שו"ת מהרי"ט, חלק א כ״בTeshuvot Maharit, I 22
א׳(מי שהניח מעות ליתומ' אם יש רשות לשנות המעות לצורך יתומים ותלמידיו) שאלה שטר צואה שכתוב בה וז"ל עוד אמר לנו שהוא מניח ק"ק זהובי' לחמש יתומות בנות טובים את שיראה בעיני פלוני ופלוני ע"כ יודיענו אם יש רשות לאותם פלוני ופלוני לשנות המעות לצורך יתומים ותלמידים שילמדו תורה מאחר שהוא פי' ליתומות וזכו בהם במתנת ש"מ ושכרו כפול.
1
ב׳(אם קנו היתו' אותם המעות כיון דלא היו ידועו' וברורו' בשעת הנתינ' דאם היה בבריא בקנין לא הוי מהני) תשובה אני מסתפק באותן יתומות אם זכו במעות ההם במתנת ש"מ דאע"ג דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו מ"מ לא עדיף דברים של ש"מ מקנין דבריא וכל דאילו בריא ע"י קנין לא מהני ה"נ ש"מ כדאמרינן בפ' מי שמת יאכל פלוני פירות דקל זה ידור פלוני בבית זה דלא זכה ופריך תלמודא למימרא דמילתא דאיתי' בבריא איתיה בש"מ מילתא דליתיה בבריא ליתא בש"מ והא הלואתו לפלוני דליתיה בבריא ואיתיה בש"מ ושני הא נמי איתיה בבריא במעמד שלשתן א"נ הואיל ויורש יורשה משמע דמ"מ בעינן שיהא שום ענין שיוכל להיות בבריא אבל מילתא דליתיה בברי כלל ליתיה נמי בש"מ והנדון שלפנינו אילו היה בברי בקנין לא הוה מועיל שאין אותה היתומות ברורות וידועות כדי שיזכו דלעולם היכא דליכ' דעת קונה בעינן דעת מקנה דמשום הכי אמרינן בפרק קמא דמציעא דאין קנין לקטן גבי מציאה דאין דעת אחרת מקנה אותו אע"ג דאית ליה קנין כשדעת אחרת מקנה אותו ובפרק הגוזל עצים גבי הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חיטין ולקח בהם שעורים תני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו לאמצע ותני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו כלומר לשליח ואמרי' התם מחכו עלה במערב' וכי מי הודיע לבעל חיטין שיקנה חיטין לבעל המעו' כלו' היאך קנה בעל המעו' שהרי לא נתכוון מוכר להקנות לו שהרי לא היה יודע שהוא קונה לצורכו ואע"ג דאנן קי"ל כשנויא דרבי יוחנן דלעולם אמרינן אם הותירו הותירו לאמצע היינו משום דיד שליח כיד בעל הבית דמי ותכף כשקנה שליח קנה בעל הבית אבל לעולם כשאין דעת מקנ' לא קני וכיון שכן למאן דלית ליה ברירה לא זכו כלל בשעת הקנין. (מי שאמר מעשר שיש לי בבית מחולל על סלע שתעלה בידו מן הכיס לא חלל) וכי הא דתניא בפ' בכל מערבין מעשר שני שיש לי בביתי יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס ואמר ר' יוסף לא חלל משום דאין ברירה וכי היכי דאין מקנין דבר שאינו מבורר ה"נ אין מקנין לאדם שאינו מבורר ולסוגיא דפרק קמא דגיטין כ"ש הוא דאמרינן התם דאפי' רבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל כו' מודה הוא שאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ועוד תנן פרק מי שהיה טמא האומ' הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה אחיו עמו ואמרינן בגמר' אלמא יש ברירה ומסיק רבי יוחנן דכדי לזרזן עביד ועל כולם הוא דשחוט משמע שאם לא היה שוחט על כולם אלא על אותו שיעלה ראשון למאן דלית ליה ברירה לא היה זוכה הא אפסיק' הילכתא בסוף ביצה דבדאוריי' אין בריר'. (אין בריר' בדאוריי' ואין חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים) ואע"ג דאיכא מאן דסבר בגמרא לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדע' אחרים הא סתמא דתלמודא בפרק כל הגט נקט כתוב לאיזה שתצא מן הפתח דאין ברירה אע"ג דתולה בדעת אחרים הוא וכך היא פסק הלכה ור' יוחנן