שו"ת מהרי"ט, חלק א ק״לTeshuvot Maharit, I 130
א׳שאלה ראובן היו לו ד' בנות ובן אחד יונק משדי אמו ובהיותו ראובן בחיים חייתו הכניס לחופה את אחד מהן ואחר כך נפטר ראובן ואשתו אם הבנות והבן לבית עולמם הצדק וחיי לרבנן ולכל ישראל שבקו ומנהיגי הק"ק ההוא נמנו וגמרו שכל נכסי עזבון ראובן ואשתו יכתבו על שם הבן לבדו וכן עשו וסלקו מעל כל נכסי הנפטרים אם מחוט ועד שרוך נעל את הבנו' הנז' סלוק גמור ומוחלט ואחרי עבור כשלש שנים מת הבן וקמה הבת הנשואה לתבוע חלק שוה מירושת אחיה כאשר נוטלות אחותיה שעדיין לא נכנסו לחופה ולא נעשה להם נדוניא כאשר עשה לה אביה כשהיה בחיים חייתו עתה ילמדנו רבינו הדין דין אמת אם תוכל לקחת הבת הנשואה חלק שוה עם שאר היתומות אם לאו הכל יבא בבירור ושכרו יהיה כפול מן השמים.
1
ב׳תשובה לא זו בלבד אמרו אלא אפילו נשאת הגדולה לאחר מיתת האב ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה קטנה ליטול עד שמת הבן חולקות בשוה וזו היא שאמרו בפרק מציאת האשה מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה ראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן א"ר יוחנן שניה וותרה אמר ר' חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ואת אמרת שניה וותרה ומסיק דטעמא דר' יוחנן משום רווח ביתא ופסק הרי"ף ז"ל כר' יוחנן דמוכח בגמ' דרב אשי ס"ל כוותיה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מההלכות כר"י אלא שהרשב"א והרא"ש ז"ל פסקו כר' חנינא משום דבירוש' פסיק כוותיה ומדברי התוס' שהביא הר"ן ז"ל מוכיח שסבורים לפסוק כר"י לפי שנסתפקו היכא שמת הבן ונשארו עשר בנות שלא נשאו דהכא ליכא ריוח ביתא שאפי' בתורת ירושה לא תטול א' יותר מעישור וכן פסק רבינו הרב מהרי"ק ז"ל הלכה למעשה. וכן בדין שאפילו המחלוק' שקול מוקמינן ממונא בחזקת היורשים והבא להוציא מחמת תנאי כתובה או חוב עליו הראיה אלא שאני או' דבהא כ"ע מודו דחולקות בשוה דאפילו ר' חנינא לא פליג עליה דרבי יוחנן אלא בשנטלה הראשונה מדין עישור נכסים שיש לשניה טענה לומר וכי מפני שקדמה ראשונה זכתה כשם שהוא נטלה מדין תנאי כתובה אף אני נוטלת מתקנתה אבל בשהשיא האב ראשונה בחייו הוה ליה כאילו לא נטלה כלום מנכסים אלו דמתנה הוא דיהיב לה אב כשהשיאה ובשעה שמת הבן שאין שם אלא בנות בההיא שעתא קפצה לפני כלם ואין שם תנאי כתובה כאילו לא נשאר בן בשעת מיתת האב דתנן בסוף פרק יש נוחלין אמרו קטנות הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהן נתן וכי היכי דבכולן בנות בשעת מיתת האב חולקות בשוה גם כשמת הבן אחר כך והבנות יורשות אין מחשבין לגדולה מה שנתן לה אביה בחייו תדע דלא נסתפק אדם מעולם במת הבן אחר האב אם יש לבנות דין עישור נכסים שתרויח הגדולה שתיטול ראשונה עישור ושניה במה ששיירה חברתה אלא חולקות בשוה וטעמא דאף על גב דבת בעלת חוב הויא מכל מקום לא הויא בעלת חוב דאבא שתזכה בו בשעת מיתת האב אלא בעלת חוב דאחי הויא שחייב להשיא' באותו עישור וכיון שמת ונשארו הנכסים כל אחד תשיא את עצמה דלא זכתה בהם עד שעת נישואין תדע מדאמרינן ראשונה נוטלת עישור נכסים שניה במה ששיירה וכולי ותניא באו כולן להנשא כאחת ראשונה נוטלת עישור שניה במה ששיירה וחוזרת וחולקות בשוה וכתב הר"ן ומכאן