שו"ת מהרי"ט, חלק א ק״יTeshuvot Maharit, I 110
א׳שאלה בחור אחד היה משרת אצל לאה ושני בניה אתה בבי' אחת לימים כעס בנה הגדול עליו וגרשו מהבית ונשבע כלשון הזה אני נשבע בה' שלא תכנס בבית זה לעולם ועוד אמר אחר כך אני נשבע בה' שאם תכנס עוד בבית הזה אפציע את מוחך והנה לאה ובנה אחיו הקטן ממנו רואים כי המשרת טוב לפניהם צאתו ובואו ונאמן רוח ושואלים אם יש התר בשבועות הללו כי עדיין לא נתרצה בנה הגדול לישאל על שבועתו.
1
ב׳תשובה מה שנשבע ראשונה שלא תכנס בבית זה מעולם משמע דנשבע על דבר שאינו בידו כדאמרינן בשבועות שתים בתרא שבועה שזרק פ' צרור לים ושלא זרק שמואל אמר פטר דליתיה בלהב' פרש"י ז"ל כגון יזרוק פלוני או לא יזרוק שאין זו שבועה ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו וכי תימא הכא בידו הוא לעכב שלא יכנס לרשותו כיון שמקפיד עליו כדאמרינן בריש פרק אין בין המודר דאפילו ויתור אסור במודר הנאה הילכך המודר הנאה מחבירו אסור בדריסת הרגל וכיון שכן דהוה ליה דבר שבידו מכל מקום נהי שאם היה אומר שבועה שלא איניחך ליכנס או שלא אכניסך לביתי הוי בידו אבל שלא תכנס מעצמו משמע והו"ל שבועת שוא שהרי יכול ליכנס ולא יראנו והוה ליה אין בידו הילכך שבועה מעיקרא לא חיילא ויכול ליכנס אפילו בפניו דאין שבועה חלה לחצאין תדע דבאלו מותרין אמרינן שבועה שלא אישן שלש ימים מלקין אותו וישן לאלתר שהרי יצתה שבועה לשקר נהי דהכא לא מחייב מלקות דאדעתא דנפשיה משתבע והוא היתה כוונתו שלא יכנס ברצונו מכל מקום הלשון לגמרי משמע ואין כאן שבועה.
2
ג׳ומיהו יש לפרש הלשון דשלא תכנס לא משמע אלא כניסה של שימוש דומיא דהא דתנן בסוף פרק קונם היה מסרב בו חבירו שיאכל אצלו אמר קונם ביתך שאיני נכנס טפת צונן שאיני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה אף כאן שעל עסקי שימוש הבית היתה הקפדתו לא נתכוון זה אלא כניסה לשם שימוש אבל אביאה רקנית לא קפיד וכיון שכן הא מלתא ודאי בידו היה שאינו חפץ שישמשנו. אלא שאם באנו לפרש כן הותרה שבועתו ממקום אחר לדברי הרא"ש ז"ל שכתב שם ומיהו גם באכילה ושתייה מותר כיון שלא הוציאם מפיו ובנדר בעינן שיוציא בשפתיו ולא דמי לריש' דהיו מסרבין בו לישא את בת אחותו דאישות בכלל הנאה היא אף כאן לא הוציא שימוש בפיו ואין שימוש בכלל כניסה שהרי אפשר שישמשנו מבלי שיכנס לביתו מן האגף ולפנים כגון לקנות לו חפצים מן השוק וילך בשליחותו אצל אחרים דומיא דמתניתין שאין אכילה בכלל כניסה שאפשר לו שיאכל חוץ לבית אף על פי שאין צרכי סעודה מוכני' אלא בתוך הבית.
