שו"ת מהרי"ט, חלק א צ׳Teshuvot Maharit, I 90
א׳שאלה אפוטרופוס שהלוה לראובן בשטר שכתוב בו הודה פלוני שחייב לפ' סך מעות הלואת חן שלוה ממנו בחשבון יתמי פלוני ונתחייב לפורעם לפ' הנ"ז לזמן הנ"ז ועבר מזמן השטר זמן רב ואין כתוב בשטר זה נאמנות כלל ובא היתום ושאל מהלוה השטר הנ"ז והשיב הלוה ליתום הנה יש לי טענות על השטר הזה שאין אתה יכול להשיב לי עליהם רק האפוטרופוס ואני רוצה לטעון טענותי בפניך ובפניו בפני ב"ד לפי שיודע אני בו שלא יכחישם והאפוטרופוס אינו רוצה לעמוד בדין רק שאומר ללוה הנז' צא תן ליתום כל הסך הכתוב בשטר כי אתה חייב לשלם לו ואחר כך אם יהיה לך דבר בא אלי ואשיבך מילין יורונו הדין עם מי ושכרו כפול.
1
ב׳תשובה יש לדון האפוטרופוס הזה כדין שליש מאחר שהמעות הם של היתום והשטר נכתב על שמו ולא נכתב בשם היתומים הרי האמינו הלוה את האפוטרופוס שיהיה שטרו בידו ואין אנו צריכין שיהיה כתוב בשטר נאמנות דממילא הוא נאמן הואיל ואינו בעל הדבר אלא שליש ביניהם כדאמרינן בפרק התקבל גבי בעל אומ' לפקדון ושליש אומר לגירושין דתניא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והשליש נאמן משניהם ופי' רבותינו נוחי נפש נאמן כשני עדים כשרים דמסתמ' כיון שהאמינוהו ומסרו בידו נתרצו בהבטחתם עליו להאמין כל מה שיאמר אפילו אם משקר כדאמרינן התם שאני ממון דאיתיהיב למחילה דמעיקר' אדעתא דהכי מסרו לידו להיות נאמן בדיבורו כדי שלא תפול שום הכחשה ומחלוק' ביניהם הילכך אפוטרופוס זה הואיל והוא אומר שיפרע ליתום כל השטר שחייב הוא משלם נאמן בדיבורו בלא שום שבועה ע"פ שאין כתב נאמנות בשטר.
2
ג׳ושמא תאמר הואיל והלוה טוען שיש לו טענות עם האפוטרופוס כלומר שפרע לאפטרופו' שטר זה כולו או מקצתו הרי האפטרופו' נוגע בדבר דשמא מה שפרע עכבם לעצמו ולא נתנם ליתום לכך הוא בא לתבוע את שטרו משלם ואמר רבוותא שכל שיש תרעומת על השליש כגון שאח' מהם אומר השלשתי בידך כך וכך וכו' והשליש או' לא השלשת' אלא כך כיון שמחוייב שבועה נוגע בעדות מיקרי ובע' הדבר הדר בינייהו ולא מהימן כדכתב הרב בעל התרומות שער נ"ב והא נמי כיוצא בו הוא שאיפשר שמעות שפרע הלוה אל האפטרופוס עכבם לעצמו ולא נתנם אל היתום והוה ליה נוגע בעדותו וכי אמרו דשליש נאמן היינו בששניהם נסתלקו מעל השליש אלא שמכחישין זה את זה בטענותיהן או במה שנתנו זה לזה בפניו נאמן כבי תרי דחזקה אין אדם חוטא ולא לו.