שאין נוטלת פרנסתה אלא לזמן נשואיה ואי סלקא דעתך דמשעה שמת אביהן זכו כל אחד בשלה היה לנו לומר שהראשונה זכתה בעישור נכסים שלם ושניה לה במה ששיירה ראשונה דבפרק יש נוחלין ילפינן מבנות צלפחד דבמסיבה הלך אחר זקנה שאע"פ שמנאן הכתוב בישיבה כסדר חכמתן מ"מ בשעת נישואין מנאן כסדר גדולתן אלמא אזלינן בתר זקנה בנישואין וכמו שפי' שם רשב"ם והרא"ש ז"ל ומקרא מלא כתי' לא יעשה כן במקומינו וכו' ומתוך סברא זו רצה ר"ת לעשות מעשה לענין קידושין במקדש את בתו סתם שיש לנו לומר שלא קדש אלא הגדולה משום לא יעשה כן במקומינו כמו שכתב התוס' בפרק האיש מקדש גבי פלוגתא דקידושין שאינן מסורין לביאה אלא שחזר בו מלעשות מעשה משום חומרא דקידושין אבל הכא גבי פרנסה דשמין באב ודאי שהאב לא היה משיא את הקטנה קודם לגדולה ומשעת מיתה זכתה גדולה בחלקה אלא ודאי דלא זכו כלל ולא חשיב להו פרנסה בחוב אלא בזמן נישואין ואם באותה שעה כולן באות להנשא זוכות כאחת הילכך אם בשעת נישואין כבר מת הבן חזר' ירוש' למקומה ואין כאן תקנת' דפרנס' כלל ועוד ראיה דבפ' מי שמת גבי נכסים מועטים מבעיא ב"ח מהו שימעט בנכסי' וכת' הרא"ש דהא דלא מבעיא לן פרנסה מהו שתמעט בנכסים דפשיט' דלא ממעט' כיון שלא הגיע זמנה לגבות משמ' דלא זכתה בה אלא בשעת נישואין דאי זכתה משעת מיתת האב ואינה מחוסר' אלא זמן מ"ט לא ממעט' כמו ב"ח דלא שני לן בין ב"ח שהגי' זמנו בין ב"ח שזמנו מכאן ועד י' שנים ובעי למימר שממעט אע"פ שלא הגיע זמנו לגבות והנה ראיתי שנשאל הרב המובהק כמה"ר יוסף ן' לב ז"ל בכיוצא בזה כמו שהובא בספר השלישי מתשובותיו סימן ל"א והשיב דהיכא דנשאת הראשונה בחיי אביה לא פליג רבי חנינא אדרבי יוחנן ובסוף דבריו כתב כל זה כתבתי להלכ' אבל למעשה נכון הדבר לעשות פשרה בין האחיות וגרם לו לרב ז"ל לבא בכלל כך לפי מה שכתב בעיקר פלוגתא דרבי יוחנן ורבי חנינא דאי דיינינן בהא פלוגת' דמחצה על מחצה בכגון האי דליכא מוחזק הוה אמרי' דממון המוטל בספק חולקין. ואני תמה היאך פשוט לו לרב ז"ל דבר זה חדא דסומכוס הוא דאית ליה הך סברא אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה אע"ג דלא קיימא ברשותיה ובההיא דפרק השואל גבי המחליף פרה בחמור וילדה זה אומר עד שלא מכרתי וזה אומר משלקחתי יחלוקו אוקמוה בגמרא דקיימא באגם ובשמא ושמא וסומכוס היא ופסקו הרי"ף והרא"ש שעל הלוקח להביא ראיה כרבנן דאוקי פרה בחזקת בעלים עד אותה שעה שילדה אע"פ שאין המוכר מוחזק בה והא קיימא באגם אלא שהרמב"ם ז"ל כתב בפרק עשרים מה' מכירה זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו וכבר תמהו עליו שהרי העמידו בגמרא מתניתין כסומכוס ולא קיימא לן כוותיה והוא עצמו פסק דלא כסומכוס במקומות אחרים והרב המגיד ז"ל העלה דברי הרמב"ם בצ"ע. ואני בעניי הראתי פנים מתוך ההלכה לקיים דברי הרב ז"ל ועכ"פ יחיד הוא בסברא זו. ועוד אפילו תימא התם יחלוקו כשיטת הרמב"ם ז"ל אכתי נ"ד לא דמי לההיא דהתם אנו מסופקים בעיקר הדין מי יקרא מוחזק דלא ברירא לן דנוקי פרה בחזקת מרא קמא כיון שאין לנו ספק ומההיא שעתא נפקא לה מרשותה ועל שעת לידה אנו מסופקים ואי הוה קיימא ברשות בעליה היה לנו לומר כאן נמצאת וכאן היתה דומיא דכל' בבית אביה דס"פ המדיר דתנן היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה וכו' ואוקמה רב יוסף משום דכאן נמצאו וכאן היו ואם היתה פרה ברשות מוכר הו"א כאן נמצאת וכאן ילדה השתא דלא קיימא לא ברשות זה ולא ברשות זה אלא באגם מספקא לן מי יקרא מוחזק אבל הכא בנדון דידן שהראשונה מוחזקת בנכסי אביה מדין ירושה של תורה ושאר הבנות באות בטענת עישור נכסים דבעל חוב נינהו הרי הן באות להוציא כשאר בעלי חובות דעלמא וכל היכא דקיימי נכסי בחזקת יורשים קיימי דהוה ליה כספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי תדע דבפרק החולץ גבי שומרת יבם שנפלו לה נכסים דאמרינן דטעמא דב"ש דהתם משום דאין ספק מוציא מידי ודאי מותיב אביי ולב"ש אין ספק מוציא מידי ודאי והתנן נפל הבית עליו ועל אביו ועל מורישיו והיו עליו כתובת אשה וב"ח יורשי האב אומרים בן מת ראשון ואח"כ מת האב וב"ח אומרים האב מת ראשון ואח"כ מת הבן ב"ש אומ' יחלוקו וב"ה אומ' נכסים בחזקתם והא הכא דיורשי האב ודאי ובעלי החוב ספק וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי ומשני קסברי ב"ש שטר העומד לגבו' כגבוי דמי דתנן מתו בעליהן עד שלא שתו ב"ש אומ' נוטלות כתובה ואינן שותו' וב"ה או' לא שותות ולא נוטלות כתובה אלמא לב"ה דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי הו"ל יורשים ודאי ובעלי החו' ספק ואין ספ' מוציא מידי ודאי ולא תימא משום דלא הוחזק שטר חובן על נכסים הללו של האב אלא על נכסי הבן ואין אנו יודעים אם זכה הבן בהם שמא הוא מת תחילה ואחר כך מת האב דהא גבי מתו בעליהם הרי הוחזק שטר כתובה על נכסי בעלה ומבטלים לשטרא מספק דאימור מטעמא דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי והתוספות כתבו בסוף פרק מי שמת טעמא דבית הלל דאמרי נכסים בחזקתן דס"ל לב"ה כיון דמחוסר גוביינא אפילו מת האב תחילה הוו בחזקת היורשים וב"ש לטעמיהו דאית להו שטר העומד ליגבות כגבוי דמי ע"כ אלמא כל דמחוסר גוביינא הו"ל כספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ובנות הללו בפרנסת' כב"ח דאחי נינהו כדאמרינן בס"פ מציאת האשה ואם באים לגבות מנכסי אחיהן שמת גבו מזיבורית ובשבועה וכיון דאכתי מחסרי גוביינא הוה ליה ספק והראשונ' שבאה מכח ירושה ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ואין לומר שאני הכא שגם הבנות הקטנות מוחזקות בנכסים והללו באות לירש כמו הגדולה הילכך נכסי בחזקת דכלהו קיימי דמכל מקום מחמת זה לא תועיל חזקת ירושתם להחזיקם מחמת חוב פרנסתם דלגבי הא כאיניש דעלמא נינהו כמו שכתבו התוספות בריש מציעא גבי זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי שאף על פי שהאומר כולה שלי ודאי בחציה לא תועיל חזקתו לענין חציה השנית ובפ' החולץ גבי ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא משמע מתוך פירוש רש"י ז"ל דקרי ליה ליבם ודאי לפי שנוטל חלק בנכסים ממה נפשך והקשו עליו בתוספות מכמה מקומות וכן האריכו התוספות להוכיח בסוף פרק מי שמת משם ר"י ור"ת וריב"א ורשב"ם ז"ל דלא מהני מה שמוחזק במקצת לגבי השאר כל שכן הכא דבתורת חוב קאתו לגבו' יותר על חלקם דאכתי מחסר גוביינא ולא נסתפק אדם מעולם באחד מן האחי' שהוציא שטר חוב על נכסי אביו ויש בו ספק דמפני שהוא יורש ודאי לא נדון אותו כדין בעל השטר על התחתונה.
