שו"ת מהרי"ט, חלק א ס״בTeshuvot Maharit, I 62
א׳מה שהשבתי להחכם השלם סיני ועוקר הרים כמה"ר משה הלוי נר"ו במה שהשיב על הדבר.
1
ב׳כתב מר אי מגו מהני היכא דאית ליה להאיך נאמנות אמאי לא מהימן לומר פרעתיך מגו דאי בעי אמר מחלת לי דלהך מילתא לא הימניה ודקדק כן מדברי ספר התרומות שכתב דכי אמר ליה מהימנת עלי כבי תרי ואתו סהדי ואמרי דמחל ליה ללוה נאמנים דמחילה מילתא אחריתי ושמיעא ליה למר מינה תרתי חדא מגו חדא חדא דה"ה אם טוען הלוה כך בלא עדים אע"פ שמלוה בשטר הוא שלא היה המלוה נפרע אלא בשבועה ואידך דהוא הדין מלוה על פה אע"פ שהאמינו נאמנות גמורה דנאמן הלוה לומר מחלת מטעמא דמחילה מילתא אחריתי היא ולע"ד נראה דטענת מחילה לאו טענה היא כמו טענת פרעון שהשטר לפרעון הוא עומד אבל אין אדם עשוי למחול את שלו ואם נאמן בטענה זו במלוה על פה אינו נאמן אלא במגו דאי בעי אמר פרעתי וראיה דבפ"ק דבתרא אמרינן הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן משום דחזקה לא פרע איניש גו זמניה ואם איתא יהא נאמן לומר מחלת וכי תימא הכי נמי אם כן יהא נאמן לומר פרעתי תוך זמנו במגו דמחילה דהתם בעי תלמודא בתבעו לאחר זמנו אי מהימן לומר פרעתי בתוך זמנו אי במקום חזקה אמרינן מה לי לשקר ולא אפשיטא ונקטי לה רבוותא לקולא לנתבע ומפטר ועוד דאמרינן הלכתא כריש לקיש אפי' מיתמי אע"ג דאמרינן הנפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה לא פרע אניש גו זמניה ואמאי לא טענינן להו טענת מחילה אי אבוהון כה"ג היה נאמן בלא שום מגו אלא הך טענה גריעותא היא דאין אדם עשוי למחול ממונו והיכא דאיכא טענת פרעון נאמן לומר מחלתי במגו דפרעתי אבל היכא דלא מצי למטען פרעתי כגון בתוך זמנו או שהאמינו כל היכא דאמר לא פרענא גם לא מצי למטען מחלת ופשיטנא מהא חדא ואידך נמי דבעי מר למימר דא טעין מחלת במלוה בשטר אע"פ שכתוב בו נאמנות שלא יפרע אלא בשבועה הא נמי פלוגתא דרבוותא היא בשטר שאין כתוב בו נאמנות שכת' בעל העיטו' שאם טוען הלוה מחלת לי השטר הוי כמו טענת רבית ואמנ' שאינו נאמן להשביעו על כך כמו שכתב הטור סימן פ"ב וכן כתב הרשב"א בתשובה הביאה הרב מהר"י קארו ז"ל ואפילו לא האמינו כלל אינו יכול להשביעו על טענת מחילה שאינו יכול להשביעו אלא על דבר שהשטר עומד לכך כגון פרעון אבל לא על דבר וכו' שאין השטר עומד למחילה אלא שהרמב"ן ז"ל חלוק בדבר לומ' דמשבעינן ליה על טענה זו דמכל מקום לא דמי לרבית ואמנה דאתי למעקר שטרא בטענה זו לפיכ' אין שומעי' לו אבל מחיל' אינו עוק' השט' ושומעין לו אפי' יש בו נאמנות ועדברי כולם נלמוד שאין טענה מועלת אלא לענין שבועת היסת דכל טענה שאם מודה בה הלה נפטר משבעינן ליה שבועת היסת אבל אינו יכול להפטר מן החוב בטענה זו בשום ענין ומעתה איפריקא לה תיובתא דמר דלעולם היכא דאיכא מגו לא מהני נאמנות והא דלא מהימן פרעתי במגו דמחילה טענת מחילה גופא לא מהניא אלא דאיכא מגו דפרעון.
