שו"ת מהרי"ט, חלק א ק״וTeshuvot Maharit, I 106
א׳שאלה ילמדנו רבינו שני שותפין בקרקע אחד קראו בשמותם ראובן ושמעון ובנה ראובן בנין א' בקרק' ההוא בלי רשות שמעון וקם שמעון לומר יחלוקו וראובן טוען יתנו לי מחצית ההוצאה ויחלוקו ושמעון מסרב באומרו שלא הרשהו ובנה שלא ברשות וראובן טוען שכבר ראוהו מחזיק הבנין ובונה ולא מחה ולא עכבהו ושתק ושתיקה כהודאה דמיא יורנו רבינו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים.
1
ב׳תשובה יורד שלא ברשות מפורש דינו בפרק השואל דאסיקנא דבשדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו העשויה ליטע ונותנים לו ובשדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה ומייתי התם עובדא דההוא גברא דאתא לקמיה דרב ואמר ליה זיל שום ליה אמר לא בעינא זיל שום ליה וידו על התחתונה אמר ליה לא בעינא לסוף חזיה דקגדר וקמנטר לה אמר לי' גלית אדעתך דניחא לך זיל שום ליה וידו על העליונה. ודקדקו משם מדשתיק ליה רב כי אמר לא בעינא אלמא בשאין בעל הקרקע חפץ במה שעשה הלה יכול לומר טול את שלך וצא. וכן כתבה הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות גזלה אחר שפורש דין שדה העשויה ליטע ודין שדה שאינה עשויה ליטע כת' אמר לו בעל הקרקע עקור אלנך ולך שומעין לו. וכתב הרב המגיד נראה שאין דעת הרב בזה אלא בשדה שאינה עשויה ליטע אבל בשדה העשויה ליטע לא כל הימנו וכן עיקר ובזה הסכימו הרמ"בן והרש"בא ז"ל וכן נראה מן ההלכות. אבל הרא"ש ז"ל פירשה לההיא עובדא דההוא דאתא לקמיה דרב בשדה העשויה ליטע וכי אמר ליה בעינא ה"ק טול נטיעותיך דהא דאמר בשדה העשויה ליטע אומדין זה שאינה עשויה ידו על התחתונה היינו כשבעל השדה רוצה לקיים הנטיעות בשדה אבל אם אינו רוצה לקיימה אומר לו טול נטיעותיך ולך דלדידי ניחא לי טפי בשדה לבן אף על פי שראויה ליטע וכן הביא הטור בסימן שע"ה משם הרמ"ה ז"ל וכן הביא מהר"י קארו ז"ל מתלמידי הרשב"א ז"ל ונתנו טעם לדבריהם שאם לא כן נמצא אדם כופה את חבירו לעשות שדה גנה וחצר בתים וכתב שכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל שלא חלק.
2
ג׳ואני תמה בדברי הרב המגיד ז"ל שכתב שנראה מן ההלכות דבשד' העשויה ליטע לא מצי למימר טול מהיכא משמע ליה אדרבה מדלא מפליג מסתמא בכל ענין קאמר וכבר תמה על זה הרב מהר"י קארו ז"ל ושמא משמע ליה ז"ל מדתלו טעמא רבנן דבני מתיבת' דכי היכי דכי אמר בעל בנין אטול עצי שומעין לו ה"נ אי אמר בעל הקרקע טול שומעין לו ובבית שהיא עשויה להבנות מסתברא דאם בעל הקרקע רוצה באותו בנין נותן לו כדינו אין בעל הבנין רשאי לומר אטול עצי ואבני דכיון דעשויה להבנות היא שליחותיה דבעל קרקע עביד על מנת ליטול כל הוצאותיו ומההיא שעתה זכתה לו רשותו כדמוכח מההיא דריש בתרא מארבע אמות ולמעלה בחזקת שלא נתן וכו' וכן כתב הרב המגיד בפרק ג' מהלכות שכנים שבפריעת חצי ההוצאה זוכה בחצי הכותל בע"כ לפי שהמקום של שניהם וזכתה לו חצירו. ואין לומר דכשאמר בעל הקרקע שאינו רוצה הוא דאמר דמצי בעל הבנין לומר אטול דאכתי לא פשיט לן דמצי לומר בעל הקרקע שאינו רוצה ואם מעצמו אמר כן ולאו מן דינא והו"ל כמחילה מדכתב הנמוקי יוסף לעיל גבי שדה כשאמר בעל הקרקע טול נטיעותיך הרי נתן לו רשות שיכחיש שדהו הא פשיטא דגם בעל הקרקע מצי למימר טול כשנתרצה בעל הבנין ואמר אטול