שו"ת מהרי"ט, חלק א ס׳Teshuvot Maharit, I 60
א׳בקושטאנדינה שנת השנ"ט.
1
ב׳שאלה זכרון עדות בפנינו ח"מ מעשה שהיה כך היה בא לפנינו הר' משה ברוקאש יצו' ואמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני בק"ס מעכשיו ובשבועה חמורה בתורה איך אני ברצוני הטוב בלי טענת אונס ופיתוי והסת' שאני משעבד עצמי ומוד' בפניכ' כמודה בפני ב"ד חשוב שאעש' חשבון ברור ואמיתי מכל ריוח וממון שיש להחכ' ה"ר אליהו ישראל עלי שהייתי שיה' עמו בחברתו שארא' לו כל ריו' וכל ממונו וזכותו ואמסרהו בידו בלי מחסו' ומה גם הר' אליהו ישראל הנ"ז יעשה חשבון וכל מה שחייבני הר' אליהו בחשבונו בדבורו הקל למאות ולאלפי' בין רב ובין מועט אפרע לו כל זכותו בלי מחסור ובלי סירוב ומיאון כלל בביטול כל טענו' והפרש' וכו' ואנחנא דחתימין הכא נטלנו מהר' משה קנין סודר מעכשיו ושבועה חמורה בתורה כתיקון חז"ל בנאמנות בפי' לקיים כל הנ"ל וכו' עכ"ל השטר ואחרי זאת אשר עבר משא ומתן ביניהם שקבל הר' משה ממנו ושנתן לו עמדו בחשבון ונמצא בחשבון כת' הר' אליהו שחייב לו סך ממון והר' משה אומר כי אינו חייב לו כל הסך הנז' וכמה פרחים שכתובים בחשבון הר' אליהו או' ששקר הוא ולא קבלם מעולם. ועתם שאל השואל אי הוי שעבוד מה ששעבד עצמו ונטל קנין בדבר שאין לו קצבה אי הוי הפלגת דברי' ולא סמכה דעתיה בהכי ועוד אם מחמת השבועה חייב לקיים מה שנשבעו או נאמן לומר כוונתי היה כשנשבעתי שיראני חשבון ברור ואמיתי נתינה וקבל' יורינו מורינו הדין עם מי ושכרו כפול ומכופל מן השמים.
2
ג׳תשובה אע"פ שנתפרשו שמות בעלי הריב בשאל' הנה גר אנכי מאר' ישראל לא אדע את משה וישראל איני מכי' אך אשר יורוני אשי' לשואל כדת משה וישראל ואם שמותיה' מפורשו' כצרורין וחתומין הם אצלי כראובן ושמעון יהיו לי הרמב"ם ז"ל הוא המפורס' בסברא זו משם רבותיו כמ"ש פי"א מה' מכירה שאין אדם מתחייב אלא בדבר שהוא קצוב וכך היא דעתו בפ' כ"ה מה' מלוה בערב שלא פי' דבר קצוב כגון שאם כל מה שתתן לזה או מה שתמכו' לו אני ערב אינו כלו' שכל שלא ידע הדבר ששעבד עצמו לא סמכה דעתו ולפי שטה זו אין להסתפק עוד במה שנסתפק השואל אם מחמת השבוע' חייב דפשיט' דמטעם זה דאסמכת' אין יכול להפטר מן השבועה דאע"ג דמדינא לא משתעבד בכל מידי דאסמכת' וכיוצא בה חייב לקיים שבועתו כמ"ש הריב"ש ז"ל והאריך בתשובת שמ"א והביא שם משם הרא"ש ז"ל במי שהקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם ונשבע עלי' ליתנ' לו שחייב להשלים לקיים שבועתו ואף זו אי מהאי טעמא דהרמב"ם לא מתחייב מדינא דכל דבר שאינו קצוב לא סמכא דעתיה מ"מ מחמת השבוע' כופין אותו לקיים שבועתו וגם אין לנו לומר כוונתי היה שיראני חשבון ברור וכו' כמו שבא בשאלה דכל הנשבע לחבירו אינו יכול לומר בלבי היה כך וכך ואין לנו אלא דברי העדים דעל דעת חבירו הוא נשבע כדמוכח בס"פ שבועות שתים דתניא כשמשביעין אותו אומרי' לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ומסיק התם דאמרי' ליה הכי משום קניה דרבא והכא ודאי לדעת חבירו נשבע והוציא מפיו שכל מה שיחייבוהו