2
ג׳ומאי דאייתי מר מדאמרינן אי אמר ליה מהימנת עלי כבי תרי אפילו אייתי סהדי דפרעא לא מהימן והקשה מר אמאי לא אמרינן דכי הימניה כבי תרי היינו דכי אייתי תרי סהדי דפריע' נוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ולא בא ליפות כחו שעשאו כשני עדים אלא לענין שלא יהא עד אחד מבטל אמונתו וגם שלא יהא נאמן הלה במגו ולעולם תרי ותרי נינהו ומתוך קושיא זאת העלה דודאי אפילו בסתם נאמנות הוי דינא הכי ואין עד אחד נאמן וגם לא יהא נאמן במגו ואני מסופק בדבריו אם רוצה לומר דאפי' בסתם נאמנות הוי דינא הכי כלו' שהאמינו כשני עדים וכי אתו תרי סהדי דפרעיה הו"ל תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ולכך כתב בסמוך על תשובת הרשב"א בסתם נאמנות כבי תרי הימניה ולכך כתב שזה האמינו כשני עדים כשרים ואם כך היא דעתו א"כ כי אייתי סהדי דפרעיה הו"ל תרי ותרי ואי תפס המלוה לא מפקינן מיניה ואפילו פרעיה באפי מאה תרי כמאה ומהני' ליה תפיסתו דלא דמי לתקפו כהן דפרק קמא דמציעא דאמרי' מוציאין מידו דהתם תפיסת ספק היא וכתב שם הרא"ש ז"ל כללא דמילתא לטענת ברי מהניא תפיסה ומי ישמע אליו לדבר הזה דבמקום סהדי לא הימניה כלל ואפילו תפס העדים מוציאין מתחת ידו וכך הוא לשון הטור שלא האמינו אלא עליו ולא על העדים משמע דבמקום עדים לא המניה כלל ואם באת לומר דאף במקום עדים האמינו כתרי והוו כתרי ותרי א"כ כשהיא מלוה בשטר הו"ל כתרי אמרי פרע ותרי אמרי לא פרע כיון דתרוייהו בשטרא מעליא קמסהדי אוקי תרי בהדי תרי והו"ל כמאן דליתיה ויגבה את שלו בשבועה כאילו לא כתב ליה נאמנות כלל והך מילתא ליתא דכל שהביא עדים שפרעו בטיל ליה שטרא דבמקום עדים לא המניה וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל שדבריו הם במלוה בשטר ואם הביא עדים שפרעו אינו נוטל כלום כיון שלא כתב ליה כשני עדים והיכא דכתב ליה כשני עדים בקש לו תקנה ואמר מה תקנתי כשיפרע יקרעו השטר וכולי והרא"ש כתבה בהדיא בתשובותיו כלל ע"א ושטר שכתוב בו נאמנות גמורה אינו מועיל כנגד עדים כל זמן שלא פירש בשטר כשני עדים ואם מהני עדים לאורועי מלוה בשטר כל שכן מלוה על פה והדבר מעצמו הוא מוכרע שזה כתב לו נאמנות סתם ואם באת לומ' שהאמינו כשני עדים הוא הדין שהאמינו כאלף דתרי כמאה דאפילו אם פרעו בפני מאה עדים אם תפס לא מפקינן מיניה והואיל והאמינו לכך אף אנו נאמר שהאמינו להוציא דאין נאמנות לחצאין דאי הוא מהימן גביה מה לי להוצי' מה לי להעמי' ופשיט' דכי המניה מעיקרא לא מפליג בהכי כי היכי דלא מפליגינן בין תרי לתלתא אלא היכא דנחית לדעות אלא ע"כ אנו צריכין לומר דכי המניה טפי מדנפשיה היכא דליכא סהדי דמכחישי ליה אבל במקום סהדי לא המניה כלל דסברא גדולה היא דהיאך יאמינו הואיל ועדים מכחישין אותו ופוסלין אותו לעדו' ולשבועה ואפי' אי תפס מפקינן מיניה על פי העדי' ואפילו היכא דיכול לומר לית לך גבי מידי לא מהימן כשתפס במגו דמגו לאכחושי סהדי לא אמרינן א"כ נפל פותא בבירא דלפי דקדוקו תקשי לדידי' אע"ג דס"ל דנאמנות סתם מהני לגבי עד אחד ואפילו במקום מגו מכל מקום כי כתב ליה מהמנת עלי כבי תרי אימא כבי תרי דוקא הימנוה כאילו היו שנים מעידין שלא פרע וכי אתו בי תרי דפרעיה הוו תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה והא דכתב ליה הכי ליפות כחו דאי תפס לא מפקינן מיניה דאחשביה כתרי דאי הוה כתב ליה נאמנות סתם אפילו תפס מפקינן מיני' דבמקום סהדי לא הימניה כלל השתא דכתב לית מהמנת עלי כבי תרי היינו כאילו הוו בי תרי דאמרי לא פרעת והמוציא עליו להביא ראיה. ועוד לדבריו כי אמר ליה מהמנת עלי כבי תלתא אמאי אמרינן אייתו ארבעה מהימן משמע דאי אייתי תלתא לא מהימן ואוקי תלתא בהדי תלתא ואוקי ממונא בחזקת מריה דהא דכתב ליה כבי תלתא לא כתב אלא לאודועי דנחית לדעות וכן אי כתב ליה כבי ארבעה לא אמרי' דלא המניה אלא לגבי תלתא דאזיל בתר רוב דעות אבל אי אייתי ארבע סהדי דפרע' אוקי ארבע בהדי ארבע ואוקי ממונא בחזקת מריה וכולה שמעתין במלוה על פה היא כדכתב הרמב"ן בתשובה שהביא בספר התרומות ועוד לדברי הראב"ד והרמב"ן ז"ל דסברי דעד אחד מהני לבטל הנאמנות תקשי להו כי אמר כבי תרי להכי אמר ליה הכי שלא יהא עד אחד מבטל אמונתו ודחיק מר נפשיה לומר שיהיו סבורים כמאן דאמר דבשני עדים גרידא לא מהני עד שיכתוב כשני עדים כשרים ובמטותא ממר לא ליתלו בהו ברבוותא בוקי סריקי שאותה סברא בטלה היא ואין לה רגלים אלא שהדבר ברור דכי אמר ליה מהמנת עלי כבי תרי לא בעי למימר כאילו היה לך שני עדים שמעידין שלא פרעתי חדא דאי אפשר לעדים להעיד שלא פרע דאטו בכפה תלו ליה דידעי דלא פרע ועוד דאי נחית להכי להאמינו אפילו במקום שעדים מכחישים אותו לענין דלהוו תרי ותרי ואי תפס לא מפקינן מיניה אף יאמינו לגבות חובו דאין נאמנות לחצאין כמו שכתבתי ובנאמנות סתם אמרינן נהי דנהמניה טפי מדנפשיה היכא דליכא סהדי אבל במקום סהדי דמכחישין אותו בטלה נאמנותו שזה לא האמינו אלא כסבור שהיה נאמן והרי הוחזק כפרן לפנינו על פי העדים אבל אם כתב ליה מהמנת כבי תרי הרי האמינו אפילו במקום שעדים מכחישין אותו והכי קאמר מהימנת עלי כאותם בי תרי שאביא שפרעתיך בפניהם וכיון דהמניה עליהו אע"פ שמכחי' את העדים כמאן דפסיל להו לסהדי דמי וכן אי אמר כבי תלתא היינו כבי תלתא המעידין לי שפרעתיך וכיון דהימניה כנגדם כמאן דפסלינן לתלתא דמי.
3
ד׳ומעתה יש ראיה מתשובת הרשב"א שכתב דלא מהני ליה מגו לפי שזה האמינו כשני עדים כשרים ואילו באו שנים והעידו שלא פרעו כלום היה נאמן במגו הוה ליה מגו במקו' עדים דהיכא דלא כתב ליה אלא נאמנות סתם דלא הוי כאילו שנים מעידין אותו שלא פרע שאם היה הדבר כן הו"ל תרי ותרי ואי תפס לא מפקינן מיני' כ"ש אם הוא מלוה בשטר שגובה שטרו בשבועה כאילו לא היה שם נאמנות אלא נאמנות גרידא הוא היכי הוי מגו במקום עדים הגע עצמך שלאחר זמן תפס משל המלוה וטען שגזלו באותה תביעה שתבע ממנו שקר אפילו נשבע כבר המלוה עליה לא קנה ממון ונאמן זה ליפרע ממה שתחת ידו במגו דהא לא קי"ל כרב בהגוזל קמא דקונה הממון בשבועה דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם ולא אמרינן מגו במקום עדים הוא דהא המניה אף עתה יהא נאמן בטענתו דמה לו לשקר ומיהו כי כתב ליה דהמניה כשני עדים אע"ג דאילו אחר כך תפס משלו היה נאמן במגו מכל מקום עכשיו צריך לפרעו דה"ל כמאן דהתנה בפירוש שלא יועיל לו מגו לענין פרעון השטר כיון דלענין הפרעון האמינו יותר משני עדים ולהך מילתא הוה ליה מגו במקום עדים.