נמי בפ' בכל מערבין לא מפליג בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כדמוכח שם כדכתבו התוספות והילכת' כוותיה דרבי יוחנן לגבי דרב ואף רב דמחלק הכי לא ס"ל דיש ברירה בתולה בדעת אחרי' אלא כשמתנה בפי' וכמו שהכריחו התוספות מההיא דשופרות דתולה בדעת אחרים ולית ליה לרבי יהודה ברירה והרא"ש ז"ל בפרק השותפין דנדרים הביא משם רבינו שמשון דהילכתא אפי' בדאורייתא יש ברירה והא דפסקינן בביצה כרבי אושעי' דוקא במאי דקאמר בדרבנן יש ברירה והדברים עתיקין מ"מ רובא דרבוות' פסקו דאין ברירה וכיון שכן הכא לעניין קנין לא זכו יתומות אלו במתנה זו דאין ברירה ואי' קשי' מההיא דאמרינן בפר' קמא דגיטין גבי מעמד שלשתן נעשה כאומר לו משתעבדנ' לך ולכל דאתי מחמתך והרי אותו האיש לא הי' מבורר בשעת השיעבוד והיכי משתעבד ליה הא לא קשיא דע"כ לא פליגי תנאי דאין ברירה או יש ברירה אלא כי ההיא דמי שיעלה ראשון דע"כ חד הוא שיעלה ראשון וכולם ישארו ולא יזכו וכיון שכן הואיל שאד' זה אינו מבורר לא זכה ובכה"ג הוא כל הנהו מתניתין ומתנייתא דמייתי תלמודא בהא מילתא דברירה אבל הכא מעכשיו הוא משתעבד לכל העולם שיכול להיות שירצה את כל העולם בחוב זה בזה אחר זה ואין ברירתו של א' פוסלת את השאר בכה"ג ודאי דכ"ע מודו בה דיש ברירה וכן ראיתי שכתב הר"ן ז"ל בהלכות מן הטעם הזה עצמו שכתבתי אלא שהביא שהרמב"ן ז"ל לא חילק בכך וס"ל דלעולם לא משתעבד ואפי' אמר ליה משתעבדנא לך ולכל א' יכול למחול דהואיל ואין ברירה לא קנה.
2
ג׳אך קשה מהא דתניא בפרק גט פשוט המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מאתים שזכה אעפ"י שלא היה מבורר ועוד הא דאמרי' בסנהדר' פ' כ"ג גבי דוד שקדש את מיכל בת שאול בממון שנדר אביה לתת למי שיכה את גלית דכתיב והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול וכו' ובפרוטה דערלות הפלשתים והיאך שייך לקדש במלוה זו כיון שלא היה מבורר דוד באות' שעה ולא זכה בממון וי"ל דע"כ ההיא דגט פשוט ומילתיה דדוד טעמא אחרינא איכא דאל"כ היכי זכי ההוא דמבשרו במה נפטר רחמה של אשתו והיכי משתעבד ליה אידך במילי בעלמא בלא שום קנין וכן שאול היכי משתעבד ליה לדוד במילי ואם באת לומר שהיה שם קנין אלא שהכתוב לא פירש אף אנו נאמר שכשבא דוד לפניו חזר ואמר לו אלא שהכתוב לא פיר' אלא נראה דההיא דמבשרני וגו' ודוד מכח שליחות הוא דקני וכל מילי דשליחות לא בעי קנין והאומר לחבירו עשה דבר פלוני ואתן לך מנה משעש' שליחותו מתחייב בלא שום קנין בשעה שמקיים את דבריו הילכך אימת קני להו להני זוזי בשעת שעושה שליחותו באותה שעה מבורר הוא ובאותה שעה הוא זוכה וא"כ מעיקרא אין אנו חוששין למה שלא היה מבורר באותה שעה שנדר לו שעדיין לא היה לו שום זכייה באותה שעה כלל כדתנן בפרק האומנין השוכר את הפועלים וחזרו בהם ידם על התחתונה אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה ומפרש שהיתה החזרה משהתחילו במלאכה אבל קודם שהתחילו אין להם זה אל זה אלא תרעומת וכדתנן לקמן בעובד' דר"י בן מתיא וא"כ מעיקרא אם בא לחזור חוזר שעדיין לא זכה הואיל ולא עשה עדיין שליחות מיהו לאחר שעשה שליחותו זוכה הוא במנה באותה שעה ולכך זכה דוד באותו ממון בשעה שהכה את גלית שנתרצה בו שאול לתת לו אותו ממון שאילו רצה לחזור בו עדין היה יכול ובאותה שעה מוברר היה ובהכי נמי מתיישבה ההיא דפרק לולב וערבה ומלמדין אותן שיאמרו כל מי שבא לולבו בידו הרי הוא לו במתנה דלא זכה אלא משבא לידו אבל מעיקרא לא אפי' קנו מידו.
