שו"ת מהרי"ט, חלק ב, יורה דעה ל״טTeshuvot Maharit, II, Yoreh Deah 39
א׳ועל אותם המלוים מעות לממוני העיר ירושלים ופרנסיה בריוח קצוב כך למאה כי יפלא מעיני מעכ"ת גם בעיני יפלא ורע עלי המעשה כי מה שכתב מעכ"ת שרצו לדמות לההיא דאמרי שרי ליה לאינש למימר לחבריה הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלניא הא ודאי התם אין שום חשש שהלוה אינו נותן כלום אלא אדם אחר הוא שנתנם שלא מדעת הלוה כמ"ש כת"ר ואולי עילה מצאו לומר שהפרנסים לוקחים לצורך הקהל והעניים ות"ח בכללות ורוצים ללמוד היתר מאותה שכתב הרשב"א בתשוב' על מעות של עניים שהתיר להלוותן בקרוב לשכר ורחו' להפסד כדין נכסי יתומים ושוב אמר שקרוב הוא לומר שאין רבית אף להקדש עניים לפי שמעות אלו אין להם בעלים ידועים וגזבר לא בשל עצמו הוא מלוה וכו' והובאה בי"ד סימן ק"ס ורצו ללמוד דבר מדבר כשם שמותר ללות משל עניים לפי שאין שם בעלים ידועים כך מותר להלוות לצרכן הואיל ואין להם בעלים דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה מיוחד ואין להם מזה סעד כלל חדא שהרא"ש בתשובותיו חולק בדבר שאוסר לגמרי להלוות מעות של עניים ברבית דאורייתא אלא בנכסי יתומים קרוב לשכר ובשל תורה הלך אחר המחמיר ועוד שהרשב"א עצמו לא הורה למעשה אלא להלכה והרי אמרו בפ' יש נוחלין אין אומרים הלכה לא מפי תלמיד ולא מפי מעש' עד שיאמרו הלכה למעשה ואמרו שם דאמר ליה ר' אסי לר' יוחנן כי אמר לן מר הלכה נעביד מעשה א"ל לא תעבידו עד דאמינא לכו הלכה למעשה והיאך נלמוד היתר ברבית של תורה מדברי הרשב"א אחר שהוא עצמו אמ' להלכ' ולא למעש' ואע"פ שבתשוב' א' תלה הטע' פן יפרצו גדר במקו' אחר הנה בתשובותיו המיוחסות להרמב"ן כתב כך שורת הדין להלכה וסיים בה ולהלכה אמרי ולא למעשה ורשב"ם פירש הטעם שם בפ"ק היכא דאמר הלכה סתם איכא למימר שאם בא מעשה לידו היה מדקדק יותר כ"ש היכא דהוא עצמו כות' לא למעש' אני אומר כי ידע שצריך להתיישב ובאמת שהדבר צריך תלמוד דמאן לימא לן דבריבית בעלים ידועים בעינן ועוד דבפ' שום היתומים דחיק גמ' לפרושי מתני' אליבא דרב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם א"כ שום היתומים ל' יום היכי משכחת לה אם בב"ח עכו"ם מי ציית לן אי בב"ח ישראל אי קאכיל רבית מי שבקינן ליה ודחיק לאוקומי בב"ח עכו"ם וכשקבל עליו לדון בדיני ישראל וכשקבל עליו לזו ולא קבל עליו לזו כלומר לענין רבית ואם איתא לוקמא במעות של עניים אם מותר להלוותם ברבית קצוצה הוי רבית אוכל' בהם דאילו קרוב לשכר ורחוק מן ההפס' שהותר בשל יתומים אף בשל עניים לא מיקרי רבית אוכלת בהם שאין נוטלים אלא מה שהנכסים משתכרי' ומדידהו ספינן להו ואין נכסי יתומים מפסידים בכך אבל אם רבית קצוצה הוא שרי בשל עניי' משכחת לה שפיר רבית אוכלת בהם בישראל ועוד דבפרק