול וכן העיד חתנו החכם ה"ר יהודה לירמא שמעולם לא הוציא מפיו שהי' מכשיר למעשה ומעולם לא נעשה מעשה אם לא עכשיו שנתפשו ב' שוחטים אלו כגנב במחתרת לא מצאו מענה כי אם דמיון הקנה אשר עלה בפיהם כמשל בפי כסילים וגרם העון שהלכו לפני מקצת חכמים והאמינו לשמועתם שכן היה המנהג בקושטאנדינה וכבר העידו כמה זקנים ואנשים חכמים וידועי' שמעולם לא נשמע כדבר הזה בקושטנדינה בזמן הרבנים הראשונים ז"ל ולא בזמן השוחטים והבודקים אשר היו בימים ההם כאשר כתוב עדותן על ספר והנה זו רעה חולה כי מכח הסברא הנפסדת הזו באים להתיר אף כשאין במקום הסרכא שום רושם מכה אלא כל שיש רושם באותו הצלע והסרכא מתפשטת בכולה מחזיקים כל הצלע בחזקת שבורה וכיש מכה תחת הסרכא דמי ולא זו בלבד אלא אפי' מתפשטת חוץ לסלע או ע"ג צלע אחר משערים ברוב כנגד כל הסרכא שבצלע ולא זו בלבד אלא אפי' מתפשטת בצד השני כיוצא בו הואיל ואין רוב בכל צד כנגד הסרכא שבאמצע מכשירים עם ההיתר האחר שיש בידם שכשהמכה באמצע הסרכא ומתפשטת לצדדין ואין בכל צד מהם רוב אין הסביבות מצטרפין באופן שפעמים שמקום המכה אחד מששים בסרכא וצריכין להכשיר עפ"י דרכם ואלו דברים אין להם שיעור. גם במה שאומר' מכה היא זו נחלה מכתם כי די לנו מה שחדשו סופרים בנשבר הצלע ונקשר קרינן ביה שפיר מכה אעפ"י שחיתה המכה כבר האמנם צריכין אנו שנראה הקשר לעין שיהא אות ומופת שנשבר שכן כתב הריב"ש כל שנראה להדיא שהיה בו מכה אלא שנחלמה ותשובת הרא"ש כך לשונה רואה אני את דברי הכת הא' דאין צריך מכה טריה דגמרא קאמר אי איכא ריעותא בדופן תלינן ואין ריעותא גדולה מזו כיון שיש שבר בצלע ובמקום השבר יש קשר גדול והסרכא שם וכו' משמע דאין נקרא ריעותא אלא הקשר אשר הוא נראה לעינינו שהוא מוכיח על השבר שהיה בתחלה.

פ״חוהנה שלח אלי הר' יצחק נאמרוט השוחט אגרת מירושלים כמתנצל על שהייתי מאשימו כי הוא היה סבה לקלקול זה ואמר כי השוחטים שלפניו היו נוהגים להתיר אעפ"י שהיתה הסירכא יוצאה חוץ לעצם וחוץ לבשר הרבה והוא עש' פשרה שיהיו דברי בעל העיטור קיימים שכל מכה שתמצא בצלע יקרא כל הצלע מכה שכן מצא מחכמי הנתוח וראה בספריה' שכל מכה שימצא באיזה עצם כל העצם ההוא עלול וכו' ועל דבר זה ידוו כל הדווים לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם שבאים להתיר איסורי תורה במילי ממולייתא ודמיונים מונים ושעפים הרפים האם אין אלהים בישראל לדרוש תורה מפי סופרים ומפי ספרים כי ילכו אחרי הזיות קסם ואליל לבם שכן כתב ואני לא קבלתי לא מפי סופרים ולא מפי ספרים כי אם בסברא ומפי אומנים. ועוד שלח לי לשון א' בעדות ה"ר יואל הלוי ואמר כי הנה כתוב במנהג ק"ק פאס וז"ל כתב בעל העטור שאם האומה והאונה נסרכו וכו' עד בכלהו אזלינן בתר רובא ולזה הסכים הרא"ש. ומנהגינו בזה דבכלהו אזלינן בתר רובא חוץ ממכה בדופן שבכל ענין שתמצא האומ' סרוכ' לדופן ויש מכה במקום הסרכא כשרה בין שהיה הרוב במכה או חוצ' לה בכל ענין כשר' והטעם לפי שלא היה מכ' אלא בשבירת עצם וא"א שישב' העצ' ולא יכאיבו כל סביביו וכשהמכה קולטת הריאה אליה ונסרכת תסתבך ג"כ אל כל סביבותיה הנכאבים ואמרי' שכל הסרכא היא מחמת המכה וכשרה ע"כ ואעפ"י שמצד אחד היקל זה יותר מן השוחט הראשון שאפי' רובה חוץ למכה ולעצם אפי' שלא באותו הצלע מ"מ משמעות דבריו כשעקר הסרכא היא במקו' השבר אלא שהוא אומר שהלחה נתפשט' ויצאה רובה לחוץ והרי זה שלא כדברי ב"ה שהיקל בזה יותר מכל הפוסקים ויש לתמוה בעדותו על מנהג פאס הפלא ופל' כי ידעתי ששם בפאס עושים נפיחה כמו בשאלוניקי וכמו שהיו נהוגים המה ואבותיהם במלכות קאשטיליא ומי דחקם בכך מאחר שסמיה בידיהו שעושי' נפיחה להקל למה היו מתירים לעצמם מה שאסרו כל הפוסקים ברובה חוץ למכה בלא נפיחה וכי עשאוה כספק ערלה בח"ל דאמרו ספק לי ואנא איכול זו ספק תורה היא ואדרבה יש בה כמה ספקי להחמיר ובסדר הבדיקות לרבני שאלוניקי כת' במכה וחוץ למכה נדון אחר הרוב דמינכר ואם הטבח בשיקול צריכה נפיחה וכ"ש ברובא דמינכר לחוץ ומה גם במקום שאין עושים נפיחה כלל והרי אמרו אפי' במקום דאיכא חזקת היתרא אין סומכין על החזקות היכא דאפשר להתברר כדמוכח בפ"ק דחולין דלא סמכינן אחזקה דרוב מצויין אצל שחיטה וכו' אלא היכא דליתיה קמן דנשייליה אבל אם היה קמן לא וכן בכמה דוכתי' כ"ש כאן דרובא מוכח' לאיסור אי עבדי בדיקה להתיר לאו כ"ש דלעביד בדיק' להחמיר הנלע"ד כתבתי יוסף בכמהר"ר משה מטראני ז"להה.

פ״טוששאלתם שנהגו להכשיר באונא שנסרכ' לעצם לבדו ואמרו לכם שכן המנהג בשאלוניקי כי יפלא בעיניכם גם בעיני יפלא להתיר סרוכה בעצם לבדו בלא בדיקה שהיא קולא רבה כי לא נעלם מעיניכם שהראשונים נחלקו יש שאמרו והוא דסביך בבשר' דוקא סביך שנסבכה ונאחזה הריאה בבשר שבין הצלעות דהויא סתימה שרירא דלא מפרקא אבל בצלעות עצמן אין זו סרכא קיימא אלו דברי רש"י ז"ל והתוס' כתבו דוקא והוא דסביך פי' נאחז ומסובך היטב כמו צמר מסובך ולהכי נקט סביך ולא נקט סריך ולדידהו אפי' מדובק' בעצם כשר כל שהיא מסובכת היטב כקוצים קצרים וחזקים ונ"ל לדבריה' דהא דאמרו בבשרא לאו לאפוקי גרמא אלא הגוף קרוי בשר לגבי הריאה שהיא מכלל בני מעים דלאו בשר מקרי כדאמרי' הנודר מן הירק הנודר מן הבשר מותר בראש וברגלים ובקנ' ובכבד וכן היה רשב"ג אומר קרבים לאו בשר הוא ואוכליהון לאו בר אניש אלא הא דאמר והוא דסביך בבשרא לאפוקי סריך לבד וכתבו האחרונים שכפרש"י פי' רבי' האיי ז"ל וכן תפסו עיקר גדולי האחרונים ז"ל ומדברי הרמב"ם בפי' משמע דס"ל דתרוייהו דוקא סביך לאפוקי סריך בשרא לאפוקי גרמא דכתב בד"א שסתם מקום הנקב מקום בשר אבל אם נסמך הנקב לעצם אינו מגין משמע דבעינן שתהא הסתימ' בבשר שתהא סבוכה ומדובקת בה היטב אבל סירכא לבד לא סתים דהו"ל כקרו' שעלה מחמת מכה והראב"ד ז"ל כתב על דברי הרמב"ם ז"ל שהנה הוא סובר דוקא סביך אבל סריך לא ודוקא בבשרא אבל בגרמא לחודיה לא ויש מן הגאונים שאמרו בין סריך בין לא סריך בין בבשרא בין בגרמא ואני אומר כשנקבה ודאי בעינן סריך דוקא ובבשרא דוקא שאין סרכא סותמת ואין עצם סותם אבל כל סרכא מאונא לדופן כשירה שמפני דוחק רביצתה עליו נעשו הסרכות ולא משום נקב עכ"ל והלשון שכתוב בין סריך בין לא סריך בין בבשרא בין בגרמא א"א להולמו דאע"ג דלא סריך בשל בשר למה למימר בין בבשרא בין בגרמא אלא מוכיח מתוכו שט"ס יש שם בכ"מ שכתוב סריך וצ"ל בין סביך בין לא סביך כלומ' אינו מסובך אבל מ"מ סריך ואהא קאמר בין בבשרא בין בגרמא וכן מה שכתוב משם הרמב"ם הנה הוא סובר דוקא סריך צ"ל דוקא סבוך וכן מ"ש כשנקבה ודאי בעינן סביך דוקא כך צ"ל וכמו שסיים שאין סרכא סותמת ואין עצם סותם. והנה הרב בעל העיטור כתב ואיכא מ"ד דלא אתא למעוטי אלא נקב מפולש אבל סירכא בין בבשרא בין בגרמא כשרה עכ"ל ונראה שזו היא סברת הראב"ד דמאן שמעת ליה דאמר כשאין נקב אפי' סירכ' בעצם מהני אלא הראב"ד ז"ל וכשנדבקה לבשר ולעצם כתב הרמב"ם ז"ל בפי"א אבא מארי מן האוסרין ואני מן המתירין וכתב ומיעוט מקומות מתירין אפילו נדבקה לעצם לבדו ואני אוסר. וש"מ גם אותם המקומות שמתירין היינו בדבוקה לעצם לבדו דדייקי והוא דסביך אבל סריך לבד בעצם לא מצינו מקום שנהגו בו היתר ואם באנו לסמוך על דברי הראב"ד ז"ל דהיכא דלא נקבה ממש שריא אפי' סרוכה בעצם אין להם סמך בזה לפי שהרב ז"ל הוא סביר דיש סירכא בלא נקב שכן כתב כל סרכא מאונה לדופן כשרה שמפני דוחק רביצתה נעשו הסרכות ולא משום נקב וכן כתב הר"ן ז"ל משמו שהוא ז"ל סבור דשלא במקום רביצת' ודאי מחמת נקב הוא אבל במקום רביצתה לא הויא סירכא מחמת נקב ע"כ ואנן קי"ל כדברי רש"י שכל סירכא מחמת נקב היא באה אלא דכסדרן הויא סתימא מעלייתא והקרום לעולם הולך וחזק והרא"ש וגדולי האחרונים תפשו כדברי רש"י הילכך אין לנו לסמוך להתיר כדברי הראב"ד להתיר בלא בדיקה ואיכא מרבוותא נמי דאמרו דלא שרי היכא דסביך בבשרא או בגרמא אלא ע"י בדיקה וכן הביאו התוס' משם רבינו גרשום ז"ל דבדקינן להו בנפיחה עם הצלעות או גוררן הבשר עם הסרכא ומנפחים אותה אם עולה בנפיחה כשרה.

צ׳ויש סרכא אחרת הביאוה התוס' והרא"ש ז"ל משם תשובת רב שר שלום דבין סביך ובין לא סביך וסריך כשר' דלית הלכתא כרבינא אלא כרב נחמן דאמר ריאה שנקבה ודופן סותמת' כשירה אלא שיש הפרש בסברת רב שר שלום בין מה שמשמע מדברי התוס' למה שמשמע מדברי הרא"ש כי מדברי התוספות משמע דרב שר שלום אפילו סריך לא בעי וכן משמע מדברי הסמ"ג שהביא בדבריהם דאפילו לא סביך ולא סריך הלכתא כרב נחמן ואילו מדברי הרא"ש משמע דסריך מיהת בעינן שכתב משם רב שר שלום דבין סביך ובין סריך כשירה וכן הביא הטור בסי' ט"ל ורב שר שלום התיר אפילו אין מסובך הרבה בבשר אלא סריך בו מעט וכן הבי' רבינו ירוחם משמו דבין סביך ובין סריך כשירה וכבר כתבתי בתשובה אחרת זה שנים שאף לדברי התוספות בספ' הגאון לא מכשר נקב מפולש אלא בענין דלא מפקא זיקא דהא רב נחמן גופיה ודופן סותמתה קאמר כלו' שסותם בפני הרוח שלא יצא בשעת שנופחים אותה נמצאו ה' שיטות חלוקות למפרשי' ז"ל חדא איכא מאן דמוקים לדרב נחמן בריאה שנקב' ודופן סותמתה אפילו לא סביך או לא סריך כל דלא מפקא זיקא ואידך דאיכא מאן דאמר דבעינן סביך דוקא ובבשרא דוקא ואידך או סביך אפילו בגרמא או סריך בבשרא אבל סריך בגרמא לא ואידך דבגרמא ובשר' מהני ואידך דבגרמא לחודי' מהני היכא דאין שם נקב ממש ואידך דבכל ענין אפילו סביך בבשרא לא שרינן לה אלא בנפיחה וכבר כתבתי דלדידן דקי"ל כרש"י דסרכא מחמת נקב היא אין לנו לסמוך כדברי הראב"ד להתיר בעצם לבדו והשתא אית לן כמה ספקי להחמיר דילמא סריך לא מהני ואם תמצא לומר דמהני דילמא דוקא בבשרא ואם תמצא לומר אף בגרמא דלמא רובא בגרמא לא ואת"ל בכל ענין בתרווייהו שרי בגרמא לחודיה לא ואת"ל דבכל ענין מהני דילמא בעיא נפיחה ואף על גב דכל הני ספקי דדינא נינהו דלגבי הבהמה חד ספקא הוא אי הך סתימא מהניא או לא מהניא ואדרבא איכא ספק ספקא להתיר דכיון שהסרכא עצמה ספק נקב היא השתא דמספקא לן אי בכה"ג מגין או לא מגין הוה ליה ספק ספקא ומ"מ מאחר שאנו רואים כל השטו' וכל הפירושים הללו לפוסקים ז"ל וכולן להחמיר אף על פי שדבריהם שונים זה מזה מ"מ מצטרפים האוסרים להיות רוב וכמ"ש מהר"י קולון ז"להה דאפי' מב' טעמים מצטרפים וכה"ג אמרינן בפ' א' דיני ממונות מקרא א' משני טעמים מונין להם שנים. הילכך רובא דרובא דרבות' לאיסור ומיעוטא דמיעוטא להיתר ואין לסמוך עליו כלל. אבל הלכה למעשה יש לעשות כהכרע' הרב מהר"ר יעקב ן' חביב ז"להה דבנקבה ממש צריך שתהא סרוכה לבשר לבד ולא לעצם אפי' מיעוטו. ובנסרכה לבד אם רובה סירכה כנגד הבשר כשרה והטעם דבנקבה ממש איכא תרי ספיקי להחמי' דילמא סריך לא מהני ודילמא עצם לא מגין אפילו מיעוטו בעצם אבל כשאין נקב ממש אלא שסמוך כיון דאיכא למימר שמא אין שם נקב אפי' לעצם ולבשר מיקלנן ומיהו לעצם לבדו לא. ומה שאמרתם ממנהג שאלוניקי ראיתי במנהגם כתוב מיסוד מהרר"א סראלו ומהרר"ש די מדינה שאינם מכשירים בעצם לבד אלא ע"י בדיקה שעול' בנפיחה ואף זה מיסודו של מהרר"י ן' חביב וישר ושוב אנה ה' לידי כל מנהגי קוסטאנטי' בדפוס וכתוב שם הסרכות הכשרות ה' הם. האחד נסרכה האונא לדופן שכנגדה דהיינו למצר החזה לעצם ולבשר אפי' רוב בעצם ומיעוט בבשר כשרה ע"כ הא למדת שבעצם לבדו מנהג קוסטנטינה לאסור אלא שבאו טבחים משאלוניקי ואמרו שבשאלוניקי נוהנים בעצם לבדו ונגררו אחר דבריה' ולא ידעו כי בשאלוניקי סמיא בידייהו שעושים נפיח' ואל תתמ' שהרי מי לנו גדול מר' יוסי ואמר על פי בקשו להעלות עבד לכהונ' כיצד ראה במקומו של ר' יהודה וכו' והרי אלו דברים שאינם כדאים לשמען יוסף בכמהר"ר משה מטראני ז"להה.

צ״אוששאלתם בבועה בשיפולי האומה ולא הספיק למעכ' ולנפח' לבדוק אם יהיה בה בשר מקיף עד שנקרע' וא"א לבדק' ואמרתם כי דבר זה שהביא בה"ג דבר חדש הוא ולא ידעו המפר' מה שרש דבר נמצא בו לפיכ' ראוי להתיר.

צ״באיברא שהגאון בעל ההלכו' אמר' ולא היה גאון שפרכס בדבר ונודע לנו שכל דבריו דברי קבלה הם שכן קבל מהגאונים ומרבנן סבוראי ומרבנן דסוף הוראה ואעפ"י שכתב הרשב"א ז"ל שאין דברי בה"ג מתקבלים אל הדעת נרא' בעיני טעם הדבר שכל בועה שהיא מליחה בהיות' בשיפולי הבשר כל המשקה והמוגלא יתמצה וירד עליה ואין לה תקנה להרפא כמ"ש כשעשתה המכה גרגותני שהיא כמין גומא עשויה כסל או קופה שהליח' מתקבצת שם ואין לה רפוא' וסופ' לינקב כדי שתרד כל הליחה ההיא מה שאין כן בהיות הבועה בשאר מקומות הריא' שאפשר שתתרפ' והליח' תתפשט' ותבלע בריא'. ואני ראיתי בעיני בוע' אחת בשיפולי האומה מליאה משקה ולחה ונתרבה הרבה מאד מכובד הליחה ואין ספק שסופה להתבקע לפיכך אם יש שם בשר מקיף אפילו כחוט השער' כשר' שאותו בשר מחזיקו שלא תרד הבוע' וזהו שכת' התוס' לדברי בה"ג שכשעומד' בסו' סופה להפסק ולהנקב והטע' שנתן בה"ג עצמו לדבריו משום דכל יתר כנטול דמי ותמהו עליו דמה ענין זה לזה ודוגמא הביא שהטע' שאמרו ביתר שהיא טרפה מטעם שסופה להנטל אף כאן אעפ"י שהיא עכשיו שלמה אסרו' משו' סופה. ואפשר עוד שכת' כן דלא תימא מ"ש הא מריאה שנשפכה כקיתון דכשרה לכך נתן טעם ואמ' הרי הוא כיותרת וכל יתר כנטול דמי כלו' שזו שנשתנית ובאותו מקום הבועה עודפת על הריא' כנטולה דמי דסופה להפסק אבל כשנתמסמס מקצתה בתוך גופה של ריאה כשרה שאפשר לה שתעמוד בין כך ובין כך אמרו שכל דבריהם דברי קבלה. ומ"ש הרב בב"י שמעתי שאם נפחוה ואין בשר מקי' ממשמשי' בה מצד פני' לצד הבוע' וע"י כך נמצ' בשר מקיף ומכשירי' אות' אין טע' בשמועה זו שנקיף בידים ונעשה בענין שתקיפנה הבשר מאחר שבידי שמים כבר ניטל היקפה דאין לנו לשער אלא כמות שהיתה הבהמה בחיי'. אלא נראה משמוש הזה מועיל היכא דכשהיתה בלא נפוחה נראית כבשר מקיפה וכשנפחוה נתגלית הבועה ונשמט הבשר בזו אמרו ממשמשי' בה ביד אם תחזור הבשר להקפה ונשאר כך בידוע שכך היתה בחייה ובענין זה מעליא הך שמעתא אבל אם בלא נפיחה אין בשר מקיפתה לא נקיף בידים כלל וכן מוכיח הלשון שאמר שאם נפחוה ואין בשר מקיף ולא אמר שאם אין בשר מקיף ממשמש לפיכך זו שכמותה שלא הספיקו למשמשה ולנפחה אם הריאה שקודם נפיחה למראית העין נראית שאין בשר מקיף אלא שהיו צריכים למשמש ביד ולנפחה אפי' משמשו והקיפוה אין להקל בכך כמו שכתבתי כ"ש שנתל' לקולא ונאמ' שאם לא נחתכה היינו ממשמשי' והית' מקפ' ואפי' אם ראו הבוע' לעין בשפולו ולא ביחנו אבל אם מתחל' נר' להם קודם נפיח' שהבשר מקי' אלא אעפ"כ צרי' לנפח' ולבדו' אם תקי' אח"כ כשהיא נפוחה בזו אני או' העמידנה על חזקת' דבחזקת היתר עומדה ונתלה להקל ולומר שגם אם היו נופחים אותם היתה מוקפת בשר.

צ״גוששאלתם סירכא יוצאה מהאונה אל הדופן שכנגד האומה ומכה בדופן במקום הסירכא מהו. מסתברא דכשירה ותלינן שהסרכא יצתה מהמכה דאיתיליד ריעותא בדופן מאחר שהכירו באומא שאם נסרכת בלא מכה טרפה כ"ש באונה ומשמע דפשיטא להו היכא שהמכה בדופן הצר ויוצאת הסירכא אל האומה או נדבק' בחתו' האונות דכשירה וכן מצאתי בה' בדיקה לאיש בקי בטרפות הר' עזרא אלא דמספקא לכו בהא דשמא אין לנו לתלות שיצתה מהמכ' שהיא במקום הרחב ונכנסה למקו' הצר שבאונה אלא מהאונה יצתה לחוץ איכ' למימר שדרכה בכך שדרך הבהמ' כשהיא רובצת נמצא' האומ' למעלה אצל דופן הבהמ' והאונו' למטה אצל החזה הסמוך לארץ ואפשר שיצת' הסירכ' מהמכה ונכנס' בין האונה ומצד החזה ונדבק' באונ' וכל היכ' דאיכ' ריעות' בדופן תלינן להקל בכל ענין והראב"ד ז"ל רצה לומ' שבכל מקום שנסרכה אפי' לטרפסא לוורדא תלי' במכה וגדולי האחרונים לא הסכימו לדבריו אלא דוק' בדופן.

צ״דבאומה ואונה דנסרכו יחד בסירכא א' אל הדופן כ' בעל העטור ז"ל אם רוב הסירכ' מן האונ' ומיעוט מן האומה תלינן דעיקר הנקב היה באונה וסרוכי סריך באומה וכשרה ואם רוב מהאונה טירפה כך הביאה הטור סוף סי' ט"ל. ויש להקשות בזה וניחוש שמא סירכא היתה שנסרכו אהדדי האומה או האונה ושוב נדבקה בדופן וטרפה כהא דתרי אוני דסרכי מגבן לדופן וראשי סרכות דבוקים זה לזה ואין ניכר שם ראשי סרכות שכתב הרמב"ן ז"ל שהיא טרפה דאמרינן סרכא היא שעלתה מגב האומה לגב האונה ואח"כ נדבקה לדופן כך הביאה בב"י בתחלת הסי' שכן כתב ארחות חיים בשם הרמב"ן ז"ל ולא ראינו מי שיחלוק על זה ודברים נכוחים בטעמים הם אין להרהר בהם איברא שהרמב"ן ז"ל נראה שהוא חולק על דברי הרב בעל העיטור כמ"ש הרשב"א ז"ל בבקשה מכם לא תתלו בוקי סריקי ברבינו שכל מקום שהסרכא יוצאה מן האומה יש לחוש שמא תתפרק משם. וכתב רבי' ירוחם שכן דעת הרמב"ם לאסור מיהו נראה שאין טעמו שם אלא מטעם שנוגע באומה דלאו היינו רבית' אבל אם היתה בתרי אוני דאי אסריך האי לדופן כשרה ואי אסריך האי כשרה היה מקום להכשיר כסברת בעל העיטור ואכתי יש לחוש דילמא סריך אהדדי. ועוד דתימה עלינו דאנו תופסי' זו וזו בידינו הא דהרמב"ן והא דעיטור ומשמע דהוי כתרתי דסתרן. ואין לחלוק ולומר שאני הכא שאנו רואים שהדבוק הוא על גבי האונה בדופן שכנגדו שהדבר מוכיח ששם היתה הריעותא באונא שאילו היתה באומה למה לא נסרכה בדופן שכנגדה אבל הכא בתרי אוני סריך הדבוק באמצע. ומתוך זה נבא להתיר אם יהיה הדבוק כנגד א' מהנה שנאמר זו היא שנסרכה לדופן וממנה נמשכה לאונה שבצד' ולא היא דהתם נמי איכא למימר מגב לגב היא ולא נדבקה אלא במקום רביתא שהמקום צר והכא נמי אין חילוק בין נבדקה באמצע לנדבקה מן הצד דאתרמי אתרמי בהכי ובכל ענין יש לחוש דמגב לגב נסרכו אבל נ"ל דהא דעיטו' בתרי גווני אית' ותרווייהו איתנהו חדא שהסרכות כעין חוטים הם נפרדות ארכן מרחבן וכשהאומה והאונו נסרכא בסרכא א' אל הדופן נכר הדבר שהיא סרכא כלפי הדופן ולא מגב לגב שאנו רואים שאורך הסרכ' נמשכ' כלפי הדופן ומשתמחל' נמשך מע"ג אומה ואונה עד הדופן אחת היא ואין הפרש בעקרה אלא נסרכה ודבוקה בשתיהם כאחת. אבל ההיא דהרמב"ן האונות אינן דבוקות ואין הדבוק אלא אצל הדופן שכן כתב תרי אוני דסרכ' מגבן לדופן וראשי סרכו' דבוקי' זה בזה אעפ"י שנראת כשתים חוששנו להם שמא אחת היא שנסרכה מגב לגב ואח"כ נדבקה לדופן באמצעה וכשנאחזה בדופן נתארכה הסירכא שעליהם ונראות כשתים דבוקים לדופן ולא הלכו אחר הרוב אלא בסרכא אחת יוצאה מן האונה והאומה כאחת ומתארכת עד הדופן. אי נמי אם אין הדבר ניכר שארכה מן הריאה לדופן רואים אם עביה של סרכה באונה שוה לעובי שע"ג האומה אפשר שסרכא אחת היא שעלתה מגב לגב ואע"פ שרוב ארכה באונה לא אזלינן בתר רוב ארכה אבל אזלינן בתר רוב עביה כגון שמה שע"ג האונה עב ומה שע"ג האומה דק ודאי אינה סירכא אחת אלא שמהאונה יצאה הסירכא אל הדופן ואשתרבובי אשתרבב כלפי האומה אבל אם אנו רואים שעובי שע"ג אונה כעובי שע"ג האומה אע"פ שמתנכרת יותר ע"ג האונה ואע"פ שמתחלת באומה כחוט של שתי ומשלמת באונה כחוט של ערב כל שהולכת ומתעבי' כשעור אין מזה הוכחה דאימור סירכא אחת היא שיצאתה מהאונה לאומה וכל מה שמסרכה אקלושי מקלשא. ובתרי אוני דסריכן אהדדי אל הדופן שכתב הרמב"ן לאסור ואם אנו רואים שהסירכא העולה מכאן עבה וסרכא העולה מחברת' דקה ואין להם יחס זו עם זו הדבר ידוע שהם שתי סירכות שעלו מגבן לדופן כשרה ולא אסר הרמב"ן ז"ל אלא כששתיהן שוות בעיקרן ובראשן שיש לחוש שסירכא אחת הן.

צ״הובספר רבי' ירוחם הועתק מס' האשכול אם האומה והאונה נדבקות זו בזו בלא שום פילוש וכנגד הדבוק עולה סרכא א' היא שקורין אותה סרכא כפולה ע"כ ולא פירש בה מה דינה. והרב מהרי"ק ז"ל פירש בה כמה חילוקים ודקדק שמה שאמר בלא שום פילוש דס"ל כב"ה דלא מכשר אונה הסרוכה לאומ' אלא בלא פילוש. ומשמע דמחתוך קאמר דלא מכשר ר"ח אלא בלא פילוש דאי מגב לגב אנן פסלינן לה בכל ענין. וכתב הרב ז"ל ואם סרוכה לדופן שכנגד האונות נראה שאם ראשה שיוצא מהריא' נוטה לאונה יותר כשרה ואם נוטה לאומה יותר טרפה דומה לג' דינין של בעל העיטור ע"כ ויש תימה בדבריו שאם נוטה לאונה יותר מה בכך ה"ל מחתוך אונה לדופן דטרפה דלא התירו אלא מגב לדופן דהויא רביתא כמ"ש הטור בסי' זה ומאחר שאלו סרוכות בחתוכן בין שיצתה מחתוך אונה בין מחתוך אומה טרפה ואין לומר דמ"ש נדבקות זו בזו היינו מגבן דת"ל מגב לגב טריפה ואת"ל דס"ל לספר האשכול כאותה סברא שהביא הר"ן ז"ל דהא דשלא כסדרן טרפ' דוקא בסרוכות לבד אבל סמוכות לגמרי כשרה לא הו"ל לרב ז"ל לומר דלא מכשר אלא בלא פילוש איפכא הו"ל דמכשר היכא דאיכ' פילוש דאילו כלהו רבוותא אסרי בכל ענין ותו אכפל הרב להתיר אליבא דמ"ד דמגבן בעי' פילוש דהויא דלא כהלכתא שהרי הוא עצמו פסק דמגבן בכל ענין טרפה אלא ודאי אין דברי בעל הספר אלא בסרוכות מחתוך לחתוך ולשון נדבקות זו לזו לא משמע אלא במקום חתוכן.

צ״ועוד כתב הרב ז"ל בסרכא כפולה אם היא תלויה פשיטא דכשרה ואם נסרכה באונה אחרת פשיטא דטרפה ואפי' נסרכה באונה או באומה עצמה שכתבנו דדין סרכא תלויה יש לה הכא איכא למימר דפסול' דדילמא סרכא זו באה מהאומה וראשה השני נסרך באונה והו"ל שלא כסדרן ואיכא למימר דכשרה היא משום דדילמא לא מהאונה ולא מהאומה באה אלא מהלחות שבשניהם והו"ל ס"ס ספק מחמת הריאה ספק מחמת הלחות ואת"ל מחמת הריאה בא שמא האחד ממקום שנסרכ' אליו ראשה השני ולזה דעתי נוטה עכ"ל. ולי דבריו הראשונים נראים יותר שאיני רואה בזה ס"ס מאחר שאנו יכולים לומר שמא האומות לגב באה וטרפה ואין אחריו ספק אחר להתיר וספק שאינו מתהפך כגון זה לאו ס"ס הוא. ועוד דכל סרכא בחזקת נקב דיינינן לה אם לא בסרכא תלויה שהדבר מוכיח דלאו מחמת נקב היא הואיל ולא נסרכה בשום מקום ודילמא נקב החיצון ולא הפנימי וכן הוא במינה ובה אצל הרב שמשוה אותם מדלא נסרכה כנגדה ריר בעלמ' הוא וכאן אין הוכחה לומר שהיא תלויה ומינה ובה שהרי דבוק' גם לאומ' ומי מוציאנו מידי חשש נקב דהא קי"ל אין סרכא בלא נקב ועוד אפי' את"ל דאיכא תרי ספקי להקל ספק מינה ובה ספק מהלחות הא איכא תרי ספקי להחמיר שמא מן הגב יצת' הסירכא אל החתוך שמא מן החתוך יצתה אל הגב ובתרוייהו טרפה וה"ל תרי ותרי. ומיהו כיון דמינה ובה לאו סירכא היא אלא ריר בעלמא היינו כמי שיצת' מהלחות ודא ודא חדא היא הילכך אין לנו לומר אלא ספק ריר וחד ספקא הוא. ואפשר שדברי בעל הספר הם כשהאונ' והאומ' נדבקות זו דבוק יפה בשוה שנראית כאחת וסירכא עול' מנגד הדבוק לדופן דמצינן למימר שהדופן מגין כיון ששוכב עליה והוי רביתי' כל שאינה נוגעת באומה כמ"ש הר"ר דודאן ולכך כתב נדבקות בלא פילוש לא שסובר דאין כשר אלא פילוש דבכל ענין כשר אלא כדי שיהא נכר שאינה סרכא שנאחזת בחתוכין ובדופן אלא שהדבוק לעצמו מתחלת האונה ועד סופ' וסרכא זו לעצמ' שעולה כלפי הדופן וכל שלא נגעה בסרכא הוי רביתא ומגין ונ"מ שאם היתה סרכא בפילוש יש לחוש שמא מחתוך לדופן היא ואח"כ נדבקה מחתוך לחתוך. וכן נמי בתרי אוני דסריכי מחתוך לחתוך וסרכא יוצאת מביניהם אל שומן הלב שאנו חוששין שמא מהחתוך יצתה אל שומן ואח"כ נדבקו זו בזו או שמא תרוייהו אנקיבו ונעשו סירכא א' וירדה אל שומן הלב. ויש עוד בודקים שאמרו ללכת בזה אחר הרוב אם הרוב מחתוך לחתוך כשרה וטעות הוא בידם שכל שהיא סרוכה אל מקום אחר דלאו רביתא מפריק ולא מהני לה הגנה. ומת שהלכו בה אחר הרוב היינו אם שנדבקו האונות זו לזו ולמצר החזה שאם הרוב מגבן כשר ואם הרוב בחתוך חוששין שהסרכא מחתוך לדופן ואסור אבל כשסרוכה למקום אחר אסורה בכל ענין והרב מהר"ר שמואל די מדינה בפסקיו הביא לפי מנהג שאלוניקי מכשירין בנפיחה כל שנסרכ' חוץ מהריאה גם זו תבדק אלמא לדידן דלית לן בדיקותא אסור.

צ״זשאלה שוחט א' שלא היה שיחט קבוע והיה שוחט בבית המטבחים וכשהי' בודק הבהמה לפעמים היה אומר טרפה ואח"כ היה אומר כשרה ואמרו לו קצת יחידים למה אתה עושה זה הדבר והיה נותן אמתלאה לדבריו פעם א' שחט בהמ' אחת ואמר לבודק א' שהיה שם בדוק אתה זאת הבהמ' שאני הולך למלאכתי. ובדק אות' הבודק הבהמ' ויצאה כשרה וקנו מאותו הבשר קצת יהודים ואחר עבור כמו שעה בא השוחט ושאל מה נעשה הבשר ואמרו לו יצא כשר וקנו אותו היהודי' שהיה ערב שבת והלך השוחט ומצא ליהודי א' שקנה מאותו הבשר ואמר לו אותו הבשר שקנית היא טרפה באותו שעה צעק השוחט בקול מר ואמר רבותי אותה הבהמ' היתה נבילה ולכך לא בדקתי' והיא נבלה וכשמע א' מאותם שקנו זה הבשר זה הדבר הלך והשליך הבשר לכלבים ונשארה חתיכה אחרת ביד יהודי אחר והלך השוחט הנז' בביתו של אותו יהודי ואמר לאשתו בשל הבשר שהוא כשר וכשר ובשל אותו ואכלו אחר ימים נודע המעשה שעשה השוחט הנז' ושלחו הב"ד וקראו אותו ואמרו לו מה הדבר הרע הזה שאתה עושה שפעם א' אתה אומר טרפה ואח"כ כשרה למי אתה מטריף הבשר ולמי אתה מכשירו ונהי לעג וקלס בעמים והתרו לו הב"ד ואמרו לו הזהר והשמר שלא תכשול עוד בדבר הזה לאמר טרפה ואח"כ כשרה ולא עברו ימים רבים וחזר לסורו הראשון ששחט בהמה א' ואמר טרפה ואח"כ אמר כשרה וחזרו הב"ד וקראו אותו ואמרו לו לא התרינו בך שלא תכשל עוד בדבר הזה וכפר ואמר לא היו דברים מעולם אני לא אמרתי טרפה ואח"כ כשרה ובאו עדים והעידו בפניו שכן הוא האמת שבראשונה אמר טרפה ואח"כ כשרה ילמדנו רבינו אם הוא ראוי להיות שוחט ואם מעבירין אותו כל ימיו ואל יכשלו בו רבים מאחר ששנה ושלש בדבר ונעשה לו כהיתר. יורנו מורנו ורבינו איזה דרך ישכון אור ושכרו כפול ומכופל מן השמים.

צ״חתשובה טבח שאסר אינו יכול לחזור ולהתיר אם לא שיהא שם שום אמתלאה ראויה כאותה שאמרו מעשה באשה שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה אנשים שאינן מהוגנים אמרה אשת איש אני וכו' וכן באשה שאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני בכלן אם נתנה אמתלאה לדבריה נאמנת לפיכך שוחט זה בפעמים שאמר טרפה וחזר ואמר כשרה ונתן אמתלאה לדבריו בזה נאמן אך הפעם ששחט ואמר לבודק שיבדוק ושוב אמר נבלה היא כלומ' שנתנבלה בשחיטת' ושוב אמר לאיש אחר שהיא כשרה ואכלה לא נתן אמתלא ואעפ"י כן אין להענישו בזה שהאכילה לפי שמה שאמר בתחילה נבילה היא אין בדבריו כלום חדא דהיכא דאתחזק התירא לא מהימן עד א' לאסור טהרות שעשיתי עמך ביום פלו' נטמאו אינו נאמן דהא איתחזק התירא ואמרו התם אע"ג דכל שבידו נאמן אפי' לכשיצא מתחת ידו אי אשכחיה בזימנ' קמיית' ולא א"ל מידי תו לא מהימן אח"כ לאוסרם והכא אעג"ב דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת נשחט' בחזקת היתר עומדת וקי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם אעג"ב דליתיה קמן דלשייליה כדאמרי' בריש חולין כ"ש במומחין ומוחזקים דאפי' איתיה קמן לא צריך למשייליה שאם איתא שנתנבלה היה ראוה שיאמר הוא מעצמו ועוד מאחר שצוה לבודק אחר לבדקה והלך לו ודאי דשחיטה ראויה היתה דאל"כ האיך מסרה לאחר שיבדקנה ויכשירנה ויאכילנה לרבים אלא ודאי כמאן דאמר ששחיטה כשרה שחט דמי ולא כל הימנו לומר עכשיו נבילה היא הילכך במה שאמר אח"כ כשרה היא אין בכך כלום דודאי לא נאסרה וכדבריו הראשונים.

צ״טאיברא דבאחרונה הרבה לפשוע שאחר שהתרו בו לבלתי עשות עוד כדבר הזה שחט בהמה ואמר טרפה וחזר ואמר כשרה וכשבא לפני ב"ד והוכיחו עליו חרפתו כפר ואמר להד"מ אני לא אמרתי טרפה ואח"כ כשרה ובאו עדים והעידו עליו. ולשון כפירתו זאת מסופק היא אם רצה לומר לא אמרתי מעולם טרפה אלא כשירה אמרתי מתחלה ועד סוף או ר"ל לא אמרתי מעולם כשרה אלא טרפה אמרתי ואה כך היא כוונתו כלשון הב' הרי יוצתה טרפה מתחת ידו ולדבריו טריפה היא והעידו עדים שהאכילה ואם כוונתו כלשון א' שכן מוכיח מלשון השאלה אם מעבירין אותו מאחר ששנה ושלש בדבר ונעשה לו כהתר אלמא על מה שהתרו הוא שפשע שלא יטרוף את הבשר והנה עתה אחר שאמר כשרה האכילה. ובהא איכא למימר דודאי לא מהימן להאכילה אח"כ אעפ"י שנתן אמתלאה לדבריו מאיזה טעם אסר בתחלה. חדא דכיון שכפר בב"ד ואח"כ באו עדים הרי הוחזק כפרן ושוב לא מהימן לתת אמתלאה דאין אמתלאה כשאמרה בשעה שקראו לו ב"ד. ואעג"ב דאמרי' בפ' חזקת גבי זה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה דפליגי התם אי האי דאייתי סהדי דאכלה שני חזקה חזר אמר אין דאבהתיך וזבינתה מינך והאי דאמרי דאבהתי דסמיכי עלה בדאבהתי דאיפסיק' הלכתא התם דטוען וחוזר וטוען משמע דמהני לתת אמתלא' לדבריו בתר דאתו סהדי דלאו דאבהתיה היא לא דמי דהתם בזה שנותן אמתלאה לדבריו מתרץ דבריו הראשונים ונמצאו כלם קיימים אבל הכא מה שאמר בפני ב"ד להד"ם אינו יכול לתרץ כלל שהאומר להד"ם כמאן דאמר לא היה שם אמתלאה דמי דאם איתה למה כפר היה לו לומר מפני כך וכך אמרתי וכיון שכן הוחזק כפרן ולא מהימן תו אח"כ לתת אמתלאה לדבריו. ועוד דמאחר שהתרו בו ב"ד שלא יעשה עוד כדבר הזה מסתמא אפי' במקו' שיש לו אמתלאה אמרו לו שבשום סבה ועילה לא יזכיר על הכשרה שם טריפה הילכך עתה שאמר טריפה חזקה שאם לא שהיתה טריפה בודאי לא היה אומר שהרי יודע שהתרו בו ושוב לא מהימן להכשיר דבעלמא מקרי ואמר לפי שיודע שאח"כ יתן אמתלאה לדבריו הראשונים ויקבלו דבריו האחרונים אבל עתה הרי התרו בו ואין נכון לומר שאז היה בדעתו להטריף לגמרי ואח"כ נמלך דחזקה לא היה בדעתו להפסידה לגמרי הילכך נראה שאין מקבלים ממנו עוד אמתלאה אלא בחזקת טריפה היא.

ק׳ומיהו מ"ה אין לפוסלו אע"פ שהאכילה לרבים אחר שאמר טריפה שתהא שחיטתו פסולה כמי שיצתה טריפה מתחת ידו אע"ג דאותה בהמ' אסורה היא מ"מ מאחר שאומר ברי לי שהיא כשרה ולכך האכלתיה לא פסלינן ליה בהכי חדא דלא אסריניה אלא מספק דהכופר ואומר להד"ם לאו כאומר שאם יבאו עדים ודאי טריפה היא אלא כאומר שאין שם אמתלא' לפיכך אין מקבלים ממנו אמתלאה אבל סוף סוף הוא אומר כך עלה בדעתי להטריף את הכשרה וכי מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן נאמר דטריפה ודאי הוא ועוד יש עילה לדבריו שאפילו לא היה שם אמתלאה היה ירא לאומרה פן יאנפו הב"ד שהתרו בו וחשב לכפור בכל לפיכך אינו נ"ל שמן הדין אסור לאכול משחיטתו אבל הדבר מסור ביד ב"ד והם רשאין להעבירו וראוי והגון להם לקנסו ולהעבירו כי הרבה לפשוע ועבר על התראתם ואמרי' בפרק לא יחפור ובפ' המקבל שחלא טבחא מקרי דרדקי וסיפר מתא כמותרים ועומדים הם אף על גב דהתם במילי דהוי פסידא דלא הדר קאמר מכל מקום מדקאמר כמותרים ועומדים שמעינן דכמותרה ועומד אע"ג דליכא פסידא מסלקין ליה כ"ש דהשתא דאיכא פסידא הואיל ואין אנו מאמינים לדבריו האחרונים אפילו ע"י אמתלאה נמצא שהוא גרם להפסיד הבשר הכשר ממון של ישראל. אי נמי איכא פסידא במה שאומר טרפה כאשר קרה לו במעשה ראשון ששמע מי שקנה הבשר והשליכו לכלבים והיינו פסידא דלא הדר דבדין לא מתחייב לשלם דגרמא בעלמא הוא והא דאמרי' בפ' עד כמה דן את הדין וכו' טמא את הטהור וכו' ישלם מביתו אוקימנא כשנשא ונתן ביד דאם לא כן גרמא בעלמא הוא לפיכך ראוי לב"ד לקונסו ולהעבירו אי אשתכח מאן דדייק כותיה.

100

ק״אגברא רבא דלביש מדא והמניכה דדהבא ויתיב בתוונא דלבא גלי עמיקתא ומסתרתא מסיקא שמעתתא אליבא דהלכת' מנרתא טהורתא ובוצינא דנהורא עמוק התורה ומרבה המשרה נהורא דאורייתא שריא עמיה רבא דאומתיה וחד בעמיה יוסף הוא השליט ומשביר בר יחיד ובר אוריין ובר אבהן הדיין המצויין הרב כמהר"ר יוסף מטראני נטרי' רחמנא ויסייעיה וכסא כבוד ינחילהו וירוממהו על גבי מרומי ההצלחות האמתיות אנס"ו. זה היום עשה ה' אגילה ואשמחה בחסדך כי מצאתי חן בעיניך אדוני להכירני לאחד מקטני עבדיו להשיב על שאלתי דבר דבור על אופני הפלפול והסברא הישרה דברי פי חכם חן אל עבר פניו ילכו כמראה הבזק מאירות ומזהירות לפקוח עינים עורות מחכימות פתי כמוני היום אשר זיכני ה' לראות באור פני מלך ולדלות מים מתוקים מבאר מים חיים עמוק עמוק מי ימצאנו אף כי אנכי אעננו וכונתי רצויה למען דעת צדק אמרי פיו לקוצר לבי ודעתי הטרוד וזה חזיתי העולה מדברי מעכ"ת כונתי לדעת גאון דאם ראינוהו דואג וכו' דכתב הרשב"א ז"ל לא קאי למיקל ופושע אלא פרושי קא מפרש דאם ראינוהו וכו' גלי דעתיה דלא הוי פושע אלא כעין שגגה. אלא דמר חלק בזה דוקא אם ראינוהו בשעה שנודע לו דמנכרא מלתא וכו' אמנם אחר שהעבירום לא מהני לי' מידי דאיכא למיחש ודמי להערמה כדי שיחזירו' וכו' ולדידי קשה לי דא"כ לא קשיא מידי להרשב"ם ז"ל מההיא דז"ד דדילמא איערומי וכו' ולא קא מחלקי לפי מש"א ובמאי דקשיא ליה למהר"י ן' לב זלה"ה ותירץ בדוחק דשאני התם דלא רבי מזייה וכו' אלא בתר דפסליה ר"ג ועברי וא"כ תי' לא מהני ליה מידי למש"א אף אני לכך באתי לתרץ קושית מהריב"ל ז"ל שהצריך לכתוב שיש לתרץ בדוחק ומה שכתב מהריב"ל ז"ל שיחזירוהו זה הוא כפי מה שהבין הוא י"ל בדברי הרשב"א אבל לשון הרשב"א לא דייק הכי שכתב ולא מפני שדואג שיעבירוהו אלמא עדיין לא העבירוהו אלא שדואג לעתיד ומה שדקדק' מלשון אלא שצריך לדקדק אחריו דאם קודם שיעבירו מיירי לא שייך לומר אחריו אין זה דקדוק דלאו אחרי קאמר אלא דצריך בדיק' אחריו אם רמאי הוא או אם אינו רמאי וזה הלשון מורגל צרי' בדיקה אחריו ואין צריך לבדו' אחריה' והכין איכא למידק מלשון מהר"י ן' לב שכת' ואפ"ה הכשירו הרשב"א אם היה ניכר בו שהוא דואג וכו' ולא כדי שיחזירוהו וקודם שיעבירוהו לא שייך לומר שיחזירוהו ולישניה דהרשב"א ז"ל נראה לקוצר דעתי דדייק הכי כמ"ש ולא עוד אלא שצריך לדקדק אם ראינוהו דואג ואם קודם שיעבירוהו מיירי לא שייך לומר אחריו והכי הל"ל ולא עוד אלא שצריך לדקדק אם ראוי וכו' אם ראינוהו כו' והכרח לפרש כן דההוא טבחא דשאיל עליה מתוך דברי השואל משמע דהטבח היה מתנצל עצמו שלא חטא אלא שוגג היה וכמדומה לי שהרגיש בזה מכת"ר.

101

ק״בומתוך דברי מר למדתי יישוב א' לשתי התשובות אף אם נפרש ההי' דסימ' ב' כפשטה דאם ראינוהו וכו' קאי למקיל ופושע ואפ"ה הורצו לו דרך תשובה משא"כ בההיא דסי' תקצ"ד דהתם לא שייך למימר שהוא דואג ומתאנח על חטאתו ועל האיסו' שעש' שהרי לא יצתה טרפה מתחת ידו וגם ההיא דיד איכא למימ' דשאני התם שעשה יותר מדאי ובפרהסיא דרבי' וכו' ולכך איכא למיחש שהוא צבוע וערומי קא מערים.

102

ק״גועל מאי דכתב מר אבל מה שהקשית וכו' הא נמי לא קשיא דודאי בההוא טבחא דאיכ' ח"מ וכו' לא ירדתי לדעת הגאון כי לכאורה נר' דעדין הקושיא במקומה עומדת דלעולם א"ל דאיכא ח"מ אינו נאמן לו' שוגג הייתי דתלינן הדבר בח"מ ואם נאמ' דכיון דמצד הדין הוא נאמן על עצמו אין לחלק כמדומ' לי שגם בזה כוונתי לדעת גאון איברא לא אכחד מאדוני שהעתקה לא נשאר בידי כי לא הספיק הזמן ומה מאד נפלו פני בראו' התנצלו' כי מה אני ומה חיי כי הביאותני עד הלו' ברם לפי גדולתו כך היא ענותנותו והוסיף בזה על השמועה ואשרי אנשיך ועבדיך העומדים לפניך תמיד השומעים את חכמתך יהי ה' אלהיך ברוך וכו' וישימך למלך לעשות משפט וצדקה.

103

ק״דוהואיל וזיכני ה' להושיט לי המלך את שרביט זהבו לבחור בי לשכון בחצרי משכנות תורתו התמימה ולהיותי מאוכלי שלחנו אמרתי בלבי טוב הדבר לגלות אזן הגאון ולהוציא דברי אלה מן הכח אל הפועל כי הנה ידוע הוא אצל מכ"ת את כל תוקף הכת' מכתב אלהים הוא אשר שלחו לנו מכ"ת על ענין אותם הפריצים אשר פרשו עצמ' מן הצבור ואת כל התועבו' הגדולו' אשר עשו מסירו' והלשנו' עצמו מספ' וגזרו' מכ"ת שיבאו במסורת הברית ולהכנס תחת כנפי ההסכמה והמה ברשעת' וקשיות ערפ' עומדי' במרדם כפלים בכל חטאתם ושמעה אזננו ותבן לה איך טפלו דברי' בעיני מכ"ת באמרם שהם רוצים לבא בהסכמתנו אלא שאנו בלתי רוצים לקבלם ומבקשי' מהם קנס הרבה להדיח' מעלינו לזה באתי לגלו' אזן הגאון כי אין בפיה' נכונה קרבם הוות ומרמות ותוך וקושט' דמילתא דא היא שהם מבקשים לפטור את עצמם שלא להיותם תחת כנפי ההסכמה איש כל הישר בעיניו יעשה ולית דימחה בידיהון כאשר הם עושי' היום נאצות נמרצו' ופורעניו' רבות ומעשה הלולבי' אשר עש' דוד קלקי יוכיח כאשר ירא' האדון כי לא שת לבו לחומר' נח"ש ולחומר' גזר' מכ"ת הכל כאין נגדו אמ' נבל בלבו אין אלהי' אשר בזה ידעתי נאמנה יתבע עלבו' של תורה מכ"ת ליסרו בסילא דלא מבע דמא והנשארי' ישמעו ויראו ולמכ"ת יחשוב לצדק' וכלן הם מבקשי' תואנות וטענו לפטור את עצמם והם מתקדשי' ומטהרי' בדברי שקרי' ובפרט חוטא ומחטיא ומכשיל את הרבי' שבתי דיספינ"ה הוא הראש לשועלים קטני' מחבלי' כרמי' המחזיק בידם ולא עליו תלונותינו כי אם על המחזיק' בידו בפסקי' והוראות להחזיק ידיו להוסיף על חטאתו פשע ורשע כי בזה גבה רוחו וזחה דעתו עליו באמו' מי הוא לידי יתקע כי הנה בידי פסקי' והוראו' וידיע להוי לגאון נר"ו כי לולי אלו הפס' וההוראו' כבר היו כלם באים וכבר באו קצת מהם הלי"ה וכל' היו רוצים לבא אלא שהפסקי' הנז' החזירו אות' לאחוריה' ח' מסעו' ואני תמה מאד בזה כי לא היה מן הראוי להחזיק בידי עובר' עבר' אלא אדרב' לכופו לבא במסורת הברית כי הנה לענין תקנ' אינו מגיע לת"ק לבני כי אין כונתנו ע"צ הנקמה ח"ו כי אם להעמיד המשפ' והיושר וידעו כי יש אלהים שופטים ולא לכבודנו ח"ו כי אם לתקון הקק"י איברא שהסכמנו כלנו שאותם שלא באו לכתו' ולחתום בהסכמותנו לזמן ידוע שלא יוכלו עוד להכנס בשו' מנוי בק"ק והטעם בזה לפי שראינו את כל תוקף המסירות וההלשנות שעשו והביאו אותנו במצור ובמצוק ופזרנו ממון הרבה אמרנו אינו מן הראוי לאנשי' כאלה למנותם עוד בשום מנוי בק"ק כיון שהוחזקו למלשיני' ולמוסרי' בפרהסיא עתה הם רוצים שנבטול הסכמתנו ולמנותם במנוי הקק"י ועתה אדוננו המלך ראה והביטה אם הוא מן הראוי לעשותו לבטל הסכמתנו בעבורם כי הנה בזה נתפרדה החביל' ונתננו יד לכל עושי רשעה לעורר מריבו' שגם אלה בזה שגו וטעו באמור להם עשינו גם יכולנו לבטל הסכמתם והרי זה פתח פתוח לפריצים ומכאן והלאה לפרוץ גדר ואנו כל עצמנו אינו אלא לחזק לתקן ולהחזיק הסכמת' ולנעול דלת בפני הפריצי' כל זה כתבתי למכ"ת להודיע קושט דברי אמת כי כן הוא מהראוי והחיו' המוטל עלינו ועינינו תלויות צופיות לתבוע עלבוננו ועליה דמר קא סמיכנא מצורף לזה ג"כ שמעתי שבא בקרב מחנהו קדוש ר' אברהם נאג"י היבם ונתרע' עלינו שלא היינו רוצי' למסור בידו הנכסים מה שלא עלה על לבנו ומ"ט יש בדבר לעכב הנכסים בידינו ואדרב' אנו היינו מעוררי' אותו שיקח הנכסי' וילך לקיים מצותו אח"כ נתבר' לנו שאחרי' יעצוהו בזה כדי להאשי' אותנו וקראנו אותו בפני ב"ד ובפני שליח' דרבנן החכם הנעל' כמהר"ר מאי' ארוך נר"ו וא"ל מתי בקש' ממנו הנכסי' ולא מסרנו' בידך שהלכת להתרע' בפני הגאון נר"ו והשי' שלא היו דברי' מעולם וגערנו בו באמור אליו שאדרבה אנחנו היינו מעוררי' אותו שילך לדרכו והוא לא היה רוצה לקחת הנכסים כאשר יגלה אזן מעכ"ת החכם הנז' ותכף מסרנו בידו הנכסים שילך לדרכו ולענין השאלה אשר הביא ביד הגאון הגביר נבון ונעלה כהר"ר דוד די שיגורה נר"ו לא ידעתי בזה כלום ולא ממני יצאו הדברים להטריח למעכ"ת כפעם בפעם הן אלה קצות דברי העומד בתפלה תמיד ערב ובוקר וצהרים אשפוך שחי בשמשי ורמשי לאל עליו' מרו' חביון עוזו ישגיח ישפיע שפע שבע שמחות וגיל על ראש צדיק צדקות אהב וכבוד והדר יעטרהו וינשאהו למעלה ראשון לכל דבר שבקדושה יברכהו ברכות טוב בבני חיי ומזוני כנפשו הרמה והנשאה המלאה לה חכמה ודעת ויראת ה' וכנפש וחפץ נרצ' לעבודתו שותה בצמ' דברי תורתו וחכמתו הצעיר כלב קלפו הכותב ביום ה' י"ב אלול שע"ט ר"ל מה שכתו' באגר' שלקחנו מהר"ר שלמה חילי יצ"ו לבני' ת' אינם רק שכ"ה מאת עטרת ראשי אדו' אבי נר"ו שלמ' רבא למר והנני מוכן לעבוד עבוד' הקד' באהב' וחבה. על הכתב קצין הדור וגבירו מופת הזמן והדרו יחיד ומופל' בדורו היושב על כסא ההוראו' למופת ולאות בישר' גדול שמו הדיין המצויין הרב כמוהר"ר יוסף טראני נר"ו בקושטנדינא.

104

ק״הכל רז לא אניס ליה וצפוני טמוני תעלומות לב ארי' דבי עילאה במלחמתה של תורה ולעדור בלא לב ולב החכם השלם כמהר"ר כלב נר"ו מה נכבד היום האירו ברקיו אל עבר פני שמעתי אמריו כי נעמו ששתי ואעלוז בהם כעל כל הון ואף כי אין הפנאי מסכים אשיב בקצרה.

105

ק״ואהא דאמר מר בראובן שהיה שוחט ובודק לרבים זמן רב והיה בדוק ומנוס' שכמה חכימי תקיפי תהו ליה אקנקניה ואשתכח בקי ומובהק באומנותו וירא חטא עתה אירע מעש' ששחט בהמה והכשיר' אח"כ בדקו אחריו ונמצאת בריאה סירכא המטרפת אותה והראו אותה לבודק הנז' ואמרו לו ראה זאת הריא' ואמ' מילתא דפשיט' שהוא טרפ' אמרו לו זאת הריא' מהכבש שהכשרת אותו אז קם הבודק ובא לפני חכמי העיר וספר להם המאורע ואמר שהוא רוצה לקבל עונשו.

106

ק״זומייתי מר שתי תשובות להרשב"א ז"ל דצריך ליישבן הא' בסי' כ' כל טבח שיצתה טרפ' מתחת ידו אסור לאכול משחיטתו עד והכל לפי מה שהוא אדם ובסי' תקנ"ד ראובן ושמעון היו מושכרי' מהקהל וכו' וכת' אם נר' בעיניכ' שהיה כעין שגגה ושהו' אדם כשר מחזירין אותו בקבלת דברי חברות ואם ירא' בעיניכם שהוא כמקיל ופושע ראוי שלא להחזירו אף בקבל' דברי חברות וקשיא ליה לכ"ת דבהא משמע דבפושע דאין לו תקנה ואילו בתשובתו הא' משמע שיש לו תקנה אם ראינוהו דואג ומתאנח ולמה לא חלק כן באחרונ' והא לא קשיא דהא דקאמר אם ראינוהו דואג ומתאנח לאו אפושע קאי אחר שהעבירוהו דאז ודאי אימור אערומי מערים אלא מקמי העברה כשנודע לו ידאג מחטאתו זו הוראה שלא היה פושע עליה ומקבלים אותו בדברי חברו' אם יראה שהוא כמקיל ופושע אנחה דלבסוף לא מעלה ולא מורדת ועוד הביא דברי הרב מהר"י ן' לב ז"ל דתי' בדוחק דוקא בההוא טבחא דחמיר דאיכא חימוד ממון וכו' ובודאי דכיון דמחזקינן ליה כמזיד לפי ראות עינינו אין לחלק בהכנעתו מזו לזו אבל מה שהק' כ"ת דאם איתא דההוא טבחא חמיר טפי דאיכ' חימוד ממון א"כ מאי ראיה מייתי הרשב"א מינה שלא כל הימנו לומר שוגג הייתי דא"כ טבח נמי וכו' שאני התם דאיכא חימו' ממון וחמי' טפי כי היכי דמחל' בחזרתו בין קל' לחמור' והא נמי לא קשיא דודאי בההוא טבח' דאיכ' חימוד ממון איכא לאחמורי טפי אבל מייתי ראיה דלא תלי' להקל ולו' שוגג היה דא"כ בההוא טבחא אמאי מחמי' כולי האי אימור שוגג הוא אלא ודאי בשוגג לא תלי' דהו"ל למידק אלא או מזיד או פושע התם דאית ליה דררא דממונא כמזיד דיינינן ליה הכא דליכא דררא דממונא ליכא למיחש למזיד אבל חיישינן דפושע ומזלזל באיסורים הוא ומר כתב אפשר לו' הכל לפי מה שהוא אדם קאי לתחלת דבריו שאמר הרי הוא פושע וכו' עד ונר' בעיני שהוא מוכרח לפרש דהכל מ"ש אדם קאי לתחלת דבריו ואין לפרשה כפשוטה שיקש' עלינו כיון שהוא פושע וכו' רשע גמו' הוא ואיך נקבלהו ולא היה צרי' כ"ת לו' שהלשון מסורס ואין לפרש כפשוטו דשפי' מתפר' כפשוטו וקאי אמאי דסליק מינה אם ראינוהו דואג על מה שאירע ומתאנח על כך וכו' והכל לפי מה שהוא אדם דהאי אם ראינוהו לאו אחר שהעבירוהו קאמר דבהא ודאי איכא למיחש להערמה כדי שיחזירוהו ובההיא דפ' האש' גבי אשה שאמרה מת בעלי א"ר יהודה לעולם אינה נאמנת אא"כ בוכ' ובגדיה קרועי' אמרו לו לדבריך פקחת תנשא שוטה לא תנשא כלו' אם אין אתה מאמינ' אלא בשביל כן גם היא תערי' אלא הך אם ראינוהו בשעת שנודע לו קאמ' דמנכר' מלת' להדיא ומבין ריסי עיניו ניכר וכחשו בפניו יענה ואהא קאי דהכל לפי מ"ש אדם שידרש אם רמאי הוא ואנחתו אינה על האיסו' אלא שדואג פן יעבירוהו או אם תמים וצדיק הוא ומכירין במדותיו וברמיותיו וגם מ"ש ולא עוד אלא שצריך לדקדק אחריו אם ראוי לסמוך אף בקבלת דברי חברות מעיקר' הוא וה"ק אדרב' האו' שוגג הייתי חמיר טפי על אומ' לא חטא מאי דברי חברות יקבל אבל האומ' חטאתי ונאנח על המאורע מהני ליה ונ"ל שהרב מהר"י לב והרא"ם ז"ל לא ירדו לחילוק טעם חימוד ממון משו' דהכא אנחתו גורמת להחזירו על ידה והתם אין מחזירין דהא ודאי כי היכי דהתם דחשבינן ליה כמזיד משום דררא דממונא חיישינן דאערומי קא מערים ה"ה הכא דחשבינן ליה כפושע ומזלזל באיסורי' אערומי קא מערים אלא אעיקרא דדינא קשיא להו מה טעם אמרי' הכא דהכל לפי מה שהו' אדם שאם ראינוהו דואג בתחלה על המאורע דייני' ליה בשוגג והתם בכל ענין מעיקר' לא דיינינן ליה אלא במזי' לכן כ' דהתם דאיכא חימוד ממון לא דיינינן לי' אלא במזיד ומהך טעמ' נמי אנחתו אינה מעלה ולא מורדת ולא אמרי' הכל לפי מ"ש אדם כי האדם יראה לעינים וכל היכ' דאיכא למיחש לפיכך מעבירין אותו לגמרי ושוב אינו חוזר אבל היכ' דליכא למדייניה כמזיד אלא כפושע הולכי' אחר אומדן דעתייהו בהם להקריבו או להרחיקו. ומה שהביא כ"ת מדברי הר"ן וכל הדברים האלו נדונים לפי מה שהם לפי כונת האנשים ולפי פשיעותם ואנסם. וכתב דלא ס"ל הא דהרא"ם דהיכא דאיכא חימוד ממון לית ליה תקנתא דאיהו סבר דאף בזה מחלקים לפי מה שהוא אדם כגון בההיא דחלב דאיכא חימוד ממון איכא למימר דבההוא דחלב ליכא חימוד ממון שאם בא להניח הרבה הדבר ניכר ואין אנו חושדים אותו אלא שאינו מחטט אחריו כראוי אפילו על השעורה הוא נפסל ושעורה זו של חלב מה טיבה ואפילו בכזית לא קפדי אינשי ולא חשיבי ממון של חימוד אלא דיינינן ליה כמזלזל באיסורין דמשום דלא חייש להו לא טרח.

107

ק״חומיהו מאותה תשובה להרא"ש שהביא מהר"י ן' לב זלה"ה משמ' לכאורה דתלינן בשגגה ולא אמרינן פושע הוי שהוא השיב על ריאה שנמצאת סרוכה ונולד ספק בכל הכבשים דאיכא למיחש בבודק שלא הרגיש בסרכא א"נ בקצבין שלא דקדקו או ששגג' היתה ונתערבה הטריפה בין הכשירות ואמר ז"ל דתליא לקולא דהעמד בהמות בחזקתן והעמד הבודק בחזקת צדיק והעמד הקצבים בחזקת כשרים ותלה הדבר בשוגג אם כן כל טבח שיצתה טרפה מתחת ידו נתלה בשגגה ולמה החמיר בתשובות כולי האי וכדכתב הרשב"א דלא כל הימנו לומר שוגג הייתי והרב מהר"י ן' לב ז"ל כתב שם דבנדון של הרא"ש ז"ל עדיין לא יצתה טריפה מתחת ידו שלא נמכרה הריאה הטרפ' שמא בשעת המכירה היה חוזר ומדקדק. ותימה הוא אם לא ביחנו בשע' החלו' היאך יבחנו בשעת המכיר' ומי לחשו לקצב שיבדוק צדדי הריאה לראות אם יש לו טריפות וכי כל ריאה שהוא מוכר בודק ומוכר. ונר' דלא חשו לפשיעה היכא דלית ליה הנאה אלא בבוד' דלא טרח לבדו' יפה יפה כסבו' שבדקה כלה ולא מרתת כולי האי כיון דבהמה בחזקת כשרות ורוב' כשרו' לא חייש למיעו' לבדוק ביישו' הדעת אבל הקצב לא נחשד לפושע בלא הנא' ומרתת דילמא מחלפי אהדדי ומינכר' מילתא בסרכות הנר' לעין ומרע חזקתיה.

108

ק״טואידך תשובה דהרא"ש בטבח שיצתה טרפ' מתחת ידו ב' ג' פעמים ודאי כדברי כ"ת כן הוא דאי הוה כמקל ופושע אף בפעם הא' לית ליה תקנת' אפילו בקבלת חברו' שהרי ביאר הרא"ש דלא שייך קבלת חברות אלא בדבר של פרישות שלא היו נוהגים בו רוב המון העם אבל מזלזל בטרפו' שהו' מעקרי הדת רשע גמור הוא ומסתברא דשגג' בחטא פושע מיקרי כדאשכחן גבי עירו' תבשילי' בההוא סמיא דהוה מסדר מתניית' קמי דמר שמואל וכו' לזמנא אחריתי א"ל פושע אח ובס"פ הנשרפין אמרו מי שלקה ושנ' בב"ד מכניסים אותו לכפה ומאכילים אותו וכו' ובתרי זמני הויא חזקה דאמרינן נישואין ומלקיות כר' ווסתות ושור המועד כרשב"ג וטעמא דווסתות ושור המועד שהוא דבר טבעי בעי' ג' זמני אבל לגילוי מילתא בתרי סגי ונישואין אע"ג דגרמא טבעית היא סכנתא דחמיר' שאני ואע"ג דבשני מלקיות לא סגי להכניסו לכפה לאו משום דלא הוחזק דהא ודאי להכי הויא חזקה אלא נהי דהוחזק לרשע מ"מ התיר עצמו למית' בעי' שעל כריתות ועל מלקיות אינו נהרג אלא דכיון דלקה ושנה מעתה אם יוסיף פשע דייני ליה דינא דקטלא מכאן ולהבא לפי שכבר היתר עצמו למיתה ועוד דמילתא דשוגג בהתראה תליא ואחר התראה לא מצי לומר שוגג הייתי דהו"ל למידק וכן משמע מלשון הרשב"א שכתב א"כ טבח דמעבירין אותו לא משכחת לה אלא בהתרו בו משמע דפשיטא ליה דבהתרא' בזמנא קמייתא פושע הוא וא"כ מה שהעבירוהו בפעם ראשונ' סלקא ליה בהתראה שאין מחזירין אותו אא"כ מקבל דברי חברות שלא ישוב עוד לכסלה הילכך בפעם שניה מזיד מיקרי והרא"ה בתשובתו כתב דאם הוציא טרפה מתחת ידו שנים או שלשה פעמים שלא חשש לבדוק כל הצורך רשע הו' בעיני והרב מהר"י ן' לב ז"ל כתב שהרא"ש לא פסיקא לי' מילתא שכתב שנים או שלשה ואם בב' סגי כ"ש בשלשה אלא דמספקא ליה אי סגי בשתי פעמים או דילמא לא מחמרי' על העד ג' פעמים ולא מתיישבא מילתא שיהא הרא"ש מסופק בכך דהו"ל לספוקי בשנים בהדיא ולא לומר לאסור בב' ויסמוך על מ"ש או בג' דבכל מקום שאמרו ב' או ג' לא למעט שנים אתא אלא לדרש' כדאמרינן בעל פי שנים עדים או שלשה עדים אם מתקיימת העדות בב' למה נאמר ג' אלא מקיש ב' לג' ובר"פ אלמנה נזונית אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות אבדה מזונות השתא ב' אבדה ג' מבעיא ל"ק כאן בעניה כאן בעשירה א"נ כאן בפרוצ' כאן בצנועה וכה"ג איכא לשנויי בהא פעמים בב' פעמים בג' הא כיצד בענין טרפות אסר בב' שהרי ידע שהוא אסור וחזר הו"ל כמותרה ועומד אבל אם השניה בטרפות אסר לא הוי מותרה להכי אבל בג' בכל ענין מחזיקין אותו שמיקל באיסורים ופושע ומיהו מ"ש הרשב"א שצריך לדקדק אחריו אם ראוי לסמוך לא קאי לאחר שיצתה טרפה מתחת ידו פעם ושתים אלא ה"ק ולא עוד אלא שצריך לדקדק אחריו בענין שאפילו בפעם א' אין מקבלין אותו אם נר' כפושע אלא שלא יעבירוהו אבל אח' ב' פעמים כבר הוחזק כדמשמע מדברי הרא"ש וליכא מידי בין דברי הרא"ש לדברי הרשב"א ובין כך ובין כך בתלתא הויא חזקה הנלע"ד כתבתי יוסף בכמוה"ר משה מטראני זלה"ה.

109

ק״יוששאלתם על אותו ראובן שקרא תגר על ממוני הקהלות שנתנו כמה יחידים ספרדים לק"ק רומניא שיכתבם בברג"א שלהם בפנקס המלך והם צועקים למה מסרת אותנו ביד קהלות שאין אנחנו מהם ולא מתפללים שלהם שלא ירחמו עלינו וקרא עליהם המקר' הזה ואת בני יהודה מכרתם לבני היונים למען הרחיקם מעל גבולם ונועצו מקצת יחידי הקהלות לומר שיש להעניש את האיש הזה יען וביען קראם יונים ולא כל הימנו שיאמר משחק אני והוא מתלהלה מורה חצים כמ"ש הרב קולון בתשובה עתה יורנו רבינו מה דינו.

110

קי״אתשובה מאחר שדרך צחות נאמרה אין בזה גנאי שדרך שיתוף הלשון אמרה ששנינו בפרק המגרש ב' גיטין שכתבם זה בצד זה ושני עדים עברי' באים מתחת זה לתחת זה וב' עדים יונים באים מתחת זה לתחת זה ולא קתני ב' עדים חתומים יונית ונקראים כן ע"ש לשונם וע"ש כתיבתה וכן אמרינן בגמרא דואג האדומי דאתי מאדו' איתי הגתי דאתי מגת ועוד מצינו ל' בני לאו בני ממש אלא יושבי עירם כמ"ש בן עיר ובן כרך בני בבל ובני א"י וכן מתפרש לשון בעל כמו בן המצר פנו מקום לבן מנה בן מאתים בני תרבות בר מלחך פנקי בר מיחם תנורי אי בר הכי הוא אי בר אוריין הוא וכאן יתפר' יושבי היונים או בעלי היוני' ואע"פ שיש לפקפק בלשון הזה שהזכיר את הספרדים דבני יהודה ואותם בני יונים דמשמע דהני דלאו בני יהודה אינון אין בזה קפידא כיון שלשון המקר' הוא אע"פ שלא יצדק כל הכתוב בדקדוק דרך צחות ומליצה אמרה לפי שא"א בע"א.

111

קי״בולא דמי לההוא עובדא דההיא אתתא שאמרה לרב יהודה על מר שמואל אנן ידענא ליה אוכם ורבה כריסיה גוצא ורבה שיניה שהאש' ההוא פושעת היתה וכי לא מצאה סי' אחר אלא אלו שהם של גנאי ועוד מי בקש זאת מידה לתת במר שמואל סי' אבל כאן שרצה לדבר צחות לא סגי ליה אלא בקריאת כל הכתוב וכלל גדול אמרו היכא דאמר בגמרא גבי פלוגתא דכ"ע הכי ס"ל הלכתא הכי הוא אבל היכא דלא מ"ל איפכא אין ללמוד דהלכתא היא ה"נ לא סגי בלאו הכי.

112

קי״גואמרו על הרב מהר"י אבואב שהיתה עינו א' סמוייה שהיה מלך פורטוגל או' ב' עינים יש לי במלכותי שאין בכל העולם ערוך להם עין נשר פורטוגאל ועינו של רבי. פעם א' היה מהלך בדרך בשדה וישב לו הרב על שן סלע א' וב' נכבדים ישבו א' מימין וא' משמאל והיה בחור אחד תלמידו עומד לפניהם והרב ז"ל בדיחא דעתיה והיו מדברי' בדברי צחות ופנה הרב אל התלמוד וא"ל אמור אתה א"ל תן לי רשות שאשב א"ל שב ישב על האבן ואמר על אבן אחת שבעה עינים אמר הרב תהני ליה צחותיה שאל"כ אפקרותא היא כההיא אתת' דאמרה קמיה דרב יהודה שמואל רבך הכי דיין אמר לה ידע' ליה א"ל ידענא ליה גוצא ורבה כריסיה אוכם ורבה שיניה א"ל רב יהודה לבזויי ליה קא אתית תהוי ההיא אתתא בשמתא.

113

קי״דובגמרא ערובין מצינו שאמר ריש גלותא על ר' קרי עלייהו חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו כלו' שידעו לאסור שלא ילך לאכול בפרדס שלא הוקף לדירה ולא ידעו לעשות תיקון לדבר ודרך צחות אמרה.

114

קי״הוזכוריני על גדול א' מחכמי ק"ק רומאניא כשהיה מתרעם על דייני ק"ק ספרד בפני זקני עמו היה קור' על עצמ' הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה כלו' שבני ספרד שבאו גרים בארץ לא להם גדלו ויעשירו ורוצים להשתרר עליהם וזו קשה מן הראשונה שזה הכתוב בעכו"ם הוא דכתיב וכן תרגם אנקלוס תותב ערל די בניכון אלא דרך צחות נאמרה ואף זו כיוצא בה.

115

קי״והנלע"ד הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

116

קי״זלאמאסייא אל החכם הנעלה בנן של קדושים כמהורר משה סאגיש נר"ו וזה לשון שאלותיו.

117

קי״חשאלה ילמדנו רבינו בדין הכשר מקוה שעושין בעיר אחת והוא כך שעל הנהר יש גלגל גדול הנקרא נעורה שמכח המים מתגלגל ובו קבועים כלי עץ קטנים ובגלגל מתגלגל ודולה מן הנהר בדליו ושופכם בתוך סילון עץ ארוך שאין לו בית קיבול ומהסילון הולכין דרך מרזבות למרחצאות ולהכשיר המקוה עושין שנוקבין לכלי העץ הקבועים בגלגל בכונס משקה וכן כל הסילונות והמרזבות שהולכים בהם המים אין להם בית קיבול בהשקתות שעוברים בהם המים כלם הם נקובות והמקוה הוא מבנין לבנים ובו טובלים זה זמן רב להם על פי חכמי העיר ראיתי בי"ד סוף סימן ר"א שהביא הרב הגדול מהרי"ק ז"ל תשובת המרדכי בשם הרוקח ז"ל ומה שתמה מאוד על ס' האגור שכתב להיתר דין זה וכו' כאשר יעויין שם ובראותי זה תמהתי על המקוה ולא אדע מה אעשה יורוני רבותינו אם נבטל הדבר או נסמוך על המקילין אע"פ שאינו מקום הדחק שיש להם מקוה אחר ממי הגשמים עשוי על פי הדין אלא שאינו כמרחץ ונאמר שיש לחל' אע"פ שהחילוק הוא רחוק מדעתי ותשובתם מהר' תצמח ושכרם כפול מן השמים.

118

קי״טעוד ילמדנו רבינו על ס"ת שנמצא קרוע באמצע דף א' והקרע הוא מתחילת כתיבתו והוא יותר מחמש שיטין והסופר כתב חצי שטה מימין הקרע וחצי שטה משמאל הקרע ותפר הקרע בגידין ונמצא קרוע התפר וכפי מה שהביאו הפוסקים נראה דטעה הסופר שהרי בטור יורה דעה הביא הרב הגדול מהרי"ק ז"ל תשובת הריב"ש בקיצור והלא היא כתובה בספרו בסי' ל"א והעולה מהם דבחדש ביותר משליש לא יתפור וגם אינו אומר לדבק טוב כאשר יעויין שם ואף כי הביא שם סמך לזה שמהר"י קולון ז"ל בשרש קכ"ב כתב שהיו נוהגים אצלם לטלות קלף על חסרון שביריעה ולכתוב ופלפל והאריך בדבר כדי לקיים המנהג עכ"ל ס' תשובת קולון אינו נמצא בעיר הזאת אך מדברי מהר"י קארו ז"ל נר' שיותר סומך על דברי הריב"ש ז"ל מדמביא סולת דברי הריב"ש בראיותיהם ולא חש לכתוב דברי מהרי"ק ועוד דלכאורה הריב"ש ז"ל הוא רב גדול ממהררי"ק ז"ל ומנעתי מלקרא בס"ת עד שיתקנוהו יורנו רבינו אם המעשה כדין וצריך לתקן או אין צרי' תיקון ושכרם הרבה מן השמים.

119

ק״כעוד ילמדנו רבינו ראובן הקדיש ס"ת אחד וכה דבריו אני מקדיש ס"ת זה על מנת שאם אלך מן העיר הזאת עם ביתי שיהיה לי רשות להוליכו עמי לעיר שאלך לדור או לכל מקום שאלך לדור. ואחר ימים עקר דירתו מהעיר ההיא וקבע דירתו בעיר אחרת והולך הספר תורה עמו כפי תנאו ואחר זמן מה בזמן הגילאליש היה הספר תורה בבית' שמור עם נכסיהם ונפטר ראובן לבית עולמו חיי לרבנן ולכל ישראל שבק ולא צוה דבר על ענין הספר תורה ואחר מותו בא שמעון בעל חובו ותבע מאלמנתו שתפרע לו חוב מנכסיו והיא בבושתה ממנו או בשהיה תקיף ממנה כי לא היה שופט שוטר ומושל בעיר נתנה הספר תורה בידו בפרעון חובו ואחר ימים ידעו יחידי קהל קדוש יצ"ו מהעיר שנפטר בה את המעשה הזה וכפו את שמעון הבעל חוב להוציא את הספר תורה מידו וחייבו החכם שלהם והוציאו מידו ושמו אותו בבית הכנסת ועכשיו טוען שמעון הבעל חוב שאף על פי שהדין הוא עם הקהל קדוש יצ"ו לזכות בספר תורה ותפיסתו לא הועילה מ"מ אותו הזכות שהיה לראובן בספר תורה להוליכו למקום שידור השאירו אחריו להורישו ליורשיו ואם יורשין יורשיו בזכות זו הנה אותו הזכות תפס בחובו וא"כ יתנו לו מה ששוה אותו הזכות והקהל טוענים שלא נשאר זכות להורישו ליורשיו שהתנאי שהתנ' ושיי' לא שייר אלא לעצמו בלבד. יורנו רבינו הדין עם מי ואם הדין עם שמעון או עם הק"ק יצ"ו יפייסו את שמעון היוכל יורש ראובן לומר איני רוצה למכור זכותי אם מפני שאפשר שכפי הדין אין בו דין מכירה ואף אם יהיה בו דין מכירה איני רוצה למוכרו ותהי משכורתם שלמה מעם ה' אלהי ישראל.

