שו"ת מהרי"ט, חלק א ק״נTeshuvot Maharit, I 150
א׳לשאלוניקי שעל הכתב תורת אלהיו על לבו חרושה ומה שעשתה חכמה עטרה לראשה אבן הראשה החכם השלם כמה"ר אברהם מוטל נרו'.
1
ב׳שאלה איש אל ירב ואל יוכיח איש מכאובות נתעב ונאלח למעצבה שוכב מעיף צוקה ואפלה מנודח בא עד נבכי ים הוקף במצודה ימותיו נתקו ויחנו בחרדה ואם ימלא קדים בטנו לצרף אמרים מעט מזער לא כביר בבלי דעת מילין יגביר המלבב נמהרים אקוה למצוא דברי חפץ המאשכולות מרורותיו אטיף לך ליין ולשכר אכן עט שקר סופרים היתה לי כמו אכזב ודבר שפתי אך למחסור אכן בהלו נר דבריך עלי ראשי נתמלאת הבית כולו אורה ואמרותיך מעפר נבלתי יקימון ומסילותי ירומון והמה יניעון ידים רפות וברכים כושלות המה הפנו את לבבי הם המדברים ומלבי יוציאו מילין אני היום רפדתני בתפוחים ותחת התפוח עוררתני להשתכל בדין התפוח שנטל מעל השלחן ונתן לחבירו לקידושין בעד בתו.
2
ג׳וחזיתיה לדעתיה דמר שהוא מחזר לעשותו קידושי ודאי ולא קידושי ספק לומר שאם בא אחר וקדשה שאינה צריכה ממנו גט וברר ולבן בהנך טעמי שכתב שכלם נכוחים וישרים למוצאי דעת נחמדים מזהב פרוים מזוקק שבעתים ולהיות ערבי' עלי דברי דודים אמרתי לישא וליתן עם כבוד תורתיך במה שיש בלבי ספק לענין אם בא אחר וקדשה במה שזה המקדש היה אוכל בסעודה של אחרים ונטל תפוח מעל השלחן וקדש בו את האשה דאיכא למיחש משום גזל ובזה כתב כבוד תורתך דיש לומר שהחתן לכל הקרואים שקרא לאכול נתן להם במתנה גמורה כל מה שירצו לאכול ולתת כרצונם ואם כן כשלקח זה המקדש את התפוח ודאי שנתונ' היא לו במתנה גמורה מאת החתן בעל הסעודה אלו דברי כבוד תורתך בזה ומילי דמסתבר נינהו ומיהו לעשותן קידושי ודאי שלא לחוש לקידושי שני בזה אני חוכך להחמיר ומה שמספק עלי הדבר הוא מאותה שאמרו פרק בתרא דדמאי המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר א' מעשר מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר וכו' ובירושלמי בעי רבי זירא קמי רבי ירמיהו ואינו אסור משום גזל אמר ליה רוצה הוא שיהא לו נחת רוח פירש ר"ש רוצה בע"ה בנחת רוח דהא כן שהזמינו. ונראה שלא אמרו דרוצה בעל הבית בע"כ בהנחת רוחו של זה אלא בענין זה של הפרשת תרומה לפי שאי אפשר לו שיאכל אם לא יתרום וכל עצמו לא הזמינו אלא כדי שיאכל ואף על פי שהוא יודע שתרם מכל מקום כאן שאין לזה נחת רוח שיאכל בלי הפרשה אחולי אחיל ליה אבל שיטול מן השלחן ויקדש בו את האשה אף ע"פ שנחת רוח היא לו אין רוח בעל הבית נוחה הימנו שאין זה מצרכי הסעודה ועוד אמרו שם פועל שאינו מאמין לבעל הבית נוטל גרוגרת אחת ואומר זו ותשע הבאות וכו' וחושך גרוגרת אחת רבן שמעון בן גמליאל אומר לא יחשיך מפני שהוא ממעט במלאכתו של בעל הבית רבי יוסי אומר לא יחשיך מפני שהוא תנאי ב"ד ומדברי כולם נלמוד שיש באותה גרוגרת של תרומ' משום גזל ולהכי אמר תנא קמא שחושך גרוגרת אחת כנגדה מאכילתו. ורבן שמעון בן גמליאל דאמר לא יחשוך יהיב טעמא מפני שהוא ממעט במלאכתו של בעל הבית כלומר ותקנתה דבעל הבית הוא שיאכל כדי שבעו ואי משום גרוגרת של תרומה שאבדה כיון דלא סגי בלאו הכי אחולי אחיל גבי כדי שיאכל