2
ג׳ומה שמצינו בקצת מקומות שאמרו בהם יחלוקו כולהו טעמא אית בהו כגון בההיא שמעתא דפרק החולץ אבבא דספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא אנא ונכסי דידי ויבם אמר את ברי דידי ולית לך מידי הוי ממון המוטל בספק וחולקים הרי כתבו התוס' והרא"ש ז"ל דאפילו רבנן דפליגי עליה דסומכוס מודו הכא שאין שייך כאן המוציא מחבירו עליו הראיה שאין זה מוחזק יותר מזה ואפילו אחד מהם מוחזק בנכסים אינה חזקה כיון דנכסי בחזקת מיתנא ותרוייהו אתו בטענת ספק ולדברי האחד אין לשני זכיה בהם הילכך הוה ליה ספק וספק וחולקין ובפרק מי שמת אפיסקא דנפל הבית עליו ועל אשתו דתנן נכסים בחזקתם ופסק הרי"ף ז"ל כבר קפרא דאמר יחלוקו היינו משום דנצ"ב הקיימין יש חזקה לאשה בהם כמו הבעל דמה שעומדין בחזקת הבעל היינו משו' דאחריותן עליו שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ומ"מ בחזקת אשה קיימי דאי אמרה כלי אני נוטלת קי"ל דהדין עמה ואין הבעל יכול למכרה ואם מכר מכרו בטל במטלטלים וכל שכן דאין בעל חוב נוטלן בחובו כדאמרי' בפ' אלמנה לכ"ג וכן מוכח מדברי רשב"ם ז"ל שכת' יחלוקו משו' דהללו באין לירש והללו באין ליר' ולשניה' יש טענת חזקה היא הנעל' ליה מבית אביה והוא מתוך שקבל עליו אחריות קנאו עד כאן אלמא טעמא משום דחשבינן לשניהם מוחזקים אבל היכא דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו לא אמרינן יחלוקו ובפרק המוכר את הבית גבי מצר רביעי מובלע בתוך המצרים ואיכא עליה רכבא דדיקלא דאמרינן אתמר להאי גיסא ואיתמר להאי גיסא שודא ביארו שם התוספות מאי טעמא לא אמרו המוציא מחבירו עליו הראיה והאריכו להביא כמה דוכתי דאמרי' בהו יחלוקו וכן הרא"ש ז"ל בהלכותיו בכולהו הוי טעמ' משו' דאין לנו חזקה ברורה לומר העמד ממון על חזקתו כמו שבארתי במקום אחר ואין לי כאן להאריך. ובפרק יש נוחלין גבי בכור במלוה שעמו דאמרינן פלגי בינו ובין אחיו חלק בכורה דהו"ל ממון המוטל בספק כבר כתבו התוספות שם לאו משום דקיימא לן דממון המוטל בספק חולקין דהא לא קי"ל כסומכוס כדפי' לעיל אלא תקנ' חכמי' היא הכא ובמקום שמפורש בהדיא דחולקין עכ"ל וכן בפ' האומנין דהיו באגר' משלם פלגא כדמייתי הרי"ף ז"ל ותקנת' דרבנן היא הילכ' הכא דמספק' לן בפרנס' הבנו' דבר ברור הוא דמוקמינן נכסים בחזקת דין ירושה בשוה ואין בו בית מיחוש.
