שו"ת מהרי"ט, חלק ב, יורה דעה כ״וTeshuvot Maharit, II, Yoreh Deah 26
א׳החקירה הג' אם זו שאמר בנ"ש דליתיה בשאלה אם מילתא פסיקת' היא לפי שראיתי תשו' לרב אבא מארי ז"ל שהיה מורה התר בנ"ש שיש לו פתח לומר דאדעת' דהכי לא נדר לפי שהיה מוכיח שנדר הניתר ע"י פתח משוי ליה לנדריה כעין נדרי טעו' ואין צריך התרה מן התורה מהא דאמר' בפ"ד דנדרים אמר רב יהודה אמר רב אסי אין חכם רשאי להתי' אלא כעין ד' נדרי' הללו קסבר אין פותחים בחרטה וכתב הר"ן ז"ל והיינו טעמ' דעדי' פת' מחרט' לפי שכל נדר הניתר ע"י פתח הרי הנוד' אומ' שאפי' כשנדר בתחל' אם היה נותן אל לבו אותו פתח לא היה נודר ונמצ' נדרו טעות וכן פי' הרא"ש ז"ל עד שיאמר אדעת' דהכי לא נדרתי ונמצ' שלא היה מעולם נדר ומ"מ צריך התרה מדרבנן לפי שאין הטעו' ברור וגלוי כעין אות' ד' נדרים שלא הצריכו בהם התרה כלל דמילי מוכחי וברירו לכל הם וכיון דרבנן הוא דאצרוך היכא דאפשר ע"י התרת חכם מתקני' היכא דלא אפשר כגון בנ"ש דליתיה בשאלה מוקמי' לי' אדיניה דמאוריתא לא צרי' התרה. ונראה שיש לדקדק כן בדבריו ז"ל מדברי הרמב"ן ז"ל שהביאה הר"ן בההי' דנדר שהותר מקצתו הותר כלו דדוקא קאמר בנדר שהות' ע"י פתח שדומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כלו אבל הותר בחרטה אין כל הנדר נית' אלא מה שהוא מתחרט בו בלבד משמ' דבעי למימר דדוק' אמרי' נד' שלא חל במקצתו לא חל בכלו ואם אית' דבלא התרה לא מעקר אלא שחכם הוא שעוקר הנדר מעיקרו מה בין פתח לחרטה אף הניתר ע"י פתח השתא הוא דמעקר למפרע משו' שהתירו חכם ובלא התרת חכם חל שפי' ואי משו' שהתירו חכם ונעקר מקצתו נעקר כלו בחרטה נמי סוף סוף חכם עוקר הנדר מעיקרו וכיון דאתעקר אתעקר אלא משמע דע"י פתח דוקא דאדעת' דהכי לא נדר ולא חל במקצתו לא חל בכלו. והרי מצינו אף לענין הקדש ואף לענין קדושין בס"פ הגוזל עצים אהא דתנן נתן הכסף לאנשי משמר אין היורשי' יכולים להוציא מידן אמ' אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר נהדר ליורשי' דאדעתא דמת לא יהיב ופריך אלא מעתה אשם שמתו בעליו תיפוק לחולין אדעתא דהכי לא אפרשא ומשני חטאת שמתו בעליה הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלא וכן באשם שמתו בעליו והדר פריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני יבם מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעת' דהכי לא קדשה עצמה ופי' התוס' דבנפלה מן האירוסין מיירי דאי מן הנשואין ודאי מקדשה עצמה דמשום מה שיהיה אחר מיתת בעלה לא מסקי אדעתא מלהיות נשואה אלא מן האירוסין מיירי ומכאן למד רש"י ז"ל ליבמה שנפל' לפני מומר דאדעת' דהכי לא קדשה נפשה דבשלמ' גבי מוכה שחין דחי גמ' כדר"ל טב למיתב טן דו. וכבר הקשו התוס' א"כ אדם שקנה מחברו שום דבר ונתקלקל יתבטל המקח וכו' ותיר' דהתם לאו בלוקח לחודיה תלי' מילתא אלא כמו כן בדעת מוכר אבל בקדושי' בדיד' תלי' מילת' וכן במקדיש בדידיה תלי' מילת' ובפ' נער' שנתפתת' נמי אמרי' נתארמלה או נתגרש' מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה ק"ק ואלמנה מאה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וכתבו התוס' אין לתמוה בסברא זו דבכמה מקומות בגמ' מצינו כן וא"ת א"כ כל אדם דלוקח פרה מחברו ונטרפה או מתה אנן