ויעשה מלאכתו וכדאמרינן גבי אורח ורבי יוסי תלי טעמא בתנאי ב"ד שב"ד מתנה עליהם שתהא תרומה משל ב"ה משום תקנתא דב"ה גופיה דומיא דאמרינן בהשוכר את הפועלים וכולן אינן אוכלים אלא בשעת מלאכה אבל משום השבת אבידה לבעלים אמרו הפועלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן. ויש להרמב"ם ז"ל שיטה אחרת בפלוגתא דהני תנאי כמו שכתב בפירוש המשנה ומה שקשה לי על פירושו מתוך הירושלמי וגם על פסקו שבפרק תשיעי מהלכו' מעשר שני מפורש לי בהלכותיו כשתמצ' לומר לדברי הכל יש באותה גרוגרות משום גזל. ובפרק השוכר את הפועלים גבי פועל האוכל ממה שהוא עושה מבעיא לן אי משל עצמו הוא אוכל או משל שמים ונפקא מינה דאם אמר תנו לאשתי ובני דאי משל שמים הוא אוכל לא יהבינן להו וכתבו התוספת שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל ואין לו כח לתת כלום והכא ודאי הני אורחים לא מדידהו קאכלי אלא בע"ה הוא דמותר גבייהו דבשל שמים דהתם חשיב שאין להם זכיה בגווייהו להם לאחרים ואין לחלק דאורח שאני דכי יהיב ליה ב"ה בעין יפה קיהיב דאף על גב דאמרינן בפרק המוכר את הבית גבי חיצון במכר ופנימי במתנה דאיכא עין יפה במקבל מתנה טפי מלוקח וזכה בדרך מכל מקום הא קיימא לן כר' עקיב' דבמוכר נמי אמרינן בעין יפה מוכר ואי גבי פועל איכא קפידא הוא הדין גבי אורח ועוד דלא כל אפיא שוין כדאמרינן בפרק קמא דחולין ישראל קדושי' הם יש שיש לו ואינו רוצה ויש שרוצה ואין לו ואע"פ כן מזמנין מפני הבושת כדכתבו התוספות וכתב אל תלחם וכו' ואמרינן באלו נאמנים עובר בשני לאוין והיינו משום דלא גמר ויהיב וכל שכן דאיכא למיחש דלא ניחא ליה דיהיב לאחריני.
3
ד׳ועוד אמרינן בפרק גיד הנשה אין האורחים רשאין ליתן ממה שלפניה' לבנו ולבתו של ב"ה אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית מטעמא דמייתי התם דילמא אתי לידי כסופא ואצל בנו ובתו אמרו ק"ו אצל חבירו דאיכא קפידא במילתא שלא ליטול מעל השלחן ליתן לאחרים ושמא שאמר דבנו ובתו של בעל הבית שאני לפי שהם כגופו אבל לאחרים הרי היה להם נחת רוח באותה טובת הנאה. ומיהו לא משמע כן דמשום כיסופא דבעל הבית הוא כשאר מילי דמייתי התם וכל שכן שאסור לתת לאחרים דאיכא כיסופא וגזל ובתוס' בשלהי קמא תניא בן האוכל אצל אביו ועבד האוכ' אצל רבו קוצ' ונותן פרוס' לעבדו או לבנו של אוהבו שכן נהגו בעלי בתי' ומשמע דדוקא בן האוכל אצל אביו ועבד אצל רבו שכן נהגו אבל שאר כל אדם לא. אי נמי הנוטל מעל השלחן איכא טעמא דאתי לידי כסופא אבל בן האוכל אצל אביו ליכא טעמא דכיסופא. ותדע דבפרק קמא דחולין דמייתי ההיא דאשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה בזמן שהיא טמאה דקאמר דאשת ע"ה חשוד על הגזל ופירש רש"י שנותנת משל בעלה. והקשו התוספת דבהא אין דרכו של בעל להקפיד והעמידו בפר"ח שחברתה נותנת לתוך פיה ובהא ודאי הוי גזל. ובפרק זה בורר אמרינן דכתיב בניסן וגנב בתשרי לא שמיה גזלן ומוקי לה באריסא ודבר מועט אלמא אע"פ שהוא אריס ואפילו דבר מועט הוי גזל אלא דלא משוי ליה דאיכא גזל ומורה התירה וכ"ש בזמן אחר דידע שהוא גזל אף על פי שהוא אריס ודבר מועט. ואם