שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט ק׳Teshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 100
א׳שאלה ראובן נשתדך עם בת שמעון ונתחייב שמעון בקנין ושבועה לתת לשמעון את בתו רצוייה ומפוייסת לזמן פלוני ובנדוניא כך וכך וראובן נתחייב לכונסה לזמן הנז' ונגמרו השדוכין ביניהם ושלחו דורונות זה לזה כמנהג אח"כ שמע ראובן ששמעון נתחרט על הדבר אז הוליך עמו אנשים ואמר לשמעון שיחתו' שטר השדוכין אשר ביניה' השיב שמעון כבר נתחרטתי לתת לו בתי אמרו האנשי' ההמ' אליו מה מצא' בו עול כי נתחרטת א"ל אין טעם ברצון א"ל אם כן איפה שהחרט' באה ממך ולא מראובן הנה אתה חייב לפרוע לו כל ההוצאו' שעשה השיב ואמ' על ראש אפרעם לו אמר ליה ומה אתה משיב על השבוע' שנשבע' א"ל אני אתן חשבוני לשמים אז אמר החכ' שנעשו השדוכין על ידו לאנשי' אתם עדים באיש הזה איך החרט' באו ממנו אמר הוו עלי עדים והלכו להם ילמדנו רבינו אם שמעון זה חייב בהוצאו' ועוד שואל ראובן אם יחזור שמעון לומר אני מרוצ' בכך אם יועיל לו כי ראובן טוען אחר אשר ביישני ושקר באמונתו כבר נפרדנו איש מעל אחיו ולא אחפו' בו ולא בבתו כי מצאתי איש כלבבי לקח' את בתו ונתפרד' חביל' יורנו רבינו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים.
1
ב׳תשובה הרי אמרו שנים שנשבעו זה לזה ע"ד שיקיימוה שניהם נשבעו ואם הא' עבר הב' פטור מדאמרינן בפ"ק דסוטה והוא יחל הוחלה שבועתו של אבימלך אם תשקור לי ולניני ולנכדי פרש"י בטלה שבועתו לפי שהם עברו על השבועה תחילה וכתוב בהגהת מרדכי דפ' שבעות שתי' דיש לדקדק מזה דב' אנשי' שנשבעו זה לזה ועבר אחד על שבועתו נפטר השני מאותה שבועה ע"כ ואיכא למידק דילמא שאני התם שנתלו זה בזה דא"ל אבימלך כחסד אשר עשיתי עמך תעש' עמדי הא אם הוא ובניו ישקרו באמונתם וחסדם יעזובו אף אברהם וזרעו מותרי' דאל"כ מאחר שאמר אם תשקור לי וכולי מאי קאמר ליה תו כחסד וכולי. איברא דשמעתא גופא קשיא אמאי איצטריך להחל השבועה והלא לא היתה שבועה אלא עד ג' דורות וכדאמרינן בעלמא רחמי דאבא עד ג' דרי דכתיב אם תשקור לי ולניני ולנכדי וכבר עברו כמה דורות בימי שמשון שכשיצאו ישראל ממצרים היה דור רביעי דכתיב ודור רביעי ישובו הנה. ומיהו בפרק אלו טריפות אמרו כפתורים היוצאים מכפתור למאי אצטריך לאפוקי משבועתו של אבימלך ופרש"י לומר שאינם מוזהרים בהם דלאו פלשתים הם אלא כפתורים משמע שעדיין לא כלה דור רביעי שלהם אפשר שעדיין דור שני שלהם היה קיים א"נ תלתא דורות בר מאבימלך קאמ' ולניני ולנכדי דור רביעי הוא בין כך ובין כך בדורו של שמשון