סהדי דע"מ כן לא לקחה וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה להכנס וכו' וכן ההיא דזבין ולא איצט' ליה זוזי ופי' שם ההיא דיבמה דנפלה לפני מוכה שחין דאדעת' דהכי לא קדשה נפשה משום דבדעת' תליא מילת' שברור לנו שהו' לא יעכב בשביל שום דבר שיארע אחר מיתתו ולהכי לא פריך אשה שנעשה בעלה בעל מום תיפוק בלא גט כיון דתלוי נמי בדעת המקדש ומהך טעמא נמי יש לחלק במומר דודאי איהו מקפיד בהכי ולכך חלקו עליו על רש"י ז"ל בזה אבל כל שהדבר תלוי בו איכא למימר דאדעת' דהכי לא עבד המעשה בטל ואין לך מעשה גדול כקדושין והקדש וה"ה לענין נדרים שהנדר בטל דהו"ל נדרי טעות ולא אמרו צריכין שאלה אלא מדרבנן. ואי קשיא לפי זה מאן דסבר בגמר' אין פותחין בחרטה והיינו אפי' בחרטה דמעיקרא דהא אפי' מאן דאמר פותחין בחרטה היינו בחרטה דמעקר' דוקא כדפי' הרא"ש והר"ן א"כ למאן דאמר אין פותחין התר נדרים דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו במאי מוקמי' ליה אי בחרטה אפי' דמעיקרא אמרת אין פותחין ואי ע"י פתח הא לא בעי התרה מן התורה כלל. איכא למימר דהא דאמרי' אין פותחין היינו דאין חכם רשאי לפתוח לו ולומר נתחרטת מעיקרא דחיישינן שמא מתוך דבריו ילמוד לשקר אלא שאם הוא מעצמו אמר כן שומעין לו וכיוצא בזה פרש"י לענין פתח אעפ"י שאין כן דעת הרא"ש והר"ן שם הנה נצטרך לפרש כן לפי שיטתם. ותו איכא למידק דהא פתח ליה רחמנא למשה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך והוצרך להתרה כדדרשינן במדין נדרת במדין לך והתיר נדרך. ויש לומר דהך פתח לא מהני לגבי יתרו שהשביעו לשבת אתו בכל ענין להכי אמר ליה במדין לך והתיר דבעי' מדעתו ואע"פ כן צריך התרה כדכתב הרשב"א ז"ל דכל נדרים שהם בשב ואל תעשה לא מצי להתירו שלא עפ"י חכם דלא שייך לומר הריני כאילו התקבלתי לפיכך צריך להתירו בפניו ומדעתו ואכתי קשיא לי הא דאמרי' בר"פ פותחין אהא דתנן יפתחו לו בכבוד המקום א"כ אין נדרים וקא מתמה בגמ' מאי אין נדרים ואמר אביי א"כ אין נדרים נתרים יפה ורבא אמר א"כ אין נדרים נשאלים לחכם ואם אית' דע"י פתח אין צריך התרה מאי קא מתמה גמרא הא שפיר קאמר אין נדרים שכל הנדרים יש לעוקרן מעיקרא בלא התרה מטעם זה ובהא דמשני רבא אין נדרים נשאלים לחכם פרש"י והרא"ש שאם יפתחו לו בכבוד המקום כשידו' פעם אחרת לא יבא לחכם להתיר אלא יפתח פתח זה לעצמו והוא אינו יודע דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אלמא משמע להו דאף בנדר הניתר ע"י פתח בעי שאחרים ימחלו לו מן התורה ויש לי לפרשה לשיטתו ז"ל דהא דקמתמה גמרא מאי אין נדרים כלומר וכי אחריות נדרים עלינו כדאמרי' במס' זבים דא"ל לר' עקיבא א"כ אין זבים מעתה אמר להם אין אחריו' זבים עליכם הכא נמי מאי פריך א"כ אין נדרים ונוקי התרה דקרא באומר דאדעתא דהכי נמי נדר ומשני רבא אין נדרים נשאלים לחכם כלומ' שאם יפתחו לו בכבוד המקום כשירצ' לידור פעם אחרת לא יבא לחכם להתיר אלא יפתח זה הפתח לעצמו ואתי למטעי אף כשנד' על דעתו שהוא אסור. וכי תימא ומה בכך ולא יהא אלא חרטה הא אינו רוצה עכשיו לקיים נדרו לכך כתבו דהוא אינו יודע דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ומ"ש רש"י יפתח פתח זה לעצמו לאו בפתח מעקר' מיירי דאדעת' דהכי לא נדר דבהההו' לא