3
ד׳ואיכא למידק בהאי כללא מהא דאמרינן בפרק השוכר את הפועל גבי הא דתניא בא עליה ואח"כ נתן לה מותר ורמינהי וכו' ומוקי לה רב פפא הא דאמר התבעלי בטלה סתם הא דאמר בטלה זה ופריך בגמרא וכי אמר בטלה זה מאי הוי הא מחסר משיכה ומשני בדקאי בחצר' הא לאו הכי לא קנתה ומ"ש מההיא דהמבשרני דלא בעי קנין והא ליתא דודאי אלמוה רבנן לשליחות דבמילי בעלמא משתעבד באותו הממון שנדר שאותו שליחות הוא אצלו בממון דטובת הנאה ממון היא וכדתנן הרי את מקודשת ע"מ שאדבר עליך לשלטון וגו' מקודש' א"כ הרי הם עליו כחוב גמור אבל לא נאמר שיהא לו קנין בגוף הדבר שנדר לו דלא מצי לסלוקי ליה בזוזי דלא יהא אותו שליחות שעשה לו אלא מעות ממש דחשבינן לה לההיא הנאה כאם נתן לו ממון מ"מ מעות אינן קונות ומשום הכי פריך ואפי' אמר בטלה זה הא חסרה משיכה והיכי חייל עליה שם אתנן כיון שאין לה שום זכייה בגוף הטלה ושמא דאפי' חיוב אין עליו דכיון דאמר ליה בטלה זה והיא לא זכת' בטלה משום דמחוסר משיכה הואיל וטלה אין כאן שיעבוד אין כאן הילכך נקיטינן דכל מילתא שאין הקונה מבורר בשעת הקניה לא קנה למאן דלית ליה ברירה.
4
ה׳ואין להקשות מדתנן בפרק מי שמת האומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה אם נקבה מאתים ילדה זכר נוטל מנה נקבה נוטלת מאתים והא התם לא היה מבורר לו מה יהיה אם זכר או נקבה ואעפ"י כן זכו במתנה זה אינו דהתם אעפ"י שאין הדבר ידוע לו למפרע אגלאי מילתא מה היה באותה שעה וכדמוקי לה בגמרא בשהוכר עוברה ומה שהי' הוא שיהיה כי לא ישתנה מזכר לנקבה וכיון שכן אפי' למאן דלית ליה ברירה קנה דגילוי מילתא בעלמא הוא תדע מדפרכינן בגמרא בפ' בכל מערבין אמתניתא דאין אדם מתנה על שני דברי' כאחד מ"ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה למזרח ולמערב נמי אין ברירה אמר רבי יוחנן וכבר בא חכם ופירש רש"י שבא חכם כבר בין השמשו' אבל זה לא היה יודע ולמחר כשנשמע לו גילוי מילתא בעלמא ואין זו סמיכה של ברירת ספק אלא קניה ודאית היא אלמא אפילו למאן דלית ליה ברירה כה"ג קני שפיר זה הוא מה שנראה לשאת ולתת בענין זה ועדיין יש לי מקום עיון בקצת דברי' ואני צריך לדקדק בהם לעת הפנאי. ואם באנו לקיים מתנה זו טעם דצדקה היא אלימא טובא דאפילו בבריא אמירתה לגבוה כמסירת' היא ולא בעי קנין (מאי דאמרי' אמירה לגבוה כמסיר' להדיו' היינו במסירה המועלת להדיוט) גם זה אינו נראה דאמירה לגבוה כמסירה המועלת להדיוט אמרו אבל היכא שאפילו במסירה לא היתה מועלת לגבי הדיוט לא תהא אמירת גבוה חמורה המינה כדמוכח פ' אע"פ במתניתין דהמקד' מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת המותר ר' מאיר אומר הקדש ר' יוחנן הסנדלר אומר חולקין וקי"ל כר' יוחנן הסנדלר וכן משמע בהא דמייתי בפ' דו"ה גבי חנן בישא דתקע לההו' גברא וגו' דאמרי' נזבינהו לעניים והדר אמר ואזיל ואבריה ביה נפשאי דאמר ר' יוסף אנן ידי עניים אנן כלומר וזכינו עניים מטעם מעמד שלשתן ואמאי תיפוק לי משום דאמירה לגבוה כו' אלא שפירשו הראשונים ז"ל דכיון דעדיין לא הגיע הממון לידו הואיל ולא היה יכול להקנות בקנין אף אמירה דגבוה אינו כלום אם לא מטעם מ"ש ועוד אי מטעם דאמירה לגבו' משתעבד לא בעי' ברירה הרי תרומ' דבאמיר' היא