3
ד׳אין לך לומר כן דכל שליש שהושלש משתי הכיתות מסרו והתפיסו כל זכיותיהן בידו מסתמא המנוהו לכל מה שיאמר אף במה שאיפשר שעיכב לעצמו דהא הימנוה שאם אתה אומר כן אתי לאערומי שמתוך שהלה יודע שאם יאמר פרעתי למלוה בפניך כך וכך יהיה נאמן השליש לומר לא פרעת אף הוא יאמר לידך פרעתי בשבילו כך וכך כדי שיפסיד הלוה לפי שהשליש אז יהיה זקוק לישבע שלא קבל וזה נשבע שפרע לשליש בכל שבא ליד שליש פרעון מעליא הוי ומפסיד הלוה כדי' חנוני על פנקסו לפי שהערבון אינו ביד המלוה ואין המלוה יכול להשבע בברי שלא פרעת לשליש והשליש אינו נאמן בדיבורו ונמצאת גורע כחו של מלוה בטענה זו ואם תאמר כשלא לחוב למלוה נאמן הוא השליש מתו' שהוא יכול להחזיר הערבון למלוה או שיחזיר לו את השטר שיהא יצא מתחת ידו מכל מקום אפטרופוס מיהא ישבע שלא קבל ולא עכב לעצמו כלום אף אני אומר שלא יהיה זקוק המלוה לשבועתו של השליש אלא כל שהשליש או שהמלוה לא נתפרע יחייבוהו ב"ד לפרוע כאילו היה הערבון או השטר בידו דמטע' מגו מהימנינן ליה ואחר כך יחזור אחר השליש אם הוא חושדו שישבע לו שלא עכב משלו כלום ואם לא ירצה השליש לישב' לו וכי מפני זה יפסיד שאילו היו המשכונו' או השטרו' בידו לא הי' חושש לשבועתו של זה והי' מוציא מן הלוה כדין וילך הלוה ויחזר אחר השליש והשתא נמי מהימן שליש במגו בלא שום שבועה לכוף את הלוה לפרוע דאנן סהדי דכל מילתא דהדרא עלייהו דבעלי דינין הימנוה לשליש נאמנות גמורה ולא הצרכוה לשום שבועה דשמא ימות שליש או ילך לו למדינת הים ויפסיד הלה ולא הועילו כלום בשלישותו של שליש ומדברי הר"י ברצלוני שהביא הטור סימן נ"ה מוכח כן שכתב שליש שאין שלישותו יוצאת מתחת ידו דקאמרינן דמכל מקום הוי כעד אחד דוקא כששניה' נסתלקו מעל השליש ואין עליו שום תרעומת בענין אבל יש עליו שום תרעומת לא הוי אפילו כעד אחד עד כאן לשון זה מוכיח דדוקא בשאין שלישותו יוצא מתחת ידו שפסקה נאמנותו ואינו אלא כשאר כל אדם דעד אחד שמעיד אם יש שום תרעומת עליו לא מהימן אפי' בעד אחד דנוגע בדבר הוא שהרי פסקה עכשו נאמנותו ויהא צריך לישבע והדר בעל דין ביניהו אבל בשלישות' יוצאה מתחת ידו דאז נאמן בכל מה שהוא אומר אינו נוגע בדבר דהא לא מחייב שבועה כלל וכל דלא משתבע נאמן כבי תרי כדאמרינן בפרק האיש מקדש הן הן שלוחיו הן הן עידיו וכך הוה שלי' השתא כמו התם מקמי דתקון רבנן שבועת היסת ואם איתא לשמועינן רבותא אף בשלישותו בידו דמהימן כבי תרי דכשיש תרעומת עליו לא מהימן.
4
ה׳ומיהו היכא דלא מודה ליה לוה דאוקמיה שליש אלא שהם תחת ידו נהי דלמלת' דלא שייך בגוה ושניהם מסולקין מאיליו נאמן עליהם אע"פ שזה טוען שלא עשאו שליש דחזקה אין אדם חוטא ולא לו כדכתב בעל התרומות ומטי בה משמא דרבוותא דכל שבידו נאמן אבל במילת' דאיכא למחשדיה לשליש אולי עיכב לעצמו בהא ודאי הואיל ואין עדי' שהושלש משניהם לא מהימן עלה להפטר בלא שבועה ואפי' בשליש ששניהם מודים שהושלש משניהם כשיש הכחשה ביניהם לבינו בענין שלישותו שהוא אומר לא השלשתם בידי אלא כך וא' מהם אומר שיותר השליש בידו שהכחשה זו אינה חוזרת עליהם ששניהם מודים זה לזה בטענותיהם ואין ביניהם הפרש כלל ואין ההכחשה אלא בינו לבין בעל הדין בהא לא המנוה כלל ומחויב הוא לישבע שלא השלישו בידו אלא כך וכן פירש הרב בעל התרומות דברי הראשונים ז"ל שאמרו היכא דיש עליה' שום תרעומת מן השליש בענין שלישותו לא מהימן כגון שזה אומר יותר השליש בידו דהא מילתא לא שייכא בינייהו דבעל הדין כלל