לא הי"ל שם ושאר ונין ונכד לכך נראה דה"ק אם תשקור לי כלומר שתשקר באמונתי לשלם רעה תחת טובה עד תלתא דרי דרחמי דאבא עלייהו ומשם ואילך תעשה בתורת חסד כאשר עשיתי עמך שלא צפיתי לתשלום גמול והמתחיל לא יושג וע"ז נשבע ומאחר שתלה בחסד ראשון אי לאו מטעם שפרצו הגדר תחילה היה נאסר. א"נ הוצריך הדבר לאומרו כחסד אשר עשיתי עמך לומר שקבל טובה ממנו תחלה כי היכי דלא ליהוי הפרה לשבועתיה כדפר"ת דבכה"ג ליכא התרה. ועוד י"ל דהאי הוחלה שבועתו של אבימלך לאו היינו דא"א אלא דיצחק ועל נין ונכד מושבע ועומד היה מימי א"א לא הוזקק עכשיו להשביעו אלא אחר כך שיהיו רשאין לקחת ארצו מידו כדכתי' וילכוד יהודה את עזה וכולי ואחר שטהרו ע"י כפתורים שלא יעשה עמו רעה כדכתיב אם תעשה עמי רעה וכולי ומכל מקום פתח ההיתר אין ללמוד משם דכאשר לא נגענוך קאמר ואין זה תנאי שבין שני הצדדים אבל בא"א נתפרש אם תשקור לי ולניני ולנכדי דמשמע איש בעמיתו. ורבינו ירוחם ז"ל בה' שבועות הביא בשם המפרשים שנים שנשבעו לעשות דבר א' ועבר אחד מהם על השבועה הב' פטור וא"צ היתר והביא ראיה מההיא דפ"ק דסוטה ואחר כך הביא תשובת הר"ש מש"ץ שהיה מקובל כן בענייני שדוכי' איש ואשה שקבל עליהם חרם תקנת הקהלות להנשא לאחר זמן דמי שעבר והעביר המועד אסור לינשא לאחר והלה מותר בלא התרה ואף המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא שכנגדו עד שבא זקן אחד וא"ל כי שניהם אסורים ולא הרויח מי שלא עכב אלא תשומת יד ונמתי לו נראין דבריך כשקבלו עליהם חרם סתם אבל במפרש שהמעכב נאסר אין לאחר תנאי כלום ובין כך ובין כך כיון שנשא הא' אפילו באיסור הב' מותר לאלתר ואין צריך התרה עכ"ל. והרב מהרי"ק ז"ל הביא דבריו אלו בטור י"ד סימן רל"ו וכתב עליהם ודברי רבינו ירוחם בשם המפ' וקבלת ר"ש נכונים בטעמן ודברי הזקן ההוא אפשר שהם לפי מנהג מקומו שע"ד כן הסכימו הקהלות ההם בחרם עכ"ד ורואה אני בדברי הזקן טעם זקנים ורבינו שמשון הודה לו דהיאך נאמר דמפני שזה העביר המועד שלא נשא למועד שמור שויתר שכנגדו לינשא לאחר אין החבלות שוות זו מעלה ארוכה וזו אינה מעלה ארוכה האי אית ליה תקנתא והאי לית ליה תקנת' לכך אמר שניהם אסורים מלינשא אלא כופין את העובר לקיים ויכנוס אלא אם כן אם נשא האחד שכבר נתפרדה חבילה ושכנגדו מותר לגמרי ורבינו ירוחם בשם המפרשים לא אמר אלא באותו הדבר עצמו שעבר חברו גם הוא מותר בו שכשנשבעו בתחילה על דעת ששניהם יעמדו באמונתם והיינו דמייתי מוהוא יחל שהוחלה שבועתו של אבימלך דמאחר שעלה הפורץ לפניהם הותרו גם המה לפרוץ בם. גם הרא"ש ז"ל בתשובה על אותם