בעי שאחרים יתירו לו אלא ה"ק יבא לטעות ואף היכא דבתחלה אדעת' דהכי נדר ועכשיו הוא מתחרט יפתח פתח זה לעצמו לו' אם היה לי רצון של עכשיו שהוא מתחרט לא הייתי נודר והוא אינו יודע דבחרטה דהשתא הוא דאינו מוחל. וקשיא לי עוד מהא דתנן בפ' המדיר ובפ' האיש מקדש המקד' את האש' ע"מ שאין עלי' נדרי' ונמצאו עלי' נדרים אינה מקודש' ואמרי' התם בברייתא הלכה אצל חכם והתירה מקודש' שחכ' עוקר הנדר מעיקרו והא דתני' אינה מקודש' ר"מ היא דאמ' אין אדם רוצה שתתבז' אשתו בב"ד ומדקתני סתמא אינה מקודשת משמ' דשרי' תכף לאנסובי ואמאי ניחוש שמא תמצ' פתח לנדרה ונמצא נדרי' טעו' וחיילי קדושין שפיר ונהי דלהתרת חכם לא חיישינן שאם תנש' לאח' איהי חיישא אנפש' ולא תלך אצל חכם להתיר לה דלא מקלקלא נפש' אבל אכתי ניחוש לפתח דממילא אתעקר נדרה וי"ל דכיון דאפי' היכא דאיכא פתח אצרכוה רבנן להתרת חכם איהו נמי אנדרי' דרבנן חייש דאמר אי אפשי באשה נדרנית ולא תקשי אתי נדרא דרבנן ומבטל קדושין דאורייתא כדאמר' בפ' יוצא דופן אי ס"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא אתי דרבנן וכו' דהכא בקפיד' דבעל תלי' מלת' דכיון דלא סגיא לה בלא התר' חכם איהו קפיד וזילא ביה מלתא וכה"ג אמרי' בהמקדש בחמץ בשעות דרבנן דאשה אינה מקודשת אע"ג דמדאוריית' ליכא איסור הנאה כיון דסוף סוף אינה נהנת ממנו לא מקדשא נפשה במידי דלית לה הנאה. אי נמי דבההיא שעתא דנמצאו עליה נדרים ונודעו לבעל והקפיד נתבטלו הקדושין אע"פ ששוב תמצא פתח לנדר' שהרי בהלכה אצל חכם והתירה כתבו התוס' והרא"ש ז"ל דדוקא כשהתיר קודם ידיעת הבעל אבל אחר ידיעת הבעל לא מהני להו התר כדקתני מתני' סתמא אינה מקודשת דמיד רוצה שיהיו מבוטלי' דשמא לא יהא להם התר הילכך אפילו אם שוב מצאה פתח לנדרה דלא בעי התר' מן התורה לא חיישינן שהרי נתעקרו הקדושין דתמ' שנודע לו ואינו רוצה בקיומן. ותו איכא למידק בהא דאמרינן בפרק המגרש בתשובתו של ר' שמעון בן אלעזר היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר ופרכינן ולא והרי נדרים נודר אוסר וחכם מתיר הא אמר ר' יוחנן אין חכם מתיר כלום אלא בחרטה ופי' רש"י ז"ל שפותח פתח לנודר בדברים הבאים לו ע"י נדר זה שאילו ידע מתחילה שכן עתיד לא היה נודר נמצא שמתחלתו אינו נדר ע"כ ומדבריו ז"ל משמע דאפילו ע"י פתח צריך התרת חכם מן התורה וה"פ לא תקשי לך מנדר הניתר ע"י פתח דנודר אוסר וחכם מתיר דהא אמר רבי יוחנן אין חכם מתיר כלום אלא בחרטה כלומר עד שיתחרט עכשיו לאפוקי היכא דאינו מתחרט עכשיו ורוצה הוא בקיומו של נדר אף על פי שמצא פתח לנדרו אלא שמפני שמרבים עליו ריעים שיתיר הוא נשאל ולא בחכם תליא מלתא אלא בחרטתו אלמא אפי' ע"י פתח בעי התרה מן התורה מדמייתי מר' יוחנן דצריך שיהא שם חרטה דאם לא כן בלא ר' יוחנן לא קשה מידי דבנדר הניתר ע"י פתח בלא התרה הוא ניתר וע"י חרטה לא מקרי זה אוסר וזה מתיר שחרטת עצמו גרמה לו אלמא מנדר הניתר ע"י פתח פריך וס"ד לא בעי חרטה דידיה והו"ל איהו אוסר וחכם מתיר מן התורה. ומיהו בלא כן קשיא דודאי הא דר"י לכתחלה היא דאילו אם התירו ע"י חכם ע"י פתח בלא חרטה דהשתא מותר הואיל וכבר נשאל עליו שחכם עוקר הנד' מעיקרו ואכתי הדר' קושיא לדוכתיה הרי נדר הותר ע"י פתח שחכ' מתיר ונודר גופיה לא שייך בהתרה