3
ד׳וקשה לי על דבריו מאותה תוספתא שהביא הר"ן ז"ל שם היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו במשתה ואמר קונם ביתך שאיני נכנס תוך המשתה אסור לאחר המשתה מותר אלמא בתוך המשתה מיהת חייל נדריה ואפשר לתרץ דשאני התם שהיה מזמנו למשתה שלו או למשתה בנו שרבים אוכלים שם שהיה צריך ליכנס וליסב עמהם ואמר קונם ביתך שאיני נכנס ודאי כניסה ממש קאמר כלומר אפילו כניסה בלא אכילה כדי שלא יהא זה עומד בין היושבי' וממילא נאסר בסעודה שהדבר ידוע שהמשתה והמסיב' שם אבל מתניתין דמסרב בו חבירו שיאכל אצלו לא היה שם משתה אלא הזמנה לעצמו לבד הילכך אין אכילה בכלל כניסה לביתו שהרי יכול להזמינו במקום אחר חוץ לביתו וכללא דמילתא שנאסר במה שהוציא בשפתיו אף כוונתו שהיה בכלל דבריו קיימת וכל שאנו מבטלין מה שהוציא בשפתיו אף כוונתו אין אנו מקיימי' דבעינן פיו ולבו שוין כדאמרינן בפרק שבועות שתים בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מנין תלמוד לומר לכל וכו' דאזלינן בתר דברים שבלב היכא דאין הפה סותר.
4
ה׳ומיהו הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מה' נדרים כתב כלשון הזה שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו ומלשונו משמע שבא להשמיענו דבההיא סעודתא הוא דלא אכיל בסעודתא אחריתי אכיל ואינו הולך בשיטתו של הרא"ש ז"ל ולעולם הוא נאסר באכילה.
5
ו׳אלא שמצאנו לו פתח ממקום אחר שאפילו נשבע בפי' שלא תכנס לבית לשמש שהרי אמו ואחיו שהוא דר עמהם בבית אפשר שרוצים בו ולא באחר ואין בידו להעבי' על דעתם להכניס אחר במקומו שאינו מקובל בעיניהם שיכולים הם לומר האי בדיק לן דמהימן אחר לא בדיק לן. וכי תימא והלא גם הוא יכול למחות ולומר אין זה מקובל אצלי ויכול לחלוק מהם שאין אדם דר עם נחש בכפיפה הילכך כי אמר שלא תכנס בבית זה לשמש היינו לצורכו אבל לצורך אמו ואחיו יכנס וזה ודאי בידו הוא וחיילא שפיר שבועתו הא ליתא חדא דשלא תכנס בבית בתורת שימוש בין לו בין לאחרים משמע ועוד הוא נאמן על עצמו שלגמרי אמר שלא עלתה על דעתו מעולם שיחלוק רשות לעצמו וחזרה שבועה למקומה שהיא על דבר שאינו בידו שאינה שבועה.
6
ז׳ואין לומר בידו הוא לפייס את אמו ואת אחיו להוציאו ונמצא מקיים שבועתו מכל מקום הוא לא אמר בשבועה שיפייסם שאם היה אומר כך היינו אומרים שיפייסם במאי דיוכל לאפיוסי כדאמרי' התם אטו תרקבא דדינרי מותיב ליה אלא מפייסה במידי דרגילות להתפייס אבל כל שאמר שבועה שלא תכנס בהחלט כבר יצתה שבועה לשקר' דהא בההי' דשבוע' שיזרוק פ' צרור לים מצי למימר שיפייס את חבירו שיזרקנו ואף על פי כי אמרינן לפיוסי שבועתו שבועת שקר היא והרמב"ם ז"ל בפרק ח' מה' שבועות כתב שאין לוקין משום שבוע' שוא שהרי אפשר לאות' אחרי' ששמעו ממנו ותהא קיימת שבועתו ואעפ"כ כתב שאינה שבועת בטוי ומכין אותו מכת מרדות (מהרא"ח ז"ל דף קע"ג ע"ב). והרשב"א כתב בתשוב' במי שנשבע לסתום חלונות של ראובן אף על פי שאפשר לו לנשב' לרצות את ראובן ברצי כסף שיסכים בסתימת החלונות מכל מקום אין שבועתו חלה ואין לו דין שבועת בטוי שאינו בידו עכ"ל.