החכמים שקבלו עליה' נדר ונשבעי' ללכ' לא"י ושוב אח"כ נתעכב א' מהם השיב דמאח' שהא' אינו הולך בין בדין בין שלא בדין ועבר על שבועתו השני פטור והרב המובהק מהר"ר יוסף בן לב ח"א כלל ה' על החרם שהחרימו ק"ק ארט' שלא יכנס א' מהם בבי' השרי' ורבים עברו ולא נענשו כתב הרב ז"ל נ"ל דמשו' זה לא הותר החר' ואפי' שכת' הרא"ש בתשובותיו על אותם החכמי' שנשבעו ללכת לא"י ועבר אחד מהם שהב' פטור דאדעת' דהכי נשב' שיקיי' חבירו שבועתו בחרם אין הדין כך והלא כשעבר עכן בן כרמי על החרם לא הותרו כל ישראל בכך והדברים ברורים שיש טעם לחלק בין שבועה לחרם עכ"ד משמע מדבריו שאם אותה הסכמה של ק"ק ארטה לא היתה בחרם אלא בשבועה אם עבר א' מהם היו השאר מותרים דומיא דאותה תשובה דהרא"ש דמשעבר הא' הותר חבירו ותימ' הוא דלא דמי כלל דדוק' במילת' דשייכא לתרוייהו הוא דאיכ' למימ' שכל א' נשבע ע"ד שיקיים חבירו שהרי נקשרו זה לזה והיו לאחדי' ובין שיהיה ע"י חרם בין ע"י שבועה מאחר שא' מהם נפרד ועבר חבירו פטור אבל החרם שעשו ק"ק ארטה שלא ליכנס בבית השרים אין קיומו ולא בטולו תלוי מזה לזה אלא הדבר נאסר מצד עצמו לפי שראו הק"ק דנפיק מיניה חורבה ואפילו אם היה נעשה ע"י שבועה ופתאים עברו ונענשו לא מפני כך יותרו האחרים ואפשר שלא היתה כוונת הרב ז"ל לחלק בנדון של הרא"ש בין קיימו הדבר ע"י חרם או ע"י שבוע' דבכ' ענין הותר וגם לא בנדון של ארטה דבכל ענין אסור בין בחרם בין בשבוע' אלא בא לחלק בין אותו הנדון לנדון של הרא"ש וסתמי סתמי קאמר סתם חרם נעשה לדבר שאין ראוי לעשותו מצד עצמו דאית ביה איסורא או דנפיק מיניה חורבה ונזק לרבים והיינו אותו הנדון של ארטה וסתם שבוע' לאסור דבר שמותר מצד עצמו הוא אלא ששניהם רוצים לישבע עליו דניחא להו בהכי ושוייא לתרוייהו לפיכך אם עבר אחד מהם הרי חבירו מותר שזה הדבר לא הוקצה מחמת איסור אלא מחמת עצמן וע"ד כן נשבעו ע"ד שיתקיימו שניהם מה שאין כן בחרם שמחרימים משום שלא תבא לקהל תקלה בסבה זו שהעובר עונו ישא והשאר יזהרו בעצמן כך אפשר לפרש דבריו בדוחק אעפ"י שמצינו בגמרא כיוצא בזה כדאמרינן בפרק אעפ"י גבי הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל והי"ל חצר בדרך ונכנסו ללין אף על פי שכתובתה בבית בעלה מתה אין הבעל יורשה היה לו חצר בדרך ונכנסו לשם נשואין וכולי הבעל יורשה ופרכינן דיוקא אדיוקא ומפרש סתמי סתמי קתני סתם חצר דידיה לשם נשואין וכן תמצא בשאר דוכתי מכל מקום דרכו של תנא לסתום ודרכו של אמורא לפרש בין כך ובין כך למדנו דמילתא דשייכא אתרוייהו משעבר אחד מהם הרי השני פטור ומותר.