כלל אלא י"ל דה"ק אין חכם מתיר כלו' אלא בחרט' פי' אין כח בהתר' חכם לעקו' את הנד' מעקרו אלא בסיוע חרט' עצמו חרט' דמעיקר' שלא היה רוצה לידור לאפוקי היכא שאינו רוצה בקיומו עכשיו שזה אינו מסייע להת' חכ' דמה שאינו רוצ' עכשיו בקיומו מכאן ולהבא הוא ואילו חכם לעקו' הנדר מעיקרא בא אלא בחרטה דמעיקרא איירי וזה שכתב רש"י שפותח פתח לנודר היינו פתיחה בחרטה וכן משמע דאם פתח ממש אדרבא הול"ל אין חכם מתיר בחרטה אלא בפתח דפתח עדיף מחרטה אלא בפתח דחרטה מיירי וה"ק אין כח בחכם להתי' ולעקו' הנדר אלא במסייע חרטה דידיה והשתא לא מיקרי זה אוסר וזה מתיר אלא כשחכם מתיר בלא שום סיוע מהאוסר אבל הכא בין בפתח בין בחרטה אין המתיר מתיר אלא מפני שהאוסר לא אסר לגמרי שאם היה האוסר אוסר בכל תנאיו ואדעתא דהכי ודהכי נדר לא היה אחר יכול להתיר. ובפרק הספינה דאגדתא דרבה בר בר חנה ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי הקשו התוספות דאמאי אין הקב"ה מפר לעצמו דהא מסקינן בחגיגה דנדרים יש להם הפרה מדכתיב אשר נשבעתי באפי ודרשינן באפי נשבעתי וחזרתי בי אלמא הוא מיפר בעצמו. ואההיא קשה האיך מפר בעצמו והא אמרינן הוא אינו מוחל וכו' ונראה דהתם ודאי ע"י חרטה קאמר דכלפי מעלה לא שייך פתח לומר אדעתא דהכי לא נדרי אלא בחרטה כדמשתעי קרא וינחם. ולא ידענא מאי קשיא להו לתוס' דהא דאמרינן באפי נשבעתי וחוזרני כלו' ואהיה נשאל עליו כדאמרי' הכא בהספינה ועכשו שנשבעתי מי מפר לי דאי אמר רבה הותר הנדר היה מותר ובפ"ק דנזיר מייתי עובדא דשמעון הצדיק דאמר מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא ומפרש בירוש' סבר שמעון בני אדם מתוך הקפדן הם נודר' ומכיון שהם נודרים מתוך הקפדן סופן לתהות ומכיון שהוא תוהה עושה קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה ואי התרה בעי מדאורייתא האיך מביא חולין לעזר' כל שלא הותר עפ"י חכם. אלא דמייתי לה להך עובדא בפ"ק דנדרים נמי ומפרש טעמא הכי כשהם תוהי' הם נוזרי' וכשהם מטמאים ורבין עליהם ימי נזירות מתחרטים בהם ונמצאו מביאים חולין לעזרה וכתבו שם הרא"ש הר"ן דמביאין חולין לאו דוקא דכל זמן שלא התירם חכם נזירותם קיימת אלא כעין חולין קאמר דמתוך שאין כונתם רצויה אף קרבנותיהם אינם רצויים ואין להוכיח מדבריה' ז"ל איפכא דהתם אחרטה מיירי כדקאמר כשרבין עליהם ימי טומאה מתחרטין דלא שייך בהא לפתוח אדעתא דהכי לא נדרי דמדין הנזיר הוא זה דכתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וכו' והימים הראשונים יפלו ואדעתא דהכי נזר אלא שסופו מתחרט מתוך הצער ובהא לא שייך לומר חולין ממש אלא כחולין אבל לפי הטעם שאמר בירושלמי שמתוך הקפדן הם נוזרים ומתוך כעס לא מסקי אדעתייהו מילי דנזיר וסתירת כל ימיו ובזה אפשר שהוא נעשה כנדרי טעות ואין להכריח דמאי דנקט בירושלמי טעמא דמתוך הקפדן הם נודרים כיון דטעמא משום חרטה בלא הקפדה נמי אפשר להתחרט דיש לומר אי לאו דמשום הקפדה הם נוזרים אם היו נוזרים לשם שמים אמדינן נפשיהו ואדעתא דהכי נוזרים שאם יבואו לידי טומאה היו סותרים אבל אותם מתוך שאין כונתם לשמים תוהין ונעשה כחולין בעזרה הילכך מהכא לא פירכא איכא ולא סייעתא. ואף הרב אבא מארי ז"ל חוכך היה בזה הטעם אבל היה עושה אותו סניף לטעם אחר לעשותו ס"ס.