3
ד׳הגם הלום ראיתי אחרי רואי לרב המובהק ז"ל באותו החלק סימן ק' נתן טעם לספקותיו ואמר כי לכאורה נראה שהבת הגדולה היא מוחזקת כיון שהפרנסה הויא תקנתא דרבנן וכיון דמספקא לן אם זכתה השני' נכסי בחזק' יתמי קיימי כי היכי דכת' הרא"ש ז"ל בפסקיו גבי פלוגת' דרבוות' אי אמדינן לדעתיה דאב להוסיף על העישור דכיון דפלוגת' היא נכסי בחזקת היורשים קיימי ולא מפקינן מספקא וכתב דיש לחלק דהתם מספקא לן אי זכתה טפי מעישו' נכסי' או לא זכתה מספק' לא מפקינן אבל הכא כיון דנשאר בן מיד זכתה אלא דמספקא לן אי כשמת הבן משום ריוח ביתה וותרה והביא דברי רבי' ישעיה מטראני ז"ל דטעמ' דמילתא דאמרינן שני' וותר' משו' דטעמ' דפרנס' הוא שאנו אומדין שאינו רוצ' שתתבז' בתו והשתא דאית לה חלק בנכסיו אין רצונו שתטול פרנסתה שהרי יש לה ואינה מתבזה ע"כ. ואמר מאחר שזכתה משעת מיתת האב אלא דמספק' לן אם בשעת מיתת הבן הפסידה מספקא לא מפסדינן דומיא דההיא דהלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך חייב ואע"פ שאין משיבין את הארי לאחר מיתה תמה אני היאך נסתפק הרב ז"ל בדבר זה ודמהו לאיני יודע אם החזרתי לך ושתי תשובות בדבר חדא דאין הספק אלא בעיקר הזכיה אם זכתה אף במקום דאיכא ריוח ביתא דכי אמדינן דעתיה דאב שרוצה לתת לה היינו כל זמן שאין לה אבל בזמן שיש לה שאר נכסים אין דעתו של אב להעביר נחלה אלא חולקות בשוה וכבר הוכחתי לעיל שלא זכתה הבת בפרנסתה אלא בשעת נישואיה ממה שחולקות בשוה כשבאו להנשא כאחת וממאי דלא מספקא בפרנסה דודאי אינה ממעטת בנכסים ועיקר פרנסה משום אומדנא דאמדי' באב ואילו היינו אומדין באב שרצונו לתת לה אף בשיש לה נכסים אחרים לא היתה מפסדת כלל אלא שאנו אומדין בדעתו של אב שאין רצונו לתת לה בשעת נישואיה אלא בזמן שאין לה נכסים אחרים אבל בזמן שהיא יורשת אין רצונו להעביר נחלה וחולקות בשוה והתימה שהוא עצמו הביא דברי רבינו ישעיה שמוכיח שהספק תלוי ברצון האב שאין רצונו שתטול פרנסתה אם כן לא זכתה כיון דכי יהיב לה אב אדעתא דהכי לא יהיב והוה ליה כאיני יודע אם הלויתני. כל שכן לפי מה שכתב הרא"ש ז"ל שם בשם רבינו האיי שפרנסה תקנת חכמים שתקנו לבנות ישראל ונתנו להם חלק בנכסים בממון אביה' להיו' נשאות עד כאן.
4
ה׳וכיון דתקנת חכמים כל ספק שבתקנה אנו חוזרים לירושה של תורה וכמו שכתבו המפרשים ז"ל בכמה דברים כיוצא באלו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בדינא דבר מצרא שהביא הרב עצמו שם באותה תשובה ועוד אפילו תימא שזכתה הבת תיכף במיתת האב ומספקא לן השתא אם הפסידה במיתת הבן עד כאן לא אמרו בהלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך דחייב אלא שכנגדו טוען ברי שלא החזיר לו אבל הכא אף שכנגדו טוען שמא ובכה"ג אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה. וגדולה מזו אמרי' גבי סוטה שנסתרה בפ' כשם מתו בעליהם עד שלא שתו ב"ה אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי אף על פי שהוא אומרת ברי לי שלא נטמאתי והם אינם יכולים לטעון טענת ברי שזנתה והקשו שם התוס' תיקשי מהכא למאן דאמר מנה לי בידך והלא אומר איני יודע פטור