7
ח׳ומה שנשבע עוד שאם יכנס ישבר את ראשו אף זו אין בה ממש דהוה ליה נשבע להרע לאחרי' דתניא מה הטבה רשות אף הרעה רשות אוציא נשבע להרע לאחרים כגון שאכה את פלוני ואפצע את מוחו כדאיתא בפרק שבועות שתים ושמא תאמ' הכא בידו הוא למחות לאחרים ולהכותם שלא יכנסו ברשותו דעביד אניש דינא לנפשיה כדאמרינן במוכר פירות גבי מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתנה להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו. ופרכינן בגמרא אמאי שלו לא הגיע ולינקוט פזרא וליתיב דעביד אניש דינא לנפשיה במקום פסידא ופרש"י ז"ל פזרא מקל וליתיב בההוא דרך להכות את כל מי שירצה לעבור מיהו גבי שדה אמרינן הטעם משום דשדה דאית ליה פסידא דמפסדא ארעיה כדאמרינן בעלמא אסור לפנות לשדה ניר וזה שבא לעבור רשע מקרי ולאו עושה מעשה עמך הוא ושרי להכותו כדאמרינן בריש פרק הנשרפין דמקשינן הכאה לקללה אבל בחצר ובית שאין לו פסידא מידי דלא קפדי אינשי הוא כדמוכח בריש פרק אין בין המודר דרבי אליעזר היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה ולכך אסור בדריסת הרגל אף על גב דלא קפדי בה אינשי במודר אסור אבל רבנן ס"ל דכיון דלא קפדי כל כה"ג לא מקרי הנאה הילכך בהא ודאי אף על פי שנכנס שלא ברשות או אפי' שלא ברצונו אסור להכותו והא דאמרינן בפרק המניח דף כ"ה מנין לנרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל בו ועשה בו חבורה פטור וכולי הא אוקימנא בעבדא גנבא ופרכי' ועד השתא לא גנב והשתא גנב עד האידנא אימתא דרביה עליה השתא ל"ל אימתא דרבי' עליה וה"נ אי חשיד ליה בגזלנות' איכא טעמא דעד האידנ' אית ליה אימתא דרביה השתא דידע ברבו כי ברע הוא עמו וסופו להוציאו יגנוב וילך ומיהו אי בחבלה אמרו פטור אבל אסור הוא לכתחילה לחבול וכל שכן מה שאמר שיפצע מוחו דאפילו נכנס שלא ברצונו אסור כדאמרינן בהמניח דף ל"ב גבי שוליא דנפחי ורבו מסרהב בו לצאת ומשום דרבו מסרהב בו לצאת למיקטליה קאי ועוד מדאיצטרך רחמנא לאפטורי מגלות דתנן באלו הן הגולין מה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם אף כל וכו' יצא חצר בעל הבית שאין רשות להכנס לשם ומדפטר רחמנא שוגג אלמא מזיד חייב ונהרג עליו ואפילו נתפס כגנב כיון שבא במחתרת אי לאו הא דאמרינן בסוף פרק בן סורר חזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו וסוף שהורגו והתורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו לכך הותר דמו ותניא אם זרחה השמש עליו אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך כגון אביו או אהובו ביותר דמים לו ואסור להורגו שהדבר ידוע שלא בא אלא על עסקי ממון.