דאף אם לא ירצה שליש זה לישבע או שמת או שהלך לו למדינ' הים שניה' נותנים זה לזה מה שעליהם שהרי אין הכחשה ביניהם כלל דלהא מילתא לא הימנוה נמצא עכשו ששלש מדות בשליש שליש ששניהם מודי' בשלישותו בעוד ששלישותו בידו נאמן דכל מילתא דשייכי בגוה כגון שזה אומר פרעתי לך בעד המלוה כך וכך והשליש אומר לא פרעת או כשאומר למלוה נתתי לך משטר זה בעד הלוה כך וכך והמלוה אומר לא נתת נאמן בלא שבועה שכל עצמו של שליש זה לא הועמד ביניהם אלא לענין שלא יהא הכחשה ביניהם אבל כשהוכחש בגוף השלישות שאומר לו כך וכך השלשתי והשליש אומר אינו כך דלא שייך לבעל דינו כלל ישבע שליש דלהא לא המנוה. יצתה שלישותו מתח' ידו נאמן בע' אח' דעלמא במידי דלא שייך איהו בגויה כלל אבל אי שייך בגויה שאפשר שהוא עכבם לעצמו לא הוי אפילו כעד אחד שהרי הוא צרי' לישבע לא הודה לו בעל דבר שהשלישו אלא ששלישות יוצא' מתחת ידו במילתא דלא שייך בגויה נאמן כבי תרי דחזקה אין אדם חוטא ולא לו ולא מטעם שלישו' הוא דמהימן שהרי אין לו ראיה על שלישותו אלא מטעם שבידו ואי בעי היה נותנו למי שהוא רוצה הילכך אי אתחזק שטרא בבי דינא תו לא מהימן כדאמרינן בפ' זה בורר מיגו דאי בעי קלתיה לא אמרי' דהא אתחזק בבי דינא שאלו היה לו ראיה על שלישותו אפי' אתחזק שטרא בבי דינא היה נאמן דהא הימנוה מעיקרא והשליש נאמן בלא שום מגו כדכתבו התוספ' בפרק התקבל.
5
ו׳וסברא זו שאנו באין לדון את האפטרופוס כדין שליש שיהא נאמן לומר לא נתפרעתי של כת קודמין היא שהשיב מהר"ם ז"ל באפטרופוס דיתמי שהלוה מעות היתומים והלוה אומר פרעתיך כך וכך והאפטרופוס אומר לא פרעת אלא כך השיב מהר"ם ז"ל אם הלוה מודה שמעו' של יתומים הלוהו נאמן האפטרופוס בלא שבועה דהוה ליה שליש בינו ובין היתומים ושליש נאמן בלא שבועה וכו' ועיין במרדכי פרק איזהו נשך סימן של"ב אלא שנתקשו בתשובה זו מתוך מה שכתבו הפוסקים ז"ל דכל שיש תרעומת על השליש מחויב שבועה והדר בעל דין בינייהו ותו לא מהימן.
6
ז׳ובהא דקי"ל דמגו למפרע לא אמרינן כמ"ש התוספו' בפרק הכותב בההיא עובדא דאתתא דהוה תפיסה מלוגא דשטרי אתו יורשי' קא תבעו ליה מינה דאמר ליה רב נחמן אית לך סהדי דקתבעוה מנך בחיי' ולא יהבת ניהלייהו וכתב שם התוס' דלא מהימנא במיגו דאי בעיא אמרה לקוחים הם בידי הואיל ועכשו אינה יכול' לטעון כך שכבר אמרה מחיים תפיסנ' ומשום מגו דאי בעי אמר' לקוחי' בשעה שאמר' מחי' תפיסנה לא מהימנה דהוי מיגו למפרע והביאו ראיה מפרק שבוע' הדיינים וכו' והרב מהרי"ן לב ז"ל בח"ג כתב שכפי מה שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו לא מוכח כלל דמגו למפרע לא אמרינן דהרא"ש ס"ל דההיא עובדא דהיו עדים דאפקידו גבה וגם ראו עתה המלוגא ביד' אמאי לא מהימנא במגו ומתוך כך רצו לומר דהר"אש לית ליה הך כללא ולפיכך נתב בתשובה בתחילת כלל ס"ח דאפטרופוס או האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית נאמנים לומר עסק זה של פלוני וכלי זה של פלוני כו' וחייבים לתת לכל אחד ואחד שלו ואם לא נתן האפוטרופוס הממון לבעלים אלא אמר כל הדברים ליורשי דבריו קיימים ונאמן במגו אע"פ שכבר יצא מתחת ידו וכן האלמנה חייב' להחזור לכל אחד ואחד את שלו ואם יצא הממון מידה ובא ליד ב"ד יעשו ב"ד ככל אשר תאמר האלמנה במגו דמיד אחרי מות אישה היתה מחזרת לכל אחד ואחד את שלו ע"כ דבריו שם בתשו' ומוכח מינה דאמרינן מיגו למפרע שאע"פ שעכשיו אין בידה הואיל ובתחלה היה בידה לטלם ולתתם לבעליהם.