120

קכ״אוזאת תשובתי מאחר פני כסא כבוד מרום מראשון יורש עשר חכמו' רמות לא יערכום גביש וראמות חוג שמים יתהלך כאשר ידאה הנשר ולדרוש ולתור בחכמה עשה יעשה לו כנפי רננים יפרוש כנפיו לתימן למשום משך חכמה מפנינים יעמק שאלה ברוחב בינתו לעמקו של הלכה דולה מן המעיין שואב מן הבריכ' האח האח החכם המעולה בכתם טהור לא יסולה כמה"ר משה ן' לאדונינו ציץ נזרנו צבי תפארתינו הרב המופלא מורנו ורבינו כמה"ר שלמה סאגיש זלה"ה. מה נכבד היום האירו אל עבר פני אמריך כי נעמו מה יקרו רעיך מה טובו דודיך חיים הם למוצאיהם מה גדלו חקרי לבך לב חכם ומה עצמו ראשיהם עפעפיך יישירו נגדך בארץ נכוחות ליישר האורים תעוז ידך תרום ימינך לסקל המסילה וצור מכשול להרי' אחריך ינהו מבקשי' להשביע בצחצחות נפשם אל מקום נהרי' יאורים לשונך לשון חכמים את עצומים יחלק שלל ומשך אבירי' הגדלתי לי השמחה אף גילת ורנן בדבר שפתיך משרים ואמריך אמרות טהורות בהלם אור עלי אהלי כבודי חדש עמדי ורבו יתירא הוספת לי. ואני לעשות רצונך חפצתי ככל מצותך אשר ציותני היא שמחת גילי וזה החלי.

121

קכ״בעל המקוה שבאים לו המים מן הנהר ע"י גלגל שמתגלגל מכח המים ודולה בכלי עץ שבו והכלים נקובים בכונס משקה איני רואה בו צד פיסול דלמאי ניחוש לה אי משום שאיבה ע"י כלי' כיון דנקיבי בכונס משקה בטלי מתורת כלי ואם משום שנעקרו ממקו' חיבורן אפי' תימא דניצוק לא הוי חיבו' נהי דבנתלשו בידי אדם איכ' למימ' דחשיבי שאובין כדמוכח ממתניתין דפ"ב דמקואות המסנק את הטיט לצדדיו ומשכו שלש לוגין כשר. היה תולש ומשכו ממנו שלש לוגין פסול. ופירש רבינו שמשון הואיל ותלשו מן המים נחשב כתלוש. ועוד שהביא תוספת' דתניא היה בראשו ג' לוגין מים שאובים סחטן לתוכו פסול פי' שהיו במקוה מ' סאה מכוונות וכשעלה מן הטבילה סחט שערו לתוך המקוה להשלימו למ' סאה פסול והא דתניא בתוספת' ומייתי לה לקמן בהך פרקא לגיון העובר ממקום למקום וכן בהמה העוברת ממקום למקום וזלפו בידהם ורגליהם שלשה לוגין למקוה כשר ולא עוד אלא עשו מקוה בתחל' כשר פירשה רבינו שמשון דבנמשכין עם הקרקע קאמר שלא נתלשו אלא שהראב"ד ז"ל רוח אחרת עמו כמ"ש בס' בעל הנפש שכל שלא נתקבלו בכלי אעפ"י שבאו מתוך ידיו למקוה לא פסלוהו היכא דיש במקוה רוב הכשר לא מפסל' משום ג' לוגין אבל לעשות מקוה בתחלה לא מהני אא"כ נמשכין עם הקרקע. אבל בנ"ד שהם נתלשים מאליהם שהגלגל מתגלגל מכח המים ומעלה ממנו מן הנמוך לגבוה הא לא חשיב שאיבה וראי' מהא דתנן ומייתי לה בפ"ב דחולי' ובס"פ אין דורשי' גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורים ואמרי' התם דאת"ל דחולין בעו כונה מתוקמא ביושב ומצפה אימתי יתלש הגל ופריך מאי למימרא פשיטא ומשני סלקא דעתך אמינא לגזור דלמא אתי למטבל בחרדלית של גשמים א"נ לגזור ראשין אטו כיפין קמ"ל דלא גזרינן אלמא אעפ"י שנתלשו ממקום חיבורן פשיטא לן דלא חשיבי שאובין הואיל ונתלשו מאליהן ודרשינן בת"כ מה מעיין בידי שמים והאי נמי הואיל ומכח המים מתגלגל ומעלה את המים בידי שמים חשוב דתניא התם אימא מעיין שאין בו תפיסת ידי אדם אף וכו' ת"ל ובור ובור יש בו תפיסת ידי אדם ואפשר רחמנא מעין נמי אע"פ שיש בו תפיסת ידי אדם כגון שהמשיכוהו למקומות שאי אפשר לעלות כדרכו כגון מקוה שעל שער המים דהוו מהדרי ליה מיא מעין עיטם כדאמרינן ביומא דגבוה מקרקע העזרה כג' אמות וכן טבילה של כ"ג ביום הכפורים שהיתה על גבי לשכת בית הפרוה אע"פ שעולין ע"י תפיסת ידי אדם שפיר דמי. וכי תימא התם מיא כי אורחייהו אזלי ומגרר הוא דקא גרר באפייהו כדי שיעלו כנגד מקום נביעתם אבל שעולין שלא כטבען הנמוך לגבוה ע"י אדם מקרי לית' דהא נמי לאו בידי אדם מיקרי תדע דלענין שחיטה דבעינן כח גברא אמרי' בפ"ק דחולין השוחט במוכני שחיטתו כשרה והתני' שחיטתו פסולה ומשני הא בסרנא דפזרא פ' גלגל של יוצרים דמכח אדם מתגלגל הא בסרנא דמיא ואב"א בסרנא דמיא הא מכח ראשון הא מכח שני הרי שאע"פ שהגלגל עשוי בידי אדם והאדם הוא הקובעו ופוטר מים כדי שתתגלגל מ"מ מכח ראשון ואילך אין שם כח גברא וכן לענין קטל' אמרי' בהנשרפי' האי מאן דכפתי' לחבר' ואישקיל עליה בידקא דמיא בכח ראשון חייב בכח שני גרמא בעלמא הוא אף כאן לענין מקוה כל שהגלגל מתגלגל מכח המים לא חשיב בידי אדם להיות כשאוב. ועוד ראיה מההיא דמחט שהיא נתונ' על מעלות המער' היה מוליך ומביא במים כיון שעבר עליה הגל טהורה ופי' הרא"ש ובלבד שלא יתלש הגל דאז לא היה מטהר אלא אם יש בו ארבעים סאה משמע דביש בו ארבעים סאה מיהת היה מטהר אע"פ שבא מכח אדם הואיל ולא תלשו האדם בידיו ממש אלא דחה את המים ונתלש רואה אני כאן שהדברים קל וחומר.

122

קכ״גובהא ניחא לי הא דאמרי' בפרק במה מדליקין אם מעין המטלטל טהור וזהו בארה של מרים ופירש"י טהור מלקבל טומאה וטובלים בו דלאו ככלי דמי להיות המים הנובעין בו כשאובין וכשלמדנו שבת תמהתי על דברי רש"י ז"ל דמהיכא תיתי שהיה מקבל טומאה אותו סלע אע"פ שיהי' כלי דהא כלי גללים כלי אבנים אינם מקבלים טומאה ועוד לענין פיסול מקוה אע"ג דאפי' כלי אבנים פוסלי' היינו כשנעשו מתחלה לקבלה שלא עלתה על דעת שאבני השדה התלושים שיש להם בית קיבול יקבלו טומאה אם לא שחקקן לקבלה ולאו שם כלי עליהם. ונ"ל דטהור דקאמר היינו דלאו שאוב מקרי דהכי אשכחן לשון טהר' בהכשר מקוה דתנן מטהרין את המקואות התחתון מן העליון ותנן נמי שלש מקואות בזה עשרים סאה וכי' ירדו שלשה וטבלו המקואות טהורים והטובלים טהורים ואיצטריך לאשמועינן משום הא דתניא מה מעיין בידי שמים ס"ד בסתם מעיין שאינו מטלטל קמ"ל דכל שאין טילטולו בידי אדם אע"פ שמטלטל ונעקר ממקומו נקרא טהור.

123

קכ״דומעתה אין לנו עסק בנצוק וקטפרס אי הוי חיבור אי לא הוי חיבור שהרי יש במקוה ארבעים סאה מים כשרים שלא נפסלו בשאיבתן מן הנהר מאליהן והרב ר' אליעזר מוורדונא שהביא בתשובתו ההיא דמילף לייפי ולמד שכשם שמטבילין בהם הידים ה"ה טבילת אדם וכלים מטעם ניצוק חיבור לא בא אלא להכשיר כשאין למעלה שיעור מקוה שכן כתב והא דקאמר מילף לייפי ליה לומר אפי' אין באריתא שיעור מקוה מי נהר משלימין לפי שמחוברים וכן כתב למטה והמים שבתוך הכלי כשרים להטביל בהם כי אין צורך כאן נקב גדול והוצרך הרב להכשיר מטעם ניצוק ללמד על השאל' שנשאל עליה שאפי' אין באותה קובה שבמרחץ מ' סאה יש לצרפם למי הנהר א"נ אפי' היה אותו הגלגל מתגלגל ע"י אדם או בהמה דמיקרי שאוב הואיל והוא מחובר לנהר ע"י ניצוק הוי חיבור ועל זה נתעצם מהר"י קארו ז"ל וכתב שזו שהשוה טבילת אדם וכלים לנטיל' גדולי המפרשים והפוסקים חלוקים בו שלא התירו שם אלא לענין נטילה אבל לענין מקוה ניצוק לא הוי חיבור וזה אין לנו עסק בו בנדון זה.

124

קכ״האך גדולה מזו אודיע לכ"ת כי זה י"ג שנה בעוברי חמת רבה ראיתי שכל המים שמספקי' בעיר ובמרחצאות ובמקואות הם באים ע"י אלו הגלגלים הגדולי' והה עשויין בתוכן כמין תיבות קטנות בגופן של גלגלים שהן מתמלאין מים בשקיעתן בנהר ועולין ושופכין למעלה מן הסילון המקלח בתוך העיר וחששתי על המקואות ושאלתי את פי יושבי הארץ אם נעשה הדבר על פי הוראת חכם ונמצא ביד א' מגדוליהם פסק לרב כמהר"ר יוסף ן' סייח ז"ל להכשיר ועליו חתימה מאבא מארי ז"ל לקיי' את דבריו כמדומה שהיה מי שערער על מנהג הראשונים שהיו נוהגים כן משנים קדמוניות ובאו לקיים את מנהגם לומ' שנכון עשו וזכורני שהיה קשה בעיני להיות השאיבה ע"י כלי קבול דמאן לימא לן שאותם התיבו' הם נקובו' בכונס משקה אעפ"י שאותן התיבות אינן מטלטלות בפני עצמן אלא כל הגלגל עצמו עשוי חלונות חלונות שיכנסו בהם המים ונהי דלענין טומאה ודאי לא מקבל טומא' לפי שאינו בא במד' ולא הוי דומי' דשק דמטלטל מלא וריקן כדאמרי' בס"פ במה מדליקין ובפר' חומר בקדש השדה והתיבה והמגדל כוורת הקש וכו' שהם מחזיקי' מ' בלח שהם כורים ביבש טהורי' מ"מ לענין מקוה כל שהם מקבלי' פוסלי' אעפ"י שהם טהורים דתנן פ"ד דמקואות המניח כלי' תחת הצנור א' גדולים וא' קטנים אפי' כלי גללים כלי אבנים כלי אדמ' פוסלי' את המקוה וכתבו התוס' בפ"ק דשבת דגדולים דקתני היינו שאינן באים במדה דלא מקבלי טומאה דומיא דכלי גללים וקטנים כגון הדקין שבכלי חרס פחות מלוג דטהורין דאילו בסתם כלים טמאים מאי שנא גדולים ומ"ש קטנים ועוד ראי' מדאמרי' בירושל' בפ' אמר להם הממונ' ים שעשה שלמה בית טבילה לכהני' היה דכתי' והיה לרחצ' ופריך ולאו כלי הוא ומשני אמת המים מושכת לו מעיטם והיו רגלי' שבדרום פחותים כרמוני' ע"כ. והרי ים שלמה אמרו בפ"ק דערובין שהיה מחזיק ק"נ מקוה טהרה ואעפ"כ חשיב כלי לשאיבה ולא ראיתי לרבנים שנגעו בדבר זה.

125

קכ״וואחזה אנכי אשית לבי לתשוב' זו של הרב ר' אליעזר מוורדונא שהביא הרב מהרי"ק ז"ל לגלג עליה והעלה אותה דלא כהלכתא לומר שרש"י והתוספו' וגדולי המפרשים חולקי' על התר זה לפי שרש"י והתוס' כתבו דדוק' לענין טהרת ידים אמרו ולא לענין טבילת כל גופו דניצוק אינו חבור ובעי' כשפופרת הנוד וגם הביא דברי הריב"ש ז"ל שכתב מעולם לא שמענו מי שיאמר שהניצוק הוי חיבור למקוה.

126

קכ״זויש לתמוה אטו הר' בעל התשובה אמר שניצוק אינו חיבור עד אשר יקרא עליו מלא רועים והלא הוא עצמו אמר אף על גב דאין ניצוק חיבור היכא שתמיד עולים המים הוי חיבור וכתב בסמוך והמים שבתוך הכלי כשרים כי אין צורך כאן נקב גדול כשיעור עירוב מקואות שהמים צפין על פיו מכאן היינו חיבור כיון דבזיע דולה ונראה דלענין דינא לא פליג על רש"י והתוספו' אלא בפירושא דשמעתתא פליגי והיינו שהרב ז"ל לא חשיב ניצוק המקלח מתוך הנקב חיבור כמו שמפרשי' התוספו' כי האי דודאי ניצוק לא הוי חיבור שמטעם זה הצורכו הם ז"ל לפרש דדוק' לטבילת ידים הוא דלא החמירו כל כך אלא הא דקאמר מילף לייפי היינו המים הצפים על פי הכלי מכאן ומכאן תמיד חשיבי חיבור עם הנהר להטביל ידיו בתוך הכלי עצמו ולא אמרו דבזיע דולה אלא כדי לבטלו מתורת כלי והחיבור היינו על ידי המים הצפים ועולים ויורדים ומחוברים תמיד לנהר וידוע דעירוב מקואות למעלה במקום הנראה איכא פלוגתא דרבוותא כמו שהאריכו התוספ' בפ"ב דגיטין ובחגיגה ורש"י בפ"ח דטהרות והרב מהרי"ק ז"ל בב"י הביא דבריהם פסקי פסקי והביא לשון הריב"ש שכתב הסברות בקיצור ורבינו תם סובר אע"ג דבנקב בעינן כשפופרת מ"מ למעלה סגי בטופח להטפיח וס"ל דטופח להטפיח וקליפת השום חד שיעורא הוא ורבי' שמשון ורוב המחברים ז"ל שנתנו חילוק בין טופח להטפיח ובין קליפת השום מ"מ מודו דלמעלה שלא ע"י פרצה סגי בטופח להטפיח והרמ"ה וס' המצות כתב דלעולם בעי' למעלה כקליפת השום ולא חילקו בין ע"י פרצה לכותל שלם וכן הרמב"ם ז"ל לא חילק עכ"ל הכא אפי' לדברי המחמירים דבעינ' קליפת השום כשלא נפרצו זה לזה יש להכשיר שמים צפין ממה ששופכו' הצנורות מכאן ומכאן יותר כקליפת השום ולכך כתב מים צפין ולא טופח להטפיח אלא דהכ' דהוי כעין קטפרס יש לפקפק דאיכ' מ"ד דקטפרס לא הוי חיבור לענין מקואות לכך כתב דמ"מ הוי חיבור היכא דתמיד עולין המים מן הנהר ויורדין לאריתא וסברת חילוק זה לא נפלאת היא ולא רחוק' והמרדכי עצמו כתבה משם התוס' מרבי' תם שכן כתב הא דתנן הניצוק והקטפרס אינו חיבור וכו' פר"ת דהיינו דוקא מי גשמים דעתידין לפסוק אבל מי נהר שאין עתידין לפסוק הוי חבור טופח ע"מ להטפיח וכתב שר"י אומר דטופח להטפיח לא הוי חיבור אלא מים צפין כקליפת השום ועוד הביא בב"י בסוף הסי' לשון הרשב"א בשער המים כתב המים העולים מאליה' בגלגל פוסלין את המקוה אבל העולים בגדולים שאין נתלשין מהנהר אלא מחוברים אל המים יראה לי שאין אלו שאובים שבכל עת מחוברים אל מי הנהר ויש להחמיר ולאסור ע"כ הנה דברי הרשב"א אלו מסכימי' לדברי הר' אליעזר ז"ל אע"ג שהרשב"א עצמו כתב בעירוב דבעי בנקב כשפופרת הנוד ולמעלה כקליפת השו' מ"מ הכשי' כאן לפי שהם מחוברים בכל עת אל הנהר אלא שלמעשה היה חוכך להחמיר.

127

קכ״חויש לדון במקואות הללו שבארצכם ושבחמת להכשיר למעשה ואעפ"י שאין הכלים כמו שהם בחמת דכל שיש מי מקוה מכונסי' ע"י שאיבה ומשיכה כשרים וטעמא משום דלטהר מקוה שאובי' שלא ע"י השקאה כל דהוא סגי דתנן בפ"ו דמקואות והביאה הרמב"ם בפ"א מטהרים את המקואות התחתון מן העליון והרחוק מן הקרוב כיצד מביא סילון של חרס או סילון של אבר ומניח ידיו תחתיו עד שהוא מתמלא מושכו ומשיקו' אפי' כשערו ודיו והקשה שם רבינו שמשון היאך מתחברין ע"י כחוט השער' והא לכל הפחות אפי' לר' יהוד' המקיל בפ"ב דגיטין טופח להטפיח בעי ונראה לפר' דלא איירי הכא בחסר אלא הוא בשאוב ומשיקו לכשר להכשירו וסגי כחוט השערה דהקלו בשאיבה דרבנן כדאמרי' בפ' המוכר את הבית ושמא מטעם זה לא חיישינן בסילון אפי' יהא קטפרס עכ"ל ובב"י הובא משם הרשב"א בת"ה בשער המים וז"ל הא דבעינן כשפופרת הנוד היינו דוקא להכשיר מקוה חסר מן השלם אבל להכשיר מקו' שאוב ממקוה שאינו שאוב אעפ"י שאינו משיקו אלא כשערו כשר לפי ששאוב אינו פוסל אלא מדבריה' הם הקלו בכך אעפ"י שמי ההשקאה אינן רואין פני האויר ואפי' שאינו משיקו אלא כשערה ואעפ"י שהרא"ש ז"ל פירש ההיא דעירוב מקואות כשר גם במקוה שאוב בצד מקוה כשר ואחריו נמשך בנו ז"ל בטור נראה דבשאוב מעיקרו קאמר דס"ל דשאוב כלו מן התורה כמו שהביא הוא ז"ל הכרעת רבינו שמשון ז"ל בזה אבל בשאובה ע"י כלים ונמשכה דלכ"ע הוי דרבנן ודאי מקלי' כמ"ש רבי' שמשון עצמו ותדע דקתני סיפא ספק שהיא כשפופר' הנוד ס' שאינ' פסולה מפני שהיא מן התורה אלמא בשאוב מעיקרו מתפרשה ליה אבל בשאובה שהמשיכוה דלכ"ע דרבנן בהשקאה דחוט השערה סגי ולא פליגי רבי' שמשון והרא"ש אלא בפירו' דמתניתין אבל בדינא זה וזה שוין הילכך שאובין אלו שהמשיכום למקוה לכ"ע בהשקאה כל דהו אפי' ע"י קטפרס מהני.

128

קכ״טועוד אפי' תימא דאיכא מאן דפליג בהא דלא הוי קטפרס חיבור דבשאובה שהמשיכוה כולה איכא כמה רבוותא דמכשר כהורא' חכמי המערב שהביא הרמב"ם ז"ל שזו היא סברת הרי"ף וסברת רבינו שמשון ז"ל והשת' דאיכא נמי ספק אי הוי קטפרס חיבור הו"ל ס"ס דאפי' בדאוריית' לקולא ואצ"ל לאותם הסוברי' דכולה שאוב מדרבנן אלא אפי' את"ל כלו שאוב דאוריית' מכשירינן הכא בתרי ספיקי.

129

ק״לבאהבת ה' את העדה עם בחר ה' לשכנו וכנה אשר נטעה ימינו שלחך אלהים למחיה לפניהם לנחותם הדרך והיית להם לעינים שמח לבי ויגל כבודי בשבתך לכסא כבוד על התורה ועבוד' והודעת להם את הדרך ילכו בה אף אמנם כי נמצאו דבריך לי ואוכלם הגדלת השמח' כי ברית אהבתי אותך גם מתמול גם משלש' ערוכ' בכל ושמור' מאז ידעתיך בשם כרתי אתך ברית אהבה רבה ומ"ד אהבת עולם לא משתבש ולי מה יקרו אמירי אמריך ומה עצמו ראשיהם ופניתי אני מכל עסקי למודי ונתתי פני להשיב לשאלותיך כאשר יסכים הפנאי אתי.

130

קל״אא' שאל כ"ת על דבר הכעבין המשוחין באליה אם יש לאסרן מההיא דפ' כל שעה אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה ואסיקנא דכי עבדינהו כעין תורא ש"ד פרש"י מעט כעין של שור מותר ללוש דאכיל ליה מיד בבת א' ולא משהי ליה דלינשי שנילוש בחלב ובטור סי' צ"ו הביא משם הרי"ף פי' שעשה בהם שינוי כעין פי' צורות כעין השור וכיוצ' בו שמתוך כן יזכור שיש בו חלב והרשב"א כתב שאם שינה בצורת הפת ועשה כעבין קטנים כעין השור מותרת שהרואה יודע שלא שינו צורתו אלא להכיר בעלמא וישאל ויאמרו לו וכתב מר לרש"י פשיטא שאסור כי קמבעי' להרשב"א דמשמע דבעינן שיהיה באופן שכישאל למה שינו זה הפת יאמר בשביל שלשו אותו בחלב וכאן לא שייך זה הטעם ורואה אני את דבריך שאין כאן שינוי שבגללו יזכור וגם שלא יהא כאן שואל ונשאל. ואפשר כי מה שנתפש' המנהג להיתר היינו לפי שכל העיר נהגו ללוש כן לפי שהשמן ביוקר ואין צריך שינוי שהכל יודעים שהכעבין והגלוסקאות של אלתש"ו בשומן האליה לשין אותם ולא אמר שיהא צריך שישנה כדי שישאלו וישיבו אלא בדבר שאין דרכו בכך אבל בדבר שכן דרכו אין שואלין ואין משיבין אלא שיש להסתפק בזה אם יש לחוש מפני תקלת האנשים הבאים מחוץ לעיר שאין יודעים במנהגם של בני העיר כמ"ש כ"ת שכמה עניים שבאו מחוץ שלא היו יודעים במנהג המדינה אכלו אותם בגבינ' איברא דמלשון שהביא הטור משם הרי"ף משמע שאין ההיכר אלא לעצמו שלא ישכח שכן כתב שעושה בהם שינוי שמתוך כן יזכור שיש בה חלב וכן משמע קצת לשון הרמב"ם ז"ל עד שתהא נכרת שלא יאכל בה בשר משמע דלעצמו קאמר מדלא נקט שלא יאכלו לשון רבים אבל מלשון הרשב"א לא משמע כן שכתב שהרואה יודע שלא שינו צורתו אלא להכר בעלמא וישאל ויאמרו לו ועדין יש לומר דלא אמר אלא להכ' בני ביתו שמצויין לאכול וברשו' קעבידי וכשרואין שינוי ישאלו אבל לאורחים דאתו מעלמא לא חיישינן שהמזמין אותם מודיעם ולחוש שמא יתן להם שיוליכו בידם חששא רחוקה היא ואין סברא שנאסור על ב"ה שתהא הפת אסורה לו שמא יתן להנך דאתו מעלמא ומסתברא דאי לאינשי דאתו מעלמא חיישינן אין הכר במה שעשוי כעבין קטנים כעין של שור שאין זה שינוי אצלו ומנא ידע שאין דרך בני העיר בכך ועוד אין דרכן של אכסנאו' לשאול אלא לבני ביתו הוא דחיישינן שמא ישכחו ויאכלו ואע"ג דלפרש"י לא הותר אפילו בשינוי אלא דבר מועט דאכיל ליה מיד בבת אחת הרי כתב בהגה' שערי דורא דהני תרי פי' אליבא דהלכתא סליקו דתרווייהו סברות יפות הן ע"כ משמע דבחד מהני שרי אי בדבר מועט משום דאכיל ליה תכף ואי במרוב' ע"י שינוי שהרי התי' בלחמי' שעושים לכבוד שבת לחם משנה משום דנאכל מהם בשב' ובדבר מועט הו'.

131

קל״בומ"מ לבי נקפי מאחר שאירע תקלה לאחרים ואכלום עם גבינה ולא ידעתי אם היו נמכרו' בחנות דאז ודאי יש לחוש לאינשי דאתו מעלמא ואם נפשך לומר דמאחר שמנהג ידוע בעיר לא אתו אחרים למטעי דקל' אית ליה למילתא מהא דאמרינן בפ' משוח מלחמה ילדה הפחותה מטפח אסור' משום ערלה לעולם מפני מראית העין ואסיקנא דלא חיישינן דקלא אית לה למילתא איכא למימר דשאני התם דמילתא דתווה' היא בנטיעה ננסת זו שפחותה מטפח וטוענ' פירות כזקנה זו ודאי קול יש לה שהיא גדולה ועוד דהתם ליכא חששת איסור אלא לחששא בעלמא להכי סמכינן אקלא דאיכא למילתא אבל במידי דאתי לידי תקלה דאכילת איסור מנ"ל דסמכינן לכתחילה אקלא הילכך בנמכרות בחנות ודאי יש לחוש לבאים מחוץ וא"ת יודיעם כדאמר' בהמוכר פירות במי שנתערב מים ביינו לא ימכרנו בחנות אא"כ הודיעו ובחיטי' שנפלו עליהם מים קודם הפסח שרי ליה למזבן קבא קבא לישראל וסגי בהודעה הכא אין תקנתא בהודעה שמא ישכח ויאכל כיון שאינו רגיל בכך וכ"ת ימכור לכל א' דבר מועט ויודיענו שיאכלנו לאלתר דומיא דלחם משנה דעביד ליה בשערי דורא כדבר מועט שנאכל מיד מ"מ איכא למיחש שהחנוני לא יכיר אם הוא מחוץ לעיר כדי שיודיענו ואת"ל מכיר שמא ישכח מלהזכירו כיון שהוא רגיל למכור בסתם לכל בני העיר לא רמי עליה וזבין ולאו אדעתיה.

132

קל״גאמנם מתוך דברי כ"ת שאין באותו שומן בנ"ט שכתב וז"ל ועוד צריך לראות אם יש לחלק ולומר ע"כ לא אסרו אלא שיש לה חלב הרבה אמנם בנ"ד שאין משימים לתוכו אלא דבר מועט יהא מותר לאכלו בגבינ' בשביל שנתבטל השומן בקמח או אם יש לדמותו להא דתניא אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כלה אסורה דהתם אין כ"כ שומן בתנור שידבק בפת עכ"ד ואם אין בו בנ"ט כמו שנראה מדכתב שיהא מותר לאוכלו בגבינה עצמה מה ספק יש בדבר לאוסרו בפני עצמו דודאי טעם האליה בא לה בתוך הקמח ושרי ומההיא דאין טשין את התנור באליה אין ראיה דהתם האיסור עומד במקומו ולא מתבטל שהרי הוא במקום דביקת הפת לתנור לכך אמר כל הפת כולה אסורה אבל היכא שנתבטל בתוך הקמח שרי והא לא דמי לאין מבטלין איסור לכתחלה דכשנתערב היתר בהתר הוא.

133

קל״דועל הגלוסקאות של אלחש"ו בכל ענין איני רואה בהם בית מיחוש אפי' היה בנ"ט לפי שאין דרך לאכלן עם גבינה מאחר שממולאי' במיני מתיקה ואם באנו לחוש שלא יאכל אחריהם גבינה ולפסקו של מהרי"ק ז"ל שפסק שמותר לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר איכא למיחש שיאכלנה בלא קינוח ואיברא שאפי' בקינוח אסור שאין טעם איסור אכילת גבינה אחר הבשר משום בשר שבין השינים אלא טעמא מפני שטעם הבשר נמשך בתוך הפה כמ"ש הר"ן ז"ל וכן פסק הרשב"א בתשובותיו ולגלג על האומ' מטעם אחר וכן עיקר אלא דאיכא למימר שלא חשו אלא שלא יאכלנו יחד עם הגבינ' אבל במידי שאינו נאכל עמה לא חיישי' שלא יאכלנ' אחריו דמילתא דלא שכיחא הוא ועוד דהאליה אעפ"י שיהא בה בנ"ט כשמתערבת בקמח אין טעם הבשר נמשך בפה כטעמו של הרשב"א שלא אמר אלא בתבשיל שממשו של שומן עומד ועוד שאפי' תימא שיש בנ"ט בכיסוי שלמעלה מ"מ מה שבתוכו רבה עליו ומבטלו ועוד שבאכיל' גבינ' אחר הבשר יש סברות להקל כמ"ש מדברי המפ' ודיינו במה שאסרו ואין לנו לגזור גזירה אחרת עליה כך נ"ל יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

134

קל״הועל דברי המקו' שכתב כ"ת שיש לחוש כשמתרוקן המקוה עד חציו שנופלים לתוכו ג' לוגים מים שאובים מתוך הכלים שמזלפים מים מתוכו וכת' ואעפ"י שכתב הטור ספק מים שאובים כשר יש לחלק כשאני רוא' מקוה שלם מלא אמנם הרי מקוה חסר לפנינו וכו' ואעפ"י שגם במקוה שלם כתב הטור בשם הרא"ש במקוה העומד בבית העכו"ם ומשכירו לישראל דחיישי' שמא יחס' וימלאנו ה"מ במקוה של מי גשמי' אמנם זה המקוה שהצנור יורד לתוכו בכל שעה לא יש זה החשש ודבריך טובים ונכוחים אלא שתמהתי על מ"ש מהרר"י קארו שם על דברי הטור סתומי' דמשמע מדבריו שאעפ"י שאנו רואין אותו כשהוא מלא סובר הרא"ש דחיישי' שמא יחסר ואין הדבר כן שאפי' אין בו כ"א סאה סובר הרא"ש להכשיר שהרי דברי תשוב' זו כך ששאלת מקוה שהמים נמשכין לו מן הגגין והמקוה נעול במפתח והמפתח ביד ישראל וכו' מי חיישי' שמא העכו"ם ישליך מים מהגג למקוה והשיב כל זמן שיש במקו' כ"א סאה אינו נפסל אם שפך מים על גגו ונמשכו למקוה דשאיבה מטהרת ברביה והמשכה עכ"ד ותימה לי מה ענין זה לזה מה שהכשיר שם הרא"ש כשאין מקום לשאוב בכתף לתוך המקוה שיקרא שאוב שהרי המפתח ביד ישראל אא"כ שפך מן הגגין והמשיך למקוה וזו אפי' המשיכו בפנינו כשר דשאיבה מטהרת ברביה והמשכ' אבל דברי הטור שהביא בשם הרא"ש כשהמקוה ברשות העכו"ם שיכול למלאות בכתף לתוך המקוה שאז נפסל בג' לוגין ועוד היאך אפשר שהרא"ש ז"ל אינו חושש במקוה שלם שביד העכו"ם וכ"ש אם אין בו אלא כ"א סאה שהרי שנינו בתוספתא והביא הרב ז"ל בסמוך מעשה בית ענת שקוו יותר מאלפים כור ובאו ושאלו את ר' חנינא בן תרדיון ופסל שאני אומר עכו"ם נכנסו וזלפוה בלילה וחזרו ומלאו אותה בקילון לצרכם ותניא נמי התם מרחץ שבלניה עכו"ם וישראל נכנס שחרית ומשיקה אע"פ שזה נכנס וזה יוצא טהורה נעלה או שיחדה לרשותו טמאה נמצאת או' בימים טהורה בלילות טמאה מרחץ שבלניה עכו"ם בזמן שמטהרת שלה פתוח' לר"ה טהורה לרה"י טמאה עד כאן הרי מפורש בהדיא שכל שהוא ברשות העכו"ם אפילו מקוה שלם טמאה שאני אומר העכו"ם זלפה ומלא בכתף ונתן לתוכה.

135

קל״ואבל במקוה זו שבמרחץ שהצנור מקלח לעולם בתוכו אין לחוש שהעכו"ם ימלא בכתף להכשיל כאשר אמר כ"ת ולחוש שיפלו לתוכו ג' לוגין מתוך הכלים שמזלפים בהם בעודה חסרה אע"פ שהדבר מצוי כאשר אמר כ"ת מ"מ לא שכיחא שיפלו ממנו ג' לוגין מג' כלים ולא יהא הפסק בנתים כדתנן במקואות פ"ג מכלי א' מב' מג' מצטרפין מד' אין מצטרפין בד"א בזמן שהתחיל השני עד שלא יפסיק הא' והו"ל כ"ש בשאובה דהוי דרבנן דאפילו בשאובה כול' בכתף סברי מקצת רבוותא דמדאורייתא כשר כמ"ש התוספות בפרק קמא דפסחים בשם ר"י וזו היא סברת הרב ן' מיגאש ז"ל והרמב"ם בפ"ד דין תורה שכל מים מכונסים טובלים בהם שנאמר מקוה בין שאובין בין שאינן שאובין ומד"ס שהמים השאובים פסולים לטבילה ולא עוד אלא אפילו מקוה מים שאינן שאובין שנפל לתוכן ג' לוגים מים שאובין פסלו הכל אלא שרש"י פי' במרובה שאובה מה שמקוה נפסל בג' לוגין מים שאובין מדרבנן הוא דמשמע דס"ל דכולהו שאוב מן התורה פסול וזו היא סברת כמה רבוותא ולדברי כלם שאובה זו מדרבנן היא וספיק' לקולא אבל הביא הטור משם רבינו שמשון דכולו שאוב בכלי שמקבל טומאה פסול מן התורה עד שיהא רובו בהכשר אבל לאחר שיהא רובו בהכשר משם ואילך אין שאיבה פוסלת בו אלא מדרבנן הילכך כל ספיקא שיארע בו קודם שיהיה רוב בלא שאיבה אזלי ביה לחומרא אבל משידוע שנעשה רובו בהכשר מקילינן בספיקא שיארע בו ע"כ ואפילו לדבריו ז"ל היכא דידענו שנעשה רובו בהכשר וכ"ש אם נעשה כלו בהכשר לא מחזקינן איסורא לומר שנתחסר ונפסל במי' שאובין דאיכא כמה ספיקי כדכתבינן והרב מהרי"ק ז"ל באותו סי' דף רמ"א הביא תשובת הרשב"א שהתיר מטעם ס"ס ומטעם דאמר דשאיבה כולה מדרבנן ע"ש.

136

קל״זובר מן דין מקוה זה כמדומה שהוא מעין שאינו נפסל במים שאובין דמעין מטהר בכל שהוא דתנן למעלה מהם מעין שמימיו מועטי' שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין לטהר בכל שהוא וכת' הרא"ש ז"ל בתשובה כשלמדתי מס' מקואות לפני רבי' מאיר ז"ל אמרתי לו תמהני ששמעתי שכמה גדולים נצטערו לנקות מקוה שמימיו נובעים כי נראה לי שהשומעים מפי הגדולים טעו כי הגדולים דקדקו איך יטהרו מקוה שמימיו מכונסים והשומעים טעו אף במקוה נובע ולא כן הוא במקוה שהוא נובע ואין בו כי אם רביעית ממלא בכתף לכתחיל' וטובל בו ואינו נפסל מפני השאיב' והוד' מורי ע"כ ובמרדכי דפ"ב דשבועות דמעין מטהר בכ"ש ואינו נפסל במים שאובין כלל ואח"כ כתב מעשה היה בריגשפרק שהיה מנקים המקוה וכשנחסר ממ' סאה נשפך מן הכלי למקוה ופסלו הר' משה בר חסדאי ולא נודע הראיה מנין שהרי מקוה שבריגשפרק מעין הוא ע"כ ושוב הביא המרדכי מדברי השאלתות דרגילין כשמנקין המקוה לפקוק כל נקבי הנביעה לאחר שהוציאו כל המים וליבשו שיש לחוש שמא חזרו מן הכלים ששאבו בהם ג' לוגין מים שאובים ושוב לא יטהר עד שיוציאם ע"כ והרב מהר"י קולון ז"ל בשרש נ"ה ושרש נ"ו האריך הרבה ונתן טעם לאותם גדולים שפוסלים שאובים במעין דס"ל כרבי' יצחק בעל התוס' שסובר דלטבילת אדם בעינן מ' סאה. ומה ששנינו מעין מטהר בכל שהוא זהו לטבילת כלי וכיון דלאדם אין שם מקוה עליו הרי הוא נפסל כשאיבה לענין טבילת אדם כמו שנפסל מקוה חסר הג' לוגין וע"ז היה חוכך והיה מהחמיר לעשות כמו שנהגו הראשונים לפקוק נקבי הנביעה דמהיות טוב אל תקרי רע אבל אם יש בדבר שום דוחק עד שיבוא הדבר לידי דיחוי טבילה אין ראוי שתתעכב משום חששא רחוקה אשר יש בו כמה ספקות. והרב מהר"י קארו ז"ל כתב עליו דעיקר דינא חומרא יתירתא היא כיון שהפוסקי' המפורסמים כתבו דמעין מטהר בכל שהוא ואינו נפסל בשאיבה כלל עליהו סמכינן אפי' לכתחלה. ואפשר שמהרי"ק גם היא זאת עמו אלא שלהוציא מלב המתמיהין ההם שרצו לפוסלו בדיעבד להוכיח דאפי' יהבי' להו כל טענותיהו אין לפוסלו בדיעבד ע"כ. ותמה אני בזה מאחר שביארו הרב מהר"יק ז"ל והרב בעל תרומת הדשן ותלו טעמן של כל אותם הגדולים שהיו טורחים לנקות מי המקוה הנובע בטעמא דס"ל כרבוותא דאמרי שאין מעין מטהר בכל שהוא לענין טבילת אדם בהא ודאי איכא למיחש טובא שהפוסקים המפורסמים רבינו יצחק ורבינו שמשון ז"ל הכי ס"ל והרא"ש הכריע כדבריהם בהלכותיו וכן הסכי' הרשב' בספר תור' הבית דהאי לטהר בכ"ש לא לאדם קאמר אלא לכלים זו היא הסכמתו של ר"ת ורבי שמשון ולדברי רבותינו הצרפתי' שומעים להחמיר בשל תורה ע"כ הילכך כי היכי דלא מקלינן להטביל אדם במעין פחות ממ' סאה הכי נמי לא מקילי' בג' לוגי' שנפלו לתוכו כיון דהא בהא תליא. ולכך אותם הגדולים שלפני הרא"ש ומה"רם היו טורחי' הרבה לנקות המקואות הנובעים וזו היא טעמו של המרדכי והר' משה בר חסדאי. וגם מהר"יק והרב כתב הלכה למעשה החמירו ואילו נודע הדבר שנפלו ג' לוגי' אפי' בדיעבד לא היו מקילין הרא"ש למהר"ם בדברי הראשוני' ז"ל ולא התירו בדיעבד במקום בטול מצוה אלא לפי שהיא חשש' רחוקה שיש בה כמה ספקות כמ"ש שם.

137

קל״חומיהו בנ"ד דלכ"ע אין כאן בית מיחוש הואיל והמקוה הזה ממי מעיין ומחובר למעין כל שיש ממקום נביעתו עד המקוה מ' סאה אפי' לרבינו יצחק ז"ל מודה שהוא כשר לטביל' אדם אם יש בו מקום שאפשר לטבול בו אעפ"י שאין המים מכונסין מ' סאה במקום אחד דמעין מטהר בזוחלין והואיל והן כשרין להטביל בהם אדם הרי נעשו המי' שבמקוה חיבור למי המעיין שיש בו מ' סאה דלא יהא אלא מקוה מ' סאה כדתנן בר"פ ששי כל המעורב למקוה כמקוה חורי המערה וסדקי המערה מטביל בהם כמו שהם ופשיטא שאם נפלו ג' לוגין באותם חורין הואיל והם מחוברין למקוה לא נפסלו שאין מקוה של מ' סאה נפסל במים שאובים ומה שחשו אותם הגדולים לא חשו אלא במקוה שנובע מן הקרקע שאם נפלו שם ג' לוגין מים שאובים פוסלים אותו לפי שאין שם מים מכונסים מ' סאה כהא דאמרי' בפ' חומר בקדש מקוה שחלקו בסל וגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה דהא ארע' כלה חלחולי מחלחלא ובעינן דאיכא מ' סאה במקום אחד ומכאן הוכיח רבי' יצחק ז"ל דלטבילת אדם אין מי מעין מכשירים בפחות ממ' סאה דלא שייך לומר חלחולי מחלחלא במי גשמים אלא במים נובעי' אבל כל שמחובר למעין שיש בו מ' סאה ממקום מוצא המים שאין צריך לחבר אותם המחולחלים בקרקע הא ודאי מקוה שלם הוא לטבילת אדם ומטהר את המים שבמקוה כדתנן בפ"ו דמקואות ג' מקואות בזה עשרים ובזה עשרים ובזה עשרים מים שאובין והיו השאובין מן הצדדי' וירדו ג' וטבלו ונתערבו המקואות טהורים והטובלי' טהורי' והיינו משום כשמתערבים שני הטהורים יחד הו"ל מ' סאה וכשנתחבר השאוב להם הוכשרו מימי השאוב לטבילה אף כאן הואיל ויש שם מ' סאה מהני להכשיר את המים. ובפ"ק דמקואות מפרש רבי' שמשון הך תוספת' דקתני מעין היוצא לתלמי ומן התלמי לבריכה ראשונים ראשונים נשאבים ופסולים כגון שאין מ' סאה ממקום מוצא המים עד התלמי אבל עד הבריכה יש מ' סאה משמע דאם היו מ' סאה עד התלמי אעפ"י שהו' כלי ומים שבתוכו שאובין עלתה להם הכשר וצ"ע בהא דקשיא ליה לרש"י ז"ל מהא דתנן בפ"ג בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת בו ויוצאה ממנו ותי' דאיכא למימר כשאין מ' סאה באמה דאמה היינו חרדלית של גשמים מוקי לה אפי' יש בה מ' סאה לא מכשר משום דזוחלין הוו ואין מי גשמי' מטהרתן אלא באשבורן וחרדלית מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה היא מטעם שאינן מטהרי' בזוחלין בין כך ובין כך למדנו שכל שיש מ' סאה מטהרין את השאובין שלמטה. ובנ"ד אעפ"י שהצנור המקלח לתוך המקוה מעין ניצוק הוא ותנן בטהרו' פ"ק ומייתי לה בפ"ב דגיטין הניצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהר' ופרש"י שאינו חיבור לענין ב' מקואות שאין בא' מהם מ' סאה והניצוק והקטפרס מחברן דאינו חיבור הרי הוכיחו התוס' דלא לענין חבור מקואות מיירי אלא לענין השקאה וביארו הניצוק וקטפרס לענין מקוה הוי חבור הילכך ג' לוגין שנפלו שם אינם פוסלים. ואפי' תימא שבשעת שנפלו ג' לוגין מים שאובים לא היה הצינור מושך מן המעין שהפסיקוהו ואז ודאי נפסלי' מי המקוה במים שאובים כיון שחזר והמשיכן נעשו הכל חבור א' וחזרו והוכשרו. ואע"ג דלענין השקאה לא הוי ניצוק חיבור השקאה שאני דלטהר מים טמאים בעינן שיהא שוה למקוה דטבילת מים שוה לטבילת כלי' ואדם בעי' שיבאו לתוך המים ולא שיהיו חוצה לה כאותה ששנינו מקל שהיא מלאה משקין כיון שהשיקוה למקוה טהורה דברי ר' יהושע וחכמים אומרים עד שיטבילנה כולה תנן הניצוק וכו' אבל היכא שאין המים טמאים אלא שהם שאובים דכתבי' כל שהם מחוברים למי המעין ע"י ניצוק וקטפרס נעשו הכל חיבור א' והוכשרו. וראיה מהא דתנן בפ' ששי מטהרין את המקואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב כיצד מביא סלון של חרס או של אבר ומניח ידיו תחתיו עד שהוא מתמלא מים ומושכו ומשיקה הרי שאעפ"י שהעליון שאוב מטהרו מן התחתון ע"י קטפרס וק"ו הדברים אם העליון יטהר מן התחתון דאמרי' גוד אסיק כ"ש דאמרי' גוד אחית לטהר התחתון ועוד ק"ו אם אותו קטפרס שאין סופו לעמוד משיסלק ידו שסוף המים להפסק הוי חבור היכא שהן מושכין לעולם לא כ"ש.

138

קל״טואי קשיא על מה שכתבתי שאעפ"י שקדמו מים שאובין כגון שלא היה הצנור מושך כיון שחזר והמשיכו חזר להכשירו מהא דכתב הרשב"א בתשובה הלא היא במיוחסו' להרמב"ן ז"ל סי' רל"א שטוב להזהר שלא יסתמו הנקבים הנובעים שא"כ היו המים שבמקוה נפסקים מן המעין ונפסלי' אז במים שאובים אעפ"י שהמעין אינו נפסל בשאיבה אפשר שיש הפרש בין קדמו שאובין למעין בין קדם מעין לשאובי' ואח"כ חזר וסיים שנראה יותר שאין הפרש. וקשה דמאי מספקא ליה הא ודאי במקואות תנן דמטהרי' העליון מן התחתון כדהבאתי לעיל. וגבי מעין לא גרע ממקוה. ונ"ל שלא נסתפק הרשב"א אלא במקוה שנובע מתחתיו ונסתמו הנקבים שאם קדמו השאובים מה שחזרו המים לבא אח"כ קמא קמא בטיל שלא היה רביעית במקו' אחד בפני עצמו כדי שיטהרו את השאובים אבל אם היה המעין כל שהוא חוצה למים השאובים ונמשך לתוכן כיון דמעין באפי' נפשיה קאי ומטהר בכל שהוא פשיטא ליה שמטהר את השאובים לגמרי אעפ"י שקדמו השאובים לו עיין כמו שהוכחתי לעיל ואצ"ל דמעיין שיש בו ארבעים סאה דחשיב טפי ממקוה שלם ומטהר את השאובים לגמרי והרי זה ברור.

139

ק״מאיברא דאעיקרא דדינא איכא לעיוני ומידק היכי ניחא להו להנך רבוותא הרמב"ם והראב"ד ז"ל לומר דמעין כל שהוא מטהר לאדם מאחר שגמרא ערוכה הוא בפ' חומר בקדש דאע"ג דארעא חלחולי מחלחלא בעינן מ' סאה במקום א' והיינו ודאי מים נובעים דאילו מי גשמים לא מחלחלי והיא ראייתו של רבי יצחק ז"ל וכתב הרא"ש דכותיה נקטינן שאין להשיב על ראייתו ובעניותי יש לי להשיב דמשכחת לה במי תמציות שלא פסקו דקתני בפ"ק דמקואות למעלה מהם מי תמציות מקואו' שלא פסקו ומפר' בתוס' אלו הן מי תמציות שלא פסקו כל זמן שהגשמי' יורדין וההרי' בוצצין ומפר' רבי' שמשון כל זמן שיתמצו המי' מבוצבצין ומבעבעין ותניא אין מטבילים בהם אדם וכלים לפי שאין בהם מ' סאה ומינה מוכח דכל עירוב דומיא דסל וגרגותני אעפ"י שהמים בוצצין ויוצאים אינו חבור דהא ארע' כלה חלחולי מחלחלא בשעה שהגשמי' יורדי' וההרים בוצצין ולא הוי חבור למ' סאה דרך אותה בציצה דלעירוב מקואות בעינן נקב כשפופרת הנוד אבל מעיין שמטהר בכל שהוא כשם שהוא טבילה לכלי' כך הוא טבילה לאדם ותניא התם בתוספתא גבי מי תמציות זה הכלל כל מקום שאדם טובל בו ידים וכלים טובלין בו אין אדם טובל בו אין ידים וכלים טובלים בו והך תניא מסייעא להו בהדיא להראב"ד והרמב"ם ז"ל ולא ידענא היאך מתרץ לה רבי' יצחק ז"ל.

140

קמ״אוהשתא דאתינא להכי אשכחן טעמא רבה לאותם הגדולים שהיו טורחים טובא לנקות את המקואות כי הטעם שכתבו מהר"י קולון ומהר"י איסרלן ז"ל דס"ל כמ"ד דלא מהני לאד' מעיין כל שהיא עד שיה' בו מ' סאה אכתי אינו מספיק דנהי דלטביל' אדם לא מהני לטהרת המים מידי שאובים אמאי לא מהני הא ודאי לא גרע מעיין שאין בו מ' סאה ממי תמציות שלא פסקו דתנן שתה טמא ושתה טהור טהור נפלו מים טמאים ושתה טהור טהור שאע"פ שאין בהם מ' סאה מטהרים הם את המים הטמאים וק"ו הדברים אם במקום שלא טהרו ידים וכלים טהרו את המים מטומאת' מקום שטהרו ידים וכלים לא כ"ש שיטהרו את המים ואם העלו את המים הטמאים מטומאה לטהרה כ"ש שיעלו את המים הנמשכים להכשירן במי גשמים אבל יש לומר שאותם גדולים חששו לכמה מקואות שבקרקע שהם מי תמציות שחופרים בעומק ומי גשמים הנבלעים בקרקע מתמצי' לתוך אותה גומא ועל הרוב הם מלוחים מעפריתי הארץ ורובם פוסקי' מימיהם בימות הקיץ כשיבשה לחלוחית הארץ והני ודאי אין להם דין מעין שמטהר בכל שהוא אפי' בזמן שבוצצים דהיינו דאמרי' בחגיג' אע"ג דארעא חלחולי מחלחלא אין המי' הנבלעי' בקרקע חבור אעפ"י שעתידין להתמצות אלא בעינן מ' סאה במקום אחד והראיה שתקע בה מסמרות הרב מהר"י קולון ז"ל באותה תשובה שיש בין מעין לבורות היינו מההיא דפ"ח דפרה באר שנפל לתוכה חרסית או אדמה ימתין עד שתציל וכו' ואם כשרים למי חטאת דבעינן מים חיים כ"ש שכשרים למי מקוה ותמיה לי איך יסבור הרב ז"ל שכל הבארות כשרים למי חטאת א"כ למה הוזכרה באר אחאב שכשרה למי חטאת ועוד אפי' המעינות אין כלם שוים דתנן המים המכזבים פסולים ואלו הם המים המכזבים המכזבים אחת בשבוע ואם המעינות המכזבים אחת לשבוע שנים לא מקרו מים חיים היאך יכשיר כל מי בורות המכזבי' בשעתן מים לא נאמנו אלא ודאי ההיא דבאר שנפל לתוכה חרסית וכו' בבאר מים חיים מיירי דומיא דבאר אחאב ומערת פמייס שהוזכרה שם שהיא כשרה לא נצרכה אלא משו' דמי הירדן עצמו פסולין דתנן מי ירדן ומי ירמוך פסולין מפני שהם מי תערובות ואמרי' בעלמ' ירדן יוצא ממערת פמייס ונכנס לתוך ימה של טבריא וכו' ולפי שמתערבי' בה מימות אחרי' תיכף כשיצא ממערת פמייס ונפסלו להכי תנן מערת פמייס כשרה כלומר בעוד המים בתוכה ולא חיישינן שמא חוזרין לתוכה מי תערובות וגם מטעם זה רוב הבארות פסולין למי חטאת שאעפ"י שיהיה באר מים חיים יש בו תערובת מי תמציות שמי גשמים מתמצים לתוכם מתוך שהם בעומק הארץ ולא אמרו אלא באר אחאב וכיוצא בה שהיא כרויה בתוך הסלע שאין שם מי תמציות כלל ולענין טהרת מקוה במי כל באר שאינה מושכת ומוציאה מים חיים אלא שהכותלים בוצצי' מעט מכאן ומעט מכאן אין להם דין מעין שיהא מטהר אלא דין מי תמציו' ותניא בתוספת' דפ"ק החופר בצד הים בצד הנהר בצד הביצין הרי הם כמי תמציות החופר בצד המעין כל זמן שהם באים מחמת המעין אעפ"י שפוסקים וחוזרין ומושכין הרי הם כמעין פסקו מלהיות מושכין הרי אלו כמי תמציות הרי לך שאעפ"י שמתמצה מן הים ומן הנהר נקראים מי תמציות וצריך שיהיה בהם מ' סאה אם לא כשמושך מן המעין שהדבר נרא' שהוא המעין עצמו לכך סובר אני להחמיר בבורו' הללו שבבתי' שרובן פוסקים בימות הקיץ שלא להטביל בהם כלים אלא א"כ ידוע שיש שם מ' סאה דלא דיינינן להו כדין מעין אלא כדין תמציות דטבילת כלי עכו"ם דאורייתא היא מכלי מדין וראוי להחמיר בשל תורה ודאתינן עלה במקוה זה שמעין גמור הוא אין שם בית מיחוש ולא נחלק אדם בו מעולם דודאי מטהר בכל שהוא ואם נפסק המעין בשעה שנפלו בו מים שאובין כשחוזר המעין ונמשך חזר ונטהר.

141

קמ״בידיו רב לו במלחמתה של תורה הוא זיוה הוא הודה הוא הדרה ה"ה הרב הכולל נר"ו על יום טוב באתי להסתפח בנחלת ה' שלמך ישגא לחדא אנס"ו. שורותי' אלו בקצרה שלא כשורה להגיד למעכ"ת לאשר שאלוני והשב רוחי לא נתנוני על ענין הטבילה אשר יש בכפר אורטה קיואי ה"י מימי עולם ומשנים קדמוניות אשר נכנסו חכמים שלמים וכן רבים בשיעור מ' סאה ושיעורם אמה על אמה על רום ג' אצבעות במרובע בת ששה טפחים וחצי אצבע ובא בכפר חכם א' אשר לא ידעתיו גם מתמול גם משלשום זולת לשמע אזן שמעתיו אשר קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים כאשר ראיתי בעיני אשר פסל הטבילה אשר לא כדת כי עשיר יענה עזות ובפרט אשר בא בבית הכנסת מעוטף בסודר על צוארו ומה איכפת לו בדוחקא דצבור' לאיש כמוהו שיש לו מרחץ בביתו או בבית חמיו או בבית שאר אשתו ואני בעונותי כאשר טלטלני ה' טלטולא דגבר' מכפר לעיר ומעיר לכפר ואין לי פנאי לעסוק בתורה מכמה מיני דרופנקי בוקי סריקי ובפרט מצרת היתומ' שהיא ארוסה לאיש וכבר עברה מפרקה והיא מתגוררת ובביתי אין לחם ושמלה להשיאה וראיתי בני עליה והנם מועטים אשר על כן מן הראוי היה אשר בשם חכם לא יזכר שמי אבל מה אעשה כי בשת הקנאה לבשתי ועל רגלי קמתי ואמרתי מי זה הוא ואי ה הוא אשר מלאו לבו לפרוץ פרץ במרץ בגדר אשר גדרו חכמים ראשונים אשר לסברתו פסל כל הנשי' אשר טבלו מכמה ימים שהם בני נדה ואני הצעיר ודל הלכתי וראיתי שיעור מקום כנוס המים שהם אמה על אמה כדין וכהלכה ומה שחרה לי ונלאתי נשוא על אשר ראיתי שער הטבילה שוממים וקראתי לאשה העזובה היושבת על דלתי הטבילה ואמרתי לה למה שעריה שוממים אף היא השיבה אמריה ואמרה לי מה איכפת לך מאחר שמימי הטבילה בשעורם הם עומדים ועוד שבכל יום ויום יורדים מי גשמים אף אני השבתי החכמי' לא נתנו דבריהם לשעורים שמא יפחתו המים ויבא העכו"ם וישליך עליהם מים אשר לא כדת כמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה על מקוה העומד בבי' העכו"ם ומשכירו לישראל שיתן לו כל הטובל בו דבר ידוע בכל פעם שאין להאמינו לעכו' דחיישינן שמא יחסר וימלאנו זאת היתה לי אשר לא כשר בעיני ומהרי"ק ז"ל כתב על דברי הרא"ש דברי רבינו סתומים בזה דמשמע מדבריו שאעפ"י שאנו רואי' אותו שהוא מלא סובר הרא"ש דחיישי' שמא יחסר וימלאנו ואין הדבר כן דאפי' אין בו אלא כ"א סאה סובר הרא"ש להכשיר ויעויין שם לכן נראה לע"ד שהטבילה היתה כשרה באות' שעה מכמה סבות ואע"פ ששערי הטבילה היו שבורים חדא שבאותה שעה היו שיעור המים במקומם ועוד שהשנה גשומה ובכל יום ויום יורדים גשמים ועוד שבפתע פתאום נשבר הדלת והלכתי וראיתי פתח הטבילה שנשברה מאליה מפני שהיא ישנה ובעצלתים ימך המקרה לאו כל כמיניה לפסול הטבילה ולהוציאה מחזקתה שמא בא העכו"ם והשליך מים על המקוה כי מה איכפ' לו אחר שהטבילה היתה מלאה על כל גדותיה ועל האמת אפשר שיש קצת חששא שמא יחליף העכו"ם מים אלו במים שאובים מפני שיחוש שאם לא יחליפם יסרחו המים ולא ירצו הנשים לטבול גם בזאת החששא לית תברא שאם לא היו הגשמים תמיד יורדים הייתי חושש שמא יחליפם העכו"ם ומה שנפלאתי הפלא ופלא על החכם אשר פסל את הטבילה שבא ומדד אותה בלילה ואמר שבצמצום היה כשרה למה צוה להריק אותה למה לא צוה שישליכו המים בהמשכה אחר שהיה רובה בהכשר שאפי' שהיו כ"א סאה יכולים להמשיך י"ט סאה כדעת הרא"ש ולכן שמעתי ותרגז בטני לקול החכם הנז' אשר חרף וגדף אותי בתוך קהל ועדה ושאל אותי בתוך קהל ועדה בגאוה ובגודל לבב אם אתה חכם למה אינך יודע בחכמת התשבורת ועל האמת מאן דלא ידע האי לאו בר בי רב יקרא אפשר שזאת החכמה אין אדם יכול ללמוד אותה מפי ספרי' אלא מפי סופרי' ועל האמ' נבהלתי משמו' דבריו ששאל אותי דין שיעו' הטבילה כמה גודלים והדין פשוט כביעתא בכותחא כאשר הביא הרב מהרי"ק ז"ל בשלחנו אשר לפני ה' סי' ר"א בשלהי הדין וצריך שיעלה בתשבורת מ"ד אלף וקי"ח אצבעות כגודל ועוד חצי אצבע ומי לא ידע בכל אלה כי זיל קרי בי רב הוא ולכן מורי הרב בבעו במטו מכ"ת שתאיר עיני בהלכה שאין לי ספרים זולת מה דדכירנא שדומה לי שהרב מהרי"ק ז"ל כתב משם רבי' ירוחם על שיעור האמה על אמה ברום ג' אמות דהוא הדין אם יהיה רחב ולא יהיה גבוה כל כך יועיל אם יתכסה במים בפעם א' מה הפרש יש בין הרב רבי' ירוחם להא דהביאו בגמ' בפ' עושי' פסין דתני אמה על אמה ברום ג' אמות במרובע הוא ולא בעיגול מה הפרש יש לדברי הרב ז"ל לדברי הגמר' עוד מורי הרב אחלה פני מעכ"ת שהרב מהרי"ק ז"ל הביא בשלחנו אשר לפני ה' שיעור מ' סאה מ"ד אלף וקי"ח אצבעות כגודל ועוד חצי אצבע ומהרי"ק כמדומה לי שכתב שצריך שיעלה בתשבורת מא' אלף ותמ"ב אצבעות שכך עולה אמה על אמה ברום ג' אמות מרובעות ועל האמת לא הבנתי דברי הרב כי דבריו נראה לע"ד שסותרין זה שבשלחנו אשר לפני ה' כתב ששיעור מי הטבילה הן בתשבורת מ"ד אלף וקי"ח וכו' ובספרו הגדול בספר יורה דעה כתב שהשיעור מא' אלף ותע"ב אצבעות לכן מורי הרב חוס וחמול בעין חמלה וחנינ' כי עת לחננ' ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה והשיבני בתשובה שלמה ואם שגיתי ה' יצילני משגיאות ולא תהא חכמת המסכן בזויה ובכן אחלה פני יה יעלך גם עלה על גפי מרומי ההצלחות כתאות נפשך וכתאו' נפש וחפץ הצעיר ודל המדולדל המטולטל אחר טרדות הזמן פי המדבר בנפש כלענ' מרה העבד כאמן לשרת משה בכמ"הר אליעזר מאנגאר"ה זלה"ה.

142

קמ״גיקבל החכם נר"ו את תשובתו מלתא דפשיטא היא דכל שהמקוה שלם או שיש בו כ"א סאה והמפתח ביד ישראל אע"פ שיש מקום שישליך העכו"ם מבחוץ מים שאובין מפני סרחון המים אין לחוש ואפי' בזמן הקיץ שאין גשמים יורדים ואינך צריך לזה הטעם דבכל ענין כשר ואיברא שיש לתמוה על הלשון שהביא כ"ת במה שכתב הרב מהרי"ק ז"ל בב"י על דברי הטור שכתב משם הרא"ש במקוה שהוא בבית העכו"ם ונוטל שכר פרוטה מכל א' וא' שיש לחוש וכו' וכתב הרב ז"ל עליו שדבריו סתומים דמשמע דבכל ענין כת' הרא"ש לחוש וזה אינו דאם הניחו שלם או אפי' לא היו בו אלא כ"א סאה אין לחוש כלל והביא תשובת הרא"ש ז"ל וכו' שנראה שאינה ענין למה שכתב הטור כי אותה תשו' מיירי בשאין המפתח ביד ישראל ואין לחוש אלא אם המשיך העכו"ם דרך הנקב למקוה ובזו אעפ"י שאין שם אלא כ"א סאה סגי דשאובה מטהרת ברביה והמשכה וכאן א"א אלא אם כן המשיך שהרי הדלת נעול וצריך להשליך המים מבחוץ שיכנסו לפנים למקוה. אבל מקוה שבביתו של עכו"ם וברשותו ממש דאיכא למיחש שמלא בכתף ונתן לתוכו ואפי' הניחו שלם שמא יחסר וימלא בכתף ונתן לתוכו להשלימו. ובזה כתב הטור משם הרא"ש שיש לחוש מאחר דאית ליה לעכו"ם הנאה מיניה וראיתי שקבעה במתניתיה וכתבה בש"ח וז"ל מקוה שהוא של העכו"ם ומקבל שכר אין להאמין לעכו"ם עליו אא"כ יש למקוה כ"א סאה ע"כ. וזה תימא דאפי' לא היה העכו"ם נוגע בדבר היאך נחזיק מקוה לטבול בו אם לא שידענו שנעשה בהכשר וכי תימא דהו"ל ספק מים שאובים שטהרו חכמים הא לית' דלא אמרו ספק מים שאובים למקוה כגון שהיו בו מ' סאה מי גשמים אז לא נחוש שחסרו כ"כ עד שלא היו בו כ"א סאין ומלא בכתף דהעמד מקוה על חזקתו ואימור לא חסר כולי האי אבל אם לא היו בו אלא כ"א סאין אין להאמין לעכו"ם ולומר שנעשה בהכשר אח"כ כי הא דתנן בפ"ב דטהרות ספק נפלו ספק לא נפלו אפי' נפלו ספק יש בו מ' סאה ספק אין בו ב' מקואות א' יש בו מ' סאה ואחד אין בו נפל לא' מהם ואין ידוע לאיזה מהם נפל ספקו טהור מפני שיש לו במה יתלה ע"כ דהתם ספק נפילת מים שאובים היה העמד מקוה על חזקתו אימור לא נפלו ואפי' נפלו אימור למקוה שיש בו מ' סאה נפלו ולא פסלו וזה שלא הי' בו מ' סאה לא נפלו בו ונשל' אותו בהכש' אבל אם אין בו אלא כ"א סאה האי לאו בחזקת מקוה שלם הוא ושמ' סאה חסר קרט' אינו יכול לטבול ואם אנו רואי' שהוא מלא עכשו מספק' לא משוינן לה מקוה טהרה דאימור בכתף מלאוהו וכהא דתנן בפ"א דטהרו' ארץ ישראל טהור' ומקואותיה טהורים שבח"ל כשרים לבעלי קריין אפי' נתמלאו בקילון אלמא סתם המקואות עשייתן ע"י טהרה בעינן אלא דבארץ ישראל אמרי' מסתמ' ע"י ישראל הם ובהכשר נעשו ובח"ל סתמן שנתמלאו בכתף בין שלא היו בו כלום בין שהיו בו כ"א סאה כיון דרביה והמשכה בעינן ואם נאמר מסתמא שע"י המשכה נשלמה אף במקוה מתחלה נאמר בהמשכה נעשה ותקשי למ"ד דשאובה שהמשיכוה כולה כשרה דאף זו ספקא דרבנן היא אלא לא אמרו ספק מים שאובין לקולא אלא כשיש לו חזקת הכשר. וראיתי לרב בעל המפה שכתב שם אם כל המקוה היה שאובין פסול מן התורה וספקא לחומרא אבל אם רוב המקוה כשר והמיעוט הם שאובים אינו אלא מדרבנן. ועל מ"ש אם יש במקוה מ' סאה נאמן כתב דמאחר שרובו כשר ספקו לקולא. וכמדומ' שרצה לחלק ולומר דלרבינו שמשון והרא"ש דאמ' דשאוב כלו דאורייתא אבל היכא דאיכא רוב לא מפסיל שאוב אלא מדרבנן ומ"ש הטור דאין להאמינו לעכו' היינו דאין שם רוב והו"ל ס' שאוב כלו ולחומר' אבל אם היה המקו' שלם או שהיו בו כ"א סאה כיון דס' דרבנן היא תלינן להקל. וגם זה לא יתכן דהא משמע מדברי הטור כשהי' המקוה שלם הם ממ"ש חיישי' שמא יחסר וימלאנו וכ"ת שמא יחסר מאליו בפחות מכ"א הרי כתב הרא"ש בתשו' מקוה שטובלין בו תדיר בקל יכול להיות בו מ"ס כי לא יחסר חציו בפעם א' ועוד בלא היו כי אם כ"א סאה ונמצ' מלא אע"ג דספ' דרבנן היא לא תלינן להקל שנעשה מאליו כי היכי דאמרי' כי חזקת המקואות בח"ל טמאות ואפי' הוי ס' דרבנן למ"ד שאוב כלו מדרבנן כשר כדכתבי' וכ"ש היכא שיש לעכו' הנאה בדבר שאעפ"י שהיה בחזק' שלם יש לחוש שמא יחלי' המים פן יסרחו דאז לא יועיל חזקת המקוה דאית ביה רעות' ועביד' לבטולי אלא ודאי שאין דברי הרא"ש בתשו' אמור' אלא כשהמפתח ביד ישר' דליכא למיח' לעירוי בכתף מן הכלי אלא שימשי' מן הגג. ודברי הטור הם כשהמקוה ביד העכו' לגמרי דיש לחוש שאם יחסר ימלא בכתף וגם שיחלי' את המים אם יסרחו וימל' את המקוה בתחל' בכת' שהרי כת' הרא"ש דודאי יעש' מה שיוכל כדי שלא יפסיד שכרו וראיה עוד מדברי התוס' שהרב עצמו הביא שם בסמוך בפ"ח דמקואו' מעש' בכור בית פגת שקוו יותר מאלפי' כור ובאו ושאלו את רח חנינ' ן' תרדיון ופסל שאני אומר עכו"ם נכנסו וזלפוה בלילה וחזרו ומילו אות' בקילון ופי' הרב בב"י דשמא זלפוה להריקה מן המים המלוכלכי' ומלאוה מים נקיים כדי לרחוץ בו ע"כ. וכ"ש כאן שהעכו"ם משתכר בה דכל טצדקי דמצי למעב' שלא יסרחו המי' ושלא יחסרו מימיו עבד וממל' בכתף ואיך כת' שאם היו שם כ"א סאה לא חיישי'. ועוד ראיה מתשו' הרשב"א ז"ל שהביא שם במקוה שיש לו ב' מפתחו' ויש חוששי' לאיסו' שמא יחליף העכו"ם מים אלו במים שאובי' שלא יסרחו המים ולא ירצו הנשים לטבול והשיב אין לחוש לטענ' הפוסל בשאוב' כולה דנר' דכשר' מן התור' וגם אנו בעירנו יש לנו כיוצא בו ובלא שתי מפתחו' אלא שהיהודית שוכרת מהעכו' לשנ' ובזה נסתלק טעו' החוש' שמא יחליפהו העכו' כדי שלא יסריחו מימיו ע"כ. אלמא משמ' דמשו' שהיהודית שוכר' מהעכו' לשנ' ליכ' למיחש דלית ליה לעכו"ם הנא' מינה אבל אם היה העכו"ם משתכר היה מקום לחוש אא"כ יש מפתחו' שא"א לפסוק מים לתו' המקו' אלא ע"י המשכ' בהא ודאי שרי ובנ"ד מאחר שלעול' היה מפתח ביד האשה אלא שבאותו היום בפתע פתאו' נשבר הדלת והוא היה שלם מתחלתו כמו שהוא עכשיו אין חוששין שביום זילף את המקו' ומלאו דמרתת וכהא דתני' בתוס' מרחץ שבלניה עכו"ם וישראל נכנ' שחרי' ומשיקה אעפ"י שזה נכנס וזה יוצ' טהור' נעלה או שנתיחד' לרשות העכו"ם טמאה נמצאת אומר בימי' טהור' בלילו' טמאה. מרחץ שבלניה עכו' בזמן שמטהר' שלה פתוח' לר"ה טהורה לרה"י טמאה ע"כ אלמא בימי' ובמקו' דרואין לא חיישי' אעפ"י שזה נכנס וזה יוצא ועמד' יחידית בלא ישר' אא"כ נתיחדה ביד העכו"ם בלילו' או שפתח' מבחוץ לרה"י שאפשר להכנס ולא יראהו אדם אבל כאן פתחה לתוך המרח' וחשיב כפתוח' לר"ה ואין כאן בית מיחוש אך צריך להזהר שיהיה שיעור המשכה מבחוץ.

143

קמ״דומה שהוק' לכ"ת מ"ש פ' עושי' פסי' דאמה על אמ' ברום ג' אמו' דמרוב' הוי ולא בעיגול והרי כת' רבי' ירוח' דה"ה אם יהיה רחב ולא יהיה גבוה כ"כ הא ודאי פשיט' ששיעו' אמה על אמה ברו' ג' הוא דבעי' יהיה המקוה בכל תמונ' שיהיה בין בריבוע בין בעיגו' ובלבד שיתכס' גופה בריוח ובנקל ולא אמרו שם אלא לפי שאמר' בים שעשה שלמה שיש בו ק"ן מקוה טהרה ובג' אמו' העליונו' י' על י' היו עגולות ולחלקם בתשבורת כמה מקו' טהר' של אמה על אמה ברום ג' מרובעו' צריך להסיר רביע מלגאו כ"ש כמה רבוע יתר על העיגול רביע שאם הב' אמות העליונות היו מרובעות היו שם ס"ז מקוה טהרה. וכן אם הי' שיעור המקוה אמה על אמ' בעיגול אעפ"י שהי' הים עגול יש בו ס"ז מקואות אבל מפני שהיה עגול ומקוה טהרה רבוע צריך להסיר מהם רביע נמצא שיש בהם חמשים מקוה טהורה.

144

קמ״הוהא דקשיא לך על הרב מהרי"ק ז"ל דידיה אדידיה בחשבון תשבורת המקוה שבב"י הביא בשם רבי' ירוחם השיעור מ"א אלף תע"ב אצבעות ובשלחן ערוך הביא מ"ד אלף קי"ח אצבעות ושאלת איזהו חשבון המכוון ועל מה נסמוך. תשובה האמה אמת הבנין היא בת ששה טפחים הטפח ארבע אצבעות בגודל כדאמרינן בפרק שתי הלחם ושית בזוטרתי דהיינו קטן שבאצבעות שהוא הזרת וחמש באמצע וכמ"ש הרא"ש בה' מקואות ואמרינן בפרק ראוהו ב"ד דשעורא דשופר טפח כדי שיאחזנו בד' אצבעותיו ויראה מכאן ומכאן. ומצינו במסכת מקואות חבור מקואות כשפופרת הנוד בב' אצבעות חוזרות למקומן ומדקתני חוזרות ולא קתני ב' אצבעות בעיגול אלמא באצבעות האמצעיות משערינן שנכנסי' לתוך השפופרת וחוזרות למקומן כדפי' הר"ש והרא"ש שם. והרב אבא מארי זלה"ה הביא בתשובת קמ"ה בהל' ס"ת שכתב הרמב"ם ז"ל שדקדק בשעור האצבע והוא רוחב שבעה שעורות זו בצד זו אבל יש לידע באיזה שעורות שיערן שהרי אמרו בפי"ז דכלים דשעורה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית זו מדברית ומסתברא דההיא לענין עצם כשעורה היא והרמב"ם ז"ל באלו המצויות שיער בבינוניות שבהם. ועוד הביא שם מ"ש בב"י בה' ציצית סי' י"א משם מהר"י ן' חביב ששמע על טעם שעור כמלא קשר גודל כי יש באור' קשר גודל יותר מב' אצבעות ואינו עולה לג' אצבעות. וכת' הרב א"מ ז"ל שזה ששמע הרב ז"ל הוא נלמד מדברי רבינו יונה ז"ל שכת' באגרת התשובה שצריך שירחיק החוטין משפת הטלית קשר גודל ויזהר שיהיה בתוך ג' אצבעות נראה שאורך קשר הגודל הוא יותר משתי אצבעות ואינו עולה לשלש כמעט ולזה צריך להזהר ואמר ז"ל כי המציאות אינו מסכים לזה כי אין אורך קשר גודל עולה לב' גודלים וכ"ש אם נמדדים במקום רוחב הגודל כמו שכתב במרדכי וגם לא יסכים לרוחב ז' שעורות שכתב הרמב"ם ז"ל ומלא קשר גודל הוא מעט יותר מאצבע וחצי כשנמדוד הגודל ז' שעורות עכ"ד ז"ל. ואיברא שהמציאות מכחיש הדבר אם לא שיאמר דקשר גודל על קשר העליון מהגודל שאפשר שיהיה רוחב ב' אצבעות מהאמצעית ונ"ל דודאי אותו ששמע הרב מהר"י ן' חביב ז"ל מדברי רבינו יונה למדו מנוסח הלשון כמ"ש הרב א"מ ז"ל אבל ההלכה מקופחת דסתם אצבעות האמורות אצל שיעורים בגודל מיירי וההיא דר"ה בד' אצבעות קאמר וההיא דמקואות חוזרות למקומן קאמר. וכיון שהג' אצבעות הם שיעור בגד דחזי לעניים ג' על ג' בגודל הוא שיעור' ואם אורך גודל הוא יותר על ב' אצבעות נמצא שהוא יותר מב' שלישי בגד ולמה יקרא כנף לפסול אם תלאו שם. ועוד שהחו' מכחיש את הדבר אלא מ"ש רבינו יונה ז"ל ויזהר לא שהשעור קרוב אלא מלא קשר גודל הוא גודל וחצי שהוא שיעור חצי בגד דיותר על כן מקרי שפיר על כנף שא"א שיקרא כנף מחציו ולמעלה ויזהר שיהיה בתוך ג' שאם לא כן הוה ליה בגד ולא כנף כלל. ולפי שזה מעכב יותר כתב לשון אזהרה כאן כנ"ל ונחזור לענינינו שכאן משערין באצבע בגודל אדם בינוני לא מצומצמות אלא מרווחות מעט כדאמרינן בפרק קמא דערובין דשוחקות ולא עצבו' בעינן ונכון לשער במה ששער הרמב"ם ז"ל ז' שעורות לרחבן זו בצד זו. ודקדוק החשבון של אמה על אמה ברום ג' הוא מ"ש רבינו ירוחם בחשבונו כל אמה כד' גודלים כיצד כשתכה האורך על הרוחב כד' יעלה בידך אלף ושבע מאות כ"ח וכשתכה אותם על שנים ועשרים יעלו מ"א אלף תע"ב. ומה שכתב בש"ע הוא שהוסיף על כל אמה חצי אצבע הוא חשבון מ"ד אלפים קי"ח אבל חשבון זה הוא כשימדוד האדם הגודלים עצבים שדינן שיהיו שוחקות. ולזה כתב הרשב"א מה בין עצבות לשוחקות חצי אצבע לאמה ממה ששנינו במסכת כלים שתי אמות היו במקדש אחת יתירה על של משה חצי אצבע והשניה יתירה עליה חצי אצבע שהאומנים נוטלים בקטנה ומחזרים בגדולה שלא יבואו לידי מעילה אלמא בתוספות חצי אצבע יצאו מידי ספק ואם תמצא בתשובת הר"ם ז"ל בסופה שכתוב מ"ה אלף טעות סופר היא ואינה אלא מ"א ונתחלף ה"א באלף. נמצא למי שימדוד אצבעות שוחקות פי' מרווחות כדינן יעלה מ"א תע"ב ואם אינו יכול לעמוד על שיעור שוחקות וימדוד עצבות יוסיף חצי אצבע ויעלה מ"ד אלף קי"ח וסימניך בין דם לד"ם אם לא תדע לשער יפה תחשוב ד"ם לטהר' להוציא מד"ם טומא' אבל אם ימדוד כהוגן שוחקות יחשוב מ"א וסימן יש א"ם למסורת והיא המסורת שקבלו חכמים מים שכל גופו עולה בהם ושלום כת"ר יגדל נפש נאמנך הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

145

קמ״ושאלה ראובן היה משודך עם לאה על ידי סבלונות הכהוגים פה ויהי היום והנה עתו עת דודים לכנוס את ארוסתו לשבעת הימים ולפי שהיה שהכעיסו חבירו על שהיה אומר לו שיעשה לעצמו קאפה אחת חדשה קפץ ואמר בלשון הזה בלעז שיר"י נזיר בנזירות שמשון דינו טומאה אם איסטה מוגיר פור האזירווס פלאזיר וכפי הנראה מדבריך שענין זה לא היה נוגע ולא פוגע לענין הנישואין ולא לארוסתו רק כי אותו החבר הוא היה הסרסור ביניהם בשידוכין ולא היה מדבר כי אם לכבודו של חתן אלא מתוך שדבר אליו בטרוניא וקנטור בא ראובן לכלל כעס ובא לכלל טעות שאומר לו עכשיו תן טעם לדבריך ומה ראית לקבל נזירות זה מפני קנטור חבירך אם חבירך חטא אשתך מה חטאה ואומר שאינו רואה שום טעם רק מתוך כעסו ורוגזו על דברי חבירו להקניטו אמר מה שאמר. וקרוב היה הדבר לומר שנדר כזה אין צריך התרת חכם כל שהוא אומר שאפילו באותה שעה לא גמר בלבו שלא לישא או להיות נזיר אלא להכעיס את חבירו מפני שקנטרו שכן אמר לעשות לך נחת רוח כאדם שמקלל עצמו מתוך הכעס או כמי שחובל בעצמו או משבר כליו בחמתו כדי להראות כעסו לחבירו בעבור הרעימו דבנדרים ושבועות בעינן פיו ולבו שוין שהיה אז בדעתו לקיים את היוצא מפיו אבל אם באות' שעה לא היה בדעתו לעשותו רק כדרך הכסילים בוטים כמדקרות חרב לעשות נחת רוח ליצרם שהרי מד' נדרים שהתירו חכמים נדרי זירוזין כיצד היה מוכר לו חפץ ואמר קונם שאיני פוחת לו מן הסלע וכו' ואף על פי שאמרו אין למדים משם למקום אחר הא עדיפא שהדברים שאמר שמעולם לא גמר בלבו רק להקני' את חבירו ועוד התם אין אנו מבטלים דבריו לגמרי דמ"מ אנו מקיימים אותה לענין שלא ימכרנו בשקל כדברי הקונה כמו שכתב המפרש ז"ל מ"מ הא עדיפא דגבי נדרי זירוזין הנאה היה לו שיוסיף על הסכום ולהשביח מקחו הוא עושה ואלמלא שהשביח מקצת לא נעשית מחשבתו אבל כאן מעולם לא היה בלבו לגרש לארוסתו כי מה חטאה לו לא נתכון אלא להקניט את חבירו ולהקהות את שיניו. וכבר אתעבידא מחשבתו בנדר זה אשר דבר לעשות. ומה שאמרת שיש שאמרו להתיר לו מחמת שכבר הוא מושבע ועומד לארוסתו שלא יקדש שום אשה זולתה ושיכניסנה לחופ' לזמן הקצוב ואמרת שדבריהם טעות שנדרים חלי' על השבועה ועוד יקיים שבועתו ויהא נזיר יפה אמרת שכן אמרו בהמגרש ע"מ שתאכלי בשר חזיר דלא מקרי מתנה על מה שכתוב בתורה לא תיכול ולא תתגרש. ומיהו יש לי לדון בה שאם היה יודע שיש לו שבועה לישא את אשתו ומחויב לישאנה מחמת שבועתו ולהיות נזיר לא היה נודר שלא היתה סוף כונתו להיות נזיר אלא שלא לישא ואם ע"כ לישא אין כונתו להיות נזיר הו"ל כנדרי שגגות דתנן כיצד קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה לפי שלא היה בדעתו לאסור עליו הככר אלא כונתו היתה לאמת את דבריו שלא אכל ושלא שתה וכשנזכר שאכל ושתה הו"ל נדרי טעות אף כאן לא היתה כונתו להזיר אלא שלא לישא ונזכר שכבר מושבע ועומד לישא ומוכרח הוא לישאנה ויש בזה פתח מענינים אחרים שדרכו בהם מקצת מהאחרונים ז"ל אלא שאני חוכך בהם להחמיר ולחפזון השעה לא אוכל להאריך. וכפי הנראה מדבריך שעכשיו הוא מוכן לחופה וטבחו טבוח ויינו מזוג אני דעתי להתיר לו משני הטעמים האלו וישמח באשת נעורים: הנלע"ד יוסף בכמה"ר ר' משה מטראני זלה"ה.