4
ה׳גם דברי הרב בעל התרומות מפורשין הם דאמרינן מגו במקום נאמנות אלא דמר הפליגן לדבר אחר ואמר שאותו מגו חשוב הוא ודמי כמו אי בעי שתיק דמה לו להודות ואמר דמגו כי האי מהני להוציא כדאמרינן בפרק האשה שנתארמל' מודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן ותחילה אני דן על עיקר דינו דנראה דכל שהלה תובעו לא מקרי בעי שתיק שהרי רש"י רצה לפרש במתניתין דר"פ האשה דטעמא דמודה רבי יהושע בהאי מגו משום דאי שתק זה לא היו עוררין עליו וכתבו התוספות דמשמע מתוך פירושו דמיירי דוק' שאין הלה תובעו ואינו נראה מדקתני סיפא ואם יש עדים וכו' דוקא אם יש עדים הא ליכא עדים נאמן אע"פ שהלה תובעו משמ' דכיון שהלה תובעו לא מקרי אי בעי שתיק והו"ל כשא' מגו ואין טעם לחלק בין מגו זה למגו דבעלמא וטעמא דמודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה הא פריך בגמרא מכדי האי מגו והאי מגו מ"ש האי מגו מהאי מגו ומשני הכא אין שור שחוט לפניך התם הרי שור שחוט לפניך דהתם גבי אשה קרי שור שחוט לפניך משום דהרי היא בעולה לפנינו ואינה יכולה לומר בתולה אני ודמי להא דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן וכההיא דאמרינן בפ' עשרה יוחסין הרי היא בוגרת לפנינו הרי שאם לא היה טעם זה דשור שחוט לפנינו אין טעם לחלק בין מגו זה דאי בעי לא הוה מודה ליה לשאר מגו דבעלמא: ועוד אפילו לשיטתי' דמר דבעי למימר דאי בעי לא הוה מודה בכתב ידו אע"פ שהלה תובעו מקרי אי בעי שתיק ומתוך כך רוצה לומר דאע"ג דכי אית ליה למלוה נאמנות הוי כמו עדים ומגו במקום עדים לא אמרינן מ"מ במגו חשוב כהא דהוי כמו אי בעי שתיק מהני אע"ג דהוי כמגו במקום עדים וכפא דחק נגרא בגויה נשרוף חרדלא דממקום שבא מהתם מוכח דאפילו מגו דאי בעי שתיק לא מהני היכא דהוי כמגו במקום עדים ששם הקשו התוספו' במשנתינו דקתני הרי אלו נאמנים והא מגו במקום עדים דאנן סהדי שלא היו אנוסין ולא פסולי עדות כדאמרינן לקמן ותירצו כיון דהצריכו חכמי' קיום הכא לא חשיב קיום כלל מה שאומר כתב ידינו הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרו קטנים היינו אבל לקמן חשבינן להו כשני עדים כיון דכבר מקויים הוא שכתב ידם יוצא ממקום אחר עכ"ל משמע מדבריהם דמשום דטענה דקטנים ופסולים מבטלת קיום השטר ולמעקר שטרא קאתי אין כאן קיום דתוך כדי דיבור מבטלי' דבריהם שהם מקיימים את השטר אבל אם היו אומרים טענה אחרת שאינה מבטלת השטר מעיקרן והויא מגו במקום עדים לא מהמני דכיון שאמרו כתב ידינו הוא זה נתקיי' השטר ולא מהמני' להו תו במגו היכא דהוי במקום עדים כגון אם היה כתוב בשטר שהאמינו כשני עדים כשרים לומר שלא נתפרע דאפילו אתו מאה עדים ואמרי בפנינו פרע לא מהמנינן ה"ה עדים גופייהו דאמרי כתב ידינו הוא זה אבל יודעים אנו שפרעו אינם נאמנין דכיון דאמרי כתב ידינו הוא זה הרי