7
ח׳ואינו נראה לי כלל שהרא"ש ז"ל יסבור דאמרינן מגו למפרע דאף על גב דמההיא דפ' הכות' לא מכרע' לפי מה שפירש בה הרא"ם ז"ל מכל מקום מוכחא מההיא דפרק זה בורר מההיא אתתא דנפקא שטרא תותי ידה וכו' דאמרינן כיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרי' וכן מההיא דפרק כל הנשבעין שהביאו התוספו' שם אלא שמה הוזקק הרא"ש ז"ל לפרש ההיא דפרק הכותב בדאיכא עדים שהפקידו גבה וגם ראו עתה המלוגא בידה לאו היינו משום דס"ל דמיגו למפרע אמרינן אלא דלא משמע ליה דהא לא חשיב מגו למפרע שהרי אמרה תכף מחיים תפיסנא לה אלא שלא ביחנו היאך היתה תפיסה ואם פירשה אחר כך דתבעתינהו מינה הרי זה פירוש מה שאמרה דתפסה מחיים דבלא כן לא שייך לומר לשון תפיסה אלא מופקדים היו אצלה בעודו קיים ובההיא שעתא דאמרה מחיים תפיסנה אית לה מגו דאי בעיא אמרה לקוחים הם בידו אלא שהתוספו' ז"ל עבדי ליה מגו למפרע משום דאמר באותה שעה שאמרה מחיים תפיסנא לא היתה יודעת שהיא צריכה לטעון דתבעינהו מינ' מחיים והרא"ש ז"ל סבירא ליה דלא אמרינן הכי לארועי מגו דידה אלא יודעת היא דדוקא דבכה"ג חשיבא תפיסה והיינו דקאמרה מחיים תפיסנ' ותדע לך דהרא"ש ז"ל לא פליג אהא דמגו למפר' לא אמרינן דבפרק שני דייני גבי ההוא דעשאה סימן לאחר דטעין ואמר תלם אחד עשיתי לו דאמר ר' יוחנן ואי טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן והק' הרא"ש תימה כיון שהודה שלא היתה שלו היאך יכול לטעון חזרתי ולקחתי ממנו וכתב מגו דאי בעי לא חתים מעיקרא כדפרש"י הא ליתא כיון שהודה מגו למפרע לא אמרינן וכדאמרינן בפרק זה בורר כיון דאתחזק בב"ד אי בעי קלתיה לא אמרינן וי"ל דמיירי הכי בשאין כתב יד העד יוצא ממקום אחר ונאמן במגו דלא חתמתי מעולם עד כאן וכן ראיתי לו ז"ל בתשובה כלל ק"ו סימן ב' וז"ל ואני אומר הואיל והראה אות' קודם שיאמר דבריו נתבטל הימנו עד כאן לשונו ובפר' חזקת גבי ההוא דאמר לי' לחבריה מאי בעית בהאי ארעא וכו' זבינתא מפ' דאמר לי דזבנא מינך אמר ליה את מי לא מודית דארעא דידי היא ואת מינאי לא זבינתה כתבו התוס' אבל השתא דאמר מפלוני זבינתה תו לא מצי למטען קמי דידי זבנא דמגו למפרע לא אמרינן כדמוכ' בההוא דדר בעילתא בקשתא ארבע שנין וכו' דאמר ליה רבי חייא אייתי סהדי דדר ביה אפילו חד יומא ואוקמה בידך משמע דאי לית ליה סהדי אינו נאמן לומר קמי דידי דר ביה חד יומא במגו דאי בעי אמר מינך זבינתא דכיון דכבר הודה דלאו מיניה זבין לית ליה תו מגו עד כאן בתוספות והאריכו להוכיח בראיות הא דמגו למפרע לא אמרינן איברא דהרא"ש ז"ל פרשה זו בע"א ואמר דלא חשיב מגו טוב לגבי לוקח כי ניחא ליה טפי לומר שלקחה שסבור שימצא עדים בכך ולא בעי למטען לא היתה שלך שהוא ירא שהלה ימצא עדים שהיתה שלו ועוד הביא שם תירוץ אחר לרבינו יונה ז"ל ולא חשו לתירוץ התוספות דמגו למפרע לא אמרינן ומההיא דדר בקשתא דעיליתא נמי אין ראיה לפי