146

קמ״זפאטראס להחכם כמה"ר משה צנוע נר"ו.

147

קמ״חשאלה ראובן נתן לשמעון הדר בעיר פ' מעות דרך עסקא להלבישם במשי שם בעירו למחצית שכר כנהוג ובלכת שמעון לדרכו הלך בכפרים והלביש המשי בחברת גיסו וחזר לביתו עם ההלבשה ואחר זמן גנבים באו לשמעון וגנבו נכסיו מתוך הארגז ושמעון הוציא קול וגם כתב לראובן שמעותיו שנתן לו להלבישם נגנבו בכלל נכסיו מתוך הארגז וראובן כאשר צר לו על נכסיו חקר על הדבר על פי יהודים הבאים מעיר שמעון ומצא מי שהעיד יאמר שסבת הגנבה היתה לפי שאשת שמעון בעת לדתה יעצו אותה הנשים שתניח הארגזים פתוחים כי כן תורת הנשים כדי שתהיה רחם היולדת פתוח ללדת מהרה ושלסיבה זו מצאו הגנבים הארגזים פתוחים היינו בלי מסגר במפתח וגנבו מה שגנבו. ואיש אחר העיד שאחר הגנבה כשהיה רוצה ראובן הנזכר להטיל חרם על קצת אנשים שבאו ממקום מושב שמעון להגיד מה שיודעים מענין אבידת המעות והוא מנע להטיל החרם יען ידע שההלבשה ניצולה וחשב בודאי שבכלל אות' ההלבש' היו גם המעו' של ראובן ואיש אחר העי' ששמעו את שמעון מתנחם לאמר שת"ל ההלבשה ניצולה להיותה בבית גיסו. וראובן הנזכר בהיות בידו כל העדיו' האלו היה קצת נכון לבו בטוח שלא הפסיד מעותיו כי אמר שאפי' את"ל שנגנבו מעותיו הרי נגנבו בפשיעתו של שמעון ועליו לשלם יען הניח הארגזים פתוחים לניחוש הנשים ואין זה דרך שמירה אפילו לשומר חנם ובפרט לשמירת המעות וכ"ש שהוא טוען שודאי היו מעותיו מלובשים כי להלבישם נתנם ואיך יצויר שהלך להלביש והלביש המשי ובא ואלו המעות לא הלבישם אלא ודאי שהלבישם והם תוך ההלבשה שלא נגנבה. ואולם בהיות שמעון אל מקום רחוק דרך חמשה ימים לפחות לא יכול ראובן ללכת אחריו אלא בשמעו שבאו קרובי שמעון והיו קרובים לראובן דרך יום א' ושהביאו הלבשת שמעון עמהם לשלחם לויניזיא"ה כי שם הנמל קם ראובן הנזכר והלך אחריהם בחשבו אולי בא שמעון עמהם כמו שכן דרך המתעסקים להביא העסק באותו מקום לבעליהם או אולי שלח אליו הלבשתו ולא זה ולא אותו מצא ועל זה בקש ויחפש למצוא נכסי שמעון לעכבם בדין עד שיבא שמעון לראות על דבר אמת מה בפיו ולהתדיין עמו. ומה גם שהיה חושב כי בכלל הלבשה הנז' היו מעותיו ושאם היה מתברר כן היה רוצה לקחת חלקו. וקרובי שמעון כאשר העלימו הלבשתו וראובן לא מצא אמר להטיל חרם שיודו על האמת כדי שיתברר הדבר והם בראותם שראובן היה רוצה להטיל החרם לגלות ההלבש' יראו לנפשם אם לא יגידו קודם הטלת החרם נכנסו למפשרים עם ראובן שבדבור הקול היו נותנים אליו מאה זהובים החוב כלו היה מאה וששה וששים זהובים שאם היה אמת שנגנבו היה לפרוע חצים שהיו מלוה על שמעון והיה ראוי לתת שמונים ושלשה זהובים והם נתנו מאה חשב בלבו והאמין לודאי שמעותיו לא נגנבו. האמנם ראובן הנזכר מחמת כמה אונסין שראה ששמעון כתב לו שנגנבו מעותיו ומצד אחר היה רואה שההלב' לא נאבדה והיה חושד לשמעון שהיה משקר ביען שאחר שהלך שמעון בכפרים והלביש ובא והביא ההלבשה מה היה לו שלא הלביש מעותיו כלל אלא ודאי שהלבישם ומשקר במה שכתב שלא הלבישם וגם שאפילו בדבריו פשע כאשר הניח הארגזים פתוחים ואם גנבו' חייב לשלם וגם שהסתיר פניו ולא בא לתת חשבון לבעל המעות כנהוג וגם שהעלים הלבשתו וכתב' בשם אחר וגם שלא היה יכול ראובן לסכן עצמו דרך ה' ימים וה' ימים חזרה לעלות הרים גבוהי' ולרדת בקעות ולהוציא מנה על מנה ללכת אחרי שמעון גם כי חשב שאולי העדיו' שבידו לא הספיקו לזכותו לכן הוכרח מחמת כל אונסים אלו לעשות כל אשר בקשו מאתו למכור השטר במאה זהובים ולהתחייב בנזירות על שמעון האמנם ראובן הנז' מפני כל האונסים הנז"ל ומה גם שנתברר אליו שקונה השטר לא לעצמו הוא קונה אלא בעד שמעון כדי להועילו לכן חשב ראובן לתקן כל מה שיכול ויערער על שמעון ושלא יתפס בנזירות ולהיותו בן תורה עשה בערמה שיחתי' עדים פסולים בשטר הנזירות בהזמנה ובכונה להעיד ולכן טועה ראובן שאפי' שהעדים מעידים בשטר בתוכו שקבל הנזירות ואמר הריני נזיר ולא ביטא בשפתים עכ"ז אלא הביאו לו השטר כתוב ואמרו לו תרצה שנחתום והוא מחמ' אונסו הנז"ל אמר להם תחתמו ואפי' באותה שעה היה אומר בינו לבינו בשפתים נעות שהוא אינו מקבל עליו נזירות כלל. ועוד זאת שהו' התל בם לענין הנזירות לפי שהזמין עדים פסולים בכלל הכשרי' כדי לבטל הנזירות והשטר ראיה יען החתים ה' עדי' בשטר הנזירות כשרים ופסולים שכלם כאחד ישבו מוכנים ומזומנים ומכוונים להעיד והיו בתחלה חתומים שני עדי' כשרי' ואחריהם באותה שטה עצמה עד א' פסול ואחריו באותה שיטה עצמה עד א' כשר ואחריו בסוף השיטה עצמה עד א' פסול באופן שהעדים היו כלם בשיטה א' באמצע ובסוף עדים פסולי' ומפסיקי' ביניהם עדים כשרים ועשה כל זה ראובן הנזכר להטעותם הן במה שלא ביטא בשפתיו הנזירות הן במה שהזמין עדים פסולים והחתימם באותו הדף ובתחבולה שיהא הכל בטל ולחזור ולערער וכן עשה שאחר קצת זמן ברשות הב"ד הקבוע בעיר כי ראו הנבל' שהמעות לא נגנבו שכן היה הדעת נותן מכמה אמתלאו' ואומדנות נתנו הב"ד רשו' לתבוע לשמעון בדיני ישר' לראו' את דבר הדין וכאש' לא רצה נתנו הב"ד רשות לתובעו בעש"ג ולהכריחו עד שיתרצה להתדיין בד"י וכן עשה ראובן שחזר וערער על שמעון. ועתה קצת אנשי' אחרי' שאינ' לא שמעון ולא קרוביו דקונה השטר אלא אחרים המתכוונים להכעיס ולהקניט אומרים שראובן הנזכ' חייב בנזירות כיון שחזר וערער וראובן הנזכר אומר שהוא פטור מכל הטענות והאונסים הנזכרים לעיל ואפי' העדים הכשרים אינם בחיים להעיד על הנזירות בפני עצמם אם ביטא בשפתיו והעד הכשר הקיים אינו זוכר להעיד אם ראובן ביטא בשפתיו או אם חתם בפיוסו של ראובן בלבד שאמר לו לחתום. ולכן אנא גאונינו ילמדנו רבינו אם יש ממש בדברי המחייב לראובן על הנזירו' הנז' או אם כל טענו' ראובן בריאות וטובות לפטרו ובפרט אם יש איזה פוסקים שעפ"י הטענות האל פוטרים אותו אם יוכל לומר קים לי כהנהו רברבי דפטרי אותי ופטור הוא על הכל יבא דבר אדוננו כמלקוש יורה ארץ כי לדברו יחלנו באשר ידענו כי דבר ה' בפיו אמת.

148

קמ״טתשובה הנה עופלה לא ישוה נפשי כי מאז יצאה בי יד ה' ותצת בסבכי יערי עם דבשי מנפש ועד בשר תאכל אל הלקח ממני מחמד עיני וטובי בחירי רצתה נפשי אבד ממני מנחם משיב נפשי זכור אזכרנו עוד תמיד תהלתך בפיו ימתיק ובכל פונו' שהיה פונה ער ועונה להשתבח בתהלתך בצדק כל אמרי פיו על עוני כי רב הוא ואדע כי דבר ה' הוא עתה אתה האדון ברוך ה' אליך לא יגש ובשבע לא יגע בך רע ואת מלכים לכסא כארי תתנשא על התורה ועל העבודה ולימי' ראשוני' הגעתני מכתב טפחה ימינו דגול מרבבה תוכו רצוף אהבה שמתיו חותם על יד ימיני ולטוטפות בין עיני כי כבודו חדש עמדי בברית האהבה רבה ומ"ד אהבת עולם לא משתבש ואני לעשות רצון מצותו חפצתי להשיב בדבר הלכה אשר נשאול נשאל מעמדי גם כי לא אוכל מלט משא שקידת חכמי הישיבה אשר מאריות גברו וקביעות החברים אשר עמם אמתיק סוד בגופי הלכות שונות ואיני בודל מהם כל בין השמשות רק כי לעתים מזומנים אלי דבר יגונב בהלכה למעשה יום יום ידרושון ואני בחפזי למצותו שמתי פנאי שלי בשאלותיו וכתבתי עליה בשני קונטריסין יען ענין פיסול העדים יש בו דברים צריך לעמוד עליהם ורצתה חכמתו אברר ענין מחלוקת של הגדולים נוחי נפש לכן שמתיו קונטריס א' בפני עצמו ומאז כתבתים עוד לא השלמתי חתימתן נקבצו באו לי עניני' אחרים אשר יש להם תובעי' לא ירפו ממני עד אשלי' תשובת' והאיש אשר נתן אלה השאלות של כת"ר אשר בטחתי בא יבא אלי להעירנו לא יסף עוד לדעתי. עברו ימים רבי' שלא ראיתיו ולא הכרתיו זולתי אנכי הולך בשוק אצל פנה כתמונ' לנגד עיני לקחתי הקונטריסי' עד כי נתיאשתי ממנו וצויתי' להעתיק' אם ארא' את מי אשלח ומי ילך לנו והשאלה האחרת אשר שלח אלי כת"ר לא השיבותי עליה יען כי ערך החכם ההוא אינו ידוע אצלי ולא קים לן בגויה ואין כבודו של חכם תלוי בהיותו חכם קהל אם יהיה מקרי דרדקי או ישב בראש ובפרט בזמן הרע הזה אשר רבו הקופצים בראש לפסוע על ראשי עם קדש וכל רוח אין בקרבם רק הדבר תלוי כפי גודל חכמתו ויראת חטאו ובמופלא ממני איני רשאי לדרוש פן יקראני עון. לדבר הזה יסלח כי נתכוונתי לשם שמים: שטר עיסקא זה פלגא מלוה ופלגא פקדון כדמוכח בסוף פרק המוכר את הבית ובאיזה נשך וכשמכרו בכתיבה ומסירה לא מהני אלא לפלגא דהויא מלוה אבל פלגא דפקדון אין שעבוד בשטר שיהא עליו דין מכירה ופקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה ואין השטר ענין לו כלל. ואף על גב דבשטר של קנייה אמרינן בשלהי בתרא שהוא נקנה לרבן שמעון בן גמליאל במסירה ולרבנן בכתיבה ומסירה הרי כת' שם הרא"ש בהלכותיו דדוקא בשטר קנייה שכת' שדי קנויה לך שהקרקע נקנה על ידו אם מסרו לוקח ראשון ללוקח שני קנה אבל אם נקנה השדה בכסף או בחזקה או בקנין סודר וכתבו השטר לראיה אם מכר אותו השטר לאחר וכתב ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה לא קנה השד' ואעפ"י שכתו' הקנין והאחריו' ובטור סי' ס"ו הביא משם הר' ישעיה ששטר שכתוב בו קנין נקנה במסיר' אעפ"י שעיקר החיוב לא היה בשטר אלא בקנין כי היכי דש"ח נקנה במסירה אעפ"י שעיקר החיוב לא היה ע"י השטר וכתב אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב שאין שטר של קנייה וכו' ובשט' זה של עיסק' לדברי הכל אין בו דין מכירה שהרי אפי' קנין ושעבוד אין שם דפקדון ברשות בעליו הוא ולא מהני ליה שטרא אפי' לראיה דמצי למימר החזרתי כדאמרי' בס"פ המוכר את הבית אטו כי אמר נאנסו מי מצי אמ' ליה שטרך בידי מאי בעי השתא נמי מצי אמר החזרתי ולא מבעיא דלא נקנה הפקדון ע"י מסירת השטר וכתיבה אלא אפי' אם היה מקנה אותם בקנין ואגב לא מקנו הואיל וכפ' בהם ואמ' שנגנבו וקי"ל כר' יוחנן דאמ' גנב ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כדאמרי' בפ"ק דמציע' בההוא מסותא דהוו מנצי' על' בי תרי האי אמר דידי היא והאי אמ' דידי היא קם חד מיניה ואקדשה ופשטי' מהא דאמ' רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים והקדישו אינו קדוש ופרכי' הא יכול להוציאו בדיינים קדוש והא אמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניה' אינם יכולים להקדיש וכו' ומסיק מי סברת במסותא מטלטלים עסיקי' במסותא מקרקעי עסיקי' וכי יכול להוציאו בדיינים ברשותא דמריה קיימא וכתב הרב האלפסי ז"ל ומטלטלי נמי דאמרי' אעפ"י שיכול להוציאו בדיינים והקדישו אינו קדוש ה"מ היכא דכפריה דצריך להוציאו בדיינים אבל היכא דאית ליה פקדון גבי חבריה ברשותא דמריה איתיה וכ"ש הכא דאיכ' ביה תרתי דהוו מטלטלי דכפריה ואינו יכול להוציאו בדייני' שנאמן הוא בשבועתו שנגנבו וכל שאינו יכול להקדיש אינו יכול להקנות ולא למכור כדמוכח בפ' מרובה אהא דאמרי נהרדעי לא כתבו אורכתא אמטלטלי דגזליה משום דר"י דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים ומדשוי' להו משמע דכל מידי דאינו יכול להקדי' א"י להקנו' והרא"ש ז"ל דקדק שם דמורש' לא צרי' שיקנה קנין גמור אלא תקנתא בעלמא הוא שהרי במטלטלים דגזליה מתוך שאינו יכול להקדיש אינו יכול להקנות וצ"ל דכתבינן אורכת' עלייהו ושמעי' מינה שאינן נקני' בקנין.

149

ק״נועכשיו יש לומר הואיל ונתבטל המכר נתבטלה הנזירות שהרי לא היה הנזירות אלא לתועלת הקונה שקנה את השטר בממונו אבל עכשיו שהקנין בטל לא עלתה על דעתו שיאכל הלה וחדי וכי היכי דקונה השטר יכול לחזור ולתבוע מעותיו שנתן בעד חצי העיסקא לפי שהמקח בטל ולא נשתעבד לו בעל העסקא ואז פטור מן הנזירות דאדעתא דהאי לא נדר גם המוכר נמי יכול לחזור בו ויתבע ממי שהפקיד בידו ואין עליה חשש נזירות שלא קבל אלא כל זמן שהמכר קיים ולתועלת הקונה נדר ולא לתועלת בעל העיסקא ואפי' תימא שדבר זה לא נעשה אלא לתועלת שמעון בעל העיסק' שכן מוכיחים הדברים שקרובי שמעון נכנסו בביצוע זה להשקיט מעל שמעון ריב ומדון מפחדם פן יתגלו נכסי שמעון שבידם כשיטילו חרם ויעכבום ב"ד על תביעתו כמו שבא בשאלה וכן מוכיח במה שהדירוהו בנ"ש שלא יערער כלום על שמעון ומה להם בזה אם יערער ויוציא שלהם הוא שקנו זכותו והיה להם להדירו שלא יערער על המכירה כיון שכן אפי' תימא שהמכר בטל הואיל ונעשה הדבר בתורת מכר מ"מ הרי נתנו זמם לתוך פיו שלא יערער על שמעון בכח נ"ש שקבל.

150

קנ״אאכתי איכא למימר הואיל ונתבטלה המכירה נתבטלה הנזירות שלא קבל עליו הנזירות אלא בקיומה של מכירה ומכירה אין כאן נזירות אין כאן כאותה שכתב מהר"י קולון בשרש פ"א על חיוב שנתחיי' אדם לתת לבתו כך וכך אחר הנישואין ונשבע על כך והראה פנים הרב הנז' שם שהוא פטור מאותו חיוב מן הדין וכתב וכיון שמן הדין אינו חייב ליתן גם מן השבוע' נפטר שאין השבועה אלא לזרז הפרעון ואם פרעון אין כאן שבוע' אין כאן והביא ראיה מדברי הרשב"א ז"ל בתשובתו על מי שנשבע לחבירו שיפרענו לזמן פלו' והגיעה זמן שנת השמיט' בתוך הזמן והשיב שהוא פטור מן השבועה שזה לא נשבע לפרוע אלא כל זמן שהוא חייב לו וכו' וכ"ת שאני התם שהשבועה באה לזרז הפרעון שלא יתאחר ושלא ידחהו בלך ושוב מיום אל יום אבל הכא נזירות זה אם לא בא לקיומו של דבר מאי זירוז איכא הרי שכנגדו מזורז ועומד שלא לתת לו כלום אם לא יתחייב בדין הכא נמי צריך זירוז שלא יתבענו בפני ערכאו' שלהם מדיניה' אחר שפרע מקצת מה שכפר חייב בכלו דלשון ערעור אפילו שלא כדין במשמע כדאמרי' בריש גטין דאצריכו לומ' בפני נכתב ובפני נחת' כי היכי דלא אתי בעל ומערער אע"ג דמסתמ' כשיערער שלא כדין יערער כדכתבו התוס' שם אי נמי חשו שלא יערער בדינינו לומר אנוס הייתי מוטע' הייתי או שמא מסר מודעה על הדבר ויחזור ויערער על ידה ועל דעת שהמכר קיים הדירוהו על כל ערעור הבא מחמתו שלא יבא עליו בעקיפין לתבוע בטענות אבל השתא שהמכר בטל מעיקרו ע"ד כן לא נדר ומכר אין כאן נדר אין כאן כדברי הרשב"א ז"ל ומהרי"ק ז"ל.

151

קנ״באלא מיהו צריך עיון בדברי הרא"ש והריב"ש ז"ל דמשמע לכאורה דלא ס"ל הך סברא במה שכתב הריב"ש ז"ל בתשובה שמ"ח והביא משם הרא"ש ז"ל דמי שהקנה לחברו דשלב"ל ונשבע עליו שחייב לקיים שבועתו ומזה למד הריב"ש ז"ל דקנין שנעשה באסמכתא שחייב ליתן כדי לקיים את שבועתו ולא אמרו קנין אין כאן שבועה אין כאן וכבר השויתי דבריהם דלא פליגי הני רבוותא אהדדי דודאי כל שהמקח היה בטל מעיקרו כגון אסמכתא ודשלב"ל השבועה באה לקיים כל דבר שהיה זקוק לקיים מכח שבועתו אבל כל שהקנין היה אז נעשה כדין ושוב אתיליד בו ריעות' הואיל והופקע הקנין הופקעה השבוע' ובכך הם דברי מהרי"ק ז"ל שם שפטרו מן החיוב מחמת אותו שם רע שהוציאו על בתו ודברי הרשב"א אע"ג דידוע הוא שתגיע שנת השמיטה בתוך הזמן לא אמרינן שלכך השביעו שיהא מוכרח לפרוע מכח שבועתו דודאי לא אסיקו אדעתיה להכי דלהא סמיא בידיה שיכתוב פרוזבול כדאמרי' בהשולח נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ונאבד ממני חזקה לא שביק התרה ואכיל איסור' אלמא פרוזבול לא טריחא ליה מלתא ועדיף ליה טפי משבועה שאם מת אין היורשים חייבים לפרוע מחמת שבועת מורישם אלא שלא היתה השבועה אלא לזרז הפרעון כל זמן שהוא חייב בו והכא נמי בנ"ד אין לו' דהנך אינשי דינא גמירי וידעו שאין דין מכירה לפלגא דפקדון וסמכו על קבלת הנזירות דאנן סהדי דאינהו גופייהו מטעי קטעו בהכי שאם היו יודעי' כן היה להם לעשותו בלשון מחילה וסילוק מעל שמעון מאחר שלצרכו עשו ולא לסמוך על הנזירות שאע"פ שהוא לא יתבע משום דאריא רביעא עילויה בניו אחריו יכולים לתבוע עד סוף העולם וכן ב"ח דידיה בחייו יכולים לתבוע מזה אם לא ישבע כאותה שאמרו בס"פ הגוזל עצים בגוזל את אביו ונשבע לו ומת וכן האומ' לבנו קונם שאי אתה נהנה משלי בחייו ובמותו יחזיר לבניו אם אין לו או שאינו רוצה לווה וב"ח באים ונפרעים אלא נראי' הדברים שהיו חושבים שהמכר מכר ומעשיה' קיים ולא הוזקקו שיקבל עליו נזירות אלא שלא יערער שלא כדין בערכאותיהם או שלא יעמוד בפני ישראל לומר אנוס הייתי מוטעה הייתי שזה נקרא ערעור שבא לבטל את הדבר מחמת ערעורו אבל כל שאין בו דין מכירה אין צריך ערעור שהרי מעשיה' בטל ולא הית' קבל' הנזירות על כך דכי היכי דאינהו טעו ממה שלא עשו את הדבר מחילה גמורה איהו נמי טעי ולא קבל ע"ד שהמכר בטל כדאמרי' גבי עובדא דרב גידל בפ' חזקת כי היכי דמר טעי איהו נמי טעי וכל שלא היה הנזירות מחמת שהיו מסתפקים במכר לא בא אלא לאלומי מילתא כמ"ש מהרי"ק גבי שבועה דשבועה ונזירו' אחת היא וכל זה אני כותב לפי הדרך שדרכתי זה כמה שנים ביישוב שתי תשובות אלו מהרשב"א והרא"ש ז"ל ושוב ראיתי לרב המובהק כמהר"ר יוסף ן' לב ז"ל בח"א מתשובותיו סוף כלל י"ב שמחלק בין כשהפטור ידוע לכשאינו ידוע שאעפ"י שכתב הרא"ש והריב"ש דאע"ג דמן הדין לא מתחייב מטעם אסמכתא או דבר שלא בא לעולם חייב לקיים מכח שבועתו התם משום שהם ברורים וידועים לכל דודאי כשנשבע היינו לחייב עצמו מחמת השבוע' אבל באותו נדון דדבר שאין לו קצבה אפשר לו' שטעה בדין זה והשתא דאגלאי מילתא גם השבועה היתה בטעו' ולדבריו ז"ל בנ"ד שהדין נעלם יותר דאפי' צורבא מדרבנן עביד דטעי בהכי שהרי הורגלו העולם להקנות כל השטרו' בכתיב' ומסירה וכ"ש שהענין מוכיח מתוכו שהיו סבורים שהדבר מתקיים בהקנאת השטר ולא היו סומכי' על הנזירו' שאין בו סמך כלל ומאחר שהופקעה ההקנאה הופקע גם הנזירות.

152

קנ״גובר מן דין אפי' היתה ההקנאה ראויה והנזירות שעליה קיימת כל שראובן טוען שלא בטא בשפתיו רק שאמרו לו העדים תרצה שנחתום ואמר להם חתומו נאמן בהכי מכמה טעמים חדא דכשהעדים בפנינו ואומרי' לו בטיתה בשפתיך והוא מכחישם באנו למחלוקת ר"מ ורבנן דבפ' אמרו לו דתנן אמרו שנים אכלת חלב והוא אומ' לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרים א"ר מאיר אם הביאוהו שנים למיתה חמור' לא יביאוהו לקרבן הקל א"ל מה אם ירצה לו' מזיד הייתי ומייתי התם ברייתא דקתני א"ר יהודה נאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש ואמר רב נחמן הלכה כר' יהודה ומה שיש לדקדק בסוגיא זו עם סוגיא דפ"ק דמציע' אהא דפרכי' מה לפיו שכן מחייבו קרבן לענין פסק ההלכה כתבתי במ"א ואין לי כאן להאריך לכשת"ל לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"א מה' שגגות נרא' שהוא תופס טעמא דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי אבל בטומאה לא מהימן כנגד העדים וצ"ע דהיינו הפך פסקו על רב נחמן וגם משמעת' דפ"ק דמציע' ומדקדוק הסוגיא לא מוכחו וכבר שפסו בזה הראב"ד דז"ל דהא פסק רב נחמן הלכה כר' יהודה דאמר נאמן תדם על עצמו יותר ממאה איש ואמר רב יוסף לא אמרה ר' יהודה אלא בשל אצמו ולעצמו פי' שלא יאכל קדש בפני העדי' שמעידין עליו ולא יגע בטהרות של אחרים עכ"ד והשתא להראב"ד אף לענין טהרות דליכא מגו נאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש הכא נמי נאמן לומר לא בטיתי בשפתי כנגד השטר וכיון דעדים ליתנהו קמיה שיכחישוהו יכול לגלח ולשתות יין ואינו חושש ולהרמב"ם ז"ל פותחין לו פתח ממקום אחר ממה שכתב הוא עצמו ז"ל שעדות שבשטר אין אנו מקיימי' אותו אלא מתקנת' דרבנן שלא תנעול דלת בפני לווין כמו שביאר בפ"ג מה' עדות דין תורה שאין מקבלי' עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדי' שנא' על פי שנים עדי' יקום דבר אבל מדברי סופרי' שחותכי' דיני ממונו' בעדו' שבשט' אעפ"י שאין העדי' קיימי' שלא תנעול דלת בפני לווין ואין דנין בעדות שבשט' כדיני קנסות ואצ"ל במכות ובגלות אלא מפיהם ולא מפי כתב' עכ"ל ואעפ"י שחלוקי' עליו חביריו על הרב לו' דעדות שבשטר מדאורייתא הוא ובדברי קבלה מוכח דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדי' והרמב"ן ז"ל בהשגותיו הקש' על הרב ז"ל כמה קושיות ואני בעניי שם בספר המצות הראתי פנים לדברי הרמב"ם ז"ל בעיקר השני לתרץ כל הקושיו' ולבא' מהיכן למד הרב ז"ל דבר זה ומ"מ לדברי הכל למכות ולעונשין לא סמכינן כלל בעדות שבשטר אלא מפיהם בעינן והשתא אפי' אי הא מילתא לדיני ממונות דמיא לא היה לנו לחוש דאיכ' תרי ספיקי ספק אם נאמן על עצמו יותר ממא' איש ספק אם לא מהימן ואת"ל לא מהימן כנגד העדים הכא דליתנהו עדים לא חיישינן לכתב' וכל ס"ס אפי' בדאורייתא שריא כ"ש שאין דבר זה נוגע לממון כלל אלא למכות ולעונשין שייכא דלכ"ע מפיהם ולא מפי כתבם בעינן והואיל והוא אומר ברי לי שלא הוצאתי בשפתי ענין נזירות אין אנו חוששין לעדות שבשטר כלל.

153

קנ״דוכל זה שאנו דנין הוא בשטר שעדיו כשרים ובנ"ד שטרא ריעה הוא כיון דעדים פסולים חתומים בהדי כשרים דלא אמרו תתקיים העדות בשאר אלא כשנמצאו שנים הראשונים פסולים ושנים האחרונים כשרים דתלינן שחתמו ראשונים לכבוד או למלוי אבל חתמו לבסוף ודאי לשם עדות חתמו וזו היא שיטת רובא דרבוותא קמאי וכן תפסו גדולי האחרונים הרשב"א והרא"ש והר"ן ז"ל ולפי שרצה החכם השואל נר"ו לעמוד על הדבר בדקדוק כתבתי בקונטריס בפני עצמו בכל מה שיש לישא וליתן בדבר זה בדברי הפוסקים ומה שראוי לסמוך הלכה למעשה הנה צויתי להעתיקו אליכם והרואה ישכיל ממוצא דבר ששטר בחזקת פיסול דייני' ליה הילכך עכשיו שטוען ראובן שלא ביטה בשפתיו וא"א לנו להכחישו מתוך השטר מפני שהעדים הפסולי' שחתומי' בו לא מזדקיקים ליה והוא יחוש לעצמו.

154

קנ״העוד מטעם אחר אין להוכיח מן השטר להכחיש את ראובן שאומר שלא בטה בשפתיו דעבידי עדים למטעי בכה"ג דכמה פעמים אין העדים טורחי' לדקדק בכל דברי השטר רק ששואלי' את בעל הדין המתחייב אתה מודה בכל מה שכתוב כאן ואומר הן וחותמי' ואינן נותני' את לבם למה שיש בשטר שצריך לבטא בשפתיו כי אין דבר זה מוטל עליהם אלא על בעלי הדבר מוטל ואם היו העדים הכשרים באים לפנינו והיו אומרי' שלא בטא בשפתיו אלא שחתמו על הודאתו כדברי ראובן נאמנים הם בכך ולא מקרי משהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וגדולה מזו יש ללמוד מדברי הירושלמי שהביא רבי' זרחיה ז"ל עלה בשטרי חוב המוקדמי' פסולים ששאלו מי מודיע ר' שמעון בר אבא משמיה דר' יוחנן הן הן עדיו ופרכי' והא אמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרו עדותן בב"ד ומשני תמן כשאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא או' ע"ז חתמנו ועל זה לא חתמנו וכתב עליו רבי' זרחיה ז"ל ומכאן למדים שכל טעות שהעדים מצויים לטעות נאמני' הם בעצמם על זה ואין בזה משום חוזר ומגיד וצריך ב"ד גדול להחמיץ הדין ובגמרא דילן מצינו כיוצא בזה בההיא תברא דהוי חתים עליה ר' ירמיה בר אבא וכו' כדאיתא בגט פשוט עכ"ד והביאה רבי' נסים ז"ל בתשובה סי' מ' לפסק הלכה. ואני מקשה על הירושלמי הזה מהא דפ"ב דכתובות דאיכא למ"ד התם מעלין משטרות ליוחסין מאי טעמא עדים אכולא מילתא קמסהדי ואם נאמר שהירושלמי כמ"ד אין מעלין דיכולי' לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו א"כ אינה הלכה דאנן קי"ל דמעלין ומדילפי רבוותא מהירושלמי אלמא ס"ל דהלכה הוא וי"ל דבשמות האנשים מדקדקי' העדים יפה לפי שחוששי' שלא יעשו קנוני' ויחליפו גברי ואם אין מכירי' שזה האיש כהן חוקרין בדבר ואומ' והלא אין אנו יודעי' שזה כהן דחיישי' לזייופה ולחובה דאחריני אבל בכל עניני השטר דשייכי למלוה ולוה מאחר שלוה או מוכר מודה בכל דברי השטר קונין ממנו וחותמי' וסומכין על מה שהלוה קורא השטר ומדקדק בו ואם יש בשטר דבר שאינו נגמר בהודאתו מה להם בכך אינהו דאפסידי אנפשייהו שהקונה היה צריך לומר אמרו לו שיקבל נ"ש ומעשים בכל יום בכך. וא"ת והא בפ' שני דייני דתנן העורר על השדה והוא חתום עליה בעד אבד זכותו אמרו בירושלמי לא סוף דבר עשאה המערער סי' לאחר אלא אפי' עשאה אחר והוא חתום עליה אבד זכותו ולא מצי למימר ע"ז לא חתמתי וי"ל דבמלתא דשייך העד בגוה אורחיה למידק טפי. כסאו כימי שמים בחכמה יבנה ובתבונה יתכונן. מרוח סועה מסער סלע ישכון ויתלונן. כזית רענן בבית אלהים שקט ושאנן. לצבי ולכבוד על ישראל ועל רבנן. כנפש עמל מעוף צוקה ואפלה כי שכן עליו הענן. בחמת רוחו למעצבה שוכב ובעמק הבכה לן. כמר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה שעל הכתב לתורה ולתעודה ידו החזקה וזרועו הנטויה מפליא עצה מגדיל תושיה החכם השלם הדר הוא לכל חסידיו כמהר"ר משה צנוע נר"ו.

155

קנ״ושאלה ראובן היה נשוי עם אשתו שרה והיתה יושבת עמם בביתם נערה בתולה קרובת אשתו מפיתם תאכל ומימה' תשתה ופעם אחת בתוך האכילה בקש ראובן מהנערה הנז' ואמר לה השקיני נא מעט מים והיא הביאה לו את המים ובתת הנערה המים לראובן הנז' קבל המים מידה ונגע בידה שלא בכוונה מכוונת וכראות אשתו שרה הנז' שנגע בידה קנאתה בה ואמר' מה זאת אשר עשית ויהי כשמוע ראובן את דברי אשתו ובקנאת' ובהקפדתה להפיס דעתה קבל ונדר עליו נזירות שמשון בכל תנאיו ואמר בלשון הזה אהיה נזיר כשמשון בר מנוח וכו' שי לה טוקארי מאס או שי טוביירי מאש משא ומתן קון אילייה ועתה מתה אשת ראובן הנז' ורוצה ראובן הנז' לקחת לו את הנערה הנ"ז לאשה.

156

קנ״זתשובה יש לדון בזה מהא דקי"ל הכל לפי הנודר כדאמרי' בפרק הנודר מן הירק טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתים עולים עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו ותנן בשלהי פרק קונם היו מסרבין בו לישא את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנת לי מותרת ליהנות לו שלא נתכוון זה אלא לשום אישו' היה מסרב בו שיאכל אצלו ואמר קונם ביתך שאיני נכנס טפת צונן שאיני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתו' ממנו צונן שלא נתכוון זה אלא לשם אכיל' ושתי' הילכך נלמוד מן הדברים שעליו היה הנדר שהקפידה אשתו וקנאת' בבעלה מסתמ' לא נתכוון אלא בחייה אבל לאחר מותה גם שנאתה גם קנאתה כבר אבדה אדרבא מאחר שסופו לישא אשה מוטב לו בזו שהיא קרובתה שתרחם על בניה מאשה זרה ומנכריה ולא אמר זה אלא בזמן הקפדתה ומיהו מאן דרמא לה קלא לא חש לקמחיה דלא אמרו הכל לפי ענינו של נודר אלא במה שמוכיח לאלתר שמעכשיו לא אסר עצמו בכך שלא נדר על הנאה זו אלא רשאי להתכסות בבגדי צמר וכן רשאי ליהנות לו שלא לשם אישות אבל הכא דמהשתא ודאי לגמרי נאסר בה בין בנגיעה בין בנשואין דכ"ש דתתוסף הקנאה ורבה המשטמה נהי דלאחר מיתה אין שם קנאה מ"מ איהו סתם נדר ולעולם משמע וכ"ת אדעתא דהכי לא נדר פתח נולד הוא זה דמיתה לא שכיחה ואפי' בשאר נדרים הניתרים ע"י פתח אין פותחים בכיוצא בזה כדתנן פרק ר' אליעזר קונם בית זה שאיני נכנס ונעשה ב"ה וחכמים אוסרים פיר' הרא"ש דטעמא דחרט' שע"י חרטה נעקר הנדר מעיקרו ובדבר שאינו מצוי אינו נעשה נדר טעות מעקרו כי בשביל זה לא יניח מלידור כי סבור שלא יבא לעולם וכיון דע"י פתח וחרט' לא פתחינן בהני כ"ש דלא שרינן ליה בלא פתח דהא לא מוכחא מילתא דעל זה נדר דשמא לא היה מניח מלידור בשביל כן. ועוד אפשר דאיכא הקפדה וקנאה אפי' לאחר מיתה לא מפני שתהא צרתה לאחר מיתה שאם היתה אחרת מאי אכפת לה בהכי כדאמרינן אלא משום דכיון דחזיא דפייסא ביה ושושבינתיה היא עכשיו סבורה היא שהיא מצפה למיתתה כדי שתכנס לביתה וכאותה שאמרו באלו הגולין לפיכך אמותיהם של כהנים גדולים מספקות להם מזון ומחיה שלא יתפללו על בניהם שימותו וכיון דאיהי סניא לדידה איהי נמי סניא לה כדאמרי' בפ' האשה שלום גבי כלה דסניא לחמות' משום דכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם כ"ש זו שמקנאה בחברתה שסבורה להכנס במקומה והויא לה צרה מחיים אע"ג דבפ"ק דיומא אמרי' גבי אירע פיסול לכ"ג ומינו אחר תחתיו ר' יוסי אומר ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכהן הדיוט ואמרי' ומודה ר' יוסי שאם מת ראשון שחוזר לעבודתו פשיט' סד"א הויא צרות מחיי' קמ"ל משמ' דבמידי דלאחר מיתה לא חיישינן דהויא ליה צרות מחיים. התם מאי דהוה הוה אבל הכא מאי דסבר' להיו' צרה לאחר מכאן גורם להיות צרה מחיים. ועוד התם אין לו איבה עם השני דמפני האונס נכנס לשמש תחתיו אבל הכא הויא לה איבה עמה מפני הקנאה וכיון דסני' לה אינה חפצה בטובתה אפי' לאחר מיתתה כדאמרי' בחמש נשים שמפני שנאתן מכוונות לקלקלה אף כאן כיון דסניא לה אינה רוצה שתכנס לביתה ורוצה הוא שידירנה בעלה לעולם.

157

קנ״חאיברא שאם יאמר הוא שלא היה בלבו אלא מה שלפניו אבל אם היה זקוק לנשואין לא היה בכלל נדרו דלא אסיק אדעתיה אלא מאי דאסיק אדעתין ולא היה זה בכלל נדרו דהא לא איכפת לה בהכי ואדרבא תנוח דעתה בכך שומעין לו. וכ"ת מאחר שהלשון כולל לעולם היאך יכול לפרשו בפרטות שיאמר כך היה בלבי הא קי"ל דדברים שבלב אינן דברים ואע"ג דתניא בפ' שבועות שתים בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם ומפר' דה"ק בשפתי' ולא שגמר בלבו להוצי' פת חטה והוציא פת שעורים גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא וכו' פי' דמרבינן מקרא דאזלינן בתר דברים שבלב היכא שאין הפה מכחיש הא מוכח בפ' ד' נדרים דלא אזלינן בתר דברים שבלב אלא לגבי אונסין דתנן התם נודרין להרגין ולחרמין שהן של תרומה אעפ"י שאינן של תרומה ומפרש בגמ' באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומה וכו' ומסיק שאומר בלבו היום אע"ג דס"ל דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין שאני. נהי דלתירוץ קמא שתירצו התוס' בפ' שבועות שתים ניחא דהתם בנדרים מיירי בע"ה לא התירו לא אלא לגבי אונסין שלא ינהגו קלו' ראש בנדרי' לת"ח שרי דאפי' שלא במקום אונס הכא נמי בשאומר לא כוונתי לידור אלא בזמן שלא אשאנה אעפ"י שהלשון כולל מ"מ אינו סותר ועדיף טפי מאומר בלבי היום. גם למה שאמרו דגבי אונסין אפי' מדירו על דעתו שרי א"ש דבלא אונס אסור אבל היכא דלא נשבע אלא על דעת עצמו אזלינן בתר דעתו וכוונתו אבל לתירוץ האחר שכתבו התוס' דסת' פת הוי פת חטים ולהכי שרי אפי' שלא במקום אונס הכא ודאי סתם נדרו בכל ענין משמע. גם לתירוץ הרמב"ן ז"ל דשאני התם בנדרים שאין טעות בדבריו אבל הכא דהוצאת פיו הוא בטעות דבלבו היה להוציא פת חטין הילכך הוצאת פיו אינה כלום הכא ודאי אין טעות בדבריו ולא נכשל בלשונו. והרא"ש שהביא בהלכותיו דברי הרמב"ן לבד והשמיט כל דברי התוס' ותירוצן בדבר זה נראה שלא סמך עליהם ותפס דברי הרמב"ן עיקר וכן תפס הר"ן בשבועות ובנדרים.

158

קנ״טמיהו איכא למימר דכי היכי דגבי נדרי אונסין אמרי' דלא חשיבי דברים שבלב לפי שלא היה יכול לפרש בפיו מפני האונס הכא נמי הואיל והיה הנדר בפני אשתו ולהפיס דעתה נדר אנן סהדי דלא היה יכול לפר' מה שהיה בלבו דלשם נישואין לא תאסר דכ"ש דהויא לה איבה ואיבה שנותן עיניו במיתתה לקחתה לו לאשה ולא תימא דוקא אונס כעין הורגין וחרמין חשיב אונס כה"ג לא דכל היכא דאיכא טעמא דמוכח מפני מה לא פיר' בפיו מה שבלבו חשיב דברי' שבלבו דברים לפי שלא היה מפרש כמו שפירש הר"ן דאונסא מפרש ליה לדבוריה ומהיום קאמר כיון שלא אמר בפי' בהפך. והרא"ש כתב ודברים שבלב המוכיחים הויין דברים והאי מוכיחין היינו לאחר שפירש לנו דבריו אנו אומרים מה שאמר סתם ולא פירש היום לפי שלא היה יכול לפרש. ועוד אונס דהתם ממונא בעלמא הוא כדי מכס אותם הפירות ואונס דהכא עדיף. ועוד מההוא עובדא דר' עקיבא שאותו שהיה עז פנים וכו' והיה נשבע בפיו ומבטל בלבו כתבו התוס' בפ' ד' נדרים דהוה אונס שהיה צורך גדול לידע ולברר על אותו עז פנים שהיה ממזר. ומסתמא אין כוונתם לומר שהותר לו לישבע מפני אותו האונס אלא דחשיב אונס מה שהיה צורך גדול לברר הדבר ולא היה אפשר לפרש מה שבלבו הילכך הוו דברים וכי קמשתבע בקושטא קמשתבע הכא נמי אנן סהדי שלא היה יכול לפרש דוקא בחייה דהוי לה איבה יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה:

159

ק״סשאלה ראובן קפץ בכעסו ואמ' שיהיה נזיר כשמשון בכל תנאיו אם ישב בבית א' עם חמותו ובתוך כך בא ת"ח אחד והיה חוסמו ואומר לא תחטא ולא תנדור והוא בסוף דבריו בתוך כדי דבור אמר נחמתי וחוזרני בי. יורנו רבינו מה דינו.

160

קס״אתשובה בשלהי נדרי' אמרי' תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ ממגדף ועע"א ומקדש ומגרש וכתב הר"ן ולא ידענא מ"ש הני. ונראה בעיני דבשאר מילי לא החמירו כולי האי שכשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו לחזור בתוך כ"ד אבל הני כיון דחמירי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה. וראיתי להרמב"ן ז"ל בפי"ז כתב משם ר"ת דתקנתא היא דתקינו רבנן משו' תלמיד הלוקח מקח ופוגע בו רבו שיכול ליתן לו שלום והשוו מדותיהן בכל מילי בר מהני ולא ניחא לי וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקום עשה אלא ודאי כדאמרן. ואיברא דטעמא של רבינו תם תמוה כמ"ש הר"ן ועוד לא ראו לעשות תקנה אלא בדברים אלו ועוד למ"ד בפרק מרובה כדי שאלת רב לתלמיד אטו תקנת' לתלמיד עבוד. והתוס' הביאו דר"ת שם במרובה והקשו דאין מתישב טעם זה לענין קריעה ששמ' שמת וקרע ואח"כ מת בתוך כדי דבור יצא מידי קריעה ואם לאו לא יצא דמה שייך שיעור זה לענין קריעה ושמא לענין קריעה הקלו. ואפשר שטעם ר"ת בתקנתא דרבנן היינו השעור שנתנו חכמים לחזרה דאם סמוך לגמר דבריו חזר בו ודאי מהני אלא עכשו ששהה דילמ' נמלך הוא ועכשו רוצה לחזור בו אלא שפעמים בני אדם חוזרים בם ושוהים מעט ואינו חושש לפרש מיד. ואילו ראינו שהיה מתעסק וראה רבו ונתן לו שלו' הוי כמתוך דבור אלא ששהה שהוזקק לתת שלום לרבו ועכשו באדם אחר שלא חזר בו בגמר דבריו איכא למיתלי שנתעצל בדבר עד כמה עד כדי שאלת תלמיד לרב דאורחא דאינשי כשיעור הזה אבל טפי מהכי לא שהי איניש שמעולם לא ראינו מי שעשה בכך. ובכך יש טעם לדברים האלו החמורים דלא אמרי' בהו דתוך כדי דבור כדבור דמי דאם איתא שחזר בו לא היה לו להשהות כלל ולא עביד איניש למשהי בכי האי מילתא והאי דשתק נתרצה והשתא נמלך כנ"ל. מיהו לענין קריעה לא שייך האי טעמא דהא ליתיה בחזרה אלא בקריעה הקלו כדכתבו התוס' ולענין נדרים יש ללמוד בהדיא מדמייתי בפ' מרובה מתני' דתמורה תמורת עולה ותמורת שלמי' ה"ז כתמורת עולה דברי ר"מ ר' יוסי אומר אם לכך נתכוון מתחלה דבריו קיימים אם משאמר תמורת עולה נמלך ואמר תמורת שלמים הר"ז תמורת עולה. והוינן בה נמלך פשיטא ואמר רב פפא נמלך בתוך כדי דבור קאמרי' והרי פסקינן דלכתחלה דתוך כדי דבור כדבור דמי והיינו כמ"ד כדי שאלת שלום תלמיד לרב. ומאחר שזה חזר בו כדי שאלת תלמיד לרב הרי בטל את נדרו.

161

קס״בשאלה ראובן היו מסרבין בו שיקח בת אחיו יום אחר יום ולמחרתו הלך בפני שנים ואמר שי טומארי לה הי' גה די מי אירמאנו פ' פור מוגיר הריני מקבל בפניהם נ"ש בר מנוח בעל דלולה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו בכל משפטיו ובכל תנאיו והעדים מעידים שלא אמר אלא בזה הלשון הריני מקבל עלי נ"ש וכו' שלא אקח את בת אחי פ'. והנה עתה גלה דעתו ראובן ואמר כי הוא לא קבל עליו נ"ש אלא מפני שידע שלא היה רצון אביו שיקח אותה וכי ראה שהיו מסרבין באביו אמר אין טוב אלא שאדור בנ"ש כדי להשקיט מעליו ההפצרו' שהיו מפצירין בו להצילו בשפת לשון ודבת עם. אכן עתה נתברר לו כי עד שלא קבל הנ"ש כבר נשתנית דעת אביו והיה רוצה שיקחנה וכיון שכן אומר אילו הייתי יודע שכן היה רצונו של אבא לא הייתי מעביר על דעתו אדרבא בחשבי שהייתי מקיים רצונו קבלתיו עלי למען יהיה לו כסות עינים את כל ונהפוך הוא כי עתה נתברר שהדבר קשה בעיני אביו מר ממות יורנו מורנו מורה צדק דין נזירות שמשון זה אם יש לו התרה אם לאו ושכרו כפול מן השמים.

162

קס״גתשובה ראיתי ללישא וליתן בארבעה דברים שצריכין חקירת חכם לדעת איזה מהם יכשר להקל בנ"ש זה.

163

קס״דהחקירה הא' בעיקר נ"ש וחומר שלו שאין לו שאלה. לפי שראיתי לרב כמהר"ר אברהם ירושלמי ז"ל בתשובה א' בענין נ"ש שהקל בה כפי ענינה וכתב וכ"ש גבי נ"ש שהיא מדרבנן כדמוכח בירושלמי ע"כ. וכמדומה שכיון למה שהביאו בירושלמי פ"ק דנזיר הריני נזיר לאחר ל' יום נזיר שמשון נזיר מנדר א"ר חנינא מסתברא שתדחה נזירות תורה לנזירות שמשון מה טעמא כן יעשה על תורת נזרו את שנזירותו תורה יצאה נ"ש שאינה תורה ע"כ. והרבה יש לתמוה כבוד הרב במקומו מונח היאך היו נוחין אצלו דברי הירושלמי לפי מה שהבין הוא ז"ל בהם ומשנה שלימה שנינו מה בין נזיר שמשון לנזיר עולם. ואי נ"ש דרבנן מה שייך לומר מה בין ועוד דבגמרא אמרינן מתניתין דלא כר"ש דאמר לא אמר כלום דבעינן שידור בדבר הנדור ושמשון לא יצאת נזירות מפיו ואימא אפילו כר"ש ואע"ג דמדאורייתא לא חיילא מתני' מדרבנן אלא דמוקי גמ' מתני' כרבי יהודה דלא בעינן שידור בדבר הנדור א"כ מדאורייתא חיילא שפיר ובירושלמי עצמו שם מוקי מתני' כר"י דלא כר"ש בגמרא דידן. ועוד אי נ"ש מדרבנן ודאי דלא חיילא איין מצוה דמפקיה מקרא דמיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות וכן אם אמר שבועה שאשתה ונזר דאילו בנזירות תורה חיילא והכא בנ"ש מדרבנן ודאי דלא חיילא אשבועה דאורייתא. וכ"ת ה"נ א"כ ליתני נמי במתניתין דמה בין נ"ש לנזיר עולם שנזיר עולם חל על יין מצוה ועל שבועה מה שאין כן בנ"ש. ועוד דבפ"ב דנדרים מייתי הא דתניא הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור ונגנב דר' יהודה מתיר ור"ש אוסר ורמינן דר' יהודה דנזיר אדרבי יהודה דסתם נדרים להחמיר ומשני גבי נזירות מתוך שספקו חמור מודאי לא מעייל איניש נפשיה לספקא ופרכינן והתניא בההיא ברייתא מנ"ש ונ"ש לא חמיר ספקו מודאי וסלקא בקושי' ואי נ"ש דרבנן אתי שפיר טפי דאע"ג דסתם נדרים להחמיר נ"ש דרבנן לקולא ואדרבא לר"ש שאוסר קשה הא ספקא דרבנן הוא. ועוד דבפ"ב דנזיר בעי גמרא בההיא דירושלמי הריני נזיר לאחר ל' יום נזיר שמשון ומעכשיו נזיר סתם מהו הכא כיון דלא אפשר לאתשולי עליה חיילא או לא. ואי נ"ש עיקרה דרבנן אמאי לא חיילא שניה עליה כיון דמדאורייתא לא יש כאן נזירות ומה לי אי לא אפשר לאתשולי עליה כיון שהכל הוא מדרבנן ורבנן היא דאמרו דלא אפשר לאתשולי עלי' והיכי אתי דרבנן ועקר לדאורייתא וכי הא דאמרינן בנדה פ' יוצא דופן על הא דתניא יתומה שנדרה בעלה מפר לה ואי סלקא דעתך מופלא סמוך לאיש דאורייתא אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרה דאורייתא. וכן לענין תרומה פרכינן התם אתי גברא דרבנן ומתקן טבלא דאורייתא. וכן לענין דמוע אתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא. וההוא עובדא דר"א שנכנס לב"ה ולא מצא עשרה שחרר עבדו והשלימו לעשרה ומשם הק' התוס' בפ' ג' שאכלו לבה"ג שכ' דמי שמת לו מת בי"ט האחרון דאבילות נוהג דלא אתי י"ט האחרון ודחי אבילות יום א' דאורייתא דכתיב ואחריתה כיום מר יש לי בה להשיב כמ"ש במ"א. ועוד מוכח להדיא משמעתא דמכות פ' אלו הן הלוקין אמתני' דיש חורש תלם א' וחייב עליה ה' חטאות וחד מינייהו נזיר ומוקי לה בגמרא בנזיר שמשון אלמא נ"ש דאורייתא וחייב עליה. והדבר מעצמו קשה דהיכי אשכחן מידי מדאורייתא לא הוי נדר כלל ואתו רבנן ואמרו דחייל שהרי כמה נדרים שאינם בלשון המועיל ולא חשו להו רבנן כלל ואי בנזירות בעינן דבר הנדור אמאי חייל הא גבי נדרים לא חייל כלל דתנן פרק אלו מותרין כע"ז כעורות לבובין מותר ולא החמירו אלא בע"ה לגבי אשתו שאמר הרי את עלי כאימא לפתוח לו פתח ממקום אחר שלא יקל ראשו בנדרים כ"ש שיאמרו שלא יהא יכול לשאול על נדרו זה לא ראינו מעולם שחכמים עושים משמרת וסייג לדברי תורה לא שיהא חמור משל תורה. ויותר קשה להלום דברי הירושלמי עצמו דבעי לאיתויי שנ"ש אינה תורה מדכתיב וכן יעשה על תורת נזרו את שנזירותו תורה יצאת נ"ש שאינה תור' והא היא גופא אתינא למילף שנ"ש נמי תורה ולא ממעט מעל תורת ודברים רחוקים מן השכל ומן הסברא הם לפרש הירושלמי כשיטה זו אין דעתינו להאריך בהם.

164

קס״הוהנראה לע"ד דהך דירושלמי מתפרש כהך דתניא בספרי או אמר הריני נזיר ע"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים קורא אני עליו כפי אשר ידור ת"ל וכן יעשה על תורת נזרו פי' דכיון דכתב בה רחמנ' תור' משמע שיהא בה כל התורה שכתוב בו ואם אמר הריני נזיר מן החרצנים וכו' הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו אפי' אמר ע"מ שאהיה מטמא למתים והיינו דאמר ר' חנינא מסתברא שתדחה נזירות תורה פי' שנאמר בה תורה שכל הדברים האלו בה שאין נזירות מן היין ולא מן הטומאה אלא תורה היא שכל דקדוקי נזירות עליו ומסתברא שתדחה לנ"ש שאינה תורה שהרי הוא מטמא למתים ואין כל תורת נזירות עליו. מה טעמא אנזירות סתם קאי כלו' היכא אשכחן דקפיד רחמנא אתורה שכל הדברים האלו בה דכתיב על תורת נזרו שנזירותו תורה אחת יצתה נזירות שמשון כלומר דין הוא שתדחה נז"ש שאינו תורה שהרי הוא מטמא למתים. והא דלא קאמר בהדיא מסתברא שתדחה לנ"ש שכן היא בטומאה היינו משום דאי מחמת קולה הוא דאתינ' עלה אף אנו נאמר שתדחה נ"ש לנזירו' סתם שכן נזיר סתם מקל בתער ואיתיה בשאלה אמטו להכי קאמר מסתברא שתדחה נזירות סתם דקרייה רחמנה תורה מה שנוהגת ביין ובגידול שער ותגלחת וטומאה לנ"ש שאין בה תורת נזירות בטומא' ובתגלח' ועוד נראה שאינה תורה דקאמר היינו דהויא הלכה למשה מסיני דומיא דמדיר את בנו בנזיר שהלכה היא וכן רביעית דם הלכה היא בנזיר כדאמ' בשלהי נזיר והך נ"ש שיה' מטמא למתים ושהיא ע"פ מלאך לא כתוב בתורה אלא בדברי קבלה כדאמ' בגמ' וזה מקמי דאתא יחזקאל לא ידעי' אלא הלכתא הוא ואתיא יחזקאל סמכה אקראי וכה"ג אשכחן בדוכתא אחריתי בירושלמי בפ' כ"ג ונזיר דמייתי ב' טמאי' כמת וכו' ג' טמאי' כמת א"ר יוחנן בשם ר' ינאי וכלהון תורה הם אצל תרומ' והרמב' בפ"א מה' טומאת מת כתב אעפ"י שהלכה למשה מסיני הם אינן דין תורה ואיכא נפקותא בכמה מילי בדבר שהוא הל"מ לדבר שהוא מן התורה ממש ולעולם נ"ש דבר תורה היא דקי"ל כר"י וכסתם מתני' דלא בעינן דבר הנידור דמלהזיר לה' מרבינן אפי' דבר הנידור ואע"ג דגבי נדרים כתיב נמי לה' ולא חיילי אלא על דבר הנידור כדתנן פ' אלו מותרים משום דאיכא לאוקומיה לרבות חטאת ואשם כדאמ' בפ"ק דנזיר זהו מה שנרא' לי בזה ואחרי כמה שנים ראיתי ביד חכם א' תשובה לרב מהר"ב שמואל חכם הלוי ז"ל שנחלק על רב מהרר"א ירושלמי ז"ל בדבר זה וברו' ראיותיו כוונתי לדעתו ז"ל אמנם בפי' דברי הירושלמי הפליג לדרך אחרת ואני כתבתי הנלע"ד.

165

קס״ואיברא דבההיא דפרק אלו הן הלוקין דיש חורש תלם א' וחייב עליה ה' חטאות דמוקי לה בנ"ש פי' ריב"ן ז"ל תלמידו של רש"י ז"ל דנ"ש ע"י מלאך קבל נזירותו עליו וההו' אין לו שאלה דצווי של מעלה וכשהק' נ"ש בר אטמויי למתים הוא פירש כלום הוא אסור להטמא למתים אדם שקבל עליו נזירות על פי מלאך הא אמר במס' נזיר שמשון הותר להטמא למתים וכו' ואית דמפרשי נ"ש אסור מן הבטן וקשיא לן ההיא נמי בשאל' איתיה שהיה אביו יכול לשאול עליו וקשה מאי פריך התם נ"ש בר אטמויי למתים שמא יבא מלאך לאיש א' וידירנו בנזיר ויזהירנו אף על הטומאה ועוד היכ' חשיב ליה התם בהדי מלקיות דמתני' אטו מאן דאכיל תמרי בארבל' לקי מי שקבל נזירו' על פי מלאך ולא יצתה נזירו' מפיו אזהרתיה מהיכא אפילו אם הוחזק לנביא העובר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתו בידי שמי' דכתיב אנכי אדרוש מעמו אבל מלקיות ליכא ועוד הדבר קשה דכי אמרינן ליתי' בשאלה היינו נ"ש דמתניתין דתנן האומר הריני כשמשון וכו' דא"כ הוה ליה לגמרא לפרושי וכן בההיא ברייתא דמייתי פ"ב דנדרים הריני נזיר אם יש בכרי זה מאה כור אוקמה בגמרא בנ"ש דלא חמירא ספקו מודאי ולאו ע"פ מלאך הוא ועוד דמוכח בהדיא דהתולה בשמשון ליתיה בשאלה מההיא דפ"ב דנזיר דבעי הריני נזיר לאחר עשרי' יום נזיר שמשון ומעתה נזיר סתם מהו כיון דלא אפשר לאתשולי עליה מי חיילא או לא אלמא דאף במתפיס עליו נ"ש שלא ע"פ מלאך ליתיה בשאלה ושם פי' רש"י ז"ל לא אפשר לאתשולה עליה לפי ששמשון לא היה נדור ותימה הוא שאם רבו ז"ל לא שנאה איהו מנין ליה ונראה שהוקשה בעיניו קושיא גדולה היא בעיני מה טעם נ"ש ליתיה בשאלה נהי דשמשון עצמו לא היה יכול לישאל שעל פי מלאך קבל אבל אדם שהתפיס בו ואמר הריני כשמשון כבן מנוח כלום נאסר אלא ע"פ עצמו ואיהו קאמר דאדעתא דהכי לא נדר אטו מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני דתנן הותר הראשון הותרו כלם הותר האחרון הוא מותר והאחרים אסורים מי נימא הואיל והראשון שתלה בו לא מצא פתח לנדרו יאסר זה שמצא פתח לפי שנתלה עליו אלא כיון שזה האחרון אומר דאדעתא דהכי לא תלה בו חכם עוקר הנדר מעיקרו והרמב"ם בפ"ט כתב ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול לשאל עליו שנ"ש לעולם היתה ודבר תימה הוא ונזיר עולם מי לית ליה הפרה ויהא נזיר לעולם והרב מהרי"ק ז"ל נדחק בפירושו אלא נרא' לי דלזה בא הרב המפרש ז"ל לתת טעם אמאי ליתי' בשאלה לימא אדעתא דהכי לא נדר לכך כתב אדם שיקבל נזירות ע"י מלאך כלומר כאלו קבל נזירותו ע"י מלאך דהא קי"ל דבנזירות אפילו בדבר האסור יכול להתפיס דנפקא לן מלה' וכיון שהתפ' אותו כאילו נאסר ע"פ מלאך שאסר לשמשון הרי זה כמי שתולה דעתו ומוסר למלאך שא"א לו לישאל עליו לומר אדעתא דהכי לא נדרי וכי היכי דאמרינן דנודר ע"ד רבים לית ליה הפרה לפי שתלה נדרו בהם אף זה כן והתוס' כתבו בפר' השולח וא"ת ע"ד יחיד נמי לא יהא לו הפרה כיון שתולה בו נדרו וי"ל דמבטל דעתו משום רבים ולא משום יחיד ע"כ נמצא שתולה על פי אסור המלאך כיון דחשיב כרבים דמי ומבטל דעתו אצלו לגמרי והרשב"א והר"ן כתבו טעמא דע"ד רבים אין לו הפרה שאין חרטתם שוה ופתחו של זה אינו כפתחו של זה הילכך העוקר דעתו לגמרי דלא מצי למימר אדעת' דהכי לא נדרתי שמא אין דעת הרבים מסכמת בכך ובחרטה נמי הוא הדין והוא הטע' וכת' עוד הר"ן בתשו' דלדעתו של ר"ת אם שתף דעת אחרת לדעתו בהדי' אפי' ע"ד היחיד הוי כע"ד רבים אבל באומר ע"ד סתם מפלגי' שאם אמר ע"ד א' או ב' אין פרושו אלא באומר ע"מ שלא ימחה ואין הכונה לשתף דעת אחרת לדעתו אבל בשנודר ע"ד רבים מתוך שאין הרבים רגילים להתאסף ולמחו' אנו מפרשי' דבריו שכיון לשתף דעת אחרת לדעתו ע"כ והנה אף לפי טעם זה בתולה נזירות שמשון שהוא ע"פ מלאך לא הוי כאומר ע"מ שלא ימחה שאין דרכו לבא ולמחות אלא כמי שמצרף דעת המלאך לדעתו ולא דמי לע"ד המב"ה דאיתי' בשאל' דהת' אין כוונתו אלא שלא תהא הערמ' בדבר דומי' דקני' דרבא דמייתי התם בפ' שבועות שתים ובהכי שייך להזכיר דעת המב"ה כדאמרי' בהזהב דברים המסורים ללב נאמר בהם אני ה' אבל בנ"ש שע"פ מלאך צרף דעתו נתכוון שלא יהא הדבר תלוי בדעת עצמו ומ"ש הרמב"ם ז"ל שנ"ש לעולם היתה בכל גוונא קאמר דלא אפשר ליה לומר אדעת' דהכי נדרי ואדעתא דהכי לא נדרי אלא לעולם בכל ענין היתה דעת המלאך וזה תלה בדעתו ומיהו בנדרים ושבועת דעלמא הנודר או הנשבע ע"ד מלאך לאו כלום הוא דמה ענינו של מלאך בהם לא אמרו אלא בנזירות כעין נזירות שמשון שהוא מקבלה כמפי המלאך שצוה עליה ועל דעתו ואם הדבר כן דדמי לתולה נדרו בדעת אחרים כי היכי דאמר בנודר ע"ד רבים דלדבר מצוה יש לו הפרה כדאמרי' בהשולח בההוא מקרי דרדקי דודאי דעת הרבים מסכמת להתרו אף בנ"ש מסתמא דעת המלאך מסכמת בכך ומן הטעם הזה אפשר ג"כ שלא אמרו נ"ש ליתיה בשאלה אלא במקבל עליו נ"ש בהדיא שאין לו לישאל מצד הנזירו' לומר ע"ד כן לא נזרתי אבל בתולה נזירתו בדבר א' שהוא קשה עליו ופותחין לו פתח מצד אותו דבר כדי שלא יחול הנזירות בהא ודאי לא תלה בדעת המלאך שאין עסק למלאך בזה שהמלאך מזהיר על הנזירות בלבד ואע"ג דבע"ד רבים בכל ענין ליתיה בשאלה התם הכל תלה בדעתם של רבים אבל כאן אין במשמע תלייתו במלאך אלא בגוף הנזירות עצמו בלבד כך נראים הדברים בטעמם ולא מפני שאנו מדמין נעשה מעש' ומה גם כי לא ראינו לא' מרבותינו הראשונים שיפרשו דלדבר מצוה איתיה בשאלה אי נמי ע"י תלייה ואם איתה לא הוי שתקי מינה ומה גם כי כל הנהוג עכשיו לידור בנ"ש ע"י תליה הוא ואעפ"כ החמירו עליו אלא שבקשו לו פתח ממקום אחר ובמקומו כתבתי טעם אחר אמאי כשתולה בשמשון אין לו הפרה ולא נתקררה דעתי לא בזה ולא בזה מ"מ מה שכתבתי כאן נכון הוא לעשותו סניף לדבר אחר.

166

קס״זהחקירה הב' אם יש לדון בנדרי' ונדבו' דין אסמכתא לפי שמצאתי כתוב ממהר"ר יחיאל אשכנזי ז"ל מעשה שהיה באיש אחד שנדר בנ"ש אם יכנס לבית הכנסת פ' והותר לו ע"פ הרב מהר"ר יוסף טיטצק ז"ל וקצת חכמים ועיקר ראייתם מהגהת מרדכי בסוף מציעה זה נסחה ואותם בני אדם שנודרים כך וכך לצדקה אם יצחקו ועוברים על נדרם פטורי' מליתן אע"ג דצדק' מקניא בדבור כדתניא בפיך זו צדקה מ"מ לא חשיבא אמירתו לגבוה כמסי' להדיוט והכי נמי מוכח בסמוך דקאמר ההוא ר' יהודה משום ר' טרפון היא דאמר אין א' מהם נזיר אע"ג דנזירות הוי כאמירה ואפי' הכי קאמר דאין נזיר משום דהוי אסמכתא דהא מלתיה דר"ט איירי בב' שתלו נדר' בא' אם פ' הריני נזיר וכו' והא דלא חשבינן אסמכתא ההיא דהילנו המלכה שנדרה אם יבא בנה מן המלחמה אהא נזירה ז' שנים שאני התם דגמרה ואמרה כדי שיועיל הזכו' לבנה ע"כ וכתב ז"ל דאע"ג דר"ט יחידאה הוא ע"כ לא פליג בה' עליו אלא כי התם שנתכוון לנזירות ונתקיימו דבריו אבל בלשון אסמכת' גמורה כ"ע מודו שאין כאן נזירות ואף מהר"ם ז"ל שם במרדכי לא אמר אלא בנודר דרך בקשה דגמר ומקנה רק שיבאו בקשותיו כי הא דאם יהיה אלהים עמדי ואם נתן תתן את העיר הזה בידי וכו' עכ"ל.

167

קס״חואיברא שדברי המרדכי מוכיחין מהך שמעתא דפי' זה בורר דפריך לרב ששת דלא חשיב משחק בקוביא אסמכתא אלא למי שאינו עוסק בישובו של עולם שאין לו אומנות אלא הוא ופרכינן עליה והתניא בין יש לו אומנות שלא הוא בין שאין לו אומנות פסול וקאמר ההוא ר' משום ר"ט הוא דאמר אין א' מהם נזיר שלא נתנה נזירות אלא להפלאה וכתבו בתוס' שהקשה ריב"ן מאי מדמה קנין לנזירות שאני נזירות דגלי קרא כי יפליא וי"ל דמ"מ נילף מינה בעלמא ור"י תירץ דמוכח דאי בכה"ג לא הוי אסמכתא א"כ חשיב נמי הפלאה אע"ג דלא ידע אלא בעלמא חשיב אסמכתא והכא גבי נדרים ס"ד דאתרבי משום ידות להכי אצטריך כי יפליא משמע דגמר' מדמה קנין לנזירות דמידי דלא הוי אסמכת' גבי קנין לא הוי לענין נזירות ולא מתרבי מכי יפליא ומינה דמאי דחשיב אסמכתא לענין קנין חשיב לענין נזירות מכי יפליא אפי' לרבנן ואי קשיא דלמא לרבנן אפי' אסמכת' גמורה מהני בנזירות ונדרים מדין ידות כדכתבו התוס' וצדקה נמי איבעיא לן בריש מכילתין ובאת"ל איפשיטא דיש יד לצדקה כמ"ש הר"ן שם ומיהו למאן דס"ל דלא איפשיטא באת"ל ספיקא הוי ויש שדנו אותה לקולא לנתבע דהמע"ה ויש שדנו לחומרא לצאת ידי חובת נדרו והכא קרא דכי יפליא הא דרשינן מיניה בספ"ק דחגיגה התר נדרים שאמרו יש להם על מה שיסמוכו דכתיב כי יפליא ודחי דילמא לנדרים משום דר"ט דלא נתנה נזירות אלא להפלאה אלמא לרבנן להתר נדרים דרשי' ליה ועוד אס"ד דרבנן נמי אית להו כי יפליא לדבר שהוא אסמכת' גמורה אמאי קאמר לנדרי' משום ר"ט לימא סתמא להא דדרשי' לא נתנה נזירות אלא להפלאה וי"ל דהתם בעי למימר דלכולהו אית ליה פירכא בר מדשמואל דמייתי מדכתי' לא יחל הוא אינו מוחל וכו' דאי מכי יפליא דילמא לדרשא דר"ט אתא אבל רבנן לא קים לן דאית להו הך דרשא אבל לבתר דקים לן קרא דשמואל דהוא אינו מוחל ע"כ רבנן אייתר ליה כי יפליא לענין אסמכת' דלא נרבייה מדין יד וראיתי להרמב' ז"ל בפ"ב מה' נזיר דאייתי הך מתניתי' דפלוגת' דר"י משם ר"ט בשנים שהיו מהלכין בדרך ובא א' כנגדן כתב בלשון הזה ואמר א' מהשנים זה ההולך כנגדנו שמעון הוא ואמר חברו ראובן הוא ואמר זה הריני נזיר אם יהיה ראובן ואמר האחר הריני נזיר אם יהיה שמעון הגיע אליהם והרי הוא ראובן הרי זה נזיר ואם היה שמעון הרי חברו נזיר כמו שנדרו וכן כל כיוצ' בזה וכן האומר הריני נזיר אם יהיה בכרי זה מאה כור וכו' ע"כ משמע מדבריו שמפרש שהאומר הראשון שאמר זה שמעון נזר להעמיד דבריו שיהא נזיר אם יהיה ראובן שאין בדעתו אלא שהוא שמעון וכן חברו ואין לך אסמכת' גדולה מזו דלעולם לא אסיק אדעתיה שיהא ראובן משמע דס"ל דרבנן לא משמע להו כי יפלי' כלל ואפי' באסמכתא כזו חייל נזירותיה ודבריו אלו תמוהי' אצלי מאד חדא דבגמר' פרכינן אמתני' דקתני וב"ה אומרי' אין נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו מי שלא נתקיימו דבריו אמאי יהא נזיר ואמר רב יהודה אימא מי שנתקיימו דבריו משמע דהאומר זה שמעון הוא שנזר ואמר הריני נזיר שזה שמעון שאם נתקיימו דבריו חל עליו הנזירות כדברי רש"י והתוס' דלדברי הרמב"ם אדרב' עדיף טפי לומר מי שלא נתקיימו דבריו שאמר שהוא שמעון ונזר אם יהיה ראובן ואשתכח שהוא ראובן ולא נתקיימו דבריו שאמר שהוא שמעון ובפי' המשנה פי' ז"ל דר"ט אומר אין א' מהם נזיר שכל א' וא' לא פסק הדבר ולא אמרו אלא לפי כח המחשב' ולא חייב עצמו בזה חיוב גמור וב"ה אומרי' כל מי שלא נתקיי' מדבריו דבר שיצילהו מהנזירות הוא המחייבו בנזירו' לפיכך אם אמר הריני נזיר שזה פ' אם נתקיימו דבריו והרי הוא פ' חל עליו הנזירות וכו' ואח"כ כתב והכונה בודאי ממאמר מי שלא נתקיימו דבריו הוא מה שאמרנו ע"כ משמע שרוצה לפרש שאין הגמר' מגיה המשנה אלא מפרש מתני' דמעיקרא דס"ד דמי שלא נתקיימו דבריו אמאי דקאמר שזה פ' אם נמצא שאינו הרי לא נתקיימו ומשני מי שלא נתקיימו דבריו הראשונים שזה פ' הרי הוא נזיר לפי שלא נתקיימו דבריו הראשונים שאמר שאין זה פ' ולאמת דבריו הראשונים קבל הנזירות והפי' הזה דחוק מאד בדברי הגמ' דהול"ל מאי מי שלא נתקיימו דבריו דבריו הראשונים ועוד קשה טובא דלא מתוקמא מתני' בכה"ג בלא נתכוין לנזירות אלא לאמת דבריו הראשוני' דא"כ מאי טעמיה דר"ש דאמר כלם נזירים דמשמע אף מי שנתאמתו דבריו דע"כ לא אמרי ב"ש דהקדש טעות הקד' וכן נדר בטעו' אלא כשנתכון לידו' כגון שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן וכן אם אמר הריני נזיר שזה פ' שנתכוון להזיר בהיותו פ' אף אם לא נמצא כדבריו לנזירות מיהא נתכוון אבל זה שלא נתכוון אלא לאמת דבריו ולא יהיה נזיר הרי נתאמתו ועוד מי שלא נתקיימו דבריו לב"ה אמאי הוי נזיר האי נדרי שגגות הוא דתנן קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה דאדעתא דנפשיה קא נדר קסבור היה שלא אכל וכגון ההיא דרב כהנא ורב אסי הדין אמר שבועתא דהכי אמר רב והדין אמר שבועתא דהכי אמר רב כל חד וחד אדעתא דנפשיה שפיר משתבע ובפ' שבועות שתים אמרו דהכי אמר ליה רב את לבך אנסך ותניא האדם בשבועה פרט לאנוס הכא נמי לביה אנסיה שסבור שהיה שמעון ותו אי פלוגתא דר"ט בהכי איתא מאי מייתי מינה רב ששת בפרק זה בורר דמוקי ברייתא דמשחק אף ביש לו אומנות שלא הוא דחשיב אסמכת' לר"ט דילמא שאני הכא דאדעתא דנפשיה קאמר והויא אסמכתא גמורה טפי ממשחק בקוביא ולאו בידו וגמר ומקני. ותו בפ"ב דנדרים אהא דתניא הריני נזיר אם יש בכרי זה מאה כור ומצאו שנגנב דר"י מתיר רמינן דר"י דכרי אדר"י דסתם תרומה במקום שמכירין תרומת הלשכ' אסו' וסוף סוף דחיק לשנויי דהך דר' יהוד' דברי ר"י משום ר"ט היא דלא נתנה נזירות אלא להפלאה וצריך לאוקומי ההיא דכרי ע"ד אסמכתא לאמת דבריו דומיא דההי' דר"י משום ר"ט ודלא כהלכתא והשתא דאתי להכי נוקמא אליבא דהלכת' וכרבנן ושניא ההיא דכרי דלאמ' דבריו נזר ולא נתכוון לנזירו' הילכך אם יתברר שאינו כדבריו קאמר דכל זמן שלא נתברר על דעתי' קאי ואינו נזיר אבל האומר הרי עלי כתרומה סתם ובאותו מקום מכירים תרומ' הלשכה סתמא לחומר' דספקא דאוריית' לחומרא. ותו דבפ' ד' נדרים בעי' למימר דנדרי זירוזין שהתירו חכמים כר"י משו' ר"ט דהכא דלא נתנה נזירות אלא להפלאה ולהכי ס"ל ר' דכששניהם רוצים אח"כ בג' דינרין מותר ומי דמי התם אדעתא דנפשיה קא נדר ואף כר"ט לא מתוקמ' וע"כ בשניה' רוצים מעיקר' קאמר דלא נתכוון אנא לזרז חברו. מכל הני מוכח בהדי' שהמשנ' והגמ' מתפרשי' כפשט' דמי שאומ' הריני נזיר שזה שמעו כך הוא סבור שהוא שמעון אלא לפי שעדיין אין הדבר ברור לו לא קרי ליה ר"ט הפלא' ולרבנן אי מייתר ליה כי יפליא דריש ליה לכי הויא אסמכתא דגבי קנין לא קניא גבי נדרי' ונזירו' נמי לא מתפיס כן היא הצע' של שמוע' בדברי המרדכי ונראי' הדברי' מדברי התוס' אלא שדברי הרמב"ם ז"ל צ"ע ותמהתי שלא ראיתי לא הרב בעל כסף משנ' ולא בעל לחם משנה מפרשי דבריו שעוררו על זה.

