שו"ת מהרי"ט, חלק א נ״הTeshuvot Maharit, I 55
א׳להחכם השלם כמה"ר יחיאל בסאן נר"ו במה שכתב על דברי.
1
ב׳שאלה כתב מר מה בין זו לאותה ששנינו היה מסרב בו חבירו שיאכל אצלו אמר קונם ביתך שאיני נכנס טפת צונן שאיני טועם לך מותר ליכנס בביתו ולשתות צונן שלא נתכוון אלא לשם אכילה ושתיה אף זה שכעס על עסקי דינא ודיינא יהא מותר ליכנס לשם יחיד ויהא אסור להורות ולדון להם וכאותה תוספתא שהביא הר"ן ז"ל תוך המשתה אסור לאחר המשתה מותר אלמא אנו הולכין בתר כוונת דבריו ואמר ולסברת הרא"ש הוא מותר להיות חכם אפי' בתוך הקהל שכן כתב דגם באכילה ושתיה מותר כיון שלא הוציאו בפיו על חלוקין אנו זמצטערים אלא דמר בא לחלק עלינו את השוין והיאך יחלוק הרא"ש ז"ל על אותה הברייתא המפורשת אלא אין דברי הרא"ש ז"ל מתפרשין כן כי מה שכתב דגם באכילה ושתיה מותר לא אמר בתוך ביתו דבהא ודאי אסור דשפיר משתמע ביתך שאיני נכנס לצורך אכילה וכשנכנס לדעת אכילה חייב ודמי לרישא שכתב הרא"ש דהתם אישות בכלל הנאות איתיה אף כאן אכילה בתוך ביתו בכלל כניסה לביתו היא ואסרה עליו אבל לאכול ולשתות עמו חוץ לביתו אפי' באותה סעודה הוא שאמר שמותר אע"ג שעיקר כוונתו לא היתה אלא לאותה סעודה ומה לי בתוך הבית ומה לי חוץ לבית מ"מ אכילה חוץ לביתו שרי דלא הוציא בשפתיו כלל מזה אפי' יאמר שכוונתו היתה לאסור עצמו בכל ענין כהא דאמרינן בפרק שבועות שתים בשפתי' ולא בלב פרט למתכוין להוציא פת חטין והוציא פת שעורין שהוא מותר בשתיהן ואע"פ שגמ' בלבו פת חטין דברים שבלב אינן דברים ואף כאן בנדון שלפנינו אם אמר שלא אכנס בב"ה הזה מותר הוא להורות ולדון להם אע"פ שעיקר כוונתו היתה על כך מ"מ אינו בכלל מה שאמר שלא יכנס שהרי אינו נכנס ואפי' היה בלבו שלא להורות ושלא לדון לבטא בשפתים בעינן ומה אתה מלקני מדברי מהר"ר שלמה בר צמח ז"ל שהביא הב"י סי' רי"ח על מי שנשבע שלא יעשה יין למכו' מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאלים ויש לו קצת יין שעשאו קודם שנשבע והשיב נראה שאסור למכרו דאזלינן בת' דעת הנודר כההי' דקונם צמר עולה עלי ת"ח שאמר הלכה אם קודם מעשה אמרה שומעין לו והנה באתי במגילת ספר כתוב עלי שם בצפת זה לי כתשעה שנים משנת הש"ן בעברי על תשובת מהר"ר דוראן ז"ל ותשובות בנו מהר"ר שלמה ז"ל שקצר' הרב אבא מארי ז"ל ומה שהיה קשה לי הייתי כותב בגליון הספר וכשעמדתי על הדבר הזה תמהתי מאד עליו וכתבתי דמה הוכחה הביא מההיא דקונם צמר עולה עלי דהתם הלשון מתפרש יפה בשתי הדברים בין בלבישה בין בטעינה ואנו מפרשין הלשון אחר כוונתו אבל זה שנשבע שלא לעשות אע"פ שעיקר כוונתו היא שלא למכור הרי לא הוציא בשפתיו מכירה כלל ולמה