למאות ולאלפים בדבורו הקל לא מצי למימר לא היה בלבי אלא אם יראני חשבון אמיתי שזה סותר מה שאמר בפיו ואם הוא רוצה שיפרט לו החשבון בבירור יפרט לו ודינא הכי הוא שאומרי' לו פרש דבריך אבל אין הר' משה יכול להכחישו כלל אלא שנראין לי הדברים שאין זה ענין לנדון שלפנינו ואף לשיטתו של הרמב"ם ז"ל מדינא חייב לשלם כל אשר יאמר כי הוא זה מאחר שהאמינו ושניא היא ההיא דהרמב"ם ז"ל דחיוב והקנאה הויא שהוא מתכוין להקנות לחבירו והלה נוטלה מדין מתנה הילכך כשאין הדב' קצוב וידוע לא גמר ומקנה דהא לא סמכא דעתיה בשעת ההקנא' כי היכי דאמרי' בעלמא אסמכתא לא קניא דהא בעינן שידע מה שנותן ומוחל לו דהא אמרינן בפ' הזהב גבי הונאה אע"ג דאמרינן ע"מ שאין עלי הונא' לא מהני דמי קא ידע ומחיל אבל אם אמר יודע אני שאינו שוה אלא מנה ע"מ שאין בו הונאה מהני משום דידע ואע"פ כן מוחל ולסברת הרמב"ם ז"ל ורבותיו כל דבר שאינו קצוב לא סמכא דעתיה ולא גמר ויהיב ולכך כתב שזה כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה אבל הכא אין כאן מתנה ולא מחילה אלא שסמך על אמונתו של זה ואם נוטל ממנו יותר על מה שחייב הרי הוא גזל בידו ולענין נאמנות מהני אפי' בדבר שאינו קצו' דהא הימניה מה לי מעט מה לי מרובה דמאן דחשיד אאלפא זוזי חשיד אחד זוזא ומסתמ' אילו היה חושדו על פרוטה לא היה מאמינו וכל שאינו הקנאה אלא שסומך על אמונתו ואם לוקח ממנו יותר הוא גזל בידו ויכול להשביעו על כך אם גזלו באותה תביעה אלא שהאמינו לפרוע תיכף על פיו מחוייב לקיים תנאו דכל תנאי שבממון קיים.
3
ד׳ומה שנראה לע"ד לזכות את הר' משה הנז' דאף על גב דכי המניה מפקי' מיניה בלא שבועה מ"מ כי אית ליה מגו נאמן ולא מפקינן מיניה דהא אי קים לן שזה תובע ממנו שקר ודאי דלא הוה יהבינן ליה אלא דמשום דהימניה אנו מחזיקין אותו על הסתם בחזקת נאמן השתא דאית ליה להאיך מגו אמרי' ודאי דקושטא קאמר דאנן סהדי בהכי דאם לא כן מה לו לשקר ולהכחיש דבר שזה מכחישו והאמינו עליו והיה לו לטעון דבר אחר שלא האמינו עליו ויפטר וכן מוכח מדברי ס' התרומו' דאפי' במקום נאמנות מהניא מגו שכתב הטור משמו סי' ע"א שאם טען המלוה כשהלויתיך התנתי עמך על פה שאהא נאמן עליך כשני עדים והלו' אומר כן אבל פרעתיך נאמן וליכא למימ' מה לי לשקר במקו' עדים לא אמרי' כמו שכתבתי בכתב ידו שנאמן לו לומר פרעתי אם לא הוחזק כתיב' ידו אע"פ שכתוב בה נאמנות עכ"ד הרי שאע"פ שהאמינו כשני עדים והוא מודה בדבר ס"ל דיכול להכחישו מטעם מגו ולא אמרי' כיון שהודה שהוא כתב ידו שוב אינו נאמן לומר פרעתי דהא הימניה ומיהו בתשובה להרשב"א הביאה הרב מהר"י קארו ז"ל בסוף סי' זה משמע שהוא חולק בזה שכתב מה ששאלת אם ראובן נאמן לומר החזרתי במגו דאי בעי אמר נאנסו דבר ברור הוא זה האמינו כשני עדים כשרים ואילו באו שני' והעידו שלא החזיר אינו נאמן במגו דנאנסו דהא קי"ל מגו במקום עדים לא אמרינן וזה כבר הודה שלא נאנסו והאמינו על החזרה עכ"ל ונראה דהני רבוותא לא פליגי אהדדי דכל שאינו יכול להכחישו בגוף הנאמנות שהאמינו כשני עדים תו לא מהימן