שו"ת מהרי"ט, חלק א ס״זTeshuvot Maharit, I 67
א׳לאנגורא שנת הש"ס.
1
ב׳שאלה הגביר המרומם כה"ר ישראל ן' שושן נר"ו היה לו בת נשואה ומבת אחרת שמתה לו בת ובן והיה לו חולי מסוכן מאד וכמה פעמים בצאתו לשוק הסתכן בחוליו הקשה אמנם זה לפעמים בשאר הזמן היה בריא והולך ובא לכל צורכיו ובראותו גודל חוליו פחד שלא ימות פתאום בעודו בריא נתיעץ עם אשתו וכתב בכתב ידו כמצוה מחמת מיתה ומסר בידה וזה לשונו ברצון נפשי ובהשלמת דעתי אני כותב זאת הצואה שמלבד המעות הראשונות שהקדשתי לישיבתי עוד אני מוסיף ח' לוחות גאמילוטיש שיהיו קדש גם כן להרחיב גבול הישיבה וחביריה ויצרפו ריוח מעות האחרונות עם הראשונות לישיבה הנ"ז והלוחות אשלחם לויניציאה ליד החכם דון תם שימכרם לקדש הנז' ויהיה זכות לנפשו ושאר עזבונו אחר פטירתו יהיה נחלק בזה האופן לנשואי בני בן אחי הר' אברהם ן' שושן ק' אלפים לבנים לאחותי ל' אלפים לבנים לסייוע נשואי בת בן אחותי כהר' יעקב קרישפי כ' אלפים לבנים ליעקב הנער יתנו ל' אלפים לבנים עת נשואין ובלבד שיתנהג כשור' עם אשתי וחתני ובתי ואם לא יתנהג כשורה לא יתנו לו מאומה לחברת הקברים ל' אלפים לבנים לחברת ת"ת של סלוניקי ו' אלפים לבנים ושא' מעותי שחייבים לי ככתו' בפנקסי יגבם חתני אברהם מיד הבע"ח וימסרם ביד אשתי שתהא שלטת לעשות כרצונה בין בהוצאת הבית בין בצדקה תחלק היא כאשר ייטב בעיניה לפי כבודי כל ימי חייה ואחר שירבו הסחורות כמנהג הראשון יסתחרו במעות ברשות אשתי חצי מעותי ע"י שני חתני אברהם ושלמה ן' בהל בשם בני בתי גראסיוזה אשתרוק ודלסא ובהגיע בת בתי לפרקה תנשא ממעותי אלו לפי כבודי ושארית חצי מעותי יהיו לאחיה אישתרוק והכל יהיה בידיעת אשתי ורשותה ואם תפטר אשתי קודם הגעת הילדים לפרקם תמנה אשתי אפטרופוס לאחד מקרוביה עם חתני אברהם שיתעסקו במעות עד עת נשואיהן ואם הילדים הנז' ימותו קודם פרקם יחזור המעות לבתי גראסיוזה היורשת לי ולהיות אמת הנני כותב מידי היום ד' לחדש אייר שנת השנ"ט ע"כ והנה האיש אחר ה' חדשים נפל למשכב ג' ימים ומחוליו מת יורינו מורינו שהאשה זו היא תופסת הכל בעד מזונותי' אם יש לחתנה להוציא המעות מתחת ידה או להשביע כיון שכבר בעלה האמינה אפילו על יורשיו ובפרט לחתנה הב' שכבר מתה אשתו ושואלת בעד בניו אם יש יכולת בידו לתבוע חלק ירושת בניו ליקחם בידו או אם בית דין העיר או מנהיגיה ואם אין בית דין שם ימנו להם אפטרופוס ועוד אם יעכבו בידה מלתת צדק' כאשר ייטב בעיני' גם יורינו אם אשר הקדי' מקודש בפרט היות שכבר עשה מעשה ושלחם לוינציאה לשם הקדש וגם מה שצוה לאחרי' אם זכו אם לאו ושכרו כפול ומכופל מן השמי'.