8
ט׳ומיהו בזה יש לומר שמה שאמר לשבר את ראשו לשון גוזמא ולשון הבאי הוא שדרך בני אדם רתחנין לומר כן ואין הלשון בדקדוק אלא לומר שיכנו על ראשו מכה רבה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכאותה ששנינו בפ' ד' נדרים נדרי הבאי כיצד אם לא ראיתי בדרך זה כיוצאי מצרים אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד דאמרינן שכוונתו של זה אינו אלא שראה חיל גדול וקורא כעולי מצרים ונחש טרוף בגבו מאד ומשונה משאר נחשים וקוראו כקור' בית הבד וכמו שכתבו התוספות בפרק השולח בפסקא דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה דטעמא דהתם לאו משום דאסר עצמו בדבר שא"א אלא שאין דעתו לומר כקורת בית הבד ממש וכעולי מצרים ממש וכן פירש הר"ן שם והרא"ש בנדרים ועוד אמרינן בפרק גיד הנשה בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הבאי גפן ופרוכת ותפוח ודברה תורה בלשון הבאי וחד מינייהו ותבקע הארץ לקולם דכתיב גבי אדוניה ופרש"י ונראה מקול ההמון כאילו היא נבקעת אף אנו נפרש אשבר את ראשו כי מכח ההכאה ידמה עליו כאלו נשברה ראשו והכי מוכחא אותה שאמרו בהגוזל אל תהי דומה עליו כגנב אלא שבר את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל שהוא לשון גוזמא ולישנא דקרא נקט ואשברה מתלעות עול ומשניו אשלי' טרף ואף הוא לשון גוזמא מכל מקום בין כך ובין כך בכל ענין אסור אפילו להרים יד על חבירו דדריסת הרגל אין גופה ממון אבל אם הוא השכירו וזמנו לצאת איפשר לומר שאם אינו רוצה לצאת יכול להכותו כההיא דאמרינן בשרבו מסרהב בו לצאת וכו' אבל לפי הנראה שאמו השכירתו ואינו רשאי הוא להוציאו ואי מפני דריסת הרגל ברשותו לא מצי מעכב ליה מדפסקי' הלכתא בריש פרק השותפין כרבי אליעזר בן יעקב שהיה א' מן השוק מודר מאחד מהשותפין הנאה דיכול לומר לתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך ואוקימנא לה בחצר שאין בה דין חלוקה דמשעבדא ארעא לתרווייהו אף כאן כל שאי אפשר לחלוק חדר כנגד חדר ותשמיש כנגד תשמיש אין בה דין חלוקה והדר דינא שנשבע על דבר שאינו בידו אבל אי חשיד ליה בגזלנותא יכול למחות בו כי ההיא דנרצע שכלו ימיו הנראה לע"ד כתבתי נאם הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
9
י׳(על דבר גוי מסיח לפי תומו כתבתי פסק אחד ונאבד ממני וזה מצאתי בזכרון) בתשובת הרא"ש ז"ל על עדות מכלוף בן עלו' הוקשה לו להרב מהרי"ק ז"ל מדידיה אדידיה דבפרק כל הגט וכו' ותירץ הכא משום עיגונא הקלו ותימה דהכא מייתי אביי ראיה דחיישינן גביה עיגונא מההיא דגיטין ונראה לי דהתם בדאשתכח באורחא הוא דלתרי שווירי לא חיישינן ובעינן לא הוחזקו ולא שכיחי שיירתא אבל בדאשתכח בההוא מתא אע"ג דשכיחי שיירתא לא אמרינן מעלמא אתי וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל ועל מה שהקשה מההיא דפרק המדיר דלא קי"ל כרבה דאמר כאן נמצאו וכאן היו נ"ל דהכא עדיף טפי שאנו צריכים לומר דהאי גברא אזל לעלמא ואיניש אחרינא אתי מעלמא להכא דלהא ודאי לא חיישינן ודמי לההיא דריש ביצה דהניח ג' ומצא שנים דלא חיישינן לומר הנך אזול לעלמא והני אחריני נינהו ומ"ש מהר"י ן' לב בעדות הר' צבי שאין אנו חוששין לחפש שמא קודם זה יצא יהודי אחר שלא חזר הדבר תמוה דאמאי לא ניחוש לה ומ"ש מהר"י קולון ז"ל על דברי הרמב"ם ז"ל שאף על פי שלא הזכיר שם עירו טפי עדיף הזכרת שם אביו תימא הוא דודאי עירו עדיף טפי שאע"פ שלא הזכיר שמו כלל תבדק אותה העיר כל שלא יצא אדם אחר שנאבד אלא זה מתירין את אשתו אבל בהזכרת שם אביו כיון שלא הזכיר העיר מאי מהניא שני יוסף בן שמעון בעלמא שכיחי טובא דהא לעינן גיטין אמרי' שני יוסף בן שמעון בעיר אחת קלא אית להו הא שני יוסף בן שמעון בעלמא לית להו קלא ובדברי הרב המגיד שפירש דברי הרמב"ם ז"ל דמפרש עובדא דיצחק ריש גלותא דמיירי בהוחזקו והרי הוא קיים קשה דאם כן מאי טעמא דאביי דאמר חיישינן.
10