לא יהא מותר למכור מה שהוא עשוי לו כבר וכהא דתנן פרק ארבעה נדרים הנודר מן הילודים מותר בנולדים מן הנולדים ר"מ מתיר אף בילודים ולא פליגי רבנן עליה אלא משום דלא נתכוון זה אלא לכל מי שדרכו להווליד לאפוקי דגים ועופות וכדמוכח מההיא דקונם צמר עולה עלי שאין ממנה ראיה לאסור היה לו להוכיח להתיר מאותה דטפת צונן שאיני טועם לך וביתך שאיני נכנס דמותר גם באכילה ושתיה כדברי הרא"ש והתוס' לא פליגא עליה דהרא"ש כמו שכתב לעיל ועוד ראיה דתנן ס"פ אין בין המודר אמר לו השאלני פרתך אמר לו אינה פנויה אמר קונם שדי שאיני חורש בה לעולם פי' השואל הקפיד כנגד המשאיל ואמר הואיל וסרבת להשאילה לי לא אחרוש שדי בפרתך עולמית ותנן אם היה דרכ' לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרין אע"פ שהוא נהנה בחרישתה לפי' הר"ן דכיון שהוא חורש אין במשמעות לשונו אלא חרישתו בלבד אלמא לא אזלינן בתר הכוונה דא"כ הול"ל דכיון שכוונתו היה שלא ליהנות בחרישת אותה פרה מה לי יחרוש בה הוא בעצמו ומה לי אחרים בשדהו אלא אזלינן נמי אחר לשונו. ועוד זכורני שהבאתי שם הא דאמרינן בפ"ק דחולין בעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו עמהם לא"י מהו וקאי בתיקו ורש"י פי' דרוש וקבל שכר הוא והרא"ש ז"ל הקשה דלא אמרינן אלא במסביר קראי אבל לקבוע בעיא לא דכה"ג מתמ' תלמודא אהא דבעי בפרק קמא דיומא כיצד הלבישן לאהרן ולבניו ופריך מאי דהוה הוה אלא כיצד מלבישן לעתיד לבא ופי' הוא ז"ל דנ"מ לאדם שאסר עצמו בא' מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין אם מותר לאכול מה שנתותר בידו וכל זה הוא באוסר על עצמו גוף הדבר מבעיא לן אם מה שבידו כבר הוא בכלל אבל באומר שלא אעשה פשיטא דמה שעשוי כבר ליתיה בכלל זה כתוב אצלי שמה ומעתה עד שבא להשיבני מאותה תשובה בעי מר למשכוניה נפשיה לתרוצא לדרב ז"ל דודאי הראיה שהביא מההיא דצמר עולה עלי לאו כלום היא וזה שכתב מעכ"ת בסמוך דהרא"ש והר"ן סברי דכל היכא דליתא הוכחא באומר צמר ופשתים עולה עלי לבישה משמע ולא טעינ' וכתב ואפ"ה כשיש הוכחה אמרינן להפך דמותר בלביש' ואסור בטעינה דברי תימא הם דאי עולה לא משמע כלל העלאה מ"ש מביתך שאיני נכנס שכתב הרא"ש שמותר לאכול ואדקשיא ליה מהיו מסרבין בו לישא את בת אחותו ותירץ דהתם נישואין בכלל הנאה היא תקשי ליה דטעינה אינה בכלל העלאה ואסורה אלא הדבר ברור שיש במשמעות העלאה גם טעינה דומיא דאמרי' גבי פרה דכתיב אשר לא עלה עליה עול והיינו עליה של טעונה ולא לביש' כדתנן בפ"ב דפרה נתן טליתו עליה פסולה פרס טליתו עליה מפני הזבובים כשרה והיינו משום דדומיא דעול בעינן דלא צורכה היא וכדתנן זה הכלל כל שהוא