מה שמוכח מדברי הרמב"ן ז"ל עלה דמה שכתב דאין נאמן לומר קמי דידי החזיק משום דלא טענינן ליה אנן אם לא שיהא מוחזק לנו שהוא לוקח כדמוכח לקמן דתנן כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וכו' עד שמכרת לי שנתת לי ה"ז חזקה והבא משום ירושה אינו צריך טענה אלמא כל שלא ידענו שהוא יורש צריך טענה ולפיכך כתב רשב"ם שם א"נ יש לו עדים שהחזיק המוכר חד יומא כלומר אבל איהו לא מהימן במגו דאנא זבינתא ונראה לי בדעתו של הרא"ש דודאי קים ליה דמגו למפרע לא אמרינן ובההיא דקאמר את מי לא מודית וכו' איכא למימר דלא חשיב מגו למפרע כיון דבתחי' אמר דזבנא מינך סתם מצי לפרושי מילתיה הואיל ולא ביחנו דבריו בראשונ' ולא גרע מההיא דחזר ואמר האי דאמרי דאבהתי דסמיכי עלה כדאבהתי דאמרינן בכה"ג טוען וחוזר וטוען וכה"ג פירש הרא"ש ז"ל בההיא שמעתא בקשתא דעיליתא דכי אמר בסתם מפ' זבינתה דזבינא מינך ותו אמר האי דאמרנ' דזבנא מינך קמי דידי הוה דקאימנא שמתרץ דבוריה ולא טוען וחוזר וטוען עד כאן ולעולם לא יכפור הרא"ש הא מילתא דמגו למפרע לא אמרינן דמילתא דסברא היא ויש ראיות ברורות לדבר.
8
ט׳ואותה תשובה להרא"ש ז"ל שכתב שאפילו שיצא הממון מיד האלמנה ובאה ליד בית דין יעשו בית דין ככל אשר תאמר וכן כתב לעיל דאפטרופוס אם לא נתן הממון לבעלים אלא אמר כל הדבר ליורשיו דבריו קיימים ונאמן במגו אע"פ שיצא כבר מתחת ידו וחייבים ליורשיו להחזיר מה שאמר ולשון זה אפשר להתפרש שחייבים היורשים להחזיר עכשיו מה שאמר בהיותו תחת ידו אע"פ שעכשיו כבר יצא מתחת ידו אף על פי שלא אמר הדברים בפני בית דין אלא בינו לבינם חייבים היורשים להחזיר ומ"ש לענין האלמנה שאפילו יצא הממון מידה ובא ליד בית דין יעשו ב"ד ככל אשר תאמר דמשמע דבעתידה לומר הוא מדבר איפשר להתפרש שכבר היתה אומרת בתחילה בדרך כלל שיש שם ממון אחרי' קודם שמסרם לבית דין ואע"פ שלא פירשה הפרטים ולא אמרה למי ולמי וכמה לזה יעשו בית דין ככל אשר תאמר ותפרש אחר כך במגו דמיד אחר מיתת בעלה היתה מחזרת לכל אחד שלו נאמנת היא עכשיו לכל אשר תאמר כי הוא זה ואין חוששין שמרבה לא' וממעטת לא' דאין אדם חוטא ולא לו ולא דמי להא דאמרינן בפרק חזקת גבי רמאי דפומבדית' הב לי סרבלי לא היו דברי' מעולם ואמר רבא שפיר קאמר דלא משוי ליה ראיה שאם היו מוציאין אותו היה מפסיד המגו שלו אע"פ ששלא בבית דין היה דהתם ודאי שהוא מראהו בפני עדים כבר הוחזק בחזקת בעליו על ידי העדים אבל כאן לא הוחזק בעדים דכיון דמפיו אנו חיין הא אמר של פ' הם ולכך השוה הרא"ש ז"ל וכתב הבית דהכא כמו שדה דהתם דפרק זה בורר ואלו שדה דהתם עדיין הוא כשהיה והיו יכול ליטלם ולתתם לבעליהן:
9