2
ג׳ומיהו עדיין לא למדנו אלא כשאחד עבר בפועל ועשה מעשה אבל בדבור בעלמא ולא נעשה מעשה מנין ויש ללמוד מאותה שהביא הרמב"ן ז"ל בהשגות בסוף ספר המצות כששלח דוד את יואב לארם נהרים וארם צובה פגע בעמון ומואב בקש לזנבן הוציאו לו אצטליות שלהם אל תצר את מואב וישב דוד ודן והלא הם פרצו הגדר תחלה שנאמר וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור כולי משמע דקרו ליה פרצת גדר מחשבתו הרעה ששכר את בלעם לקלל אף על גב דלא עביד מעשה כי הנה בירך ברך ודוחק לומר משום דבעכו"ם מחשבה של עכו"ם הקב"ה מצרפ' למעשה כמו שהביאו התנא בספ"ק דקדושין מן הירושלמי דכתיב למען יכרת איש מהר עשו מקטל מחמס אחיך יעקב תכסך בושה כו' דזהו דוקא בדיני שמים שיהיו נענשי' אבל שיהא חבירו מותר גם במעשה לעבור על השבועה לא ועוד דאפילו אהני מעשים שהיה בלעם מקלל איהו לא עביד כלום ואין שליח לדבר עבירה אלא משמע דלענין ב' שנשבעו זה לזה להיות לאחדים אחים ורעים אף מחשבה רעה ודבור שלה' הוה מחוסר אמנה ומפר ברית וגם חבירו נפטר כי היאך יהיה בברית עם מי שבוגד בו ובהכי ניחא שהוצרך יואב ללמוד את הדבר מדין שדן דוד מעצמו ואמאי לא גמרה יואב מדכתיב והוא יחל שכשם שהוחלה שבועתו של אבימלך בפרצת גדר כך הותרה של בני עמון ומואב אלא דמחשבה אצטריכא לה כדפרשנו עד שבא דוד ולמדה אבל קשה מהא דאמרינן בפרק ארבעה וחמשה דפרכינן בהך קרא דאל תצר את מואב וכי עלתה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות אלא נשא משה קל וחומר בעצמו ומה מדיינים שלא באו אלא לעזור אמרה תורה צרור וכולי מואבים עצמן לא כל שכן א"ל הקב"ה ב' פרידות טובות יש לי להוציא מהם דמשמע דכשאמר הב"ה צרור את המדיינים עדיין לא היו מוזהרים באל תצר את מואב וכל שכן בשעה ששלח מלאכים אל בלעם א"כ היכי קאמר הכא בב"ר שהם פרצו את הגדר והלא לאחר מכאן הוזהרו וכבר הקשו התוספות זה משם ה"ר אלחנן ומתרץ ר"י ז"ל דהך דמייתו בב"ר שלמד דוד והלא הם פרצו את הגדר וכו' דחויא בעלמא הוא וקרא דשופטים דעגלון מלך מואב הי"ל להביא אלא דמן התורה רוצה להביא ותימה לי טובא איך הביא דוד דבר שאינו כיון דלאחר מעשה דבלעם הוזהר מלעשות מלחמה ואדרבא מהך דהכא אידחיא ליה נמי אידך דעגלון שאף על פי שהיה שם פרצת גדר בעובדא דבלעם הזהיר הכתוב אל תצר אלמא אין אזהרתם נתרת בפרצת גדר ועוד היאך כתבו בדחויא בעלמא והלא לפני הסנהדרין הלך ולהם היתה תשובת'. והכי איתא התם נתעטף דוד והלך לו אצל הסנהדרין א"ל רבותי לא באתי ללמד אלא ללמוד ואם אתם נותנים לי רשות אלמד משמע דמשור' הדין בא ללמד ולדון לפני הסנהדרין ולא שדחאן לאלו בקנה ונראה לי דדוד ידע שפרי דאע"ג דלא היה ראוי לעשות מלחמה עמהם שכבר נתן להם אותה ירושה לבני לוט בעבור אברהם כי בן אחיו היה מ"מ לפי