עצי אלא ע"כ בבית שאינה עשויה להבנות אצריכה ליה ושדרו ממתיבתא דכי היכי דבעל הבנין מצי למימר עצי ואבני אני נוטל ושומעין לו דבהא ודאי לא זכה לו לבעל הקרקע על מנת שיפסיד יציאותיו ומצי אמר או תן לי יציאותי או אטול את שלי אלמא לא סמכא דעתיה דבעל הבנין ליטול כדינו וידו על התחתונ' אף זה יכול לו' כיון שעל דעת עצמך עשית אפי' על התחתונה איני שם לך אלא טול את שלך וצא כך נר' לפרש' לדעת הרב המגיד ז"ל וע"פ סברת הרמב"ם ז"ל דסבר חורבה אינה עשויה להבנות דהא דשדרו ממתיבתא עלה קאי אלא שאני רואה שאפי' אותה שאמרו דבשדה העשויה ליטע לא מצי בעל השדה לומר טול נטיעותך בבית שהיה עשויה להבנות מודה דמצי למימר הכי שהרי הרב בעל נ"י כתב בההוא עובדא דרב דבשדה העשויה ליטע אין שומעים לו שכן דעת הרמב"ן ז"ל והסכימו עמו האחרונים ז"ל והוא עצמו אהא דבבית שומעין לו ודברי הרי"ף ז"ל כתב כלשון הזה וכבר כתבנו לעיל דבשדות שאינה עשויה ליטע יכול לומר כן וכיון דאסיקנא דבשדה אין שומעין לו אבל בבית שומעין לו משמע דאפי' בבית העשויה ליבנות שומעין לו דאילו אינה עשויה ליבנות שוה לשדה שאינה עשויה ליטע כדאמרן אלא ודאי אפי' עשויה ליבנות יכול א' מהם לטעון אטול עצי או טול עציך ודבריו מגומגמים הרבה וקשה להולמן. ונראה שרוצה להכריע כן ממה שכתב הרי"ף ז"ל הא מילתא ליתא בגמ' בהדיא ושדרו ממתיבתא וכו' והוא עצמו פי' לעיל בעובדא דההוא גברא דאתא לקמיה דרבא דכי אמר לא בעינא ה"ק ויטול נטיעותי וילך ומדשתיק רב אלמא דינא הכי שהרי גדולה מזו דייקינן בפ' מציאת האשה גבי עובדא בההיא אתתא דאתיא קמיה דאמימר דבעיא עישור נכסי ואמר רב מניומי חזיתיה לדעתיה דאמימר דאי בעי לסלוקא בזוזי מסלק לה דשמעי מאחי דהוו אמרי אילו הוה ליה זוזי הוה מסלקן ואשתיק ולא אמר להו ולא מידי וכתבו התוס' מכאן רגיל ר"ת כשהיה יושב בדין והיה א' מבעלי הדין מגזים כך וכך תתחייב לי רגיל ר"ת לומר שקר אתה דובר כ"ש הכא אמאי לא כפיה רב עד לבסוף דחזייה דקגד' ומסתברא דבית שאינה עשויה ליבנות שוה לשדה שאינה עשויה ליטע ועוד הוסיף להכריע דע"כ לא נשאלה שאלה בבית שאינה עשויה ליבנות דההיא ודאי שוה לשדה שאינה עשוי' ליטע ואי מבעיא להו בית ה"ה דמבעיא להו שדה והיכי שדרו ממתיבתא סתמא כי היכי דלבעל בנין שומעין אף לבעל הקרקע שומעין והא אסיקנא דלבעל בנין בשדה אין שומעין לו ובבית שומעין לו אם כן בשדה לבעל הקרקע נמי אין שומעין לו הא ליתא וכיון ששוים הם בדינם וחלוקים בטעמם היה להם לפר' דבשדה אע"ג דלבעל הנטיעות אין שומעין לבעל שדה שומעין. אלא מוכח דבבית שאינה עשויה ליבנות לא אסתפקא להו כלל דכי היכי דבשדה מצי אמר לא בעינא מעובדא דרב הוא הדין בית ובבית העשויה ליבנות מבעיא להו ופשיט' דכי היכי דבעל בנין מצי לממחי אף בעל קרקע מצי לממחי והשתא ליכא למטעי בשדה כיוצא בה שעשויה ליטע דהתם לא מצי בעל הנטיעות לומר אטול נטיעותי ולזה הוצרך לומר וכיון דאסיקנא בבית שומעין לו ובשדה אין שומעין משמע דמילתייהו בבית שעשויה ליבנות היה כך נר' לפרש הכרעתו ועדיין לשונו מגומגם. ושיטה זו מתקיימת לדברי המפרשים ז"ל שכתב שסתם חורבה עשויה להבנות כדכתב הנמוקי יוסף עצמו שם ועלה מייתי לה הרי"ף ז"ל אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דסתם חורבה אינה עשויה להבנות מתפרשים דברי הרי"ף באינה עשויה כדפי'.