2
ג׳תשובה תמה אני אם יש מי שיאמר שמתנה דלאחר מיתה שנתנה כשהוא בריא מהני' בלא קנין שטעם מתנת ש"מ דמהניא בלא קנין אמרינן בפרק מי שמת א"ר נחמן מתנת ש"מ מדרבנן בעלמא הוא שלא תטרף דעתו עליו פי' שיצטער שלא יתקיימו דברי צואתו ולא מטריחנן ליה להקנות משום דטריד בחליו כי היכי דגבי גט נמי לא מצרכינן לומר תנו אלא אע"פ שלא אמר תנו דבריו קיימין כדתנן בפ' התקבל בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ואמרינן התם גניבא דיוצא בקולר הוה ואמר הבו ד' מאה זוזי לרבי אבינא מחמרא דנהר פניא ואמר רבי זירא דרא רבי אבינא לסלתיה ואזל לגבי דרב הונא רביה דאמר גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גטו אם עמד חוזר ומה גטו אע"ג דלא אמר תנו אף מתנתו אע"ג דלא קנו מיניה משמע דוקא באותם ששנינו כיוצא בקולר וכו' לענין גט דאע"ג דלא פריש מהני משום דטרידי כן לענין מתנה אבל הבריא שאינו טרוד לענין גט אע"פ שאמר כתבו לאשתי אם ימות צריך שיפרש ויאמר תנו שאל"כ רצה לשחק בה וכן לענין מתנה אם לא קנו מידו לא מהני דלא עבדו רבנן ליה תקנתא אלא כדין כל שאר המתנות דבעו קנין ודבר תימא הוא דבכוליה תלמודא אמרי' דברי ש"מ ככתוב' וכמסורין דמו והיכי דמי אי בנותן מעכשיו אף מחיים הא בעי קנין דאין זו מתנת ש"מ דתקינו ליה רבנן דבדיבורא ליקני כמו שהו' מוסכם וכן כת' הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפ' מי שמת וכן כתב הנמקי יוסף שהוא ברור ומוסכם בעיני המפרשים וכן כתבה רבי' ירוחם נתיב כ"ד ואי בנותן לאחר מית' מאי אריא ש"מ אפי' בריא נמי ולא הו"ל לינקט אלא מצוה מחמת מיתה דבריו ככתובין וכמסורין דמו כגון בבריא שפי' לאחר מיתה ובש"מ שנתן כל נכסיו אע"פ שלא פי' דסתמו כפירושו ועוד דתנן בפרק מי שמת אפלוגתא דרבי אלעזר וחכמים אמרו לו מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנו כבינתי לבתי ומתה וקיימו את דבריה ולעיל בפרקין גבי הא דשמואל דאמר ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר מוקמינן הך מתניתין במצוה מחמת מיתה דאע"ג דמתנה במקצת היא לא בעי קנין וכיון שכן למה לי למיתני שהיתה חולה אפי' בריאה שאמר' לאחר מיתה לא בעי קנין ובפ' מי שמת גבי ההוא דהוה כתיב בה מחיים ובמות רב אמר הרי היא כמתנת ש"מ מדכתב ביה במות לאחר מיתה והא דכתב בה מחיים סימנא לחיים קאמר וכתב רשב"ם ז"ל דבמתנת ש"מ במקצת ובקנין מיירי אבל ליכא לאוקמי במתנת בריא דהיכי אמר רב הרי היא כמתנת ש"מ למקנ' לאחר מיתה והלא אין שטר לאחר מיתה אף על גב דהתם פי' ואמר במיתה דהוי כמצוה מחמת מיתה והרשב"א ז"ל כתב בתשובה בהדיא על חולה שמהלך בחוץ ומתיירא שמא ימות פתאום ורוצ' לסדר צוואתו והשיב שמתנת ש"מ מדרבנן היא ולא תקנו במהלך על רגליו אלא בש"מ שלא תטרף דעתו עליו גדולה מזו כתב בתשובה תתקע"ה על מצוה מחמת מיתה שאפי' אמר בפי' שאפי' יתרפא ויחי' כמה ימים תהיה צוואתו קיימת שא'ן בדבריו כלו' שלא קיימו חכמים מתנתו אלא שלא תטרף דעתו עליו אבל זה שעמד הרי יש לו זמן לחזור וליתן והרי זה כאילו צוה בבריאותו בלשון מצוה מחמת מיתה דלאו כלום הוא עכ"ד וכך הוא בתשובות להרמב"ן בארוכה סי' ו' והדבר ברור ומוסכם אצל כל האחרונים ז"ל ומעולם לא היה נודד כנף ופוצה פה לומ' שתהא מתנה דלאחר מיתה כשהיא בבריא קיימת.