נתקיים השטר ולא נתבטל במה שאומרים שפרעו שהשטר לפירעון הוא עומד ומילתא אחריתי היא ומגו במקום עדים לא אמרינן ולדבריו דמגו דאי בעי שתקי חשיב אפי' במקום עדים היה להם לתוס' לתרץ מילתא פסיקתא דמגו כי האי דאי בעי שתקי חשיב אפי' כשהוא במקום עדים ולא היה להם לתלות הטעם דכיון דאמרי פסולין הין לא חשיב קיום וכתב מר וז"ל ומגו דאי בעי שתיק מהני אפילו היכא דלא מהני מגו אחר כדאיתא באותו פרק לקמן בתוספות דאע"ג דגבי עדים לא אמרינן מגו מכמה טעמי אי בעי שתקי הוי מגו חשוב. ולא ירדתי לסוף דעתו מאי אולמיה דהאי מגו דמהני במקום דלא מהני מגו אחרינא ואותם הטעמים שאמרו דגבי עדים לא אמרינן מגו לא ידענא מאי נינהו אם הם אות' שכתב' שם התוספות הרי הזכירם והדברים ברורים כי מה שכתב' התוספות שם דבתרי עדים לא אמרינן מגו היינו טעמא משו' דאין הא' יודע מה שבלב חבירו שיוכלו לכוין דבריהם בטענה אחת וכן כתבו התוספות שם לקמן ולהכי כתב וברישא חשיב מגו אי בעי שתקי דאין זו טענה אחרת לומר אין הא' יודע לכוין מה שבלב חבירו דבשב ואל תעש' היו מבטלין השטר הרי שאין דברי התוס' ענין למאי דאתי מר עלה לומר דבמקום דלא מהני מגו אחרינא מהני האי מגו דאין זה דומה לאי בעי שתיק שכתב רש"י בריש פרקא דהתם אין הלה תובעו והכא בעל השטר עומד וצווח אלא דהכא איכא טעמא רבה דבשתיקה איפשר לכוין מה שא"כ בטענה אחרת ותדע לך ראיה דמגו כי האי דאי בעי מכחיש כתב ידו ולומר מזוייף הוא לא מהני היכא דהוי מגו במקום עדים דגרסינן בפרק מי שמת זו ששנויה במשנת בר קפרא הרי שהיה אוכל שדה ובא בחזקת שהיא שלו וקרא עליו ערער לומר שלי היא והוציא זה את אונו לומר שמכרת לי אם אמר איני מכיר בשטר זה מעולם יתקיים השטר בחותמיו אם אמר שטר אמנה או שטר פסים אם יש עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר השטר ומוקי לה בגמרא דאפילו לרבנן דאמרו מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הכא אין צריך לקיימו דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן דאנן סהדי דלאו שטר אמנה הוא דעדים אשטר אמנה ופסים לא חתמי דלא ניתן ליכתב ואמרינן אי עדים אלימי לאורועי שטר כגון שאמרו שנים שטר אמנה הוא זה איהו כל כמיניה הא דבמקום דאנן סהדי לא מהמנינן ליה במגו דמזוי' ואי חשיב מר להא מילתא מגו במקום עדים לא מהמנינן ליה כי אמר פרעתי במגו דאין זה כתב ידי וממה שהאמינו הרב בעל ספר התרומות לומר פרעתי במגו משמע דלא חשיב ליה מגו במקום עדים וסברא הוא דלא אמרינן מגו במקום עדים אלא היכא דאנן סהדי דמשקר אבל הכא אינו מחמת סברא דאטו משום דאיהו המני' אי אפשר דלא משקר ואם היה כתב ידו יוצא ממקום אחר לא צייתינן ליה משום דהמניה ותנאי שבממון הוא וקיים אבל היכא דאית ליה מגו אמאי לא מהימן דמה לו לשקר דאורייתא הוא ומפקי' לה מקרא את בתי נתתי לאיש אסרה הזה התירה.