במגו דהו"ל כאילו כתוב בשטר' בהדיא דמהמני' להאיך אפי' במקו' מגו דידי' דעדיפא מינה קאמר דאפי' במקום עדים המניה ולא תהא פיו גדול' מהעדא' עדים אבל כשיכו' להכחישו גוף הנאמנות לומר לא האמנתי' מעול' אע"פ שהוא מודה שהאמינו עליו כשני עדים דהו"ל כאילו כתו' בהדיא דהאמינו אפי' במקום מגו מ"מ עכשיו מפיו אנו חיין שהוא מוד' בדבר והוא עצמו אומר שפרעו דין הוא שנאמינו דמה לו לשקר אך בטור סי' מ"ט עלה דמיד' בשטר שכתבו אלא שפרע דנאמן הביא משם הרב בעל העיטור דוקא כשאין בו נאמנו' אבל יש בו נאמנו' לאו כל כמיני' וגם שם נחלק בעל התרומו' וכת' דנאמן במגו אפי' במקו' נאמנו' ונר' שבעל העיטו' טעמיה כהרשבא ז"ל דכיון דהמניה כשני עדים הו"ל כאילו עדים מעידים כנגדו ומבטלין טענת המגו ומדברי כולן נלמוד דאפי' במקום נאמנות היכא דלא הימניה כבי תרי כגון בנ"ד אע"פ שאינו מכחיש הנאמנות אמרינן מגו והכא בנדון דידן הר' משה הנז' נאמן בטענתו במגו דאי בעי אמר נאנסו או נפסדו וכי תימא אם היה אומר כן היה מפסיד בין כך ובין כך החצי כההיא דסוף המוכר את הבית שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה וכיצד יהא נאמן על כל התביעה ועוד שדין הוא שאף על החצי לא יהא נאמן דאין זה מגו שהוא יודע שאם היה טוע' כך היה צריך לשלם פלגא דפקדון ולכך טוען להד"ם כדי לפטור עצמו מכלו' וה"ה גבי שטר כיס דהיינו עסקא בשטר דלא מהימן לומ' החזרתי דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי אלא מטעמא דמגו דנאנסו כדאמרינן בפרק המוכר את הבית כי אמר החזרתי הכל לא מהימן אפילו במחצה דפקדון שהי' יכול לטעון נאנסו דאין זה מגו שהוא סבור להפטר מן הכל והכי מוכח מדברי התוספו' בפ"ק דכתובות בסו' סוגיא דפתח פתוח דאמרי' בגמ' לא דקטעין טענת דמים והק' התוס' ונהמניה לדידה במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני ותרצו דאין זה מגו כלל שאינה רוצה להפסיד כלום מכתובת' וכן דקדקתי מכמה דוכתי בגמ' ובתוס' בפ' חזקת ובפ' כל הגט ובפ' הכותב כמו שהארכתי במקום אחר בתשובה משום הא לא איריא דכיון שהיה בידו של הר' משה מעות של עסקא הרבה והחזיר לו מהם הרבה כמו שהוא בחשבונו של הר' אליהו והודה הוא בהם אלא שעכשיו יש הפרש ביניהם שזה אומר שעדיין יש אצלו מנה וזה אומ' שלא נשא' בידו כלו' יהא נאמן על זה המנ' במגו דאי בעי אמ' נאנסו ר' והחזרתי לך את חלקי מנה ולא פש לך השת' גבי ולא מידי אע"פ שכשנת' לו תחיל' לא אמ' לו מז' כלו' לא דמי לאי בעי קלתיה דפ' זה בורר דהכא שמא לא רצ' אז לגלות לו דעביד איניש דלא מגלי טענתא אלא בב"ד כדאמר בפ' חזקת ועכשיו שבא לב"ד ודאי שהיה נאמן לטעון כך וכי תימא מ"ש מההיא דריש מציעא דזה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי דזה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רבי' ולא אמרי' יהא נאמ' שחצי' שלו במגו דאי בעי אמר כולה שלי שהתוס' פי' שם דהיינו טעמא דלא אמרינן הכי משו' דמגו להוציא לא אמרינן דבחציו הב' מוחז' זה כמו זה ומיהו המרדכי הביא שם בריש מציעא משמו של ר"ת ז"ל שהשיב