3
ד׳ובנדון דידן אשה זו רשאה ושלטאה בנכסים הללו משני צדדים אחת מחמת מזונותיה שאין היורשים יכולין להוציא מידה כדאמר בפ' אלמנה נזונת מעשה בכלתו של רבי שבתי שתפסה דסקיא מלאה מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה ומיהו קי"ל כתלמידי רבי' יונ' ומייתי בירושלמי דאמרי' לה חזה מה בידך וכותבין עליה ב"ד כל מה שבידה ופוסקין לה מזונות וכבר ידוע מה שנתעצם בה רבינו יצחק ז"ל עם רבינו שמשון אחיו על הדבר הזה כמו שהביא בתשובות מיימניות סימן כ"ז מ"מ הלכה רווחת בישראל כן כדברי הרמב"ם ז"ל אפי' תפסה ככר של זהב אין מוציאין מידה ובלבד שתתפוס תפיס' גמורה כדין קנין כמו שכתב הריב"ש ז"ל סימן שצ"ד אפי' תפסה לאחר מיתה מהניא כל שלא קדמו היורשים וזכו בהם ומיהו מצד זה אינה זוכה אלא בנכסים שתחת ידה לבד ואף באלו שתחת ידה מחשבין ב"ד עמה וכותבין לה כל מה שתפסה אבל מצד אחר יפה כחה שמינה בעלה אפוטרופוסית על נכסיו ואמר שהכל ימסר ביד אשתו שתהא שולטת לעשות כרצונה ואחר שירבו הסחורו' יסתחרו שני חתניו בחצי המעו' שהם חלק הילדים בני בתו על פיה ובידיעתה מוכיח שהעמידה אפוטרופוסית על כל נכסיו ואין בית דין נזקקין להתחשב עלה כל שכן להשביעה לא בתחילה ולא בסוף דהו"ל אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים דקי"ל כאבא שאול דלא ישבע אלא א"כ באת לגבות כתובתה דאז באחרונה תשבע שהרי אמרו חכמים לא תפרע אלא בשבועה ומעתה כל הנכסים אף אותם שאינם תחת ידה הכל יכנסו ברשותה שהיא תפקח עליהם עד אשר יגדלו הנערים ככל מה שסדר בעלה ומוציאים מידה כל הנכסים שלא זכתה בהם בתפיסה מחמת מזונות אכן אותם שתפס' תחלה וזכתה בהם למזונותיה אין כח ביד חכמים להוציא מידה עד שתבא לידי גביית כתיבה.