ובעינן בה בריר' גבי שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וגו'. (בהקדש עניים אי אמרי' אמירתו לגבו' או לא) ובתשובה להרשב"א ז"ל סי' תקס"ג כתב דלגבי עניים לא אמרי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והוכיח מהא דפ' דו"ה דאי לאו משום דידי עניים אנן היה יכול לחזור בו ואעפ"י שאין ראייתו ז"ל מכרע' לפי דרך הראשוני' נוחי נפש בההיא דדו"ה כמו שפרשתי מ"מ נראה שדעתו ז"ל לומר דלא אמרי' אמיר' לגבוה כמסירה וגו' אלא בהקדש בדק הבית דומיא דההיא דפ' יש נוחלים דבנו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה דזבן ביניתה ואשכח מרגיניתא דאמרה לי' איתתא זיל לגבי רבנן גו' ולא תשיימה את דאמירתו לגבוה וגו' וכן לענין שור שנגח שור של הקדש לא אמרינן דפטור אלא בהקדש בדק הבית ומיהו בפ' מי שמת אהא דהקדיש כל נכסיו כתב המרדכי בשם אבי העזרי ש"מ שאמר הלואתו להקדש קונה מה שאין כן בהדיוט ודברי הריף ז"ל בפ' ד' וחמשה מסכים לדעת הרשב"א שכתב דאיכא מאה דבעי למילף מההוא עובדא דמאן דיהיב מידי לעניים יכול לחזור בו דדינא דעניים כדינא דהדיוט דמי ודחה סברא זו דודאי כל דאיתי' ברשותיה ואמר הרי הוא לעניי' כבר זכו בו עניי' מדאמר מר בפיך זו צדקה משמע דמטעם נדר הוא דמחייב ולא מדין זכיית קנין דאמירתה כמסירה היא ועוד כתב אבל אי בעי לשנויי ההוא מידי דיהיב לעניי' במידי אחרינא דכוותה מאי לשנויי כדאמרי' בערכין סלע זה לצדקה מותר לשנותו בין לעצמו בין לאחר ואעפ"י שיש באותה שמועה פרושים מ"מ לדעתו ז"ל אי אמירה לגבייהו כמסירה היא אמאי יהא יכול לשנותו מאותן עניי' במידי אחרינא הא זכו בו עניי' דאילו מסר לידן ודאי לא היה יכול לחזור בו באמירה נמי כיוצא בה אלא שנרא' דעתו ז"ל דלא אמרי' בהו אמיר' לגבו' כמסיר' להדיוט.
5
ו׳וכן מוכח בתשובת הרא"ש ז"ל דלא מחייב אלא מטעם נדר זה שלא נדר אלא שהוא מצוה מחמת מיתה אם לא זכו יתומות מטעם דאין ברירה אין על היתומים חיוב כלל דקי"ל כר' אושעיא בפ' משילין דלית ליה ברירה בדאורייתא הכא נמי מידי דאורייתא היא דמפקי' ממון מיד המוחין דנכסי בחזקת יתמי קיימי ואל תשיבני כיון דלית לן ברירה בדאורייתא ובדרבנן אית לן משמע דמספקא מחמרי' בשל תורה דלא להקל אמרי' הוברר הדבר אבל לחומרא ודאי אמרי'. (טעם למה אמרי' אין ברירה מדאורייתא ולא אזלינן בה לחומרא כיון דמדרבנן יש ברירה) וכמו שהביאה הר"ן ז"ל בפ' כל הגט אה' דאפליגו אמוראי כתוב לאיזו שארצה אי פוסל לכהונה וכתב שהוא ספק גירושין דלחומרא לא אמרינן הוברר הדבר וכן מנאה הרמב"ם ז"ל בספק גירושין וכיון שכן הכא בנ"ד שהספק היא במילתא דהקדש אי מתחייב מטעם אמירה לגבוה הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא הא ליתא דגבי ממון נמי בפ' הזרוע גר שנתגייר והיה לו פרה וכו' ואם ספק פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה והכי תנן גבי בכור פ' הלוקח מת א' מהם המוציא מחבירו עליו הראי' ולא אמרי' נחמיר עליו לצאת ידי נתינה שכל דבר שבין אדם לכהן או לעניים חשיב כבין אדם לחבירו ולא מפקי' מיניה אלא בברי וכההיא דהנחתומין לא חייבו אותה חכמים להפריש וכו' דאמרי' ביומא מעשר ראשון ומעשר עני המוציא מחבירו עליו הראיה וכן מוכח בכמה דוכתי.