3
ד׳ולפי דרכנו למדנו שאף המפרשים שחלקו בשדה העשויה ליטע דאין שומעין לו שיאמר טול נטיעותיך אפשר להם שיודו בבית אע"פ שעשויה ליבנות דשומעין לו וטעמא דמילתא דבשדה העשויה ליטע מידע ידיע דשדה אילן חשיב טפי משדה לבן וסתם שדה אילן ליטע קאי וכיון שהשביחו בעי למיתב ליה ההוא טופיינא אבל חצרות ובתים אף על פי שעשויות להבנות מכל מקום לא כל אדם עשוי לבזבז נכסיו ולהתעסק בבניינים שממסכנות את בעליהן וכדאמרי' בהנושא שפיץ ולא תבני הילכך היכא דלא גלי דעתיה דניחא ליה ואמר טול עציך שומעין לו אלא שהראב"ד ז"ל חלק בפי' על הרי"ף ז"ל ועל הוראתן של מתיבתא ואמר כיון דחורבה סתמא עשויה להבנות אין שומעין לו דמזיק בידים הוא.
4
ה׳וראיתי לתוס' ז"ל בריש בתרא אשמעתין דהמקיף את חבירו משלש רוחותיו דא"ר יוסי אם עמד וגדר את הד' מגלגלין עליו את הכל ואמר חייא בר רב הכל לפי דמי קנים בזול והק' התוספות מאי שנא משדה שאינה עשויה ליטע שאם נטעה חבירו שלא ברשות אמרי רב ושמואל דשמין לו וידו על התחתונה ותירץ ר"י דשאני הכא דמצי אמר לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא ומ"מ דמי קנים בזול יהיב ליה דאנן סהדי אם היה מוצאם כ"כ בזול היה גודר בהם: ותמיהא לי מאי קשיא להו דנהי דכשרוצה בעל הקרקע בנטיעות שמין לו וידו על התחתונה אבל כי אמר לא בעינא לא מחייבינן ליה ועל כרחך לא נחלקו המפרשים ז"ל אלא בשדה העשויה ליטע אבל שדה שאינה עשויה ליטע הכל מודים שאומר לו טול עציך ואבניך וכדמוכח מעובדא דרב דאמר לא בעינא: ועוד קשה דטפי הוו להו לתוספות לאקשויי ללישנא בתרא דמקיף וניקף איכא בינייהו כיון דעמד ניקף וגדר את הרביעית דגלי דעתיה דניחא ליה ומבעיא ליה לשום ליה וידו על העליונה כההיא דרב אע"ג דשדה שאינה עשויה ליטע הוה מדאמר ליה שום ליה וידו על התחתונה כדפרישית מכל מקום כי הדר חזייה דגדר ומנטר אמר ליה זיל שום לי' וידו על העליונה.
5
ו׳ויש לפרש דסבירא להו לתוספות שבשדה שאינה עשויה ליטע אפילו גלי דעתיה לא מחייבינן ליה לשום על העליונה כדכתב הרא"ש בהשואל ומפרש ההיא דרב בשדה העשויה ליטע ולכך הקשו לכל הפחות היכא דעמד ניקף וגדר דגלי דעתיה דניחא ליה ניתיב ליה וידו על התחתונה כדיניה דהשתא לא מצי למימר טול את שלך כיון דגלי דעתיה אבל לעולם כי לא גלי דעתיה מצי למימר טול את שלך וצא הרי ביארנו מחלוקתן של ראשונים באינש דעלמא שיורד שלא ברשות.