168

קס״טומיהו קשה דאשכחן בפ"ב דנזיר דתנן אמר אמר' פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני ומפרש בגמ' דה"ק ואני אומר הריני נזיר אם לא עמדה ועמדה מאליה ב"ש אומרי' תורפיה דהאי גברא משום אוקמא בידים הוא והא לא אוקמא ומפרש התם דאין רצונו להיו' נזיר דטריח' ליה מלת' אלא אומר הריני נזיר אם לא אעמידנ' ועמדה מאליה ב"ש סברי אם לא יעמידנה קאמר והא לא אוקמה וב"ה סברי תורפיה דהאי גברא משום דרביעא והא קמת ומשמע דלכ"ע אם לא נתקיימו דבריו חל עליה הנזירות אע"פ דאסמכתא היא דסבר דאיהו יעמידנה לב"ש או שתעמוד מ"מ לב"ה וחל עליו נזירות. ותו דתנן בפ"ד נדרים הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות טלית זו קרבן אם אינה נשרפת ומפרש בגמר' דאיכא זיקא נפישא וס"ד דמסיק אדעתיה דלא מתנצלן ומשום הכי קנדר קמ"ל. ומצאתי להרשב"א ז"ל בתשובותיו המיוחסות להרמב"ן ז"ל סימן קנ"ג דהקדש בלשון אסמכתא קניא והביא ראיה מהך דהבאתי אמר אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני ע"כ. ואי ס"ד דאסמכתא בנזיר ליכא משום דכתיב כי יפליא ה"ה בנדרים שאין טעם לחלק ביניהם דבנדרים נמי כתיב כי יפליא גבי ערכין ומינה דרשינן בספ"ק דחגיגה דהיתר נדרים יש להם על מה שיסמוכו דכתיב כי יפליא תרי זימני חד בערכין וחד בנזיר אחת הפלאה לאיסור וחד הפלאה להתר משמע דערכין ונדרים ונזירות אחת היא ודחי בתר הכי דילמא לכדר"י משום ר"ט אתא משמע דכי היכי דדרשינן לא נתנה נזירות אלא להפלאה הכי נמי בנדרים וכן משמע בההיא דר"פ ד' דנדרים דמייתי הא דר"י משום ר"ט לענין ד' נדרים שהתירו חכמים. ומיהו איכא למימר דלא תיקשי ממתני' דנטיעות עליה דמרדכי ז"ל דאע"ג דחזא זיקא נפישא לא אקדיש משום דלא מתנצלן שזו גנבת דעת היא ואין אדם עושה קנוני' ורמאות בהקדש אלא כך היה בדעתו אם הקב"ה מצילן הריני מקדיש אותם לשמים וכללא דאסמכתא כל היכא דגזים והאי לא גזים ולא עביד מלתא יתירת' אלא כבד את ה' ממה שחנכו והיטיב לו שלא נעקרו אבל בני אדם הנודרים כך וכך לצדק' אם יצחקו דרך קנס הוא ומילתא יתירתא עבדי כדי שמחמתו יגדרו עצמן מן הצחוק ודמי לאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי. אי נמי לא קשיא דנטיעות אלו קרבן לבדק הבית קאמר מדלא קתני בלשון קונם ובקדשי ב"ה ודאי דכיון דחשיבא אמירתו לגבוה כמסיר' אפי' ע"י אסמכתא מתפיס כמ"ש המרדכי עצמו דאע"ג דבצדקה מקניא בדבור מבפיך זו צדקה מ"מ לא חשיבא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא מדין נדר אתרבי ולדידיה נדרים ונזירות באסמכתא לא מקנו דבעינן הפלאה. ומיהו כמה רבוות' אשכחן דס"ל דאסמכתא בצדקה קניא כמ"ש המרדכי שם בשם מהר"ם דכיון דבאמירה בעלמ' מתחייב ליכא אסמכתא ומ"ש מהר"ר יחיאל ז"ל שאף מהר"ם ז"ל לא אמר אלא בנודר ע"י בקש' דגמר ומקני רק שיבאו בקשותיו כי הא דאם יהיה אלהים עמדי וכו' ואם נתון תתן את העם הזה בידי אינו מחוור שעל אותה ההגהה הביא דברי מהר"ם כחולק עליהן. ובתשוב' אחריתי למהר"ם הביאה המרדכי בפר' דו"ה דכייל התם שאמירה לגבוה כמסיר' המועל' להדיוט היא וכן הביא ראיה מדברי רבינו שמשון תנן גבי ההוא גברא דתקע לחבריה דאמר הואיל ופלגא דזוז' הוא להוי לצדק' שאם היה אומ' אם יבא לידי אתננו לצדק' היה מחוייב ליתן אע"ג דלא נדר לשום בקש' כלל ואסמכת' חשיבא. והרא"ש בתשו' כלל י"ג כתב על קנס של הקדש שאם לא יעשה כך שיתן כך וכך לצדק' שמחוייב ליתן ואין בו אסמכתא וכתב שכן פסק רבינו ברוך וכן כתב המרדכי בשם הרמב' כמ"ש מהר"ר איסרלן במכתביו ושכן נראה מתשובת הר' יעקב כהן צדק וכיון דפלוגת' דרבוותא היא אזלינן לחומרא אלא דאכתי איכא למימר דכל הני רבוות' דפליגי עליה דמרדכי בצדק' לא פליגי עליה בנדרי' ונזירות דמוכח מהתם בפ' זה בורר דשייך בהו אסמכתא דצדקה שאני שיש בקיומה מצוה ושלא ע"י נדר חייב לקיי' דבריו כיון דמצוה היא נדר גדול נדר לאלהי ישראל דנפקא לן מבפיך דכיון דיצא מפיו לצדקה לא ישוב וכה"ג אשכחן דקפיד רב ואמר לשמעיה כי אמינא לך הב מידי לפלני' אי גבר מסכן הוא לא תמלך בי תנינות אעפ"י שלא הוצי' בפיו לומר אתן אלא לשמעיה אמר שיתן ועדין לא זכה ולא הגיע ליד שמעי' שיזכה לו הואיל שיצא מפיו דבר של מצוה בכל ענין צריך לקיים אבל נדרים ונזירות שאין בקיומו מצוה אלא שאוסר' על עצמו ואם לא אמר לשון המועיל לא מתפיס גם באסמכת' לא מחייב בה דלא גמר ומתפי' נפשי' דפיו ולבו שוין בעינן.

169

ק״עואיכא למידק בהא מילתא דלפי"ז כל נדר ואיסור שאינו בא לעצמו של איסור אלא כדי לחייב עצמו לעשות דבר או למנוע עצמו מלעשות דבר כגון שאומר פירות שבעולם עלי אם אעשה דבר פ' או אם לא אעשה וכן כל נודר בנ"ש לא לעצמו של נזירו' עושה שאין בנ"ש מצו' אלא חטאים גדולי' אלא למנוע עצמו מדבר עושה ואי ס"ד דכל הני ס"ל למרדכי דלאו כלום הוא תיקשי ליה מכמה נדרי' דאיתנהו בכה"ג דבפ' בתר' דנדרים אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט אם לא אתקשט הרי אלו נדרי ענוי נפש ומפרש בגמ' דהכי קאמר קונם הנא' רחיצ' לעולם עלי אם ארחץ היום וכן לענין קשוט ובהך פרק' קונ' שאיני עושה על פי אבא ועל פי אביך אם עושה אני על פיך שאיני נהנ' לך אם עושה אני על פי אבא וע"פ אביך הרי זה יפר. ונדרי אונסין שהתירו חכמים מפר' בר"פ ד' דנדרי' דזמינא הוא דאדריה למזמניה דא"ל מזמנת לי לסעודתך א"ל אין נדר זה עליך ונד' שיאסר בקונ' אם לא יבא אצלו וטעמ' דחלה הא לא חלה נדרו קיי' אע"ג דאסמכתא היא ובההו' פרק' מעשה באחד שהדיר את אשתו מלעלו' לרגל. ובגטין ס"פ השולח מעשה בצידן באחד שאמ' לאשתו קונם אם איני מגרשך ומפ' בגמרא קונם פירות עול' עלי אם איני מגרשך ובפ' עשרה יוחסין אהא נזיר אם לא אגלה משפחו' יהא נזיר ולא יגלה משפחו'. אלא משמע דלא שייך לומר טעם אסמכתא אפי' היכא דגזים ונדר ואמר מילתא יתירתא אם יעשה שדעתו שלא לעשותו וכסבור שלא יבא כלל לידי כך לפיכך אם נתפתה מיצרו ובא לידי כך יכול הוא לומר סבור הייתי בשעת האיסור שלא באתי לידי מדה זו כגון אסר עליו בקונם אם יאכל ככר זה ונצטע' עליה ואכלה וכגון נדר כך וכך לצדקה אם יצחוק דאנן סהדי שהיתה דעתו לנדור עצמו שלא לצחוק ונתפתה מיצרו ועבר וצחק אבל לא יעלה על דעת שנתיר לו לצחוק לכתחלה ולא יתחייב שהרי כל עצמו לא נתחיי' אלא למנוע עצמו וכשהוא עומד וצוחק בקום עשה בההיא שעתא קיימיה לנדריה וכן נדר לחברו בקונם אם לא יאכל אצלו ובלא שום אונס נתעסק בדבר אחר ולא בא כיון שהיה אפשר לו לבא ולא בא בההי' שעת' חל עליה נדריה שחיילו' הנד' בשעת קיום התנאי או ביטולו הוא ובההיא שעת' מזיד הוא וע"ד כן נדר שימנע עצמו מלעשותו ואם לאו שיחול האיסור עליו לפיכך ק' עלי שנאמ' דמשום דלא סמכא דעתיה שיעבור נתיר לו לכתחלה שיעבור ומדבריהם משמע שאותו שנדר בנ"ש אם יכנס לב"ה הותר לו ליכנס בב"ה לכתחלה. גם ראיתי בשם הרב מהר"ר שמואל חכם הלוי ז"ל שכת' על כיוצא בזה שיש לסמוך על דברי אותה הגה"ה מהמרדכי בסוף מציעא.

170

קע״אהחקירה הג' אם זו שאמר בנ"ש דליתיה בשאלה אם מילתא פסיקת' היא לפי שראיתי תשו' לרב אבא מארי ז"ל שהיה מורה התר בנ"ש שיש לו פתח לומר דאדעת' דהכי לא נדר לפי שהיה מוכיח שנדר הניתר ע"י פתח משוי ליה לנדריה כעין נדרי טעו' ואין צריך התרה מן התורה מהא דאמר' בפ"ד דנדרים אמר רב יהודה אמר רב אסי אין חכם רשאי להתי' אלא כעין ד' נדרי' הללו קסבר אין פותחים בחרטה וכתב הר"ן ז"ל והיינו טעמ' דעדי' פת' מחרט' לפי שכל נדר הניתר ע"י פתח הרי הנוד' אומ' שאפי' כשנדר בתחל' אם היה נותן אל לבו אותו פתח לא היה נודר ונמצ' נדרו טעות וכן פי' הרא"ש ז"ל עד שיאמר אדעת' דהכי לא נדרתי ונמצ' שלא היה מעולם נדר ומ"מ צריך התרה מדרבנן לפי שאין הטעו' ברור וגלוי כעין אות' ד' נדרים שלא הצריכו בהם התרה כלל דמילי מוכחי וברירו לכל הם וכיון דרבנן הוא דאצרוך היכא דאפשר ע"י התרת חכם מתקני' היכא דלא אפשר כגון בנ"ש דליתיה בשאלה מוקמי' לי' אדיניה דמאוריתא לא צרי' התרה. ונראה שיש לדקדק כן בדבריו ז"ל מדברי הרמב"ן ז"ל שהביאה הר"ן בההי' דנדר שהותר מקצתו הותר כלו דדוקא קאמר בנדר שהות' ע"י פתח שדומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כלו אבל הותר בחרטה אין כל הנדר נית' אלא מה שהוא מתחרט בו בלבד משמ' דבעי למימר דדוק' אמרי' נד' שלא חל במקצתו לא חל בכלו ואם אית' דבלא התרה לא מעקר אלא שחכם הוא שעוקר הנדר מעיקרו מה בין פתח לחרטה אף הניתר ע"י פתח השתא הוא דמעקר למפרע משו' שהתירו חכם ובלא התרת חכם חל שפי' ואי משו' שהתירו חכם ונעקר מקצתו נעקר כלו בחרטה נמי סוף סוף חכם עוקר הנדר מעיקרו וכיון דאתעקר אתעקר אלא משמע דע"י פתח דוקא דאדעת' דהכי לא נדר ולא חל במקצתו לא חל בכלו. והרי מצינו אף לענין הקדש ואף לענין קדושין בס"פ הגוזל עצים אהא דתנן נתן הכסף לאנשי משמר אין היורשי' יכולים להוציא מידן אמ' אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר נהדר ליורשי' דאדעתא דמת לא יהיב ופריך אלא מעתה אשם שמתו בעליו תיפוק לחולין אדעתא דהכי לא אפרשא ומשני חטאת שמתו בעליה הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלא וכן באשם שמתו בעליו והדר פריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני יבם מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעת' דהכי לא קדשה עצמה ופי' התוס' דבנפלה מן האירוסין מיירי דאי מן הנשואין ודאי מקדשה עצמה דמשום מה שיהיה אחר מיתת בעלה לא מסקי אדעתא מלהיות נשואה אלא מן האירוסין מיירי ומכאן למד רש"י ז"ל ליבמה שנפל' לפני מומר דאדעת' דהכי לא קדשה נפשה דבשלמ' גבי מוכה שחין דחי גמ' כדר"ל טב למיתב טן דו. וכבר הקשו התוס' א"כ אדם שקנה מחברו שום דבר ונתקלקל יתבטל המקח וכו' ותיר' דהתם לאו בלוקח לחודיה תלי' מילתא אלא כמו כן בדעת מוכר אבל בקדושי' בדיד' תלי' מילת' וכן במקדיש בדידיה תלי' מילת' ובפ' נער' שנתפתת' נמי אמרי' נתארמלה או נתגרש' מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה ק"ק ואלמנה מאה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וכתבו התוס' אין לתמוה בסברא זו דבכמה מקומות בגמ' מצינו כן וא"ת א"כ כל אדם דלוקח פרה מחברו ונטרפה או מתה אנן סהדי דע"מ כן לא לקחה וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה להכנס וכו' וכן ההיא דזבין ולא איצט' ליה זוזי ופי' שם ההיא דיבמה דנפלה לפני מוכה שחין דאדעת' דהכי לא קדשה נפשה משום דבדעת' תליא מילת' שברור לנו שהו' לא יעכב בשביל שום דבר שיארע אחר מיתתו ולהכי לא פריך אשה שנעשה בעלה בעל מום תיפוק בלא גט כיון דתלוי נמי בדעת המקדש ומהך טעמא נמי יש לחלק במומר דודאי איהו מקפיד בהכי ולכך חלקו עליו על רש"י ז"ל בזה אבל כל שהדבר תלוי בו איכא למימר דאדעת' דהכי לא עבד המעשה בטל ואין לך מעשה גדול כקדושין והקדש וה"ה לענין נדרים שהנדר בטל דהו"ל נדרי טעות ולא אמרו צריכין שאלה אלא מדרבנן. ואי קשיא לפי זה מאן דסבר בגמר' אין פותחין בחרטה והיינו אפי' בחרטה דמעיקרא דהא אפי' מאן דאמר פותחין בחרטה היינו בחרטה דמעקר' דוקא כדפי' הרא"ש והר"ן א"כ למאן דאמר אין פותחין התר נדרים דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו במאי מוקמי' ליה אי בחרטה אפי' דמעיקרא אמרת אין פותחין ואי ע"י פתח הא לא בעי התרה מן התורה כלל. איכא למימר דהא דאמרי' אין פותחין היינו דאין חכם רשאי לפתוח לו ולומר נתחרטת מעיקרא דחיישינן שמא מתוך דבריו ילמוד לשקר אלא שאם הוא מעצמו אמר כן שומעין לו וכיוצא בזה פרש"י לענין פתח אעפ"י שאין כן דעת הרא"ש והר"ן שם הנה נצטרך לפרש כן לפי שיטתם. ותו איכא למידק דהא פתח ליה רחמנא למשה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך והוצרך להתרה כדדרשינן במדין נדרת במדין לך והתיר נדרך. ויש לומר דהך פתח לא מהני לגבי יתרו שהשביעו לשבת אתו בכל ענין להכי אמר ליה במדין לך והתיר דבעי' מדעתו ואע"פ כן צריך התרה כדכתב הרשב"א ז"ל דכל נדרים שהם בשב ואל תעשה לא מצי להתירו שלא עפ"י חכם דלא שייך לומר הריני כאילו התקבלתי לפיכך צריך להתירו בפניו ומדעתו ואכתי קשיא לי הא דאמרי' בר"פ פותחין אהא דתנן יפתחו לו בכבוד המקום א"כ אין נדרים וקא מתמה בגמ' מאי אין נדרים ואמר אביי א"כ אין נדרים נתרים יפה ורבא אמר א"כ אין נדרים נשאלים לחכם ואם אית' דע"י פתח אין צריך התרה מאי קא מתמה גמרא הא שפיר קאמר אין נדרים שכל הנדרים יש לעוקרן מעיקרא בלא התרה מטעם זה ובהא דמשני רבא אין נדרים נשאלים לחכם פרש"י והרא"ש שאם יפתחו לו בכבוד המקום כשידו' פעם אחרת לא יבא לחכם להתיר אלא יפתח פתח זה לעצמו והוא אינו יודע דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אלמא משמע להו דאף בנדר הניתר ע"י פתח בעי שאחרים ימחלו לו מן התורה ויש לי לפרשה לשיטתו ז"ל דהא דקמתמה גמרא מאי אין נדרים כלומר וכי אחריות נדרים עלינו כדאמרי' במס' זבים דא"ל לר' עקיבא א"כ אין זבים מעתה אמר להם אין אחריו' זבים עליכם הכא נמי מאי פריך א"כ אין נדרים ונוקי התרה דקרא באומר דאדעתא דהכי נמי נדר ומשני רבא אין נדרים נשאלים לחכם כלומ' שאם יפתחו לו בכבוד המקום כשירצ' לידור פעם אחרת לא יבא לחכם להתיר אלא יפתח זה הפתח לעצמו ואתי למטעי אף כשנד' על דעתו שהוא אסור. וכי תימא ומה בכך ולא יהא אלא חרטה הא אינו רוצה עכשיו לקיים נדרו לכך כתבו דהוא אינו יודע דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ומ"ש רש"י יפתח פתח זה לעצמו לאו בפתח מעקר' מיירי דאדעת' דהכי לא נדר דבהההו' לא בעי שאחרים יתירו לו אלא ה"ק יבא לטעות ואף היכא דבתחלה אדעת' דהכי נדר ועכשיו הוא מתחרט יפתח פתח זה לעצמו לו' אם היה לי רצון של עכשיו שהוא מתחרט לא הייתי נודר והוא אינו יודע דבחרטה דהשתא הוא דאינו מוחל. וקשיא לי עוד מהא דתנן בפ' המדיר ובפ' האיש מקדש המקד' את האש' ע"מ שאין עלי' נדרי' ונמצאו עלי' נדרים אינה מקודש' ואמרי' התם בברייתא הלכה אצל חכם והתירה מקודש' שחכ' עוקר הנדר מעיקרו והא דתני' אינה מקודש' ר"מ היא דאמ' אין אדם רוצה שתתבז' אשתו בב"ד ומדקתני סתמא אינה מקודשת משמ' דשרי' תכף לאנסובי ואמאי ניחוש שמא תמצ' פתח לנדרה ונמצא נדרי' טעו' וחיילי קדושין שפיר ונהי דלהתרת חכם לא חיישינן שאם תנש' לאח' איהי חיישא אנפש' ולא תלך אצל חכם להתיר לה דלא מקלקלא נפש' אבל אכתי ניחוש לפתח דממילא אתעקר נדרה וי"ל דכיון דאפי' היכא דאיכא פתח אצרכוה רבנן להתרת חכם איהו נמי אנדרי' דרבנן חייש דאמר אי אפשי באשה נדרנית ולא תקשי אתי נדרא דרבנן ומבטל קדושין דאורייתא כדאמר' בפ' יוצא דופן אי ס"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא אתי דרבנן וכו' דהכא בקפיד' דבעל תלי' מלת' דכיון דלא סגיא לה בלא התר' חכם איהו קפיד וזילא ביה מלתא וכה"ג אמרי' בהמקדש בחמץ בשעות דרבנן דאשה אינה מקודשת אע"ג דמדאוריית' ליכא איסור הנאה כיון דסוף סוף אינה נהנת ממנו לא מקדשא נפשה במידי דלית לה הנאה. אי נמי דבההיא שעתא דנמצאו עליה נדרים ונודעו לבעל והקפיד נתבטלו הקדושין אע"פ ששוב תמצא פתח לנדר' שהרי בהלכה אצל חכם והתירה כתבו התוס' והרא"ש ז"ל דדוקא כשהתיר קודם ידיעת הבעל אבל אחר ידיעת הבעל לא מהני להו התר כדקתני מתני' סתמא אינה מקודשת דמיד רוצה שיהיו מבוטלי' דשמא לא יהא להם התר הילכך אפילו אם שוב מצאה פתח לנדרה דלא בעי התר' מן התורה לא חיישינן שהרי נתעקרו הקדושין דתמ' שנודע לו ואינו רוצה בקיומן. ותו איכא למידק בהא דאמרינן בפרק המגרש בתשובתו של ר' שמעון בן אלעזר היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר ופרכינן ולא והרי נדרים נודר אוסר וחכם מתיר הא אמר ר' יוחנן אין חכם מתיר כלום אלא בחרטה ופי' רש"י ז"ל שפותח פתח לנודר בדברים הבאים לו ע"י נדר זה שאילו ידע מתחילה שכן עתיד לא היה נודר נמצא שמתחלתו אינו נדר ע"כ ומדבריו ז"ל משמע דאפילו ע"י פתח צריך התרת חכם מן התורה וה"פ לא תקשי לך מנדר הניתר ע"י פתח דנודר אוסר וחכם מתיר דהא אמר רבי יוחנן אין חכם מתיר כלום אלא בחרטה כלומר עד שיתחרט עכשיו לאפוקי היכא דאינו מתחרט עכשיו ורוצה הוא בקיומו של נדר אף על פי שמצא פתח לנדרו אלא שמפני שמרבים עליו ריעים שיתיר הוא נשאל ולא בחכם תליא מלתא אלא בחרטתו אלמא אפי' ע"י פתח בעי התרה מן התורה מדמייתי מר' יוחנן דצריך שיהא שם חרטה דאם לא כן בלא ר' יוחנן לא קשה מידי דבנדר הניתר ע"י פתח בלא התרה הוא ניתר וע"י חרטה לא מקרי זה אוסר וזה מתיר שחרטת עצמו גרמה לו אלמא מנדר הניתר ע"י פתח פריך וס"ד לא בעי חרטה דידיה והו"ל איהו אוסר וחכם מתיר מן התורה. ומיהו בלא כן קשיא דודאי הא דר"י לכתחלה היא דאילו אם התירו ע"י חכם ע"י פתח בלא חרטה דהשתא מותר הואיל וכבר נשאל עליו שחכם עוקר הנד' מעיקרו ואכתי הדר' קושיא לדוכתיה הרי נדר הותר ע"י פתח שחכ' מתיר ונודר גופיה לא שייך בהתרה כלל אלא י"ל דה"ק אין חכם מתיר כלו' אלא בחרט' פי' אין כח בהתר' חכם לעקו' את הנד' מעקרו אלא בסיוע חרט' עצמו חרט' דמעיקר' שלא היה רוצה לידור לאפוקי היכא שאינו רוצה בקיומו עכשיו שזה אינו מסייע להת' חכ' דמה שאינו רוצ' עכשיו בקיומו מכאן ולהבא הוא ואילו חכם לעקו' הנדר מעיקרא בא אלא בחרטה דמעיקרא איירי וזה שכתב רש"י שפותח פתח לנודר היינו פתיחה בחרטה וכן משמע דאם פתח ממש אדרבא הול"ל אין חכם מתיר בחרטה אלא בפתח דפתח עדיף מחרטה אלא בפתח דחרטה מיירי וה"ק אין כח בחכם להתי' ולעקו' הנדר אלא במסייע חרטה דידיה והשתא לא מיקרי זה אוסר וזה מתיר אלא כשחכם מתיר בלא שום סיוע מהאוסר אבל הכא בין בפתח בין בחרטה אין המתיר מתיר אלא מפני שהאוסר לא אסר לגמרי שאם היה האוסר אוסר בכל תנאיו ואדעתא דהכי ודהכי נדר לא היה אחר יכול להתיר. ובפרק הספינה דאגדתא דרבה בר בר חנה ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי הקשו התוספות דאמאי אין הקב"ה מפר לעצמו דהא מסקינן בחגיגה דנדרים יש להם הפרה מדכתיב אשר נשבעתי באפי ודרשינן באפי נשבעתי וחזרתי בי אלמא הוא מיפר בעצמו. ואההיא קשה האיך מפר בעצמו והא אמרינן הוא אינו מוחל וכו' ונראה דהתם ודאי ע"י חרטה קאמר דכלפי מעלה לא שייך פתח לומר אדעתא דהכי לא נדרי אלא בחרטה כדמשתעי קרא וינחם. ולא ידענא מאי קשיא להו לתוס' דהא דאמרינן באפי נשבעתי וחוזרני כלו' ואהיה נשאל עליו כדאמרי' הכא בהספינה ועכשו שנשבעתי מי מפר לי דאי אמר רבה הותר הנדר היה מותר ובפ"ק דנזיר מייתי עובדא דשמעון הצדיק דאמר מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא ומפרש בירוש' סבר שמעון בני אדם מתוך הקפדן הם נודר' ומכיון שהם נודרים מתוך הקפדן סופן לתהות ומכיון שהוא תוהה עושה קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה ואי התרה בעי מדאורייתא האיך מביא חולין לעזר' כל שלא הותר עפ"י חכם. אלא דמייתי לה להך עובדא בפ"ק דנדרים נמי ומפרש טעמא הכי כשהם תוהי' הם נוזרי' וכשהם מטמאים ורבין עליהם ימי נזירות מתחרטים בהם ונמצאו מביאים חולין לעזרה וכתבו שם הרא"ש הר"ן דמביאין חולין לאו דוקא דכל זמן שלא התירם חכם נזירותם קיימת אלא כעין חולין קאמר דמתוך שאין כונתם רצויה אף קרבנותיהם אינם רצויים ואין להוכיח מדבריה' ז"ל איפכא דהתם אחרטה מיירי כדקאמר כשרבין עליהם ימי טומאה מתחרטין דלא שייך בהא לפתוח אדעתא דהכי לא נדרי דמדין הנזיר הוא זה דכתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וכו' והימים הראשונים יפלו ואדעתא דהכי נזר אלא שסופו מתחרט מתוך הצער ובהא לא שייך לומר חולין ממש אלא כחולין אבל לפי הטעם שאמר בירושלמי שמתוך הקפדן הם נוזרים ומתוך כעס לא מסקי אדעתייהו מילי דנזיר וסתירת כל ימיו ובזה אפשר שהוא נעשה כנדרי טעות ואין להכריח דמאי דנקט בירושלמי טעמא דמתוך הקפדן הם נודרים כיון דטעמא משום חרטה בלא הקפדה נמי אפשר להתחרט דיש לומר אי לאו דמשום הקפדה הם נוזרים אם היו נוזרים לשם שמים אמדינן נפשיהו ואדעתא דהכי נוזרים שאם יבואו לידי טומאה היו סותרים אבל אותם מתוך שאין כונתם לשמים תוהין ונעשה כחולין בעזרה הילכך מהכא לא פירכא איכא ולא סייעתא. ואף הרב אבא מארי ז"ל חוכך היה בזה הטעם אבל היה עושה אותו סניף לטעם אחר לעשותו ס"ס.

171

קע״בומיהו מסתברא לי דאפילו אם נאמר דבכל פתח הבא לאחר מכאן צריך התרה מן התורה אעפ"י שמצוי הוא כגון הא דפתח ליה רחמנא למשה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך שירדו מנכסיהם ועניות שכיחא ואדעתא דהכי לא נדר מכל מקום אין הטעות בשעת הנדר שעדין לא הענו ואפשר שלא היה חושש לספק אם יענו וחל הנדר שפיר מ"מ בפתח דמעיקרא כגון שאמר קונם שאיני נושא את פלונית סתם ואחר כך אמר לא נדרתי אלא לפי שאמרו לי שהוא כעורה והרי נמצאת נאה או לפי שאביה רע וכבר מת וכבר עשה תשובה מאחר שהוא מעיד על עצמו שלא נדר אלא על אותה המחשבה ונמצא מוטעה אין צריך לזה התרת חכם מן התורה אעפ"י שלא פירש הטעם דכל שאילו גליה דעתיה והזכיר הטעם שנדר לא בעי התרה אף אם לא גילה ונאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים וקמי שמיא גליא שעל מחשבה זו נדר והרי זה טעות משעה שנדר דאילו בפתח הבא לאחר מכאן אעפ"י שהוא מצוי לא אמרינן הוברר הדבר למפרע שהנדר טעות כי היכי דאמרינן במלתא דבריר' בפ"ק דביצה דבדאורייתא לא אמרי בריר' אבל כשנמצא מוטעה באותה שעה לא בעינן טעמא דברירה כדאמרינן בפ' בכל מערבין גבי אם בא חכם מן המזרח וכו' דמוקמי' ליה בשכבר בא חכם אף כאן מאותה שעה שנדר הוברר שהנדר טעות אלא שלא היה ידוע לו. ומכל מקום הזקיקוהו חכמים להתרה משום דמסרכי ומדמי מילתא למילתא אבל בנזירות שמשון דליתיה בשאלה אוקמוהו אדאורייתא על פי דרכו זכרונו לברכה.

172

קע״געוד הביא ז"ל תשובה להרשב"א סי' תנ"ה בדפוס הא' והיא במיוחסות להרמב"ן סימן רנ"ה שכתב על מי שאסר על עצמו בשר ויין אם יעבור עבירה פי' שכל דבר שאוסר על עצמו שלא מחמת עצמו של דבר הנדור אלא קנס בעלמא כי האי קיל טפי משאר נדרים לפי שאין כונתו בנדר מחמת עצמו ואפילו בחרטה דהשתא סגי וראיה מנדרו של משה וצדקיהו ונדרי אלמנה וכו' שמכלל נדרים אלו נראה שכל נדרים שאינם מחמת עצמם אלא מחמת קנס אינם נדרים חזקים ואפי' בחרטה דהשתא סגי להו ע"כ והשתא לפי זה מצינן למימר שפיר דכי אמרו דנזירות שמשון ליתיה בשאלה היינו שנזר מחמת עצמו של נזירות דבעלמא לא שרינן ליה בלא שאלה שישאל על נדרו אדעתא דהכי והכי לא נדרי והו"ל פתח או חרטה דמעיקרא גבי נזירות שמשון אלים טפי ולא מצי למשלפיה בהכי אבל כל נדר דקי"ל בענין דאפי' בחרט' דהשתא סגי ליה דבהא כל הרוצה לבטל נדרו מתחרט ומבטלו אפילו אם הוא נזיר שמשון יכולים להתירו שלא היתה כונתו מעולם להנזר כשמשון אלא למנוע עצמו מדבר אחר נתכוון ובהא יש להקל בה טובא.

173

קע״דהחקירה הד' בדין נדרי שגגות שיש שהתירו חכמים לגמרי ויש שהצריכו התרת חכם ואיכא למידק בהא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב דה' שבועות אינו חייב עד שיהא פיו ולבו שוים לפיכך אם נשבע א' בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר שלא אצא היו' וטעה לשונו והוציא אכילה שלא היה בלבו הרי זה אינו לוקה וכו' וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי עד"ז ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא הי' פיו ולבו שוים או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה ובתוספתא דטהרות איתא הכי נאמן אדם ע"י עצמו כיצד אמרו לו נדרת ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו נדרת ואמר לא נדרתי משהגיעו אמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו וכתב הרב בעל כסף משנה ומצאתי כתוב דאיתא בתורת כהנים כיוצא בו אמר רבי מאיר אמרו לו נזיר אתה אמר תנאי היה בלבי שומעין לו ופירש הראב"ד ז"ל תנאי היה בלבי כלומר ונשאלתי לחכם והתירני על ידי אותו תנאי כדאמרינן בענין שאלת חכם אדעתא דהכי מי נדרת ואמר לא ושרי ליה דאילו שלא על פי חכם מה יועיל התנאי שבלבו והלא דברים שבלב אינם דברים ע"כ כדברי הראב"ד ז"ל איתא בפ' אמרו לו מודה ר' מאיר באומרים לו נדרת והוא אומר נשאלתי על נדרי שהוא נאמן לכך פי' הא דתניא בת"כ נמי בכה"ג וצ"ע דהא דתניא בתוספתא נאמן אדם על ידי עצמו שהותר לו עפ"י חכם קאמר דומיא דאשתך נדרה דקתני התם בלבי היה להפר והפר לה קאמר ואם תאמר הא מצי למימ' הותר לי עפ"י חכם לאחר מכאן שאינו מכחיש בזה דבריו הראשונים בשלמא גבי נדרי אשתו ביום שמעו בעינן וכבר עבר היום ויש לומר דמכל מקום הרי הוחזק כפרן לאותו נדר כדאמרינן גבי ממון דתו לא מצי למיטען טענה אחרת הפוטרתו אפילו לאחר מכאן שכבר הוחזק כפרן לאותו ממון אי נמי דמשהגיעו קתני דמשמע דתיכף משהוכחש מהעדים אמר כן שלא בא לכלל ספק אם הותר לו לאחר מכאן ולהרמב"ם קשה דטעמא דפיו ולבו שוים כגון שנתכוון לומר שלא אצא וטעה בלשונו ואמר שלא אוכל דומיא דהמתכוין לומר עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה שאיני נהנה לראוב' ואמר לשמעון דלישנ' אתקילא ליה ואמר מה שלא נתכוון לאומרו ולא קרינן ביה האדם בשבועה אבל תנאי היה בלבי מהו אם לענין דברים שאמר בכוונ' אמרן וקרינן בהו שפיר האד' בשבוע' ואם למה שלא הזכיר תנאי שבלבו דברים שבלב אינם דברים ומ"ש הרב מהר"י קארו ז"ל דתניא היה בלבי היינו שהוציאו בשפתיו בלחש לא משמע כן דבלבי משמע שלא הוציא בשפתיו אבל נראה דתנאי היה בלבי הוי כעין ההוא דנודרין להרגין וכו' ומפרש בגמרא באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם אף על גב דהתם מטעם אונסין הוא דשרי כדאמרינן לגבי אונסין שאני פירוש דאונסין מפר' לדבוריה דהיום קאמר משמע דשלא במקום אונס לעולם משמע ודברים שבלב אינם קרוים דברים התם אם לא היה האונס הענין מוכיח כשהוא נודר להבטיח או לקיים כל דבר אינו נודר אלא בדברים שמצטער עליהם הדבר שיהא לבו בטוח שיקיים דברו ולא יעבור ואם היה לשעה אין זה צער ואין זו הבטחה ואילו היה מעצמו או' קונם שלא אוכל היה אפשר לפרש שלא אוכל היום קאמינא. אי נמי כמו שאמרו התוס' בפ' שבועות שתים דהנודר לבקשת חברו אינו יכול לומר על דעתי נדרתי דעל דעת חברו נדר דאם איתא הוה ליה לפרושי אלא גבי אונסין כיון דמענשין אותו שלא כדין ולא היה יכול לפר' על דעת עצמו הוא נשבע. ולהראב"ד ז"ל קשה אמאי פירש כי ההי' דהרוצ' שלא יתקיימו נדריו של כל השנה אומר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר שיש מי שמורה כן כדכתב הרמב"ם בפ"ב מה' נדרים והראב"ד ז"ל הסכי' עמו ואמר יפה הורה והצריך שיאמר בלבו על התנאי אני סומך. וי"ל דלא משמע ליה הלשון דתנאי היה בלבי בכה"ג דהתם התנאי צריך שיוציא בשפתיו תחלה כדי שנאמר אתי דבור ומבטל דבור והול"ל תנאי היה לי וסמכתי עליו. ומהא דכתב הראב"ד ז"ל דשלא על פי חכם מה יועיל תנאי שבלבו אין להוכיח דסבירא ליה דלא מהני היכא דנדר על דעת דבר אחר ונמצא הפכו דהתם ודאי נדר בטעות הוא ולא מיקרי דברים שבלב שלא היה לו לפרש אבל היכא דאומר תנאי הוה בלבי לא היה מוטעה וכל שהיה לו לפרש ולא פירש אדבורו סמכינן ודברים שבלבו לא הוו דברים.

174

קע״הוגבי נדרי שגגות שהתירו חכמים שנינו קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכת' את בני ונודע שלא הכת' ושלא גנב' ראה אותם אוכלים תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהם אחרים ב"ה אומרים אלו ואלו מותרים ומרישא דמתניתי' משמע דוקא לפי שאמר שגנבה את כיסי וכו' הא אם לא אמר כלום אעפ"י שאח"כ אמר לא אמרתי אלא על דעת שגנבה את כיסי חל הנדר שפיר וכן משמע מדברי התוס' שכתבו אין לפרש אם גנבה דהא פשיטא שלא חל הנדר וכן מוכח מדברי הר"ן ז"ל שכתב וז"ל וטעמא דמילתא דכיון שאילו היה יודע שאביו ואחיו היו עמהן היה מוציאן מן הכלל הרי זה מוטעה בעיקר הנדר שלא היה מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוי' ובטל מעצמו ומשום הכי בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפי' שגנבה את כיסי דאי לא אף על פי שהיה בדעתו בשביל כך מ"מ כיון דלהדיר את אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר ע"כ ויש לתמוה אם כונתו לומר מאי איכא בין רישא לסיפא הא טובא איכא בינייהו דברישא אם לא פירש לא היינו יודעים הטעם ובסיפא אין צריך לפרש שהדבר ידוע שלא היה מקפיד על אביו ואחיו שאוכלים תאנים שלו דברשות קא עבדי ועוד אם הוא קורא טעות בעיקר הנדר מה שלא נתכוון להדיר את זה מעולם אם כן מאי איריא אביו דקתני אפילו אמר לא הייתי יודע שהוא ראובן שאם הייתי יודע לא הייתי נודר הרי לא נתכוון להדיר את ראובן מעולם ועוד אם קרינן טעות בעיקר הנדר זה שהדיר את האוכל כסבור שהוא שמעון ונמצ' ראובן אף המדיר את זה הגונב כיסו כסבור שהי' גנבו ונמצ' שאחר גנבו טעו' בעיקר הנדר מיקרי ועוד כל מידי דהוי טעות שחשב שגנבה ולא גנבה אדעתא דהכי לא נדר דכה"ג גבי ממון אמרינן קנין בטעות חוזר אפילו בסתמא כההיא דרב ענן בפרק חזקת וכהנהו גינאי דסוף פ"ק דגטי' ובטור סוף סי' כ"ה בעושה פשרה עד שהיה חייב שבועה וקנו מידו ואחר כך ידע שלא היה חייב שבועה קנין בטעות הוא והרמב"ם ז"ל בפ"ח דנדרים הביא דין זה דגנבה את כיסי ואח"כ כתב ולא עוד אלא מי שראה אנשי' מרחוק וכו' אעפ"י שלא פי' הסבה שבגללה נדר מותר שהדבר מוכיח שלא אסר עליהם אלא שהיה בדעתו שהם זרים וכן כל כיוצא בזה משמע דברישא שאין הדבר מוכיח כ"כ בעינן שיפרש הסבה.

175

קע״וומיהו אשכחן בנזיר דתנן בפרק ב"ש מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה אם משנגנבה בהמה נדר אינו נזיר משמע שלא חלה עליו הנזירות שיאמר אילו הייתי יודע שנגנבה הבהמה לא הייתי נודר אעפ"י שאין הדבר מוכיח כל כך דמי ליכא מי שנודר על מנת לקנו' בהמה מן השוק והרמב"ם ז"ל בפר' ב' כתב אם אחר שנגנבה נדר אינו נזיר שזה נדר בטעות וכן משמע מדברי רש"י ז"ל ומסתמא דלא אמר הרי זו לנזירות' דהא הפריש את בהמתו סתמא קתני ומיהו התוספו' שם פי' אינו נזיר כלומר הויא חרטה מעליא ומתיר לו החכם וקשה קצת דאטו אם עד שלא נגנבה אמאי נזיר אמאי אין מתירין לו הא גניבה מילתא דשכיח' היא טפי מעניות דאמרינן דשכיחא ובגמרא אמרינן שטפוה רבנן לרבי אליעזר ואוקמוה בשטתיה ותנן פותחין בנולד איכא למימר דאסיפא קאי דתנן וזו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית המקדש שהוא חרב אמר להם נחום המדי אילו הייתם יודעים שחרב בית המקדש הייתם נוזרים אמרו לאו והתירן נחום המדי וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו כל שנזר עד שלא חרב ב"ה הרי זה נזיר דהא ודאי נולד היא דלא סבירא דעתיה שיחרב ב"ה בזמן זה ואי קשיא נוקמה כר' אליעזר ומאי נזיר דקאמר שצריך התרת חכם וי"ל דמשמע ליה דטעותו של נחום המדי היה שלא היה להם התרה כלל דאי בהתרת חכם סגי דילמא הוא התירן אי נמי היה אפשר להתירן ומדקאמר וכשבא הדבר לפני חכמים וכו' שלא היה להם תיקון ובסיפא דמשחרב ב"ה אינו נזיר פירשו שם התוספות דנזירות בטעות הוא ולא חל מעיקרו נדר זה. והשתא קשה לטעמו של הר"ן שתלה בין טועה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו ובין כשנתכוון להדיר את אשתו וטעה שהרי זה נתכוון להזיר אלא שלא ידע שחרב ב"ה וא"א לו להביא קרבנותיו וכן כשמצאה שנגנבה ועוד שנינו בפ"ב דנזיר יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירי' לי שאיני יכול לחיות אלא ביין או מפני שאני קובר מתים מותר ומפרש בגמרא מטעם נדרי אונסין. אבל הרמב"ם ז"ל הביאה בפרק א' דנזיר וכתב הרי זה אינו נזיר שאילו בכלל נדרי שגגות הם שאינם צריכים שאלה לחכם והראב"ד ז"ל כתב בגמ' אמרו שהם נדרי אונסין וכן עיקר ע"כ נראה שדעתו כדעת מי שפירש שם דחשיב אונס מה שאי אפשר לו לחיות אלא ביין או שקובר מתים וכבר הקשו התוספו' שם על פירוש זה אבל הרמב' מפרש בלשון א' שפירש רש"י שם דלביה אנסיה שסבור שיתירו לו חכמים מטעם זה וכלשון הזה אמרו בגמרא אהא דתלמידי דרב חד אמר שבועתא דהכי אמר רב וכו' אמר ליה אידך אנא בשקר' אשתבעי אמר ליה את לבך אנסך ובפרק ד' דנדרים קרי ליה שבועות שגגות והכי נמי קחשיב קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה דהיינו נדרי שגגות וכה"ג מפקינן ליה בפרק שבועות שתים האדם בשבועה פרט לאונס והשתא קשה להרמב"ם מדידיה אדידיה דזה ודאי אין הדבר מוכיח כל כך שהיה בדעתו שחכמים יתירו לו מאותו הטעם שאינו יכול לחיות אלא ביין ולהר"ן נמי אין זה טעות בעיקר הנדר ואין לומר שהוא מפרש דאנוס הוא בכך שאינו יכול לחיות אלא ביין דהא גבי נדרי אונסין דתנן חלה הוא או בנו כתב הר"ן ז"ל עצמו שם אע"ג דלאו אונס גמור מותר לפי שלא עלה על דעתו לאסור נכסיו על חבירו אם לא יאכל עמו אלא שיוכל לבא בלא אונס כלל וכו' עכ"ל טעמא דלא עלה על דעתו ואילו הכא האונס ידוע היה אצלו שמצטער על היין ואעפ"כ נדר איך יהא מותר ולא יחול עליו איסור היין כלל.

176

קע״זונראה לי דהא דנקט במתניתין שגנב' את כיסי ושהכת' את בני ה"ה שאם לא פי' הטע' אלא שידוע לנו שאמרו לו שגנב' ושהכת' וע"ז היה קטטה ביניה' ועכשו שנוד' לו שלא גנב' ושלא הכת' הרי זה ידוע לנו שמוטע' הו' בכך אלא רבותא קמ"ל אפי' אין זה ידוע לנו כלל אלא משיחתו אנו למדים ממ"ש שגנבה את כיסי ואפשר דלא הכי הוא אלא שרוצ' להדיר' ובא עליה בעלילה והשתא מהדר קהדר ביה קמ"ל דהואיל והוא אמר כן בשעה שנדר או בתוך כדי דבור הדבר מוכיח מההיא שעתא מפיו אעפ"י שאין ידוע לנו ואין צריך התרת חכם אי נמי רבותא אשמועינן דאפי' שפיר' הטעם שבשבילו נדר טעמא דנודע שלא גנבה ושלא הכתה שהנדר מתחלה טעות אבל אם החזירה לו כיסו אח"כ או שפייס' את בנו לא ולא תימא דהוי זה כתולה נדרו בדבר כגון קונם שאיני נושא את פלונית שאביה רע שאם מת או עשה תשובה מותר וכן מוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל שהביא תחלה מי שנדר ופי' משעת נדרו דבר שנדר בגללו כגון שאביה רע וכו' אבל הנודר או הנשבע שאינו נושא את פ' הכעורה ונמצאת נאה שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ונודע וכו' ואם איתא שגם בזה צריך לפרש הטע' שבגללו נדר הול"ל וכן מאי אבל דקאמר אלא ה"ק אע"ג דתרוייהו כמפרש דבר בגללו מ"מ טובא איכא בינייהו דהתם ממה שפיר' חשיב כתולה נדרו בדבר כאילו אמר כל זמן שאביה רע אבל זה לא חשיב תולה בה דפי' הכעורה קאמר ולבזויה קאתי אי נמי אין דרך הכעורה להיו' נאה כדי שיתלה נדרו בכך כמ"ש הר"ן ז"ל שם ואידך דקונם אשתי נהנית לי שגנבה ושהכתה לשעבר משמע ולא חשיב תולה נדרו בכך וכתב אח"כ ולא עוד אלא שמי שראה אנשים מרחוק אוכלים תאני' וכו' הרי אלו מותרים אעפ"י שלא פירש הסבה שהדירן בגללה הרי זה כמי שפיר' שהדבר מוכיח שלא אסר עליה' אלא שהיה בדעתו שהם זרים ומדקאמר ולא עוד משמע דאם בההיא דשגנבה והכתה טעמא משום דאלמלא שפיר' לא היינו יודעים כלל הסבה ואילו היה הדב' ידוע לנו שאמרו לו שגנבה את כיסו ושהכתה את בנו ועל דבר זה הרגיל קטטה עליה ומתוך כך הדיר' אעפ"י שלא פיר' הרי זה כמי שפיר' דכל שיש רגלים לדבר הסבה שעליה נדר אין צריך לפרש וההיא דסבור הייתי שחכמים מתירין לי הדבר מוכרח במה שאנו יודעים שקשה עליו לפרוש מן היין הילכך כשנותן אמתלאה לדבריו שהיה סבור שמפני שכך לא יאסרוהו עליו חשבינן לי' נדרי טעות וכן זה שהפריש את בהמתו ואח"כ נזר גלי דעתיה דלא בעי לקבל הקרבן כנדר עליו אלא בתורת נדבה הפרישה וכשהלך להביאה מצאה שנגנבה רגלים לדבר דע"ד שתהא בהמתו מזומנת לו נדר בנזיר וכן ההוא דמשחרב ב"ה שאילו הודיעוהו שחרב לא היה נוזר ובכה"ג אין צריך התרת חכם דדוקא בשאר פתחי' דלא מוכחי לכל הוא דצריך התרה הני לא ונראה דמה שהזכיר הר"ן ז"ל טעות בעיקר הנדר לא שהוקש' לו רישא לסיפא דלזה שפיר הוה מצי לשנויא דבסיפא ברור לנו הדבר אעפ"י שלא פיר' הטעם וברישא לא היינו יודעי' הטע' אם לא שהוא עצמו פירש בלשונו או בתוך כדי דבור לנדרו וטעמא דמלתא דקאמר אהא דאין צריכין התרה לחכם קאי דמ"ש מההיא דמייתי עלה פותחין בשבתות ובי"ט דצריכין שאלה לחכם לכך פיר' דהתם לא שנעלם ממנו שהיו בכלל שבתו' וי"ט שמי שאסר על עצמו בשר ויין שנה וכו' יודע הוא שיעברו עליו שבתות וי"ט אלא שאילו היה יודע שאסור להתענות בהם לא היה נודר כגון זה פותחין לו אילו הייתי יודע וכו' ומ"ש ומ"ה בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה כדי שיהא ברור אצל השומעים שהוא טעות בעיקר הנדר שאל"כ מנא ידעי שאפי' אם הוא יאמר שכך היה בדעתו אכתי כיון שלהדיר את אשתו נתכוון והדבר זה אצל השומעים כמו אביו ואמו מ"מ הרי הדירה ולשום סבה עשה אלא שלא ידענו' ואעפ"י שהוא אומר' אח"כ הואיל ולא הית' גלויה אליו בשעה שנדר צריך התרת חכם אבל אם היה ידוע לנו שהקטטה היתה לפי שהיה סבור שגנבה את כיסו טעות בעיקר הנדר מקרי וטעותו ניכרת ואין צריך התרת חכם.

177

קע״חואפשר עוד דבמדיר את אשתו לפי שגנב' את כיסו לא שייך כ"כ לומר דמפני שגנבה את כיסו או שהכת' בנו מדיר' מנכסיו שיהיה מוכרח להוציא ולתת כתובה וע"כ בדרך כעס ורגזנו' עשהו אפי' אם ידענו שבתחלה אמרו לו שגנבה את כיסו אפשר שהקפדה אחר' נתגלגלה באמצ' הקטט' שעליה הדירה מנכסיו לכך בעינן שיזכיר בדבריו הסבה שעליה נדר אי נמי בתוך כדי דבור לנדרו כדי שיהא מוכיח תדע דאמרי' לעיל אין נזקקין לאלקי דישראל חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנב' את כיסי ונודע שלא גנבה למאן דגריס הכי פיר' הרשב"א דצריך התרה ובמעמיד דבריו ואומר אעפ"כ היה בדעתו להדירה והיינו משום שאין הנדר שייך אל ההקפדה ולא תקונו עד שנאמר שע"ד כן נדר אבל אם היה נודר שאינו משליטה ואינו מאמינה אפי' על פלכה ועל עיסתה לא היה צריך לפרט דאנן ידעינן ממילא דאינה נאמנת אצלו לפי שאמר לו שגנבה את כיסו ואם אשתכח שקרא הנדר בטל מאליו דומיא דראה אותם אוכלים תאנים ואסרם עליהם כקרבן דממילא ידעינן שאינו מכיר שאביו עמהם שאם היה מכיר לא היה מונען מלאכול והנה הרב מהר"י ן' לב ז"ל בח"ב סי' נ"ב על הנשבע שלא ימכרנו לאחר ולא שני ליה לומר שאין זה טעות בעיקר הנדר שכל שדעתו מבוארת אצלנו שהדבר כן טעות בעיקר הנדר מקרי.

178

קע״טומצאתי להרא"ש ז"ל שכתב בתשובה על מי שנשבע לחברו לתת לו כ"כ מעות לפי שאמר לו שהשר כלל אותו בפשרתו דגריעא הא מלתא משבועות שגגות ואעפ"י שלא פירש וגם רבי' ירוח' כתב על מי שנשבע על דבר אחד שלא יעשנו בחשבו שהו' איסור גדול ונודע לו שאינו איסור כ"כ שלא חלה עליו שבוע' כלל. וגם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה הובא בב"י נראין לי הדברי' שכל שנדר ואמר על דעת כן נדרתי אעפ"י שהוציא מפיו דברים שהיתה כונת השומעים בהפך מותר והביא מההיא דסבור הייתי שחכמים מתירין לי שאיני יכול לחיות אלא ביין וכו' הרי שהגדולים הללו לא הצריכו שיוציא בפיו הסבה שעליה נדר אלא כל שהוא אומר על דעת כן נדרתי ורגלים לדבר הרי אלו כנדר טעות. וכבר כתבתי למעלה דאפי' תימא שיהא צריך התרת חכם היינו מדרבנן שלא יהיו נוהגים קלות ראש בנדרים דמדאורייתא אין הפרש בין גלה הטעם שעליה נדר ללא גלה דנאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים.

179

ק״פומעתה בנ"ד הדבר ידוע שנשואי הבן מצוה דרמיא עליה דאבוה היא כדאמרי' בפ"ק דקדושין מדכתיב קחו לבניכם נשים וכשדרך בני העיר לתת החתן תכשיטין לכלה מצוה על האב ליתן כי היכי דמצוה עליה לתת נדוניא לבתו כי היכי דנקפצי עלה מהאי קרא גופיה דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים כדאמרי' בפרק נערה שנתפתתה וכיון דרמיא עליה לקיומי מצוה בגופיה ובממוניה עליה דידיה רמיא לבקש לו מנוח אשר ייטב לו והוא יחריש וזהו כבודו ואפי' באשה שבחר האב לאו אורח ארעא שיאמר הבן אותה קח לי כדאמרי' בהאיש מקדש לא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח בהדיא אלא ארצויי מרצי אבוה קמיה ושתיק. וכ"ש דלא חציף למאן ולסרב ולקפוץ לאסור איסר על נפשו למרות עיני כבודו ומה גם למי שיש בו תורה שמלבשתו ענוה ויראת חטא אלא מאחר שידוע שבתחלה לא היה רצון אביו כלל שיקח את בת בנו הגדול וגלה דעתו אל זה הבן פעמים הרבה הדבר מוכיח שע"ד שעוש' רצון אביו בזה עשה וכסבור להציל אביו מהעלותו על שפת לשון ודבת עם ומה גם כי אנשים גדולים היו מסרבין בו ומגנים אותו שהיה מונע את בנו מליקח את בת אחיו ולכך בטא בשפתיו להודיע כי ממנו המניעה ולא מאביו ונאמן הוא על עצמו במה שאמר שאם ידע אז באמת שנשתני' דעתו של אביו לקרב ולא לרחק לא היה נודר וכחוט השערה לא יחטא מכוונת אביו ורצונו והרי זה טעות גמורה וניכרת לכל כ"ש בנדר כי הא דקיל טפי דבחרטה כל דהו הוה סגי ליה וכ"ש כי הוי אסמכתא וכ"ש לדבר מצוה רבה דמזקקינן למשרי ליה בהסכמת רבוותא מורי הוראה נר"ו והנראה לעניות דעתי כתבתי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

180

קפ״אאנדרונופלא.

181

קפ״בשאול שאל האיש הלזה זה שמו אשר יקראו לו הר' יצחק יצ"ו כי זה שנתים בטא בשפתים ונדר אם תלד אשתו זכר ללכת לארץ ישראל וילדה אשתו זכר ובשנה שעברה לא אסתייעא ליה מלתא ועתה עזב את ביתו ואת ילדיו בעירו אנדרינופלה ובא מדאגה מדבר מעון נדרו ולרש אין כל מאומ' בידו ובא לשאול את פינו אם יוכל לישאל על נדרו כי אין ידו משגת די הפזור ויצטרך לדפוק על פתחי שערים נדיבי עמים וגם כי רעדה אחזתהו מגאון הים ומשאון גליו אשר ע"כ בקשה נפשו לשון חכמים מרפא.

182

קפ״גאיברא אעפ"י שאמרו נדרי הקדש אין נשאלין עליהם אלא מדוחק הרי כתב הרא"ש בתשובה סוף כלל י"ב וז"ל ששאלת בענין שנדר ללכת לא"י דע שיש לאותו נדר התרה כמו לשאר נדרים ואם נדר ונתחרט ילך לפני ג' יודעים בטיב נדרים ויתירו לו ומורי הרב מהר"ר שלמה סאגיש ז"ל היה אומר שטעמו של הרא"ש משום דאזיל לשיטת הר' חיים שהובא בתשובה בשלהי כתובות דעכשיו אין מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשי' שאין אנו יכולים ליזהר בהם ולפי' אמר שיש לנדר הזה התרה כשאר נדרים ולא יתכן דעלה סמך הרא"ש ונ"ל שאינה מיסוד התוס' שהרי הרא"ש ז"ל לא הביאה בתוספותיו וגם לא בהלכות ואדרבה הביא ההוא דירושלמי דאין כופין את האיש לעלות אחר האשה שפיר' רבי' מאיר דאיירי בזמן הזה ומשנתינו דהאשה נמי כופה את האיש בזמן הבית ומסתמא דאף בזמן הזה האיש כופה את האשה ועוד דעיקר העעם משום קדושת ארץ ישראל ומצות ישיבתה הוא אפי' בזמן הזה בחרבנה כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' המצות מקרא דוירשתם אותה וישבתם בה ומייתי עובדא דספרי עד שישיבת א"י שקול' כנגד כל המצו' ואי משום קיום המצות התלויו' בה אשה מאי עבידתה במצות אלו שתהא כופה את האיש לעלות הרי אמרו בפ"ק דקידושין לענין כבוד אב ואם איש יש ספק בידו לעשות אשה אין ספק בידו לעשו' מפני שרשות אחרים עליה וכ"ש לשאר מצות וכ"ש מצות התלויות בארץ דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה ואיהו הוא דמחייב במצות התלויות בקרקע ולא היא ולמה תכוף את בעל' לעלות לא"י. ותו עבד מה שייך במצות התלויות בארץ דאמרי' לאיתויי עבד שברח מח"ל לארץ דאמרי' ליה זבניה הכא וזיל משום ישיבת ארץ ישראל ואמרי' נמי הכל מעלין לאיתויי עבדים ופרשו הרמב"ם ז"ל בפ' ח' מה' עבדי' בעבד כנעני שאמר לעלות לא"י שכופ' את רבו לעלות עמו וכן כתבו בשם הראב"ד ז"ל. ומה שאמר שיש כמה מצות התליות וכמה עונשין שאין אנו יכולי' להזהר בהם דברי תימה הם שמי שירצ' לקנות לו קרקע בא"י יכול לקיי' כל מ"ע כגון לקט שכחה ופא' וכיוצ' בהם ומצו' ל"ת נמי יזהר בהם ומי מעכב על ידו ועוד דכלאים וערלה איתנהו נמי בח"ל כדתנן הערלה הלכה והכלאים מד"ס. ואי איתניהו להני מילי דהר' חיים לא הוו שתקי מינה כל הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל ומצאתי בתשובות למהר"ם סי' קצ"ט שכתב בלשון הזה ועל כי ראיתי שיש בני אדם באים לחלק בין בזמן הזה בין בזמן הבית צריך אני לבאר דאין לחלק בזה דהא אמרי' בירושלמי בשלהי כתובו' וכו' עד נ"ל דבריי' דכתובות בזמן שישראל שרויין על אדמתן וההיא דירושלמי בזמן הזה ואפ"ה כופין את האשה לעלות ע"כ ומכאן אתה למד שדברי הר' חיים אינן מיסוד התוס' כי מי לנו בקי בדברי התוס' ממהר"ם והרא"ש ז"ל והאיר את עיני שמצאתי בהגהות מרדכי כלשון הזה כת' רבינו חיים כהן בתשובה דה"מ בימיהם שהיה שלום אבל עכשיו שהדרכים משובשים אינו יכול לכופה דהו"ל כמו חפץ להוליכה למקום גדודי חיה ולסטים ואפי' אם יעמיד לה ערבים מגוף לממון ערביך ערבא צריך ע"כ הרי שתשובת הר' חיים כהן ז"ל לא באה אלא מטעם סכנת הדרכי' ומ"ש בתו' דאין מצוה לדור בא"י הגהת תלמיד היא ולאו דסמכא היא כלל.

183

קפ״דומשמע לי שטעמו של הרא"ש בתשובה זו שהשוה נדר זה כשאר נדרי הרשות היינו משום דנדר זה שנדר לעלות אין בו מצוה שאין עיקר המצוה בעליה אלא בישיבה והדיר' שמה כמו שהביא הרמב"ן ז"ל אבל מי שעולה לראותה ע"ד לחזור לא מצינו בזה מצוה מפורסמת. ואפי' תימא שזכות הוא לו ממה שאמרו כל המהלך ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בן העולם הבא דכתי' ורוח להולכים בה מ"מ מצות עשה ליכא ועוד ההיא מתפרשה בנקבר שם אלא שלא הספיק לדור ולישב בה דהכי משמע רישיה דקרא נותן נשמה לעם עליה אפי' שפחה שבא"י מובטחת לה שהיא בת העה"ב והיינו שמתה ונקברה שם ואי קשיא לך הא דאמרי' בהאיש מקדש גבי ההוא גברא דזבניהו לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל סליק ולא אתדר ליה אמר רבה כל דסליק אדעתא דמידר הוא והא לא אתדר איכא דאמרי אדעתא למיסק והא סליק וקי"ל כלישנא בתרא ותידוק מינה לכאורה דתורפיה דההוא גברא אדעת' דמיסק הוא אלמא בהכי מקיימי מצוה ולכי מעיינת בה לאו כלום דודאי אין קיום המצוה אלא בישיבתה ולא בעליה כדפרישית אלא דלענין ביטול המקח דבעינן לבטולי ליה משום דגלה דעתו בשעת מכירה שהוא מוכר מפני שרוצה לעלות וסמכינן אגילוי דעת כמאן דאתני ודוקא היכא דאיתילד אונסא דלא מצי סליק הוא דאמרינן אדעתא דהכי לא זבין אבל סליק לא אמרי' אדעת' דמתדר ליה קאמר אעפ"י שהיא עיקר המצוה דעד אימת יהא המקח תלוי ועומד הא ודאי להאי לישנא מסתברא שלא תלו הדב' אלא בעליה לבד ולפי שהנודר לעלות אפי' אם יקיים דברו אין בו מצוה לכך כתב הרא"ש ז"ל שנדר זה הוא כשאר נדרי הרשות ואיתיה בשאלה והוא הטעם בנדון שלפנינו.

184

קפ״הוקרוב אני לומר בנ"ד שאפי' שאלת חכם לא היה צריך וטעמא לפי שאין כאן נדר ולא יד של נדר שיחול על איזה ספק דנדרים איסור חפצא נינהו כגון דאמר קונם פירות שבעולם עלי אם לא אלך לא"י אבל האומר אני נודר לעלו' אין כאן מקו' חלו' נדר אלא קייומן של דברי' אלא שנהגו בהם העו' לידו' בדברי' של מצוה תלוי במה שאמרו בפיך זו צדקה ומזה הטעם אמרו בההיא דשמואל דלווה אדם תעניתו ופורע שאין בקבלת התענית נדר שיחול על החפץ אם לא שיאמר קונ' פירות שבעול' עלי היום אלא לפי שהם דברים של מצוה מתקיימי' בדבור לבד ואם אירעו היום דבר עיכוב יתענה למחר ומתקיימה מצוה בהכי ואילו היה אומר קונם פת עלי היום לא מצי לאוזפי ולמפרע עד"ז מתקיימים כל נדרי צדקות והקדשות שבני אדם נודרין אע"ג דליתנהו לזוזי בעינייהו מטעם בפיך זו צדקה ובנ"ד האיש הזה אשר שם ערבה ביתו ומשכנותיו מלחה שאדם בעל מלאכה הוא וממנה פרנסתו ופרנסת בניו ואשתו שטורח בכל יום ונותן לתוך פיהם ועכשיו הוא מניחם בערום ובחוסר כל כמו שמוכיח מכתב שבידו מחכמי שלומי אנדרינופולה נתנו בידו איזו מצוה קודמת לזון אשתו ובניו או לגלות לא"י ולהניחם ברעב ובצמא הרי אמרו בפרק נערה שנתפתתה מצוה לזון את הבנות ק"ו לבנים דעסקי באורייתא דברי ר' מאיר ר"י אומר מצוה לזון את הבנים ק"ו לבנות משום זילותא ואמרינן התם עושה צדקה בכל עת זה הזן את בניו ובנותיו כשהם קטנים ועוד אשתו דמחייב במזונותיה וכתבו המפרשים ז"ל שחייב להשכיר עצמו כדי לזונ' מה שאין כן בשאר בע"ח דמספר כתובתה למדו שהוא כותב אנא אפלח ואוקיר ואזון והיאך יניחנה וילך ובפ"ק דגיטין אמרינן דשלח ליה רבי אביתר לרב יהודה בני אדם העולים משם לכאן הם קיימו בעצמן ויתנו את הילד בזונה והילדה מכרו ביין וכתבו התוס' שהיו משתהי' בא"י והיו בניהם ובנותי' משתעבדים בשביל מזונות והיינו בזונה בשביל מזונות ומדשלח ליה הכי אלמא לאו שפיר עבדי אע"פ שהיו עולים ללמוד תורה בא"י כ"ש מי שאינו עולה ללמוד ואדרבה מניח מצו' לימוד בניו שהיא מצו' הבן על האב להוליכו בעצמו לבית הספר כי הא דאמר סוף פרק קמא דקידושין דר' יהושוע בן לוי שדי ריסנא ארישיה וקממטי ליה לינוקא לבי מדרשא אמר מי זוטר מאי דכתיב ביה והודעתם לבניך וגו' יום אשר עמדת שכל המלמד תורה את בנו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מסיני הילכך כשאתה יושב ומפלס חייובן של מצות אתה מוצא שיותר מחוייב לישב עם אשתו ובניו ולספק צורכן ולהדריכן בדרך ישרה ולגדלן לת"ת ממה שיבא בגופו לא"י ולא מצי למיקם והוא יצא בגפו ואין אדם נתפס מקול דבורו אלא כשדבורו מצוה וביטולו ביטול מצוה אבל הכא אדרבא הא עדיפא וכיוצא בזה יש ללמוד מתוך תשובת הר"ן הראשונ' במה שאמר שמחצית מה שידור יהיה לחברת חולים ואמר שאם מתנה זה נתכון שכשידור מנה לת"ת יתן מקצת אותו המנה להקדש חללים איזה מצוה יש בנדרו שיחול וכי מי הודיעך מתן שכרן של מצות שתהא מצות צדקה גדולה מת"ת ע"כ ומתוך תשובה אחד לרב הרא"ם ז"ל סי' ן' במצחק בקוביא הביא מהמרדכי דפ"ק דשבועות והכי משמע בהגהות מיימנית ז"ל אהובי ידידי הר' מנחם לענין נדרך שנדרת לעלות לא"י אפי' עד"ר יש לו התרה אחרי שאשתך היא שאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש וכו' ואל תשיבנו שתוכל ללכת בלא אשתך זה הבל דאסור לעגנה ומצוה מרובה יש לה התרה עכ"ל ומשמע דהתם כשנדר לעלות לדור בא"י בקבע מדיהיב טעמ' באשתו ואם יאמר שילך בלא אשתו ואחר שתלד ותגמול הילד היא תלך אחריו ע"ז אמר דאסור לעגנה וכתב הרא"ם ז"ל עלה הרי משמע מהכא דכיון דהוי נדר על מצוה אין לה התרה אלא משום דהוי סכנתא או עיגונא והוי מצוה גוררת עביר' כדמשמע בתשב"ץ דלפעמים הוי מצוה גוררת עבירה וטוב לפרוש הימנה הנה שאמרו שעיגון האשה עבירה היא בידו וראי' לפרוש הימנה אפי' נדר על דעת רבי' מכל אילין טעמי סברוה רבנן דמתיבת' והתרנו' ילך וישו' לביתו כי כב' רצה האלהי' ית' מעשיו והנה הנוד' הנז' הטריח עלי לכתו' לו זכותו להיות לו כסות עינים שהדין עמו משום חשדא פן יחשדהו שומע כעובר על נדרו וכדאמרינן במדין נדרת לך והתיר נדרך וכל כי הא בעי לאודיעו והנראה לענייות דעתי כתבתי וחתמתי שמי יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

185

קפ״ולהחכם השלם כמהר"ר אברהם אלגזי נר"ו לשיא"ו: ראיתי כל מאי דכתב מר והעמיק הרחיב לבאר דלא אמרו במבזה שליחא דרבנן דמחייב נדוי או נגיד אלא כשנגע גם בכבוד הרב עצמו וההוא עובדא דההיא טבחא עם שמעיה דרב יהודה דפר' עשרה יוחסין דקאמר משום דציער שליחא דרבנן דמשמע דלא תלה הנדוי לרב יהודה עצמו אלא משום דציער שליחא דרבנן ואעפ"י שלא הזמינו לדין אלא המריבה היתה על לקיחת הבשר ואמר שכבר האיר עינינו הרב מהר"ר דוד הכהן סי' כ"ב שכתב וז"ל אין לנו לטעות ולומר לאו משו' כבודו נידהו רב יהודה אלא משום דציער לשלוחו כמו שהשיב לרב נחמן וחתם דבריו ואמר וא"כ יאמר האומר דההיא דהתם לאו משום כבוד החכם הוא הא ליתא דהא טעמא דמצער שליחא דרבנן דמנגיד ליה רב לא הוי אלא משום כבוד הרב דלכבוד הרב מנדין נמי עכ"ל ומשמע ליה למר שהרב בא למעט שלא היה הנדוי על מה שבזה השליח דמשום הא לא מחייב מידי אלא על מה שבזה את רב יהודה עצמו.

186

קפ״זומטיבותיה דמר אמינא דאי רב יהודה גופיה השיב לרב נחמן אמאי שמתיה מר לההוא גברא ואמר משום דציער שליח' דבי דינא האיך נאמר דמשום דציער שליחא גופיה לא מחייב מידי א"כ הול"ל משום דאתפקר ביה ועוד האיך נותן הרב ז"ל טעם לדבריו דהא טעמא דמצער שליחא דרבנן דמנגיד ליה רב לא הוי אלא משום כבוד הרב ולשיטתיה דמר צ"ל דהיינו משו' שהתפקר בכבוד הרב ומי לחשך בכך אדרבא משמעות דמאן דמצער שליחא דרבנן היינו שבזה את השליח לא שבזה את שולחו ותו מתפקר בכבוד הרב בר נגידא הוא בר נדוי הוא כדאמרינן באלו מגלחין ולאפקרותא לאלתר פרש"י שהעיז פניו לחרף תלמיד חכם וכי אמר ליה רב נחמן ולנגדיה מר מנגד כלומר ולמה נידהו למה לא השיבו דמנדין על כבוד הרב אלא שהוצרך להשיב דחמירה מיניה עבדי ליה דמשמע שהחמיר עליו יותר מהראוי לו כדפרש"י והלא המבזה את החכם דינו בכך לנדותו ולא בדרך חומרא ואין לומר דכשבזה שלא בפניו אין מנדין עליה שהרי אמרו בעובדא דעקביא בן מהללאל דאמר דוגמא השקוה כל שכן בחייו אם כן אמאי אצטריך לן הא דרב מנגיד אמאן דמצער שליחא דרבנן אי מיירי דוקא מבזה את החכם השולחו ות"ל משום כבודו של חכם ואפילו שמתא חייב דחמיר טפי מנגידא ועוד שהרב עצמו כתב שרש"י פירש שמתיה רב יהודה כדאשכחן דמנדין על כבוד הרב אע"ג דרב יהודה קאמר משום דציער שליחא דרבנן שמתיה רש"י ז"ל הודיענו דטעמא דמאן דמצער שליחא דרבנן לא הוי אלא לכבוד הרב וכאן שנגע בכבוד הרב בעצמו אע"פ דלא הוי בזיון ממש מיהו הואיל וציער שלוחו שחייב מלקות משום כבוד שולחו ברשות החכם הוא להחמיר עליו לפי תוקף המעשה והיכא שנצטרף כבוד החכם קצת החמיר עליו וכן כתבו התו' בפ' כ"ג ע"כ ומאחר שהוכיח מדברי התו' הרי מבואר מדבריהם שם דמשום דציער שליחא דרבנן גרידא לא היה חייב זולת מכת מרדות והוקש' להם דהא שמתא חמירה מנגידא ותירצו שמא החמיר עליו משום שבזה את רב יהודה עצמו ומשמע דמשום דציער שלוחא לבד היה חייב מכת מרדות מיהת אע"פ שלא היה מבזה את רב יהודה ועוד מוכח מדבריה' שאמרו דבכל הספרי' גרסי' שליחא דרבנן רש"י גריס שליחא דבי דינא ועל זה כתבו ונראה דבכל שליחא דרבנן יש ללקות אע"ג דלא הוי שליח בית דין כדאשכחן בעובדא דרב יהודה דציער שלוחו ע"כ הרי שעשו שליח דרבנן אעפ"י שלא היה מזמינו לדין כשלוחא דבי דינא שמזמינו לדין והתם פשיטא שאעפ"י שלא בזה את הב"ד כי אם את השליח בלבד חייב ואי ס"ד דשלוחא דרבנן עד שיבזה את הרב האיך השוו אותם וכתבו ה"ה לכל שליחא דרבנן כלומר ולאו דוקא נקט שלוחא דב"ד דאם אית' דוקא הוא דנקט מאן דמצער שליחא דבי דינא שעל צער דשליח לבד מחייב דאי שליחא דרבנן שלא להזמנת בית דין לא חיישינן אצערא דשליח עד דמזלזל בכבוד הרב אלא דבריהם מפורשים דדא ודא חדא הוא. וכן כתב הר"ן בפ"ק דקדושין ולאו שליח ב"ד בלחוד קאמר אלא אפי' שליחא דרבנן כדמייתי בעובדא דרב יהודה וכו' ואע"ג שהשמתא חמורה מנגידא התם לפי שהיה מגנה את רב יהודה עצמו ע"כ. הרי ממ"ש ולאו שליח ב"ד בלבד אלא אפי' שליחא דרבנן משמע שדין שניהם שוה ואין צריך שיבזה את הרב ומה שהחמיר לנדותו לפי שבזה את הרב. אלא שכונ' הר' הר"ד היא מבואר' יפה מתוך דבריו שהוא בא להוכיח דלא תימא דההיא דזקן שנד' לצור' עצמו שפי' אבי העזרי להשתכ' בהתרו דגם להנק' ממנו מקרי להשתכר דמתקן הוא אצל יצרו דהא עובדא דרב יהודה משמ' דנידהו משום כבודו דלא שביק שמעיה למשקל בשרא ועל זה כתב שאין לטעות דהתם לאו משום כבודו נדהו אלא משום דמצער שלוחו כלומר ולכבוד השליח עשה דהא מסתברא שכל עצמם לא אמרו עונש במצער שליחא דרבנן אלא משום כבוד הרב כלומר לכבוד שולחיו ששלוחו של אדם כמותו והביא מדברי רש"י ז"ל שפירש שם טעמא דשמתיה משום שמנדין על כבוד הרב אע"ג דרב יהודה קאמר משום דציער שליחא דרבנן הודיענו רש"י דדא ודא חדא היא דמאן דמצער השליח מצער שולחו ורואה אני שמלה מוטעת בדפוס הביאו לכ"ת לפרש כן בדברי הרב שכתוב שם וכאן שנגע בכבוד הרב עצמו סבור מינה וכאן בעובדא דרב יהודה שנגע בכבוד הרב עצמו כלומר שבזה את רב יהודה והא לא מתיישב כלל דהיכי מסיים אע"ג דלא הוי בזיון ממש והלא מה שאמר מנו יהודה בר שויסקאל אין לך בזיון קשה מזה גם מלת וכאן לא שייכא דעלה קמיירי אלא היה כתוב וכמאן דנגע בכבוד הרב עצמו כלומר נוגע בכבוד השליח כמי שנוגע בכבוד הרב עצמו אעפ"י שלא יבזה את הר' עצמו שלוחו כיוצא בו. ויסתכל כ"ת עוד להלן באותה תשובה בשני עלין כתב הר"ב בלשון הזה שכל מה שאמרו שהחציף בשלוחא דבי דינא נוהג נמי בשלוחו של תלמיד חכם מעובדא דרב יהודה אע"ג דהם ז"ל לא אמרוהו אלא בבי דינא ע"כ משמע דשלוחו של ת"ח שוה לשלוחא דבי דינא וכי היכי דבשלוחא דבי דינא אעפ"י שלא בזה את הבית דין חייב אף בשלוחו של תלמיד חכם אעפ"י שלא בזה את התלמיד חכם. ומאי דבעי מר להוכיח דמאן דמצער שלוחא דרבנן ס"ל הרב מהרד"ך ז"ל דלאו משום כבוד שולחו הוא ולאו מטעמיה מכח ראיה אחרת וגדולה היא אליו איך פה קדוש רב יהודה הוציא דבר שקר מפיו שאמר שציער שלוחא דרבנן והוא לא דבר עם השליח מטוב ועד רע ואמר דלית נגר ובר נגר דיפרקינה לקושיא זאת אם לא דבכל דוכתא דאיתמר שציער שלוחא דרבנן מיירי שנגע בכבוד הרב וההוא גברא בדבר א' דאמר מנו יהודה וכו' ביזה את שניהם את רב יהודה שולחו ואת שלוחו כלומר מאחר שמי ששלחך נבזה בזוי אתה מאד ואעפ"י שלא היה מדבר עמו כיון שהיה שם באותו מעמד הו"ל כמדב' עמו ואמר שלזה כיון רש"י במ"ש שציער שלוחא דרבנן שבזה את שלוחו בפניו ולעיל בתחלת המעשה דקאמר נטר עד דשקיל שמעיה דרב יהודה בס' שעומד כאן ליטול כלומר דע"ה הוא כבפניו זה כלל דבריו. והנה בא כ"ת ליישב קושי' א' שקשה הימנו דאי קשיא ליה האיך יאמר רב יהודה דציער שלוחא דרבנן והנה לא ביזהו כלל כ"ש דקש' בכל דוכתא שיאמרו על מאן דמצער שלוח' דרבנן היינו שבזה את הרב אעפ"י שלא בזה את השליח כלל דטפי ניחא שיאמרו דמבזה רבנן באפי שלוחייהו. ועוד זה שאומר שגם השליח מתבזה בהבזות בעליו בעיניו דבר תימה הוא כלום אנו חוששין לשליח אלא מפני כבוד שולחו וכאן נעשה הטפל עיקר ויאמרו מאן דמצער שליחא דרבנן לפי שמתבזה בביזויו של רב ואיכפל רש"י על זה לומר שהבזוי שלשליח היו בפניו וכן על כבוד הרב לא חשו ולא הזכירוהו על כבו' הדיוט נחוש וגם שהיו בפניו. ועל עיקר קושיתו אשר עליה הרים ירעיש היאך רב יהודה הוציא דבר שקר מפיו שאמר שציער שליחא דרבנן יש לומר שר' יהודה לא היה רוצה לתלות הנדוי בכבוד עצמו כמ"ש הרמב"ם ז"ל שגדולי החכמים היו משתבחים שלא נדו לכבודם אבל זה לא יהא אלא שהזלזול הוא חוזר כלפי השליח דאמר מנו שמעיה דרב יהודה בר יחזקאל דשקיל קמי דידי הו"ל מצער שליחא דרבנן דבשלחותייהו קיימי שכל המבזה אותם על עסק השליחות כמבזה את החכמים עצמם כ"ש כשאומר מנו שמעיה דפלו'. אי נמי דציער שליחא דרבנן משום דלא שביק לי' למשקל בשרא וכן מוכיח מדברי הר"ד הכהן ז"ל ומה שהקשה כ"ת דהא אפי' הי' עושה זה לרב יהודה עצמו לא היה מתחייב נדוי מההיא דהגהת מיימון דמפני דאינו עושה קימה והידור לא מחייב מ"מ כשהוא עושה דרך זלזול אפקירות' הוי כדאשכחן באלו מגלחין בההיא איתתא דחליף צורבא מרבנן ולא אתכנע' מקמיה שמעה שמתא מפיו נהגא נזיפותא ומההיא דסוף מרובה בעובדא דיהודה כו' ובמקום אחר הארכתי בזה דשאני עושה דרך זלזול מן העושה לפי תומו. ומה שכתב רש"י שבזה את שלוחו לפניו הוצרך הדבר לאומרו לפר' לשון צער היינו שביזהו לפניו ומצטער בכך ואי הוה נקיט מבזה היה משמע אפי' שלא בפניו ושמא דעל זה לא יתחיי' מ"מ אלא על המצערו שמבזהו בפניו ול' זה הוא שהוקש' לרש"י בפ"ק דמכילתין עד שהוצרך לפרש שצערו בהכאה ומר נסתייע הרבה מלשון זה של רש"י שכתב שהזמינו לדין וקם עליו והכהו דמשמע ליה דלא מחייב אלא שהכהו ודוקא בהזמנה לדין. ומה ראה לתפוס דבריו אלה כאן בפ"ק הרי בפרק עשרה יוחסין פירש שבזהו והתם בעובדא דרב יהודא לא היתה שם הזמנה לדין ורש"י ז"ל הביא שם הא דרב מנגיד אמאן דמצער שליח' דבי דינא וגם בפרק רבן גמליאל פירש רש"י ז"ל בביזויו גרידא אלמא מה שכתב בפרקא קמא שקם עליו והכהו לאו למעוטי ביזוי דברים אלא לשון צער אתא לפרושי וכאן פיר' כשביזהו לפניו דהיינו צערא.