5
ו׳ויש להביא ראיה דאפילו במקו' נאמנות נאמן הלה במגו דגבי הא דאמרינן בפ' חזקת דהוה ס"ל לאביי דהמפקיד אצל חבירו בעדי' צריך להחזיר לו בעדי' הקשו התוס' ולהמניה במגו דאי בעי אמר נאנסו ורצו התוס' לתרץ דהכא לא חשיב מגו דטעמא דמ"ד צריך להחזיר היינו משום דכיון דלא המניה מעיקרא שלא מסר לו אלא בפני עדים הוי כאילו אמר ליה בהדיא לא תחזיר לי אלא בעדים הילכך לא מהימן במגו דאיהו אפסיד אנפשיה וכתבו התוספות ואין נראה דאפילו מאן דאית ליה צריך להחזיר לו בעדים כי איכא מגו נאמן דאי לאו הכי תקשי מאי פריך ליה רבא מההיא דראה עבדו ביד אומן דסבר דאין צריך להחזיר הא איכא תנא בשבועות דאית ליה המלוה את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ויסבור רבא כוותיה אלא פריך שפיר משום דההוא תנא דשבועות מודה בפקדון דאיכא מגו דנאנסו אע"ג דלא המניה מעיקרא כיון דלא הפקידו אלא בעדים כדאמרינן בפרק שבועת הדיינים היכא דאית ליה מגו נאמן וכתב שם הר"אש ז"ל השתא דקי"ל המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר בעדים אם אמר אל תחזיר לי אלא בעדים ואמר החזרתי לך שלא בעדים הרי זה נשבע ונאמן במגו דאי בעי טעין נאנסו והרי כאן דכי אמר ליה אל תחזיר לי אלא בעדים הא המניה למלוה כל היכא דאמר לא פרעתי כי ליכא עדים תדע דהוי נאמנות גמורה דבפרק שבועת הדיינים אהא דאמרינן ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים כתב שם הר"אש עצמו דאם אמר פרעתיך שלא בעדים אפילו שבוע' אינו צריך דהא הימניה בדיבוריה כל זמן שלא יביא עדים ועוד הקשה שם בשבועות ויהא נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך במגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ותירץ דאין זה מגו טוב דאינו טוען ברצון דבר שניכר לכל העולם שקרו שיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עידיו אלמא אם הוא מגו טוב מהני אע"ג דהמניה. ועוד יש להביא ראיה ממה שכתבו התוספות בריש גיטין אהא דתנן אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו דגבי ממון אנן טעני' מזוייף לנפרע שלא בפניו ומיתומי' ומלקוחו' דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה שיוכל כל אדם לכתוב שטר מלוה ולהחתים עדים מעצמו לזייף שלא בפניו ומיתומי' ומלקוחו' וכת' ומיהו מזה אין הוכח' דאפי' אי לא טעני' להו מזוייף טעני' להו פרעתי במגו דמזויי' והוכיחו מההי דשטר כיס היוצא על היתומי' דאע"ג דלא טענינן להו נאנס טענינן החזרתי במגו דנאנסו עד כאן דברי' ואכתי יש הוכח' טובא להוכיח מהך סברא דלא שבקת חיי לכל בריה דאם לא כן כל אדם יכתוב שטר מלוה ובתוכו נאמנות גמור ויבא להוציא מיתומים או מלקוחוה דאי מזוייף לא טענינן להו פרעתי נמי לא טענינן להו דהא הימניה אלא מוכח להדיא מדבריהם דאע"ג דמזוייף לא טענינן להו מכל מקום פרוע טענינן בכל ענין במגו דמזוייף דאבוהון כה"ג הוא מהימן במגו ולמדנו לנדון שלפנינו אע"ג דהמניה טפי מדנפשיה כי אית ליה טענת מגו נאמן ולא מפקינן מיניה דהא אי הוו ליה סהדי מהני להכחישו דבמקום סהדי לא המניה כלל כמו שהוכחתי לעיל הכי נמי מגו כעדי' דמי דמה לו לשקר: והנל"עד כתבתי הצעיר יוסף כמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
6