לצורכ' כשרה לצורך אחר פסולה אבל הכא לגבי בני אדם סתם העלאה לבישה היא כשאין שום הוכח' וגם אין זכור מה הית' כוונתו משום לבישה דרגילה טפי וזו היא שכתב הר"ן דלהכי לא קתני במתנית' היה לבוש צמר אסור ללבוש ומותר לטעון דלענין זה לא היה צריך גילוי דעת דסתם העלאה משתמע לבישה אבל מכל מקום שפיר משתמע נמי טעינה שאם אמר שלטעינה נתכוון נאסר בה ולא בלבישה אבל מידי דלא משתמע כלל כגון זה שאמר שלא יעשה שאין בכלל מה שעשוי פשיטא דשרי. ומאי דמייתי מר ממה שכתב הרב בעל תרומת הדשן סימן רע"ה והביא ההיא דהיו מסרבין בו לישא את בת אחותו להוכיח דדיינינן על פי כוונתו אע"פ שהוא נגד הוצאת שפתיו ע"כ נרא' שהוא מבין בדבריו דהא דכתב דדיינינן על פי כוונתו היינו דיינינן לאסור ע"פ מה שנתכוון ולפי דבריו לא מייתי מידי מההיא דהיו מסרבין בו לישא את בת אחותו דהתם אינו נגד הוצאת שפתיו דנישואין בכלל הנא' הן כדכתב הרא"ש אלא לא כתב דיינינן על פי כוונתן לאסור אלא להתי דבעינן פיו ולבו שוין ונתיר לו אף בדבר שהוא נגד הוצאת שפתיו כגון ההיא דהיו מסרבין לישא את בת אחותו שאע"פ שאמר קונם שאינ' נהנ' לי מותר ליהנו' לו שלא נתכוון זה אלא לנישואין גרידא ובשאר הנאו' שרינן ליה לכתחילה.
2
ג׳גם מאי דאמר מר שיהא מותר ליכנס בתורת יחיד הואיל ולא הית' כוונתו אלא שלא להיות חכם בזה לפי שיטת ההלכה הדין עמו אם היה הדבר כן דלעולם תרתי בעינן דברי פיו וכוונת לבו וכל שחסר אחד מהם לאו כלום אלא שהיה פשוט אצלי שאע"פ שכל עיקר טרוניא שלהם לא היתה אלא על עסקי הדיינות וכוונתו היתה שלא להיות חכם בקהל מכל מקום לא היה עולה בדעת שלא יהיה חכם ויתרצה לשבת שם כא' מן התלמידים ויושיבו את אחר בראש והוא יהיה כפוף לפניו ואורחא דמילת' הוא שכשמסתלק יצא כל עיקר מהקהל ואין לך ענוה יתיר' ממה שעשה ר' חנינא בר' חמא לר' אפס שאע"פ שמנהו ר' לישב בראש לא קבל עלה משום דקשיש מינה ב' שנים ואע"פ כן לא רצה לשבת לפניו בישיבה והוה קאי אבראי וכן לוי כל ימי דר' אפס קאי אבראי וכי נח נפשיה דר' אפס ומלך ר' חנינ' ולא הוה ליה מאן דיתיב בהדי' נחת לבבל כדאמרינן בס"פ הנושא את האש' ועוד יש טעם שירצה לצאת מהקהל לגמרי כדי שלא יאמרו שמפני שיושב שם אינם יכולין להביא חכם אחר ואין שום חכם מתרצה לבא דלאו אורח ארעא הוא הגם לכבו' את המלכה עמי בבית וכדאמרי' בעלמ' כל זמן דאגידה ביה לא יהבי ליה אחריתי וזה פשו' היה אצלי לא הוצרכתי לצדד בה עד עתה שמעכ"ת הכניס פקפוק בדבר ושאלתי את פי החכם השלם בעל הדבר אם יש בדעתו כן שאם לא יהיה חכם שלא ישב בקהל ואמר כדברי ומשני הטעמי' שאמרתי זה הנלע"ד נאם הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
3