שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט פ׳Teshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 80
א׳ולענין אי מיקרי נוגע בעדות בדבר דלאו הנאת ממון אלא משום שדעתו קרובה לבני קהלו וכיוצא בזה.
1
ב׳יראה דהא לא מיקרי נוגע בעדות שאין לנו אלא מה שאמרו בפ' חזקת האומר תנו מנה לעניי עירי אין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ומוקי לה בספר תורה שהכל אצל ספר תורה עניים הם פרשב"ם שדרך בני אדם לקרא בני עירו עניים בשאין להם ספר תורה דענייות גדול הוא זה אי נמי בעניים ממש ובעניי דרמו עלייהו פרש"י על דייני העיר פירוש עשירי העיר ואע"ג דקיץ להו ניחא להו דכיון דרווח רווח פירוש ולמה יתנו כלום כיון שאין צריכין הילכך סוף סוף מטי להו הנאה אלמא היכא דאית להו ספר תורה אחריתי לא אמרינן ניחא להו בהכי שיהיה להם ספרי תורה מרובים. אי נמי ללישנא בתרא דעניי דלא רמו על הדיינים אלא על עשירי העיר יכולים להעיד ולא מקרו נוגעים משום דניחא להו שיהיו עניי עירם מוסכמים יפה שדעתו של אדם קרובה אצל עניי עירו שהכל דומים לעניי עיר אחרת ולהכי אמרינן האומר תנו לעניים סתם נותנים אותו לעניי עירו אלא כל דלא מטי ליה הנאת ממון לא מיפסיל. ומה שהחמיר הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות ואמר שאם דעת הדיין מבין בדבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות אם נמצא שיש לעד זה צד הנאה בעדות זה אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בדבר שמא נוגע בעדותו הוא. לא החמיר הרב ז"ל כל כך אלא להעמיק להבין בדברי הבאים לידי הנאת ממון ואפי' בדרך רחוקה. אי נמי שתבא הנאת ממון אחר כך לקרובים שיבאו אחר כך כי ההיא דפ"ק דמכות אי לעכו"ם וטוריה קרי ביה דערבא הוו סבר רב פפא למימר גבי מלוה ולוה רחיקי נינהו ואמר ליה סוף סוף אי ליתיה ללווה לאו בתר ערבא אזיל אבל במידי דלאו הנאת ממון אלא שדעתו קרובה לא אמרינן דלא עדיף מאוהב זה שושבינו והשונא כל שלא דבר עמו ג' ימים באיבה דסבר רבי יהודה למפסלינהו ואמרו חכמים לא נחשדו ישראל על כך. ועוד אבי החתן ואבי הכלה כשרים להעיד זה על זה אע"ג דמקרבה דעתייהו כדאמרינן בפרקא קמא דקדושין עמדו וקדשו קנו הן הן הדברי' הנקנים באמירה פירש רש"י זכרונו לברכה בההיא הנאה דמתחתני אהדדי גמרי ומקנו ואפילו הכי אמרינן בפרק זה בורר ולא דמי אלא כי עוכלא לדנא.
2
ג׳ועוד ראיה מההיא דאמרינן בפרק חזקת הבתים ראובן שמכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה לפני בעל חובו והקשו התוספות ז"ל מאי איריא מפני שמעמידה לפני בעל חובו ת"ל משום דלא ניחא ליה דליהוי לשמעון תרעומת עילויה כדאמרי' בפ"ק דקמא ראובן שמכר לשמעון שדה שלא באחריות ואתא בעל חוב וטריף לה מיניה דינא הוא דאתי ראובן ומשתעי דינא בהדיה ולא מצי למימר ליה לאו ב"ד דידי את דא"ל לא ניחא לי דלהוי לשמעון תרעומת עלי. וי"ל דאין נפסל בשביל כך לעדות א"נ הכא מיירי אפי' במכיר בה שהיא שלו דליכא תרעומת ומשמע קצת דלשון שני זה ס"ל לתוספו' דאי איכא טעמא דתרעומת מקרי נוגע וליתא דודאי לא דמי הכא לטעון לאשתעויי דינא בהדיה לבא להעיד אלא לרווחא דמלתא תירצו התוס' כלומ' דמהכא ליכא למשמע מינה דיש לדחות בכך. אבל מ"מ טעמא דברי איכ' לאפלוגי ביניהו ותדע דב"פ מי שהיה נשוי הוכיחו התוספו' דאין לומר דנפקותא דאזול ומשתעי דינא לאו משום שהעדים המקיימים את השטר קרובים לראובן המוכר ואינן קרובים לשמעון הקונה דהא אפי' משתעי בהדיה שמעון לא מצי לקיימינהו וכו'. ועוד דמסיק איכ' דאמרי' אפילו שלא באחריות דאמר לא ניחא לי וכו' הא אפי' הוא גופיה אמרי' דמעיד אי אית לי' ארע' אחריתי ולא הוי פסול משום תרעומת כ"ש קרובים שלא יהיו פסולים משום תרעומת אלמא תירוץ ראשון תופסי' התוס' עיקר. וא"ת הא אמרינן לקמן בפ' חזקת המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני ב"ח ומוקי לה בדלית ליה ארעא אחריתי דלהדר עילויה ומאי נפקא ליה מיניה דאמ' לא ניחא ליה דלהוי לוה רשע ולא ישלם משמע דאע"ג דלא נפקא לענין ממונא חשיב נוגע בעדות משום דלא ניחא דעתיה שיקרא לוה רשע וכו'. וי"ל דהתם ודאי אם אין לו במה לפרוע לא מקרי לוה רשע אלא