היה ב"ה שם וראה ושתק איכא למימר דהוי מחילה ואיכא למימר דלא חשיבא מחילה שהרי אמרו בפ' האיש מקדש לענין קידושין דלא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה הוא וניחא לה אבל הכא משום כסיפות' הוא דאמר הכי ואם באומר כלך אצל יפות לא התירו גם בעומד בעל הבית שם בשעת נתינה ושתק דשתיקה לאו מתנה היא ולאו מחילה היא דאמרי' בפרק יש נוחלין אהא דהכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה ואוקמה שמואל בנותן בפניה ושותקת ואמרינן עלה מקולי כתובה שנו כאן דבעל חוב לא אבד זכותו במה ששתק ובכמה דוכתי דאין בשתיקה מחילה אלא שאין להאריך. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק חמישי שאם קדשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק עד כאן. הרי דאע"ג דקי"ל שאין בעל הבית מקפיד בכך עשאו ספק קידושין לפי שנטל שלא ברשות בעל הבית ואף כאן באוכל בסעודה לפי מה שהוכחנו דאין לו רשות ליטול וליתן לאחרים אפילו תימא דאין בעל הבית מקפיד בכך כל שלא נטל רשות מבעל הבית בפירוש ספיקא הוי.
4
ה׳אלא אם היה מקבל הקידושין גם הוא מסב בסעודה ונטל פרי אחד ממה שלפניו ונתנו לחבירו אין בו משום גזל ולא אבק גזל שדרך הקרואים ליטול מנות ממה שלפניהם ושולחים ואין בזה שום חשש ואין לחוש שנאמר שכנוטל אדם ונותן לחבירו ממה שלפניהם משלו נתנו לו כדאמרינן בשלהי משילין מילא מים ונתן לחבירו פי' מילא מים לצורך חבירו מבור עולי בבל רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו רב ששת אמר כרגלי הממלא במאי קמפלגי מר סבר בירא דהפקר הוא ומר סבר בירא דשותפים הוא אלמא במילתא דשותפי לכ"ע כרגלי מי שנתמלאו לו. הכא נמי דשותפי נינהו והוה ליה כנותן לחבירו מחלקו ולפי מאי דמסיק נמי דכ"ע בירא דהפקרא הוא ובמגביה מציאה לחבירו קמפלגי הא קי"ל בפ"ק דמציעא דמגביה מציאה לחבירו זכה חבירו על הסתם אם לא פירש ואמר אני זכיתי כמ"ש המ"מ בפ"ד מהי"ט דלא גרע מקדשה בגזל דידה דקי"ל בדשדיך או דאמרה אין אע"ג דלא שדיך מקודשת. אי נמי הואיל ונטלו לקדש בו האשה מסתמא זכה לעצמו כדכתב הרא"ש בפ"ק דקידושין גבי מקדש בטבעת שאולה וכן הטעם בגזל דידה דמסתמא איהו מקניא לגביה כי היכי דתקדש' בה כל שכן שנאמר דאיהו זכה בתפוח לעצמו כדי שיקדש בה את האשה. ואיכא למימר נהי דבגזל דידה ממש אמרינן דהוי קידושי ודאי לפי שהכל יודעים שאי אפשר לה להתקדש בשל עצמה הילכך מסתמא הואיל ונתרצית להתקדש מקניא לגביה וכן בטבעת שאולה כיון שאי אפשר לקדש בשל אחרים מסתמא מקנה לגבי מקדש אבל הכא אבי הכלה סבור שהוא מקדש בשלו ואינו נזקק להקנות והחתן נמי סבור כיון שיש לו רשות לאכול כשלו חשיב לקדש בו דלאו כולי עלמא האי דינא גמירי כדאמרינן גבי כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו אטו כלהו נשי דינא גמירי סברא אי שדינה מחייבנא באחריותיה הילכך כי איכא למטעי לא אמרינן מסתמא גמרי ומקנו וכשלקח החתן התפוח מעל גבי השלחן לא נטלו על דעת לזכות בו שהוא סבור שהוא שלו ועשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דאמרינן ביבמות פרק כ"ג דלא קני לפי שלא נתכוון לזכות בכך.