187

קפ״חוההיא דאייתי מר מדאמרי' בפרק אלו מגלחין דמאן דאתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר לית ביה משום לישנא בישא ומייתי לה מהעיני האנשים ההם תנקר והתם זילותא דבי דינא הוא וקרי ליה אתפקר בשלוחא אלמא זלזול הרב ציער שליחא הוי התם לענין דשרי ליה לשליחא להגיד קאמר ובין על זלזול השליח בין על זלזול הב"ד שרי ולית ביה משום לישנא בישא והאי דנקט כי האי לישנא מאן דאתפקר בשליחא דבי דינא כלומר שלא היתה האפקירותא אלא בינו לבין השליח שאם היה בפני אנשים אחרים פשיטא דלית ביה משום לישנא בישא.

188

קפ״טומה שהביא בסוף דבריו שמצא און לו בדברי הריב"ש בסי' ל"ג למבזה שלא בפניו מעובד' דרב יהודה אלמא ס"ל שלא היה הנדוי מחמת שציער שליחא דרבנן דההוא בפניו הוא אלא לפי שבזה את רב יהודה עצמו וזה היה שלא בפניו אין משם ראיה דהריב"ש שפיר גמר מינה דאי ס"ד מבזה את החכם שלא בפניו לא מחייב היאך נתחייב נדוי ההוא טבחא על שצער שלוחו והלא אין צער שלוחו אלא שנוגע בכבוד משלחו ואם היה מבזה משלחו מ"מ לא מתחייב מבזה שליח מבעיא ועוד מדברי התוס' בפרק ר"ג מוכח דמה שהחמיר עליו לנדותו היה לפי שבזה את רב יהודה עצמו דלאו משום דציער בנגידא סגי ליה ואי ס"ד דוקא בפניו למה נידהו.

189

ק״צועל דברי הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ה מהלכות סנהדרין שכתב אסור לנהוג קלות ראש בשליח ב"ד והרי השליח נאמן כשנים לענין הנדוי שאם אמר פלוני הקלני או הקלה את הדיין או לא רצה לבא משמתין אותו על פיו שהקשה הרב דכיון דפלו' הקלני משמתין אותו מאי רבותיה דרב מנגיד אמאן דמצער שליחא דבי דינא דהא שמתא חמירה פירש בו הרב ב' לשונות ותרוייהו פרכי חדא דמלבד השמתא הוה מנגיד ליה רב. ולכך כתב הרמב"ם אח"כ וכל המצער שליח ב"ד יש לב"ד רשות להכותו מ"מ כלומר יש לו רשות להכותו נוסף על הנדוי. וזה לא יתכן חדא דאמאי מחמרינן במבזה שליחא יותר מהמבזה ב"ד עצמו דבנדוי סגי ליה. ועוד א"כ במה בא רב נחמן לתפוס את רב יהוד' במה שנידהו דאמר ליה ולנגיד ליה מר מנגד הרי הנגידא תוספ' על הנדוי הוא ורב יהודה פחת מענשו ועד שהשיבו דחמירה מניה עביד ליה והלא הקל עליו ונגרע מערכו. ולשון שני דמשמע ליה למר עיקר שפלוני הקלני לא נקט ליה בהדי הנך לענין השמתא אלא לענין שהוא נאמן כשנים גם זה לא יתכן חדא שלא הניח מקום ללשון שנוכיח ממנו דהא משמתין אותו קאמר ועל כלם קאי. ועוד דבפרק ו' מהלכות תלמוד תורה מנה הרב בהדיא המבזה שליח בית דין מכלל הכ"ד דברים שמנדין את האדם עליהם ומה שרצה כבוד תורתו לומר דהא דמנגיד רב אמאן דמבזה שליח' דרבנן מקל היה רב לדונו במלקו' וע"ז כת' הרמב"ם ז"ל יש רשות לב"ד להכותו כלומר רשות להקל עליו לא נהירא דאמאן קאי יש רשות אם לאותו חכם שנגעו בכבוד שלוחו פשיטא אפי' לגמרי מצי למחול ואם לאחרים קאמר שיש רשות להקל במי שבזה שליח של ב"ד מי התיר לנו לוותר על כבוד הרב הואיל דחייב נדוי ושמא הרב לא ימחול עד שיעשו לו כדינו. ועוד כלהו דקחשיב התם בפ"ק דקדושין דרב מנגיד עלייהו לחומרא קאמר ולא לקולא כדאמרי' התם נהרדעי אמרי בכלהו לא מנגיד רב אלא אמאן דמקדש בביאה בלא שידוכי דאילו מעיקרא אמרי' דרב מנגיד על המקדש בביאה ועל המקדש בלא שידוכי והשתא לא מנגיד אכל חדא מנייהו באפי נפשיה אלא אמאן דעביד תרוייהו שמע דמימרא דרב לחומרא איתמר. ועוד שכתבו התוס' דעל זה סמכו האידנא חתני' הדרי' בבית חמות' כנהרדעי דאמרי בכלהו לא מנגיד רב וכו' ובפ' ר"ג נתנו התוס' טעם למנהג דבשל סופרי' הלך אחר המקל אלמא הא דרב מנגיד לחומרא קאמר. ועוד כי מדברי הרמב"ם שכתב יש רשות לבית דין להכותו מ"מ משמע דאתא לאפוקי דלא תס"ד שאין רשות להכותו דאם איתא יש רשות להקל מעליו לפטרו מן הנדוי מבעי ליה.

190

קצ״אונראה בעיני לתמיה' הרב מהר"י קארו ז"ל דשליחא דבי דינא דאתא רב לאשמועינן דמנגדינן ליה היינו שלא ע"י הזמנה לדין אלא שהולך בשליחות הרב כעובד' דשמעיה דרב יהודה ואמ' דטעמ' דשמתיה משו' דציער שליחא דב"ד אעפ"י שלא היתה הזמנ' לדין אלא שהולד בשליחות הרב לקנות לו בשר כמו שמוכיח מדברי התוס' בפ' ר"ג דאף לרש"י דגריס שליחא דבי דינא כתבו ונראה דבכל שליחא דרבנן יש ללקות' אע"ג דלא הוי שליח ב"ד כלומר שלא היתה הזמנה ולזה אחר שכתב הרמב"ם ז"ל דין ההזמנה לדין שמתחייב המזומן נדוי על שהקל בין בכבוד הב"ד בין בכבוד השליח בין שלא רצה לבא כתב וכל המצער שליח בית דין כלומר אפי' אינש בעלמא דלא אזמניה לדינא שציער השליח בענין שליחותו או כשהלך להזמין לדין לזה בא אחר לסייעו וציער את השליח יש רשות לב"ד להכותו מכת מרדות אבל אין רשות לנדותו אלא לאותו שהזמינוהו לדין בלבד ומה שנדה רב יהודה לההוא טבח' היינו לפי שבזה את רב יהודה כדברי התוס' שם ואף למאי דגרסי' התם דאמר רב נחמן ולנגיד ליה מר מנגד והשיב דחמירא מיניה עבדיה ליה נראה שהתוס' מפר' דטעמיה דרב יהודה לפי האמת היה לפי שבזהו אלא שלא רצה לומר שעל זלזולו נדהו ובמילתא בעלמא אוקמיה שאילו היה רב נחמן משיבו שאינו רשאי למושכו להחמיר עליו היה משיבו שבדין נדהו על זלזול עצמו. והא דקשיא לן מהיכן למד הרמב"ם ז"ל דמבזה שליח ב"ד אפי' ע"י הזמנה חייב נידוי דילמ' דוק' במבזה בית דין נראה דגמר לה משלחו לו ולא בא דכתיב אשר לא יבא לשלשת הימי' וכו' והוא יבדל וכו' דמזלזל בשליח שהולך להזמינו הוי אפקירות' טפי מלא בא ועוד שאם על זלזולו של שליח לא היה חייב לא היה לנו להאמינו שלא רצה לבא או שזלזל בכבו' הרב שנאמ' לפי שהקניטו הוא אומר ונוגע בעדותו הוא אבל כשאנו אומרים שאף על צערו חייב לא חשיב נוגע בעדו' שאף בזה הוא נאמן ומנדין אותו על כך שכבודו הוא כבוד שולחיו ויש לדקדק כן מלשונו שכתב שם אסור לנהוג קלות ראש בשליח ב"ד והרי השליח נאמן כשנים וכו' דמאי אסור דקאמר דמשמ' פטור אבל אסור הרי חייב נדוי ולמה סמך ענין לו והרי שליח נאמן כשנים אלא משום דבזלזל שליח ב"ד איכא איסורא טפי דאילו לא בא דלא עבד איסורא מנדין עליה כ"ש בזלזול שלוחם דהוי אפקרות' דבי דינא טפי ולפי' נאמן השליח כשנים לענין הנדוי בין שאמר הקלני או הקלה את הדיין או לא רצה לבא דכיון דעל עצמו נאמן ומנדין עליה לאו נוגע בעדותו הוא.

191

קצ״בואהא דכתב מר שכיון ששלוחו של החכם הרים יד תחלה אעפ"י שאח"כ הכהו זה וחבל בו לית לן בה דפוטר מים ראשית מדון שלא נתכוון אלא להציל עצמו משום כי יחם לבבו עביד ליה מר למרים יד כמכה הואיל שאעפ"י שלא הכהו נקרא רשע וזו לא שמענו אבל שמענו שני אנשים שחבלו זה את זה משלמין במותר נזק שלם כמו ששנינו בפר' המניח. וכתב הרא"ש מיירי שהתחילו כא' או אחר זמן אבל אם התחיל האח' השני פטור אע"ג דלא שייך באדם כל המשנה ובא אחר ושנה בו פטור דהא אפי' על עסקי ממון אמרינן לעיל מאה פנדי בפנדי דמרה למחיה והכי נמי אוקימנה לעיל וקצותה את כפה ביכולה להציל ע"י דבר אחר וכו' משמע דמטעם הצלה פטרינן ליה לשני שרשאי הוא להציל עצמו אפי' ע"י הכאה כיון שקדם האחר והכהו. ועוד כת' שם ומיהו צ"ל אם היה יכול להציל עצמו בהצל' מועטת חבל בו הרבה חייב מידי דהוה איכול להציל באחד מאיבריו. ובטור סי' תכ"א כ' הלשון הזה משם אביו הרא"ש ז"ל ודוקא התחילו שניהם כאחד או לאחר שחבל זה בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו ואם רבי לא שנאה אלא לאחר זמן מנין לו לומר דמיד פטור. וראיתי מי ששיבש לשון זה של הטור ואמר שטעו' סופר הוא. ונ"ל שכל שחזר בו מלהכות אפי' מיד לאחר זמן קרינן לה כגון הכהו וחזר לאחוריו ונהפך המוכה מיד והכה למכה לאחר זמן קרינן ליה ומשלם במותר נזק שלם. וכדאמרי' בפ' כל הגט גבי המביא גט ונאבד ממנו מצאו לאלתר כשר איזהו לאלתר כל שעומ' ורואה שלא שהה אדם שם ולא עבר אדם שם הוי לאלתר שהוא לאחר זמן ובנ"ד אם כשהרים יד להכותו קדם זה והכהו להציל עצמו איכא למפטריה אבל אם תחלה כשבא ליקח הבשר היה בהרמת יד ואח"כ עברו ביניהם דברים עד שהכה זה את זה אם באחרונה השני קדם להכות איך הרמת יד של שליח דקוד' לכן פוטרתו שהרי עכשיו לא הוצרך להציל עצמו ומה שהביא מר בכלל דבריו משום כי יחם לבבו טעם זה מהני שפיר לפטרו מעונש דברים כמו שבא בתשובת מהר"ם ומהרי"ו ז"ל דאם פתח בדברי זלזול אעפ"י שזה זלזל בו בזיון קשה הימנו כל שהיה בשעת חימום פטור מיהו דוקא לענין בזוי דברים הוא דאזלינן בתר פוטר מים שהוא ראשית מדון אבל לא לענין חבלא וטעמא משום דענין ביוש דברים אגב צעריה אמר להו ולא חשיב כדמכוין לבייש כדתנן ופטור על הבשת עד שיהא מתכוין אבל ענין חבלה תנן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד ואע"ג דלא דיינינן דיני קנסית בבבל מכל מקום מנהג שתי ישיבות דמנדין עד דמפייס לבעל דיניה ומיהו ודאי דכל הני דאמרי' בהחובל התוקע לחברו וכו' מנה סטרו וכו' לאו חבלה דממון ממש הוא אלא הכל לפי מה שמתרבה בשתו ובשת דבעינן עד שיתכוין בשעת חימום פטור ולא יתחייב אלא על הנזק אבל אם לא היתה כאן אלא שהרים ידו להכות והניחה ושוב חזר זה והכהו ממש חייב על כבודו ועל כבוד שולחיו.

192

קצ״גוההיא דאייתי מר דאמרו בירושלמי זקן שנדה לצורך עצמו אפי' כהלכה אין נידויו נדוי שהבי' בת"ה בהגהה בשם ראבי"ה לצורך עצמו כדי להשתכר בהתרתו ולכך אין נדויו נדוי אין ללמוד משם למי שמתכוין שלא יוסיפו לעשות עוד כדבר הזה שכן דרכן של ת"ח שאינן עושים להתנקם על מה שעבר אלא לתקן לעתיד שלא יהיו פוגמי' בכבודו ולא בכבוד שלוחו ולא יוסיפו בני עולה לענותו והיכי מדמה לה מר למי שמתכוין להשתכר בהתרתו בבצע כסף דההוא דיניו בטלים כדתנן בפרק עד כמה הנוטל שכר לדון דיניו בטלים להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה וה"ה שאין נדויו נדוי ואין חרמו אלא כחורמו של ים ואפי' גבי שודא דדייני פי' התוס' שוחדא דדיינא כלומ' שכל מה שירצה הדיין יעשה ומקשי' אם כן יפסוק הדין לכל מי שיתן לו ממון ותירצו כל דיינא דנקיט ממונא לאו דיינא הרי שאעפ"י שהדין עושה מאחר שמשתכר בו אין מעשיו כלום וכן אם עושה להנקם ממנו על מלוה ישנה שיש לו עליו ההוא רשע מיקרי דקעבר על לא תקום ולא תטור אבל כשמתכוין שיהיו זהירין להבא בכבודו ובכבוד שלוחו אין רע אדרבא חושך אותם מרעה לבלתי יחטאו. וב"מ דין הך דירושלמי מחו לה מאה עוכלי בעוכלא שהרשב"א ז"ל בתשובותיו בסימן תכ"ט דחאה מהלכה ואמ' אם אית' לא הוה שתיק גמר' מינה. ובהגה המיימוני' פירש' לכבו' עצמו דוקא שלא היה מכבדו בקימ' ובהדו' ועוד ראיות בכרך תשובו' גאונים שבידי סימן תכ"ב כי המנדה אחרים לצורך עצמו על עסקי ממון אין נדויו נידוי אם ממון נתחייב לו נדוי לא נתחייב לו אבל אם נדהו לכבודו שביזהו ודאי נדויו נדוי משמע דמפרש לצורך עצמו לממון של עצמו אפי' כהלכה כההיא דרשב"ל אע"ג דתלמיד חכם אחר היה יכול לנדו' עליה איהו לא עביד דינא לנפשיה בדבר שבממון אפי' במילתא דפסיקא ליה כל מילתא דמחוסר גוביינא כדכתב הרא"ש ואפילו במידי דלא מחוסר גוביינא דומיא דעובדא דר' שמעון בן לוי דהוה מצי למעבד דינא לנפשיה לענין נדוי חשיב כנוגע בדבר ומיהו לכבודו שאני דכבוד תורה היא וכי תימא תורה נמי דיליה היא ההיא לענין למחול עליה כשהוא בצנעא אבל לתבוע עלבונה לא חשיב נוגע בדבר ושוב מצאתי להרא"ש בתשובותיו כלל י"ח שפירש כן לצורך עצמו אפי' כהלכה דעל ממונו אין נדויו נדוי דממון נתחייב לו ולא נדוי ואותו השואל ששאל להרשב"א בתשובה שכתבתי היה מפרשה שנדה לכבודו במקום רבו דאפילו כהלכה אין נדויו נדוי ומשמע דהוה גריס תלמיד שנידה והרשב"א ז"ל השיבו שאפילו הכי אינה כהלכה דבגמרא דידן מוכח דתלמיד יכול לנדות בין בפני רבו בין שלא בפני רבו וקשיא לי מההיא דאמרינן בפרק הדר רבינא הוה קאי קמיה דרב אשי חזייה לההוא גברא דקטר חמרא בציניתא ארמ' ביה קלא ולא אשגח ביה אמר להוי ההוא גברא בשמתא אמר ליה כי האי גוונא מי מחזי אפקירותא אמר ליה אין חכמה ואין תבונה ואין עצה וכו' כל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב אלמא משום דהוי כבוד שמים דוקא הא לכבודו מחזי אפקירותא ושמא אדרבא כבוד שמים שאני דכיון דמנודה אפילו לרב הוה ליה כמורה הלכה בפני רבו דחייב מיתה שהרי רבו היה יכול לעשות דבר זה ולהכי בעי אי מחזי כאפקירותא ומשני אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' דאפילו רשות לא בעי למשקל אבל כשהוא מנדה לכבודו לא מחזי כאפקירותא וכי תימא הא אמרינן בפרק חלק דמבזה חברו בפני תלמיד חכם הוי אפקירותא כל שכן לנדות לכבודו בפני רבו ויש לומר דרבו נמי ניחא ליה בכבוד התלמיד דחביב עליו כשלו ותו דבין כך ובין כך קשה דברי הירושלמי דאפילו תימא דמחזי כאפקירותא אכתי לא אשכחן דאין נדויו נידוי. ולהרא"ש ז"ל מצאתי דקשיא מדידיה אדידיה דבפרק אלו מגלחין כתב מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב דוקא שלא בפני הרב אבל בפני הרב אפקירותא היא והוא עצמו צריך נדוי אם לאו דפליג ליה רביה יקרא. ואילו בתשובה כתב תלמיד יכול לנדות במקום גדול שאין זה כפוגם בכבודו שהרי הרב לא ניחא ליה שמביישים תלמידיו כי כבודם הוא כבודו ואינו מקפיד אם התלמיד לוקח נקמתו ממנו הרי דקשי' דידיה אדידיה וכי תימא דמה שכתב בהלכות לבתר דשמעה מהראב"ד ז"ל והתשובה מקמי דשמעה ויש ליישב עוד דבפניו היינו בעירו או תוך שלש פרסאות דאסור לו להורו' דכבפניו דמי מכל מקום לא הוי אפקירותא דנאמר שאם היה רבו מצוי היה הוא עושהו. אבל בפניו כיון שלא נדהו רבו ולא נטל רשות ממנו אפקירותא איהו טפי המבזה את חברו בפני תלמיד חכם וכדמשמע מההיא דפרק הדר ומצאתי להרב מהר"י קולון זלה"ה בשרש חמשה ועשרים שהביא שמצא כתוב משם מהר"ם זכרונו לברכה וזה לשונו ובירושלמי קאמר כשנדה לצורך עצמו אין נדויו נדוי. וצריך לומר דהתם איירי לפני רבו דהוי כמורה הלכה בפני רבו כדי שלא יקשה מן הגמרא דידן דקאמר תלמיד חכם שנידה לכבוד עצמו נידויו נידו לכ"ע בר מרבו. ומהר"ם תירץ וז"ל נ"ל לתרץ דבירוש' מיירי שברבו לממונא שנדה את מי שמעכב לו ממון שלא כדין אעפ"י שכהלכה נדהו אין נדויו נידוי אלא לאפקירותא שעמד זה וחרפו. ובכי ה"ג מפליג טובא בין ממונא לאפקירותא עכ"ל. הרי לדברי השואל להרשב"א הם דברי בעל הספר הזה ודברי התשובה שהבאתי למעלה כי היא כדברי מהר"ם ז"ל. ובהגהת אשירי פ' אלו מגלחין כתב ת"ח שנדה לצורך עצמו ע"ע ממון ואין חברו מסרב לפרוע אבל אם מסרב לפרוע לו והלך שמעון ונדהו לראובן לא מבעיא אם שמעון זה ת"ח הוא שנדויו נדוי אלא אפי' כל אדם שאין ת"ח בכה"ג הוי נדוי ע"כ ונראה דהגהת אשירי פליגא אאשירי עצמו בתשובה שהבאתי לעי' דאפילו גזל ממונו אין נידויו נידוי דממון נתחיי' לו ולא נדוי ומיהו יש לחלק דגזל מאי דהוה הוה ואין לו לנדותו על מה שעבר אבל אם אינו רוצה לפרוע אפילו בהלואה דבהתרא אתא לידיה יכול לנדותו כדאמרי' השתא דאמר פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה מא"ל תנא ליה בד"א במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאמר ליה עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו וכל שכן דמשמתינן ליה וכה"ג אפי' בעל דבר עצמו יכול לנדותו הבאתי כל זה ללמוד שלא עלתה לו לרב בת"ה שום הוכחה למי שמנדה בדבר שחייב נידוי כעין אותו נדון. את זה ראיתי להשיב מפני הכבוד לפי העת ולפי השעה ושלום חכמתך עתה יגדל עד אפסי ארץ כחפצו וכחפץ מזומן למצותך הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

193

קצ״דשאלה אשה שבדקה עצמה ומצאה בעד שלה דם סמוך לתשמיש שנים או שלשה ימים אחר התשמיש והיתה פורשת מחמת כן עד שנודע שבעלה היה שותת דם מפי האמה וכן לאחר תשמיש בדקו וראו דם יוצא עם של זרע ושאלו הרופאים על הענין ובקשו לעשות לו תרופות. ועתה יש להסתפק אם ניחוש לדם הנמצא בעד שלה לומר שמא רואה דם מחמת תשמיש ואם תמצא לומר שלא נחוש הואיל וידענו שהדם בא מהבעל אם אחר שלשה ימים שהיתה פולטת ש"ז מוצאה כתם גדול אדום ונראה לה שהיא הפליטה שהיתה רגילה לפלוט והראיה שעכשו אין לה פליטה אחרת חוץ מזו ומה שהוא אדום הדבר ניכר שהוא מהדם שהבעל מוציא עם ש"ז בעת שהוא נזקק לה.

194

קצ״התשובה מצינו להרשב"א ז"ל בתשובה הביאה הרב בב"י סוף סימן ק"ץ מי שיצא ממנו דם דרך פי האמה בהרגל פעם ופעמים בחדש בין ער בין ישן בלא הרגשה ובשעת תשמיש נמצאו בעדי האיש והאשה טפות דמים גם לאחר כשהאיש מקנח חוזר ומקנח מוציא טפות דם דרך פי האמה אם יש לחוש בספק נדה וכו' והשיב מסתברא דתולה היא זו כיון דאיכא ודאי מכה בבעל שהוא מוציא דם וכו' כדתניא הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם אחת ושתים וכו' ואם יש לה מכה תולה במכתה וכיון שכן אף בנדון דידן תולה בזה שאין לך תלייה גדולה מזו לתלות בה ע"כ לשונו. וכן הביאה הרב מהר"י קארו ז"ל בפסק הלכה מי שרגיל לצאת ממנו דם דרך פי האמה ובשעת תשמיש נמצא בעד האשה דם תולה בבעלה עד כאן וממנה יש ללמוד למה שמצאה בשעת תשמיש ואף למה שמצאה לאחר שני ימים או שלשה שיש לתלות בבעלה מאחר שהזמן מופלג משעת תשמיש שאין לנו אלא מה שאמר באותם הימים שהיה מקום לומר שהואיל וזמן ראייתה מופלג מזמן שאנו תולין בו שהוא בשעת תשמיש לא תלו בכהאי גונא שאין לנו אלא מה שאמרו חכמים תולה במכה דלאלתר וכן אמרו אין מחזיקים לתלות ממקום למקום הכי נמי אין להחזיק מזמן לזמן הנה ידים מוכיחות מאחר שהוחזק האיש שמוציא ש"ז אדום כדם ועכשו אני אומר דם שנבלע הוא דם שנפלט כיון שיצא בזמן שהוא רגילה לפלוט יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

195

קצ״ווששאלת על הספר תורה שנמצאת היריעה שלו קרועה ותפורה ביותר מחמש שטין.

196

קצ״זתשובה הואיל ויצא הדבר בהיתר יצא על פי תשוב' הריב"ש ז"ל ומה שגמגם בדברי מהרי"ק ז"ל שהביא בבית יוסף שנראה שחלוק על דברי הריב"ש נראה דלא פליגי שלא הכשיר מהרי"ק ז"ל ביותר משלש שיטין כלל אלא בא ללמד על חסרון שביריעה אם יועיל לטלות קלף על החסרון ולכתב עליו לפי שזה לא הוזכר בגמרא נקב שיש בו חסרון וצריך לכתוב על המטלית ואפשר שאפילו בשיטה אחת יפסל. והרב ז"ל כתב כן להעמיד את המנהג להכשיר בזה אבל ביותר משנים בישן ושלשה בחדש לכולי עלמא פסול וזה ברור מאד בלשונו.

197

קצ״חאבל ראיתי למהר"ם אלשקר ז"ל בסימן צ' הביא משם הרב רבי' דוראן ז"ל שהכשיר ביותר משלש שיטין ושלח לו הרב הריב"ש ז"ל מנין לו ראיה להכשיר ושלח לו דהא אסיקנא אפי' בתוך שלש לא יתפור לאו דוקא שלש שכן דרך הגמרא כשאומר מספר מועט ומוסיפין עליו לאו דוק' אותו התוס' והביא מההיא דפרק הבע"י מל האחד ומת השני ומת שלישי לא תימול וכו' ואף מהר"ם אלשקאר ז"ל הביא מפרק שני דגיטין רבי יוחנן אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים ופשיטא דעשרה לאו דוקא אלא אפילו טובא ואמר מהר"ד ז"ל שהסכים הריב"ש עמו בהכשרו ונראה דמשתק קשתיק ליה דאי אודויי קמודי ליה הי"ל לכתוב חזרתו בתשובה ועוד תמ' אני אם קבלה מיניה שהרי אין לנו כן דאף הריב"ש ז"ל כתב שאפילו תימא שהלשון שבגמרא לאו דוקא כתב דאפשר לפרושי דבחדתא לית לן בה כלל ואפילו ביותר משלש אין ס' לומר כן וכתב וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב אבל אם נכר הגויל שהוא מעופץ תופר אפילו קרע הבא בתוך שלש דמדהוסיף הרמב"ם ז"ל על לשון הגמרא ולא אמר אבל בעפיץ תופר בכל ענין משמע דס"ל דדוקא שלש קאמר גם דקדק מלשון רש"י שכתב אמאי דבעי בגמר' בין דף לדף מהו פירוש שאילו היה בכתב היה יותר מג' שיטין הרי שלא הוכיח הרב ז"ל מלשון הגמר' דהוי דוקא דהא לית לן קאמר אלא מן הלשון שהוסיף הרמב"ם ז"ל אלא אפי' קרע הבא בתוך שלש והביא מההיא דפ' היה קורא אבל לאחריו אפי' מיל אינו חוזר ומוכח דפחות ממיל חוזר. ומההיא דפ' מי שמת אכל שם סעודת חתן אפי' בדינר וכו' בזו חלוקי' עליו הרב דוראן ז"ל לומר דבכל דוכתא דקאמר אפי' לאו דוקא ואני רואה שהרמב"ן ז"ל מסכי' לדברי הריב"ש ז"ל ממ"ש הר"ן ז"ל בפ' אלמנה נזונית בההיא דאם עשו אגרת בקורת ביניהם אפי' מכרו שוה מאה במאתי' וכו' דוקא הוא אבל יותר על זה מכרן בטל והביא ראיה מההיא דפ' מי שמת דפריך פשיטא ביום תנן ש"מ כל כי האי לישנא דוקא היא אע"ג דתני אפי' הרי כל הני רבוותא סברי כהריב"ש וליתיה להא כללא דכייל הרב מהר"ר דוראן ז"ל והר"ם אלשקאר ז"ל שדרך הגמר' כשמזכיר מנין ומוסיף עליו לאו דוקא אותו התוספת והביא ראיה מההיא דפרק הבע"י מל א' ומת הב' ומת ג' לא תמול ולאו דוקא שלישי אלא ה"ה רביעי וחמישי. ותמהני על ראיתו זו דהיכי שייך לומר הרביעי וחמישי תמול ומי מוציאה מידי ספק ואם מל השלישי ונתקיים אפשר שנתבטלה חזקתא קמייתא ותמול מכאן ולהבא ולא דמי לווסתות ולשור המועד דבעינן שיחזר בו ג' פעמים בחזרה דהתם בקביעות ווסת תליא מלתא. וההיא דפ"ב דגיטין דמייתי מהר"ם אלשקאר איכא למימר דודאי אפי' עד עשרה דקאמ' ר' יוחנן לאו דוקא אלא דקאי אמאי דמעיקרא בעי למימר ל"ש אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא קאמר ר' יוחנן אפי' עד עשרה והנה דברי הרמב"ן ז"ל מסייעי' לדברי הריב"ש אבל הרב מהר"ם אלשקאר הביא מתשובת רבינו שמשון שנ"ץ ז"ל דכיון דשרינן בשלש ה"ה בארבע מ"מ נראה שרש"י והרמב"ם ז"ל חלוקי' בדבר ומאחר שאנו רואים שרבותינו לא ס"ל האי כללא דאפי' כדמוכח מההיא דפי' מי שמת דקאמ' גמרא פשיטא דינר תנן יש ללמוד זכות על ס"ת זה שלא לפוסלו.

198

קצ״טשאלה ילמדנו רבינו שליח צבור היה קורא בתורה ומצא בספר התורה גמגום מאות אחת בשטה אחת למטה שהיתה נכנסת באות שלמעלה הימנה כעין זה: ויסורו ויאכלו הלמד בחללה של ריש וזולת זה רובו ככולו בכל שאר האותיות כגון חית ודלת וכף פשוטה ובדומה להם גג הלמד היתה נכנס בכולן אשר על כן רצה השליח צבור הנז' לפסול הס"ת ההוא דאפשר להו להוציא אחר תחתיו מהא דכתב הרמב"ם בהל' ס"ת בדברים הפוסלים שכל שנשתנית האות מאיזה מין שיהיה טשטוש וכו' ואחריו כל ישרי לב ימשוך הפוסקים נוחי נפש כלם כאחד כתבו כן והנה בתיבה זו שנכנס גג הלמד בחלל הריש נראית כקוף ואין לך שנוי אות גדול מזה אעפ"י שלא נמצא לפוסקים שכתבו כעין זה אלא שנוי לבד. אך בחור מעם בן תורה חלק על הש"ץ ואמר שאין ראוי לפוסלו ומאחר דיניק לא חכים ולא טפש קורא התיבה כהלכתה הגם הלום שאין גג הלמד נוגעת בגוף הרי"ש ויש בו חלל כחוט השערה ותו לא מידי ואין ראוי לפסלו אפי' בדאפשר להו. והש"ץ השיב כי מה שמביאין תינוק דלא חכי' ולא טפש הוא כשהשינוי הוא באות אחת כגון דלת וריש וכיוצא מהאותיות שמראין לתנוק ההוא האות ההיא לבדה שמפסיקין באצבעות בינה לבין האחרות אבל בנדון זה לא עשו כן אלא שקראו לנער ואמרו לו שיתחיל לקרות מראש השטה וקרא גם התיבה ההוא והלך על הרגל לשונו כי אילו היו משימין האות בין שתי הגודלי' ודאי הגמור שהיה קורא אותו ק' אשר מעכ"ת יוכל להבחין הדבר ממה שכתוב כי הש"ץ הנז' אעפ"י שהוא מורגל בסדר הקריאה ומה גם כי הוא ספר דתא די אלהי שמיא מעודו עד היום הזה בהיותו קורא כשהגיע לתיבה זו נתעכב בקריאתה כי לא ידע מה היא. יורינו המורה לצדקה כי הש"ץ הוא איש זקן וריח תורה יש בו ואם מעט ולפי שאמר נגד הבחור החכם לו יש בינינו מוכיח כי הלואי היה הרב פ' או הרב פ' הלא הם יורונו יאמר לנו אשרו על זה נמלא חמה החכם ההוא ואמר כי מי כמוהו מורה כי מנעוריו נתגדל בין החכמים ועל ברכיהם יולד והזקן המסכן מאפס ותוהו נחשב לו וחרף את הזקן הנז' והוא שמע ושתק כי נכרי היה וגם גולה למקומו גם אחרים חזקו בידו באופן שנשאר בוש וחפר ולא זו בלבד אלא שבמנחה קראו בו לכתחילה אעפ"י שהיה להם ספרים אחרים. על כן יחשש האדון עין כל הארץ לזילותא של הזקן הנז' ותשובתו הרמתה יבא לו להשיב חורפו דבר ואף גם שהזקן טעה כבר מצינו גדול הוא יואב שר הצבא שטעה ב' טעיות ותורה היא וללמוד הוא צריך ושכרו כפול מן השמים.

199

ר׳תשובה אפריון נמטייה לזקן שקנה חכמה והסכים להלכה שפסול גמור הוא שהרי נפסדת צורת הריש לגמרי והרי היא דומה לקוף וגדולה מזו אמרו שאם נכנסה הלמד לתוך אוירה של חית או ה"א אפי' בלא נגיעה פסול כדכתב הריב"ש בסימן קמ"ו אהא דאמרי' בפ"ב דגיטין לא צריכא דמעורה שיש סבורין שדבוק פוסלת בגט כמו בס"ת ולזה פירשו דמעורה ר"ל שנכנס ראש הלמד לתוך ה"א או חית של מעלה והרמב"ן השיב עליהם שאם דבוק היתה פוסלת בגט כמו בס"ת זה היה יותר קרוב לפיסול ומכלל דבריו אתה רואה דבס"ת שדבוקה פוסלת בו גם אם נכנס ראש הלמד באויר הה"א או החית אפי' בלא נגיעה פסול אעפ"י שלא תתחלף בזה אות אחרת אלא שמפסיד צורת האות עכ"ל. וכן כתב הר"ן בגיטין מכאן דקדקו התוס' וכו' ואחרים אומרי' שהוא יותר קרוב לפסול. ובתוספו' שפירשו הא דאמרי' דמעורה בהכי שנכנסה ראש הלמד בחלל הה"א והחית לא יחוייב מדבריהם דבהכי לא מפסיל דיש לומר לא לתוך חללה ממש קאמרי אלא כל נוגע בחלל מעורה מיקרי כיון שאין אויר מפסיק בין שיטה לשיטה ספר אחד מקרי ומיירי שלא נכנסה לתוך חללה בענין שיפסיד צורת האות אלא שנוגע כל שהוא והדברים ק"ו אם כשנכנס לתוך החלל פסול אע"פ שאין צורת האות משתנ' לאות אחרת זו שנכנסה לתוך חללה ועשאה כקוף לא כ"ש שהוא פסול מוסכם.

200

ר״אולא שייך כאן לאתויי ינוקא דלא חכים ולא טיפש לקרותו שאם האות מתחלפ' צורתה ונדמית לקוף לכל מראה עיני הגדול מה יושיענו זה התינוק בקריאתו ולמה אמרו דלא חכים דאי חכים יקראנה כתקונה ומאן חכים כזקן הקורא ולבלר ואסתגר בקמייתא ואם היתה שתיקה לחכמים ק"ו לטפשים ובהדיא כתב הריב"ש ז"ל בסי' ק"ך שכשאמרו להבי' ינוק' דלא חכי' ולא טפש זהו להחמי' שאם אין התינוק יכול לקרותה כתקונה פסולה ולא אמרו זה להקל ע"כ.

201

ר״בועוד שלא אמרו ינוקא אלא היכא דלא נפסדה צורת האות כגון באורך הואו אם יש בה כדי האורך הראוי שלא תקרא יוד ואעפ"י שלעין כל יצת' מכלל יוד באנו להבחין אם יטעה הנער בקריאת' וז"ל הרב מהר"י קולון ז"ל ופשיטא שאין להכשירו בקריא' התינוק שלא נאמרו דברים אלו אלא היכא שנפסקה האות ובצר לה שיעורא כגון ואו קטיעא שאנו מסופקים אם הגיעה לאורך ואו או כשיעור יוד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך ואו יש לה מדלא קראה יוד אבל היכא דפשיטא לן שאין האות כצורתה מה תועיל ראיית התינוק ועינינו הרואות שאין האות כצורתה עכ"ד. וכבר הוכחנו שאפי' בנכנסה לתוך החלל האות שהוא קרוב לפיסולו יותר מן הדבוק כ"ש כשנעש' לה זנב שהיא נדמית לקוף וס"ת זה הא והא איתניהו ביה. וגם אם היה דבר שראוי להראותו לתינוק כבר נהגו העם לכסות לו שאר האותיות כדי שלא יסתכל מה למעלה מה למטה ואע"פ שרבינו הרב מהר"י קארו ז"ל הביא בסי' ל"ב משם הקונטריס של סדר הגט אשכנזיות דמדכתבו התוס' גבי איפסיק ליה ואו דויהרוג בנוקבא דאי חכים מבין שגידוף הוא כלפי מעלה יש ללמוד מכאן שיכול להראות לתינוק כל השורה ואין צריך לכסות שאר האותיות ע"כ נהי דמהא שמענו דאין צריך לכסות שאר דלקמיה דמאן חכים להבחין מן המאוחר אל הקודם ולהגיד האותיות לאחור אבל מ"מ צריך לכסות מה שקודם לו שיתחיל ללמוד מאותה תיבה עצמה שאם יתחיל מתחלת המקר' סירכיה נקט ואזיל כדאמרינן בפ' היה קורא גבי טעה בין כתיבה לכתיב' ומ"ש שאין צריך לכסות שאר האותיות באחרונות קאמר ולא בראשונות. כ"ש בתינוק הזה שכל שבעת הימים קורין לפניו בסדר היום ועדיין שפתותיו דובבות בפרשה שלמד אין ספק שיקרא פסו' כצורתו שלא מן הכתב ועוד היה להם לכסות לכל הפחות שיטה התחתונה דאז בלי ספק היתה נקראת קוף לכל מבין עם תלמיד.

202

ר״גוהואיל שהוא פסול בס"ת כמו שמוכיח מדברי הריב"ש והר"ן אין ספק שהיה ראוי להביא ספר תורה אחר ועבירה היא בידם לקרות בו בצבור ולברך עליו בשחרית ובמנחה והרבו בו ברכות לבטלה כמ"ש כל הפוסקים ז"ל והאל הטוב יכפר בעד כי לכל העם בשגגה. נאם יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

203

ר״דעל הענין הנזכר לעיל.

204

ר״ההחכם השלם אח וגביר ישמרך השומר רגלי חסידיו דבריך ראיתי. ומה שאמרת אי איתא שאפשר דמעורה בנוגע בחלל ואינו נכנס לתוכו כמו שפירשתי אני מנ"ל להרמב"ן ז"ל להוציא דבגט אין דבוק פוסל בו מדמכשרינן במעורה נוקמה בהכי. הא ליתא כי לא הוציא הרמב"ן הכשר הדבוק מדיוק זה אלא מסברא אית ליה הכי כמ"ש התו' בשם ר"י שאין צריך ראיה להכשיר דגבי גט לא בעי' לא ספר ולא דיו ול"ל כתיבה תמה והר"ן ז"ל הביא דבריהם וכתב וכן דעת הרמב"ם דכיון דבכל כתב ובכל לשון כשר אין לדקדק שיהיו אותיות מוקפות גויל. הרי שלא דנו הרמב"ן אלא מסברא ומ"מ השיב לדברי המפר' דמעורה היינו שנכנס ראש הלמד לתוך אוירה של חית משמע לתוך אויר של האו' ממש דזה קרוב לפסול יותר מהדבוק שנפסדה צורת האות ואנו מפרשים דברי התוספות שכוונתם לומר שנכנס בענין שלא יפסיד צורת האות כדי שלא יקשה עליהם קושית הרמב"ן ז"ל דודאי אם נפסדה צורת האות יותר ראוי לפסול מן הדבוק שצורת האות ניכר.

205

ר״וומה שאמרת דהיכא שהדבר מחלוקת אין לפסול ס"ת בכך והבאת ראיה ממה שכתב הריב"ש באותה תשובה אם היה שמצאתם מחלוקת לראשונים אף אם היו דברי הפוסלים יותר נכונים יש לסמוך על המכשיר ואני תמה לדברי כ"ת שכניס' הלמד לתוך חלל החית של מעלה במחלוקת היא שנויה האיך הבי' ראיה הריב"ש שאע"פ שלא תתחלף באחרות אלא שמפסיד צורת האות פסול ואדפריך מהרמב"ן תסייעיה מהר"י דמכשר אלא ע"כ לומר חדא מתרי או שגם ר' יהודה מודה בזה שהוא פסול היכא שנכנס לתוך החלל ממש כמו שכתבתי או לכל הפחות דאפילו אם ר' יהודה פליג הולכים אחר המחמיר והרי מכאן סתירת דבריך אבל מה שהבאת ראיה ממ"ש למטה שאם היה הדבר מחלוקת היה סומך על המכשירים אינה ראיה דהתם לפי שכל אותם המקומות היו כל ספריהם כתובים כך ולא היה זה טעות סופר אלא בכוונה מכוונת מה' שלא היו מחשבים זה לפיסול לדבק רגל הקוף בגג של מעלה ועוד היום בכל ארצות אשכנז עושים כן ועל זה אמר שאילו היה נמצא מחלוקת לראשונים היינו אומרים שסמכו על דברי המכשירים לעשות כן לכתחלה ואף אנו לא היינו מוחים בידם כאותה שאמרו בפר' ר' אליעזר דמילה במקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין וכו' במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב ואמרי' לוי אקלע לבי יוסף רישבא קריבו ליה רישא דאווזא בחלבא וכו' וא"ל אמאי לא תשמתינהו א"ל אתריה דר' יהודה בן בתירה הוא ודילמא דרש להו כר' יוסי הגלילי אף כאן הואיל וכל הסופרים היו עושים כן ודאי בהוראת חכם עשו ואין בנו כח למחות בידם ועוד כתב שהיה אפשר לומר כדאין הם המכשירים לסמוך עליהם בשעת הדחק ומה היא שעת הדחק שכל הספרי' שבאותה הארץ מראשם ועד סופם כתובים בסגנון הזה אבל במקומות האלו שכל הספרים עשויים כתקנן באמת וישר ובא סופר רע שטעה והפסיד צורת האות נעמיד טעותו מפני שימצא פוסק מכשיר וכי מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן אנו נניח מללמוד בס"ת הכשר ונלמוד בזה ולברך עליו כמה ברכות.

206

ר״זומ"ש שיש להתיר כאן מס"ס ספק אם כניסת הלמד פוסלת ואת"ל פוסלת ספ' אם מברכין על ספר פסול שהרי הרמב"ם ז"ל בתשוב' כת' שמברכי' ושכך נהגו בפני גאוני עולם מעיילתא נפשך בקופא דמחטא שהרי כל הפוסקים ראשונים ואחרונים אסרו לברך עליו ואמרו שהקורא בספר תורה פסול לא יצא י"ח וישראל קדושים נהגו בו איסור ואין לקרותו ספק שהרי אמרו בירושלמי לא סוף דבר הלכה זו אלא כל מקום שהלכה זו רופפת בידך ראה מה צבור נוהגים ונהוג כן והביאו הפוסקים מכאן ראיה לכל דבר שהוא ספק שמנהג ישראל תורה היא כל שכן שאין הלכה רופפת דלא בעינן היא שהתורה אמרה אחרי רבים להטות וכותלי בית המדרש לא הוכיחו ובבת קול שיצתה לא השגיחו וזהו יסוד ושורש תורתינו הלזה תקרא ספק כל שכן במקום שיש כשר וגם בפסול עצמו לא נכנס לבית הספק שלא מצאנו מי שיחלוק בפירו' על הרמב"ן שאף התוס' יודו בכניסה לתוך החלל מעט שהוא פסול ואפי' תימא שמכשירים באותו ענין לפי שאינה נדמית לאות אחרת שזהו החידוש שבא הריב"ש להשמיענו מכל מקום היכא שנדמת לאות אחרת כגון שנכנס לתוך חלל הרי"ש שהיא נדמת כקוף כ"ע מודו וזו ודאי כל העם קורין אותה קוף יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

207

ר״חנשאלתי הלכה למעשה בוורדין הללו אם יש בהם דין ערלה לפי שמנהגם שכל שנתים ימים או שלש עוקרים אותם ושותלים אותם כל נצה ונצה בפני עצמה נמצא שכל ימיהם אסורים משום ערלה ואפי' תימא דעכו"ם שרו דחשיב ספק ערלה בח"ל מה שגדל בשל ישראל מהו.

208

ר״טוהשבתי להם מתוך משנתנו דפ"ו דשביעי' הוורד והקטף והלוטם יש להם שביעי' וכו' ואמרתי דבגמ' נדה משוי' שביעי' לערל' ומ"מ אמרתי דהא מלתא תליא בפלוגת' דרבוותא דאיפליגו לענין ברכה שהרמב"ם ז"ל כתב מברך עליהם בור' עצי בשמים אלמא לאו למאכל עבידא וגבי ערלה כל עץ מאכל כתיב וכן מדברי רבינו האיי גאון ז"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל בפרק כיצד מברכי' בחדושיו ולהראב"ד דמברך הנותן ריח טוב בפירות חשיב פרי כיון דאוכלי' אותו במרקחת ועץ מאכל קרינן ביה וכן לענין ברכה באכילתם שהרא"ש כתב בורא פרי האדמה משמע ליה דלאו פרי הוא אבל הכל בו הביא דהאוכל ורד ושותה מי ורד מברך בורא פרי העץ ובפר' כיצד מברכי' משמ' דענין ברכה וענין ערלה שוין מדאמרי' גבי צלף של ערלה זורק את האביונו' ואוכל את הקפרסי' ודייקי' מדלגבי ערלה לאו פרי נינהו לא מברכינן עליה בורא פרי העץ וכיון שכן הו"ל ספק ערלה בחוצה לארץ דשרי וראיתי לרב מהר"ר שמואל די מדינה זלה"ה סי' קצ"א שהחמיר לנהוג בהם דין ערל' וכתב דמדברי הגאוני' שכת' בפלפלי' דביבשת' לא מבר' עלייהו כל עיק' וברטיבתא מברכין עלייהו ב"פ האדמ' ועכ"ז יש דין ערל' בפלפלין ה"ה בוורדין שאפי' דלענין ברכה מברכין ב"פ האדמה ערלה נוהגת בהם ואני תמיה דמה ענין זה לזה שהפלפלין ודאי עץ מאכל הוא והגרגרין הם הפרי אלא שטעם עצו ופריו שוין ומיהו לא מברכי' עלייהו כשהם יבשים כל עיקר דלא חזו למאכל באנפי נפשייהו ולא מתהני איניש מינייהו דאפי' לענין אכילה בי"ה פטור כדאמרי' כס פלפלי ביומא דכפורי פטור וכן זנגבילא יבשה וכיוצ' בה דלא חזו לאכילה כלל לא מברכי' עלייהו כל עיקר וכשמתבלי' בה' את התבשיל תבשיל עיק' ומבר' על העיקר ופוטר את הטפלה וברטיבת' דעבדיה כעין הומלתא שעושי' מעשה רוקח דחזי לא מברך עלייהו ב"פ העץ משום דלא נטעי להו אינשי להכי אלא ליבשן לצורך תבלין ומברך ב"פ האדמה כשם שמברך על השקדים המתוקים הרכים אבל בוורדי' אם אית' דחשיבי פרי היכי מברכי' עלייהו ב"פ האדמה הרי פרי עץ הם אלא לדבריהם אין זה עיקר הפרי אלא כשאר פרחי אילנות הנושרים ולא נבראו אלא לשמור הזרע שבתוכו ולדידהו אין בהם דין ערלה עיין ברבינו שמשון בשביעית.

209

ר״יעוד כתב שמצא אחר כך תשובת הרשב"א ז"ל שהשיב שהוורדין דין ערלה יש בהם מדתנן בפ"ו דשביעית הוורד והקטף והלוטם יש להם שביעית ולדמיהן שביעית ובפ' בא סימן אמרי' מאן תנ' קטפא פירא ר' אליעזר דתנן במסכת ערלה המעמיד בשרף הערלה אסור דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר בשרף עלין בשרף העיקרין מותר בשרף הפגין אסו' מפני שהוא פרי אלמא ערלה ושביעית שוין ומה שנוהג' בו שביעית נוהגת בו ערלה והרי זה חוזר ומתגלגל עלינו דא"כ תקשי לרבוותא דאמרי מברך על ריחם בורא עצי בשמים ועל אכילתם ב"פ האדמה מאחר שהם פרי יברך עליהם ב"פ העץ ועל ריחם ברוך שנתן ריח טוב בפירות אלא יש לחלק דגבי שביעית אפי' מידי דלאו פרי הוא נוהג בו שביעית הואיל ונאכל בכל ענין בין חיים בין כבושים בין מבושלים אחד מאכל אדם ואחד מאכל בהמה אבל גבי ערלה כתי' וערלת' ערלתו את פריו במה שהוא פריו תלה רחמנא וקליפי ערלה אסורים מרבוייא דאת פריו הטפל לפריו שהוא שומר לפרי אבל מידי דלאו פרי ולא שומ' אעפ"י שנאכל אין בו משום ערלה כדתנן לולבי גפנים מותרי' משום ערלה ואילו גבי שביעית תנן לולבי זרדין והחרובין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להם ביעור ולדמיהן ביעור לולבי האלה והבטנה והאטדים יש להם שביעית וכו' וכל הני נאכלים בעודן לחין ואינן פרי של האילן ואעפ"כ שביעית נוהגת בהם וה"ה לוורד למאן דאמר דלא פרי הם אלא לצורך הזרע שבתוכו כיון שנאכלין ע"י מרקחת ונכבשים בשמן יש להם שביעית וביעור אבל לענין ערלה לאו פרי הוא ולא שומר לפרי נינהו ושרו ואולי הרשב"א ס"ל כמ"ד שהוורדין הם פרי ומברכי' עלייהו בורא פרי העץ ועל ריחם הנותן ריח טוב בפירות ובפלוגת' דרבוות' תלייא והכי משמע מדבריו בפ' כיצד מברכין שהביא דברי הראב"ד שכ' מברך הנותן ריח טוב ובתר הכי הביא דברי רב האי על משחא כבישא שפירש שמן שומשמין שכובשין אותם עם הוורד שקולט הריח מהם מברך עצי בשמים אבל ראיתי בתשובותיו סימן שצ"ז שכתב הראב"ד ז"ל או' ריח טוב בפירות וכן דעתי נוטה לפי שנאכל במרקחו' והרי הם כאתרוגי' וחבושי' ומצאתי שמביא בכל בו משם הראב"ד ז"ל ולענין ערלה כתב הראב"ד שאין חוששי' לפי שאינן הפרי ממש ואין להם דין שומר לפרי דלא ידעינן אי שקלינן להו סמדר אי לקוט פירא או לא ולא ראינו אדם נזהר בזה ואפשר כי מפני ספק ערלה בחוצה לארץ מותר וא"ת מאי ספקא איכא לגבי הראב"ד הרי הוא עצמו כתב דמברכין עלייהו שנתן ריח טוב בפירות אלמא פרי חשיבי וי"ל דהא דמברך עלייהו שנתן ריח טוב בפירות לא עיקרו על פרי האילן הוא אלא משום שנאכל מברך עלייהו ב"פ האדמה כמ"ש הרא"ש בקנה דלאו פרי עץ הוא והוא מאכל דמברך הנותן ריח טוב בפרי האדמה ושם פירות כולל לכל דבר הנאכל בין לפרי העץ ולפרי האדמה לכך נראה לי לענין הלכה אפי' אם תליא בפלוגתא דרבוותא אם הוא פרי העץ אם לאו הלכה כדברי המיקל בערלה בחוצה לארץ דספק ערלה מותר ומאחר שהראב"ד ז"ל אע"ג דלענין ברכה חשיב ליה פרי כתב שאין חוששים משום ערלה ושלא ראה אדם נזהר בהם על זה יש לסמוך כל שכן שאנו ראינו אבותינו מברכין על הוורדין ועל מי וורדין בורא עצי בשמים בזמן שיש שמחה מביאין מי וורדין והקבלה והמעשה עמודי ההוראה ואף בא"י שספק ערלה אסור בה לא ראיתי מי שנזהר בזה מעולם ואעפ"י שהוורדי' קנויים מן העכו"ם כבר כתבנו שרגילות הוא בכל שנה לעקרן ממקום חיבורן ולשתלן מפוזרות ואעפ"כ לא חשו ושוב מצאתי בתשובה להרשב"א מב"י סימ' שנ"ז שהשיב כבר כתבתי אליך עיקר מה שאני נשען עליו לאסור ובסוף כתב והנה חקרתי ודרשתי ומצאתי לראב"ד ז"ל אלא שלא נזכר בהם משום ערלה דס"ל מות' הנה הרב הגדול שיכול לטהר את השרץ מן התורה ואעפ"י שאין דעתי סומכת להלכה אליו שומעין שהוא רב מובהק וכל המחמיר עליו הראיה הנלע"ד כתבתי הצעי' יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

210

רי״אנשאלתי באלו המנורות שמציירים בהם פרצופי אדם ויש מהם פרצוף שלם מהו לקיימן כמות שהם בבית או בבית הכנסת.

211

רי״בונראה לי שיש לחוש בהם לשיטתו של הרי"ף ז"ל דלא מייתי שינוי' דאחרים עשו לו וכל הני שנויי דמני גמרא בכל הצלמי' אדמות צורות לבנות שהיו לו לר"ג בטבלה בכותל דפרכינן ומי שרי והכתיב לא תעשון אתי לא תעשון דמות שמשי וכו' ומשני התם אחר שינויא שאני ר"ג שאחרים עשו לו ולא מתסר אלא משום חשדא ור"ג כיון דנשיא הוא שכיחי גביה רבים וליכא חשדא ולבסוף מסיק ואב"א להתלמד שאני דתני' לא תלמד לעשו' אבל אתה למד להבין ולהורות והרי"ף ז"ל לא הביא כל הנהו שינויי אלא זה בלבד מוכח מדבריו דכל שאינו להתלמד אפי' דאחרים עשו לו אסור לקיימן מן התורה וגם הרמב"ם ז"ל לא הזכיר התם דאחרים עשו לו כלל וכתב הר"ן ז"ל שטעמן דכיון דלקושטא דמילתא היא דלהבין ולהורות שרי מעתה לית לן למימר ברבן גמליאל דאחרים עשו לו ומדחיין הני אוקמתא דאחרים עשו לו ודפרקין לפיכך לא הזכירן הרי"ף בהלכותיו.

212

רי״גותו בפי' לדברי האומר דלא מדחיין כל הני שינויי כתבו התוס' אומר ר"י דכל אלו תירוצים של אביי אמת הם מדלא קאמר בכל אחד ואחד אלא והתוספ' ביומא דפר' הוציאו לו האריכו לפר' שמוע' זו וכן הבי' דבריה' הר"ן ז"ל בשם רבינו מאי' מרוטנבור' וכתב ומשני שאני ר"ג דאחרי' עשו ולא קאמר אלא דמימר' קמיית' דאביי אכתי איתא וה"ק לא אסר' תורה לקיימן כשאחרי' עשו אלא שבמדור העליון אבל שבמדור התחתון כל שאחרים עשו לו מותר לקיימן אלמ' אף לפום הך שינוייא שמש' שבמדור העליון לא שרו לקיימן בכל ענין והר"ן ז"ל הביא שתי לשונות ללישנא קמא כל צורות שאסרה תורה שבמדור העליון בין בולטות בין שוקעות אסורות ושבמדור התחתון בולטת אסור לקיימן משום חשדא שוקעות מותרות דליכא חשדא ולשון אחר אמרו שכל הצורות שאסרה תורה דוקא בולטת אסורות שוקעות מותרו' והר"ן ז"ל הכריע כלשון ראשון וכן תפס עיקר. מ"מ לכלהו לישני שמשי' שבמדור העליון אסורות לקיימן אף באחרים עשו.

213

רי״דופרצוף אדם דומיא דשמשי מרום הוא ומלא תעשון אתי נפקא כדכת' התו' בפר' הוציאו לו ואסור בכל ענין אפי' אחרים עשו לו דלא תעשו לכם לגמרי משמע לא ימצא לכם דכה"ג דרשינן בת"כ בפ' קדושים תהיו ואלהי מסכה לא תעשו יכול יעשו אחרים ת"ל לכם ומשמע דלאו דוקא דאחרים עשו לו כלומ' לצורך ישראל אלא אפי' עשו לצורך עצמן אסור ישראל לקיימן מדכת' התוס' דמשמע לא ימצא לכם ועוד דההיא דספרא דאלהי מסכה בע"ז ממש מיירי ומרבה עשו אחרים מדכתי' לכם והתם ודאי אעפ"י שעכו' עשה ע"א לעצמו אסור לקיימה אלמא לכם משמע איסור קיום לגמרי וכן מוכיח לשון הר"ן שכתב ושאר כל הצורות כולן בולטו' אסורו' בין לעשותן בין לקיימן והרא"ש כתב בפ' כל הצלמי' שאני ר"ג דאחרים עשו לו קנאם מן העכו"ם ומיהו מדברי התוס' בפי' ראוהו ב"ד משמע דאחרים עשו לצרכו קאמר שכתבו ואע"ג דבכל מילי אמירה לעכו"ם שבות הכא לא גזרינן משום מצוה ע"כ. מ"מ זהו לענין התרה בשאר שמשי שבמדור התחתון דשרו אף בעשו לצרכו משום מצוה אבל לענין איסורא דשמשי' מעלה אסירי אף בלקוח מאחרים דאילו לעצמו אף בשאר שמשי' אסור שלא לצורך מצוה אלמא כי אתסר דשמשי' מעלה אף בלקוח באחרי' כדמוכח בתוס' דיומא שהבאתי ומדברי הר"ן אלא דנקט אחרים עשו לו גבי ר"ג לאשמועי' רבותא דשרי במקום מצוה אף בעשו לצרכו אי נמי נקט אחרים עשו לו לענין איסורא דשמשי מרום ואדם לעבור עליהם בשעת עשיה אפי' שלא לעובדה כדכת' התוס' בפ' הוציאו לו בסוף דבריהם ובהא ודאי לא מחייב אא"כ עשו לצרכו ועל פיו וקשיא לי בהא דאמרי' בריש מציעא דאין שליח לדבר עבירה דלא מצינו זה חוטא וזה מתחייב ובר"פ האיש מקדש אמרי' מעילה וטביחה ומכירה שני כתובים הבאים כאחד ופרכי' למאן דאמר ב' כתובים מלמדים מאי איכא למימר ואם איתא הא איכא הך דהכא דמחייב שולחיו.

214

רי״הוהנה הרמב"ם ז"ל בעניינים אלו לא השוה מדותיו דבשמשי מרום אסר אפילו אינן בולטות אלא מצויירות על הלוח אבל בצורות אדם כתב אסור לעשות צורות לנוי אף על פי שאינן ע"א שנאמר לא תעשון אתי וכו' לפיכך אין מציירין לא בעץ ולא בסיד ולא באבן צורת אדם והוא שתהיה הצורה בולטת וכבר השיגו הראב"ד ז"ל דמנין לו לחלק בין צורת אדם לשמשי מרום ואף הר"ן ז"ל תמה עליו בכך וכת' אולי סובר הרב דמלאכי השרת מפני שאינן בעלי גוף וכן חמה ולבנה מפני שאינן נראין בולטין אף בגלגלן אלא משוקעי' בתוכו ליכא לאפלוגי בהו. והרב בכ"מ כת' איני יודע למה כתב' כמסופק שהרי בעלי התוס' סוברי' כן דבחמה ולבנה ככבים ומזלו' אין חילוק בין בולטי' לשוקעי' ומן הטעם שכתב הר"ן ז"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו עכ"ל. אבל ראה מה למדנו הרב רבינו ניסים ז"ל שאילו התוס' לא כתבו אלא בשמשים שבמדור התחתון כחמה ולבנה ככבים ומזלות לפי שאף ברקיע שוקעים הם וכן כתב הרא"ש בחמ' ולבנ' אין חילוק בהם בין בולטי' לשוקעי' כי נראים בעינינו כשקועים ברקיע. ומוסיף אני על דברי רבינו דבחמה ולבנה אינן מצויירי' צורת גופן אלא דמות אורם הנראה שהרי דמות צורות לבנות שהיו לו לר"ג דמות לבנה בחידושה היו ולא היו מצויירות אלא דמות אור המאיר על עבר פניה בתחלת החדש ואילו היתה הצורה בולטת היו משנים צורתה שגוף הירח לעולם ככדור הוא ואינה מאירה אלא מה שכנגד חמה ואותו האור אינו בולט בה אלא מתפשט בשטח הכדור מצדה וזה ברור. אבל במשמשים שבמדור העליון חיות ואופנים ומלאכי השרת לא דברו התוס' בהם ואדרבה לפי דבריהם שהולכים בהם אחר הנראה הרי הנביאי' נותני' דמות ושיעור בחיו' הקדש ובאופני' ומלאכי השרת מדמי' אותם הצורת אדם בקומתן ובצביונן ובדמו' בולטי' הם ואינן נראין שוקעי' כחמה ולבנה וכשמציירים אותם על הלוח שוקעים הרי זה שנוי צורתם אלא שהר"ן ז"ל נסתפק בדעתו של הרמב"ם ז"ל אולי טעמו ז"ל מפני שלפי האמת אינן בעלי גוף וגשמות אלא רוחניים בלתי מוגבלים ושיעור קומה הנראה לנביאים אינו אלא כעין דמות המתדמה להם במצות בוראם הילכך בין בולטי' בין שוקעי' אסירי והטעם דכיון דאי אפשר לעשות כמותן כדאמרי' בגמר' ואעפ"כ אסרן הכתוב אלמא לאו כתבניתם ממש בעי' אלא כעין דמותם ואפי' על הלוח ואעפ"י שלענין שמשי' שבמדור התחתון אנו הולכים אחר הנראה לענין שמשי' שבמדור העליון הולכים בו אחר העיקר זהו מה שחדש לנו הר"ן ז"ל בדעתו של הרב ז"ל.

215

רי״וואכתי קשיא לי בטעם זה דלפי זה אף בדמות אדם יש לאסור אפי' שוקעות דהא מלא תעשון אתי נפקא קרי ביה לא תעשון אותם והרי אינן גוף למעלה אעפ"י שגדול כוחן של נביאים שמדמים את הצורה ליוצרה זהו הנראה להם במראות הנבואה כמ"ש וביד הנביאים אדמ' והואיל ולא נאסרה צורת אדם אלא מפני שהוא כעין דמות של מעלה א"כ אף היא יאסר בכל ענין בין בולטות בין שוקעות.

216

רי״זומה שנראה לי בדעתו של הרמב"ם שיצא לו שיטה זו מתוך סוגית השמועה דבדמות שמשי מרום לא מפלגי' בין שוקעי' לבולטי' מדלא משני בגמרא ההיא דר"ג דמיירי בצורה שוקעת אלמא בכל ענין אסור כיון דמשמשי' שבמדור התחתון דהיינו חמה ולבנה אסירי בכל ענין כ"ש שמשי' שבמדור העליון דחמירי טפי לענין קיום דאפי' למאן דמשני שאני ר"ג דאחרים עשו לו אכתי מתוקמא מימרא דאביי דאמר לא אסרה תורה אלא שמשי שבמדור העליון כלומר אפי' באחרי' עשו אסור לקיים כמ"ש רבי' מאיר ז"ל וכיון דבחמה ולבנה אסירי אפי' שוקעות כ"ש שמשי מדור העליון ולא ס"ל מה שחלקו התוס' דשאני חמה ולבנה לפי שנראים ברקיע שוקעי' אלא ס"ל דיש להחמיר טפי בשמשי מעלה מבשמשי מטה אבל בצורת אדם אשכחן בהדי' דמפלגי' בין שוקע לבולט מעובדא דרב יהודה דאמר ליה רב שמואל שיננא סמי עיניה דדין ומוקי לה בחותמו בולט וההיא בצורת אדם משתמע ולא במשמשי שבמדור התחתון דלא שייך לומר בהו סמי עיניה דדין וכבר נדחק הר"ן ז"ל בזה אמילתא אחריתי דקשיא ליה מאי פריך מרב יהוד' שאני צורת אדם דדומי' דשמשי מעלה הוי ואסור אף באחרים עשו ומשכן נפשיה לומר דסמי עיניה לאו דוקא אלא פיחות צורתו קאמר ומיירי בככבים ומזלות ואין לך דוחק גדול מזה. ועוד דבככבים ומזלות אין חילוק בין שוקעות לבולטות ומדלא משני דר"ג לאו בולטות היא ועוד ברייתא דטבעת שחותמו בולט דקתני חותמו סתם לא משמע סתמא דככבים ומזלות כדכת' התוס' אבל הרמב"ם ז"ל משמע ליה כפשטיה דבצורת אדם מיירי ובשוקע שרי. ועוד משמע ליה מדאצטרך למרבי מדרשה דלא תעשון אתי דמו' שמשי' המשמשין לפני במרום כעין חיות ואופנים ואמרי' דלא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים בהדי הדדי והא למה לי תיפוק לי משו' צורת אדם דאית בהו דנפקא לן מלא תעשון אתי וכבר הקשו התוס' זה ותירצו לעבור עליו בב' לאוין וע"ז קשה דאמאי קעבר עליו בתרתי והלא תרוייהו מחד קרא נפקי ועשה א' הם ודברי התוס' פי' במקו' דה"ק דקעבר בב' לאוין בב' מעשים כגון שעשה צורת אדם תחילה ואח"כ השלים עליו ד' פנים דבהא ודאי ס"ל להרמב"ם דכיון דחד מנייהו אדם וכבר עבר עליו תו לא מחייב אחריתי עד שיחזור ויעשה כל ד' פנים וצור' אדם ובהכי ניחא דאצטריך לאסור ד' פנים בהדי הדדי אף בשוקעות דאילו צורת אדם לחודיה לא מתסרא אלא בבולטת. וכי תימא מאי שנא צורת אדם משאר שמשי מדור העליון דכלהו מלא תעשון אתי נפק' ואמאי שרי בשוקעת באדם טפי משאר שמשי'. יש לומר דשנא ושנא דשמשי מרום דאסר' תורה לעשות' אפי' לנוי שלא לעבדן היינו משו' שהם צורות מיוחדות לחיות ואופני קדש או חמה ולבנה ככבים ומזלות ואין למטה דוגמתם לכך החמירה תורה בהם לאסור בכל ענין דאתו למטעי אבתרייהו. אבל פרצוף אדם אעפ"י שהוא דוגמא של מעלה כמו שנראה לנביאים במראה הנבואה מ"מ גם היא צורת כל הנבראים של מטה ורגילין לעשות דוגמתן לנוי וכיון שאין הצורה מיוחדת לגבוה בלבד לא אסורא אלא בבולטת שלא יטעו אחריה אבל בשוקעת או מצויירת על הלוח מוכחא מילתא דצורת ילוד אשה היא ולנוי בעלמא עבידא. והשתא ניחא מה שהקשה הר"ן אמאי לא משני בההיא דרב יהודה שאני צורת אדם דכמשמשי מרום דמי ואפי' בעשו לו אחרים אסור דפשיטא ליה לגמרא דצורת אדם קילא טפי מדמפלגי' בה בין שוקעת לבולטת וכיון דבחמה ולבנה שצורתן דוגמא שלהן ממש שרינן באחרים עשו לו כ"ש בצורת אדם שאינה מיוחדת דוקא כדוגמא של מעלה ולפי המסקנא בין צורת אדם בין שאר שמשי' אף דאחרים עשו לו אסור לקיימן וכשיטתו של הרב האלפסי ז"ל.

217

רי״חומסתייעא נמי הך סברא שיש צד להקל בצורת אדם טפי מבשאר שמשי מרום אף משמשים שבמדור התחתון מדאמרינן במוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יולך הנאה לים המלח הני אין פרצוף אדם לא אעפ"י שעושי' פרצופות לשם ע"א כדתנן כל הצלמים אסורים וכו' אלא משום דבצורת חמה ולבנה איכא למיחש טפי שאין דוגמתן למטה מה שאין כן בפרצוף אדם כדפירשנו. וראיתי שהבי' בכ"מ לשון הרמ"ך שה"ה להרמב"ם שהתיר צורת חיות ובהמות דהא דמות ד' פנים בהדי הדדי אסור וד' פנים כדמות חיות ובהמות הם וא"ת תקשי ליה משום צורת אדם י"ל שאם עשה אדם ושור בצורת א' גרוע מאדם לבדו דלא חזינן ליה מקרא דלא תעשון אתי. ותימה למה לא פסק כאביי דהא ליכא מאן דפליג עליה עכ"ל ודבריו תמוהים במה שהקשה לרמב"ם דהא ד' פנים כדמות בהמות וחיות הם מ"מ דמות שור בפני עצמו ונשר בפני עצמו לא אשכחן והשתא ומה היכא דהוסיף על צורת אדם אמרת אם עשה אדם ושור פטור אף מאדם אם חסר מד' פנים לא כ"ש ואפשר שכוונת הרמ"ך להקשות לדבריו שלא הביא דברי אביי משמע דס"ל דלאו הלכתא היא א"כ למה התיר צורות בהמות והא ישנן למעלה והדר תמה למה לא פסק כוותי' דהא ליכא דפליג עליה. ונ"ל שהרי כתב הרמב"ם בהדיא ואין איסור לצור לנו אלא צורת אדם בלבד והיינו ברייתא דמייתי בפ' כל הצלמים כל הפרצופי' מותרים חוץ מצורת אדם והיינו דאביי דאמר לא אסרה תורה אלא ד' פנים בהדי הדדי לפיכך צורות בהמות וחיות מותר ובהדי הדדי בכלל מלאכים הם שכתב הרב ז"ל דאסור ואכתי קשה בדברי הרמב"ם למה לא הזכיר בפי' בצור' אדם שאסור לקיימה אפי' אחרים עשו לו שאין במשמע אסור לעשות צורות לנוי אלא עשיה ולא קיום והו"ל לכתוב אפי' לא עשאה בידו כמ"ש למעלה בעושה ע"א וי"ל שישנו במשמע דבריו במ"ש שנאמ' לא תעשון אתי כלומר צורות של כסף ושל זהב לנוי שלא יטעה בהם הטועים וידמו שהם לע"א והיינו דדריש קרא וקרי להו אלהי כסף ואלהי זהב כלומר יטעו אחריה' לשם ע"א וכיון שכן מ"ל עושה מ"ל מקיים וע"ק מה שהק' בכ"מ למה לא הזכיר דלהתלמד שרי וי"ל דמ"ש אסו' לעשו' צורות לנוי היל"ל אפי' לא עשאן אלא לנוי בעלמא אלא ה"ק אסור לעשות צורה לנוי דהיינו דבר קבוע שיטעו לומר שיש בהם ממש לאפוקי דרך עראי לפי שעה כגון משחק בהם או להתלמד דשרי דלא אתו למטעי ולפי דרכנו למדנו באותם הפרצופות שעושין לתינוקות לשחק בהם וכן אותם שעושים המשחקים לשחק בהם הואיל ולאו בדרך קבע עבידא שרי.

218

רי״טוהיוצא מכלל דברינו שמדברי כלם נלמוד דבפרצוף אדם בולטת אף בלקוחה מאחרים אסור לקיי' לא מבעיא לדברי הרי"ף ז"ל דאדחי' לגמרי ההיא שנויא אחרים עשו לו אלא אפי' לדברי האומרי' דלא אדחיה מ"מ מתוקמא מילתא בשמשי' שבמדור התחתון כמ"ש הרב ר' מאיר ז"ל אבל שמשי' שבמדור העליון ואדם בכללן אסור ואף להרמב"ם דמחלק בין צורת אדם לשאר שמשים זהו בצורה שוקעת אבל בבולטת אסור.

219

ר״כוהוי יודע שבמרדכי בהגהת אשרי הביא בשם רבינו אליקים ז"ל שאסר בדמות אריו' נחשים ועופות שבחלונות ב"ה וצוה להסירם והרב מהרי"ק ז"ל בטור י"ד ס' קמ"א נתקשה בדבריו ודחאן מהלכה וכתב שכדברי רבינו אפרים נקיטינן דכלהו רבוותא סברי כותיה וליתא לדרבי' אליקים מקמי רבוותא דהו"ל יחיד לגבי רבים. ונ"ל שדברי רבינו אליקים הולכים על לשון א' שהביא הר"ן ז"ל והכריע כן דבשאר צורו' יש לאסו' בבולטות וברייתא דמכילתא בהכי מתני' אפי' חיות ועופות ודגים וגם לקיימן אסור משום חשדא כדכתב הר"ן ובהכי ניחא כל מה שהקשה עליו. וכן הביאו התוס' מיומא שהם ממהר"ם ז"ל וכתב דתניא במכילתא דאפי' אטומה אסור פי' אטומה הוא שוקעת ואמר דוקא שוקעת שהם פרצו' חקוקי' אבל ממין הצבעי' שרי ואמר אבל על כסא שלמה אני תמוה דכתיב י"ב אריות וכו' ותירץ דלמגדר מילתא לאיים על העדי' ש"ד ומיהו י"ב בקרים שעשה בעזרה ג' פונים צפונה וכו' והים עליהם מלמעלה וללא לצורך היה בין כך ובין כך אין רבינו אליקים יחיד ומצאנו לו חברים מקשיבים לקולו לאסור.

220

רכ״אמיהו קשיא לי כיון דליכא איסורא במקיים אלא משום חשדא הא אמרי' דבבה"כ דשכיחי רבים ליכא חשדא ושמא דההוא אנדרטי דהוה בבי כנישתא דשף ויתיב לא היה במקום שהעם מתפללים כנגדו וליכא חשדא אלא מפני הרואים אותו שם בב"ה וגבי רבי' ליכא חשדא אבל צורו' הללו כנגד המשתחוים היו ויש לאסור דנראה כמשתחוה להם דהכי אשכחן שאמרו פרצופין המקלחים מים בדרכים דאסור לשתות מהם משום חשדא אע"ג דברשות הרבים הם דשכיחי רבי' וכן אמרו נפלה מידו סלע לא ישוח ויטלנו שלא יהא נראה כמשתחוה. ומיהו בצורות שאין מנהג העכו"ם לעבדן הורה היתר הר"ן לקיימן דהא ליכא חשדא אבל רבינו אליקים לא ס"ל הכי ושמא בההוא עובד' החמיר משום דישראל עשו אותם צורות של נחשים ואריו' ואיכ' חשש איסור דאורייתא. ולא התיר הר"ן אלא בעשו אחרים דליכא חשש איסור דאורייתא וכן מוכח בדברי הר"ן ז"ל ובנ"ד בצורת אדם עם כנפי' וכיוצא בהם דמות מלאכים שמשים של מעלה הם ואסור בבולטי' להרמב"ם ולדברי התוספו' ושאר מפרשים אסורים אפילו הם משוקעים.

221

רכ״בוכשאין כל הצורה שלמה כתב הרא"ש שם בהצלמי' והא דאמרי' צורת אדרקון דוקא בגול' שלם אבל צורת הראש בלא גוף שלם מות' ולא תעשון אתי דרשינן וגם ליכא חשדא אם אין כל הדמו' שלם עכ"ל וקשיא לי דהא תנן מצא תבנית יד תבנית רגל אסורים מפני שכיוצא בהם נעבד וכשעומ' על בסיסן פיר' שמושבן רחב שניכר שנעש' לכך בתחלה שאל"כ שברי צלמים הם אלמא עובדים לאברי' כל שכן עיקר הכרת פנים דהיינו פרצוף פנים עם החוטם ותו אי בעינן גולם שלם לא היה לנו לאסור בצור' בולט' שאינו גולם שלם ומדאסרינן בחותמה בולט אלמא לאו גולם שלם בעינן ועוד פרצופו' המקלחות מים בדרכי' מסתמא פרצוף פנים לבד היא שעושים על פי הצינור שמקלח מפיו ומדברי התוספו' בפ' הוציאו לו שהן דברי רבינו מאיר מרוטנבורק ז"ל מוכח דלא סביר' ליה הך דהרא"ש שכת' דפרצוף אדם לחודיה אסור וד' פרצופי' נמי אסור ולעבור עליו בשתים משום פרצוף אדם ומשום ד' פרצופין בהדי הדדי ואם איתא להא דהרא"ש משום פרצוף אדם לא מחייב בפרצוף לחודיה אם לא יהא גוף האדם שלם וגוף החיה לא היתה תמונת האדם שהרי להן ד' כנפים וכף רגליהם ככף רגל עגל והר"ן תירץ בע"א דארבעה פנים בהדי הדדי לא מחייב אלא תעשון אתי לפי שאין זה צורת אדם שהרי יש לו ד' פנים ואעפ"י שלדברי הרא"ש א"ש דאצטריך למיסר דמות ד' פנים בהדי הדדי לפי שאין שם גולם תבנית האדם שלם מ"מ למדנו שמהר"ם רבו ורבינו נסים ז"ל חלוקים עליו בדין זה ובאיסור ע"א דאורייתא אזלינן לחומרא הנראה לעניות דעתי יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

222

רכ״גמאי דבעי מר למימר דמה שקורע על אביו ועל אמו בשמועה רחוקה בלא אבלו' ז' הוא משום כבוד ולא משו' חיוב ולזה אמר שאין קורעין בחול המועד אלא בשמועה קרובה שהיא חיוב אני איני אומר כן אלא קריעה בלא ז' אצל אביו ואמו הרי היא כמו קריעה בשעת חימום אצל כל המתים ואם לא קרע גוערין בו כעובר על מ"ע דרבנן ומעשין אותו שיקרע ומה שהביא מלשון הרי"ף דליכא קריעה בלא ז' אלא בכבוד אביו ואמו נותן טעם הוא מה בין אביו ואמו לשאר כל המתים שאעפ"י שהושוו במקר' באיבול לא הושוו לענין הכבוד שמחוייב לנהוג בהם והלא כל מצות האב על הבן משום כבוד הם והם חיוב גמור וכופין עליה אי לאו משום שמתן שכרן בצדה וממאי דאצטרי' למתני אין קורעין אלא קרוביו של מת לאפוקי הקורעין לכבוד בעלמא משמע דכל קריעו' שחייבין בה בחול קורעין בח"ה. והרי אמרו יום שמועה כבפניו דמי ופי' הרמב"ם ז"ל בפי"א וסופדין אותו אעפ"י שהיא רחוקה והרב ז"ל לא הזכיר ענין הקריעה בחש"מ כי גם בחול לא נתבררה דעתו אם הוא מחויב על אביו ועל אמו שיקרע בשמועה רחוקה איברא דשמעתא דגמרא הכי סלקי וכן כתב הרי"ף ז"ל והרא"ש והראב"ד שכתב שאינו קורע סוגיא משובשת נזדמנה לו כמ"ש הרמב"ן ומ"ש הרב בעל ב"י והוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל שדעתו לומר שאינו קורע ממה שכתב דמי שלא היה לו חלוק בשעת שמת אביו או אמו ואח"כ נזדמן לו אינו קורע אלא שלשים יום נלע"ד שאין משם ראיה דהתם כיון שנהג ז' ושלשי' אין מחייבין אותו לקרוע דלאו שעת חימו' הוא אבל היכא שבאת לו שמועה אפי' רחוקה כשעת חימום דמי וחייב לקרוע ופשיטא דשמעתא משמע דעל אביו ואמו חייב לקרוע אפי' בשמועה רחוקה דהיא עיקר בעיא דהתם ואסיק כי תניא ההיא לכבוד אביו ואמו דמשמע בהנהו קורע ואפי' בלא ז' ומה שהביא מדברי הנ"י שכתב שם לכבוד אביו ואמו קריעה של כבוד היא ואנן מקריעה של חיוב הוא דאמרינן אינו קורע. אין דעתו לומר שקריעה של אביו ואמו אינה חובה עליו שאם ירצ' לא יקרע דודאי כל מילתא דבא"ו מצוה ומחייב אותו עליה אלא אינה מדין חיוב איבול קאמר כמו בשאר המתים שאעפ"י שאינו חייב בכבודן חייב להתאבל ולקרוע עליהם והתם הוא דאמרי' דאין קריעה בלא איבול ז' אבל קריעה זו שהיא מפני הכבוד שחייב על אביו ועל אמו אין לה שייכות עם איבול ז' והרי הוא כקריעה שקורע על חכם ועל נשיא שחייב לקרוע מפני כבודן יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

223

רכ״דומאי דקשיא ליה למר בקבר חולדה שאמרו שהיתה בתוך ירושל' שהוא עכשיו בראש ההר וא"א שהיתה ירושלים עד לשם שהרי עמק יהושפט מפסיק ביניהם.