במה שיש לו לשלם מיירי וה"ק לא ניחא לי שאהיה כל ימי בצער שאם יהיה לי יתר על מזונותי בצמצום אני מחויב לתת לב"ח וא"א לצמצם ואהיה לוה רשע והשתא הנאת ממון הוא ואע"ג דהשתא לית ליה מידי ולא מפסיל משום מה שיעשיר לאחר זמן ויהנה בעדותו כמ"ש בהגהות אשירי מ"מ הא מלתא כל יומא ויומא שכיח' ומשום ספק דלא להוי לוה רשע יהיה צריך להוציא מתוך פיו ולא ניחא ליה בהכי. והנה ראיתי לרב מהר"י ן' לב זלה"ה בח"ג סימן קנ"א בא לומר שיש פנים דאפילו היכא דליכא הנאה דממון הוי נוגע והביאה לזו דלא ניחא לי דלהוי רשע וכו' ועוד הביא ההיא דאמרינן בפרק שני דכתובו' שלש' שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהם עד שלא חתמו מעידין עליו וחות' דלפי מה שפרש"י ז"ל שם שהם נוגעים בעדות שגנאי הוא להם שישבו עם פסול בדין דמשמע דמשום גנאי בעלמא מפסיל ואעפ"י כן כתב ומכל מקום מסתברא לי דאין לנו לדמות מלתא למלתא משקול הדעת דכי היכי דהתם אע"ג דליכא הנאת ממון חשבינן ליה נוגע הכא נמי. ואיברא דמדמינן מילתא למילתא דפרכינן בפרק יש נוחלין אהא דתניא ובלבד שלא ידמה כל התורה כלה אדמויי היא אלא הכי קאמר ובלבד שלא ידמה בטרפות ובהא ודאי בכל הנך דוכתי שהבאתי מוכח להדיא דלא חשבינן נוגע מאי דניחא ליה אלא הנאת ממון ומהכא לא קשה דההיא דפ' חזקת דלא ניחא לי דלהוי לוה רשע כבר פירשתי דשייך לממונ' וההיא דפ"ב דכתובות לא מבעיא להרי"ף ולהרמב"ם וכלהו רבוותא דפירשו משו' שנתבטל וועד המושב אלא אף לפרש"י שפירש משו' דמיקרי נוגעי' בעדות משום דגנאי הוא לו יש לפרשה דלא אמרו שלא יעידו בהכשרו של איש ישאר בפיסולו אלא לענין חתימת הקיום מיירי דייקא נמי דקתני משחתמו אין מעידין וחותם דלא הו"ל למתני וחותם אלא אין מעידין עליו אלא ה"ק משחתמו השנים שוב אין מעידין עליו כדי שיחתום משום דמחזי כנוגעים בעדותן ואתי לאפוקי לעז עליו לומר פסול היה ואותם לא העידו אלא משום פגם דידהו הלכך בין כך ובין כך לא יחתום בקיום אבל מעידין עליו להכשירו והקיום כשר כיון דכתבו במותב תלתא וחתמו תרי מגו תלתא והשתא ליכא שום לעז כיון שלא צרפוהו עמהם בקיום.
3
ד׳ומצינו עוד בדיני נפשות דאמרינן בפ"ק דסנהדרין אמר רבא פלו' בא על אשתי הוא ואחר מצטרפים להרגו אבל לא להרגה דאד' קרו' אצל אשתו ולא פסלינן ליה לגבי נואף אע"ג דאנן סהדי שהוא שונאו שנאת נפש דכתיב כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם ואעפ"י כן כשר להעיד לענין ההתראה שהתיר עצמו למיתה וראה בדרך המנאפים ותו אמרו פ' רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להרגו אע"ג דאין לך נגיע' גדולה מזו שהרי רודף הוא והי' בדין להרגו הוא או אחר להצילו דכתיב כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה ואף על פי כן כשר להעיד עליו ולא חיישינן שמא לא התרה בו כראוי ורוצה להרגו ולהכותו נפש ואמרו המחטיא את האדם יותר מן ההורגו ובמרדכי פרק זה בורר כתוב דקדק רבינו יואל ז"ל דקרובי נרצח כשרים להעיד על הרוצ' ואפי' הוא עצמו כל זמן שאינו טרפה יכול להעיד כדמשמע מפלוני רבעני לאונסי דמצטרף עם אחר להרגו וקשה מדאמרינן בפרק אחד דיני ממונו' מחזירין לזכות ואין מחזירין לזכות שהוא חובה ופרכינן חובתיה דמאן חובתיה דגואל ופרש"י ז"ל שקשה בעיניו שזה ניצול ואי חשבי זכותו של רוצח חובה אצל גואל הדם אמאי לא מכשרינן ליה לעדות הא נוגע בעדות הוא אלמ' משמע דכל דליכא נגיעת ממון אף על גב דזכותו הוא כשר להעיד ומיהו מצאתי תשובה להרא"ש ז"ל בכלל נ"ז חולקת על זה שכתב זמרי הרג אליפז ואליפז היה נשוי לאחותו של אחד מעידי הרציחה ונשא אשתו ולו בנים ממנה והשיב דכשר להעיד אעפ"י שהוא אחי אמם של בני אליפז כי אין קורבת גואל הדם פוסלת לעדות כיון דכשר לנרצח עד כאן הרי משמע דס"ל דקרובי נרצח פסולים מלהעיד כגון אם היתה אשתו בחיים אבל עכשיו שמתה כשר הוא להעיד אעפ"י שהוא קרוב אצל גואל הדם וקשה אי סבירא ליה דבכה"ג הוי נגיעה בעדות משום דנייחא נפשיה בהכי גם כשהוא קרוב לבניו יפס' מהא דאמר דהויא חובתיה דגואל הדם ושמא ס"ל כיון שאין כאן נגיעת ממון מסתייה דקרוביו של גואל הדם לא מפסלי בהכי הנלע"ד יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
4