1
ב׳ומיהו מסתברא לי דאפילו אם נאמר דבכל פתח הבא לאחר מכאן צריך התרה מן התורה אעפ"י שמצוי הוא כגון הא דפתח ליה רחמנא למשה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך שירדו מנכסיהם ועניות שכיחא ואדעתא דהכי לא נדר מכל מקום אין הטעות בשעת הנדר שעדין לא הענו ואפשר שלא היה חושש לספק אם יענו וחל הנדר שפיר מ"מ בפתח דמעיקרא כגון שאמר קונם שאיני נושא את פלונית סתם ואחר כך אמר לא נדרתי אלא לפי שאמרו לי שהוא כעורה והרי נמצאת נאה או לפי שאביה רע וכבר מת וכבר עשה תשובה מאחר שהוא מעיד על עצמו שלא נדר אלא על אותה המחשבה ונמצא מוטעה אין צריך לזה התרת חכם מן התורה אעפ"י שלא פירש הטעם דכל שאילו גליה דעתיה והזכיר הטעם שנדר לא בעי התרה אף אם לא גילה ונאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים וקמי שמיא גליא שעל מחשבה זו נדר והרי זה טעות משעה שנדר דאילו בפתח הבא לאחר מכאן אעפ"י שהוא מצוי לא אמרינן הוברר הדבר למפרע שהנדר טעות כי היכי דאמרינן במלתא דבריר' בפ"ק דביצה דבדאורייתא לא אמרי בריר' אבל כשנמצא מוטעה באותה שעה לא בעינן טעמא דברירה כדאמרינן בפ' בכל מערבין גבי אם בא חכם מן המזרח וכו' דמוקמי' ליה בשכבר בא חכם אף כאן מאותה שעה שנדר הוברר שהנדר טעות אלא שלא היה ידוע לו. ומכל מקום הזקיקוהו חכמים להתרה משום דמסרכי ומדמי מילתא למילתא אבל בנזירות שמשון דליתיה בשאלה אוקמוהו אדאורייתא על פי דרכו זכרונו לברכה.
2
ג׳עוד הביא ז"ל תשובה להרשב"א סי' תנ"ה בדפוס הא' והיא במיוחסות להרמב"ן סימן רנ"ה שכתב על מי שאסר על עצמו בשר ויין אם יעבור עבירה פי' שכל דבר שאוסר על עצמו שלא מחמת עצמו של דבר הנדור אלא קנס בעלמא כי האי קיל טפי משאר נדרים לפי שאין כונתו בנדר מחמת עצמו ואפילו בחרטה דהשתא סגי וראיה מנדרו של משה וצדקיהו ונדרי אלמנה וכו' שמכלל נדרים אלו נראה שכל נדרים שאינם מחמת עצמם אלא מחמת קנס אינם נדרים חזקים ואפי' בחרטה דהשתא סגי להו ע"כ והשתא לפי זה מצינן למימר שפיר דכי אמרו דנזירות שמשון ליתיה בשאלה היינו שנזר מחמת עצמו של נזירות דבעלמא לא שרינן ליה בלא שאלה שישאל על נדרו אדעתא דהכי והכי לא נדרי והו"ל פתח או חרטה דמעיקרא גבי נזירות שמשון אלים טפי ולא מצי למשלפיה בהכי אבל כל נדר דקי"ל בענין דאפי' בחרט' דהשתא סגי ליה דבהא כל הרוצה לבטל נדרו מתחרט ומבטלו אפילו אם הוא נזיר שמשון יכולים להתירו שלא היתה כונתו מעולם להנזר כשמשון אלא למנוע עצמו מדבר אחר נתכוון ובהא יש להקל בה טובא.
3