6
ז׳אבל בשותף אמרי' בפרק חזקת אהלכתא דהאומנין אמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי ומפרש רב נחמן לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים דשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ומשמע קצת דשותף דינו שוה ליורד ברשות וביורד ברשות פשיטא דליכא מאן דפליג דלא מצי למימר ליה טול עציך ואבניך שהרי נתן לו רשות וצווהו להיות אריס במקומו כדפי' רש"בם ז"ל.
7
ח׳ומיהו נראה מדתלי טעמא לומר שנטל בשדה שאינה עשויה כשדה העשויה ליטע אלמא להא מילתא הוא דיפו כחו לבד תדע שהרי כתב הר"אה דאם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל מן ההוצאה אלא כשיעור שבח דלאו כיורד ברשות לגמרי קאמרינן דאילו יורד ברשו' נוטל הוצא' אע"פ שהיה יתרה על השבח ובשבוע' דהא שליחותיה עבד ומינה דכי א"ל בעל קרקע טול עציך ואבניך שאיני חפץ בהנאה זו דיותר נוח לי בחצר כמות שהיתה נמצא דלדידיה הו"ל הוצאה יתירה על השבח ואינו יכול חבירו לכופו שיתן יציאותיו בע"כ כיון שהוא אינו חפץ באותו בנין ולא נתייפה כחו של שותף אלא בענין זה שאם ירצה חבירו בבנין אע"פ שהיה שדה שאינה עשויה ליטע נוטל כעשויה דברשות קעביד אבל כשאינו רוצה בה לדברי האומרים דאף בעשויה ליטע מצי אמר לדידי ניחא לי בשדה לבן אף בשותף שהרי אם היה השותף תובעו בכך בתחילה יכול הלה לומר רצוני בשדב לבן עכשיו שנטע שלא ברשות היאך יכול לכופו על כך. וכן משמע ממה שבעלי סברא זו עצמן כתבו דמה טעם יכול לומר טול עציך ואבניך דאם לא כן נמצא כל אדם כופה את חברו לעשות שדה גנה וחצר בתים והוא הטעם בשותף דאם לא כן נמצא כל שותף כופה את חבירו וכו' וכיוצא בזה דקדק הרמ"בן ז"ל גבי המקיף את חבירו משלש רוחותיו דאם עמד וגדר את הרביעי' מגלגלין עליו את הכל דמפרשי לה בבקעה מקום שלא נהגו לגדור וכתב וזה לשונו ועדיין יש לדקדק כיון שאינו יכול לכופו לסייע עמו לגדור וכי מפני שקדם הלה ובנה משלו יפסיד ולדידי לא קשיא שהרי זה דומה במקצת ליורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות שאילו מתחילה בא לימלך ומחה על ידו אינו חייב לו כלום ואילו עמד מעצמו שמין לו וידו על העליונה ואינו יכול לומר טול עציך ואבניך כיון שהיא עשויה ליטע והרמב"ן ז"ל אזיל לשיטתיה שהוא סבור דבשדה העשויה ליטע לא מצי אמר טול עציך אבל להרא"ש והרמ"ה ז"ל דכי לא בעי ליה מצי אמר לא בעינא.
8
ט׳ואע"פ שמדברי הריב"ש בתשובה סימן תקט"ו מוכח דבשדה העשויה ליטע אין חילוק בין יורד ברשות ליורד שלא ברשות דלעולם כיורד ברשות דמי ושמין לו וידו על העליונה שכתב על ראובן שירד לתוך כרם חברו וטוען ששמעון שלח לו על ידי בנו לומר שירד לתוכה ושמעון מכחיש ואמר שבנידון דידן לא תזיק הכחשתו של שמעון דכל כרם עשויה היא ליעבד דאין בין יורד ברשות ליורד שלא ברשות אלא בשדה שאינה עשויה ליטע זהו לדרכם של הרמב"ן והרשב"א ז"ל דסבירא להו דבשדה העשויה ליטע אין זה יכול לומר טול נטיעותיך שכן נראה מתוך דבריו דלשיטתייהו אזיל ולא ראה דברי הרא"ש והרמ"ה ז"ל ממה שלא הזכירם ולדבריהם ז"ל הרבה היתה מזקת הכחשתו של שמעון שאילו הודה לדבריו לא היה יכול לומר טול נטיעותיך שהרי ירד ברשות ועכשו שמכחיש אומר לו איני חפץ בעבודתך אי נמי התם אף לדברי הרא"ש והרמ"ה אינו יכול לומר לא בעינא שהרי כבר אהנו מעשיו שעבד ועזק וסקל וזמר ונכש ואסף את פירותיו פשיטא דבכל השנים הללו יש לו בפירות שעבוד בהם כדין האריס שהרי על ידו גדלו.