4
ה׳ובדבר ההקדש שכתב שמלבד המעות הראשונות שהקדיש לישיבה עוד אני מוסיף ח' לוחות נאמילוטיש שיהיו קדש גם כן להרחיב גבול הישיבה וחביריה והלוחות אשלחם לויניציאה וכו' כל הלשון הזה מוכיח שהקדיש אותם מחיים מאותה שעה ולא שצוה לאחר מיתה אם אותם הלוחות היו אז בעין או שקנאם לאחר מכאן לשם ההקדש הזה זכה בהם ההקדש אע"פ שלא היה בדבר קנין ובריא היה באותה שעה וכמו שביאר הרי"ף ז"ל בפרק ארבעה וחמש' שכתב דאיכא מאן דבעי למילף מההוא עובדא דחנן בישא דמאן דיהיב מידי לעניים יכול לחזור בו דדין העניים כדינא דהדיוט דמי ודחה סברא זו דודאי כל דאיתי' ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים זכו העניים מדאמר מר בפיך זו צדקה וכו' וכיוצא בזה כתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מה' מכירה על דברי אותם גאונים ואין דעתי נוטה לדבריהם שאין אדם מצוה להקנות אבל מצוה לקיים דבריו בצדקה וכו' ולפיכך רוצה לומר שיתקיימו דבריו אף בדשלב"ל ויש בדבריו מקום עיון ותמיהות נתעוררתי עליהם במ"א וביארתי שם דעתו אין כאן מקום להאריך אבל זה ברור הוא ומוסכ' שכל שהיו הנכסים בעין ואמר הרי אלו לצדקה בדברי' לבד חל עליהו תורת הקדש וכדאמרי' סלע זה לצדקה דאף שלא באת עדין ליד הגזבר חייב ליתן ולא אמרו מותר לשנותה אלא ממצוה למצוה אחרת דבכל ענין מתקיים בפיך זו צדקה הואיל והוא לדבר מצוה אחרת אבל אינו יכול לחזור בו לגמרי דמאותה שעה חל שם ההקדש עליהו ואף אם לא היו אז בעין אם אחרי זאת הפרישן להם הישיב' חל עליה' תורת הקדש ועוד נראה שאף אם לא הפרישן ואינם בעין כלל זכה בהם ההקדש ובשווין מהלשון שכתב והלוחות אשלחם לויניציאה ליד החכם דון תם שימכרם לקדש הנז' שזה הלשון כעין נדר הוא וקאי עליה בבל תאחר נמצא שאם לא זכה הקדש מדין נדבה זכה מדין נדר דבין נדר בין נדבה מפקינן מן היורשים כמו שכתב הר"ן ז"ל בתשובתו הראשונה ואין לפקפק ולומר מאחר שאין סדר כל צואתו אלא לאחר מיתה וכן כתב בתחלת דבריו ברצון נפשי ובהשלמת דעתי אני כותב צואה זו שצוואה משמעה לאחר מיתה אע"פ שבענין אלו הלוחות של הקדש הישיבה לא פירש לאחר מיתה לא נוציא נכסים מיד היורשים מספק דנכסי בחזקת יתמי קיימי אע"פ שהוא ספק של עניים והקדש לעולם אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה אע"ג דמההיא שהובאה במרדכי בפ"ק דבתרא מוכח איפכא כבר עמדתי עליה במקום אחר והוכחתי מכמה סוגיות דאף אצל עניים וכהנים במתנותיה' נאמר המע"ה ונעמיד הנכסים בחזקת היורשים ומיהו אין לומר כן חדא שהלשון מוכיח שמחיים היו דבריו בהקדש זה של הישיבה במה שכתב אני מוסיף משמע מוסיף על העיקר כדאמרינן בר"פ אעפ"י דתנן אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה מוסיף ודייקינן בגמרא רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף ומשמע מינה תוספת כתובה ככתובה לכולהו מילי דאמרינן התם אלמא לשון תוספת מוסיף על העיקר הוא ודינו כיוצא בו ומה העיקר מוקדש ועומד מעתה אף התוספת מוקדש ועומד מעתה ועוד שכתב ואשלח' לויניציאה שימכרם להקדש הנז' ואין הלשון יוצא מאח' משני דברים או מדין נדר או מדין נדבה כמו שכתבתי לעיל תדע שכשבא לפרט ולחלק