5
ו׳ומיהו יש לומר דידו עדיף מעודר דאשכחן דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כדאמרי' בסוף פרק השואל אהא דתנן הזבל של בעל הבית ואוקימנא לה בתורי דאתו מעלמא דאמרינן בפרק קמא דמציעא דחצר משום ידה אתרבאי ותניא התם אין לי אלא ידו גגו חצרו וקרפיפו מנין וכו' וכיון דחצרו קונה לו שלא מדעתו כל שכן ידו והכי משמע בסוף פרק הנזקין גבי אם לקח ונתן ביד הרי זה גזל גמור שכתבו התוספות דאצטריך לאשמועינן ואף על פי שלא נתעכב בידו ולא אחז בהם אלא להפילן הוי גזל אלמא ידו זכתה לו בלא כוונת זכיה ועודר שאני דמדין חזקה הוא ולא מתורת זכיה דידיה אלא דאשכחן נמי בפרק הפרה דמבעיא לן המחזיק בשטרותיו של גר דילמא שטרא נמי לא קני דדעתיה אארעא דאטו לצור על פי צלוחית הוא צריך פירש רש"י דלהוי דעתיה אשטרות ולא אארעא ומסיק דלצור ולצור הוא צריך אלמא אם היינו אומרים שאין דעתו על השטר לא היה קונה אע"פ שבא לידו.
6
ז׳איברא דאי חשיב הכא דעת אחרת מקנה אותם פשיטא לי דמהני כדאשכחן לענין קטן דלית ליה זכיה כדכתבו התוס' בריש פ' בן סורר ובפרק השולח דאמרינן בפרק לולב דקטן מקני קני וכו' דדעת אחרת מקנה אותו שאני כדאמרי' בפ' מי שמת דאמר ר' יהושע לקטן אמרו דזוכין וכן לענין צבי רץ אחריו ואינו מגיע דבמתנה קנה משום דאיכא דעת אחרת וגם לענין חצר המשתמר לדעתו גבי עובדא דרבן גמליאל וזקנים בפ"ק דמציעא דאמרינן דאע"ג דחצר של ר"ג לא היה משתמרת לדעתם של זקנים דעת אחרת מקנה אותם שאני דבמילתא דתליא בדעתא כגון קטן שאין בו דעת לזכות או בחצר שאינה משתמרת לדעתו של זוכה מהנה דעת מקנה כל שכן בחצר המשתמרת אלא שאינו יודע דמהנה ליה. אלא דבכי האי מילתא לא ברירא דעת מקנה לפי שאין בעל הסעודה מזכה לזה בשעה שלוקח הפירות מעל השלחן שהרי אינו מכיר' וכדאמרינן בהגוזל עצים וכי מי הודיעו לבעל חיטים שיקנה חיטים מבעל המעות ואף על פי שכל בני הסעודה ידועים מכל מקום אין לאחד מהם חלק מבורר ובההיא שעתא ליכא הקנאה דאין ברירה וכשהוא בא לזכות אין שם דעת אחרת מקנה אותו ביחוד. וההיא דפרק לולב דמלמדין אותם שיאמרו כל מי שבא לולבי בידו הרי הוא לו במתנה התם אף על גב דבההיא שעתא שבא לידו ליכא דעת מקנה מכל מקום דעת קונה מיהא איכא שאע"פ שסבור שהוא שלו מכל מקום כיון דמלמדין אותן שיאמרו אלמא חיישי' למילף ומכוין לזכות בו דשמא הוא לולב של חבירו. ושמא דלענין קטן לא הועילו כלום כיון דלית ליה זכיה מנפשיה וגם אין דעת אחרת מקנה אותו וכי היכי דלא אהני לקנות מן הקטן כך לא אהני להקנות לקטן. והיינו יכולים לדקדק מהא דאמרי' בפ' האיש מקדש דתנן מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות ולקט אחד כלכלה של פירות ושלהם היתה ושל שביעית היתה וקבלה אחת מהן על ידי כולם אמרו חכמים אין אחיות מקודשות ואמר רב שמע מינה ממתני' המקדש בפירות שביעית מקודשת פירש רש"י דלא אמרי' לאו ממונו הוא לקדש בו את האשה כיון דלא בא אלא מטעם זכיה אלא כיון דזכה בו ממונו הוא לכל דבר אי נמי אע"ג דאסור לקנות מהם חפץ דכתיב לאכלה ולא לסחורה וכולי והלשון הראשון תמוה מאוד