9
י׳והיכא שראה בעל הקרקע שהיה גודר ובונה ושתק ולא מחה אין לומר מאחר שלא עכב כיורד ברשות דמי דאינו נקרא יורד ברשות אלא כשהורידו בעל הקרקע עצמו אבל מי שירד ברשות חבירו ובתורת שכירות או שאלה או שותפות והיה בונה מעצמו אף על פי שהלה רואה ושותק לא אבד את זכותו שהוא סבר לעצמו הוא עושה לצורך שעה ודוקא כי גדר ומנטר לה דעביד מעשה דמוכח דניחא ליה לדידיה הוא דאמרינן גלית אדעתך דניחא לך אבל בשתיקה דעלמא ליכא גילוי דעת שהוא רוצה בדבר ומנא תימרא דאיכא בין רואה ושותק לעושה מעשה דאמרינן לענין חזקה בפרק חזקת אי דלי ליה איהו גופיה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ואע"פ שכשהיה רואה אותו שאסף כל הפירו' ומכניסן לביתו היה שותק ולא היה מוח' אינ' חזק' ולא אבד זכותו בכך כי דלי ליה איהו גופיה אפילו חד צנא הויא חזקה לאלתר אף כאן דוקא כי עביד מעשה דמוכ' דניח' ליה הוא דאמרינן דאבד את זכותו אבל בשתיק' בעלמא לא ולא מצינו בשום מקום שתהא בשתיקה שום חיוב ולא שום נתינת רשות וכל שכן כאן שאדרב' מועיל הוא ומתקן למה היה לו לעכב על ידו דומיא דהא דאמרינן ניר אין לו חזקה דמימר אמר כל שיבי רברבי ניעול בם פירש רשב"ם הלואי שיחרוש בה הרבה ואחר כך אטלנה ואף על פי שהחזי' בה יותר משני חזקה לא עלתה לו לחזקה וכתוב בנמוקי יוסף שם מהא שמעינן שהבונה חורבתו של חבירו אין שני בנין עולין לחזקה דמימר אמר הלואי כל ממונו יוציא לבנין. אלמא אין ראיה ממה שלא מחה כיון שאינו אוכל ואדרבה מוציא משלו מאי איכפת ליה הוא סבור יוציא עכשיו ואחר כך אעמוד בדין עמו ואתן לו כדינו ואשכחן בעלמא דשתיקה לאו כהודאה דמיא אלא כי עביד מעשה דמוכח כדאמרינן גבי קידושין דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום היא בפרק קמא דקידושין גבי ההוא דקדיש בצפיתא דאסא אמר ליה לית בה שוה פרוטה אמר תקדש בארבע זוזי דאית בה שקלתא ואשתיקא דאמרינן כל שתיקותא דלאחר מתן מעות לאו כלום היא אע"ג דמקמי מתן מעות קבלתם מוכח שהיא מרוצה בקידושין דהוי מעשה אבל שתיקה גרידתא לאו כלום היא ואע"ג דלענין מה שלא השליכת' מידה איכ' טעמא דלא כולי עלמא דינא גמירי דסברי אי שדינא להו ומתברי מחייבנא באחריותייהו מכל מקום היה לה לומר שאינה רוצ' ואפילו הכי אמרינן הא דשתקה לא שרוצה אלא שלא חששה וכן הא דאמרינן בפרק יש נוחלין אהא דהכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה דמוקי לה רב במזכה להם על ידה ושמואל אמר בנותן בפניה ושותקת ואמרינן עלה מקולי כתובה שנו כאן הא בב"ח אע"פ שנתן כל נכסיו לאחרים בפניו או שזכה להם על ידו לא חשיבא הודאה ולא מחילה והא דשתק הוא דלא חש למחות וכן הא דתנן בפרק שני דייני גזירות העורר על השדה והוא חתום עליה בעד אבד את זכותו וכן הא דתנן עשאה סימן לאחר אבד את זכותו משמע טעמא משום דעשה מעשה דמוכח אבל אם היה שם בשעת המקח ושתק לא אבד את זכותו בשתיקה לבד וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל דוקא חתום וכיוצא בו ולאפוקי הא דא"ל זיל זבין או שהיה שם בשעת המכר ושתק.