224

רכ״התשובה היא גופא קשיא היאך קברוה שם בימות הנביאים הראשוני' והלא מעשרה דברים שנאמרו מירושלים זה אחד מהם שאין מלינין בה את המת כדאיתא בס"פ מרובה ואמרינן התם דהכי גמיר לה. ובספרי אמרו בפסוק ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב הלכה אין מליני' המת בירושלים ומתוך שיש דבר בעיר מוציאין את המת לקברו ומתו' כך ונתתם וכו' לכך נראה דהיינו הא דמייתי בפ' ידיעות הטומאה שתי בצעין בהר המשחה תחתונה ועליונה תחתונה נתקדשה בכל אלו פי' במלך ונביא וב"ד של שבעים ואחד וכלהו דקחשיב התם במתני' ופרש"י שבימי בית ראשון הכניסוה וחברוה לעיר ע"י חומה אחרת עליונה לא נתקדשה בכל אלו אלא בעולי גולה ולא במלך ואורים ותומים. תחתונה שהיתה קדושתה קדושה גמורה עמי הארץ נכנסי' לשם ואוכלים קדשים קלים אבל לא מעשר שני וחברי' אוכלי' שם קדשי' קלים ומ"ש עליונה שלא היתה קדושתה קדושה גמורה ע"ה נכנסים לשם ואוכלים קדשים קלים אבל לא מעשר שני וחברים אינם אוכלים שם לא קדשי' קלי' ולא מ"ש שע"ה שאינן נותנין הפרש בין תחתונה לעליונה שאומרים זו חומה וזו חומה ומפרש הת' למה הכניסוהו לעליונה מפני שתורפה של ירושלים היתה נוחה ליכבש משם הרי שבהר המשחה עשו חומה עליונה לחיזוק ולשמירה מפני האויב הילכך צריך לעשות' בראש ההר ונמצא קבר חולדה לפני' ממנה בתוך הבצעה העליונה כי שם ביתה כמו שכתוב בסוף מלכים והיא יושב' בירושלים במשנה פי' בבצעה העליונה שלא נתקדשה אעפ"י שתרגם בית אולפנא נ"ל מדברי מהר"י אברבנאל שפיר' שג' חומות היו בירושלים ואפשר שהיא היתה בבצעה התחתונה והיא שניה לירושלים ואפשר נמי דלעליונ' קורין שניה והיא שניה לתחתונה שהיא התו' הראשון וזו שניה לה לענין קדושתה שהעליונה קדושה משל תורה וזו מדרבנן וכן מוכיח מהכתוב שבצפני' קול צעקה משער הדגים ויללה מן המשנה ושם תרגם יונתן ויללה מן עופלא והיא החומה החזקה כדכתיב ובחומת העופל בנה לרוב וכמו שאמ' מפני שתורפה של ירושלים היתה ואני מסתפק אם בבית ראשון היתה חומה זו השלישית דקאמר עליונה לא נתקדשה בכל אלו אלא בעולי גולה ואפשר שבתחלה היה שם שכונת בתים ולא היה להם חומה ולכך קברוה שם ובבית שני עשו לה חומה ונשאר הקבר בפנים ובהכי ניחא שקרויה משנה לירושלים ושם היה חומת העופל ואפשר נמי שגם בבית ראשון היו שתי חומו' לשמיר' לצורך שעה ואינה קדוש' כלל ובבי' שני שחזרו וקדשו אעפ"י שהיו שם נביאים וב"ד של ע"א וב' תודות וכו' מ"מ זו שניה לפי שלא היה במלך ואורים ותומים ומפני מה הכניסוה בתוך קדושת ירושלים דנפיק מינה חורבה לענין אכילת קדשים מפני שתורפה של ירושלים היתה ואעפ"כ לא היו קוברים שם שום קבר מחדש כדמוזכ' בהגדה דנזקין בעובדא דרבן יוחנן בן זכאי יאמרו רבן דקרו ואם היו יכולים לקבור באותו הבצע' השניה לא היו נזקקין לכך וטעמא שאעפ"י שלא נתקדשה לענין קדשים ומ"ש היינו משו' דלענין זה בעינן מלך ונביא וכל הנך דקחשיב במתני' אבל מ"מ לענין עשר מעלות שבירושל' דקחשיב בסוף מרובה ההוא תוספת חשיב תוספת ונדון כיוצא בו ועוד דלא גרע מקדושת בתי ערי חומה דתנן בפ"ק דכלי' א"י מקודשת מכל הארצות עיירות מוקפות חומה מקודשות הימנה שמשלחים מתוכן את המצורעים ומסבבין בה את המת עד שירצו יצא משם אין מחזירין אותו וכ"ש שאין קוברין בתוכה וירושלים קחשיב לה בפ' בתרא דערכי' בהדי עיירות מוקפות חומה מימות יהושע בן נון ובימי עזרא חזרו וקדשו בתי ערי חומה כדאמרי' התם בערכין מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע מנו שמטין ויובלות וקדשו ערי חומה אף ביאתן בימי עזרא וכו' וכן הביאה הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות שמטה ויובל אלא שיש מקום עיון בדבריו ז"ל כתבתי עליהם במקום אחר בס"ד אלמא לענין קדוש ערי חומה קדוש דעזרא חשיב קדוש ולא בעיא מלך ונביא אלא לענין אכילת קדשים ומאחר שנתוספה חומה זו ע"י עזרא קדש' לענין זה אך קשה הא דפריך התם בפ' בתרא דערכין אמתניתין דחשיב ירושלים כבתי ערי חומה וירוש' הבית חלוט בה והתניא י' דברי' נאמרו בירושלים וחד מנייהו שאין הבית חלוט בה כמ"ד ירושלים לא נתחלקה לשבטים ודחיק לשנויי כגון ירושלים שמוקפת חומה מימו' יהושע בן נון ולא כירוש' שאין הבית חלוט בה אי נמי דתרי ירושלים הוו ולוקמה באותו תוספת שהוסיפו דודאי מה שהיה חוץ לעיר נתחלקה לשבטים וכשהוסיפוהו על העיר נעשה כיוצא בה לענין בתי ערי חומה ונראה דלענין בתי ערי חומה שתי בצעין אלו שנתוספו אינן כבתי ערי חומה משום דבעינן בית מושב ערי חומה כדאמרי' בפ"ק דמגלה כרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר והיינו לענין בתי ערי חומה וירושלים עצמה כיון שבשעת כיבוש יהושע היתה מוקפת חומה ואח"כ נתיישבה הוקף ואח"כ פתח קרינן ביה אבל חומות אלו שנתוספו ולא הוכללו בתוך העיר שהרי חומת ירושלם לפנים משתיהן היתה דהכי מוכח באותה שמועה דשבועות שתים אלו שבחוץ אעפ"י שהוקפו בחומה אחר' הו"ל ישב ולבסוף הוקף ואע"פ שלא היה שם ישוב בשעה שבנו החומה בתר עיקר העיר אזלינן שכבר נתישבה בתחלה וכל חומה דפתוחה לה ישב ולבסוף הוקף קרינן ביה. ועוד נראה דבימי עזרא לא חדשו ערי חומה חוץ מאותם שהיו מוקפות מימות יהושע בן נון כמו שאני מוכיח בראיו' אלא שאין לי כאן להאריך. ומ"מ לענין מעלות דירושלים המנויו' במרובה תוספת כעיקר העיר היא הואיל ונעשה ע"י עולי גולה ואין מלינין בה את המת כ"ש שאין קוברים שם חוץ מקבר חולדה שהיתה קודם. ומצאתי בתוספת בפרק קמא דבבא בתרא קבר שהקיפתו העיר בין מד' רוחות בין מג' רוחות בין מב' רוחות זו כנגד זו רחוק יותר מחמשים אמה לכאן וחמשים אמה לכאן אין מפנין אותו פחו' מכאן מפנין אותו כל הקברו' מפנין חוץ מקבר המלך וקבר נביא ר"ע אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מפניו אמר לו והלא קברי בית דוד וקבר חולדה היו בירושלים ולא נגע אדם בהם מעולם אמר להם משם ראיה מחילה היתה להם והיתה מוציאה טומאה לנחל קדרון עכ"ל ולמדנו משם שקבר חולדה בתחלה לא היתה בתוך העיר אלא שהקיפו העיר אחר שנקבר' וכן קברי בית דוד בתחלה היו חוץ לחומה שכן היו קורין לה ציון עיר דוד ושוב הקיפוה והכניסוה תוך לחומה ומפני כבוד' לא פנום ולא נגע בהם אדם מעולם אלא מחילה היתה מוציאה את הטומאה לנחל קדרון.

225

רכ״ושאלה ראובן סוחר טורקי"א שלח לווניצי"א ליד שמעון פאטו"ר שלו קצת קורדוב"אניש וכתב ראובן הנז' לשמעון הפאטור הנז' שימכור הקור' הנז' בכל אופן שיהיה או במעות מדודי' או יחליפם בשום סחורה אחרת וישלח מיד לראובן הריטירנו מהקורדובאניש הנזכר ושמעון הפ"אטור הנזכר לא השיב תשובה לראובן כלל בשום אופן ובזמן שהלך ראובן לויניציא"ה למכור הקורדובאני' הוציא עליו שמעון הנז' חשבון שהיה חייב ראובן לשמעון שלש מאות דוקאדוס וזה החיוב לא היה שהלוה שמעון הנז' לראובן הנז' לא כלו ולא מקצתו אלא מהוצאות ופא"טוריא' שלקח שלא כדין. ואמר ראובן לשמעון עכשיו הספינה היא מוכנת לילך ורצוני לילך בה הנה לך כל כך קורדובאאניש שלי באוצר שלך מכור אותם וקבלה תחת ידיך כל מה שאתה אומר שאני חייב לך וראובן היה מוכרח לומר כן לפי שהיו נכסיו תחת יד שמעון והחזיק בהם ואין לאל ידו לעשות ד"א ושמעון לא רצה אלא ששלח ידו ולקח ד' בגדים מראובן הנז' שהיו באוצר של שמעון ושלח אותם לטורקייאה ליד שותפו של שמעון שהיה שם וכתב לו שיקבל שלש מאות וארבעים דוקאדוש ארבעים דוקאדוש יותר מרבית על השלש מאות שאמר לפי חשבונו וכשבא ראובן לטורקייאה הוכרח לתת לשותפו של שמעון שלש מאות וארבעים דוקאדוש כדי להוציא מידו הארבעה בגדים ששלח לו שמעון יורינו מורינו מורה צדק ומה' יהיה שכרו כפול ומכופל.

226

רכ״זתשובה באלו הקאמביוש הנהוגים בין סוחרי פראנקייאה כבר כתבנו במ"א שרובם רבית קצוצה אם לא יהא בענין שקונין הסחורה בעלי המעות כאן ומוכרים אותה לסוחרים במקום המכר בתוספות כך למאה ואחריות הסחורה עד הגיעה למחוז חפצה על המוכר כגון זה מות' ובלבד שלא יערים אבל שאר הקאמבייוס הנהוגים קרוב בעיני להיות רבית קצוצה וכבר כתבתי במקום אחר על דברי הרב מהר"ר יוסף ן' לב זלה"ה מה שנראה לע"ד ואם יודה שמעון הפ"אטור שזה היה בענין שהו' רבית אין לו ליקח כלום ואם יאמר שנעשה בענין שהוא היתר אם ראובן היא תפוס בענין שיכול לטעון על מה שיש תחת ידו לא היו דברים מעולם או החזרתי או נאנסו נאמן הוא לומר שלא נתחייב כלום לשמעון ואלו הארבעים דוקאדי' הם תוספות שהוסיפן שמעון מעצמו ואפילו אם נתחייב בדבר שהוא רבית ישבע על זה ויפטר.

227

רכ״חועל אותם המלוים מעות לממוני העיר ירושלים ופרנסיה בריוח קצוב כך למאה כי יפלא מעיני מעכ"ת גם בעיני יפלא ורע עלי המעשה כי מה שכתב מעכ"ת שרצו לדמות לההיא דאמרי שרי ליה לאינש למימר לחבריה הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלניא הא ודאי התם אין שום חשש שהלוה אינו נותן כלום אלא אדם אחר הוא שנתנם שלא מדעת הלוה כמ"ש כת"ר ואולי עילה מצאו לומר שהפרנסים לוקחים לצורך הקהל והעניים ות"ח בכללות ורוצים ללמוד היתר מאותה שכתב הרשב"א בתשוב' על מעות של עניים שהתיר להלוותן בקרוב לשכר ורחו' להפסד כדין נכסי יתומים ושוב אמר שקרוב הוא לומר שאין רבית אף להקדש עניים לפי שמעות אלו אין להם בעלים ידועים וגזבר לא בשל עצמו הוא מלוה וכו' והובאה בי"ד סימן ק"ס ורצו ללמוד דבר מדבר כשם שמותר ללות משל עניים לפי שאין שם בעלים ידועים כך מותר להלוות לצרכן הואיל ואין להם בעלים דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה מיוחד ואין להם מזה סעד כלל חדא שהרא"ש בתשובותיו חולק בדבר שאוסר לגמרי להלוות מעות של עניים ברבית דאורייתא אלא בנכסי יתומים קרוב לשכר ובשל תורה הלך אחר המחמיר ועוד שהרשב"א עצמו לא הורה למעשה אלא להלכה והרי אמרו בפ' יש נוחלין אין אומרים הלכה לא מפי תלמיד ולא מפי מעש' עד שיאמרו הלכה למעשה ואמרו שם דאמר ליה ר' אסי לר' יוחנן כי אמר לן מר הלכה נעביד מעשה א"ל לא תעבידו עד דאמינא לכו הלכה למעשה והיאך נלמוד היתר ברבית של תורה מדברי הרשב"א אחר שהוא עצמו אמ' להלכ' ולא למעש' ואע"פ שבתשוב' א' תלה הטע' פן יפרצו גדר במקו' אחר הנה בתשובותיו המיוחסות להרמב"ן כתב כך שורת הדין להלכה וסיים בה ולהלכה אמרי ולא למעשה ורשב"ם פירש הטעם שם בפ"ק היכא דאמר הלכה סתם איכא למימר שאם בא מעשה לידו היה מדקדק יותר כ"ש היכא דהוא עצמו כות' לא למעש' אני אומר כי ידע שצריך להתיישב ובאמת שהדבר צריך תלמוד דמאן לימא לן דבריבית בעלים ידועים בעינן ועוד דבפ' שום היתומים דחיק גמ' לפרושי מתני' אליבא דרב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם א"כ שום היתומים ל' יום היכי משכחת לה אם בב"ח עכו"ם מי ציית לן אי בב"ח ישראל אי קאכיל רבית מי שבקינן ליה ודחיק לאוקומי בב"ח עכו"ם וכשקבל עליו לדון בדיני ישראל וכשקבל עליו לזו ולא קבל עליו לזו כלומר לענין רבית ואם איתא לוקמא במעות של עניים אם מותר להלוותם ברבית קצוצה הוי רבית אוכל' בהם דאילו קרוב לשכר ורחוק מן ההפס' שהותר בשל יתומים אף בשל עניים לא מיקרי רבית אוכלת בהם שאין נוטלים אלא מה שהנכסים משתכרי' ומדידהו ספינן להו ואין נכסי יתומים מפסידים בכך אבל אם רבית קצוצה הוא שרי בשל עניי' משכחת לה שפיר רבית אוכלת בהם בישראל ועוד דבפרק איזהו נשך דייקינן למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל לאו בהונאה ועביד צריכותא לכלהו ומסיק דלאו בגזל לא אצטרי' דבמה הצד ברבית והונאה אתי ודחיק דלכובש שכר שכיר ולעבור עליו בשני לאוין ואי ס"ד דלא אסרה תורה רבית אלא בבעלים ידועים ומיוחדים הא אצטרי' לאו בגזל לחייב אף בשאינן ידועים דגזל דרבים גזל הוי וחייב להחזי' ורבים דגזלו נמי גזלנים איקרו כדאמרי' בסוף פרק המוכר פירות גבי רבים שבררו דרך לעצמם אטו רבים גזלנים נינהו ומוקי לה במצר שהחזיקו רבי' בשתיקת הבעלים דחשיב כמוחל לרבים ואמאי מוקי לה בכובש ש"ש לעבור עליו בשני לאוין דכל היכא דאיכא למדרש לא מוקמינן בלאוי יתירי כדאמרי' בפ' כל שעה ובשלהי החובל תניא לשמור ולא לחלק לעניים דאם פשע בה מפטר ואי ס"ד דבעינן בעלים ידועים וגבי רבית בעינן אחיך דוקא גבי פקדון נמי למה לי דרשא דלשמור נימא רעהו דוקא וכי יהיב ליה לחלק לעניים תו לא הוי כמפקיד כדפי' רש"י שכבר זכה נפקד לעניים אין כאן בעלים ידועים ורש"י לטעמיה דבספ"ק דגטין דאמרי' דכ"ע הילך כזכי דמי פרש"י דבמתנה דליכא אחריות מודה שמואל דאינו חוזר וכ"ש דתן כזכי דמי ואף לרבינו תם שהוכיח דבמתנה תן לאו כזכי כגון שאינו חייב לו כלום הכא גבי צדקה מכי אמר לעניים נעשה נדר וחוב עליו דאמרינן בפיך זו צדקה ועדיף טפי משחרור דעבד דאמרי' דתן כזכי דמי ויהיב טעמא רבינו תם דשאני שחרור דאי לאו דעביד ליה ניחא לנפשיה לא הוה משחרר ליה וכחוב חשיב כל שכן צדקה לעניים אחר שכבר נעשה נדר עליו דתן כזכי והכי מוכח בהא דאמרינן בירושלמי אמר ליה רב לשמעיה כי אמינא לך הב מידי לפלניא אי גבר מסכן הוא לא תהדר לאמלוכי בי תניינות כלומר דלא מצי הדר ביה ולכך כתב רש"י תו לאו דמפקי' נינהו ומדאצטריך למידק מדכתיב לשמור משמע דבעלמא לא בעינן בעלים ידועים לא ילפינן מינה דשאני התם דכתיב לשמור ופטריה רחמנא לשומר כי היכי דפטר פשיעה בבעלים דכתיב אם בעליו עמו לא ישלם וכמה מילי ונראה דלא אמרה הרשב"א ז"ל אלא בעניים דלא זכי ולא קיץ להו דממון שאין לו תובעים הוי כגון ההיא דלשמור ולא לחלק לעניים דיכול לחלק לכל עניים שירצה וכדפרש"י שם דעניים לא מצו תבעי ולכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני אבל בעניי' דקיץ להו כגון ההוא ארנק' דצדקה דאתא לפומבדית' דההוא גברא פשע בה וחייביה רב יוסף משום דעניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ופרש"י נותנין להם ממון כך וכך לשבת לכל אחד והוה ליה ממון שיש לו תובעים וקרינן ביה לשמור אבל היכא דעדיין לא זכו בהם עניי' ויכול לדחותם לא אתן לך אלא לעני אחר כיון דממון שאין לו תובעים הוא לא חשיב ממון לענין רבית ואף לא לענין גזל כדמוכח בפרק הזרוע דאמרי' המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור ומפרשי' מאי טעמ' אב"א משום דכתיב וזה אב"א משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעים וכתבו התוס' דללישנ' בתר' לא אצטרי' למדרש מקרא דוזה אלא לכדרשינן לקמן מלמד שהמתנות דין ובהכי ניחא דליכא צריכותא בין גזל לרבית דממון שאין לו תובעי' לא חשיב ממון לא לענין רבית ולא לענין גזל. והא דאצטריך קרא דלשמור לפטור שומר מפשיעה ודאי במידי דאין לו בעלים כלל כגון פאה ומתנות עניים דפשע בה לא צריך קרא למפטריה כאדם שנותן משלו לחלק לעניים ומפקידו ביד ב"ד דאי לאו דמיעטיה קרא בהדיא ה"א כיון דמפקיד מיוחד הוא איהו חשיב בעל דבר לתובעו דכל דלא עביד שליח שליחותי' אכתי ברשותא דמריה איתיה דאין כאן שום בעל מיוחד דלזכי קמ"ל לשמור ולא לחלק ואם היו עניים מיוחדים דמצו לתובעו כיון דקייץ להו אינהו בעלי דבר נינהו ולשמור קרינן ביה וא"ת והא ההוא ארנקא דאפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא ופשע בה ממון שיש לו תובעים הוא דרב יוסף עצמו גבאי הוא כדמוכח בפ' ארבעה וחמשה גבי מקדיש דאמר רב יוסף אנן ידי עניים אנן וי"ל דמכל מקום לא עדיף האי שומר מגברא דאתי מחמתיה שאילו רב יוסף עצמו שפשע בה מפטר אף שומר שבא מכחו פטור והשתא לא תקשי להרשב"א ז"ל אמאי לא מוקמינן ההיא דשום היתומים שלשים יום בשרבית אוכלת בהם כגון זה דממון שאין לו תובעים הוא היכי מפקינן מיתמי לא קרן ולא רבית השת' בממון שיש לו תובעי' אין נזקקין ממון שאין לו תובעים דלאו ממון מיקרי נזקקין לא יזדקקו להם כלל ולכי גזלי אם באו לפרוע הקרן לצאת ידי שמים מוטב אבל רבית שנמשך באותו זמן לא יהבינן להו כלל דיתמי לאו בני פרעון נינהו ואין כאן אגר נטר להו כלל הילכך לא מתוקמ' בהכי כלל וילפינן מינה דהיכא דאיכ' עניי' דקייץ להו כגון ת"ח שלוקחי' פרס מדי שב' בשבתו וכן התלמידי' שבת"ת והמלמדי' והעניי' אשר ארוחת תמיד נתנה להם קרינן ליה ממון שיש לו תובעים ובעלים מיוחדי' וידועי' הם ובר מן דין בנ"ד כל בני העיר מקרו בעלי' שהממון הבא מח"ל ניתן לצרכי העיר ולהוצאות שנותנין לא"ה שאלמלא כן היו צריכין לפרוע הכל משלהם ואף מה שנותנים לעניי' ולת"ח אפי' אי לא קייץ להו הם נותנים מה שיצטרך להם והשאר לצרכי העיר נמצא שהריוח הזה שנותנים החסרון הוא לבני העיר והם עצמם הלוים ע"י טובי העיר שהם שלוחיהם וכיוצא בהם והם הפורעים ה"ז רבית קצוצה שבאה מלוה למלוה.

228

רכ״טועל הצד השני שכתב חכמתך אם היו אלו המלוי' קונים המעות הבאים מח"ל ממקום ידוע אם היה האחריות עליהם אם יארעם אונס בדרך היה אפשר להתיר להם אבל הם נוגשים אצים אל הממונים לפרוע להם הרבי' מדי חדש בחדשו ופעמי' שהם לוקחי' ממקום אחר ברבית כדי לפרוע להם הרבית הא ודאי אסור כמו שיפה כתב כת"ר ומוסיף אני על דברי כת"ר שאפי' בקבלו אחריות אסור להתנות בכך דאין כאן מכר דדבר שלא בא לעולם הוא ועדיין לא זכו הקהל באותם המעות שרגילי' לבא מדי שנה בשנה ולכי אתא לידייהו דבני הקהל הוא דזכו וחשיב הלואה ואסור ולא התירו בירושל' אלא ליקח אדם שטרו של חברו ומלוהו בפחות ולקיחה של שטרות בכתיבה ומסירה ולקיחה של מלוה כמ"ש דהשתא ברשותא דלוקח קיימי וכן כתב בהגהת אש"רי כמ"ש הרב בב"י שם בסימן קע"ג ומטעם מכר התירו אבל בדבר דלא שייך בה קנין אין זה מכר אלא מלוה ובענין זה שמתנים לתת לערך עשרי' למאה מידי חדש בחדשו הא ודאי אגר נטר הוא ותניא ההולך לחלוב את עזיו ולגזוז את רחליו ולרדות כוורתו מצאו חבירו וא"ל מה שעזי חולבות מכו' לך מה שרחלי גוזזות מכור לך מות' אבל אם א"ל מה שעזי חולבות כך וכך מכור לך פי' שאמר לו כך וכך סאין ואוזיל גביה אסור כ"ש בנ"ד שמחשבין כך למאה לשנה ורגילי' לממני יומי ולממני שבועי.

229

ר״לוראיתי בתשובות הרב המובהק מהר"ר יוסף ן' לב ז"ל בח"ג סי' ס' כתב שנמצא בידו חדוש מא' מרבני פרוינצאה שכתבו בירושל' שאמרו לוקח אדם שטרותיו של חברו ומלוהו בפחות ואפילו מקבל עליו המוכר אחריות מותר וכתב הראב"ד דוקא שאינו מקבל עליו אחריות אלא ממה שנתן לו אבל אם מקבל עליו אחריות כל החוב אסור וכתב עליו הר' דוד ן' שאול ז"ל דהא מכירה היא דמה לנו אם יקבל עליו אחריו' כל החוב לכך כתב בשם רבותינו דאפי' קבל עליו אחריות כל החוב מותר דהא בקרקע כה"ג שרי ולי נראה דדברי הראב"ד עיקר דהיכי נימא שאם לא יוכל לגבות כל החוב מן הלוה שיתן לו המוכר יותר ממה שקבל ממנו כו' ובמוכר קרק' כה"ג אסור שאם מכר לו קרקע במנה וקבל עליו אחריות ונמצאת שאינה שלו והוקרה ועמד' על ק"ק ולקחה נגזל ממנו שישלם לו כמה ששוה עכשיו אסו' עכ"ל והרב מהריב"ל כתב דלפי מ"ש בס' התרומו' והמ"מ בשם הרמב"ן לדברי הראב"ד והוסי' עליו כלו' שאף אם לא קבל עליו אחריות החוב אסו' וכת' שיש חלוף נסחאות בלשון הירוש' שכתוב באותה שיטה מסיים ואפי' אם מקבל עליו המוכר אחריות מותר ולענין הלכה כת' דלא עבדי' כאותו הרב הר' דוד ן' שאול ולא כסברת הראב"ד דלא מצינו מי שהור' להקל אלא ההיא סברא הראב"ד הכתוב' באות' החדושי' ולגבי היתומי' מילת' דפשיט' דמות' לקבל עליו המוכ' אחריות מהמעות שקבל דאינו אסור אלא מטעם דקרוב לשכר ורחוק מן ההפס' הוא וביתומי' כה"ג מותר אלו דבריו ז"ל ואני בעניי הוקש' לי גברא רבה כהראב"ד ז"ל לימ' כהא מילתא היכא שמתנה שאם לא יוכל לגבו' מן הלוה יפר' מן המוכר ומותר והלא אין זה מוכר אלא הלואה דמה מכר לו ובמאי קיימא ברשו' לוקח והא אמרי' גבי חמרא כיון דלענין יוקרא וזול ברשותי' דמוכר הוא קרוב לזה ולזה הוא והכא כיון שאם לא יוכל לגבו' חוז' ולוקח מזה אין כאן מכר כלל והיינו דתנן אין מקבלי' צאן ברזל מיש' מפני שהו' רבי' ואפי' למחצי' שכר תנן אין מושיבין חנוני למחצי' שכר משום דמקבל עליו פלגא דהפס' והוי מחצה מלוה אלמא כיון דמקבל אחריו' אף בנכסי חבירו חשיב מלוה כ"ש חוב של עצמו שקבל עליו אחריו' דחשיב שהוא עצמו לוה והראב"ד החמיר בה טובא במקבל אחריות שאעפ"י שיתן כל מה שעלה הריוח בין מועט בין הרבה ואין למקבל הנאה בה אסור כמ"ש ספ' התרומות עצמו משמו והיאך יעלה על הדעת להקל בדבר זה ומה גם כי הרב הר"ד בן שאול הוסיף עליו דאפי' קבל עליו אחריות כל החוב כלו' לפרוע לו תוס' על הדמי' שנתן מותר וזה אין הדעת סובלתו ומ"ש דהא דקרקע כה"ג שרי היכא אשכחן בכה"ג דשרי דגבי משכנתא באחריות הממשכן בכל ענין אסור והרא"ש ז"ל בתשובה הביאה הטור בסימן קע"ב בראובן שממשכן ביתו לשמעון ולוי שוכרו משמעון וראובן נשאר בביתו ופורע השכירו' ע"י לוי השוכר שהרא"ש ז"ל כתב דאסור אלא דרבית קצוצה לא הוי כיון שלא פסק לו רבית על ההלואה וגם אם יפול הבית או ישרף יפסיד שמעון מעותיו וכתב הטור מדברי הרמ"ה יראה שהוא רבית קצוצה ואף מדברי הרא"ש מוכח להדיא שאם היה אחריות נפילה ושריפה על ראובן הוי רבית קצוצה וגם שם הובא תשובת הרשב"א בראובן שמשכן כרם לשמעון ע"מ שיהיה הכרם תחת יד ראוב' והוא יביא בפריו מאה כסף והשיב דהא לכ"ע רבית קצוצה ואע"ג דהתם אין אחריות גוף הכרם עליו אם נחרב או נאנס אלא כיון דקבל עליה אחריות הפירות הוי רבית קצוצה כ"ש אם קבל עליו אחריות גוף ופירות גם מה שכתב הרב בעל השיטה ההיא דאסור לקבל עליו אחריות אלא ממה שנותן בו ובמכר קרקע כה"ג נמי אסור שאם מכר לו קרקע במנה וקבל עליו אחריות שאם נמצאת שאינה שלו והוקרה ועמדה על ק"ק ולקחה נגזל ממנו שישלם לו כמו ששוה עכשיו אסור לא ידענא מאי קאמר דאי נדון דידן דמיא להא לא היה בו איסור כלל דהא בפרק קמא דמציעא אמרינן נמצאת שדה שאינה שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו ואמר רבא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ואע"פ שלא פי' את השבח הכיר בה שאינה שלו מעו' יש לו שבח אין לו ופירש הרי"ף ז"ל שבח אין לו לאו שבחא דאתי מחמת הוצאה כגון שלקח שדה באלף זוז והוציא עליה מאתים ושוה אלף ומאתי' אלא בשבח דאתי ממילא כגון שלקח שדה באלף זוז והוקרה ועמדה באלף ומאתים בכה"ג הוא דאמר רב שבח אין לו דכיון דהכיר בה שאינה שלו ולקחה הו"ל זוזי גבי מוכר כי מלוה ואי שקיל מיניה שבחא השתא הוא כנוטל שכר מעותיו דהיינו רבית ע"כ משמע דבשלא הכיר בה אפילו שבח' דאתי ממילא שקיל מגזלן וכן כתבה להלן שכן הוא כותב ללוקח אנא איקו' ואישפי וכו' אינון ועמלהון ושבחיהון וכן כתבה הרמב"ם בפ"ט דתנן גזל שדה ומכרה והשביח בה הלוקח אם השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצא' מבעל השדה והקרן עם שאר השבח נוטל מן הגזלן וכן לענין פירות שאכל כתב להלן שהגזלן לוקחו מלוקח וחוזר לוקח וגובה אותם מן הגזלן והראב"ד ז"ל הגי' על דבריו כשקבל עליו אחריות ופירש המ"מ בסתם אע"ג דאחריו' טעות סופר אין השבח בכלל עד שיפרש לו אחריות השבח הרי שלדברי הראב"ד עצמו מ"מ אחריות השבח גובה ממנו ולא חשיב רבית ולמ' הקפיד כאן שאם קבל עליו אחריות הכל אסור ונראה לי כי מה שאמר אפילו אם מקבל עליו המוכר אחריות מותר אם הוא לשון ירושל' או תוספות בשום מקום שנחלקו בו אם הוא אחריות מה שנתן או אחריות כל החוב היינו בסתם אחריות כל מוכר בעלמא כל דאתי מחמתיה כגון טענת מזוייף או פרוע או רבית או מחילה אבל היה השטר קיים באותה שעה וארעו אונס ולא נפרע אין המוכר חייב באחריותו דהאי אונסא דבתר הכי ולא מחמתי' ועל זה כתב הר"ר דוד בן שאול בשם רבותינו ז"ל דאפילו אם קבל עליו האחריות כל החוב בכי האי גוונא בתורת מכירה קאתי עלה מעיקרא ובקרקע בכי האי גווגא שרי כדאמרן אלא שהראב"ד ז"ל ראה להחמיר במלו' טפי ממכר דבשלמא במכר אע"פ שסוף יוצאה מתחת ידו מאחר שהפירות כשאוכלן בהיתר אכלן והשבח קרקעו השביח כשטורפ' בעל השדה ממנו היא ושבחיה ועמליה וחוזר ותובען מן הגזלן לא מחזי כרבית אבל במלוה דאגלאי מילתא דליתא מעיקרא ולא זכה במותר כלל אם היה נפרע ממנו יתר על כדי מעותיו מיחזי כרבית אבל הרב בעל השיטה ההיא לפי מה שהבין בדבריה' שקבל עליו שאם לא יוכל לגבות כל החוב שיתן לו המוכר לזה הכריע שהוא אסור לגמרי ואמר דבמכר קרקע בכי האי גוונא אסור כלומר שמכר על דעת כן דהוי כהכיר בה שאינה שלו דעל דעת כן לקח שאם לא יוכל לגבות מן הלוה יפרע ממנו אין כאן מכר כלל וכמלוה דמיא ואני אומר דבכי האי גוונא רבית קצוצה היא טפי מהכיר בה שאינו שלו דהת' כשאכל הפירות בהיתר אכלן וכשהשביח בתורת מכר השביח ואם חזר גזלן ולקחה מהבעלים הראשונים זכה בשבח ובפירות כדאמרינן התם ניחא ליה דליקום בהימנותיה אבל הכא אכתי לא אתא לידיה כלום ומלוה ליתא בעיניה דליקני ואפילו אם פרע לו הלוה כל שהיה עד עכשיו באחריות המלוה אכתי לא נפקא מלוה מרשותיה דמלוה נמצא שהוא עכשיו פורע חובו יתר על מה שלוה ממנו והוי רבית גמור ובכה"ג אצל יתומים אסור דלא הותר אצלם אלא דרך מקח וממכר קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד וזו הלואה גמור' היא וחמיר טפי ממשכנתא באחריות הנראה לעניות דעתי יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

230

רל״אשאלה שטר שכתוב בו שחייב פלוני לפלוני כך גרושוש לזמן פלוני בין יעלו ובין ירדו וכו' ונשבע הלוה ועלו הגרושוש נשאלתי מה יפרע הלוה.

231

רל״בתשובה הנה נא ערכתי משפט זה התשובה שלמה לעד עתה מקרוב פעמים שלש בארוכ' ועתה אבא בקצרה דלע"ד וכפי מה שראיתי מרבותי ז"ל דדבר זה היינו סאה בסאה ואסור להרמב"ם ז"ל אפילו יש לו כיון שקבע זמן ואע"פ ששאר הפוסקים ז"ל חולקים כבר כתב רבינו ירוחם ז"ל שכן כתב הרי"ף ז"ל כהרמב"ם ואף על פי שלא נכתב בהלכו' אולי כתב כן בתשובה ואם כן אין מוציאין מיד הלוה דיכול לומר קים לי כהרי"ף והרמב"ם ז"ל.

232

רל״גאמנם בנ"ד צריך תלמוד גדול על דברת שבועת האלהים שנשבע הלוה שכתבו המפרשים שהשבועה חלה על ביטול מצוה דרבנן והר"ן בתשובה סי' פ' והביאה הרב בב"י בטור י"ד סימן רל"ט כתב וז"ל אם לענין שיהא חייב לעבור על האיסור כדי לקיים שבועתו כיון שנשבע בכולל זו לא אמרה אדם מעולם או שנשבע לאכול נבלות ושחוטות אין ספק שאין מאכילין הנבילות לקיים שבועתו ואף כאן אף על פי שהרבית מדבריהם אין מחייבין אותו לפרוע שחכמים העמידו דבריהם בשל תורה בשב אל תעש' עכ"ל ושמעינן מינה דמה שאמרו שבועה חלה על דברי סופרים אינו אלא כשנשבע שלא לקיים מצוה מדרבנן בשב ואל תעשה כגון שלא להדליק נר חנוכה וכיוצא אבל הנשבע לעבור בקום עשה מיד כשנשבע הרי עבר ומותר לקרותו עבריינא ואפשר דבנ"ד עבריינא ממש לא הוי על השבועה דלביה אנסיה שחשב שלא יעלו הגרושוש ויקיים שבועתו ואין זה מיקרי עבריין כמו הנשבע ברבית דרבנן כמו משכנת' בענין שהוא אבק רבית או הנדון דהר"ן וכיוצא בה שהרבית אינו מפני הספק שמא יבא לידי רבית אלא ודאי הוא אבל היה מותר מן התורה מפני שהוא דרך מקח וממכר וחז"ל אסרוהו בהא הוא דקאמרינן דהוא בשבועת שוא אבל סאה בסאה וכיוצא בו לא ואפילו החולקים על רש"י ז"ל דס"ל דבשבועת ביטוי דלהבא נמי מיקרי חשוד אפשר דהכא מודו דבשעת השבועה חשב לקיים כאמור ובשעת הפרעון ארי' דאיסורא דרבנן הוא דרבצה עליו ואונסא הוי ואין כאן אלא איסור שהכניס עצמו לידי ספק שבועה ובטא בשפתיו בין יעלו.

233

רל״דאך כיון שביארנו שהאיסור הוא פלוגת' דרבוותא בנ"ד א"כ יכולים אנו לומר שאין כאן איסורא כלל דהא ספקא דרבנן הוא ולקולא ואם הוא היה רוצה לפרוע כמו שהתנה לא היה עליו עון אשר חטא אלא שלענין הממון יכול לומר קים לי כהרמב"ם ואין כח בידינו להוציא ממון מיד המוחזק בפלוגתא דרבוותא אבל בשבועה כיון שהדבר ספקא דרבנן חייב לקיים שבועתו שאין כאן איסור כאמור ואי קשיא דחזינן להר"ן בתשובה שזכרנו שכתב שאם כל הריוח לבעל הפקדון אעפ"י שכל האחריות על הנפקד מותר כי כן כתבו חכמי לוניל ואעפ"י שהרשב"א מחמי' בזה לא ישרו דבריו בעיניה' וכו' ודברי חכמי לוניל מחוורים וקרוב אני לעשות מעשה כדבריה' עכ"ל ולפי דברינו כיון דנדון דהר"ן בשבועה הוה אפילו היו הסברות שקולות הא אמרן דחייב לקיים שבועתו כיון שנחלקו הפוסקים באיסור דרבנן הא ודאי לאו קושיא היא ויש לדחות דהר"ן אתא לאשמועינן רבותא דאין אנו צריכים מכח השבועה דאפילו בלא שבועה לית' לסבר' הרשב"א.

234

רל״הועוד יש טעם אחר בנ"ד לחייב הלוה לקיים שבועתו שכתב הרשב"א ז"ל בתשוב' הביאה הרב בב"י בטור י"ד סוף סי' ק"ס וז"ל דאבק רבית אינו עובר אלא המלוה ולא הלוה כדאמרי' רב עיליש גברא רבה הוא וכו' וכיון שזה נשבע ליתן חייב ליתן לו ואין זה כנשבע לבטל אפי' מצוה דרבנן דאעפ"י שהמקבל עובר וזה הנותן מושיט לו איסורא דרבנן מוטב שיעשה איסורא זוטא משיעשה איסורא רבה עכ"ל ויש לדקדק בדבריו חדא דהא עבר אלפני עור דרבנן שהוא א' מהלאוין שעובר הלוה בדאורייתא ותו מעיקרא קאמר שאינו כנשבע לבטל מצוה דרבנן דמשמע שאין כאן איסו' כלל ובתר הכי קאמר דאיסורא זוטא מיהא איכא.

235

רל״וונראה דהרשב"א ז"ל ס"ל דלא החמירו חז"ל על הלוה אפילו בלאו דלפני עור שאינו עובר בו כמו שאינו בלאו דלא תשיך בדרבנן כן אינו עובר בלאו דלפני עור בדרבנן ודייק לה הרשב"א מדלא קאמר רב עיליש וכו' ואיסורא לא הוה עביד והוה במשמע נמי איסורא דלפני עור או הוה ליה לומר ולא עבר אלפני עור ולמה ליה לומר לשון זה דאיסורא לאינשי לא הוה ספי דאין נראה להרשב"א ז"ל לו' דאיסורא לאינשי לא הוה ספי הוא הלאו עצמו דלפני עור כדמשמע קצת מדברי הרא"ש ז"ל שם בפסקיו אבל הרשב"א משמע ליה דאם כן מי שאני ליה לישנא דקרא וכדאמרן בכוליה גמרא ולפני עור וכו' לכך פירש דלא שמו עליו לאו דלפני עור ממש אלא איסורא זוטא כמו מסייע ידי עוברי עבירה וכן כתבו התוספות בפרקא קמא דע"א לגבי ענין אחר שאין בו איסור דלפני עור דאורייתא אלא איסורא דרבנן דמסייע ידי עוברי עברה שאדם מצווה אדרבה להפרישם ובזה יבאו דברי הרשב"א ז"ל על נכון ובהדיא יראה הרואה שהר"ן ז"ל באותה תשובה שזכרנו חולק על הרשב"א בכל זה אבל נמוקי יוסף הביא דברי הרשב"א גבי עובדא דרב עיליש בלי חולק איברא לא הזכיר שם ענין שבועה ואני מקצר במקום שיש לי אריכות דברים אך השואל נחוץ לא יתנני השיב תשובה ארוכה כאשר עם לבבי.

236

רל״זוהכלל אומר כיון שהדבר פלוגתא דרבוותא בענין השבועה עצמה וגם בענין הרבית מיראי הוראה אני ואין אני סומך על מה שכתבתי להוציא כל הממון בספק רבית אפילו שהוא דרבנן וגם לא מלאני לבי למעשה להעביר הלוה על שבועתו עם שגם זה להרשב"א כבר עבר על השבועה והוא מעוות שאינו יכול לתקון ואין כופין אותו עליה כמו שכתב בסוף התשובה הנז' ודבר זה הרא"ש נחלק עליו וס"ל דכופין לכן אמרתי הטוב והישר בעיני אלהים ואדם שיכופו ב"ד את שניהם שיעשו ככל אשר אנחנו עושים פה היום ע"י תקנת הרב כמהר"ר אליהו ן' חיים ז"ל שיחלוקו ההפרש לחצאין וכן תעשה והיה זה שלום על דייני ישראל זה הנלע"ד הצעיר יחיאל באסן.

237

רל״חתשובה אם באנו לדון נדון שלפנינו בדין לוה סאה בסאה כמו שבא בשאלה באנו למחלוקת הגדולים שהרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות לוה כתב דהא דשרי ללות סאה בסאה כשיצא השער או כשיש לו דוקא כשלא כתב זמן הפרעון שהוא ז"ל מפרש לווין סתם ופורעין סתם דהיינו בלא קביעות זמן וכתוב בספר התרומות שכן פירשו הגאונים ז"ל אבל רש"י והראב"ד ז"ל ושאר רבוותא לא פירשו כן אלא לווין סתם היינו בלא עשיית דמים וכן תפסו הרשב"א והרא"ש ז"ל וכיון דספקא הוי בענין אבק רבית של דבריהם אזלינן לקולא וכתב אדרבה כיון דספקא הוא ניזול בתר קולא לנתבע ולא נוציא מתחת ידו מספק נ"ל דלא אמרינן הכי דכיון דחיובו של לוה ודאי הוא שנתחייב לתת גרושו"ש בגרושו"ש בין יעלו בין ירדו שאדם מתחייב במה שאינו חייב ואין מי שמונעו מלפרוע אלא איסורא דרבנן דאיכא גבי מלוה ולוה נמי לית ליה למספי איסורא למילתא דקא עבר משום לפני עור לא תתן מכשול השתא דקליש איסוריה שהותר הלוה לקבלו אף המלוה אין עליו חשש איסור כלל דאמרינן בפרק בתרא דע"א גבי כותאי דקסרין מותר להלוותן ברבית מאחר שקלקלו מעשיהם לאו עושה מעשה עמך הוא ואסור ללוות מהם ברבית דקעבר אלפני עור וכו' אבל שנותני' הם לישראל רבית אינם עוברים על לא תשיך כיון שמותר להלוותן ברבית כדברי התוספות והרא"ש ז"ל הכא נמי כיון דמטעם ספקא דרבנן לקולא הות' אבל מלוה מי פטרו ללוה מחיובו ודמי להא דאומר רבינו תם במה שנהגו האידנא היתר ברבית העכו"ם ומשום דבשל סופרים הלך אחר המיקל וקי"ל כהנך לישנ' דמתני' דרב הונא אברייתא ולא אסר רבית דעכו"ם. ומטעם זה הותר לנו להוציא הרבית מיד העכ"ום דבדיניהם לא מפקי מיניה ואף בדיניה' ספק' הוי מפקי' מיניה ואי מדין גזל אתינא עלה אין לחל' בין העכו"ם ליש' כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מה' גנבה אחד הגונב ממון ישראל ואחד הגונב ממון עכו"ם וכו' ובפרק הגוזל ומאכיל נפקא לן מוחשב עם קונהו דקדק עם קונהו אלא מאחר שכבר נתחייב מצותו נפיק מתורת גזל וכיוצא בזה שמענו במלו' את חברו לי' שני' בפ"ק דמכות ואיכ' ב' לישני ללישנא קמא שביעי' משמטת וללישנ' בתר' אין משמט' דאיפליגו רבוות' כמאן פסקי' וכתב הרא"ש דהלכה כלישנ' בתר' דפשט' דמתני' מסייע' ליה ועוד דשביעי' בזמן הזה דרבנן ואזלינן לקול' ע"כ ובה' שמיטה בח"מ סי' ס"ז הביא דבריו הרב מהרי"ק ז"ל וכתב וא"ת והא בספקא דממונא נקטינן קולא לנתבע והכא הוי קולא לתובע ונ"ל דטעמיה משו' דשמטה דרבנן ומקלינן דלא תנהוג כיון דרבנן היא בזמן הזה ונהי דנפקא מינה לענין ממונא כיון דמעיקרא דדינא לא אתינא למבעי אי מפקינין מינה לענין איסורא אי כהנה שביעית אזלא לקולא נקטינן כנ"ל וכתיב במישרים וכו' והרי"ף לא הביא א' מהלשונות נראה דפסק כלישנא קמא דשביעית משמטתו דאיסור הוא ומצאתי למהר"ר שמואל חיון ז"ל בספרו סי' מ"ו נסתייע מדברי הרא"ש אלה ודח' דברי רבינו ירוחם דהא ללישנא דשביעית משמטתו מתני' דכמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז וכו' צריך לאוקומה במלוה על המשכון או מוסר שטרותיו לב"ד ומדהביא הרי"ף ז"ל למתני' ולא הזכי' דמיירי במלוה על המשכון נראה דמיירי כולל ולזה כתב דטעמא דרבינו ירוחם דחזי מעיקרו ולא הוי דיחוי דתירוצא דגמרא לאו אוקמתא היא דמתני' לאו לענין שמיטה מתניא אלא לענין עדי זוממין היאך הם נעשים זוממין בדבר זה והלא בין היום בין למחר סופו לפרוע אלא אומדים כמה אדם רוצה וכו' בין נותנין מכאן ועד שלשים יום ובין נותנים מכאן ועד עשר שנים הרי שנים בהדיא שסוף צריך ליתנם לעשר שני' ומשכחת לה במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לבית דין אי נמי דעביד פרוזבול כדאמרינן בעלמא לא שביק התירא ואכיל איסור' והא לא מיקרי אוקמת' דבידו לעשותו בכל עת ואף משכון ומוסר שטרותיו לאו אוקמתא היא דהא לאו בדיני שמטה אירי' שיהא צריך לפרש אלא לענין עדות ומשכחת לה במילי טובא ועדיין לא נתברר טעמו של הרי"ף ז"ל בהשמטתו זאת ושוב מצא מה שכת' הרמב"ם ז"ל שהבי' האי דפרק השולח המוכר עבדו לעכו"ם או לחוצה לארץ יצא לחרות ומבעיא לן מכרו לשלשים יום חוץ ממלאכתו חוץ משבתות וימים טובים מהו וסלקא בתיקו וכתב בפרק י"א מהלכות עבדים הרי זה ספק לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו לרבו כדי שיצא בהם לחירות אין מוציאין מידו אלמא מהניא תפיסה במלתא דהויא איסור דרבנן ואף הראב"ד ז"ל נראה שכן דעתו ממה שכתב שם דכיון דקנס הוא אין תפיסה מועלת בו הא מודה הרב במילי דרבנן דלאו קנסא נינהו שתפיסה מועלת בהם.

238

רל״טונראה בעיני שאין ענין שמיטה ועבד אצל רבית של דבריהם דשאני הכא שחיובו ברור ומדעתו נתחייב ואמרי' בריש פ' איזהו נשך מ"ט דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית ואמרינן רבית דמדעתיה יהיב אצטריך למכתב ומכיון שנתחייב לו בקנין ובשעבוד נכסי מההיא שעתא קם ליה ברשותיה דמלוה דאדם מתחייב במה שאינו חייב כדאמרי' בפרק אלו מציאות דמוקי ההיא דמצא שטר חוב בשטר אקנייתא דמההיא שעתא נתחייב אעפ"י שכתב ללוות ולא לוה אף כאן מההיא שעתא נתחייב לו הלוה ואין מוציא מידי חובו אלא איסור הרבית דלא מצי למגבי מיניה דבי דינא לא מזדקיק ליה דלא שבקינן דנספי איסורא ולא שייך לומר בכה"ג קים לי כמ"ד שיש איסור בדבר דאפי' למ"ד דיש איסור מ"מ אין חיובו נפקע שם אלא שאין ב"ד מנכין לו כי היכי נעביד מלוה איסורא השתא דליכא איסורא מגבינן ליה שפיר שהרי נתחייב ובדבר המותר נתחייב שאם אצל המלוה הותר אכל הלוה לא כל שכן ואצ"ל היכא דליכא איסורא כלל לגבי לוה באיסור רבית של דבריה' כמו שאפר' וכ"ת דהא אמרינן דאי שקיל מלוה אבק רבית שלא מדעתו של לוה גזל הוא בידו כמו שכתב הרשב"א באותה תשובה שהביא הרב מהר"י קארו בסי' קס"ד כן כתבו הריב"ש בתשובה סימן ש"ח אלמא ליכא שעבודא גבי לוה כלל התם היינו טעמא שאעפ"י שנתחייב ליתן הרבית מכל מקום מגב' בעי ונכסי בחזקת לוה קיימי דאי בעי מסלק להו בזוזי מסלק ואם בא בעל חוב לתפסן כל שאין לו רשות לתפסן שאינו בדין להגבותם לו אין גבייתו כלום וכל היכא דאיתנהו ברשותיה דמרייהו איתנהו ולאו כגבוי דמי ומפקינן מיניה ולא מיקרי יוצא בדיינים דנכסי דלוה נינהו אבל ספק אבק רבית שאין איסור אצל מלוה ליקח בספקא דרבנן שרי אפי' לכתחילה הואיל והלוה חייב מי פטרו מחיובו וכי מטי לבית דין מגבינן מיניה בע"כ מאחר שנשתעבדו נכסיו בדבר של היתר אי נמי טעמא דבאבק רבית לא מפיק מיניה אעפ"י שמדעתו נתחייב משום דכיון דאיסורא דרבית רביעא עילויה כארי' ואין המלוה רשאי ליהנות ממנו מן הדין זכה הלוה במה שבידו מדין הפקר כמו שאמרו בפרק בתרא דנדרים קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו ולמד משם הרשב"א דאדם שאסר נכסיו על עצמו כל הקודם בהם זכה בהם אף כאן לוה גופיה קודם בשלו הוא ואפילו אם מת מלוה ונפלו הנכסי' לפני בניו דליכא איסורא גבייהו מכל מקום מההיא שעתא קמייתא הופקר חוב זה וזכה בו הלוה דומיא דאוסר נכסיו על עצמו שאם מת מותרי' הם לבניו אלא שקדמה זכותו של זוכה ושוב לא פקע אבל כל שבתחלת שעבודו נעשה בהיתר גמור דכיון דשרינן למלוה ללוות בכי האי גוונא כיון דספק איסורא דרבנן הוא כל שכן דשריא למלוה להתחיי' שאין שייך כאן לפני עור וכולי וגם לא מחזיק ידי עוברי עבירה הרי נתחייב ושוב אינו יוצא מידי חיובו לעולם הילכך ההיא דעבד שמכרו רבו לשלשים יום לא דמי כלל דספקא הוא אם יצא לחירות ואם כופין אותו ומספקא אין בית דין כופין אבל אם תפס אין כח להוציא מאומה מידו וההיא דהמלוה את חבירו לעשר שנים נמי לדברי רבינו ירוחם בדעתו של הרי"ף כיון דספקא הוא הרי אנו מסופקי' אם נשמט כבר חוב זה בשביעית דשביעית אפקעתא דמלכא היא ושל דבריה' כעין אפקעה של תורה היא דהפקר ב"ד הפקר וכיון דספק הוא אם הופקע המע"ה.

239

ר״מאיברא שבדברי הרא"ש קשה לי דמאי איריא משום דשביעית בזמן הזה דרבנן אי אמרת ניזל גבי איסור לקולא דרב' ניזיל גבי ממונא לקול' ולא מפקינן ולא נתברר לי טעמו של מהרי"ק ז"ל דמעיקרא דדינא לא אתינא למבעי אלא לענין איסורא ומה בכך נ"מ נמי לענין ממון ועוד דאי שביעית משמטתו או אין שביעית משמטתו לענין ממונא הוא לידע אם הופקע בשביעית וכן ההוא דפ' השולח דמכרו חוץ למלאכה חוץ לשבתות וכו' דסלקא בתיקו שהרא"ש כתב שם דכיון דלא אפשיטא לא יצא לחירות והתם ליכא ספק איסורא השתא דאיסורא דעבד עבד ולא מבעיא לן אלא אם יצא לחירות וכיון דס' הוא הרי העבד מוחזק בגופו ואין רבו יכול לשעבדו כדמוכח בפרק קמא דקדושין דעבד לגבי עצמו מקרי מוחזק בגופו והרא"ש עצמו כתבה כן ונ"ל דטעמא דהרא"ש כיון דשביעית בזמן הזה דרבנן וחיובו דאורייתא נהי דאיסור שביעית דרבנן מפקיע חיוב של תורה בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינו מפקי' דומיא דמאי דאמרינן גבי דינא דבר מצרא שאם היה הדבר ספק אם מכר למזוני ולקבורה דלית בהו משום דד"מ כתב הרמב"ם ז"ל דכל ספיקא מעמידים ביד הלוקח לפי שהוא לוקח מן הדין והמצרן בא מכח תקנת חכמים ועדיפא מינה כתב הרא"ש היכא דאיכא ספיקא אי לכ"ע מוזיל בכה"ג ואיכא דינא דבר מצרא או לדידיה דוקא הוא דאוזיל דעל המצרן להביא ראיה אף על גב דאיכא למימר התם ארעי כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמי מ"מ כיון דמכח תקנתא דרבנן אתי מספק לא מפקינן מיד הזוכה מן התורה ואין לומר דהתם משום דחשבי' ללוקח כמוחזק שהוא זכה בה תחלה ולוקח בא להוציאה מידו דהא לוקח שלוחי של מצרן כדאמרינן גבי זבן במאתן ושוה מאה וכו' ועדים עצמם שקנו ללוקח כותבים שטר למצרן שקנה מיד הבעלים אלא טעמא שהלוקח בא מכח קנין של תורה והמצרן מכח ספק של דבריהם איברא דבמה שכתב הרא"ש בספק' דלכולי עלמא מוזיל טעמא אחרינא איכא דכיון דטעמא דתקנתא היינו משום ועשית הישר והטוב וכיון שיש ספק בדבר שמא הוא מאבד זכותו דדילמא לדידיה דוקא הוא דאוזיל אין זה ישר וטוב להפקיע זכות הלוקח מספק ולהכי מהני אע"ג דאיכא טעמא דארעא לגוביינא קיימא אעפ"י שהרב מוהר"י קארו ז"ל שם השוה דברי הרא"ש לדברי הרמב"ם ז"ל מ"מ טעמיהם חלוקים מקצת ושניין דא מן דא מ"מ הדין דין אמת דלא אתי ספק דרבנן ומפקיע חיוב ודאי מן התור' וכיוצא בזה כתב הרא"ש ז"ל בענין תקנת ירושת האשה שכל ספק שאירע בו יד התקנה על התחתונה שהיא באה להוציא מידי ירושה של תורה ומסתמא שאפי' תפסו היורשים מוציאים מידם ואפי' אם היורשין היו חייבין לה מעות הבעל מוציאם מידו דיד התקנה על התחתונה וכן בתקנה שיחתמו ג' עדים בשטר כתב כיון שיש ספק אם נהגו לגבות בדיעבד בב' אין למנוע לגבות מפני ספק תקנתכם ולכך כתב הרא"ש ז"ל לענין שמטה כיון דשביעית בזמן הזה דרבנן אזלינן ביה לקולא דלא אתי ספק דרבנן ומפקע חיובא דאורייתא וכן לענין מוכר עבדו לעכו"ם כיון דהא דאמרי יצא לחירות תקנתא דרבנן היא ודחייא שעבודא בזמן שהוא ודאי בזמן שהוא ספק אינו דוחה ומיהו להרמב"ם ז"ל צריך טעמא אמאי כתב שאם תפס העבד לא מפקינן מיניה כיון שהוא מכח תקנת חכמים ועוד דהיכא דלית ליה דררא דממונא אלא מדין קנסא מה כח תפיסה יפה כמו שהקשה הראב"ד ז"ל ואיכא למימר דלענין דאסור למכרו לא איבעיא לן בגמרא דפשיטא דאסור אפי' לפי שעה דבההיא שעתא מפקיעו מן המצות וכן חוץ ממלאכה חוץ משבתות וימים טובים משום דמפקיעו ממצות אחרות ולא איבעיא לן אלא שמא לא קנסו חכמים שיוציא עד עשרה בדמיו ויצא לחרות אלא כשמכרו ממכר עולם דמפקיעו לגמרי אבל מכרו לשלשים יום או חוץ ממל' נהי דאיסורא עבד מי קנס ליה או לא ולהכי נקט לשון מכרו דמשמע דיעבד וכיון דלא איפשיט' נהי דעד עשרה בדמיו לא קנסינן ליה אפילו אם תפס אבל כדי דמיו שנטל כיון דלכולי עלמא איסורא עבד באותה מכירה הנהו דמי באיסורא אתו לידיה לא חשיב מוחזק בהם ואם תפס לא מפקינן מיניה לפיכך כתב אם תפס העבד כדי דמיו משמע דוקא כדי דמים שקבל ותו לא ומה שכתב כדי שיצא בהם לחרות לאפוקי שלא יתפסם לעצמו אי נמי שאם יכול לצאת בפחות מזה יחזיר לו את השאר ולא הזכיר הרב ז"ל ענין יציאתו לחירות מרבו ראשון דודאי יצא לחירות ואינו יכול לשעבדו לפי שהעבד מוחזק הוא בגופו ואשכחן בפרק נגמר הדין בההיא דהאומר אם מת לא תקברוהו מנכסיו דהוי בעיא דלא אפשיטא וכתב הרמב"ן דאזלינן לחומרא ואפילו רצו יורשים שלא לקברו מפקינן מנייהו בע"כ כמו שאמרו במשרים בנ"ח. אלמ' סוף דינא כתחלת דינא כיון דאזלינן להחמיר משום כפרה דידיה מפקינן מיורשים זהו מה שכתבתי בעניינים אלו ועוד צריך אני לדקדק עליהם ממקו' אחר אבל לענין ספק רבית של דבריהם דבר ברור הוא אצלי שכל שהתנו מתחלה על כך חל חיובו הואיל ואין איסור בדבר כיון דלכתח' מקלינן בספק אבק רבית מי פטרו מידי חייובו הרי בדבר המותר נתחייב בתחלה.

240

רמ״אובר מן דין אפילו לא היה חיוב קנין בדבר מאחר שנשב' לפרוע חייב לקיים שבועתו דחלה עליו שפיר חדא דאפילו בודאי אבק רבית אין המלוה עובר בכך כמו שכתב הרשב"א בתשובה הובאה בבית יוסף סוף סי' ק"ס שאבק רבית אינו עובר לא המלוה ולא הלוה והוכיח מדאמרינן בעובד' דרב עיליש דגברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוה ספי ואילו היה האיסור אף על הנותן הול"ל דגברא רבה כרב עיליש לא הוה עביד איסורא ולא עבר אדרבנן לכך דכיון שנשבע ליתן חייב ליתן ואין כנשבע לבטל אפי' מצוה דרבנן ומיהו מצינו תשובה להר"ן הובאה בי"ד סי' רל"ט והיא בתשובותיו סי' פ' וז"ל אם לענין שיהא חייב לעבור על האיסור כדי לקיים שבועתו כיון שנשבע בכולל זו לא אמרה אדם מעולם שהנשבע לאכול נבלות ושחוטות אין מאכילין לו הנבלות כדי לקיים שבועתו ואף כאן אע"פ שהרבי' מדבריהם אין מחייבין אותו לפרוע שחכמים העמידו דבריהם בשל תורה בשב ואל תעשה עכ"ל שוב מצאתי מתשובות הרב א"מ ז"ל סימן ע"ג הרחיב בזה ע"ש ועיין בזכרונות אלף שצ"ג ודברי תשובה זו קשי' חדא דמשמע שהוא סבור שיש איסור אבק רבית אצל לוה דלא מוכחא הכי מההיא דרב עיליש כמו שדקדק הרשב"א ז"ל ועוד דאפילו היה אצל המלוה איסור כיון דאיסור' דרבנן הוא חיילא עליה שבועה כמ"ש בטור סי' רל"ט תשובת הרא"ש כלל י"א מהא דאמרינן יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות ופריך מושבע ועומד מהר סיני הוא פר"ת מושבע הוא לשתות יין קדוש דאיצטריך קרא לאיתויי מהא שמעינן דשבוע' חלה על דבר מצוה דרבנן ואסור לעשות' וכן נמי עביר' דרבנן ע"כ והרשב"א ז"ל הכי ס"ל כמו שכתב בתשובה והבי' הא דכתב הרמב"ם שהנשבע להתענות בשבת לוקה משום שבועת שוא דמשמ' שהוא סבור שאין שבוע' חלה על דברי סופרים שהרי תענית מדברי סופרים הוא ואפשר שהוא ז"ל סבור דתענית בשבת דאורייתא והר"ן ז"ל עצמו (בהלכות) פ' שבועות שתים משמע מדבריו שהנשבע לחבול בעצמו כיון דלא אתי אלא מדרשא חיילא עליו וכן בתשובותיו סי' ל"ב כתב שהדין כך הוא שכל מצוה שהיא מפורשת מן התורה אין שבועה חלה עליה לבטלה אבל מה שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה שבועה חלה עליה וזה ימי' חדשתי דבר זה ע"כ הרי שדברי' סותרים זה את זה אם לא שנאמר כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה דמשמ' שהוא אומר זה ימים חדשתי דבר זה משמע ימים ולא שנים שנרא' שלא היה סבור כן בתחלה עד שנתחדשה לו הלכה ואולי שבאו לידו אח"כ חדושי התוספות וראה דבריו של רבינו תם וקבען להלכה שכן הוא כותב בתשו ו' שכשחבר פירוש נדרים לא היו לו חידושי התוספות ואח"כ היה בדעתו לחזור עליה ולהוסיף מדברי התוספות וכאן בנידון דידן דספקא דרבנן היא כיון דאזלינן בה לקולא חל עליה שבועתו שפיר ואפי' איסורא דרבנן ליכא וחייב לקיים מכח שבועתו כל זה כתבתי לפי הנחת השואל ויש כאן איסור לוה סאה בסאה.

241

רמ״בהרי לפי הטעם של הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות מלוה וכת של קודמין מן הגאונים ז"ל דכל שקבע זמן לפרעון אפי' ביש לו או יצא השער אסו' וכל מעות שהם נחשבים כפרי כך הוא דינן אבל נראה בעיני דאעקרא דמילתא דהרמב"ם דבקביעו' זמן אסיר טעמא כדפירש הרב המגיד ז"ל שכיון שדרכן של פירות להתיקר לפרקים לכך קבע זמן שדעתם שאז יתיקרו בחזקה שלא יפרענו תוך הזמן נמצא שהוא קובע זמן לתועלתו שיהיו הפירות באחריות הלוה עד שעת היוקר שאילו היו בביתו היה חושש לפסיד' דפירי ולאונסא עכשיו מעמידן ברשות מלוה עד שיתייקרו וכן מוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בלוה סתם חייב לפרוע עשר סאין אעפ"י שהוקרו החטין שהרי כשלוה ממנו היה השער ידוע ואילו רצה היה קונה ומחזיר לו שהרי לא קבע לו זמן משמע שקביעות הזמן מעכבו עכשיו שאף על פי שהוא רוצה לקנות ולהחזיר אינו רשאי שרוצה המלוה שיהיו באחריותו עד הזמן שיתיקרו שהוא צריך להם והך טעמא לא שייך אלא בפירות דוקא שדרכן להתייקר לזמן ואית בהו פסידא אבל מעות בעין כשמתנה להחזירם לו כמו שנתנם דינר בדינר האי קביעות זמן אין בו תועלת למלוה חדא שאין דרכן של מעות להתייקר לעתים מזומנות ואם אירע שנתייקרו לו הזמן גרמא ועוד שקביעות הזמן רווחא דלוה היא ולא רווחא דמלוה שאם היה נותנם לו קודם זמן כל שכן דניחא ליה שיהיו הגרושוש צרורים ומונחים אצלו ורווחא דידהו ממילא אתיא ואי רמי ליה זבינא זבין מה שאין כן בפירו' דמאחר שאינו צריך להם לאכילה עד הזמן רוצה הוא שיהיו באחריות הלוה ועל דעת כן התנה שיחוייב לתת לו פירות מובחרים באותו הזמן שצריך להם וזהו משמעות דברי המ"מ שכתב והטעם אפשר שכל שזה קובע זמן למה שהוא מתייקר ומוזיל נראה שדעתו של אותו זמן יתייקר וחזקה שלא יפרענו הלו' תוך זמנו ומפני כך אסור פירוש כיון שדעתו של אותו זמן יתייק' חזקה שעל דעת כן הלוה שלא יפרענו תוך זמנו שאין לפרש הך חזקה דומיא דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו דהכא שיודע שיתייקר לאותו זמן למה יעכבם בידו אדרבה עשוי הוא להחזיר תיכף כשבא' לידו לצאת מאחריות אלא חזקה דקאמר משום דדיינינן בדעתא דמלוה דאדעתא דהכי יהיב שאין לו שום הנאה בהלואה זו אלא לצאת מאחריותו הוא ומילתא הוא דעביד גבי לוה שהוא צריך להם עכשיו וכן מוכיח להדי' מדברי הרשב"א זכרונו לברכה שהביא המ"מ ז"ל שכן הבין בדעתו של הרמב"ם שכתב וי"מ לווין סתם בלא עשית דמים שלא קבע לו זמן הפרעון מפני שיכול הוא לפרוע בכל עת שירצה אבל אם קבע לו זמן אינו יכול לפרוע תוך זמנו וחוששין שישתנה השער בנתים ואין דינם מחוור בעיני שקביעות זמן פרעון לתועלת הלוה הוא שאין המלוה יכול לכופו בנתים אבל אם בא לוה לפרוע תוך זמנו פורע וכו' הרי שביאר שטעמן של בעלי סברא זאת הוא שהם דנין בנדון זה שלא יוכל לפרוע תוך הזמן כיון דאיכא פסידא למלוה. והרשב"א ז"ל חלוק עליהם בדינן מטעם שקביעות זמן פרעון בעלמא לתועל' הלוה הוא ליכא גילוי ממה שקבעו זמן שיאמר לתועלתי קבעתי שלא תכופני קודם הזמן עד שיפרשו בהדיא שלא יוכל לפרוע קודם הזמן. והרב המ"מ כתב וכבר הראתי פנים וכתבתי טענה אחרת לדברי רבינו כלומר דשאני הכא שדעתו של לוה שלאותו זמן יתייקר וע"ד כן קבע זמן ואילו היה משמעו' דברי המ"מ דחזק' לא יפרע תוך הזמן כדאמרי' בעלמא לא היה אומר וכתבתי טענה אחרת שעל זה דלעיל הרשב"א ז"ל כתב אין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו אמרו אין אדם רשאי לא אמרו אלא שנתן טע' דב"ד אינו רשאי. גם הרא"ש ז"ל בתשובתו כלל ק"ח כתב על דברי הרמב"ם ז"ל לקביעות זמן לא ידענו מאין הרגלים לאסור גם לא ידענו לחפש אחריו טעם לדבריו זולתי ע"ד אמת אם קבע לו זמן וא"ל לא אקבל קודם בכה"ג היה ראוי לאסור דמאיזה טעם שרינן ללוות על שער שבשוק משום שבידו לקנות בכל עת שירצה אבל כשלא יוכל לפרוע לו עד זמן קבוע דמי להלויני כור חטים עד הגורן דאסור. הרי שגם הרא"ש ז"ל לא מצא מקום לדברי הרמב"ם אם לא כשלא יוכל לפרוע תוך הזמן. וכבר ביארנו דלטעמו של המ"מ ז"ל כך הוא הדין דבסתם אין יכול לפרוע לפי שדעתו שאז עשוי להתייקר מה שאין לומר כן במלוה דינר בדינר.

242

רמ״גועוד נראה דהך מלתא דסאה בסאה חומרא דרבנן היא ולכך התירו דאם יש לו טיפת יין לוה עליה כמ"ש המפרשים ולא אמרו הדבר להחמיר אלא להקל הילכך מסתברא שלא החמיר בקביעות זמן בהלואה דאיכ' דררא דאיסורא דאורייתא יש להחמיר בכל ענין שיש לחוש שיתייקרו אבל בזביני כעין נ"ד שמכר לו סחורה ופסקו ליתן מטבע ידוע לזמן פ' כיון דליכא דררא דרבית דאוריית' כלל דמתחלה ע"ד כן מסר דהא גבי פוסקים על הפירות אפי' בקציצת זמן איתיה כי הא דאמרי' בגמר' הני דבי רב דיהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי להו בטבת א"ל אחמרא יהבי אחלא לא יהבי ואע"ג דהשתא היין ביוקר. וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב כשם שמותר לפסוק על שער שבשוק כך מותר ללוות סתם ופורעים סתם בלא קביעות זמן מכלל דפסיקת הפירות אפי' בקביעות זמן שריא. וכן מוכח נמי מלשון ס' התרומות שכתב היכא דבעי ללות סאה בסאה לא תמצא שיהא מותר לדעת כלם דרך הלואה אלא על שני דרכים אחד שילוה בלא קביעו' זמן וכו' ומדקאמר דרך הלואה אי אתה מוצא מכלל דבדר' מקח אתה מוצא וראיה נמי ממלו' את אריסיו חטי' בחטי' לזרע קודם שירד אע"ג דאגר נטר איכא שאם הי"ל לפרוע עכשיו היה מוצא חטים בזול משום דדמיא לזביני דמעיקרא כי נחית לבצור מהכי קנחית שם הנלע"ד כתבתי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

243

רמ״דשאלה ראובן ושמעון נשתתפו שניהם וכל א' מהם שם קרן קיים בשותפות כך כך ובעבור שראובן חפץ ללכת לעיר אחרת וכל דמי החברה נשארים ביד שמעון שהוא ישא ויתן ויתעסק בכל השותפות הנז' הנה ע"כ התנו ביניה' שמהריוח יקח שמעון שני חלקים וראובן חלק א' אך בזאת שאחריות מהקרן אשר שם ראובן הריוח המגיע לו יהיה על שמעון. גם התנו ביניהם שאפי' אם ח"ו לא יהיה ריוח קבל עליו שמעון אחריות מהקרן אשר שם ראובן: ילמדנו מורנו המורה לצדקה אם יש איזה רבית בדבר זה אם לאו ושכרו כפול מן השמים א' נס"ו.

244

רמ״התשובה הא אפליגו רבוותא אם מותר ליתן עיסקא למחצית שכר ולהתנות שיהיה כל אחריות האונסים על המקבל רק שיהיה אחריות הזול על הנותן שרי"בן התיר ור"י אוסר אם לא שיהיה גם אחריות אונסים על הנותן כמ"ש בטור פי' קע"ז. ועוד התוס' כת' שמותר להלוו' למחצי' שכר ואו' לו הזהר שתשמרם בקרקע כדין כספים ואם הלוה אותם הותירו לאמצע. וזהו כשהמתעסק משתכר למחצה לשליש ולרביע אבל אם המתעסק אינו משתכר כלל התירו חכמי לוניל דלא מקריא הלואה כלל אלא שליחותי' דקא עביד והו"ל כשומ' חנם שהתנ' להיו' כשואל ואע"פ שהרא"בד אסר לא ישרו דבריו בעיניה' כמ"ש בס' התרומ' בח"ב גם הר"ן בתשובה סי' פ' כתב שדברי חכמי לוניל מחוורים וקרוב הוא לעשות מעשה כדבריהם כיון שאין זה אלא רבית דרבנן וכ"ש שנראה שהראב"ד ז"ל חזר בו ממה שכתב בפירושיו שה ע"כ. ושמא דאף לטעמו של הראב"ד דהוה ס"ל מעיקרא דהיינו מתני' דאין מקבלין צאן ברזל מישראל אעפ"י שאין המתעסק נוטל כלו' היינו אחריות דיוקרא וזולא על המתעסק דאז מחזי כמלוה גמור ומחזי כרבית אבל היכא דאי זול עבידתא על בעל המעו' לאו צאן ברזל נינהו ולאו הויא כמלוה ולא מחזי כרבית וכל זה הוא כשאין המתעסק נוטל בשכר אבל כשיש לו חלק בשכר לאותו חלק חשיב כמלוה ואסור. אך אם יקצץ לו הריוח שיתן למתעסק כך וכך שעכשיו כל הריוח במעות הנותן יהיו שלו אז אין פקפוק דהוי ליה כנותן כל הריוח דלא מקרי הלואה אלא שליחות' קעביד והנותן נותן לו דבר קצוב לשנה בשכר טרחו ובעד האחריות שהוא מקבל עליו. ואף הראב"ד ז"ל מודה בה שהרי קבל שכר האחריות והטורח במה שנוטלים דבר קצוב לשנה. הנלע"ד יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

245

רמ״ושאלה ראובן נתן לשמעון ה' אלפים לבנים בזמן שהיה שו' כל גרו"ש קרוב לש' לבנים באופן שנתן לו י"ב פרחי' וחצי בעד ה' אלפים לבנים והתנה עמו שיתן לו מן המטבע החדש לערך פ' לבנים הגרוש חמשת אלפים לבנים חדשים לסוף שנה אחת ואמ' לו שה' קדש מהקהל פלו' ועכשיו שנתחדשו המטבעות רואה שמעון שהפסד הוא ומה גם שידע שאינ' מעות של הקדש אלא משל ראובן ואינו רוצה לפרוע אלא לפי מה ששוה המטבע הראשון שהם י"ב פרחים וחצי יורינו המורה.

246

רמ״זתשובה כל שיש תוספת יותר על חומש כמו שהזכיר בהגוזל קמא והלוהו מן הישן ע"מ לפרוע בחדש רבית קצוצה כמו הלוהו סלע בה' דנרים חטים בשלש דהיינו נשך של תורה. ואיני רואה דבריו של החכם השלם נר"ו בזה שכתב דהיינו מה שהביא הב"י משם ספר התרומות בס"ו בענין שהוסיפו עליו יתר על חומש או שהוזלו הפירות מחמת המטבע וקבלו י"א דהוי רבית קצוצה וי"א דהוי אבק רבית ואין מוציאין מידו. והרב בב"י כתב דלדעת הרמב"ם ז"ל הוי אבק רבית שהרי לדעתו אפילו נתן בפי' יותר לשם רבי' כגון שלא קצץ עמו תחל' אינו אלא אבק רבית. דנ"ל דע"כ לא איפליגו הני רבוות' אלא בהלוהו סתם על המטבע ונשתנה וקבלו אבל היכא דיודעים היו שישתנה המטבע שכבר הוטבע ומתנה ע"מ שאתן לך מטבע החדש הרי זו רבית קצוצה. ואף במעות של הקדש לא הותר שאין לנו עכשיו קדשי בדק הבית ובמעות של עניים היכא שאינן מיוחדים התיר הרשב"א אלא שהרא"ש סגר את הפתח ואמר לא הותר אלא בקדשי בדק הבית. ואף הרשב"א אמר בתשובה להלכ' אני אומר ולא למעשה מ"מ בדיעבד לא היה הדבר חוזר. וכן נמי אם היה רוצה לתת לעניים מדעתו שרי דמתנה לעניים הוא ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה ממלוה ללוה. אבל אם מעות של ראובן הם רבית של תורה היא ויוצאה בדייני' כ"ש שלא יפרע ואפי' אם ירצה לתת לו התוספות במתנה אינו רשאי יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

247

רמ״חשאלה ראובן היה לו עסק עם שמעון נוש' ונותן באמונה ונוטל משמעון עשרים במאה הנאה מהסחורות שהיה מוכר לו כמנהג הסוחרים לימים היה לו סחורה ממעות יתומים ואמר ראובן לשמעון לא אקח ממך ריוח בסחורה זו כי אם בדמים שקניתיה ובלבד שתפרע ליתומים מהמעות שיעברו בזמן הפרעון ושמעון נתרצה על זה ונעשה על זה שטר בקנין גמור ובשעת המקח היה נאמר בפי הכל שהיו המעות מוכנים להתחדש בקרוב וקודם זמן הפרעון נתחדשו המעות וראובן מבקש משמעון שיפרע לו במעות חדשים כפי תנאם בשטר ושמעון ממאן באומרו שהוא רבית קצוצה. ילמדנו רבינו אם יכול ראובן להתפרע ממעו' חדשים כפי התנאי ומה גם שהם נכסי יתומים יורה יורה ידין ידין כי מפיו אנו חיים וכסא כת"ר יכון לעד אנס"ו.