6
ז׳ומ"מ עדין יש מקום לומר שאם זכו יתומות אלו מדין מתנת שכיב מרע הא קי"ל דמצוה לקיים דברי המת וכופין את היורשין על כך כדאמרי' בפ' השולח פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח דאע"ג דדברים בעלמא הוא כופין את היורשים משום דמצוה לקיים דברי המת והוקשה להם לתוס' מהא דאמרי' פ' כל הגט מנה זה יתנו לאחר מיתה ופרכי' אמאי יתנו לאחר מיתה הא לא משך ומאי קושיא אפי' לא משך הא מצוה לקיים דבריו וכופין אותם על כך ותירץ ר"ת ז"ל שכל שלא יצא הדבר מרשותו ומחזקתו לא אמרי ביה מצוה לקיים ד"ה ושפחה שאני דהיא זכתה בעצמה ועדיפא מדבר שאינו ברשותו ולתירוצם ז"ל הסכימו האחרונים נוחי נפש הרשב"א והרא"ש אע"פ שהרמב"ן ז"ל הקשה עליו מתוספתא דבתרא דתניא תנתן שדה פ' לפ' ר"מ או' לא זכה וחכמים אומרים זכה וכופין את היורשין לקיים. (הא דאמרינן מצוה לקיים דברי המת הוי אפי' לא יצת' מחזקתו הוא שמצוה ליורשיו תנו או בממנה שליח על כך) הרי שאעפ"י ששדה זו לא יצתה מחזקתו זכה הלה בה מטעם מצוה לקיים וכו' והעמיד הוא ז"ל עיקרן של דברים דכי אמרי' מלד"ה היינו במצוה ליורשיו תנו או בממנה שליח על כך כי ההיא דהמשליש מעות לבתו אבל במתנ' ש"מ שכתב הריני נותן לפלוני כך וכך אם מן הדין לא זכה אף הם אין חובה עליהם לקיים דבריו וכך הם דברי ריב"ם ז"ל בפ' מי שמת בתוספות ועכשיו לענין נ"ד לדברי ר"ת ז"ל פשוט הוא שאן כאן מצוה לקד"ה הואיל שלא יצאו נכסי' אלו מרשו' היורשין עדיין כמו שפי' בההיא דפ' כל הגט אבל לדברי הרמב"ן ז"ל יש להסתפק אם נאמר דוקא כתב אמרי' מצוה לקיים שמצוה ליורשיו או בממנה שליח על כך אבל מצוה לאחרים שאינן יורשיו אין מצוה לקיים דבריו כי ההיא דפ' מי שמת בנכסי דאיסור גיורא דאמר רבא היכי ניקנינהו רב מרי להני זוזי משמע שכיון שמן הדין לא היה קונה אף במצו' לקיים לא היה מחויי' רבא הואיל והכ' לא היה יורשו ומקב' מתנתו וכן לענין היורשים נמי כל שלא צוה אותם אלא לאחרי' אין מצוה עליהם לקיים דבריו. (הא דאמרינן מצוה לקיים דברי המת כשאמ' תנו יש להסתפק אי הוי דוקא במצו' ליורשיו או אפי' צוה לאחרי' חייבי' יורשיו לקיים דבריו) ואיפשר לומר דדוקא התם גבי נכסי דאיסור רבא לא היה מחוייב לקיים שהרי אינו יורשו ורב מרי שהיה יורשו היה רוצה לזכות בהם כדברי אביו ולעולם אף לשיטת הרמב"ן ז"ל על היורשין מוטל לקיים בין צוה להם בין צוה לאחרים אלא יקשה על הרמב"ן ז"ל מהא דתנן אמרו לו לר' אליעזר מעשה באמן של בני רוכל שאמר' תנו כבינתי לבתי ומיתה וקיימו את דבריה אלמא דברי ש"מ ככותבין וכמסורין דמו ומאי ראיה דילמא לעולם אינם ניקנין אלא בקנין כר' אליעזר והא דקיימו חכמים את דבריהם משום מצוה לקיי' דברי המת שהרי צוותה בפי' ואמרה תנו כבינתי לבתי וחובה על היורשין לקיים דבריה מהא משמע דדוקא אי אמרי מצוה לקיים במצוה ליורשיו אבל מצוה לאחרי' אין היורשין מחוייבין לקיים ולכך אמרו לו לר' אליעזר מעשה באמן וכו' שאע"פ שצוותה לאחרי' שאין חובה על היורשי' לקיים קיימו חכמים את דבריה משום דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו נאום הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
7