שאר נכסיו פירש ואמר לאחר מיתה שכן אמר ושאר נכסי עזבונו אחר פטירתו יהיה נחלק בזה האופן ולשון צואה שכתב בתחילת דבריו אין משמעה לאחר מיתה דוקא אלא כל דבר הנגמר בלא קנין אלא בדברים צואה מקרי כדילפינן בפרק מי שמת צוואת ש"מ מדכתיב צו לביתך בצוואה בעלמא כלו' דלא צריך קנין ועוד אפי' היה הדבר סתם ואין הוכחה מהלשון גבי הקדש מסתבר לומר שמחיים נתן ולא נאמר לא נתן אלא לאחר מיתה תדע דגבי ש"מ שכתב כל נכסיו דתנן בפ' מי שמת לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת דאיכא אומדנא גדולה דלא שביק אניש נפשיה שימות ברעב או יפול עצמו על הציבור ויתן ממונו לאחרים ולכך הרי הוא כמו שפירש לאחר מיתתו ואע"פ כן מבעי' לן בגמ' הקדיש כל נכסיו הפקי' כל נכסיו חלק כל נכסיו מחיים מהו מי אמרי' דגמר והקדיש בלבב שלם בין יחיה בין ימות או לא וסלק' בתיקו והלא דברים ק"ו אם בשיש אומדנא גדולה כזאת כשנתן את כל נכסיו דחזקה אין אדם מקדיש את כל נכסיו ומפיל עצמו על הציבור או שימות ברעב ועוד שאינו רשאי אף להקדש בדק הבית דתנן בערכין מחרים אדם מצאנו ומבקרו וכו' ואם אמר הרי כולם מוחרמים לא אמר כלום אמר רבי אלעזר בן עזריה ומה אם לגבוה שאין אדם רשאי להיות מקדיש את כל נכסיו על אחת כמה וכמה שאדם חייב להיות חס על ממונו ועוד דאמרינן בפרק נערה שנתפתתה באישא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ומעשה באחד שבקש לבזבז ולא הניחו לו חכמים ואע"פ כן יש סברא לומר שמא אדם זה כוונתו לשמים ורצה להקדיש כל נכסיו בין יחיה בין ימות כל שכן היכא דליכא אומדנא כגון הכא שהיא מתנה במקצת שעל הסתם נחזיק המתנה כמתנה מחיים אע"פ שלא פירש ואע"ג דהתם לא איפשיטא בעיין אי מהניא הך סברא לבטל אומדנא דלא שביק איניש נפשיה היכא דליכא אומדנא כי הכא והסברא יותר מוכחת כאן לפי שהיא במקצת נכסים אין בדבר ספק כלל כל שכן לדברי הרא"ש ז"ל וסייעתו שפסקו כאותן בעיות דכיון דמספקא לן אי שייך הכא אומדנא או לא לא מבטלין ההקדש וההפקר והחילוק שחילק שאין מעשיו בטלינן אלא היכא דברור לן אומדנא כל שכן כאן דליכא אומדנא כל עיקר ועוד אפי' בדברים שאינם של הקדש כל סתם מתנה אנו תופסין אותה במתנה מחיים אע"פ שהוא ש"מ דפסקינן הלכת' בפרק מי שמת מתנת ש"מ במקצת בעיא קנין אבל בלא קנין אפי' אם מת לא קנה משום דדיינינן ליה במתנה בריא מחיים ומחיים צריכה קנין ולא אמרי' חוליו מוכיח עליה שהיה ש"מ ולא נתן אלא לאחר מיתה ולא תבעי קנין אם מת כ"ש היכא דהוה בריא על הסתם מחיים הוא נותן ולא נעמו' לבטל מעשיו ולומר שלא נתן אלא לאחר מיתה ולא חל ההקדש כ"ש שהלשון עצמו מוכיח כמ"ש לעיל. פסקן של דברים לענין האשה נותנין לה כח היפה שבאפטרופסות וכח היפה שבתפיסת מזונות מוסרין בידה כל נכסי הקטנים ואין מתחשבין עמה ואין נזקקין לה כדין אפטרופס ולכי גדלי יתמי מוציאין מידה כל מה שמסרו לה וכל שתפסה ולא זכתה בהם קודם שיזכו בהם היורשים ושאר נכסים שזכתה ותפסה אותם בתחלה מתפרנסת והולכת בהם עד שתבא לידי גביית כתובה והשמנה לוחות שהקדיש מחיים הקדשן וזכה בהם ההקדש כן הוא והנראה אלינו בענייותינו הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
5