בתשובה לרבי' אפרים מהרשבורק דמ"ה לא מהמניה ליה במגו דאי בעי אמר כול' שלי דלא אמרי' מגו בממון זה במגו דאיבעי ליתבע ממון אחר דכל מגו תלוי באותו דב' עצמו אבל לא מממון לממון והא דאמרינן מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענ' ישב' פי' ונהמני' במגו דעי בעי כופ' הכל יש לומר דהיינו לפטור שבועה דבמגו כל דהוא פטרינן ליה משבועה אף על פי שמדברי התוספות מוכח שחולקין על דבר זה שהביא' ההיא דמפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע להוכיח דהוי מגו טוב ומכל מקום נראה לי דלא דמיא להך דהכא דהתם משום הכי לא אמרינן מגו דאי בעי אמר כולה שלי דשמא אינו רוצה לתבוע את כולה וכן בהודאה אינו רוצה לכפור הכל שהוא סבור שהוא נאמן בטענתו וכוונתו לגזול את חציה לבד או לכפור חצי הטענה לבד ולא לגזול הרבה שהוא סבור שיהא נאמן בטענה כשיאמר כול' שלי או כשיכפור הכל ולא כולי עלמא דינא גמירי שיודעין שכשיאמר כולה שלי לא יטול אלא מחצה מפני שהאחר תפס אלא סבור שיהא נאמן ואינו בא לתבוע אלא חציה ואין אומרים מגו אלא כשהטענות שוות שכך היה לו טענה זו כמו טענה זו אבל הכא אם זו כוונתו להכחיש את חבירו ולגזלו במנה יכול היה לגזול אותו המנה עצמו בטענה אחרת נאה הימנה שיאמר נאנסו מאתים ופרעתי לך מהם מנה שהיה חלקי שהרי הוא יודע ששותף הוא. ועדיפא ליה הך טענה דהוי בענין שאין חבירו מכיר בשקרו ולא הוי העזה ועוד שהיה בענין שהוא נאמן בטענתו ולא לטעון טענה זו דלא היו דברים מעולם שהוא יודע דלהא מילתא הא המניה. ועוד נראה לי שאם היה טוען הר' משה עמדנו לחשבון וביררנו חשבונותינו ופרעתי לך הכל על פי חשבונך היה נאמן שזה לא האמינו אלא על החשבון שיאמר לו שכך היא לשון השטר וכל מה שחייבנו הר' אליהו בחשבונו בדבורו הקל למאות ולאלפים בין רב ובין מעט אפרע לו כל זכותו בלי מחסור ומדלא כתב לו נאמנות כל היכא דאמר לא פרענא משמע דעל הפרעון לא המניה לומר לא נתפרעתי ואדרבא הלשון דאפרע לו כל זכותו משמע דפרע ליה בין דיליה לדיליה ועדיפא הא מהא דכתב הרשב"א בתשובה הביאה הרב מהרי"ק באותו סי' על שטר פקדון שכתוב בו והאמינוהו בעיקר המעות הנז' נאמנות שלמה כשני עדים כשרים והשיב שאין בכלל אותו נאמנות הפרעון שלא האמינו אלא בעיקר הפקדון שלא יטעון אמנה היו דברינו או רבית אף כאן בנדון שלפנינו לענין פרעון של אח"כ לא המניה והואיל ונתחדש עתה מגו אחר מה שלא היה בשעת כתיבת השטר דכל זמן שלא עמדו לחשבון לא היה יכול לטעון כך ועכשיו שכבר עשו חשבון דאית ליה מגו מעליא אמאי לא מהימן דלא גרע מאילו פרעו עכשיו ע"פ חשבונו ושוב תפס ממונו בידו בענין שיכול לומר לקוח הוא בידי דודאי היה נאמן לומר אתה לקחת ממני כך וכך שלא כדין ומפני שהאמנתיך הוצרכתי לפורעך ועדיין הוא גזל בידך עכשיו הריני מוצי' את שלי הדין עמו שאפילו אם כבר נשבע זה שבועה על חשבונו יכול לומר נשבעת על שקר דהא לא קי"ל כרב דאמר בהגוזל קמא דשבועה קונה ממון דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם ואף זה שהוא תפוס מעתה למה לא יהא נאמן במגו.