ותרצו דמאחר שהתורה עשאה ספק עד שתשתה אינה יכולה לטעון טענת ברי ופלוגתא דמתניתין דהתם הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים לא שייכה להכא דהתם אפילו בית שמאי מודו שמא אותו שטר מעולם לא עמד ליגבות שהרי הבעל טוען שמקחו היה מקח טעות עכ"ל אלמא גבי סוטה בתחילה עומד ליגבות היה אלא שאנו מסופקים אם הפסידה כתובתה כיון שגם היא אינה יכולה לטעון ברי לאו כגבוי דמי והמוציא מחבירו עליו הראיה. והנה כתב הרב ז"ל בסוף התשובה כל' הזה ולחפזון המוביל אמרתי לקצר ואני מודיע לשואל כי עדיין הדבר אין ולאו ורפיא בידי עד אמצא ראיה ברורה להכריע אם הבת הפנויה היא המוחזק' או אם הבנות הנשואות הם המוחזקות וטוב הדבר לפשר ולומר ממון המוטל בספק חולקים כיון דלא ברירא החזקה עכ"ל הרי שהרב ז"ל לא העלה שהדבר ספק אלא שלא היתה לו שעת הכושר לבקש ראיה להכריע ובענייותי הראיות שהבאתי ראויות לסמוך עליהם ומה גם כי הרב המובהק מהר"יק ז"ל פסק כר"י ואין ספיקו של מהר"י ן' לב מוציא מידי ודאי של מהרי"ק ז"ל כל שכן שהבת הראשונה נשאת בחיי אביה דאפילו רבי חנינא לא פליג בהא כמו שהוכחתי לעיל ואין מקום להכנס לבית הספק והלואי כל שמעתין הוה ברירא לן כהדא.
5
ו׳אלא מיהו רואה אני מצד אחר שאבדה זכות' לפי מה שהבינותי מתוך השאלה הב' שהוא הנדון הזה בעצמו שהבנות הקטנות כולן נישאו כבר ומעתה אין לראשונה דין ודברים עמהם כל זמן שהם נשואות דהא מבעיא לן בסוף פרק יש נוחלין אי בעל לוקח הוי ומלוה ע"פ לא גבי מיניה או דילמא יורש הוי ופסקו גדולי המפרשים זיל דמלוה ע"פ לא גבי מיני' או דילמ' יורש הוי ואע"ג דאמרי' התם דמשו' פסיד' דאלמנ' שוויה רבנן כיורש הני מילי לענין נ"מ דבעיין דהתם עלייהו אבל לגבות מנצ"ב ודאי הוי לוקח וכ"כ מהר"י קולון ז"ל שורש י"ח וכן מוכיח מתוך תשובת הרא"ש ואף על פי שיש לדון בזה כדין גזלה ולא כדין מלוה ע"כ דהא אמרינן התם גבי נישאו גדולות לבעל ישאו קטנות חלקן מבעל שאני פרנסה דקלא אית לה למילתא כלומר דכמלוה בשטר דמיא שהעולם יודעים שהקטנות עומדות לינשא היום או למחר משמע הא חלק ירושת הגדולה דליכא קלא ולא גביה מיניה דבעל הרי כתב שם נמוקי יוסף דדוקא בשאין הנכסי' עתה בעין מיירי אבל אם הנכסים בעין דגזלה קיימת כל היכא דאיתא הדרא לדברי הכל עכ"ל. ואפילו הם נצ"ב יש לגבותם מזה הטעם כיון שגזלה קיימת היא מ"מ אפילו תימא שאותם הנכסים שקנו לה בנדונייתא הואיל ומתפיסת הבית קנו יש לגדולה חלק בהם וכגזלה קיימת דמיא אכתי בין דשויוה רבנן כיורש בין דשויה רבנן כלוקח הא קי"ל טוענין ליורש וטוענין ללוקח והואיל ובידיעת הגדולה נישאו לבעל מאן לימא לן שלא וותרה גדולה חלקה ומתנה הוא דיהבא לאחותיה הקטנות כדי נישואיהן אלא שאם נשארו עדיין נכסים ביד האפטרופוסים או ביד אחרים שלא הכניסום לבעל בכתובתן יכולה ראשונה לגבות חלקה מהם כמו שנטלו אחיותיה שוה בשוה וכן אם נתארמלו ונתגרשו יכולה לתבוע מהם מאחר שהם יודעות שהיא לא נתנה להם במתנה כלום אלא ששתקה כשנשאת לפי שלא היתה יודעת שיש לה זכות בנכסים ולא מפני כך הפסידה זכותה הנלע"ד כתבתי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
6