ששקרו באמונתם ושלחו מלאכים אל בלעם ולא זכרו ברית אחיו הותרו ומה שחזר הקב"ה והזהירו עליהם היינו טעמא כדקאמר ב' פרידות טובות יש לי להוציא מהם וכשיוציאם חזרו להיתרן אלא דלגבי דידהו לא משמע להו מאי דלא כתיב בהדיא לכך סגר עליה' את הפתח כסבורים שאל תצר את מואב קדם לענין שילוח מלאכים אל בלעם ואם יאמרו לו לא כי אלא בתר הכי כתו' אל תצר סמך אמילתא דעגלון הילכך מה שדן לפני הסנהדרין היינו לבא להכריע דלא אמרה תורה אל תצר אלא משום ב' פרידות דאי משום עצמן כבר הותרו בפרצ' גדר ולפי שהוקש' לתוס' דאין ראיה מדשלח מלאכים שאעפ"כ הוזהר אם לא מתשובתו של הב"ה למשה לכך כתב דחויא בעלמא השיב אם יהיו סבורין דאל תצר קודם לזה מיהו קושטא דמלתא דהותרו באות' פרצ' וגדר ולא נאסרו אח"כ אלא לשעה מ"מ למדנו דבדבור לבד מקרי פרצ' גדר והפרת ברית.
3
ד׳הנדון שלפנינו יש לדונו כפרצת גדר ממש חדא שדבור זה כמעשה היא שאין קשה בביטול השדוכין אלא הבושה ואלו עשה מעשה ולא אמר בפני הבריו' שלא היה חפץ בו אלא היה מבטל הדבר בינו לבינו היה מתיקר החתן לומר שהוא אינו חפץ בה עכשיו שביישו בדברים ואמר לא חפצתי בו ואפרע כל יציאותיו נמצא משיאו ש"ר בעיר שאומרים אלמלא לא ראה בו דבר מגונה לא היה מדיחו בב' ידיו נמצא האומר בפיו כאן יתר מן העושה מעשה ומצינו שמטע' זה אמרו שהקנסות שנותנים בשדוכין נגבין בב"ד ולא חשיבי אסמכתא דדמי בשתו שביישו הוא ואין הביוש בביטול הדבר לגמרי אלא דבדבורא בעלמא איכא כסופא טובא דמטעם זה אמרו בחשש' סבלונו' באתרא דקפדי מלסבל קודם קדושין דחוששין שמא לא ירצה שכנגדו לקבל' ואתו לידי כסופא כמ"ש הר"א ז"ל בתשובה ועיקר כסופא הוא בדברים שבפני העם ולא במעשה אם היה בסתר כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ה דחובל גבי הודה החובל מעצמו ולא היו שם עדים פטור מן הנזק וכולי ולמה משל' ג' דברים אלו ע"פ עצמו שהשבת והרפוי ממון הוא ולא קנס והבשת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו שהנחבל שלא הכיר בו אדם אין לו בשת והודאתו בב"ד הוא שבייש אותו עכ"ל למדנו שהדבור שביישו בפני רבים הוא חשוב מן המעשה אלו היתה העכבה ממנו ולא היה נכר לבני אדם ובאותה שעה שאמר בפיו נתפרד' החביל' והותר לו לזה לבקש את תפקידו דמסתמא לא נשבעו אלא ע"ד שיהיו שניהם יחד באהבה וכבוד וזה שבע קלון מכבוד וכדי בזיון וקצף. ועוד כבר נתבטלו השדוכין לגמרי מאח' שהשיב על השבועה אני אתן חשבוני לשמי' כלומר איני חייב לתת חשבון לבני אדם שאם יאמר שמחל לו עליה נאמן כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל עשירי שנאמן לומר פטרני מן השבועה כי דברים הללו בינו לבין יוצרו ומשעה שכפר בשבועה כבר נתפרד' חבילה כי מה יש לו עוד לדבר וכה"ג אמרינן בפרק קמא דמציעא