10
י״אומיהו התם איכא טעמא דמצי למימר השני נוח לי ולכך שתקתי כדאמרי' בפרק חזקת דאפי' משיאו עצה לקנות בדיבורא בעלמא עביד איניש דמקרי דאמר משום שהשני נוח לו אבל מעשה לא עביד וכההיא דאמרי' בפ' שבועת הדיינים מנה לי בידך א"ל בפני עדים הן למחר אמר לו פרעתיך נאמן א"ל אל תפרעני אלא בעדים למחר אמר פרעתיך אינו נאמן שצריך לפרעו בעדים כתב הרא"ש דוקא שהלוה קבל עליו או שא"ל כן בפני ב"ד אבל א"ל בינו לבינו ושתק שתיקה לאו כהודאה היא אלא שלא חש לדבריו.
11
י״בולכאורה לא הוה משמע כן מתוך תשובת הרשב"א ז"ל שהביא הרב מהרי"ק ז"ל שם על ראובן שהשאיל ביתו לשמעון ושמעון ליהודה ובנ' יהודה בתים שלא ברצון ראובן ועכשיו תובע יהודה מראובן השבח או ההוצא' כדין הבונה שלא ברשות וידו על התחתונה והשיב כל שצווח ראובן וגילה דעתו שאינו חפץ בו אינו חייב לו עכ"ד משמע להדיא דוקא משום דצווח הא ראה ושותק חייב דמהניא לו שתיקותו לומר דסבר וקביל ואין מכאן הוכחה כלל דהתם בחצר מיירי שבנה בו יהודה בתים וכבר כתב הרמב"ם ז"ל משמן של גאונים דסתם חצרות ראויות לבנות ולהוסיף בהם בתים ועליות והוה ליה כשדה העשויה ליטע והרשב"א גופיה סבירא ליה דשדה העשויה ליטע לא מצי למימר טול עציך ואבניך ואי לאו דצווח מעיקרו היה צריך לשום לו וידו על העליונה והשואל היה סבור אף על פי שצווח לא יהא אלא יורד שלא ברשות ליתיב ליה וידו על התחתונה והשיב הרב ז"ל דהשתא דצווח אפילו על התחתונה לית ליה שהרי מחה בשעת בנין. ומתוך תשובת המרדכי בפרק השואל שהזכיר מהרי"ק ז"ל היה נראה להוכיח שאף על פי ששתק לאו כרשות הוי שהשיב על חתן הדר בבית חמיו ובנה בית בגנתו ודר בה כמה שנים וחמיו אומר שהוא בנאה וחתנו אומר שהוא בנאה השיב בתוך תשובתו כלשון הזה ומאשר בנה על החצר אף שלא ברשות כיון דסתם חצירות ראויות לבנות ולהוסיף ידו על העליונה עד כאן טעמא משום דסתם חצירות ראויות לבנין הא אילו היתה בית שאינה עשויה ליבנות לא ואי סלקא דעתך שתיקתו הויא כהודאה וכיורד ברשות דמי הא קיימא לן יורד ברשות ידו על העליונה אף בשדה שאינה עשויה ליטע דהתם מסתמא היה יודע חמיו שהיה בונה שהרי היה טוען שהוא בנאה אלא שיש לדחות דהכי קאמר אפילו אם היה נכנס שלא ברשות כל שעשוי להבנות לא הפסיד כלום כל שכן דברשות הוא דהא ידע ושתק ומהא ליכא למשמע מינה.
12
י״גומיהו בפרק קמא דמציעא גבי תקפה א' בפנינו והלה שותק אמרינן אף על גב דצווח לבסוף לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו אלא אודוי אודי ליה. ובפרק השואל גבי המחליף פרה בחמור זה אומר עד שלא מכרתי והלה שותק שתיקה כהודאה דמיא התם משום דלא הוחזק הדבר בשלו אלא עכשיו וכיון דשותק אגלאי מלתא שלא היה לו בה כלום אבל אינו מאבד זכותו בשתיקה. ויש עניינים שנראין לתת לב להם גם בדברים אלו שהבאתי רק שאני טרוד בענינים אחרים נדרשתי כאן להפצרת השואל. נאם הצעיר יוסף במה"רר משה מטראני זלה"ה.
13