4
ה׳ומעתה הואיל ונפטר הר' משה מן הדין בטענת מגו כדכתבי' גם מן השבועה נפטר לגמרי שאין השבועה אלא לקיים מה שנתחייב לו באותו קני' ואם היה כתוב בשטר מפורש שיהא הלה נאמן אפילו בדבר שיכול לטעון עליו ושלא יהא הר' משה נאמן במגו כלל ודאי שלא היה יכול להכחישו להה"ר אליהו בשום ענין אלא שאנו אומרים שאין בכלל חיובו שיהי' נאמן אלא בדבר שאין לו מגו כמו שאין בכלל הנאמנות אפילו במקום עדים שאם היה מביא הר' משה עדים לדבריו היה נאמן גם כן מגו בעדים הוא דאנן סהדי דקושטא קאמר דמה לו לשקר וכיון דלהא מילתא שעבוד אין בה שבועה נמי אין בה ואע"פ שהריב"ש סי' שמ"א הביא בשם הרא"ש במי שמקנה לחבירו דשב"ל ונשבע שחייב לקיים שבועתו וכן תמצא להרא"ש כלל ס"ח סימן ח' בשטר שכתוב בו לכל מוציא ש"ח זה כתב בסוף התשובה אפילו אם מן הדין לא היה גובה כל זמן שנשבע כופין אותו לקיים שבועתו ומכין אותו עד שתצא נפשו דלא דמי למי שמתנה לתת לחבירו דבר שלא בא לעולם או מידי דהוי אסמכתא ונשבע עליה דהתם דעת שניהם לקיים הדבר עכ"פ וע"מ כן נשבע אלא שאנו מבטלין אותו מן הדין שאין דין קנין בכך ואם מידי קנין נפטר מידי שבועה לא נפט' אבל הכא דאמרי' להך מילתא לא הימני' נאמנות אין כאן שבועה אין כאן וזה ברור. ואף אם לא נאמינהו לזה במגו דנאנסו או נפסדו אלא מטעם המגו האחר שנתחדש לו אח"כ שהיה יכול לומר פרעתיך הכל על פי חשבונך ופשיטא דעל זה נשבע לפרוע לו נראה שכל שנתחדש לו עכשיו פטור מה שלא היה בשעת השבועה שתחיל' לא היה יכול לטעון כך גם אם בשעת החשבון היה מכריחו לתת לו תיכף או שהיה כותב לו בספר וחתום והעד עדים וזוקפן עליו במלוה שלא היה יכול לטעון פרעתי ועכשיו שנתחייב לו דבר שפטור בו מן הדין גם מן השבועה נפטר ולא דמי לההיא דהרא"ש והריב"ש שזה הפטור של אסמכתא ודשב"ל מעיקרא היה ואע"פ כן נשבע וכן נראה ממה שכתב מהרי"ק ז"ל שורש פ"א על מי שנתחייב לתת לבתו כך וכך אחר הנישואין ונשבע על כך ושוב אירע קטטה ביניהם והוציאו על הנערה שם רע לומר שזנתה והשיב הרב ז"ל שאין אבי הנערה חייב לפרוע שמא יבואו אחר כך להפסידה על השם הרע ההוא ויפסיד גם מה שיתן לו עכשיו ויוציאנה חלקה ויאכל הלה וחדי והביא ראיה לדבריו מההיא דפרק קמא דקמא דראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו' וכתב הרב ז"ל דכיון דמן הדין אינו חייב ליתן גם מן השבועה נפטר דאין השבוע' אלא לזרז את הפרעון ואם פרעון אין כאן שבועה אין כאן וגם הביא שם תשובת הרשב"א על מי שנשבע לחבירו שיפרענו לזמן פלוני והגיעה השמיטה בתוך הזמן והשיב שהוא פטור מן השבועה שזה לא נשבע לפרוע אלא כל זמן שהוא חייב לו וכו' לא שייכא הכא אותה ברייתא שהיא שנוייה בתוספת' דשביעית