248

רמ״טתשובה כבר אמרו בהגוזל קמא המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליה דנפק עובדא עד עשרה בתמניא דקשבח לענין נסכא כ"ש כשהוזלו הפירות נמי דקשבח לענין פירות וכתב שם בשם ס' התרומות די"א דהוי רבית קצוצה וי"א דהוי אבק רבית וע"כ לא איפליגו אלא היכא דהוי בתורת הלואה אבל היכא דהויא זביני כעין נדון דידן שמכר לו סחורה בהקפה אין בו רבית מן התורה כלל אבל איסורא דרבנן מיהת איכא שהרי זה כמי שפוסק לתת לו פירות לזמן פלו' בין שיהיו ביוקר בין בזול וידוע שאם יתייקרו הפירות אסור וכמו מוכר סחורה בהמתנה בתוספות דנ"ל ענין של רבית של תורה אין בהם. והמעות של יתומים היינו רבית של דבריהם כמ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו בשם הגאונים דכל רבית דרבנן שרו לגבי יתומים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה"מ וכן בטור סי' ק"ח אלא שהרשב"א ז"ל חוכך להחמיר כשאר איסורי רבית דרבנן דדוקא קרוב לשכר מקיל טפי מפני שקרן היתומי' מיוחד וכבר הוא נפקד לו ואין מקבלי' ריוח אלא ממנו ולא מכיס המקבל אבל רבית דרבנן כחכירי נרשאי הרי הלוה פורע מכיסו אעפ"י שהמשכונה אינה עושה פירות וכתב עליו הרב מהר"י קארו ז"ל דלא שבקינן מאי דפשיטא להו לגאונים והרמב"ם והרא"ש משום ספקא דהרשב"א דיתמי לאו בני מחילה נינהו. ומה שהביאו הרבנים האחרונים בתשובותיהם בעליית הגרשו"ש וירידתו לא דברו כשנשתנה המטבע שהוסיפו עליו טפי מעשר' בתמניא אלא שהוזלו שעלו הגרושו"ש או שהוקרו אבל אותם הם המטבעות שהיו בתחלה יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

249

ר״נשאלה ראובן השכיר ביתו לשמעון בכך לבני' בחדש בזמן שהיה שוה הגרי"ש קק"מ לבנים ואחר שלשה חדשים נתחלף מטבע חדש לערך שמנים כל גרו"ש והלך לו שמעון מחוץ לעיר והניח אשתו ובני ביתו בבית ועתה כשבא תובע ראובן השכירות יורינו רבינו אם יפרע לו כמו שהיה שוה הגרושו"ש בשעת השכירות או לערך כמו שיצא מטבע הראשון. עוד יורנו כי ראובן היה לו ארגז מלא חפצים שנתנה לו אשת שמעון לבטחון השכירות יום ראשון הלכה ברמאות ורקנה הארגז ונטלה החפצים וכראות כן אשת ראובן עשתה גם היא בערמה והלכ' לבית אשת שמעון ותפסה מטלטלין כשיעור חובה והלכה לה יורינו רבינו אם נדון את ראובן כמוחזק בתפיסה או אם לאו ושכרו כפול מן השמים.

250

רנ״אתשובה דין חיוב שכירות הבתים משונה הוא מדין חיוב חוב או מלוה שדין חוב או מלוה שיפרע כפי מה שהיה שוה בשעת ההלואה או בשעת החיוב כאותה שאמרו בפרק הגוזל עצים המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו מסקנא דשמעתא דאי זילי פירות מחמת טיבעא אעפ"י שהתוספות דבר מועט מנכה לו לפי חשבון ועד עשרה בתמניא אע"ג דלא זילי פירות מנכה לו לפי המשקל משום דקשבח לענין נסכא. וכל שכן השתא דתרוייהו איתנהו הילכך כל מה שנתחייב בזמן שהיה הגרושו"ש ר"ן לבנים לא יפרע אלא לפי חשבון מה שהיה שוה אז הגרוש ואין לחלק ולומר דטעמא דהתם משום רבית דוקא כדפרש"י והכא דלא שייך רבית כגון בשכירות וכיוצא בה יכול להוציא ממנו ממטבע החדש הא ליתא שהרי כת' הרי"ף דהוא הדין אם פחתו מן המטבע הכל ענין אחד הוא. אלמא טעמא משום גזל הוא. ואין לומר דרש"י ז"ל לא סבירא ליה הא דהרי"ף ובשיטת הראב"ד קאי שכתב דוקא בהוסיפו לו על המטבע משום דמחזי כרבית אבל בפיחתו לא שהרי הרא"ש ז"ל פי' הטעם כדברי רש"י והוא עצמו פסק כדברי הרי"ף דהוא הדין בפחתו אלא נראה שרש"י ז"ל פי' כן על פי הלשון דקאמר הגמרא והא קשבח לענין נסכא ולא פריך והא קמפסיד ליה לענין פירי ולענין נסכא דמשמע דמטעם רבית הוא דפריך והא דלא פריך גמרא מטעם גזל היינו טעמא משום דבמנין בין בסתם בין במפרש איתא ובמפרש אע"ג דגזל ליכא דמחילה היא מ"מ רבית איכא ולפי המסקנא דמוקי לה דליכא שבח כלל לא לענין נסכא ולא לענין פרי ודאי דאי איכא שבחא איכא רבית ואיכא גזל ונ"ל דע"כ לא פליג הראב"ד ז"ל על הרי"ף לומר דוקא כשהוסיפו עליו משום דמחזי כרבית אלא משום דבשמעתא מוכח דהיכא דזיילי פירי אע"ג דאין הפרש לעני' נסכא אסור וכן אי קשבח לענין נסכא אע"ג דלא זילי פירי אסור אע"ג דמלוה מצי למימר אני מפסיד בפרעון זה שאין נותנין לי פירות בשמנה מאלו בעשרה מהראשונים שהלויתיך אעפ"כ אומרים לו כיון שיש תוספת לענין נסכא מחזי כרבית וכן היכא דאין תוס' לענין נסכא שיכול לומר שיאמר אין בשמנה אלו כסף כשיעור עשרה שהלויתיך אם אתיכם לעשות מהם כלים ונמצאת מפסיד אומר לו הא קשבח לענין פירי ולהכי נקט הראב"ד בלשונו משום דמחזי כרבית דאי קשבח לענין נסכא וגם זיילי פירי רבית גמורה היא וכן כשפיחתו שיש למלוה חסרון בכסף ובפירות גזל גמור הוא ומדינא צריך לפרו' לו כפי שויין אותו המטבע שהלוהו והכא נמי בנ"ד שכירות החדשים הראשונים נותן לו גרוש' כפי מה שהיה שוה בזמן ההוא.

251

רנ״באמנם מה שדר בבית לאחר שיצא מטבע חדש צריך לפרוע לו ממטבע היוצא ואם יטעון שהוא לא שכר אלא על דעת לפרוע המטבע הגרוע ההו' שהיה שוה קק"מ הגרו"ש וכשנתחדש המטבע אילו היה נמצ' בעיר היה מפרש לו שלא יפרע לו ממטבע החדש או היה יוצא מן הבית זו היתה טענה אם שאר בתי העיר הורידו שכירותם בעילוי המטבע הנתחדש אבל אם שאר בתי העיר לא הורידו השכירות שהיו פורעי' בראשונ' אלא נותנים מאלו הלבנים החדשים כמנין מה שהיו נותנים מאותם הגרועים כמו שהיה הדבר כן פה קושטאנד' צריך לפרוע לו ממטבע היוצ' שהדבר ידוע שכל הבתים לא הוסיפו על השכירו' בעילוי הגרוש' אלא כמנין המעות שהיו פורעים בכל יום בזמן שהיה הגרוש' בשמנים כך היו פורעי' בזמן שהיה שוה הגרוש' קק"צ עתה שחזר המטבע למקומו שבו דמי השכירות לקדמותן ומסתמא חייב לפרוע השכירות ממטבע היוצא דלא יהא אלא שדר בחצר חברו שלא מדעתו הא אמרינן בפרק כיצד הרגל ובחצר דקיימא לאגרא צריך לעלות שכר כ"ש זה דגברא דעביד למיגר שצריך להעלות לו כדרך שמעלין שכר בכל העיר ממטבע החדש מיהו אם יטעון השוכר שהוא העלה דמי השכירות יתר על הראוי לא מפני עילוי הגרוש' כי בזמן שהיה שוה הגרוש' שמנים לבנים לא היו פורעים שכירות כ"כ לא יתחיי' לפרוע אלא כשיעור שישומו כמה שוה עכשיו השכירות.

252

רנ״גולענין התפיס' ששאל השוא' אם נדון את ראובן כמוחזק תשוב' אם לענין שיש שום הכחש' ביניה' כגון על מה ששעבד' אשת שמעון המטלטלין שבארגז לדמי השכירו' ותכפו ותאמ' לפקדון שמתי' אם אש' ראוב' התופס' תטעון בברי בפני שיעבדת אותם על השכירות מהניא לה תפיסה אבל אם אינה יכולה לטעון בברי אעפ"י שראובן יטעון בברי לא מהניא תפיסת אשתו לגבי דידיה כלום ואם מה שתפסה הם חפצי נדוניית אשת שמעון תשבע אשת שמעון שלא שיעבדה כלום בראשונה ותטול אבל אם הם חפצי הבעל שמעון בכל ענין יכול ראובן לעכבם עד שיפרע לו השכירות על פי הדין כמו שהיה ערך המטבעו' מדי חדש בחדשו כמ"ש למעלה יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

253

רנ״דלהחכם הרא"ש בן מובח' נר"ו.

254

רנ״העל דבר ההקדשות שמקדישים אותם בעליהם שיהיה הקרן קיים לעולם והפירות יתחלקו לעניים או לתלמידים ולומדי תורה או לת"ח שבעיר שיפרעו מהם פרס התלמידים והמלמדים והנה בהקדש עניים מצינו מחלוקת בין גדולי האחרונים הרשב"א והרא"ש ז"ל שהרשב"א ז"ל התיר אף ברבית קצוצה כל שאין שם בעלים מיוחדים שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלו' למלוה והרא"ש לא התיר אלא באבק רבית של דבריהם אבל ברבית קצוצה אסר כי אמר איני מוצא שום הקדש בזמן הזה שיהיה מותר ברבית קצוצה זולתי הקדש בדק הבית בתשובתו שם הביא משם מהר"ם ז"ל שהביא ראיה מההיא דס"פ החובל ההוא ארנקי של צדקה דאתיא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע ואגנוב חייבי' רב יוסף א"ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים א"ל שאני עניי דפומבדיתא דמקיץ קייץ להו ודקדק רבינו מאיר ז"ל מדאיצטריך למדרש לשמור ולא לחלק אלמא רעהו מקרי וכתב עליו הרא"ש ומלתא דפשיטא הוא ואף ראיה אינו צריך ותמיהא לי דטובא קמ"ל ומאוד אנו צריכין לראיה זו דאף בעניי דלא קיץ לו והו"ל ממון שאין לו תובעים רעהו מקרי ולאפוקי מדברי הרשב"א דכל שאין בעלים מיוחדים שרי רבית לגבייהו דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה והני לאו אחיך מיקרי והרי עניי דפומבדית' דלא קייצו להו ואפי' הכי אי לאו דמיעטינהו קרא מפשיעה הו"א רעהו מקרי אבל יראה דהרשב"א ז"ל אמר לך היא גופיה שמעינן מהתם דקתני לשמור ולא לחלק לעניים ובהני עניים לא קרינן בהו לשמור כדפרש"י דמאן קתבע עניים לא מצו תבעי דכל חד וחד מצי א"ל לאו לדידך יהבי אלא לאחריני ואי לאו קרא כי היכי דבדאיתיה לארנקי בעיניה חייב לחלק כי פשע ביה נמי חייב לפרוע ולחלק קמ"ל קרא דלא מחייב כלל הואיל ואין לו תובעים וצריך אתה לחלקה להם אע"ג דפשע בה פטור אלמא לאו ממון דידהו מיקרי אף לענין רבית לאו ממון בעלים מיקרי ולא הוי רבית הבאה מלוה למלוה אי נמי אצטריך קרא דאם באו בהרשאה כל עניי העיר היו יכולים לתבוע מ"מ כל חד באנפי נפשיה לא מצי תבע אע"פ שעכשיו שבאו בהרשאה כיון דבשעתא דאפקדיה לא קרינן ביה לשמור אלא לחלק לא מחייב בפשיעה ופטור לגמרי ומיהו אף הרשב"א ז"ל לא הורה למעשה ובפ' יש נוחלין אמרו אין למדין הלכה לא מפי תלמיד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה והואיל והרשב"א ז"ל עצמו כתב להלכה אמרתי ולא למעשה אנן היכי נעבד עובדא ואעפ"י שבתשובה זו תלה טעם פן יפרצו גדר במ"א ובתשובה אחרת כתב ולא למעשה אני אומר שילוו ברבית קצוצה בתשובותיו המיוחסות כך כת' שורת הדין להלכה נ"ל שמותר וכו' וסיים בה ולהלכה אמרתי ולא למעשה ובין כך ובין כך כיון שלא הורה הלכה למעשה אעפ"י שיהיה מטעם פריצות גדר אין למדין ממנה דלא גרע מהלכה סתם שהטעם כדפי' רשב"ם שם דאיכא למימר שאם היה בא מעשה לידו היה מדקדק יותר ואיכא למימר נמי שכל שתלה הטעם פן יפרצו גדר במקום אחר משמע להדיא שאין לו ספק במקום הזה ומאחר שהלכה למעשה שאלו ממנו אם מותר להלוות ברבית קצוצה ומשורת הדין מותר יתירו לעצמן לעשו' בצינעא ולא יפרצו גדר והרי בא מעשה לידו ודקדק כל הצורך ואמר אין כאן אלא פריצות גדר במקום אחר ועוד למדנו מדבריו שאם בדיעבד הלוו גובין שלא יפסידו העניים את זכותם מפני פריצות גדר במקום אחר דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי ממונא דעניים הוא בין הכי ובין הכי כיון דפלוגתא דרבוותא הוא בשל תורה הלך אחר המחמיר ואם בשום מקום נהגו להלוות ברבית כה"ג ודאי טעות הוא דספקא דאורייתא היא ולחומרא.

255

רנ״ואיברא דבמעות שהוקדשו ע"מ שיהא הקרן קיים לעולם ומהפירות יעשו מה' צדקה או יתחלקו לעניים או לת"ת או לבקור חולים בזה ראיתי שנהגו היתר בארץ ישראל בפני רבותינו זכרם לחיי עד ולא מטעם דממון עניים הוא אלא דהני עניים לאו בעלי הממון מקרו כיון שאין להם בגוף הקרן כלום ואינן זוכים אלא בפירות העתידים לבא אחר שיבאו לעולם והפקיד שהופקד להשגיח בזה לאו שלוחו של בעל המעות אלא לזכות העניים הוא משגיח ואילו אמר ללוה אני אתן לך מנה של פ' שילוה לך ותתן לי עשרי' דינרים היה מותר כי הא דאמרי' בגמ' גבי בריה דרב פפא דאמר רב פפא כל כי הא נשקול לא אסרה אלא רבית הבאה מלוה למלוה אף כשאמר תנהו לעניי' שפיר דמי דהני עניים לאו בעלי' מקרו ואף הרא"ש ז"ל יודה בזה שהוא ז"ל לא מצא ממון עניים שיהא מותר אלא ממון בדק הבית וכן הדבר דהקדש עניים כהדיוט דמי אבל זו אפי' בהדיוט כה"ג שרי שהמעות לא' והפירות לאחר נהי דאי הוה אמר בעל המעות אני אלוה לך ותן לעניים כך וכך אסור כיון דעל פיו הוא נותן להם כנתן בידו דמי דומיא דתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דאמרי' בפ"ק דקדושין מקודשת מדין ערב אבל פקיד זה לא שליח דבעל המעות הוא אלא שלוחא דעניים הוא וזוכה להם ועל ידו מותר דומיא דמה שהורה ר"י בתשובה בישראל שאמר לעכו"ם לוה לי מישראל משמך ומאי דיהבת ליה קרנא ורווח' עלי דידי הדר והמלוה אינו יודע שבשביל ישראל לוה אותם דאפי' לרש"י דס"ל יש שליחות לעכו"ם לחומרא היכא דשויה שליח הכא לא מחזקינן אינשי ברשיעא דנימא שוייה שליח אלא דעתו היה שילוה העכו"ם מישראל וילוה ויחזור וילום לו כ"כ הרא"ש ז"ל בפ' איזהו נשך ומשם רש"י עצמו כתב המרדכי הנמנע מלוקח רבית מישראל כענין זה הרי זה חסיד שוטה הכא נמי לא אמרי דזה שהוא משגיח נעשה שלוחו של בעל המעות ואיכא איסורא אלא זוכה בעד העניים הוא ושרי.

256

רנ״זומיהו אם היו עניים מיוחדים וקיץ להו מה שהם לוקחים יש לחוש לההיא פלוגתא דפי"ג אי קנין פירות כקנין הגוף דמי למ"ד דלא איפסיקא הלכתא כר"ל דלא כקנין הגוף דמי אלא התם דוקא משום דאבא לגבי בריה אחולי אחיל אבל בעלמא כקנין הגוף דמי כלו' שיש להם קנין בגוף הנכסים לענין הפירות מ"מ היכא דאין העניים מיוחדים דזה זוכה היום וזה זוכה למחר וכ"ש היכא דלא קייץ להו מידי אלא מחלקים להם לפי העת ולפי השעה לפי העניים ולפי רוב הענוה אין כאן אדם מיוחד שיזכה בגוף המעות לפירותן ואין להם אלא לשעתן מה שנוטלין ונותנים לתוך פיהם ולאו בעלים מיקרו וגם אין לומר שאם מתו אותם הבעלים שהקדישום ומסרום לגזברים כבר סלקו הבעלים זכותם מהם ואעפ"י שהתנו ואמרו שלא יתנו לעניים אלא מהפירו' מ"מ אם אין הפירו' מספיקי' נותנין להם מהקרן כאותה שאמרו בפ' מציאת האשה האומר תנו שקל לבני בשבת וראויי' לתת להם סלע נותני' להם סלע כדמסיק דליזרזינהו הוא דעבד הכא נמי רצה לזרז את הגזברים שישתכרו בנכסים ולא יכלו את הקרן הא ליתא דמאחר שאין עניים אלו מיוחדים ולא קייץ להו ליכא למימר דדעתו קרוב' אצלם ולדידהו יהיב אלא רוצה היא שיעשו בממונו מצוות ותהא צדקתו עומדת לעד כהא דאמרי' עושה צדקה בכל עת זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו וכן המספיק לעניי עולם או ללומדי תורה צדקתו עומדת לעד היא וצריך שקרנו תרום בכבוד ולא יתמוטט וה"ל כאותם שאמרו שם ואם אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם אין נותנים שהוא רוצה שיזכו הבאים אחריהם עד עולם ואעפ"י שלא פי' כיון דידעינן דניחא ליה דלא מכלי קרנא כמאן דפריש דמי ועוד לא אמרו שם לזרוזינהו הוא דעבד אלא בממון של בניו שאין באותו תנאי כלום שאמר שלא יתנו אלא שקל דסוף סוף ממונא כוליה דידהו הוי אלא דמשום מצוה לקיי' דברי המת הוא דאמרינן הכי דלא אמר דברים בהקפדה אלא לזרזם אבל מי שלא זיכה להם מתחלה אלא פירות היאך נתן להם מהקרן שלא זכה להם מעולם ומעיד אני עלי שמים וארץ שבא"י בעיר צפת בהיותה יושבת על תלה בפני הרבנים זכרם לחיי עד היו נוהגים כן לתת מעות שהוקדשו ללומדי תורה בישיבה ומעות שהוקדשו לת"ת בריוח כ"כ למאה ומהר"ר אברהם גבריאל זלה"ה היה בידו ממון רב כסף קדשים אלו והיה מלוה אותם בענין זה וקובע שנים ומחשב חדשים והרי אמרו בגמר' רב עיליש גברא רבא הוה ואיסורא לאינשי לא קספי כ"ש דאיהו לא עביד בידים אלא שזו אף לדברי הרא"ש שרי לא מטעם ממון עניים אלא מטעם שאין הקרן שלהם ולא נחלק אדם בזה מעולם.

257

רנ״חוהנדון שלפנינו בממון שהקדישוהו בעליו ע"מ שיהיה הקרן קיים ומהפירות יהיה סיוע לעניים מהקהל בשעת גביית הבראגיש להקל מעליה' כפי ראות דייני הקהל ואין כאן עניים מיוחדים שמי שהשעה דחוקה לו שנה זו אפשר שתשיג ידו לשנה האחרת וגם מיקץ לא קייץ להו אלא הכל לפי צורך השע' ולפי רוב העניי' ולפי רוב הענוה ובתחיל' היו להם קרקעו' ידועי' שהיו נוטלי' פירותיהם שנה למצוה אח"כ מפני אחריות השריפה מכרום ועשאום כספים להרויח בהם ומי שהיה פקיד עליהם הלוה אותם לאיש מנסיכי הארץ ומאציליה נר"ו ונתן לו סלע בה' דינרים וזקפן עליו במלו' לזמן ששה חדשי' על משכנות ועכבן הלוה שנה אחר שנה זה חמש שנים הללו מתרעמים שעכב מעות של הקדש כ"כ שנים ועשאן אנפירות והלוה אומר שגם הם גרמו העכוב שפעם אמר להם שיקחו שני ארגזים של בגדאדיש וימכרום על יד ויתפרעו ופעם אמר להם שימכרו המשכונות שבידם ויתפרעו ובני הק"ק אומרים כי תנואות המה וכמה פעמים היו צועקים ואינם נענים ופעם היה אומר אתן הנאה ט"ו למאה ופעם אומר אתן עשרה למאה ולא היו יכולים למכור המשכונות שהיו חפצים כמרגניתא ואבני חפץ שאין להם שיעור מוגבל והלוה קרוב למלכות הוא ואין מי שישים פניו נגדו. אבל בעכיבת המעות האלו ידענו שהלוה בטוב השקפתו חפצו ורצונו לתת הנאה לעניים אלא שחושש על איסור רבית ודואג על עונש העכוב פן יקראנו עון בדבר הזה. והנה לפי מה שביארנו אפילו בתחילה בקצוצה אין כאן איסור לתת כך למאה לעניים מאחר שאין הקרן שלהם אבל כאן אין אנו צריכים לכך שהרי כל מה שעכב המעות אחר הזמן לא היה שם קצוצה ואעפ"י שמעצמו היה אומר אח"כ לתת הנאה מ"מ לא הקנה ולא נתחייב ואם מרצונו יתן מה שירצה כפי אם היה ממון עניים עצמם ואפי' בעניים מיוחדים וקייץ להו אפילו להרא"ש דאסר רבית קצוצה הרי התיר אבק רבית אעפ"י שנעשה בתחילה כ"ש זו דלצדקה יהיב דאפילו בהדיוט רבית מאוחר' מהיכן היא ואיברא שחוששני ללוה מחטא' עכוב המעות הללו דקעבר משו' לא תעשוק את רעך כדאמרי' בסוף פ' המקבל והביאו הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' גזלה ואבד' וקעבר נמי משו' אל תמנע טוב מבעליו שעיניהם של עניים נשואות לפירות הבאים ממעות אלו שנה שנה דבפ' האומנין אמרי' בגדולה מזו שליח שא"ל ב"ה בד' וא"ל איהו בתלתא אעפ"י שקבלו עליהם יש בו משום אל תמנע טוב מבעליו ואפילו כשלא אמרו ובפ' המרובה אמרו הרי שכלו פירותיו מן השדה ואינו מניח בני אדם להכנס בתוך שדהו מה הבריו' אומרי' מה הנאה לפ' ומה הבריות מזיקות אותו ועליו הכתוב אומר אל תמנע טוב וכו' כ"ש מי שמוציא פת מפיה' ובפ"ה דפאה אמרו כל מי שאינו מניח את העניים ללקוט או שהוא מסייע את אחד מהם ה"ז גוזל את העניים על זה נאמר אל תסיג גבול עול' ופירשו בירושלמי עולים קורים לאות' שירדו מנכסיה' דרך כבוד דלסמיא צווחין סגיא נהור וא"ת דבפרק ארוסה אמרינן אל ישא אדם מעובר' חבירו ומינקת חבירו דכתיב אל תסג גבול עולם ובשדה יתומים אל תבא יש לומר דהתם מסיפי' דקרא מדריש אבל רישיה דקרא אהא דפיאה מדריש ועוד אמרו בשלהי קמא אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער אל תדכהו במתנותיו מעשר שני ולקט שכחה ופאה המתחלקים בשעריך וכן אמרו בספרא בפרשת קדושים לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלהיכם הוא יריב ריבם דכתיב אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם וכו' ונראה דאצטריכו תרי קראי חד ללקט שכחה ופאה הנעזבים בשדה בהנהו כתיב אל תסג ובמ"ש ולקט שכחה ופא' המתחלקים בתוך הבית כגון שנאבדים בשדה וצריך להביאן לתוך הבית לחלקם כתיב אל תדכא. ואם במתנות שלו שמונע את העניים מהם שמניח את אחד ואחד לא או שמסייע את אחד מהם נאמר בו כך מי שגורם לעניים שלא ילקטו בשדה אחר או מפירות המעות שזוכים בהם אשר ילקטו יום יום עאכ"ו יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

258

רנ״טשאלה ראובן לוה משמעון סך גרושו"ש על משכונו' וכתב שטר חוב ז"ל בפנינו עדים ח"מ הודה ראובן כמודה בפני ב"ד חשוב איך הוא חייב לשמעון כך וכך גרושו"ש טבי ותקולי דיאלי' דוקמיש פוליט נפרעים כלם לערב הב"ה וכו' ולהבטחת החוב נתן ראובן לשמעון בתורת משכון כך וכך זהב בתנאי שאם בתוך הזמן יצטרך שמעון למעותיו יוכל שמעון למשכן המשכונות וליקח המעות ברבית אמנם הרבי' יפרע שמעון עד סוף הזמן ומר"ה ואילך אם לא יפדה ראובן הנז' המשכונו' נתחייב ראובן לפרוע הרבית משם ואילך וכו' וקנינא וכו' והיה זה בסופיא' יום ד' עשרים לאדר השפ"ו ועבר הזמן וקבע שמעון לראובן שיפדה משכונותיו והיה דוחה אותו מיום ליום ומחדש לחדש ונמשך התביעה עד ה' לחדש כסליו השפ"ז ונחה שקטה הסכמתם ועשה ראובן שליח לשמעון שימשכן משכונו וילוה ברבית ויפרע חובו עד סוף פרוט' אחרונה ועל זה נעשה כתב ומכתב מחדש בפני עדים והודאת בעל דין וז"ל כהויי' וכו' עתה בפנינו עדים ח"מ ראובן מינה לשמעון שליח גמור ושם ידו כידו וכחו ככחו להוליך המשכונות כמו שהם בידו ולמשכנ' לכל איזה נברא שיצוייר ולקחת עליהם הס"ך גרושוש שהוא חייב ומעתה המשכונו' הם באחריות ראובן וכמו כן מינה ראובן ושמעון שליח להוליך ריוח המעות לבעל המעו' בכל עת וזמן שיתבע הריוח ועליו לתת כל הריוח וכמו כן עשאו שליח לזמן שירצה לפרוע החוב להוליך המעות לבעלים ולהביא המשכונות בידו וכו' ושמעון עשה שליחותו ולוה ברבית ונתפרע ונמשך הזמן מר"ח כסליו השפ"ז עד י"ד לתשרי השפ"ח וראובן לא פרע הרבית כלל ועיקר וכיון שרא' שמעון שבעל המעות היה דוחק אותו על הרבית ועל הקרן הזמין את ראובן לדין וחייבו את ראובן וזכו את שמעון וזה לשון הגזירה בהיות כי זה ימים ראובן היה חייב לשמעון סך גרושו"ש על משכונות זהב וכי עבר זמן הפרעון החוב ולא פרעו החייב הנז' נתן רשות ראובן לשמעון למשכ' המשכונות שבידו ביד מי שימצא מעות ברבית ולקחת עליהם כדי פרעון כל חובו משלם ועל ראובן לפרוע הרבית והמעות לבעל המעות כל משך זמן שיהיו המשכונות ממושכנות וברצונו ורשותו הלך שמעון ומשכן המשכונו' ולקח המעות ברבית מיד יהודי והם ממעות חבורות הקדושות אלמנות ויתומים לזמן מה והנה הזמן בא וראובן הנז' טוען שאין בידו יכולת לפרוע המעות הנז' גם אינו רוצה לפרוע הרבית אשר על כן בפנינו נתנו ב"ד ואנשי מעמד ק"ק ספרדים הבאים על החתום באו לדין ראובן ושמעון להיות' שניהם מתפללים בק"ק הנזכ' ואחר ששמענו טענות שניהם גזרנו אומר וגם ראובן הנז' סבר וקבל עליו גזרתינו ונתחייב לפרוע כל הרבית מר"ח כסלו השפ"ז עד כל זמן שיהיו ממושכנות ובמשך הזמן עד היום כ"ג לאד' שני השפ"ח ואם יעבור ראובן ולא יפרע מעות הרבית משל' גזרנו עליו וגם הוא סבר וקבל מרצון נפשו כן אם בעל המעות שהמשכונות בידו ימכור המשכונו' או שיכוף לשמעון שימכר' על ידו אם יוליכהו לפני עש"ג ויצטרך להוצי' איזה הוצאה אחריות הכל על ראובן ואין קול ואין עונה ואין כסף לא רבית ולא קרן והנושא בא לדחוק את שמעון ושאל השואל אם יוכל שמעון למכור את המשכונות לפרוע לבעל המעות קרן ורבית גם שאל השואל אם יש ממש בדבר ראובן שטוען שאינו חייב לפרוע רבית וגם טוען ראובן שהבי' לו מעות בחוק וזמן הפרעון ולא רצה שמעון לקבלן ושמעון כחש לו שמעול' לא ראה מעות ואפילו היה מביא מעות לא היה מקבלן כי התנאי היה לפרוע לו גרושו"ש כמו לעיל.

259

ר״סתשובה מאחר שעשאו שליח שילוה בעדו ממי שמותר ללות ממנו ברבית נעשה שלוחו וכאילו ראובן עצמו לוה מבעלי המעות ובלבד שיהא אחריות המלוה על המשכן לא על שמעון כדאמרינן גבי ערב דעכו"ם כיון דעכו"ם בתר ערבא אזיל אסור ומה שכתב המרדכי וכן בתשוב' הרא"ש כלל ק"ח בראובן שאומר לשמעון לוה לי מעות מעכו"ם פ' בריבית וכן עשה מותר לשמעון ליקח רבית מראובן וליתן לעכו"ם לפי ששמעון זה שליח של ראובן הוא דבר ברור הוא דמיירי התם כשלוה על משכנו של ראובן ואחריות העכו"ם על המשכון דאי לאו הכי לא הוה שרי ללות מן העכו"ם ברבית על אמונת' ולחזור ולתבוע מישראל חברו אי נמי תהא במאמינו העכו"ם לישראל שאומר לו השליח ראובן אומר לך שתלוהו כך וכך מעות ברבית אז ודאי מותר לקבל הרבית מיד ראובן וליתנו לעכו"ם לפי שאין העכו"ם רשאי לתבוע מן השליח דאמר ליה אני משמו של ראובן אמרתי לך והאמנתי ומאי אית לך בהדי דידי והכי דייק הלשון שכתב לוה לי מעכו"ם פ' ולא אמר לוה לי מעכו"ם סתם אלא מעכו"ם פ' כלו' מאת מכירו שכן על אמונתו הלוהו ולא על השליח ובמוסר לו משכונות שיעבדם לכך והתנה עמו שאם לא יפרע לו לזמן פ' שילוה מאשר ימצא ברבית ומשוי שליח לכך כל כה"ג שרי כיון שאחריות החוב על המשכונות אלא שמצאתי בתשוב' למהר"ם בסי' ע"ד מן הקובץ הקטן דבכה"ג כאסמכתא הוי ואין לו רשות ללות עליו ואם לוה אין לו להוציא הרבית מן הלוה והביא ראיה מדאמרינן בפ' איזהו נשך היכא דאמר לי' אי לאו פרענ' עד יום פ' גבי מהאי חמרא אע"ג דלא גזים כולי האי אלא שעושהו למכור היין קודם זמן מכירתו אסמכתא הוי ע"כ אעפ"י שבתשובת הרשב"א שהובא בטור סי' קס"ט משמע דס"ל דלאו אסמכתא היא ויש לי דקדוקי דברים בדברי שניה' כתבת במקום אחר אלא שבנ"ד לא נ"מ מידי דהכא לאחר שהגיע זמן הפרעון חזר ועשאו שליח ללות עליו ברבית וסבר וקבל וע"פ הדברים האלה הלך ולוה על המשכונות אם אחריות המלוה על המשכונות אין על שמעון שום חיוב כלל.

260

רס״אנשאלתי על מי שארס בת קטנה אחת בסבלונות כמנהג העיר וכתוב בשטר האירוסין שנשבע הבחור לחותנו על כל הכתוב לעיל וגם שבועת הבחור היתה שלא לארס ושלא לקדש את שום בת ישראל עליה בחייה ושלא יגרשנה אם חלה עליו שבועה זו לפי שהבחור הרי הוא כבן שלשי' שנה והנערה כבת חמש כב' שש והו"ל כנשבע לבטל את המצו' שצריך להמתין לה עד שתגיע לפירקה שתהא ראויה להריון.

261

רס״באיברא דודאי ביטול מצוה איכא משעברו עליו עשרים שנה כדאמרינן בפ"ק דקדושין עד עשרים שנה הקב"ה יושב ומצפה וכו' וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה' אישות כיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אש' הרי זה עובר ומבטל מצות עשה ויש לפקפק שמא לא אמרו שאין שבועה חלה על ביטול מצוה אלא כשהמצוה מתבטל' לגמרי כאותה ששנינו באלו מותרין סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל וכו' בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות אבל זה הואיל ולבסוף הוא נושא ומקיים מצות פריה ורביה לא מיקרי ביטול וכי תימא הא אמרי' בפ' שבועות שתים בתרא אהא דאמרי' דבעינן דאיתיה לשבועה בלהבא ולשעבר מתיב רב המנונא אם לא אכלתי היום אם לא הנחתי תפילין היום מי איתיה בלא אניח אלמא אם אמר שלא אניח תפילין היום מיקרי ביטול מצוה אע"ג דלא מבטל לה למצות תפלין לגמרי איכא למימר דהתם ביטול מצוה איקרי דלכל יומא ויומא איתא למצוה ואפי' אם יניח היום חייב להניח למחר ולא מקיימא מצוה דיום זה במה שיניח למחר אבל מצות פריה ורביה א' היא כל ימי חייו ומשקיימ' נפטר הימנה הילכך כל שמתעצל בה שיהוי מצו' היא ולא ביטול שהרי אם עשאה לבסוף קיים את המצוה ומיהו מאחר שהוא מצווה מעתה הרי הוא מבטל קיום מצוה כמו שהוכיח מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב הרי זה עובר ומבטל מצות עשה.

262

רס״גואם נפשך לומר הואיל ולא נשבע שלא לישא אשה כלל אלא לזמן ידוע לא מיקרי ביטול לגמרי דהשתא אם לא מצא אשה שתתרצה לינשא לו מי קא עבר הילכך לא אלימא מצוה זו כדי שתדחה את שבועתו דומיא דהא דאמרינן בס"פ אלו נערות אנמצא בה דבר ערוה או שאין ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה ופרכינן וניתי עשה ונדחי לא תעשה ומשני כי אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומי לעשה אבל הכא אם אמרה דלא בעינה מי אתיא לעשה כלל וזו תשובת הרב ר' יוסף ן' פלט להראב"ד ז"ל הובאה בתשובת הרשב"א ז"ל סי' י"ח מפני מה אין מברכין על כמה מצות כגון מתנות עניים והלואה וצדקה והענקה וכיוצא בהם מפני שאין המצות תלויה כולה ביד העושה שאפשר שלא יתרצה בה חבירו וכתב וז"ל ומנ"ל דכל מצוה שאפשר למעקרא אף ע"ג דהשתא לא מעקרא כמאן דמעקרא דמיא מדאמרינן באלו נערות וכו' ע"ד אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל אע"ג דאכתי לא עקר' לה כמאן דליתא דהא לא קביעא וכו' וגמרי מינה למורא וכיבוד אב ואם ועמידה בפני רבו הואיל ואפשר למעקרינהו שהאב שמחל על כבודו כבודו מחל וזה הטעם בהלואה וצדקה ע"כ דבריו ואני בעניי ראיה זו איני מכיר דע"כ לא אמרו אלא לענין הא דאמרינן דאתי עשה ודחי את לא תעשה ממילה בצרעת דמה מצינו דלא מצינן למילף מינה אלא כיוצא בה דלא אפשר למעקרא אבל הני דאפשר למעקר ינהו כגון אם אמרה איהו לא בעינא לא אלימא עשה למיעקר לא תעשה ולא דמיא למילה שלא הותר מכללא בשום ענין אבל לענין ברוכי כי איתיה השתא לעשה אמאי לא מברכינן כל שכן לפי מה שפירש רש"י ז"ל שם מי איתיה לעשה כלל והשת' נמי מלמדין אותה לו' איני רוצ' וטעמא משום דכל היכא דאיהו מפקד שלא לישא אותה איהו נמי מיפקדא כדאמרינן בפ' עשרה יוחסין הילכך מלמדין אות' לו' איני רוצה וליתיה למצוה כלל אבל בשאר מצות אע"ג דאפשר למעקרינהו כיון דהשת' מיהת חייב לקיימן מצוה היא ומברכין עלה וה"ה נמי שהנשבע לבטלן מקרי נשבע לבטל את המצוה שהרי מושבע ועומד הוא לקיימן עכשיו תדע דהא צדקה לעני קחשיב התם באותה תשובה שאין המעשה תלוי בו ואם אמר עני לא בעינא ליתא למצוה ומהאי טעמ' אמרי' דלא מברכי' עלה ובהדיא אמר' בפ' שבועות שתים מהו שאתן לאיש פלו' אי לימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא אלמא בכל ענין אמרינן שאין נשבעין על המצוה וזו ודאי מצוה היא לחזר אחריה לקיים המצוה ואי אפשר לו ליבטל שהרי כופין אותו על כך כמ"ש הרא"ש בפ' הבא על יבמתו דמשמע מלשון הרי"ף ז"ל דכופין אותו בשוטין לישא אשה לקיים פריה ורביה והוה ליה כמו שאר מצו' עשה שכופין אותו עד שתצא נפשו או יקיימנה וכת' וכן היה נכון ברווק שעבר עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא שיכפוהו ב"ד לישא לקיים פרי' ורביה הרי שמשעברו עשרים כופין בשוטין והשוה אותה הרא"ש לשאר מ"ע שאמרו סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו ומינה דדמי להו בהא שאם נשבע שלא לישא אפי' שנה אחר עשרים הו"ל נשבע לבטל את המצוה ולא חיילא.

263

רס״דאלא שיש להסתפק אי הכא בנ"ד חיילא מגו דחיילא אשאר מילי שהשביעוהו בשטר לכתוב לה שטר כתובה ושלא יגרשנה וכדאמרי' בירושלמי הביאה הרי"ף ז"ל בהלכות שלהי פסחים ובפ' שבועות שתים שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח מותר לאכול מצה בלילי הפסח ורבינו זרחי' ז"ל דחאה להא מהלכה מפני מה שאמרו בגמר' דידן בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה דלא משכחת לה אפי' ע"י כולל דאו' דנבלות ושחוטו' ובתוס' בשם ר"י ז"ל חלקו בין מילתא דהויא קום עשה לאכול נבלות לא חיילא אפי' ע"י כולל אבל בשב ואל תעשה חיילא והכא נמי שב ואל תעשה הוא ובשם הריצב"א תירצו בענין אחר דדוקא לא חיילא התם משום שהזכיר נבילה ונשבע עלה אבל הכא דלא מדכר פסח חיילא על השבוע' ולפי תירוץ זה הכא נמי הזכיר ביטול המצוה בפי' גם שלא לישא ולא חיילא אבל נראה שבתרוצו של ר"י תפסו האחרונים ומ"מ אכתי לא פסיקא לן מילתא דניחול ע"י כולל לפי שבאנו למחלוקת דבפ' שבועת הפקדון דתנן שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך וכו' חייב על כל א' וא' ר' אליעזר אומ' עד שיאמר שבועה באחרונה ר' שמעון אומר עד שיאמר לכל א' וא' דלת"ק החטאות חלוקות כמנין הפרטים שפרט ולר"ש עד שיאמר שבועה לכל א' וא' ובהא איפליגו רבוותא שיש גדולי' שפסקו כר"ש וכסתם מתני' דבפ' פותחין לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל א' וא' וכסתם מתני' דריש האיש מקדש התקדש לי בתמר' זו התקדש לי בזו כמ"ש הר"ן שם בנדרים משם רבי' חננאל והרמב"ן ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ד דנדרים פסק כת"ק דאיכא סתמי אחריני כוותיה דכל פרט ופרט חשוב שבועה בפני עצמה תדע דלענין הא דאמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו כתב הריב"ש בתשובה סימן רצ"א בראובן שנדר או נשבע שלא יאכל ענבי' ולא ילבש בגדי משי ונשאל לחכם על א' מהם והשיב שלא הותר בשני דשתי שבועות הן שהרי אם עשא' שתיה' בהעלם א' חייב שתים וכיון שהן שתי שבועות מוחלקות צריך היתר לכל א' וא' וכמ"ש הרמב"ם כר"ש וכ"ש כשהן פעולות מוחלקות לגמרי כמו אכילה ולבישה ואם לענין נדר שהותר מקצתו אע"ג דחכם עוקר הנדר מעיקרו אמרו דלא מפני שהותר בזו הותר בזו הואיל והם חלוקות לחטאות כ"ש שלא נאמר מתוך שחל לדבר זה של רשות חל לדבר זה של מצוה כיון דחשיבי ב' שבועות באנפי נפשיהו ותמיהא מילתא למה לא הזכיר הריב"ש ז"ל סברת אותם הגדולי' שפסקו כר"ש דשבועות מחלקות לחטאות אלא נר' דהתם דחומרא הוא פסק הריב"ש דלא הותר כולו על פי פסקו של הרמב"ם ולא הכיר מחלקותן של גדולים שנחלקו בזה אבל הכא בנ"ד יש לפנינו חומר ב' דברים חומר השבועה שמא חלה אף על דבר מצוה בכולל לרבוות' דפסקו כר' שמעון דשבועה א' היא וחומר ביטול פריה ורביה דשמא לא חלה שבועה עליה ע"י כולל כיון דשתי שבועות הן לדעת הרמב"ן ובהא איכ' למימ' דשב ואל תעשה עדיף כדאמר' בפ' כל הזבחים שנתערבו דאמר לי' ר' יהוש' לר' אליעזר כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעש' בידך וכשלא נתת עברת על לא תגרע ולא עשית מעשה בידך ועוד אפי' תימא כר"ש ואינה אלא שבועה א' עדיין יש להסתפק שלא אמרו דחלה שבועה על דבר מצו' בכולל אלא בדבר א' ופעולה א' כגון שבועה שלא אוכל מצה שכשם שחל' באכילת מצה של רשות חלה באכילת מצה של מצוה אבל בשני דברים חלוקים ושתי פעולות כגון זה שנשבע לכתוב לה כתובה ושלא לגרשה ושלא לקדש אשה אחרת כל א' וא' פעולה בפני עצמה ואם חלה על אותם שהם רשות לא חלה על פעולה שהיא ביטול מצוה שבשעה שהוציאה מפיו יצתה שבועה לשקר שהרי מושבע עליה מהר סיני היא וחלה על שאר הפעולות שאין בהם ביטול מצוה ותו איכא למימר שמא כולה שבועה ביטול מצוה היא דהיינו להכניס אותה לחופה כיון דתינוקת היא ושלא לגרשה אלא אדרבא מצוה וכופין על כך דכל זמן דאגידא ביה לא יהיבי ליה אחריתי כדאמרינן בפ' הבא על יבמתו וכי תימא מצוה דרבנן היא לכוף לגרשה וחלה שבועה כמו שדקדק הרא"ש מדאמרי' בריש נזיר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות יין מצוה מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא ופר"ת בתמיהה וכי מושבע ועומד לשתות יין קדוש זו ודאי יש בה קיום מצוה פריה ורביה דכתיב בהדיא דאי לא הא לא קיימא הא תדע דבביטול מצוה דרבנן לא כייפין אלא דשרי למקרי' עבריינ' אבל זו כופין עליה וכשכופין אותו לגרש כמו שכופין אותו לישא אשה בת בנים דמי ואפי' תימא שאם נשבע שלא לגרש חלה עליו שבוע' כיון דיכול להקדים ולישא אשה אחרת השת' דנשבע על שתיהן כא' תרוייהו ביטול המצו' נינהו.

264

רס״האך אפשר לה לשבועה שתחול מצד אחר מטעם כולל הואיל שיש בכלל שבועתו אף נשי' שאין בהם קיום מצו' כגון עקרה וקטנה ואילונית וכמ"ש בריב"ש בתשובה סי' צ"ח דמיגו דחיילא שבועתו על אותן הנשי' שאין בהם מצוה חלה נמי אף על הנשים שיש בהם קיום מצוה איברא יש לי בסברא זו דקדוקי דברים דאיכא למידק דע"כ לא אמרו בירושלמי אלא דוקא שבועה שלא אוכל מצה משום דמשכחת רווחא למיחל קודם הפסח ומגו דחיילא אשאר ימות השנה חיילא נמי אלילי הפסח מדלא מפליג באומר שבועה שלא אוכל בלילי הפסח דמגו דחיילא אשאר אוכלים חיילא נמי אמצת מצוה דהא לא משכח רווחא למיחל דמשעה שאמר לא אוכל יצתה לה שבועה לשקר שהרי חייב לאכול ואיכא למימר דלא משמע ליה לחלק בהכי מדלא אפליגי רבוותא בין הא דשבועה שאוכל נבלות ושחוטות דמההיא שעתא יצתה שבועה לשקר והא דלא נקט בלילי הפסח שבועה שלא אוכל רבותא קמ"ל דאע"ג שהזכיר מצה בפירוש דמשמע דמבטל לה למצות מצה לגמרי קמ"ל דחיילא ע"י כולל של שאר ימים וא"ת אם איתא דאמרי' מגו דחיילא אזקנה ואיילונית חייל נמי אשאר נשים בשבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח נימא מגו דחייל אמצה שאינה של מצוה כגון שנילושה במי פירות ודברים שאינן באים לידי חימוץ ואפשר דלא מיקרי מצה סתם אלא אותם דברי' שאפשר להם לבא לידי חימוץ אלא שנעשו לכתחילה מצה אבל שאינו בא כלל לידי חימוץ לאו מצה איקרי אך קשה נימא מגו דחיילא אמצה עשירה חיילא נמי אלחם עוני וכ"ת מצה עשירה אינה בכלל מצה סתם שהרי יש לה שם לווי כאות' ששנינו הנוד' מן היין מות' ביין תפוחי' מן השמן מות' בשמן שומשמין הת' יינות חלוקים ושמנים חלוקים הם אבל מצה ומצה עשירה מין א' הוא אלא מתוך תבלין שיש בה מצה עשירה קרו לה ועוד כי היכי דבפת חמץ פת שעורים ופת כוסמין יש להם שם לווי והוו בכלל פת סתם דהכי מוכח מדאמרי' בפ' שבועות שתים גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא וכו' טעמא משום דגמר בלבו לפת חיטים דוקא הא סתמא בכלל פת הוי אע"ג דסתם פת של חטים הוא כדכתבו שם התוס' וי"ל דבשאר ימות השנה כל פת שהוא מחמשת המיני' קרי פת נמי סתם וכן בלילי הפסח כל שעושין מהם מצה למצוה אבל מצה עשירה אין מזכירין אותה אז מצה סתם אלא בשם לווי וא"ת בנשבע שלא אשב בצל סוכה נימא מגו דחיילא בישיבת עראי שלא באכילה ושינה חלה נמי אישיבה דאכילה ושינה וי"ל כיון דא"א לישיבת קבע בלא כניסה כולה חדא מילתא היא שהרי אותה ישיבה עצמה של עראי אפשר לו לעשותה קבע וקרויה מצוה וא"ת נימא מגו דחיילא אצל סכך סוכה שחוצה לה חיילא נמי אצל שלפנים הימנה דתנן בפ' כל הצלמים גבי אשירה לא ישב בצילה ואם ישב טהור לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא אלמא צלה שאינו תחתיה צלה מקרי וי"ל דשאני סוכה דלתוכה עשוי' שאין קרוי צלה אלא בתוכה אבל אילן לצלו עשוי וא"ת אעיקרא דדינא פירכא דעקרה זקנה ואיילונית אסירן נמי לסבא שאין לו אשה ובנים כאותה ששנינו בפר' ארוסה לא שותות ולא נוטלות כתובה שאסורות לקיימן שהרי נצטוו ישראל על פריה ורביה הילכך מושבע ועומ' מהר סיני הוא ולא חיילא נמי שבועה עלייהו והו"ל כנשבע שלא לאכול מצת מצוה ובשר חזיר וכאו' שלא ישב בצל סוכ' ואשירה ואין לומר מגו דחיילא אלאחר שישא בת בנים שאין בדבר איסור חלה נמי קודם דכיון דמ"מ צריך לישא בת בנים הרי נעקרה שבועתו ותו לא חיילא אף לאחר מכאן דא"ל דנימא מגו דחיילא לאחר שאכל כזית מצה ולאחר שאכל סעודת סוכה אלא ודאי הא ליתא כלל י"ל דהא לאו על דבר מצוה מפורשת היא אלא דאיסורא בעלמא איכא שלא לקיימה משום פריה ורביה וחיילא שבועה עלה כדמוכח התוס' בפ' שבועות שתים אהא דבעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי משתבע אהיתרא קמשתבע וכתבו התוס' לחד לישנא דאפי' לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה כיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב ליה מושבע ועומד וכן כתבו לקמן אשבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות וכו'.

265

רס״וועדיין קשה לדבריו ז"ל כי אמר בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה נימא מגו דחיילא אמצה שאינה משומרת לשם מצוה כגון בצקו' של עכו"ם דתניא אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה דאע"ג דאין בהם חשש חימוץ אינו יוצא בו י"ח לפי שלא שמרה לכך וכן מצות ורקיקי נזיר שעשאן לחובתו דתנן אין יוצאין בהם אי נמי מצת ביכורים לפי שאינה בכל מושבות חיילא נמי אמצת מצוה אלא משמע דכיון דעיקר מצה של מצוה משתמ' ביטול מצוה מיקרי אף עיקר אשה הראויה לפריה ורביה היא. מ"מ אחר שהרב היה חוכך בזה להחמיר אנן מה נענה בתריה. ושוב מצאתי בתשובה אחרת להריב"ש ז"ל סי' שצ"ח על ענין זה שנחלק עליו הרב ר' חסדאי בר שלמה ז"ל בסברא זו מטעם דגם בשבועה שלא אוכל מצה כולל כמה מיני מצה שאין אדם יוצא בה י"ח כגון דברים שאינם באים לידי חמוץ ומצה עשירה וחלוט ואשישה אעפ"י שהוא אסור בכולם וכתב הרב ז"ל אני אומר באלה שאינו אסור בכולם. ואין כאן כולל שהאומר שלא אוכל מצה בלילי הפסח לא נתכוון אלא למצה הראויה לצאת בה י"ח בלילי פסח ודמיא למאי דאמר ר' יהודא בפ' קונם אמר קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד לילי הפסח שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין הכא נמי כיון שהזכיר בלילי הפסח לא נתכוון אלא למצה של מצוה. ודבר תימה הוא זה אטו האי גברא על ביטול מצוה קאזיל דנימא במצה שאינו יוצא בה י"ח לא אסר עצמו בה זה תימה. והראיה שהביא פליאה היא בעיני דאדרבה התם אמרינן אין דעתו על ביטול מצוה וכי אמר יין שאיני טועם עד שיהא הפסח אעפ"י שלשון עד שיהא בעלמא עד שיצא הוא הכא איכא סברא לומר שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין דאז ישתה דמסתמא רוצה לקיים מצות ד' כוסות והאיך נאמר כאן דשלא אוכל מצה סתם כונתו לביטול מצוה לבד ולהכעיס הוא מתכוון. וטפי מסתבר לומר שאין הקפדתו אלא על עוגות מצות כי לא חמץ בין אותם שיוצא בהם י"ח בין אותם שאינו יוצא בהם ידי חובתו ע"כ. וכ"ש במצה עשירה שיש לה שם לווי כדאמרי' בהנודר מן הירק מותר בירקות שדה מפני שיש להם שם לווי ולא דמי לחמרא מבושל וקונדיטון שכתבו המפרשים בהנודר מן היין אסור בהם מפני דהנהו תחלתו יין ובשביל שבישלו או שערבו בו דבש ופלפלין לא הפסיד שמו. והמסתכל בתשובת הרא"ש כלל ל"ג יראה דלית ליה להרא"ש הא דהריב"ש ז"ל לפי שכתב על מה שנוהגים לכתו' בכתובה על מנת שלא ישא אשה אחרת עליה. תשובה דע דלא הוי כמתנה ע"מ ש"ב דאף אם שהתה ולא ילדה והוא רוצה לישא אחרת צריך לגרש הראשונה וליתן לה כתובתה וכולי משמע שאם נשבע שלא ישא אחרת כלל הו"ל מתנה על מה שכתוב בתור' ולא חיילא ע"י הכולל שכת' הריב"ש ז"ל אלמא דכדרב חסדאי ס"ל.

266

רס״זומטעם אחר אני חוכך בזה להחמיר דשמא אין בשבועה זו ביטול מצוה שנשבע שלא לקד' לא לישא שום אש' אחר' עליה שאפשר לו ליקח פילגש ולפרות ולרבות הימנה ממ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ק דכתובות על נוסח ברכת אירוסין שהקשה ולמה אין מברכים אקב"ו לקדש אשה וכו' עד ונ"ל כי ברכה זו אינה ברכה לעשות המצוה כי פריה ורביה היינו קיום המצוה ואם לקח פילגש וקיים פריה ורביה אינו מחויב לקדש. ודבר זה גם הוא תלוי במחלוקת דאית ספרים דגרסי פילגשים בלא כתובה ובלא קדושין וזו היא גרסתו של הרמב"ם ז"ל כמ"ש בפרק ד' מהלכות מלכים. ואית ספרים דגרסי פילגשים בקדושין בלא כתובה ואיסור קדשה ליכא אלא במיוחדת לזנות. ועוד נחלקו הגדולים ז"ל אם ההדיוט מותר בפילגש שהרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים אסר פילגש להדיוט והרמב"ן ז"ל וכמה רבוותא התירו. ואפשר דאפילו למאן דאסר במקום ביטול מצות פריה ורביה היכא דאי אפשר בענין אחר יהא מותר לחסר מצות קידושין כי היכי דמבטלין עשה דלעולם בהם תעבודו משום קיום מצוה דלא תהו בראה דעבד חייב בה דתנן בפר' השולח כופין את רבו ועושה אותו ב"ח אע"ג דעבד אין לו חייס מ"מ עשה דלא תהו אית ביה כ"ש בישראל דאיכא עשה דפרו ורבו דחמיר טפי ואת"ל דאסור וכ"ש למאן דגריס פלגשים בקדושין בלא כתוב' אזלינן הכא לחומר' והכא לחומרא דלא ישא פלגש ושיאסר בנשים אחרות מחמת שבועתו דשמא חלה עליו את"ל דמותר בפלגש בלא קדושין.

267

רס״חויש לעיין בזה הלשון שאמר שלא ישא שום בת ישראל אחרת עליה אם מותר בגיורת דבפרק מצות חליצה פסלינן בן גרים לחליצה מונקרא שמו בישראל ואפשר דבלשון בני אדם גר נמי ישראל מיקרי דתניא בתוס' ומייתי לה הרא"ש בהלכותיו פ"ד דנדרים הנודר מישראל אסור בגרים הנודר מן הגרים מותר בישראל מכל מקום נהי דגרים ישראל מיקרו בת ישראל מיהת לא מקריא דבפרק נערה שנתפתתה אמר בהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעלייתא הוא אבל הורתה שלא בקדושה ולידת' בקדוש' נפ"ל מדתני אמי בתולת ישראל ולא בתולת גרים. ובפ' עשרה יוחסין בענין גיורת איפליגו תנאי דכתיב כי אם בתולות מזרע בית ישראל רבי אליעזר בן יעקב סבר מזרע ואפילו מקצת זרע לאפוקי בת גר זכר רבי יוסי סבר מי שנזרעו בישראל רבי שמעון בן יוחאי סבר מי שנזרעו בתוליה בישראל. ומכל מקום נראה דמציא למקריא בת ישראל אפילו גיורת דבפרקא קמא דבכורים תנן הגר מביא ואינו קורא לפי שאינו יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו ואמרו בירושלמי שם תני בשם רבי יהודה גר עצמו מביא וקורא מאי טעמא שנאמר כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם מכאן ואילך אב לכל הגוים אריב"ל הלכה כרבי יהודה ופירש רש"י ז"ל לענין תפלה דמצי למימר אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם וכו' וכיון דמקריא בת אברהם מקריא נמי בת ישראל דהא אלהינו ואלהי אבותינו קאמר. ועוד נראה דבת ישראל בת ברית משתמע ובכמה דוכתי קרינן הכי ולאו דוקא אלא לאפוקי נכרית כדתנן בת ישראל לא תילד את הנכרי' וכן נכרי ועבד הבא על בת ישראל.

268

רס״טואם לחשך אדם לומר שאין בכלל מה שנשבע שלא ישא ולא יקדש אשה אחר' עליה בחייה אלא לאחר שישא את זו אבל קודם שישאנה לא ממה שכתב הרשב"א ז"ל והביאה הרב מהר"י ן' לב ז"ל בחלק א' מתשובותיו על ראובן שנשבע ליש' אשה בזמן וכלל בשבועתו שלא ישא אשה עליה בחייה ושוב נפלה לפניו אשת אחיו ליבום ושאלו ממנו אם הוא מוכרח מכח השבועה שלא לייבם וחלה השבועה אפי' על היבמה באיסור כולל. תשובה לדעתי לא נשבע זה אלא שלא ישא אשה אחרת עליה כלו' לאחר שישאנה אפי' שיגרשנה לא ישא אשה אחרת עליה בחייה אבל שלא ישא אחרת קודם שישא זו בזה אינה חוששת שהרי היא אינה אגיד' אצלו ואם ישא אחרת ולא תיישר בעיני' ולא תנשא לו ע"כ. והיא בדפוס סי' תתי"ב. ואינה ענין לנ"ד חדא דהתם מיירי במשודכ' לו בלבד כדמוכח הלשון שהאומר שהוא אינה אגודה אצלו ואם לא תיישר בעיניה לא תנש' לו הילכך לא מיקרי עליה אלא לאחר נישואי' דומי' דאחות אשה דכתיב לצרור לגלות ערותה עליה בחייה וה"ה בקידושין כגון בנ"ד שהו' במקום שחוששין בסבלונו' במקום קידושין הרי היא אגודה אצלו ושייך שפי' לומ' עליה. ועוד דאפי' תימא דלא מיקרי שלא לישא אחרת אעפ"י שזו הוא מקודשת לו כל שאינה נשואה דדומיא דידה קאמר כאן שכתב לה שלא יקדש אחרת עליה שפיר משמע עליה דומיא דידה שהיא מקודשת. ומה שיש להקשות על תשובה זו מתשובה אחרת כיוצא בה שהביא הרב בב"י בי"ד סי' רכ"ח וגם מה שקשה על מה שכתב שאפי' לאחר שיגרשנה אינו יכול לישא אשה אחרת בתשובה אחרת הרחבתי בכל מה שיש לדקדק בדבר אין כאן מקומו.

269

ר״עולענין מה שכתב הרשב"א באותה תשובה שהובא' בסימן רכ"ח שאם לא נשבע ע"ד רבים טוב שיתיר שבועתו בפני המשודכת ומדעתה אם היא מתרצה אם לאו יתיר בפניה או לאחר שיודיענה הנה כתבתי בתשובה כל מה שיש להקשות על דבריו אלו והקפנוה בהלכות מרובות כאשר יראה כל הבא ועמד עליה. ולענין זה שכתב להתיר בפניה שלא מדעתה דודאי קשה דהא דקי"ל המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו היינו מדעתו והרשב"א ז"ל עצמו כתבה כן בפר' השולח ואפילו התירו אינו מותר כדמוכח בתשובה שהביא הרב בב"י מהרשב"א ז"ל ושם כתבתי להעמיד דבריו בב' פנים או מטעם דסמך אהא דכתב ר"ת דלא אמרו אלא בנודר מחמת טובה שעשה לו דומיא דמשה שנתן לו את צפורה וכצדקיהו שהיה מסור ביד נבוכדנצר והרשב"א ז"ל הביא דבריו בפרק השולח כמסכים עמו ושם לא יקבל שום הנאה ממשודכתו אם ממה שנתרצית להנשא לו אין זו הנאה דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא כדאמרי' בריש הנזקין דמהך טעמא כתובת אשה בזיבורית דלא שייך נעילת דלת. אי נמי שכיון שלא נשבע שישאנ' ואם בא לחזור חוזר בו מעתה אין שבועה זו לתועלתה כמו שהוכחתי מדאמרינן בפרק השולח דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה וכדמשמע מדברי הרשב"א ז"ל שם בחידושיו. ובנדון דידן לא שייכי הני טעמי דהכא כיון שיש לו עליה כעין קדושין ונתנו לה המעות המדודים שנושא ונותן בהם הוה ליה כמקבל טובה ממנו. ותו נהי שהרשב"א ז"ל סמך על ר"ת ונראו לו דבריו אנן מי סמכינן ושבקי' כמה רבוות' דאמרו דבכל ענין אין מתירין לו אעפ"י שלא קבל הנאה ממנו. והטעם השני לא שייך כאן דודאי כיון שאי אפשר לו לגרשה מכח שבועתו הרי שבועה זו שלא לקדש אשה אחרת לטובתה היא. ועוד יש לומר שלא כתב הרשב"א ז"ל שם שיתירו לו אלא על צד היותר טוב לפי שהוא ז"ל העלה שאין בכלל שבועתו שנשבע אלא לאחר שישאנה אבל קודם בהיותה משודכת לא נשבע ואעפ"כ כתב שיתירו לו לרווחא דמילתא ויודיעוהו שלא תחשבנו כעובר על השבועה אבל היכא דמדינא נאסר מחמת שבועתו לא היה מודה הרשב"א ז"ל להתי' שבועתו שלא ברצונה. ואע"ג שכתבתי זה לענין אותה שבועה של הרשב"א ז"ל מ"מ איני מחליט התורה לפי מקומה ושעתה אלא שאיני מאריך במה שלא נשאלתי: כללן של דברים שאין בנו כח לעקור שבועה זו שלא תחול עליו מן הטעמי' שביאר' וחתמתי שמי יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

270

רע״אלבריסה.

271

רע״בשאלה מקום א' שמנו י' ממוני' וחכם אחד מחכמי הק"ק ונתנו להם כל כח ורשות לפקח על עניני העברו' ומזונות להקרי' תועל' העיר וקבלו טובי העי' להיות מונהגי' ע"פ עם עצ' החכ' עמה' לבל יעברו מכל מה שיתקנו. ויהי היום היו במקו' ההו' ב' שוחטים שעל ידם היו אוכלי' כל בני העיר ומקדם היו נפרדים איש מעל אחיו וכל א' היה שוחט ומביא בשר לשובע לכל העיר אח"כ בסבת תועלת' נשתתפו יחד הב' שוחטים ולא היו שוחטים ומביאים רק ע"י אחד וכראות זה הענין הממונים והחכם שבהיותם נפרדים איש מעל חברו היה תועלת לאנשי העיר כי כל אחד יעדיף להביא לשובע וכמדומה כמה דברי' אחרי' שהיה תועל' לאנשי העיר שלחו בעד א' מהם ואמרו לו שיפרד מעל חברו יען שהוא תועלת לאנשי העיר ולא אבה לשמוע להם אח"כ חלפו עברו קצת ימים ושלחו לקרא לו בפעם שנית ואמרו לו שיטול שבוע' לזמן י"ב חדש ליפר' מחברו ואם לא ירצה שהם יראו מה שיעשו שהם רוצים לפקח תועלת אנשי העיר ואז נתרצה השוחט והחכם שהיה במעמ' ממוני העי' השביע לו בתקיע' כף ע"ד המקב"ה ועל דעתו וע"ד כל הממוני' וע"ד כל חכמי העיר בטובת הנאה שהיה לו וגם לכל אנשי העיר יש תועלת להיותם נפרדים והשבועה היתה בין שיתנהגו הממונים לפקח בעניני העיר כל הי"ב חדש בין לא יתנהגו נשבע שבועה חמורה בפני רבים ועל דעת רבים מפורשים כאמור ויהי מאז קצת ימים נפל הפרש בין הממוני' ולא רצו קצו קצת מהם להתחב' לפקח בעניני העיר עד ישקיף ה' ויטיל אהבה ביניהם וכראות השוחט המושבע שהיה הפרש בין הממונים גלה חרפתו שהיה שותף עם חברו מקדם ולא נפרד ממנו כמו שפירש דבריו בפני החכם ששלח בעדו ואמר לו על מה ועל מה נשתתפת עם חברך ואיך מצאת היתר לשבועתך שהיה על דעתי ועל דעת רבים ובפני רבים ובטובת הנאה במעמד עשרה בני אדם אז השיב השוחט אלו הטענות כי בכל אח' מהם נראה לו שאינו עובר על השבועה א' כי מקדמת דנא היה לו שבועה עם חבירו לבל יפרד איש מעל אחיו בענין השחיטה ואין שבועה אחרונה חלה על הראשונה ב' כי אחר שלא התחברו הממוני' לפקח בענייני העיר אמרו לו קצת מהם מכאן ואילך אוכל להשתתף עם חבירך ג' שהשבועה היה על תנאי שיסכי' החכם ויחתום ויתן בידו שחזק' שחיט' בהמות היהודי' שהיה לו ולא לשוחט אחר ותבע פעם א' החתימה ולא נתנה לו ד' שהשבועה שנשב' היא כוללת בלתי להיות שוחט בשתוף כל י"ב חדש ואח"כ נטל רשות מהחכם שהיו ימים טובים ותועלת העיר היה להיות שותף בימים טובים לבד כי בהיות שוחט אחד ואחד מוכר כדי להביא בשר לשובע ואז נתן לו החכם רשות לימים טובים לבד יען היה תועלת העיר ונראה לו שמאחר שנתן לו רשות לימים טובים הותר כלו אז אמר לו החכם הוי דכיר אם יש לך טענה אחרת כי אלו כלם ישא רוח יען למחר ילמדו אותך טענה אחרת והשיב דאינו זוכר טענה אחרת והשיב לו החכם לטענה שאמרת שהיה השבועה על תנאי שיתן לך חזקת שחיטת בהמות היהודים שהשבועה לא היה על תנאי רק אחר שנשבע בלתי שום תנאי תבע בתור' חסד שיחתום גם הוא החזקה כמו שחתמו שאר החכמי' ומה גם שלא תבע ממנו ועתה שתובע שיביא עדים שנתנו לו החזקה שאר החכמים וגם הוא יסכים עמהם ועל שאר הטענות איני רואה ממשות לענין הדין להציל נפשו משבועה ואז כתב החכם וחתם הטענות בעדי' לראות בענין הדין והתרה לו לבל ישחוט ויבדוק עד יראו בדינו ואם יהיה צריך תשובה למכתו שיעשה ואח"כ יוכל להיות שוחט ובודק וקבל עליו. אח"כ נתן כתף סוררת והלך לשחוט בפשע ונתן לאכול וכשמוע החכם שעשה בפשע היה רוצה להכריז הענין אז בא השוחט ואמר שהוא היה רוצה לקבל תשובתו להיות מוכשר מכאן והלאה בעיני כל אנשי העיר אף שבעיני קצת חכמי העיר היה כשר לשחוט עכ"ז היה רוצה לעשות תשובה אז השיב לו החכם דע כי התשובה יהיה למה שעבר בחזור לכשרותך אבל מכאן ולהלאה השבועה במקומה עומדת ואין אתה יכול להיות שוחט בשותפות כל משך השנים עשר חדש כמו שנשבעת או שיתחברו טובי העיר עם החכמים והממוני' שהשבועה היה על דעת כלם ויתירו לך השבועה אם יראה בעיניהם ויהי כי לא הוכשר בעיניו הענין והלך ושחט עופות לעיני הכל וכפי הנשמע ג"כ בהמות ותלה הענין כי ברשות שחט והקול נשמע כי נתנו לו היתר לא נודע מי ומי וגם איזה כתב נתנו בידו כי היה כשר וראוי על כן היות הדבר חמור לאפרושי איסורא והדבר מכוער שיצא קול היתר ואינם רוצי' לפרש מי היה המתיר כי ידוע כי עונו ישא לתת מכשול להתיר שבועה הנעשה על דעת רבי' ובפני רבים ובטובת הנאה וע"ד המקום תחילה כמו שאומר החכם עם עדים מקצת הממונים שהיו שם וידוע דאין לו התרה אפי' בדיעבד על דעת כל הפוסקים כאשר נראה בספרים במקומותם וגם לא יהיה כשתי תורות ע"כ יורנו משפט האיש השוח' בפשע וטענותיו משולבו' סותרות זו את זו אם הוא מוכשר בטענותיו לשעבר ולעתיד בלתי תשובתו הראויה לעשות ומי שמחזיק בידו ביד רמה אם טוב בעיני אלהים ואדם בענין איסור מפורסם להיות מיקל באיסורין כאשר נראה בשבועתו אם מוכשר להיות שוחט מכאן והלאה בלתי תשובה ובלתי התרה מהחכמים ומטובי העיר יורינו דרך ישכון האור הטוב להסיר מכשול והפרש במהירות והשכר כפול מן השמים.

272

רע״גתשובה האיש הזה השוחט חייב לקיי' שבועתו אשר נשבע על דעת החכם השלם נר"ו והממונים יצ"ו והטענות שטען לפטור את עצמו בטלות ותשובותיו נשאר מעל.

273

רע״דאם הראשונה שטען שהיה מושבע עם חבירו לבל יפרד איש מעל אחיו ולפיכ' אין שבוע' אחרונ' חלה עליו אין זו הדרך מוציאתו מידי עבירה. חדא דלדבריו בשעה שנשבע אל הממונים עבר על שבועת שוא כדתנן בפרק שבועות שתים שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת ביטוי ומפרש בגמרא אף על שבועת ביטוי דבין כך ובין כך עובר על שבועת שוא והדבר מוכיח שזכר את שבועתו שהרי כמה ימים היו מפצירים הממונים בו להפרד והיאך אפשר כי בימים הרבים האלו לא זכר את השבועה שיהיה פתחון פה לפניהם שלא היה רשאי להפרד ממנו וגם עכשיו כשנתן אמתלא' לדבריו לא אמר שבועתו האחרונ' היתה בשוגג שלא נזכר מהראשונה כי זאת היתה טענה יפה הימנה אלא אמר כי מקדמת דנא היה לו שבועה שלא להפרד דאין שבועה חלה על שבועה דנראה דבמתכוין נשבע בשנייה ועוד דלא כל הימנו לומר כן דמאחר שנשבע בפני עדים על הדבר שאין אדם משים עצמו רשע לומר מושבע הייתי מתחלה שלא להפרי' ושוב נשב' להפר' אינו נאמן בכך כדאמרי' בפ' שני דכתובו' גבי העד' שאמרו כת' ידי' הוא זה אבל אנוסי' היינו כשאין כתב ידן יוצא ממקו' אחר נאמני' ואמרינן לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אם אמרו מחמ' ממון אינם נאמני' מאי טעמא אין אדם משים עצמו רשע ומיהו איכא למימר דדוקא בבא להעיד על אחרים לא מקבלינן דבריו כגון אלו שבאים לפסול את השטר שחתומים בו דכמי שנחקרה עדותם בב"ד דמי אבל לעצמו יהא נאמן ואעפ"י שלא יפסל על פיו דקרוב הוא אצל עצמו מ"מ יכול להפטר משבועה בתרייתא בטענה זו ותדע דתנן בכריתות ריש פרק אמרו לו ומייתי לה בר"פ האשה רבה אמרו לו שנים אכלת חלבו הוא אומר לא אכלתי פטור ר"מ מחייב אמר ר' מאיר ק"ו אם הביאו שנים למיתה החמורה לא יביאוהו לקרבן הקל א"ל מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ובתוספות בכריתות דהיאך יאמר מזיד הייתי הו"ל מגו במקום עדים ועוד דמשוי נפשיה רשיעא ותירצו דהא דנאמן הכא משום דמתרץ דבורי' לא אכלתי שוגג אלא מזיד משמע דכי אמר הכי נאמן אף על גב דמשים עצמו רשע ומה שהקשו בתוספות דהא משים עצמו רשע היינו אי הוי טעמא דנאמן במיגו דאין זה מגו טוב דנימא מה לו לשקר לאמר מזיד הייתי שלא רצה לעשות עצמו רשע ואין אומרים מגו אלא כשהטענות שוות אבל לטעמא דמתרצינן דבוריה ניחא שהוא עצמו טוען כך ומקבלין דבריו ונראה דגם אין ראיה מההיא דכריתות דנהי שמקבלים דבריו שלא יביא קרבן דלדידיה הוי חולין בעזרה וגם העדים אינם יכולים לידע שלא היה מזיד אלא שוגג לפיכך הוא יחוש לעצמו וכן בנ"ד יועילו דבריו שלא להענישו לשעבר שמא עבר על שבועתו שהרי זה מסור לשמים אבל לעשותו לכתחלה בשאט בנפש בטענה שמשים בה את עצמו רשע אין שומעין לו ושמא דאפילו אם ניכר בדבריו שהיה יודע בשבועה הראשונה מ"מ פלגינן דבוריה ונאמר שלא היה מזיד אלא שוגג כהא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין פ' רבעני לרצוני דקי"ל כרבא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע אלא פלגי' דבוריה איבר' דבההיא דכתובות אנוסין היינו מחמת ממון לא פלגינן דבוריה וכמה תירוצים כתבו התוספות בדבר זה ולכל התירוצים שכתבו שם בכתובות נ"ד לא דמיא לההיא אלא להך דסנהדרין אבל לתירוץ שכתבו בסנהדרין דלא פלגינן דבורא בחד גופא והתם פלגינן דבוריה שפלו' רבע אדם אחר ולא לו הכא נמי בחד גופא הוא לומר לא היה מזיד אלא שוגג ועוד שהדבר מוכיח דלא מצי למימר אשתלאי כי לא יום ולא יומים היה ההפצר כי אם ימים רבים ועוד דבכל כה"ג שבא להוציא עצמו מידי חיוב שבועה שנשב' ע"ד רבים ובפני רבים לא כל הימנו שיאמר שבועה היתה לי שמבטלת לזו דאמרינן שקורי משקר תדע דבפרק האיש מקדש גבי ע"מ שאני כהן וכו' בעי לאוכוחי גמרא דדברים שבלב אינם דברים לבסוף מייתי מהא דהאומר לשלוחו הבא לי מן החלון ומדלוסקמא הלך והביא לו אעפ"י שאמר בה"ב לא היה בלבי אלא ע"ז בעל הבית מעל ואמאי והא אמר בלבי אלא משום דדברים שבלב אינם דברים ודחי דילמא שאני התם דלמפט' נפשיה מקרבן קאתי אלמא אפילו תימא דברים שבלב הוו דברים אין מקבלים דבריו דלפטר נפשיה מקרבן קאמר ושקורי משקר כדפרש"י וטעמא דאם איתא הו"ל לפרושי מלתיה וה"ה נמי הכי דלא כל הימנו לומר שבועה כנגד היה לי מקודם שמבטלים לזו מאחר שלא פירש לפני החכם והממונים את שבועתו הא' והיו רואים כדת מה לעשות.

274

רע״הועוד נראה שאפילו לדבריו שנשבע עם חבירו שלא להפרד אפש' לישב' שנית שתחול ע"י כולל שהרי כשהשביעוהו הממונים להיותם נפרדי' הכוונה שלא יהיה לו חברה ואח' חברו וא' כל אדם במשמע שהרי פירש את הדבר שבהיות השוחטי' נפרדים איש מעל חברו יש תועל' לבני העיר שכל א' יעדיף להביא בשר לשובע הילכך מתו' שחלה שבועתו על אדם אחר שלא ישתת' עמו חלה גם על זה כהא דאמרינן בפ' שבועות שתים שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות דמוקי לה בכולל דברים המותרי' עם דברים האסורים וחיילא שבועתו ע"י כולל ובסמוך פרכינן בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה וכתב התוספות ואפילו ע"י כולל לא אמרינן דתיחו' השבועה לבטל את המצוה והוק' להם לתוספ' מהא דתני' בירוש' שבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בלילי הפסח חייב אלמ' דבאיסור כולל חיילא שבועה לבטל את המצוה והעלה משם רבינו יצחק דודאי שב ואל תעשה כי הכא דקאמר שבועה שאוכל לא חיילא על דברים האסורים ואסור לאכול בשב ועל תעשה הוא אבל בנשב' שלא לאכול מצה ואכל דהוי בקום עשה ודאי חיילא והכא נמי כשמשתתף עמו קום עשה הוא ונמצא עובר ובתי' זה תמהו האחרונים ז"ל ואין לומר דמאחר שכבר היה לו שותפות עם חברו לשעבר דשלא יפרש ממנו שב ואל תעשה הוא דבשלמא אם היה להם עסק שותפות בנתים שמשועבד לשניהם ודאי חלוקה מחוסר מעשה הוא אבל כאן אין שותפות' אלא בדבר שלא בא לעולם של זכות שיבא להם בבשר הבהמו' אשר הם לוקחים יום יום יהיה לחצאין ואין קנין ולא זכו' בדשלב"ל ואפילו קבע זמן לשותפות יכולים לחזור בהם מכאן ולהבא דכפועל חשיב וכמי ששכרו ללקט מציאות וקי"ל פועל חוזר בו אפילו בחצי היום למדנו שאין חברו זוכה אלא לאחר שיקנה זה הבשר דאז בא לעולם נמצא דבכל בהמה שהוא קונה לכתחלה ע"ד השותפות הרי זה עובר בקום עשה וחל עליה שבועה שכשיקנ' לא יקנה לדעת השותפות אלא לעצמו ועוד דמשעת שנשבע בפני הממוני' והחכם שלא יהיה לו שותפות הרי חזר בו ואם לקח סת' אין לחבירו זכות בו ודמי הא מילת' לשעבוד דאקני דקי"ל לוה ולוה ואח"כ קנה משתעב' לשניה' כדפי' רשב"ם דבההיא שעת' שקנאם חל שעבוד שניה' דקודם שיבאו לעולם לא חל שעבודם וכתב הרשב"א בתשו' על מי שנשב' לב"ח מאוחר שכל מה שירויח יתן לו מחויב ליתן ואין ב"ח המוקד' יכול לגבות הימנו דכיון שנשב' גלי דעתיה שחזר בו משעבוד הראשון ולבתר' משתעב' לקמ' לא משתעב' והוב' בח"מ סי' ק"ד ה"נ משעה שנשבע חזר בו מהשותפות ונסתלק זכו' חבירו מעליו לגמרי.

275

רע״וובר מן כל דין אין שבועות הללו מבטלות זו את זו שאפש' לקיים את שתיהן תחלה נשב' לבל יפרדו איש מעל אחיו לשחו' לעצמו ושוב נשב' שלא ישחו' בשותפ' נמצ' קרח מכאן ומכאן ולא ישחוט כלל כי הוא לא נשב' לחבירו שישחו' עמו עכ"פ אלא שלא יפרדו איש מעל אחיו ואינו עובר אלא כשישחו' לעצמו שזה נקר' פירוד אבל אם לא ישחו' כלל יהא יושב ובטל מהשחיטה לא מקרי פירוד.