היכי תיסק אדעתין דדבר שלא בא לו אלא מטעם זכיה לא חשיב ממונו לקדש בו את האשה ואפשר שכוונת' לומר דהא קמשמע לן נטל פירות שביעית וקדש בהם שלא פירש בשעה שנטלם שזכה לעצמו דאיכא למיחש שמא לא גביה מתחילה אלא על דעת לתתו להם בתורת קידושין וכמגביה מציאה לחבירו הוא דלא קני המגביה וכסבור שיש לו זכות בפירות שביעית דרחמנא זכי ליה בעודם שם במחובר ויכול הוא לקדש בהם ולא נתכווין לזכות לעצמו ולא ממונו הוא קמשמע לן דכיון דאגביה זכה בה ונעשה ממונו לכל דבר ואפילו תימא דהכי בעי למילף התם נוטל פירות בסתם לקדש בו את האשה עדין אין ראיה לנדון דידן דודאי ליכא מאן דטעי בהכי דפירות שביעית הפקר ולית ליה זכיה בגויה אבל פירות שלפנינו כיון דאיכא דעת אחרת מקנה אותו סבור הוא שמשהניחם לפניו זכה בהם. ועוד אפשר דהתם כשלקט לעצמו בפירוש עסקינן וקמשמע לן דלא תימא לאכלה ולא לסחורה כלשון שני דהתם. ועי"ל לשון ראשון דהתם דהא קמ"ל דלא תימה כיון דאפקעתה דמלכא הוי משלחן גבוה קזכו חשיב כפועל שאוכל אצל בעל הבית דאמרי' התם דאי משל שמים הוא אוכל לא מצי יהיב לבניו ולאשתו שאין לו אלא מה שלועס ואוכל ולהכי כתיב לכם לאכלה אין לך בו אלא משעת אכילה ואילך ומינה נמי ילפינן דלא מצי למעבד סחורה ולא להפסד דהיינו צביעה וכיוצא בה דלאכלה כתיב קמשמע לן דכיון שזכה בה ממונו הוא לכל דבר כאדם הזוכה מן ההפקר דשביעית מדין הפקר הוא ומינה ילפינן דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו ואי זו זו הפקר. ונראה לי שהרמב"ם ז"ל הוציא דין זה דאפילו בדבר שאין דרכו של בעל הבית להקפיד איכא חשש גזל לכולי עלמא מהא דאמרינן באלו מציאות גבי עובדא דאמימר ורב אשי ומר זוטרא דאקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמיהו אמימר ורב אשי אכלי מר זוטרא לא אכל אדהכי אתי מרי בר איסק אשכחינהו אמר ליה לאריסיה מאי טעמא לא אייתת להו לרבנן מהנך שפירתא אמרו לי' אמימר ורב אשי למר זוטרא והשתא אמאי לא אכי' מר והתני' אם נמצאו יפות מהם וכו' אמר להו הכי אמר רב לא אמרו כלך אצל יפו' אלא לענין תרומה בלבד משמע מהכא דאפילו בדבר מועט לרבנן דמסתמא אין דרכו של בעל הבית להקפיד במה שאריס נותן מן האמצע כל שכן לרבנן דחשיב כמקריב ביכורים כדאמרינן בפרק שני דייני אפילו הכי חששו משום גזל. וכתבו התוספות דרב אשי שאכל קודם שבא מרי בר איסק משום דאריס מדנפשיה קיהיב כלומר דמסתמא כבר נטלן לחלקו בתחילה וכתב דאין לומר שהיה סומך שיתרצה מרי בר איסק כשידע דהא קיימא לן כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משמע מדבריהם דאפילו במידי דידעינן שבו יתרצה ולא יקפיד צריך שיתרצה להדיא שלא יהא בו משום גזל. ומצאתי בירושלמי סוף פרק לא יחפור רבי חנינא אעיל רבי יונתן בגינתיה ואכליה תאנין מדנפק חמא חד אילין דברת שובעין חוורין אמר ליה למה לא אכלתו מן אילון דאינון לברי ר' חנינא חשש משום גזל בנו ע"כ משמע דאפילו בן לגבי אביו שאין דרך הבן להקפיד כההוא דאמרי' בפרק ארבע נדרים ראה אותם אוכלים תאנים וכו' ונמצאו אביו ואחיו וכולי מ"מ יש חשש גזל בדבר להחמיר.