הביאה הרא"ש בפרק השולח כשם שהשביעית משמטת מלוה כך משמטת שבוע' שנאמר וזה דבר השמט' דבר שהשביעית משמטתו משמטת שבועתו דבר שאין שביעית משמטתו אין משמטת שבועתו דהתם לא מיירי במי שנשבע לפרוע דלהא לא צריך קרא אלא מסברא הוא כדברי הרשב"א בין לענין שביעית בין לשאר מילי אלא נראה לי דהיינו מתניתין דתנן בסוף כל הנשבעין והשביעית משמעת את השבועה פי' שאם הלוהו וכפר לו ונתחייב לו שבוע' לא תימא כיון דכפר בו פקעי מיניה תורת מלוה וקיימא עליה בגזל דאין שביעי' משמטתו ולהכי מייתי מקרא כדאמרינן בגמרא מה"מ וזה דבר השמט' אפי' דבור משמטת והכי מוכח מסוגיא דשמעתא התם אלא שיש תימה על הרא"ש דשביק מתניתין ונקט ברייתא.
5
ו׳ועוד נראה דמטעם אחר אין כאן חיוב שבועה דע"כ לא אמרינן אע"ג דמדינא פטור חייב לקיים שבועתו אלא היכא דאי יהיב ליה זכה הלה ולא הוי גזל בידו כגון באסמכתא ודבר שלא בא לעולם דמדין מתנה זוכה בה אח"כ כדאמרינן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה אבל הכא שאם הלה מכחישו ונוטל ממונו לעולם הוא גזל בידו ואלו אחר שנטלו ממנו יכול לחזור ולהפר' ממנו מדעתו ושלא מדעתו עכשיו שהוא תפוס והוא נאמן לעכב מה שתחת ידו אין כאן שבועה דהו"ל כאילו פרעו וחזר אחר כך ותפסו דהו"ל כאילו מוציאין מזה ונותנין לזה מדרב נתן גם הכא נחשוב כאילו פרעו לפנינו וב"ד חוזרין ומוציאין אותה ממנו מץ הדין ואל תשיבני מזה דאמרינן בסוף פרק כל הגט גבי המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן בחלקן דפרכינן והא לא אתי לידיה ומוקי לה תלמודא במזכה להם ע"י אחר אי נמי במכירי כהונה ולוייה שנו כאן. דשאני התם דרחמנא אמר תתן לו ולא יצא ידי נתינה עד דאתא לידיה אבל ידי שבועה נפטר בכל ענין תדע שאילו המחהו אצל חבירו במעמד שלשתן או שמחל לו יצא ידי שבועה דהא היא כאילו התקבל ולענין מתנות אינו נפטר בכך עד דאתו לידיה ועדיפא היא ממה שכתב הרשב"א ז"ל לענין שמיטה אע"ג דשביעית בזמן הזה מטעם הפקר ב"ד הוא הוי כאילו באו לידו אע"פ שאם היה נותנם לו אחר שביעית לא היה גזל בידו דהא מדעתיה יהיב ואף איסור נגישה אין שם דאמר ליה משמט אני והימין פשוטה לקבל ומשום דרבנן אפקיעו ממונא הוי כאילו יהיב ליה כל שכן זה שמן הדין הוא מחזיק בשלו ונאמן במגו הא למה זה דומה למי שנשבע לחבירו לתת לו מנה שנתחייב לו לזמן פלוני ושמא ידע שזה הכחיש לו פקדון שהיה לו בידו ובערבו דודאי זה נפטר משבועה ואינו חייב ליתן והא נמי כיוצא בו הוא כיון שיודע שגוזלו אין לך הפקעה גדולה מזו ומכיון שהופקע החוב הופקעה גם השבועה והריני כמפני הכבוד משיב ולפי תומו מסיח לא ידע למי מדנים למי שיח למראה עיניו ישפוט ולמשמע אזניו יוכיח.
6