י׳ואם נפשך לומר שאע"פ שקודם שבאו הנכסים ליד ב"ד לא דברה דבר כתב הרא"ש שיעשו בית דין ככל אשר תאמר אפשר דמדמה ליה הרא"ש לההיא אתתא דנפקא שטרא מתותי ידה דסוף פרק זה בורר דאמר רב נחמן כיון דאתחזק בבי דינא כלומר שראינוהו בידה בבית דין כדפירשו התוס' אי בעיא קלתיה לא אמרינן ואותביה רבא מסימפון שאין עליו עדים ויצא מתחת יד שליש כשר אלמא שליש נאמן ואתותב רב נחמן משמע שאפילו יצתה שלישותו מתחת ידו נאמן ובפ' המקבל נמי גבי בעל אומ' לפקדון ושליש אומר לגירושין דאמר רב חסדא דשליש נאמן פסק שם הרב אלפסי ז"ל כרב חסדא וכתב הר"ן ז"ל אף על פי שעכשיו אין בידם ליתנו לאשה שהרי לא תקבלנו ממנו לפי שתחוש שמא תקלקל עצמה כיון דבעל אומר לפקדון אפילו הכי מתוך שהיה בידו למוסרו לה מתחילה נאמן דהכי אסיקנא בפרק זה בורר דאותבי' מהא דהשליש נאמן משניהם ואסיק בתיובתא והרא"ש ז"ל הביא דברי הרי"ף אלו וגם הנוסחא הראשונה שהעיד עליה הרמב"ן ז"ל דפסק כרב הונא ואמר כיון שלא נתגלה לנו טעמו של הרי"ף ז"ל יש לפסוק לחומרא כמו שפסק רבינו תם התם היינו טעמא משום דבעל מכחיש ליה כדיהיב טעמא הרי"ף ז"ל ועוד כדפריך רב הונא גופיה הא דהשליש נאמן דשאני ממון דאתיהיב למחילה אבל היכא דליכא דמכחי' ליה והוי דבר שבממון נאמן אף לאחר מכאן וכאן באשה זו שהשיב עליה הרא"ש כת' שהאשה היתה שולטת בכל אשר לו והממון היה תחת ידה ואמר וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית וכו' משמע שנותן לה דין שליש לפי שבחיי בעלה היתה שולטת בכל אשר לו וכל הממון היה תח' ידה ושייך לדון בה דין שליש דהא המנה אבי יתומים מכל מקום בין הכי ובין הכי לא נתן לה הרא"ש נאמנות אף אחר שיצא הדבר מתחת ידה אלא כשמסר' הנכסים לבית דין ולא מסרה ליורשים דבית דין כשם שהם אביהם של יתומים כך הם האפטרופוסים על נכסי רטושין ולא שאלו לה אם יש לאחרים זכות באותם נכסים שאם היו שואלים היתה משיבה ומפרשת זכות אחד וא' עכשיו ששאלו את פיה פירשה ויעשו כפרושה והרי זה דומה להא דאמרינן בהנזקין גבי טהרות שעשיתי עמ' נטמאו וכו' דאמר אביי כל שבידו נאמן ואמר רבא אי אשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי ובתר הכי אשכחיה ואמר ליה אינו נאמן וכתב הרא"ש ז"ל שם בחילוק י"ד אפילו דבר שאינו ברשותו עתה אם בזימנא קמייתא דאשכחיה אמר ליה עדיין נקרא בעליו ומהימן ומשמע מינה שאפי' היה נותן לבעלים בזימנא קמייתא היה נאמן כיון שלא היה יכול להגיד לו עתה וכשלא נתנה אלא ליד בית דין לא חיישא לומר תיכף שסמוכה היא שבית דין יחזרו על נכסי האחרים כמו על נכסי היתומים שהרי אמרו יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו ומעתה בנ"ד שנתן האפטרופוס השטר סתם ביד הבעלים ולא אמר לו שהוא פרוע מסתמא הרי הוא בחזקתו הואיל והוא יוצא מתחת ידו שלם ואין כתוב ע"ג שובר ואין האפטרופוס נאמן לומר עכשיו נתפרעתי ממנו כלו או מקצתו ובאפס הפנאי דבגרסאי טרידנא לא יכולתי להרחיב בכמ' דברים זולתי לגלות להיכן דעתי הקצרה נוטה כתבתי את זה והוא יתברך ישכילנו באמתו הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני ז"להה.
10