7
ח׳ועוד יש להסתפק באורחים המסובין אצל בעל הבית אם זוכים במתנותיהם משיגביהום או עד שיתנו לתוך פיהם ונפקא מינה שאם אחד מהם ברר והניח לפניו ובא אחד ונטלו אם יכול לאוסרה עליו אי נמי אם בעל הבית עצמו נטלה או שקדש בם את האשה אם היא מקודשת דמסתבר' שאינו מזכה להם אלא משיתנו לתוך פיהם דהא לגבי מקח אמרי' בפרק הספינה ברר והניח אפילו כל היום כולו לא קנה גמר בלבו לקנותו קנה ואוקמינא גמר בלבו בירא שמים כדרב ספרא הכא נמי אף על פי שברר והניח לפניו לא מקרי קנין ולא דמי לעני המנקף בראש הזית דאמרי' בסוף פרק השולח שאם לקט ונתן ביד הרי זה גזל גמור ואע"פ שהשליכן אח"כ דאמר ליה ההוא גברא חזי מר דבידאי שדיתינהו דהתם ודאי הואיל והוא בא לזכות מן ההפקר לעצמו קודם שיזכה בו חבירו מכי אתא לידיה זכה בו לגמרי אבל הכא יד כולם שוה כאחת ומה שמותיר מותר לב"ה אין זכיה בבאו לידו עד שיתן לתוך פיו ומההוא דפרק השוכר את הפועלים שהבאתי לעיל יש ראיה דכיון דפועל אינו אוכל משלו אלא משל שמים לא זכו אלא מה שלועס ואוכל כדכתבו התוספות ואינו יכול לתת מחלקו לבניו וכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' שכירות שאע"פ שכבר בא לידו של פועל לא זכה בו שכן כתב פועל שאמר תנו לאשתי ובני מה שאני אוכל או שאמר הריני נותן מעט מזה שנטלתי לאשתי ובני אין שומעין לו עד כאן והתם לא שייך טעמא דממעט במלאכתו של ב"ה אלא דלא זכי אלא מה שנוטל ונותן לתוך פיו וכך הסכים בטור חושן משפט.