276

רע״זועוד נראה דבכל ענין חלה שנייה שלא היתה שבוע' הראשונה אלא תנאי שבינו לבין חברו שלא יתפר' מעמו והיינו מרצונו אבל מאחר שבני העיר כופין אותם שלא יהיו באגודה אחת מחויבי' הם לעשות דבריהם דשלוחי דידהו נינהו ואם רצו מסלקי' אותם אם פשעו כדאמרי' שתלא טבחא וסופר מתא כמותרים ועומדים הם ואין לך התראה גדולה מזו שמקפידים שלא יהיו בקשר א' ואם רצו מסלקים אותם וממנים אחרים תחתיהם נמצא עכשיו שנפרד זה אין המניעה ממנו שאם היו מסלקים את חבירו לא היה יכול חבירו למנעו לזה מכח שבועתו שלא ישחוט שהשבועה לא היתה אלא כל זמן שבני העיר רוצים במינויים ובחברתם.

277

רע״חוהשנית שטען שאחר שלא נתחברו הממוני' ולא באו לפקח בעניני העיר אמרו לו קצת מהם מכאן והלאה תוכל להשתתף עם חבירך. טענה של הבל היא זו שאם מטעם נתינת רשות הוא בא לומר שכבר הותר לא מבעיא אמרו מקצתם אלא אפי' אמרו לו כלם לא הותר בכך ולא יצא מידי שבועתו שזו זכות של כל בני העיר היא שלא יהיו בקשר אחד ואגוד' אחת ליקר הבשר וזכין להם שלא בפניהם ואין חבין להם אלא בפניהם ומדעתם כהא דאמרי' בר"פ האיש מקדש מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר נשיא א' נשיא א' ממטה תקחו ולחוב ע"מ לזכות אבל במה שכבר זכו לבני העיר אינן יכולים עכשיו לחוב ואעפ"י שהיתה השבועה לדעת כל הממונים אשר שם מאחר שזכות בני העיר היא דעת הממוני' עבדא לה כדעת רבים מפורשי' דלית לה הפרה ואפי' אם אותם הרבים יתרצו להתירה לאו כל כמינהו דלמיסר עלייהו שוינהו שליח למשרי ליה לא שוינהו שליח כ"ש בדבר שיש בו הנאה לאחרים דלא מצי למשרי ליה אלא מדעתם ואם בא מטעם שנסתלקו הממונים מלבא לבית הועד הואיל ונתבטל מנויים נתבטלה גזרתם הא נמי ליתא דאפי' אם נסתלקו ובטלו בני העיר את מנויים לא נתבטלה גזרתם אלא כל שגזרו ותקנו בזמן מנויים קיים כ"ש מה שהשביעו את אחרים ועוד דלא מצו לאסתלוקי מאחר שקבלו עליהם המינוי קולר תלוי עליהם להתועד ולפקח על בקיעי העיר ומתפסו אכולא כרכא דאמרינן בפ' במ"מ מי שיש בידו למחות על אנשי ביתו ואינו מוחה נתפס עליהם על בני עירו נתפס עליהם וכתיב ואתה בן אדם צופה נתתיך וכו' הא למדת שקולר הרבים תלוי בהם ומכשול עונם אינו מתבקש אלא מהם כ"ש אם מקצתם הם המעכבים שגדול עונם מנשוא והמכשלה תחת ידם וכתיב וחוטא אחד יאבד טובה הרבה לפיכך הממונים מחוייבים לפקח ולשאת כל הצבור עליהם ולא ישגיחו אם לא יבאו מקצתם הירא בהם את דבר ה' ואם לא ירצו השאר לבא יעשו המה לפקח ולהשגיח וכל מעשיהם קיימים ואין הנמנעי' מלבא מבטלים ועד המושב הואיל ושלחו אחריהם ולא באו והם יחושו לעצמם מעונשי שמים.

278

רע״טוהטענה השלישית שהשבועה היתה על תנאי שיחתו' החכם ויתן בידו שחזקת השחיטה היא שלו ותבע פעם אחת החתימה לא נתנה לו אף בזו לא אמר כלום מאחר שהחכם נר"ו וחד דעמיה אמר כי לא היה תנאי בשעת השבועה כלל רק בקשה היא ובקש אחר שנשבע אין בדבריו כלום והך מלתא תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן בפ' אמרו לו דאמר ר' יהודה נאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים ואמרינן מודים חכמים לר' יהודה בחלבים וביאת מקדש דמצי לתרץ דבוריה אבל בטומאה דלא מצי לתרץ דבוריה לא מהימן כנגד העדים. ומיהו סוגיא דפ"ק דמציעא לא אתיא כהך סוגיא דכריתו' דמשמע הת' דאזלא כהך לישנא דמפרש טעמייהו דרבנן משום שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים כמו שכתבו שם התוס' דמציעא וגם הרמב"ם והראב"ד חלוקים בדבר זה כמ"ש בפ' י"א מה' שגגות ומה שיש לדקדק בדבריהם ובשמועות כתבתי במקום אחר ואין כאן מקום להאריך. ובכל ענין אף ר' יהודה דאמר נאמן אדם על עצמו לא אמ' אלא בינו לבין עצמו ולעצמו אבל בפני אחרים אסור. ואפי' לפי דבריו שאומר שתנאי היו דבריו שנשבע ע"מ שיחתום החכם בכתב החזק' שלו לא מפני שתבע פעם אחת או שתי פעמים החתימה ולא נתן הותרה שבועתו דתנן בפ' האומר הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך ק"ק זוז הרי זו מקודשת ויתן וקי"ל כרב הונא דאמר הוא יתן לכשירצה ואפי' אמר שאינו רוצה ליתן ואפי' פשטה ידה וקבל' קדושין מאחר כשיתן חלין הקדושין הראשוני' למפרע דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי.

279

ר״פוהטענה הרביעית שמאחר שהותר מקצת בימי' טובי' מרשו' החכ' הות' כולו אף זו הבל ורעות רוח שאין אומרים נדר שהותר מקצתו הותר כלו אלא בהתרת חכם דחכם עוקר את הנדר מעיקרו והרמב"ן ז"ל הוסיף לומ' דדוקא נדר הותר ע"י פתח דאדעתא דהכי לא נדר דדמיא קצת לנדרי טעות אבל לכ"ע שלא בהתרת חכם השבועה במקומה עומדת כי מה שהור' לו החכם השלם שבאותם הימים של המועדים רשאים היו לפי שראה שהיה תועלת לבני העיר כי באות' הימים צריכין להצטרף ואיש את אחיהו יעזורו דמאחר שהשבועה היתה לתקנת אנשי העיר זו היא תקנת' ויכול להתיר נדרו שלא על פי חכם ואומר הריני כאלו התקבלתי ועכשיו החכם דן כדעת בני העיר שבאותם הימים צירופן זו היא פירודן ולפי מה שהביא הר"ן ז"ל בפ' ד' נדרים דמייתי הא מלתא דראב"י שאומר הריני כאלו התקבלתי שהרשב"א ז"ל כתב דדוקא בקיום מעשה שייך לומר הריני כאלו התקבלתי כיון דאפילו היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר אף מעכשיו יכול לומר הריני כאלו התקבלתי והחזרתי דאפוכי מטרתא למה לי אבל בביטול מעשה כגון קונם אם תלך למקום פ' לא שייך לומר הריני כאילו התקבלתי ואיכא מאן דפליג שאפי' בענין זה יכול לומר עכ"ד ומיהו אף לדברי הרשב"א ז"ל דוקא כשהוא מתרצה לבקשתו למחול ומתפייס דצריך לטעם דהריני כאילו התקבלתי אבל כשהמדיר עצמו רואה שיות' הנא' לו בביטול הדבר במקומו לא בעי' טעמא דהתקבלתי אלא דיות' נוח לו בכך אלא כההיא דתנן התם בפ' קונם כלום נדרת אלא מפני כבודי זה כבודי אף כאן כל עצמה של שבועה לא היתה אלא לתקנת בני העיר ועכשיו בימים אלו זו תקנתם ולכך התיר לו החכם נר"ו אבל בשאר ימות השנה לקבעיה הדר הנלע"ד כתבתי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

280

רפ״אשאלה ראובן ת"ח דברו עליו על אודות אשה אלמנה להנשא לו ואמרו לו שאבי' פ' הכי נכבד אחד מעשירי העיר והוא יושב היום בצפת תוב"ב והשדכנין שביניהם כשגמרו הדבר נטלו קנין ושבועה מראובן שלא לקדש אשה אחרת זולתי את פלונית לזמן ידוע ביניהם ויהי בהפנותו שכמו שמע דבת רבים אומרים שהאשה הזאת יצא עליה שם רע וממקצת הבחורי' שנחשדה בדבר יסרום ממוני העבירו' וגם אליה שלחו הממונים לבדקה כי אמרו שהיתה הרה לזנונים וראובן בשמעו זאת אמר חליל' לי מקחת דבה רעה כזאת פן אשחי' את נחלתי ואוצי' שם רע על זרעי זאת ועוד אחרת כי נתגלה שהאיש ההוא שאמרו שהיה אביה העומד היום בצפת המיר ברומה ונשא זרה ושהה עמה כמה שנים ומתה בזרותה וזאת הבת אשר נולדה לו בזרותה מן הזרה ההיא באופן שאינה בתו אלא בת הזרה ההיא ועל כן הגביר ההוא אחי הר' אברהם במסתר פנים ממנה כי חרפה היא לו וכשנשבע אמרו לו כלשון הזה שלא לקדש שום אשה אחרת זולתי את פלו' בת הר' אברהם הנז' וזו אינה בתו כ"ש שלא ידע שהומר אביה להכעיס ושהה עשרים שנים נשוי עם זרה שזה פגם גדול ואדעתא דהכי לא נשבע יורינו מורינו אם יש לו שום חשש עון מחמת' הואיל ומוטע' גמור היה ושכרו כפול מ"ה.

281

רפ״בתשובה הדין עם ראובן שזה הדבר נעשה בטעות כדאמרינן בפ"ק דכתובות כנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ יש לה כתובת מנה כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה ולא כלום והיינו לישנ' בתר' ומייתי מדתנן היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות ומקח טעות לגמרי משמע וכן פסק הרמב' ז"ל בפי"א מה' אישו' ובא"ה סי' ס"ח ואף לענין התוס' היכא דהוברר שנבעל' מעיקרא לכ"ע איבדה גם התוס' דהוי מ"ט ואם בכנסה בחזקה בתול' ונמצא' בעולה אפי' היא באונס מפסדת כתובתה ותוס' כ"ש כנסה בחזקת צנועה ונמצאת פרוצה מיהו איכא למידק בנ"ד אם יש לחוש ללעז ולשם רע בעלמא שהרי אמרו בפ' המגרש יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה מ"ט פריצותא הוא דקחזו לה ואע"ג דלקלא דמקמי אירוסין חוששין היינו דוק' קלא דאתחזק בבי דינ' ונרא' דזהו לענין איסור' דוק' אבל לענין קפיד' שמקפיד האד' בצניעו' אשתו הואיל ויצא עליה שם רע קפדי אינשי כדאשכחן בפ' השולח המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר פרש"י שיצ' עליה שם לעז זנו' ואעפ"י שלא נתברר ואמרו שם תרי לישני חדא משום קלקולא שאם נמצאו הדברי' בדאים יאמר אילו הייתי יודע כן לא הייתי מגרשה ואידך קנסו חכמי' שלא יהיו בנו' ישראל פרוצות בעריו' אלמא אפי' בלעז בעלמא קפדי אינשי וכתבו התוס' דללישנ' קמא ס"ל דאין שייך פריצו' דמה לה לעשו' אם מוציאין שם רע עליו ולישנא בתרא סבר דמשום ש"ר לא מצי מקלקלה כיון דמשו' ש"ר מגרש' דעתו בכל ענין לגרשה אפי' יהא בטל אלא טעמא שלא יהיו בנות ישראל פרוצות דמסתמא אם לא היתה פרוצה לא יצא עליה ש"ר ואע"ג דאנן כלישנא קמא קי"ל היינו לענין קנס דלא יחזיר מ"מ אמרי' דפריצות' מיהא איכא כדאמרי' בהמגרש פריצות הוא דקחזו לה וקפדי בה אינשי ופריצות' בנשוא' כבר יוצאה שאינה נשואה אינו דין שלא תנשא שהרי אמרו בשלהי גטין יוצאה וראשה פרוע ורוחצת במקום בני אדם זו מצוה מן התורה לגרשה שנא' כי מצא בה ערות דבר ועוד מאחר שיצא עליה שם רע למחר הבריו' מליזות עליה ועל בניה ופוג' את עצמו ומאחר שעדיין לא קדש מצי לחוש ולעכב מפני ערעור בעלמא כדאמרי' פ' מי שהי' נשוי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריו' ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה דהיינו מכי דייש אמצרי אינו יכול לחזור בו אבל קודם לכן אעפ"י שכבר קנה בתחלה בקנין או בחזק' ואעפ"י שלא נתברר הערעור כלל הואיל ומעכשיו יצאו עליה עסיקין לערער למקח טעות דמי וש"ר דפנוי' שם רע מיקרי כדאמרי' בפ' אלו נערות את שיצא עליה ש"ר בילדותה אין לה קנס ומנא תימרא דש"ר דפנויה פגם מיקרי מההיא דס"פ בן סורר מעש' בא' שנתן עיניו באשה ועלתה בלבו טינא שאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנ' עד שתבעל לו וכו' יספר עמה אחורי הגדר אמרו חכמים ימות ואל יספר עמה אחורי הגדר ומסיק פנויה היתה רב פפא אמר פגם משפחה רב אחר בריה דרב איקא אמר כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות אלמא אפי' דבור דפנויה אחורי הגדר מיקרי פגם משפח' ואיכא משום פריצות ערוה כ"ש דהוי פגם לנוש' אותה ופגם לבניה הנולדי' ממנה ואיכא למידק בההיא דסוטה ס"פ ארוסה דאמר שמואל ישא אדם דומה ואל ישא בת דומה שזו באה מטפת כשרה וזו באה מטפת פסולה ור' יוחנן אמר ישא אדם בת דומה ואל ישא וכו' וכת' שם התוס' דלא מיירי כגון ההיא דאמרי' דומי מתא יומא ופלגא אלא בקלא דפסיק ומדברי רש"י ז"ל שכתב וזו באה מטפה פסולה שמא מעכו' או מממזר משמע דבפנוי' מיירי דאולי בא"א מישראל ריע טפי דלכ"ע הוי ממזר ובזר ועבד הבא על בת ישראל קי"ל בהחולץ דבין פנויה בין א"א הולד כשר וקש' דבגמר' מוכח דמיירי בא"א דקאמר בת דומה רוב בעילו' אחר הבעל וצריך לפרש דבכל ענין מיירי בין בפנויה בין בא"א דשמואל דאמר אל ישא בת דומה אפי' בפנויה קאמר מדנקט טעמא שבאה מטפה פסולה ולא קאמר משום ס' ממזרו' ולר' יוחנן דאמר ישא בת דומה אפי' מא"א ואל ישא דומ' אפי' מפנויה שמא תזנה תחתיו ומקלקלתו לשמש עמה אחר שנתארסה והכי פסיק התם הילכתא בהדיא ומה שקשה בשמוע' ובדברי התוס' פירשתי שם מ"מ שמעינן דמכוער הדבר ושומר נפשו ירחק מהם אפי' בקלא ולעז בעלמא קפדי אינשי ופרשי מינה כ"ש ת"ח.

282

רפ״גוהיכא דנשבע לישא אותה והוא לא ידע פגם זה איכא למימר דאדעתא דהכי לא נשבע כדכתב הרא"ש בתשובה הביאה בא"ה סי' ן' בראובן ששדך בתו וקבע זמן וסכום ידוע לקנס ושוב הומרה אחות המשודכת והשיב כיון שאירע אונס כזה אנן סהדי אם היה יודע שדבר זה עתיד ליעשו' לא היה משדך והוי כאילו פירש מעיקרא ואם החזיקו שטרות עליו ביד שליש יחזיר והסבלונות יחזירו וגם שם הובא בב"י תשובת הרשב"א ז"ל במשודך שתוך הזמן קלקל מעשיו דמשחק בקוביא ועשה דברים שבגללן נתנדה והשיב דאזלינן בתר אומדנ' ואפילו במקו' שבועה ונדרי' וכדאמרי' לא נתכוונה זו אלא להגון לה ויש לתמוה היכי מהני מה שנתחדש אח"כ שמומרה אחות הכלה או שהחתן קלקל מעשיו להפקיע החיובי שנתחייבו בתחיל' ומה גם במקום שבועה ליכא למימר אדעתא דהכי לא נתחייב ולא נשבע דברים שתחת האפשר הם שיארעו אח"כ וקי"ל אין פותחין בנולד כגון ההיא דתנן בפ' פותחין קונם שאיני נהנה לאיש פ' ונעשה סופר או שהיה משי' את בנו וכל דלא שכיח טפי מיקרי נולד טפי מדאהדרו ליה רבנן לר' אליעזר דההיא דכי מתו כל האנשי' לא מיתה ממש היא דמיתה לא שכיחא כ"כ אלא שירדו מנכסיהם דעניות שכיחא ושמדא וקלקול לא שכיח טפי ממיתה וי"ל דשאני הכא שהבשת והפגם בשעת נשואין הוא והיאך ישא אשה שאחותה מומרת והיאך ימסור את בתו למי שמעשיו מקולקלי' מוטב שתתעגן כל ימיה ולא ימסרנה לו וכן הוא מוטב שיתן כל הון ביתו ולא יעשה פגם בעצמו ובמשפחתו הילכך כל שבא האונס קודם המעשה אמדי' לדעתיה דאדעת' דהכ' לא נתחייב שיעש' דבר שאין ראוי לעשותו נהי דאם אחר שנשא היה המאורע הזה לא היה לו שום טענה שכבר נעשה מעשה אבל כשאירע הדבר קודם המעשה אמרי' אדעתא דהכי לא נשבע שישא אשה שאינ' הוגנת לו ודמי להא דאמרי' בפ' מעשה באשה שהיתה גדולה בנוי ונשבעה שכל מי שיתבענ' אינה מחזירתו וקפצו עליה אנשי' שאינ' מהוגנין אמרו חכמי' לא נתכוונ' זו אלא להגון לה אף כאן לא נתכוון אלא להגונה בשעת נישואין וכ"ש דנ"ד שהנדר טעות מעיקרו דאיגלאי מילתא למפרע כדתנן בנזיר בפ' ב"ש מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה אם עד שלא נגנבה נזר הרי זה נזיר ואם משנגנבה נזר אינו נזיר וזו טעות טעה נחום המדי וכו' וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב דנזיר שהנדר טעות לגמרי וכן משמע מדברי רש"י ז"ל שם אבל התוס' כתבו שם פירוש אינו נזיר כלומר הויא חרטה מעלי' ומתיר לו החכם מה שיש לדקדק בדבריהם כתבתי במקום אחר.

283

רפ״דגם בטענה השנית שאמרו לו זו בת פלוני אחיו של פלוני ועכשיו ידע שאותו פלוני הומר ונשא זרה וזאת בתה ההיא ודאי בתך הבא מן הזר' אינו קרוי בתך אלא בתה כדאמרי' בס"פ האומר ובעשרת השבטים אמרי' לא זזו משם עד שעשאום עכו"ם גמורים שנא' בה' בגדו כי בנים זרים ילדו ואפי' אם נתגיירה לא מיקרי זרעו ואינה פוטר' מן היבום ופגומה מקריא דגר פגו' מממזר ומנתין כדתנן בשלהי הוריות ממזר קודם לנתין נתין קודם לגר ומפרש בירושלמי שזה בא מטפה כשירה וזה בא מטפה פסולה כ"ש זו שתחילתה מביאה אסורה ועוד מפני פגם אביה שהקדיח תבשילו ברבי' ופרק עול הפר ברית אין לך פגם גדול מזה אעפ"י שעכשיו חזר בתשובה מ"מ פגם משפחה הוא וכי תימא הא אמרי' בפרק ר' אליעזר דנדרים שהם בתולה נדרו בדבר קונם שאיני נושא את פלוני' שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה אלמא עשה תשוב' כמי שנעקר נדרו הוא ופנים חדשות באו לכאן שתי תשובות בדבר חדא דלשון שאביה רע כל זמן שאבי' רע משמע מדלא קאמר שהיא בת איש רע דהיא משמע שהוא פגומה ומחולל כבודה אלא כל זמן שאביה רע קאמר ובאומרי' לו מת או שעשה תשובה אומר לא לכך נתכוונתי אי נמי דשאביה רע לאו בעושה עבירות הוא אלא שסורו רע והיה ראוי להתרח' ממנו שלא יערב עמו ושלא יזיקנו וכיון שעשה תשובה ושב מדרכו הרעה בטלה הסבה אשר נשבע עליה ועוד פושט ידו בעיקר שאני שתשובתו קשה וחרפתו לא תמח' כדאמרי' בפ"ק דע"ז כל באיה לא ישובון זו מינות ואם ישובו לא ישיגו אורחות חיים ובפ"ק דשבועו' אמרי' והנפש אשר תעשה ביד רמה זה העושה עבירות כיהויקים וכו' כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמי' ואת מצותו הפר הפורק עול ומגלה פנים בתורה הכרת לפני י"ה תכרת לאחר י"ה יכול אפי' עשה תשוב' ת"ל עונה בה דברי רבי וחכמי' אומרי' הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרק' אלמא בחמורו' אלו אין כח בתשובה וי"ה לכפר ולא ביסורין למרק עד כי יבא יומו וכפר אדמתו עמו וכל זמן שלא נתכפר פגם למשפחתו הוי כדאשכחן בהרוגי ב"ד דאמרי' בפרק נגמר הדין דלא היו קוברים אותם בקברי אבותי' אע"ג דכיון דאיקטול הויא להו כפרה ופרכינן לא היו מתאבלים לא אוננים ואי ס"ד כיון דאיקבור הו"ל כפרה לאבלו עלייהו ומשני בעי עיכול בשר כדתנן נתעכל הבשר מלקטין את העצמו' ובאים וקוברי' אותן במקומן אלמא כל זמן שלא נתגמרה כפרתו פגם משפחה היא לפיכך נראה דבכה"ג אפי' התרת חכם לא בעי חדא שהנדר טעות שלא ידע מה טיבה של ריבה זו ומולדותיה ביום הולדת אותה ומה טיבו של אברהם זה שנתנכרו מעשיו ואילו ידע לא היה נשבע ועוד מאחר שאמרו לו בלשון השבועה שלא יקדש אלא את פלוני' בת הר' אברהם הידוע להם וזו אינה בתו עדיף טפי מתולה נדרו בדבר ונשתנה הדבר כגון שמת או עשה תשוב' כדברי הירושל' שאמר אף הוא אינו צריך התרת חכם וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ח' וכן כתבו הרא"ש והר"ן ז"ל אלא שהר"ן ז"ל הביא לשון שני שם דמשמע דיש הפרש בין אומר שאביה רע או לבית שהנחש בתוכו דמשמע לשון תנאי כל זמן שהוא רע לאומ' קונם שאיני נושא בת פלוני הרע ומיהו זה יתכן לדברים שנתחדשו אח"כ אבל היכא שנמצאו הדברים בדאים הוי כנדר טעות אע"פ שלא הוזכרו דרך תנאי ונ"ל ראיה מהא דאמרי' בפ' השולח מ"ט דר' יהודה דאמר כל נדר שלא ידעו בו רבים אין לו הפרה דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם וכולי ורבנן התם מי חיילא שבועה עלייהו כלל כיון דאמרו מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילא שבועה עלייהו כלל וכן מצאתי בשטת המפרשים ז"ל מהכא שמעינן דכל דמשתבע לחבריה סתם אעפ"י שלא הזכיר בשעת שבועה כלום אדעתא דמאי דאמר ליה חבריה הוא והעולה מדברינו שרשאי ת"ח זה לישא אשה ההוגנ' לו ואפי' התרה לשבועתו אינו צריך לרווחא דמלתא יהיה נשאל בפני ג' ויתירו לו ושלום הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

284

רפ״השאלה ראובן לקחוהו והתנו לו פרס חברים מקשיבים ללמוד תורה מקרא משנה הלכות לזמן שתי שנים ולדרוש להם עפ"י ה' בדברי הגדה בשבתות ובחדשים ונחה דעתם עמו בלמודו ובאומרו להם מוסר השכל יום יום היו שותים בצמא את דבריו ויהי היום בני חבר' אחרת היו מבקשים להם מלמד באו ופתוהו ברצי כסף בכפלי' ממה שהיו נותני' לו בני חברה זו והוא לא היה מתרצה לחלל בריתו עם החברים מקשיבים לקולו וגם לסבות אחרות עד כי העמידו לגברא רבה ראש קהלת' שיפש' עם ראובן זה בכל ענין שיבא אליהם והחכם הנזכ' עשה השתדלות רב עם ראובן הוא ות"ח אחוזת מרעיו והפצירו בו עד בש עד כי נתרצה ונשבע בתקיעת כף לקיים את הדבר והנה כששב לביתו תיכף היה כאשם על הדבר הזה פן יתחלל שם שמים לומר שחלל בריתו עם אלו המבקשים תורה מפיו בבצע כסף ונתמרמר על הדבר גם המה הוכיחו על פניו ברבים ואמרו לו מאחר שהוא שכיר להם בא בשכרו עד שתי שנים מי התיר לו לבגוד בהם ולהזניחם וכן לא יעשה שאין המלמד נחשב כפועל שחוזר בו כמו שאמרו המפרשים ועתה ראובן זה אעפ"י שאלו נותנים לו כפלים ממ' שהיו נותנים הראשונים אומר שלא יחלל את בריתו עמהם או' שיש בדבר חילול ה' ועל השבועה טוען שתי טענות הא' כי החכם כבר נתרצה שיבא לאחר זמן שהיה לו עם הראשונים וכשנשבע לבא לא היה אלא ע"ד כן אעפ"י שלא פירש כמי שפירש והשנית דאפי' היה נשבע בפי' לבא תוך הזמן היה ע"ד שהוא מחויב מן הדין עם הראשונים שכן אמר לו החכם בפירוש שהיה יכול לבא שפועל חוזר בו אפי' בחצי היום יורינו רבינו אם יש היתר לשבועה זאת.

285

רפ״ותשובה המרדכי הביא שנשאל רבי' מאיר על מלמד שהתחיל ללמוד ואמר לו בע"ה לך מעמדי ונתרצה המלמד ושוב חזר בו בע"ה ורוצה לעכבו והמלמד אמר מחלת שעבודי והשיב דלא נמחל שעבודו באמיר' בעלמ' כדאמרי' בע"ע שגופו קנוי וכתב וכן הוא לדברי רבינו יואל וראבי"ה בנו שפסקו שמלמד לא חשיב כפועל דאפי' בחצי היום חוזר אלא חשיב כדבר האבד ולא יוכל לחזור בו ומשמע דכיון דאיכ' פסידא חשיב גופו קנוי ואינו נמחל שעבודו בדברים ולא אמרי' כיון דפועל חוזר בו בחצי היום אלא דהיכא דאיכא פסידא שוכר עליו עד כדי שכירותו והוא יכול למחול אותה פסידא ולו' א"א בתקנת חכמים שתקנו לתועלתי וכי אמרי' גבי ע"ע שגופו קנוי ובמילי דעלמ' דא"ל זיל לא מפקע מניה היינו במפקיע שיעבודו לגמרי בלא גרעון כסף אלא ס"ל למהר"ם דכל דאיכא פסידא חל השעבוד על גופיה כדין ע"ע ובדברי' בעלמ' לא מפקע ושמא דלפי הטעם שכתב באחרונ' דלא כל כמיני' דאב למחול זכות בנו אהא קאמ' דאי משום דפועל חוזר בו בחצי היום לדברי רבינו יואל וראבי"ה מלמד אינו יכול לחזור בו וקשה דהכא אמר משמיה דרבינו יואל דמלמד לא חשיב כפוע' ואילו לעיל מיניה הביא המרדכי כתב רבינו יואל המשכיר עצמו ללמוד נערים כל שעה שירצה כדין פועל שיכול לחזור בו לשנה פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום ואין דינו כקבלן שאינו יכול לחזור דפסקינן כר' דוסא דאינו קורא קבלנו' אלא קמה לקצור הן לזמן מרובה הן לזמן מועט ונר' דלא קשי' דידיה אדידיה דהכא כשאין שם פסיד' מיירי דס"ד דקבלן הוי ואפי' שלא במקום פסידא אינו יכול לחזור בו לכך כתב דלא חשיב קבלנות אלא כגון קמה לקצור וכו' אבל זה שהשכיר עצמו לזמן קצוב כפועל דמי והיכא דליכ' פסיד' יכול לחזור בו ומשכחת לה דאשתכח לאלתר דייק כותיה לא מצי מעכב שכרו אבל אי איכא פסידא ודאי אפילו פועל אינו חוזר בו וזהו שכתב כאן משם רבינו יואל וראבי"ה דחשיב דבר האבד אי לא אשתכח לאלתר דדייק כותיה ומיהו לעיל מינה הביא המרדכי עצמו בשם ס' צפנת פענח מלמד החוזר בו שוכ' עליו או מטעהו וכו' וכן פירש ראבי"ה דלימוד דבר האבד הוא ואין יכול לחזור בו כדאמרינן לקמן בפ' המקבל ובפ' לא יחפור האי מקרי דרדקי פסידא דלא הדר הוא ופי' ר"י ורבינו שמשון דדבר האבד הוא ואינו יכול לחזור בו אבל רבינו יואל פסק דמלמד כפועל ויכול לחזור בו בחצי היום ורבינו מאיר אומר הלכה למעשה דדבר האבד הוא ע"כ ותימא איך כתב דרבינו יואל פסק דמלמד כפועל וראבי"ה בריה פליג עליה הרי רבינו מאיר אמר דתרווייהו כנפש האב וכנפש הבן דמלמד לא חשיב כפועל ומה שכתב שאין דינו כקבלן שאין יכול לחזור בו מהך טעמא דקבלן ודאי אינו יכול לחזור בו דא"כ אפילו שאר שכירי דעלמא כגון שכיר חדש שכי' שנה הוא חשיב קבלן דלא מצי הדר אלא אין קבלנו' אלא כגון קמה לקצור ולא פליג אשאר רבוותא דאמרינן דלימוד דבר האבד ופסידא דלא הדר דהגע עצמך דא"ל הריני יושב עד שתביא א' דדייק כותי אין כאן פסידא ובהא כ"ע מודו דמצי הדר וקבלנות לא הוי.

286

רפ״זועוד נראה לי שהטעם שהזכירו הגדולים הללו דאינו יכול לחזור בו מטע' דאיכא פסידא כדאמרינן בהמקבל ובפרק לא יחפור דהוי פסידא דלא הדר אפילו תימא שרבינו יואל חולק בזו מ"מ בהא לומר דהא לא מקרי פסידא כי אמר טרחנא ויתיבנא עד דאתי גברא דדייק כוותי שפיר דמי וטעמא לפי שאין כאן מי שיקפיד אלא אביהן של תינוקת ואין להם על מה שיקפידו אלא בענין זה אבל הרב שהשכיר עצמו ללמוד תלמידים גדולים וגם הם עצמם מעכבין לומר אין חפצנו ללמוד אלא עמך ואף על גב דאיכא דדייק טפי מיניה ואפילו כיהושע בן נון לא צייתינן ליה הדין עמהם דהא קיימא לן אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ דכתיב כי אם בתור' ה' חפצו כדאמרינן בגמרא ועוד איכא בגמרא דבני מערבא בעירובין פ' מי שהוציאוהו מעשה ביוסי הכהן שהיה מטמא אחר רבו לצידן הדא אמרי' לא מן הכל אדם זוכה ללמוד תורה שהרי בארץ ישראל כמה חכמים היו ללמוד מהם וכן משמע מההיא דפ' אלו הן הגולין תלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנאמר וחי עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא ומדלא קאמר מושיבין שם רב ומעמידין שם ישיבה כדאמר' דאין מושיבין אותם אלא במקום שווקי' ובמקום אוכלוסין מדכתיב וחי והכא אמר מגלין רבו עמו היינו טעמא שאף ע"פ שיש שם רב לא מן הכל אדם זוכה ללמוד תורה.

287

רפ״חוהואיל והוא כן לא חיילא עליה שבועה כלל דהו"ל כנשבע להרע לאחרים דלא חיילא עליה כדתניא שבועה שאכה את איש פלוני שאפצע את מוחו לאו כלום היא וכן לענין ממון הו"ל נשבע על דבר שאינו בידו שבועה שלא אפרע לאיש פלוני שאני חייב לו שהרי כופין אותו ופורע וכן כופין אותו ולומד עמהם ומההיא שעתא יצתה שבועה לשוא ואפילו מקיי' לא מקיימא בהכי כדאמרינן בפרק שבועות שתים שבועה שלא אוכל ככר זו שבוע' שאוכלנ' לא אכל' עבר על ש"ש אכלה עבר על ש"ש ועל שבועת בטוי ואין לומר דהא לא מיקרי נשבע על דבר שאינו בידו דיכול להתר פסת יד להשכיר אחר ברצי כסף וחיילא שבועה שפיר דהא דע"כ שעבודא אית ליה לב"ה על גופו מדלא מהניא ליה מחילה דומיא דע"ע אלמא אין עליו תביעת ממון אלא תביעת גוף ולא אמרו שוכר עליהם או מטען אלא לפי שאינו יכול לכופו שאם היה מוצא ב"ד היו כופין אותו בע"כ וכיון דשעבודא דגופיה איכא עליה כשנשבע לחזור בו יצאה שבועה לשקר ולא חיילא כלל.

288

רפ״טועוד איכא הכא טעמא אחריתי דאפילו תימא דאיכא מאן דפליג בהא דיכול לחזור בו כיון דרובא דרבוותא סברי דאין יכול לחזור בו לא אמרינן ספק ממונא לקולא ואין הולכים בממון אחר הרוב דספק איסור שבועה לחומרא דהא כיון שאמרו מעיקרא בהדיא שמאחר שלא היתה שבוע' ביניהם יכול הוא לחזור כדין פועל עכשיו שהוא רואה דכמה מרבוותא אמרי דאינו יכול לחזור בו לא בעי לשוויה נפשיה הדרנא ומחוסר אמנה שיאמרו שחלל בריתו עמהם בבצע כסף שהוסיפו לו כאן כפלים ויש בדבר חילול ה'. ואדעתא דהכי לא נשבע אלא שהיה סבור שאין אומר ואין דברים שיהיה מחויב להם ועתה הוא רואה דרובא דרבוותא ס"ל שהוא חייב ולפי דבריהם חשיב לוה רשע ולא ישלם ושבועה בטעות היא זו דאדעת' דהכי לא נשבע. וכן כתבו בא' שאמר לו הדיין שהיה חייב שבועה ונתפשר עם בעל דינו ונשבע לתת לו כך וכך ושוב ידע שלא היה חייב אלא חרם סתם דהו"ל קנין בטעות. אי נמי בפועל דחשיב גופו קנוי כדין ע"ע כדכ' מהר"ם לא מחוורא מלתא לומר המע"ה דהא לא הוי ספק ממונא דמחוסר גוביינא דהאי לא מחוסר גוביינא אלא משועבד גופו לשוכר וכדין עבדים וקרקעות והעמד שעבוד על חזקתו עד שיודע בברי שנפטר כ"ש היכא דרובא דרבוותא ס"ל דלא נפטר דרובא וחזקה מסייעי לשוכר. גם מן הטענה שהוזכר בשאלה שבתחלה נתרצה לו שיבא לאחר עבור הזמן הקצוב לו עם אלה ועברו כמה דברים ביניהם שלא היה מתרצה ראובן לבא וגם לא ליקח שבועה כלל ואח"כ כשהפציר בו לוי נתרצה ונשבע לבא לא הי' אלא ע"ד שיבא אחר הזמן כמו שנתרצה לוי בראשונה הדין עמו. ואין טענת לוי טענה כמ"ש שכבר עבר זמן רב שנאמרו אותם דברים ואח"כ נשבע סתם לבא לאלתר משמע דמפני שעבר זמן אין בכך כלום כדאמרינן בתוספתא הביאה הרי"ף ז"ל בפרק קמא דקדושין זה אומר במנה וזה אומ' במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה לזה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר אם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי הלוק' וכאן לוי תבע את ראובן והוא עצמו נתרצה שיבא אחר הזמן מסתמא מה שנשבע ראובן ע"ד מה שא' לוי אף על פי שלא פירש כמי שפירש ואף על פי שעבר כמה זמן ע"ד הראשונה נשבע. כ"ש שלא נעתקו מאותו ענין לגמרי וחשיב כמו מענין לענין ובאותו ענין דחשיב כמפרש לענין קדושין ולענין פדיון מעשר שני.

289

ר״צויש לברר דאי בשעה שהשכירו ת"ח זה לא היו מוצאים גברא דדייק כותיה ומה שהיו מוצאין אז אפשר למצא עכשיו כיוצא בו אין המלמד זקוק להם דבפועל נמי כתב הטור בשם הרשב"א דהאי דינא דגמרינן בפועל מיירי כשהוא מוצא אז פועלים אחרים לשכור בשעה ששכר את אלו ועכשיו שאינו מוצא נמצא שמפסידין אבל אם לא היה מוצא אחרים פטורים והרב המ"מ הביא כן בשם הרשב"א ז"ל וגבי מלמד נמי כתוב בהגה' א"שרי וכן מלמד שנשכר בעת שהיו מלמדים מצויים יותר מעכשיו מ"מ לא יצטרך התינוק להתבטל בכך רק דבר מועט כגון שידוע שימצא מלמד בקרוב לא הוי דבר אבד כי אם לפי אותו זמן וכו' וכונתו שידוע שיבא זמן שיהיו מצויין מלמדים כמו באותו זמן הראשון דאז כיון שהזמנים שוין תו לא מצי מעכב ליה ומדקאמר שנשכר בעת שיהיו מצויים יותר מעכשיו משמע שאם לא היו אז מצויין מצי אמר ליה אנא מאי הפסדתיך גם אז לא היית מוצא אחר כרצונך.

290

רצ״אולפי הטעם שכתב בהגהות מרדכי שרבינו יחיאל כתב שאין המלמד יכול לחזור בו דלא דמי לפועל שחוזר שהרי אין שוכר עצמו כי אם לשכר בטלה כדאמרינן מה אני בחנם אף אתה בחנם ע"כ. אם כן אף ע"ג דלא הוי דבר האבד לא מצי מהדר דמידי הוי טעמא אלא משום כי לי בני ישראל עבדים אין כאן עבדות אלא שכר בטלה הוא נוטל וכבר הוא שכור עד הזמן ולא מצי מיהדר.

291

רצ״בועוד טעמא אחרינא איכא הכא דכיון דמלמד זה לא חזר בו כדי לנוח אלא אדרבה הלך וקנה אדון לעצמו בבצע כסף בכה"ג לא שייך לומר ולא עבדים לעבדים. תדע שהרי כתב הטור סימן של"ד בשם ר"י דוקא כשחוזר בו סתם אבל אם חוזר בו מחמת היוקר אין שומעין לו משמ' דסבירא ליה שלא פטרתו תורה אלא לנוח לא להשתכר שרואה שנתייקר' המלאכה ורוצה שיוסיפו לו על שכרו אע"פ שהוא אומר שרוצה לנוח בגין שאם היו מוסיפין לו שכר היה מתרצה לאו כל כמיניה. וה"ה לזה שהלך והשכיר עצמו לאחרים ברצי כסף שהוסיפו לו דאין שומעין לו יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

292

רצ״גטוביינא דחכימי. מהטובים שבבני עליה. מפליא עצה מגדיל תושיה בחירי רצתה נפשי. החכם הנעלה כמהר"ר זרחי'.

293

רצ״דמה שאמרת מתשובת המיימוני בס' קנין סימן ל' דמשמע דפליג אהני רבוותא דאם ימצא מלמד אע"ג דלא דייק כוותיה לא מיקרי פסידא שהביא וז"ל לענין המלמד החוזר בו שמדמין אותו לדבר האבד משום דמקרי דרדקי חשיב פסידא דלא הדר אלמא חשיב דבר האבד כשאינו לומד בדין גם זה דבר האבד כשחוזר בו ואין הנער מוצא מלמד אחר ומתבטל ואין ראיה מהתם דלא חשיב דבר האבד אלא כשלומד בשבוש מטעם דשבשתא כיון דעאל עאל ואפילו מאן דלית ליה מיהו בההיא שעתא מתבטל והוי פסידא דלא הדר אבל חוזר בו אין נראה דהוי פסידא דלא הדר שיהא בו דין דבר האבד אך נראה דחשיב דבר האבד מהא דאם יום תעזבני יומים אעזבך וכו' נמצא מאבד ושוכח מה שלמד בביטול זה אך אם ימצא מלמד אחר בפחות יכול להכניס תחתיו וב"ה יתן לו שכירותו לבד מה שצריך להוציא ליתן למלמד שני הנכנס תחתיו עכ"ל רשב"א ז"ל ומשמע ליה לכ"ת מדברי תשובה זו דלא מיקרי דבר האבד אלא בדבר שהוא מפסיד ומאבד מה שלמד כבר אבל אם ימצא מלמד אחר אע"ג דלא דייק כוותיה מ"מ כיון דמועיל לו שלא יהא יושב ובטל ושוכח תלמודו תו לא הוי פסידא דלא מיקרי פסיד' אלא כשמפסי' מה שבידו אבל מה שאינו מרוי' ומוסי' בלימודו לא מקרי דבר האבד. ולא נהירא כלל לומר שיקח מלמד גרוע דלא דייק לבנו שילמד אותו בשבוש דלמ"ד שבשתא כיון דעאל עאל אין לך הפסד גדול מזה ולמ"ד ממילא נפקא הפסד הזמן וחסרונו לא יוכל להמנו' דמ"ה קרו לי' פסיד' דלא הדר לענין דלא בעי התראה ולא בא רשב"א לחדש אלא דמשום עצמו של זמן המועט שאינו מוצא מלמד ומתבטל דבההיא שעתא לא מקרי דבר האבד אע"ג דאשכחן דאותו הזמן המועד שלמדהו בשבוש אע"ג דממילא נפקא קרי ליה פסידא דלא הדר שאני התם דהוי בתוך זמן הלמוד שעליו ללמד שא"א להתבטל ממנו אפילו שעה א' אבל זה שחוזר בו אין לו לחוש על ביטול הזמן אלא אפסד' דלא הדר כגון פועלים להעלות פשתנו מן המשרה דקפסדי עסק' דיליה אבל תלמיד זה בזמן מועט כזה עד שימצא דדייק כותי' לא יפסיד אלא שלא ירויח. ועל זה חזר לומר דמ"מ פסידא מיקרי שיפסיד מה שבידו דאם יום תעזבני וכו' אבל אי לא משכח אלא מאן דלא דייק האי הוי פסידא גמורה שיהא התינוק מפסיד והולך אי משום שבשת' דעאל אי משום ביטול הזמן תדיר אי משום הפסד הממון שנותן חנם למי שילמדהו בשבוש ותדע לך דמה שכתב אך אם ימצא מלמד דמיירי בדדיי' דקא' שאע"פ שימצ' בפחות משכרו יכול המלמד הראשון להכניסו תחתיו וב"ה יתן לו שכירותו כלו לבד מה שצריך ליתן למלמד השני נמצא זה עושה סחורתו בפרתו של חברו שיבא לו מלמד גרוע בזול וישתכר הוא במותר זה לא עלה ע"ד אדם מעולם אבל היכא דדייק כוותיה מצי אמר ליה אם לא הייתי מוצאו אלא ביוקר לא הייתי שוכרו עלי ואני הייתי מפסיד את המותר גם עתה רווחא דידי היא. ואפשר דמיירי דאינו מוצאו בקבע אלא לפי שעה וב"ה אינו פוטרו כל הזמן שקצב יכול לומר או התרצה במלמד זה ואפטר או עלי להשכיר לך מלמד ראוי בין בפחות בין ביותר עד הזמן.

294

רצ״הומ"ש א"כ איפה לענין ממונ' דשוכר עליהם או מטען פטור הוא המלמד כיון דפלוגתא דרבוות' היא אין הולכין בממון אחר הרוב אעפ"י שצרף דעתו של רשב"א עם רבי' יואל ובקש להלום את לשונו ולא הולמתו מ"מ מאחר שמהר"ם כתב וכן אנו דנין דמלמד אינו יכול לחזור בו הו"ל סוגי' דעלמא הכי וכל דלא דאין הכי טועה בשיקו' הדעת הוא. ומהרי"ק בשרש קי"ב כתב ועוד דמהר"ם בתרא' טוב' מרבי' יואל וידע במילתא טפי מינן ואפי' הכי לא חש לה גם אנו לא ניחוש דמתוך סברא זו פסקו כל הפוסקים הלכה כבתראי וכו' וזה בדבר שחולק על דברי רבינו יואל כ"ש כאן דכמה מרבוותא פליגי עליה ומהר"ם כתב דהכי דיינינן. ותו לטעמא דכתב המרדכי בהגהות בשם רבינו יחיאל מפרי"ש דכיון דשכר בטלה שקיל לאו פועל הוא שיחזור בו וכיון שכן איכא תרי ספקא דמסייעי להו שלא יוכל לחזור. וכבר כתבו מקצת הרבנים האחרונים דבס"ס מפקינן מיד המוחזק. ותו כיון שהפועל גופו קנוי לב"ה ויש לו בגויה מספקא לא מפקע מיניה.

295

רצ״וומ"ש ואם כה יאמר כי עלה בדעתו דמה שאמר לו החכם דפועל חוזר בו בחצי היום הלכה רווחת היא וע"ד כן נשבע לאו כ"כ ליפטר בכך דדברים שבלב הוא ואין כאן נדרי שגגות גם בזה יש לדון דאילו היה אומר דמלמד יכול לחזור בו הו"א דאורו ליה כמ"ד יכול לחזור אבל הוא לא ירד לדין המלמד ולא לפלוגת' דידיה אלא אמר לו פועל יכול לחזור בו וזו הלכה פסוקה מכי לי בני ישראל עבדים ועפ"כ נשבע אבל אם ידע דרובא דרבוותא קמאי ובתראי סברי דאינו יכול לחזור בו לא הוי שוי נפשיה עבריינא והדרא לגבייהו וכיון דעפ"י דברים אלו נשבע דמי לקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתהו ושלא גנבתו ואם אמרו שגנב' את כיסו ומתוך הדברי' הדיר' פשיטא שע"ד כן נדר דבעסוקים באותו ענין כמאן דמפר' דמי לענין קדושין ולענין מעשר שני ובכל דוכתי וכבר כתב הרא"ש וכו'.

296

רצ״זומ"ש דכיון דבאיסורא אתא שלא התנה ליטול שכר בטלה א"כ הרי מעתה יכול לומר טול מה שנתת ואיני עוש' אלא בחנם וחוזרני בי וכונתו בזה דשפי' חיילא שבועה עליה יחזיר מה שנטל ויחזור בו. וב' תשובות בדבר חדא דע"ד להחזיר מה שנטל לא נשבע ועוד דלאו באיסורא אתא לידיה דחזקה לא שביק התירא ואכיל איסורא וכיון שידוע שאין זה יותר משכר בטלה אין צריך להתנות דממילא הכי הוי. ולא דמי לשותפות דנכרי לענין שבת שצרי' להתנו' בפ' טול אתה בשבת ואני בחול דהתם כל שלא פי' בכל יום ויום יש לשניהם חלק בו.

297

רצ״חומ"ש דאפי' בדבר האבד מצי פועל חוזר בו בדאניס וכאן אנוס הוא מחמת השבוע' ולא חשי' כאונס שהוא הביא על עצמו דכיון דבשנשבע כבר דבדין היה עושה דפועל חוזר בו אפי' בחצי היום ועתה נתגלה לו חומרא יתירא או ספק שבועה ואעפ"י שלא יועיל לו טענה זו לפטרו משבועתו מ"מ טענה מועלת הוא שלא יקרא פושע ומביא האונס על עצמו זו מדה שאינה מדה והשבת המסובב סבה שכל שאין שם אונס אינו בדין שיחזור בו וכשנשבע לחזור בו הו"ל כנשב' לעבור דברי תורה ולא חיילא ושבועה אין כאן אונס אין כאן. ואם אתה קורא ספק שבועה משום דיכול לחזו' בו אם נחוש לדבריהם וחיילא השבועה שפיר אין אנו צריכים לטעם האונס. ואם לא נחוש לדבריו שבטלו במיעוטן לענין ממונא כל שכן שלא נחוש לענין שבועה דבמילתא דאיסורין אזלינן בתר רובא ולא כל הימנו לומר לנהוג מילי דחסידותא להפסיד זכות אחרים.

298

רצ״טומ"ש עוד דבדין הפועל אפי' בדבר האבד לאו עבד מיקרי מ"ה דאם ממון נתחייב לו גופו לא נשתעבד בו לעולם. ואי משום פסידא דלאו בר תשלומין הוא כגון הלימוד אשר לא יערכנו זהב לא מפני כך נאמ' שנשתעב' גופו כע"ע שהרי בדב' שבממון נמי כשאין בידו לשלם אם רב ואם מעט מ"ה אינו גופו עד שיפרע ע"כ איברא דפועל גופו קנוי כע"ע דשכיר ותושב קרייה רחמנ' ומן הדין היכא דאיכא פסידא אינו יכול לחזור בו דגופו משועבד וכל שמוצא גברא דקאי בחריקיה ומוסיף על שכרו אז נפטר מידי שעבודו ועבד נמי אינו יוצא מידי שעבודו אלא בגרעון כסף שאם אי אתה אומר כן כל ע"ע יפקיע עצמו מידי רבו ויאמר ממון אני חייב לך מחר אתן והא ליתא דאין יציאתו מעמו אלא בכסף כדתנן וקונה את עצמו ביובל ובשנים ובגרעון כסף: הילכך כשפועל זה נשבע לצאת לא חיילא שבועה שגופו משועבד לא מבעי היכא דלא אשכח דדייק כוותיה ואיכא פסידא דלא הדר אלא אפי' את"ל שימצא בשעת שבועה נשבע על שקר דאין בידו ואין לומר דהוי כמי שנשבע לפרוע ממון שנצטרך לשום אחר במקומו דגופו משועבד תדע מדלא מהני ביה מחילה לא בע"ע ולא בפועל כדכתב מהר"ם ואי אית' לימ' דמחל לו הממון שהיה צריך לתת ולהשכיר פועל אחר או בע"ע שמחל הכסף שצריך לתת אלא גופו קנוי ונפטר בכסף ולא דמי לממון דעלמא שאין בידו לשלם דאין גופו קנוי ומהני ביה מחילה יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

299

ש׳זה חזיתי זה סיני ועוקר הרים בגבורה ולא בעצלתים בנוות בדיעה עוסק בנויו של עולם צופה מהר אפרים צועה כחו ברבים הנחמדים מזהב ומזהב פרווים כרוכים בשיירו הלשון טוב הכלך והשיריים ומקושרים בעדי עדיים החכם השלם מפליא עצה כמה"ר אפרים מדבר בצדק' בגופי הלכות התלויות בארץ מתפשטים והולכים אל מקום נהרים יאורים רחבי ידים ואנכי היום בנסיעת הספינ' עיני ולבי דרך השכוני באהלים יושבי על מדין דעסקי באורייתא די בארעא דישראל עושי מלאכ' על האבנים ואגב טירדא מהתעסק בצרכי לא מצאתי לי בב"ה ידים ורגלים ע"כ יהי' דבר' מעטים בשורות שתים ובאותות שתים והנה ע"ד שביעית בזמן הזה היותה מדרבנן הלא בספרתי יש רב אם בתרומות ומעשרות שהם בזמן הזה מדרבנן כמ"ש הרמב"ם ז"ל דכי תבאו ביאת כולכם משמע וכי סליק בימי עזרא לאו כלהו סלוק והראיו' שיש ממקומות המפוזרים בגמרא וכמה תשובות כנגדן ונמוקן עמן את הכל בארתי במקומן ושביעית מק"ו דהויא דרבנן דמלבד דבביאת עזרא לא נתקדשה לפי שלא היתה ביאת כולם כמו שלא נתקדשה לענין תרומות ומעשרו' למטה מהן שביעית שאף בכבוש ראשון ירדה מקדושתה משגלו עשרת השבטים דתניא יובל היא לכל יושביה בזמן שכל יושבי' עליה וכתיב וזה דבר השמיט' שמוט בב' שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת יובל ואחת שמטת שביעית בזמן שאתה משמט יובל אתה משמט שביעי' ומהך טעמא איישר חיליה דהלל דהתקין פרוזבול כדאמרי' בפ' השולח משום דשביעית בזמן הזה דרבנן בין שמטת קרקע בין שמטת כספים אעפ"י שמהר"י קורקוש ז"ל כתב שמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד ובפ"ט שסבר דשביעית דאורייתא וכבר הוכחתי דליתא והוא עצמו ז"ל כתב שמצא בספר הרמב"ם כתיבת יד בלשון הזה בזמן שאין היובל נוהג אין שביעי' נוהג עכ"ד ונוהגת שביעי' בארץ מדבריה' וכן השמטת כספי' מדבריהם וכן הביא בס' התרומות שער מ"ה בשם הרמב"ם פ"ט דשביעי' בזמן הזה דרבנן.

300

ש״אוהואיל ושביעית בזה"ז דרבנן משום הפסד ארנונא שרי כדאמרי' בפ' זה בורר מכריז ר' ינאי פוקי וזרעו בשביעית משום ארנונא וכן כתבו התוס' בפ"ק דחולין כמ"ש החכם השלם הפוסק נר"ו שכתב ושמא סכנת נפשות איתא אם לא יפרעו המס אי נמי קסבר יש קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר א"נ שביעית בזמן הזה דרבנן שהאמת הגמור כדבריהם כמ"ש החכם השלם נר"ו דלתירוץ זה דמדרבנן אעפ"י שלא יהא שם סכנה שרי משום טעמא דארנונא ותמה אני ממה שרצה לפרש דאי נמי יש קנין ואי נמי שביעית דרבנן קאי אסכנת נפשות דהלשון אי נמי ודאי הכי הוא דאפי' אי ליכא סכנת נפשות שרי מטעם יש קנין וכן מטעם דאיסורא דרבנן הוא כדמוכח בהדיא בפרקא קמא דכתובו' דאמרי' חדא דהא קמודה ועוד דהא אמר ר"י הלכה כר"ג ופרכינן ובהא אי לא מודה מי מכשיר ר"ג אלמא כדאמרינן ועוד כשתמצא לומר דליתא לתירוצ' קמא הוא ובההיא דפ' הכות' חדא דידענא בי בר' יאשיה דלא אמיד ועוד הא יהיב סמני' שכתבו התוספו' שם דתרוייהו איתנהו שם נתתי טוב טעם ודעת על דברי התוספו' האלה אבל יש ללמו' מדבריהם במקום אחר ממה שאמר בפרק זה בורר בההיא דמשיכו האנשים ואם תאמר ומשום ארנונא לא התירו לחרוש ולזרוע דהוי איסורא דאורייתא ויש לומר דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן אי נמי יש לומר שפיקוח נפש הוא ששואל המלך מהם מס ואין להם מה שיפרעו הרי מפורש בהדיא דלתירו' דשביעית דרבנן אף בלא פיקוח נפש שרי וגם מלשון הקושיא מוכח שלא הוקשה להם איך התירו משום ארנונא אלא משום דהוי איסורא דאורייתא הוא ועוד יש להביא ראיה מדבריהם ז"ל דלא חשו בשביעית דרבנן במקום פסידא דממונא בריש מועד קטן גבי משקין בית השלחין במועד ובשביעית כתב הטעם משום דשביעית דרבנן ומילתא דפסידא כגון בית השלחין שרו רבנן.

301

ש״בולענין שכירות דבהמות לעכו"ם כי יחרוש בבקרי' בשביעית לא תבעי לן דשרי שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית כדרך שהוא מצוה בשבת ועכו"ם נמי אינו מצווה על שביתת הארץ בשביעית שיהא אסור משום מחזיק ידי ע"ע כמו שאסו' למכור לישראל החשוד דעכו"ם לאו בר חיובא ושרי כי תבעי לך אם מותר להשכיר לעכו"ם שדהו בלא טעמא דארנונא ונראה דבהבלעה שרי ואף על פי שבשנת שביעית עצמה לא שייך הבלעה כדכת' החכם השלם נר"ו מ"מ כשהשכיר לו לשבע שנים בשבע מאות זוז שרי ולא דמי למשכי' תנור וריחים שלוקח ריוח יום יום דהכא כיון שהשכיר לו לשני' מרובות אם יוביר ולא יעביד בחד שתא מינייהו משלם במטבא דאורחא דמילתא הוא שאינה זורעה שנה אחר שנה שמא תכחיש אלא כאותה ששנינו הופך שער שתי שורות לכאן וזורע את הבור נמצא שכשהוא נוטל שכר שדהו לאו שכר שביעית הוא נוטל אלא שכר שאר שנים והא דאמרינן בפר' המקבל המקבל שדהו מחבירו לשבע שנים בשבע מאות זוז אין השביעית מן המנין התם בישראל קתני דמידע ידע שאין דרך ישראל לעבוד בשנת השמיט' והוה ליה לשש שנים אבל גבי העכו"ם השביעית מן המנין ודרך הבלעה שרי וכן מצאתי לרב אבא מארי זכר צדיק לברכה בתשובה שהתיר להשכיר שדהו לעכו"ם בהבלעה על ידי שנים אחרות.

302

ש״גולענין צידן אם היא ארץ ישראל נשמעינה מן הדא דאמ' בפ' מי שהוציאוהו מעש' ברבי יוסי הכהן שהיה מטמא והולך אחר רבו לצידן ללמוד תורה ומייתי לה נמי בפ"ו דשמחות ועוד מדתנן בריש גיטין מעכו לצפון ועכו כצפון וכ"ש צידן דמרחקא טובא לצד צפון דהכי פרכי' בגמר' לענין בבל והתנן מעכו לצפון וכו' וכ"ש בבל דמרחקא טובא ומשני לבר מבבל פי' בר מבבל דאיכא טעמא אחריתי דאע"ג דלאו א"י היא בקיאים הם לשמה.

303

ש״דומה שנסתפקו בסביבות צידון אם יש להסתפ' באיזו רצועה מכיבוש שני אם יוצאה לשם וכבר כתבתי שנה השס"ב בהיותי בא"י והוכחתי מההיא שמעת' דפ"ק דגיטין היה מהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר עד שיודע לך שהיא חייבת משמאלו למערב וכו' ומסיק התם רצועה נפקא פרש"י ז"ל לעולם עכו ברבועה דא"י הוא אלא שרצועה קטנה מעכו לצד צפון שהיא מא"י ודע דכזיב זו בין עכו ובין צור קיימא מדאמרי' בפ' הדר מעשה בר"ג שהיה מהלך מעכו לכזיב ובא א' ושאל על נדרו אמר לזה שעמו כלו' שתינו רביעית יין האטלקי א"ל הן א"כ יטייל אחרינו עד שיפוג יינינו טייל אחריהם ג' מילין עד שהגיעו לסולמא דצור הרי כשהולכים מעכו לכזיב עדיין צור מכזיב ולהלן וכי חשיב תנא עכו לגבול צפוני של א"י דקתני ומעכו לצפון ועכו כצפון לענין רבועה של א"י קאמר אבל במקצוע מערבי צפוני רצועה נפקא מעכו עד כזיב משמאלו למערב הדרך היא א"י ולא חשיב לה תנא משמע דלרבועה של א"י לצד צפון ליכא למיחש לשום רצועה אלא מיהו איכא למידק בהא דתניא מימינו למזרח הדרך טמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר עד שיודע לך שהיא חייבת משמע שיש מקומות עדיין במזרח הדרך שיש להם ספק בהם בא"י בר מההיא רצועה דמעכו לכזיב א"כ היכי קתני במתני' מעכו לצפון וכו' וי"ל דודאי למזרח הדרך ליכא לספוקי בשום רצועה מא"י אלא ה"ק עד שיודע לך שזה למערב הדרך לפי שמסלולה של דרך עשוי להשתנות היא בשעת חירום ומיהו לעולם הוא בחזקת פטור עד שיודע שהמקום ההוא חייב ונשתנה גבול הדרך אבל מה שמספק עלי דברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מה' מעשר שהביא ההיא דירו' הלוקח מן החמרת בצור וכו' כתב הלוקח מבעלי אוצר בצידון חייב בדמאי מפני שקרובה היא יותר מצור שחזקתן שאוצרים מפירות הארץ ותימה הוא דהא ודאי צור קרוב' לעכו שהיא תחלת א"י יותר מצידון כמו שהוכחנו מההיא דפ' הדר והיאך איפשר לומר שקרובה יותר מצור וזה דבר שהחוש מכחישו ואין לומר דאיכא רצוע' דמפקא לצד צידון חדא דמשמעתא דגיטין מוכח שאין שום רצועה זולתי אותה דמעכו לכזיב למערב ועוד היכי פסקה ליה להרמב"ם שכתב כן הול"ל דאיכא רצועה דמקרבה לצידון טפי מצור ולא הול"ל שצידון קרובה מצור דמשמע קרובה לא"י טפי מצור וזה אינו ותו כיון דבתר קורבה אזלינין אמאי קתני שהלוקח מן החמרת בצידון פטור נימא מא"י דמקרב' הביאו והלשון מוכיח שטעו' נפל בספרי הרמב"ם וכך צ"ל לא מפני שקרוב' היא יותר מצור אלא שחזקתן שאוצרים מפירות הארץ אלא נראה דבחמרת שחששו בצור דמקרבה לא חשו בצידן דמרחק' טובא אבל באוצרים בצידון חשו לפי שדרכן היה שלא לאצור אלא מפירות א"י לפי שהם מתקיימים יותר מפירות שבצידן אבל פירות שבצור ידעו בהם שמתקיימים יפה ורגילין לאצור מפירות הארץ כך נ"ל לפרש הירושלמי ודברי הרמב"ם צריך לתרצן על פי הדרך הזה.

304

ש״הוא"ת להך לישנא דשביעית דרבנן ומשום אונס ממון גברא התירו האיך הזכירו בירוש' אונס נפשות שהקשו דבדרבנן יהרג ואל יעבור כיון דאיסורא דרבנן התירו במקום פסידא כדאמרי' שהתירו השקאת דבית השלחין משום פסידא וזו היא שכת' התו' סיוע ללשון שאמר מפני פקוח נפש דהכי אמרי' בירושלמי מפני חיי נפש ונ"ל שאעפ"י שמסתייעים התו' להך לישנא מהירוש' מ"מ לא קשה ללישנא דשביעית דרבנן דמעיקרא דס"ד בירוש' שהיו מתכוני' העכו"ם להעבירם על דת ובהא ודאי אפי' על מצוה קלה ואפי' של דבריהם כדאמרי' בס"פ בן סורר אפי' לשנויי ערקתא דמסאנא דאפי' בדבר הרשות כי ההוא דפפוס ולוליינו דמייתי בירושלמי שהביא להם מים בזכוכית צבועה ומסיק שלא היתה כוונתם אלא למגבי ארנונין והנאת עצמן שאני. וא"ת ויפרעו להם דמים ולא יחרושו אותם שיש ספק בידם לפרוע ממון ואמאי מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו ולדרוש להו למאן דאפשר ליה לרצות בממון דאסור וכי תימא שלא היתה המלכות מתרצ' בממון א"כ כוונתם להעביר ובפרהסיא יהרג ואל יעבור וי"ל שלא היו רוצים שתהא הארץ שממה שהיו רוב השדות לישראל וכן ראיתי בדברי הר"ן בפ' בן סורר שכתב להנאת עצמן היו עושין לגבות הארנונות שאין רצון המלכים לקופו' השדות והוא ז"ל הביא מהירושלמי הזה הנלע"ד כתבתי יוסף מטראני.

305

ש״ועל השוחט ההוא ששובר מפרקת האווז קודם שיפרכס כדי שתצא נפשו ואומר שלא אסרו בענין זה אלא כשהוא מוכר לאחרים במשקל וגם אין בדבר איסור אלא לאכול ממנו כשהוא חי וזה אינו מצוי אבל בצליה ובשול ע"י מליחה מותר השוחט הזה מכניס ראשו בין הרים גדולים שהרי לגרסת רש"י ז"ל דלענין איסור דם איבעיא לן התם וסלקא בתיקו וכן הביא הטור סי' ס"ז בשם הרב בעל העיטור דכרש"י ס"ל ותמה הר"ן ז"ל לגרסת רש"י דאם איתא דאין תקנה בו כי היכי דאמרי' גוזל את הבריות הול"ל מאכיל דם את הבריות דחמיר טפי ונ"ל שאין לתמוה מזה דכלהו קאמ' גוזל את הבריות ומבליע דם באברי' והיינו דמבעי לן אי טעמ' קאמר מ"ט גוזל משום דמבליע דם באברים או מלתא באנפי נפשיה קאמר איסור גזל ואיסור דם והא דנקט כי האי לישנא ולא קאמר בהדיא ומאכיל דם את הבריות טעמא דמלתא קאמר דלא תימא מאי חשש דם איכא הו"ל דם האברי' שלא פירש להכי קאמר שזה מבליע דם באברי' לאחר שנעקר הדם ממקומו ומתוך צערו חוזר ונבלע דמו מן הוורידין לתוך האברים שפי' מהם ומהאי טעמא אסור באומצא לדעת שאר המפרשים שבשאר בשר שרי למיכל באומצ' ובזה אסור לפי שכבר נתעורר הדם לצאת וחוזר ונבלע בבשר כדכתב הרשב"א ז"ל והרמב"ם ז"ל בפ"י מה' מאכלות אסורות כתב אסור לאכול ממנה בשר חי אפי' חלטו בחומץ אלא כיצד יעש' יחתוך החתיכ' וימלחנה יפה יפה ואח"כ יבשל או יצלה ומשמע דאע"ג דכגרסת הרב אלפסי ז"ל גריס מ"מ אינו מתיר בלא חתיכה וגם אינו מתיר לצלי בלא מליחה.

306

ש״זאך צ"ע אי הוי דומיא דבשר' דאסמיק דצלי לא בעי חתוך אבל המ"מ דימה אותה לחותך כזית בשר חי מבית טביחתה דאמרי מולחו יפה יפה. ובה' שחיטה כתב הרב מהרי"ק ז"ל דאפי' לצלי בעי חתיכה. ועוד נ"ל שכיון שאמרו שמבליע הדם באברים מחמת שלא חתכו הוורידין כל צרכם הו"ל כמי שלא נשחטו הוורידין שלא התירו אלא בבהמה אבל לא בעוף לפי שצולהו כלו כאחת. והא דלא פרשו בגמר' הך איסורא משום דהתם בבהמה מיירי שרגילו' הוא למכרה במקולין ולהיות נשקלת בליטרא ומשום הכי אמר שגוזל את הבריות אבל עוף אין דרך למכרו במשקל. ונ"ל שאף המפרשי' שהתירו בבהמה מודים דבעוף אסור לצלותו כלו כאחד כאילו לא נשחטו הוורידין. ועוד נראה שאף לדברי המתירין צלי ומבושל לא התירו אלא א"כ נצלה כל צרכו דאם לא נצלה כל צרכו הו"ל כאומצא שכן כתב הרשב"א בת"ה ועוד כתב המ"מ משמו שצריך להוציא חוטי דם שבו שהדם כנוס לתוכם הרי שהשוחט שעושה כן מאכיל דם את הבריות שלא ידעו ולא יזהרו בכך לא לצלותו כל צרכו ולא לנקר את החוטין ולא לנתחו. כ"ש לדברי רש"י ז"ל ובעל העיטור שאין לו תקנה.

307

ש״חשאלה ראובן חייב לשמעון מאה וחמשי' פרחים בשטר מקויים ופשט לו ראובן את רגלו וילך לו מארצו ונח נפשיה בארץ מרחקים וטרם מותו בהיותו שכיב מרע הקדיש כל נכסיו לעניי עולם ישיבות או מלמדי תינוקות שואל שמעון דאע"ג דקי"ל דהקדש והפקר מפקיעין מידי שעבוד מה בהקדש בדק הבית דהוי לגבוה לא בהקדש עניי' ומקבלי מתנה אומרי' אפי' הקדש עניים מפקיע מידי שעבוד. ילמדנו רבינו הדין עם מי וגמולו ישלם לו אבינו שבשמים.

308

ש״טתשובה לא מן השם הוא זה דאף בקדשי בדק הבית לא אמרו שמפקיע מידי שעבוד אלא בקדשי מזבח דקדושת הגוף נינהו דאילו בהקדש בדק הבית דקדושת דמים היא ולא מפקע מידי שעבוד כדאמרי' בפ' שום היתומי' המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח אין אשה יכולה לגבות כתובת' מן ההקדש ולא ב"ח את חובו אלא הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה כתובתה ולב"ח את חובו ומפ' בג"מ דבדין היה שתטול האשה וב"ח בלא פדיון אלא משום דר' אבהו דאמר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ועוד אפי' במידי דקדושת הגוף אלמוה רבנן לשעבודיה דב"ח. ובפ' אע"פ אמרי' קונמות קאמרת שאכי קונמות דקדושת הגוף נינהו וכרבא דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ואמרי' התם ותקדיש מהשתא ומשני אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וכת' התו' דלאו דוקא שעבוד דבעל אלא ה"ה דאלמוה לשעבודיה דב"ח כדמוכח בר"פ המדיר דקאמר דכיון דמשעבד לה היכי מצי מדיר לה.

309

ש״יומיהו היינו דוקא במקרקעי דאית בהו שעבוד אבל במטלטלי' שהקדיש אין ב"ח גובה משם דאפי' בהקדש עניי' דגריע מקדשי בדק הבית מ"מ לא גרע מב"ח הדיוט שאם מכר או נתן מטלטלי' לאחר אין ב"ח גובה ממנו ובח"מ סי' קי"א כתב רבינו בשם הרשב"א בתשו' אלף וק"י שהקדשו' כמשועבדי' דמו ומיהו התם בפרק שום היתומים כתבו התוספות וספק ביד מורי אם הלוה אין לו מטלטלין והקדישן הלוה אם יחול ההקדש דודאי אם מכר ממכרו ממכר לפי שאין שעבודו של מלוה על המטלטלין אבל הקדש ספק הוא אם יחול עליהם ואין להוכיח מהא דפרש"י אהא דאמר רבה עשה שורו אפותיקי וכו' דאיפשר להעמיד כגון שהקנה מטלטלי אגב מקרקעי דחייל שעבוד וכו' והשתא לדידן אפי' כתב מטלטלין באגב לא גבי משום תקנת השוק כמ"ש הרא"ש בתשובותיו והביאה הטור בסי' ס' ואעפ"י שהרב ה"פ כתב שם שאין כן דעת הרשב"א שהביא בסי' שנ"ו כבר ביארתי במקומו דההיא דהרשב"א בלוקח מגזלן דוקא ובהא אפי' הרא"ש מודה דמאי תקנתיה דהתם ישבע כמה הוציא ויטול ובמתנה מה נתן כדי שיטול. אבל בלוקח מטלטלים אם עשו בו תקנת השוק אחד הלוקח ואחד שנתן לו במתנה במשמע דמתנה נמי אי לאו דעבד נייחא נפשיה לא הוה יהיב. איברא דבהקדש יש להסתפק במקדיש מטלטלים ידועי' אי את ב"ח וטריף מנייהו דאי טעמא דמתנה משום דאי לאו דעביד נייחא נפשיה לא היה יהיב ליה גבי הקדש לא שייך האי טעמא דודאי למצו' קמכוין ולא שייך בה תקנת השוק אלא דמשמע לי מתוך דברי הרא"ש בתשובתו שם דטעמא משום דנהגו שלא להוציא מלוקח אלמא לא כתבו שהקנה לו המטלטלים באגב אלא היכא דאיתנהו לשיהיה בהן דין קדימה למאוחר וכן שלא יהיו נעשים מטלטלי' אצל בניו שלא יהיו צריכין לסמוך על תקנת הגאוני' כדכתב הרמב"ם ז"ל אי נמי אפי' לתקנת הגאוני' היו יכולים היורשי' לסלקם בקרקע בדינייהו. אבל השתא דכת' ליה מטלטלי לא מצי לסלוקיה בקרקע אבל לענין להוציא מיד הלוקח לא כתבו דמנהג כזה מבטל הלכה כדאמרי' בפ' המקבל מקום שנהגו לכפול גובה מחצה אלמא לא סמכינן מנהגא לבטולי מאי דכתי' בשטרא ל"ש מכר ול"ש מתנה ול"ש הקדש לא מפקינן מידייהו וצריך תלמוד בזה וגם לענין אמירתו לגבוה לא אמרי בהקדש עניי' כמו שהזכיר הרי"ף ז"ל בפ' ד' וה' גבי ההיא עובדא דההוא גברא דתקע לחבריה וכו' ובמקום אחר הארכתי גם במה שיש לתמוה על תשובת הרשב"א סימן תקס"ג אין כאן מקומו.

310

שי״אאמנם בנ"ד לא מן השם הוא זה אלא משום דהוי מתנת ש"מ דכירוש' שוייה רבנן כדאמרי' בפ' י"נ השתא ומה ירושה דאוריית' אמרת אלמנתו נזונית מנכסיו מתנ' ש"מ דרבנן לא כ"ש ואע"ג דאין אנו מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדי' דוקא כשנתעבדו מחיים אבל מתנת ש"מ דאינה קונה אלא לאחר מיתה לא מקרי משועבדים וה"ה דמלוה גובה מהם אפי' מלוה על פה כדכת' הרא"ש שם וכן בטור סי' רנ"ב.

311

שי״בשאלה ראובן קנה משמעון סחורה א' בסכום ידוע כל כך אלף לבנים לזמן ג' חדשים וכתבו בשטר שיפרע ראובן לשמעון בגרושו"ש או זהובים כפי מה שיהיו שוין במטבע היוצא בשעת הפרעון ובאותו זמן היה הזהוב במאה וששים והגרו"ש במאה ועשר ויהי מקץ הג' חדשי' בפתע פתאום ויצא דבר מלכות לפסול הלבנים הראשונים קצוצי הפאות והרעים והחטאים ויצא מטבע חדש אשר כל מאה ועשרי' מהם כזהוב א' ושמנים מהם בגרוש עתה תובע שמעון שיתן לו מהמטבע החדש או בגרושיש כמו ששוין עתה וראובן טוען כי מעולם לא עלתה על דעתו שיפרע זולתי מהמטבע הראשון הפחות אלא שהקדימו שרי המלכות להוציא החדש פתאום והוא לא ידע יורנו רבינו ויאיר עינינו אי זה דרך יחלק אור וכסא תורתו לעד יכון.

312

שי״גתשובה הלכה רווחת היא מ"ש בהגוזל קמא המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו אם התוספת היא יתר על חומש מנכה לו לפי חשבון אע"פ שלא הוזלו הפירות משום דקסבר לענין נסכא אם בא לחתוך לעשות מהם גרוטאות ימצא יותר מבראשונה ואם הוזלו הפירות מחמת טיבעא אעפ"י שאין התוס' אלא כל שהוא מנכה לו לפי חשבון וכאן תרווייהו איתנהו שההוספה שהוסיפו במטבע החדש מה שלא היה במטבע הראשון הוא יותר הרבה מחומש שאותם הלבנים הראשוני' היו רעים וחטאים וקצוצי הפאה אשר קרוב לעשרי' היה משקלים בדראמ' א' ומהמטבע החדש תשעה או עשרה וכן הוזלו הפירות התבואה והקטניות ובגדי יקר תכלת וארגמן הבאים ממדינת הים ומשי ורקמה ובשמים הבאים ממזרח ובבל טייעי מצרים וסוחר כוש אין כסף נחשב בלבנים זולתי בזהובים וגרושו' וכן הכסף והזהב זל טובא כפי ערך הגרוש' והזהובים ואין להתעקש ולומר דגם עתה עוברים לסוחר מהלבני' הראשונים השלמים אשר לא נלקטו במלקט ורהיטני נמצא שלא נתחדשו המטבעות עכשיו הא ליתא כי אותם הלבנים השלמים והטובים לא היו מוצאין אותם כי אותם היו באי' במשקל ט' בדראמה ואיך יתנום בק"ן לבנים הזהוב אלא מי שהיה לו מהם היה מצריפן ותדע כי אז ג"כ היו עושים מטבע חדש והיו נלקח בק"ן לבנים הזהוב מפני חשיבותו של מטבע ולא היו מוציאין אותו בהוצאה אלא מצניעין ואם לפעמים היו מתערבים מקצת הטובים בתוך הלבנים אקראי בעלמא הוא ובטלה דעתו אצל כל אדם מאחר שהעילוי הוא יותר על חומש וא' מן הטעמים שנתן הרשב"א ז"ל לשיעור זה דחומש משום דקים להו לרבנן דאפי' בטיבעא קמא איכא זוזי דתקילי טפי עד חומש ע"כ אלמא דטפי מחומש לא שכיח ואם איתיה מי שהיה מוציאן הראשונים בטלה דעתו אצל כל אדם כ"ש כי אלו המטבעות שנתחדשו כי היכי דחשיבי השתא חשיבי מעיקרא קודם שפסלו המטבעות הראשונות ואם היה מתנה המלוה מאותם הגרועים לתת לו מאותם השלמים רבית קצוצה הוי ועתה שנתחדש מטבע לש' ובנ"ד שהתנו בפי' שיפרע ראובן במטבע היוצא בשע' הפרעון רבית גמור אע"ג דמדעתיה מתחייב שהרי אם לא היה מתחדש המטבע היה פורעו במטבע הישן הגרוע כי כך היה ערך הסחור' ההיא ושומה ושוויה. עתה שנתחדשה גזרה יש כאן איסור רבית אע"ג דמדעת' יהיב ועוד דאסמכתא היא כי סמכה דעתו שלא יצאו המטבעות חדשי' כ"כ במהרה וגם אם היו יוצאים היה הוא מקדים לפרוע תוך הזמן במטבע הא' היכא דלית ליה פסידא למלוה שהיה יכול גם הוא לתתם לאחרים או לשלחם למקום שיוציא' אי אית ליה אורחא להתם או לפרוע בגרוש' וזהובים כמו שהיו שוין בעת ההלואה והמלוה לא היה יכול לעכב בהא דלית פסיד' דהא אמרי' בפ' האומנים דפרעון זוזא זוזא הוי פרעון ויכול לפרוע לו בתו' הזמן ואין לו עליו אלא תרעומת דודאי לא ניחא ליה לאיניש לקבולי זוזא שעושה מעותי' אנפרות ואעפ"כ לא מצי מעכב אא"כ הגיע זמנו כדכת' המרדכי שם ובס' התרומות שער ל' כתב אע"פ שטוען המלוה שאינו רוצה לקבל קודם זמנו שלא יעמוד באחריותו יכול הלוה לכופו שקביעו' הזמן להנאתו של לוהו אם אי אתה או' כן נמצאת תקנתו קלקלתו וכן הביא מדברי הרא"בד בפ' מי שמת ד' דברים נאמרו בשושבינות הא' מהם שחוזרת בעונתה דלא הויא כמלוה שיכול לכופו לקבל תוך הזמן וכן הביא מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא מההיא דמשכנתא באתרא דמסלקי שפירשו הראשונים זמן מלוה הוא דקבע ללוה הא אם רצה לוה לפרעו קוד' רשאי ומקצ' דבריו בזה הביא הטור בס' קע"ב ולא דמי לחוב דמשכונ' דאכיל מלוה פירי בתוך הזמן התם ודאי זמן תרוויהו קבעי ליה ואין הלוה יכול לכופו קודם הזמן דמפסיד ליה פירות דקאכיל אבל הכא אין לו הפסד כלל.

313

שו"ת מהרי"ט, חלק ב, יורה דעהTeshuvot Maharit, II, Yoreh Deah

Welcome to Sefastia