הכופ' בפקדון פסול לעדות ותכף נעשה גזלן עליו ומתחייב באחריותו הילכך משע' שאמר אני אתן חשבוני לשמי' הרי הוא כמו שכפר ואמר אין עלי שבועה והרי אבד שברו ובטל שיכוייו ועוד אפי' תימא דאחר שנכתב השטר ביניהם אין לזה להפטר מפני מחאתו של זה שאומרין לו קום בי בדינ' ונפק מיניה השתא שמחה קודם כתיבת השטר מצי הדר ביה בהדי אנצויי למה לי לא בעינא דאיקום בדינא ודיינא דומיא דמאי דאמרי' בפ' מי שהיה נשוי ראובן שמכ' שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליו עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משו' דהוי כמקח טעות שתכף יצא עליה עסיקי וללשון שני דמיירי באחריות דאחר שהחזיק מצי אמר מוכר אחוי טירפך ואשלם לך מ"מ קודם דדייש אמצרי אעג"ב דעשה בה קנין מצי הדר ביה ואמר אי איפשי לטרוח בדינא ודיינא אף זה אע"ג שקנו מידו כיון דקודם כתיבת השטר מחה גלה דעתו שאין רצונו לקרב אלא לרחק טוב לו לזה לשתוק פן יהיה לבוז וכ"ת מאחר ששדוכין אלו זכות הם לבת לא כל הימנו דשמעון לחוב לבתו ולא תפסי' היא זכות' מפני דברי אביה מ"מ לא נתחייב זה אלא על ידי התנאי שהתנה עם האש' והוא נתחייב להכניסה מפוייסת ומאחר שהאב חזר בו אף הוא פטור ותו שיש במשמע דברי שמעון מחילה לראובן מחיובו שנתחייב לקחת את בתו כיון דא"ל נתחרטתי וא"א לתת לך בתי ואפרע ההוצאות כמי שמחל הוא דהיא' יקח בתו והוא אינו חפץ לתתה לו ולא בעינן שיאמ' מחילה בפירוש אלא דברים המוכיחים שהוא מוחל סגי כדאמרינן בפ"ק דקדושין אי ע"ע אין גופו קנוי לימא ליה באפי תרי זיל וזו היא מחילת שעבודו וכ"ת נהי דמהני להפקיע השעבוד לענין שבועתו בעינן שיתיר לוה שבועה בהדיא ולהרשב"א ז"ל וסייעתו בעינן שיאמר הריני כאלו התקבלתי איכא למימר דשבועה ממילא הופקעה מתרי טעמי חדא דכי אמרינן דבעינן שיאמר הריני כאלו התקבלתי כשהוא רוצה בקיומה של שבועה אלא שמוחל לזה אבל מי שאין רצונו באותה שבועה כלל איך יאמר הריני כאלו התקבלתי אדרבא אומר כלום נשבעת אלא לבקשתי אני א"א בזה ודמי להא דתנן קונם שאיני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבניך כור א' של חיטים וב' חביות יין דתנן אף זה יכול להפר נדרו שלא עפ"י חכם ואומר כלום נדרת אלא מפני כבודי זהו כבודי ואף זה כלום נשבע לישא את בתו אלא שימסרנה לו ועכשיו אינו רוצה לתתה לו וממילא פקעה שבועתו א"נ מאחר שמחל לו על הקנין שקנו מידו שנשתעבד לתת לה כמשפט הבנות ולכונסה גם נתחייב בהוצאות אם לא יקיים דברו ממילא הוחלה השבועה שאין השבועה אלא לקיים הקנין וקנין אין כאן שבועה אין כאן כדכת' הרשב"א בתשובה לענין שמיטה דכשם שמפקע את החוב כך מפקעה את השבועה שאין השבועה אלא לזרז הפרעון ופרעון אין כאן ומה שיש לעמוד על זה מתשובה להרא"ש פי' במקום אחר אין כאן מקומו ושלום.
4