8
ט׳וראיתי להרמב"ם ז"ל בפרק ראשון מהלכות זכיה שכתוב בלשון הזה המחזיק בשטר מנכסי הגר כדי לקנות את הקרקע הכתובה באותו שטר לא קנה אלא השטר לצור על פי צלוחיתו עד כאן. ומדקדוק לשונו משמע דאע"ג דידעינן בהדיא שלא החזיק אלא לקנות את הקרקע קנה את השטר ומתוך השמוע' לא משמע כן כדכתבתי לעיל וכן מוכיח מפרש"י. ולפי שיטת ההלכה היה לו לרב ז"ל לתפוס לשון הגמרא וכך היה לו לומר המחזיק בנכסי הגר אע"פ שלא קנה את הקרקע קנה את השטר לפי שדעתו של אדם לקנות גם את השטר לצור על פי צלוחיתו כדאמרינן בגמרא דדעתיה נמי אשטרא. ונרא' לי דהרמב"ם ז"ל הכי מפרש לה לבעיא בע"א ובהכי ניחא הא דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ועוד היכי מסתבר לומר דדעתיה לקנות את השטר לצור על פי צלוחיתו והלא היה סבור לקנות את הקרקע ומסתמא אז לא היה נהנה ממנו בכך דהאי שטרא אפסרה דארעא הוא והיה צריך לו לראיה שקנה את הקרקע על ידו והיינו דכתב רש"י וכי לצור על פי ללוחיתו הוא צריך דלהוי דעתיה אשטרא מעיקרא ולא אארעא כלומר דאי דעתיה למקניה ארעא מסתמא לא היה בדעתו לצור אם כן היכי מסיק אין לצור ולצור והא לא מסתבר כלל אלא ה"פ מי אמרינן מאן דמחזיק בשטרא דעתיה אארעא דאילו הנייר עצמו לאו מידי דזכיה הוא דלא מהני אלא לצור על פי צלוחית ובהא כמה ניירות איכא באשפה ולא חשיבי ליה כלל למזכי ביה ולהכי לא זכתה לו ידו ולא רשותו והיינו דקאמר בגמרא וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך שנאמר דחשיב ליה דתזכי ליה ידו שלא מדעתו דשמא אם לא היה בשביל הקרקע אם היה מוצאו בשוק לא היה נוטלו אמר ליה לצור ולצור כלומר מידי דחשיב הוא וחזי לזכיה ואף על פי שלא היה בדעתו אלא על הקרקע מכל מקום זכתה לו ידו שלא מדעתו כיון דחשיב וכן לענין הוצאת שבת אמרינן בפרק המוציא יין נייר מחוק כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון אלמא מידי דמצניעין כמוהו כדתנן בפרק כ"ג כל הכשר להצניע וכולי ושאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו אינו חייב אלא המצניעו וכיון דחשיב זכתה לו ידו אע"ג דלאו אדעתיה והא דאמרינן בגמרא או דילמא דעתיה נמי אשטרא בעלמא קאמר שהנאה מועטת כזאת נמי דעתיה דאינש עילוה ומידי דזכיה הוא כנ"ל שיטת ההלכה למדתיה מדברי הרמב"ם ז"ל אע"פ שאין מוכיח כן מדברי רש"י ז"ל ומתיישבה הא דקשיא לן דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו.
9
י׳ואיכא למידק בהא דאמרינן בפרק חזקת הבונ' פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להם דלתות הראשון לא קנה לפי שיטת הרמ"ה שהביא בטור סימן קע"ה שאם הלבנים של גר אף על פי שהגביהם הראשון לא קנאם כיון שלא כיון לקנותם אלא על ידי בנין ובזה לא קנאם הילכך בתרא קנה הכל ואין לך חידוש גדול מזה שהבונה הזה ידע שהם נכסי הגר ומתעסק היה לזכות הואיל ולא היה בדעתו לזכות ביסוד בלבנים אלא על ידי הבנין לא קנה כלום. והרא"ש ז"ל חלוק בדבר שכתב לא משכחת לה שקנה השני אלא כשבנה הראשון על ידי פועלים שהם לא כוונו לזכות ובאמת שסברת הרמ"ה שם תמוה דלא דמי לעודר בנכסי הגר כסבור שהם שלו שהרי לא נתכוון לזכות לגמרי אבל זה מתעסק בזכיה הוא.
10
י״אומצאתי בסוף פרק האיש מקדש לשון ריא"ז ז"ל ונראה בעיני דבעל הבית המזמן אורחים לשולחנו ולקח אחד מהם וקדש בהם את האשה מקודשת שאין בעל הבית מקפיד עליהם אם יעשו כל חפציהם במנותיהם עד כאן לשונו ואני מסתפק אי דוקא ממנותיהם קאמר במה שהיה להם לאכול נותנים ולא קפדי אנשי בהכי וכאותה שאמרו משך גרוגרת אחת וכו'. את זה ראיתי להציג לפני חכמתך הרחבה כפי המעו' וכפי השעה ומעלת כבוד תורתו יברור אוכל מתוך פסולת וכבקר' רועה עדרו בין טוב ובין רע יבקר אשר רוח חכמתו נוחה הימנו ואשר יבחר בו עליך יראה צנה וסוחרה אמתו חסד תסובבנו ובמשרים כל מעגל טוב ה' בדד ינחנו כנפשו החכמה ונפש עמל נגש והוא נענה מוכה אלקים ומעונה. נאם הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
11