איזהו נשך דייקינן למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל לאו בהונאה ועביד צריכותא לכלהו ומסיק דלאו בגזל לא אצטרי' דבמה הצד ברבית והונאה אתי ודחיק דלכובש שכר שכיר ולעבור עליו בשני לאוין ואי ס"ד דלא אסרה תורה רבית אלא בבעלים ידועים ומיוחדים הא אצטרי' לאו בגזל לחייב אף בשאינן ידועים דגזל דרבים גזל הוי וחייב להחזי' ורבים דגזלו נמי גזלנים איקרו כדאמרי' בסוף פרק המוכר פירות גבי רבים שבררו דרך לעצמם אטו רבים גזלנים נינהו ומוקי לה במצר שהחזיקו רבי' בשתיקת הבעלים דחשיב כמוחל לרבים ואמאי מוקי לה בכובש ש"ש לעבור עליו בשני לאוין דכל היכא דאיכא למדרש לא מוקמינן בלאוי יתירי כדאמרי' בפ' כל שעה ובשלהי החובל תניא לשמור ולא לחלק לעניים דאם פשע בה מפטר ואי ס"ד דבעינן בעלים ידועים וגבי רבית בעינן אחיך דוקא גבי פקדון נמי למה לי דרשא דלשמור נימא רעהו דוקא וכי יהיב ליה לחלק לעניים תו לא הוי כמפקיד כדפי' רש"י שכבר זכה נפקד לעניים אין כאן בעלים ידועים ורש"י לטעמיה דבספ"ק דגטין דאמרי' דכ"ע הילך כזכי דמי פרש"י דבמתנה דליכא אחריות מודה שמואל דאינו חוזר וכ"ש דתן כזכי דמי ואף לרבינו תם שהוכיח דבמתנה תן לאו כזכי כגון שאינו חייב לו כלום הכא גבי צדקה מכי אמר לעניים נעשה נדר וחוב עליו דאמרינן בפיך זו צדקה ועדיף טפי משחרור דעבד דאמרי' דתן כזכי דמי ויהיב טעמא רבינו תם דשאני שחרור דאי לאו דעביד ליה ניחא לנפשיה לא הוה משחרר ליה וכחוב חשיב כל שכן צדקה לעניים אחר שכבר נעשה נדר עליו דתן כזכי והכי מוכח בהא דאמרינן בירושלמי אמר ליה רב לשמעיה כי אמינא לך הב מידי לפלניא אי גבר מסכן הוא לא תהדר לאמלוכי בי תניינות כלומר דלא מצי הדר ביה ולכך כתב רש"י תו לאו דמפקי' נינהו ומדאצטריך למידק מדכתיב לשמור משמע דבעלמא לא בעינן בעלים ידועים לא ילפינן מינה דשאני התם דכתיב לשמור ופטריה רחמנא לשומר כי היכי דפטר פשיעה בבעלים דכתיב אם בעליו עמו לא ישלם וכמה מילי ונראה דלא אמרה הרשב"א ז"ל אלא בעניים דלא זכי ולא קיץ להו דממון שאין לו תובעים הוי כגון ההיא דלשמור ולא לחלק לעניים דיכול לחלק לכל עניים שירצה וכדפרש"י שם דעניים לא מצו תבעי ולכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני אבל בעניי' דקיץ להו כגון ההוא ארנק' דצדקה דאתא לפומבדית' דההוא גברא פשע בה וחייביה רב יוסף משום דעניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ופרש"י נותנין להם ממון כך וכך לשבת לכל אחד והוה ליה ממון שיש לו תובעים וקרינן ביה לשמור אבל היכא דעדיין לא זכו בהם עניי' ויכול לדחותם לא אתן לך אלא לעני אחר כיון דממון שאין לו תובעים הוא לא חשיב ממון לענין רבית ואף לא לענין גזל כדמוכח בפרק הזרוע דאמרי' המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור ומפרשי' מאי טעמ' אב"א משום דכתיב וזה אב"א משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעים וכתבו התוס' דללישנ' בתר' לא אצטרי' למדרש מקרא דוזה אלא לכדרשינן לקמן מלמד שהמתנות דין ובהכי ניחא דליכא צריכותא בין גזל לרבית דממון שאין לו תובעי' לא חשיב ממון לא לענין רבית ולא לענין גזל. והא דאצטריך קרא דלשמור לפטור שומר מפשיעה ודאי במידי דאין לו בעלים כלל כגון פאה ומתנות עניים דפשע בה לא צריך קרא למפטריה כאדם שנותן משלו לחלק לעניים ומפקידו ביד ב"ד דאי לאו דמיעטיה קרא בהדיא ה"א כיון דמפקיד מיוחד הוא איהו חשיב בעל דבר לתובעו דכל דלא עביד שליח שליחותי' אכתי ברשותא דמריה איתיה דאין כאן שום בעל מיוחד דלזכי קמ"ל לשמור ולא לחלק ואם היו עניים מיוחדים דמצו לתובעו כיון דקייץ להו אינהו בעלי דבר נינהו ולשמור קרינן ביה וא"ת והא ההוא ארנקא דאפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא ופשע בה ממון שיש לו תובעים הוא דרב יוסף עצמו גבאי הוא כדמוכח בפ' ארבעה וחמשה גבי מקדיש דאמר רב יוסף אנן ידי עניים אנן וי"ל דמכל מקום לא עדיף האי שומר מגברא דאתי מחמתיה שאילו רב יוסף עצמו שפשע בה מפטר אף שומר שבא מכחו פטור והשתא לא תקשי להרשב"א ז"ל אמאי לא מוקמינן ההיא דשום היתומים שלשים יום בשרבית אוכלת בהם כגון זה דממון שאין לו תובעים הוא היכי מפקינן מיתמי לא קרן ולא רבית השת' בממון שיש לו תובעי' אין נזקקין ממון שאין לו תובעים דלאו ממון מיקרי נזקקין לא יזדקקו להם כלל ולכי גזלי אם באו לפרוע הקרן לצאת ידי שמים מוטב אבל רבית שנמשך באותו זמן לא יהבינן להו כלל דיתמי לאו בני פרעון נינהו ואין כאן אגר נטר להו כלל הילכך לא מתוקמ' בהכי כלל וילפינן מינה דהיכא דאיכ' עניי' דקייץ להו כגון ת"ח שלוקחי' פרס מדי שב' בשבתו וכן התלמידי' שבת"ת והמלמדי' והעניי' אשר ארוחת תמיד נתנה להם קרינן ליה ממון שיש לו תובעים ובעלים מיוחדי' וידועי' הם ובר מן דין בנ"ד כל בני העיר מקרו בעלי' שהממון הבא מח"ל ניתן לצרכי העיר ולהוצאות שנותנין לא"ה שאלמלא כן היו צריכין לפרוע הכל משלהם ואף מה שנותנים לעניי' ולת"ח אפי' אי לא קייץ להו הם נותנים מה שיצטרך להם והשאר לצרכי העיר נמצא שהריוח הזה שנותנים החסרון הוא לבני העיר והם עצמם הלוים ע"י טובי העיר שהם שלוחיהם וכיוצא בהם והם הפורעים ה"ז רבית קצוצה שבאה מלוה למלוה.
1
ב׳ועל הצד השני שכתב חכמתך אם היו אלו המלוי' קונים המעות הבאים מח"ל ממקום ידוע אם היה האחריות עליהם אם יארעם אונס בדרך היה אפשר להתיר להם אבל הם נוגשים אצים אל הממונים לפרוע להם הרבי' מדי חדש בחדשו ופעמי' שהם לוקחי' ממקום אחר ברבית כדי לפרוע להם הרבית הא ודאי אסור כמו שיפה כתב כת"ר ומוסיף אני על דברי כת"ר שאפי' בקבלו אחריות אסור להתנות בכך דאין כאן מכר דדבר שלא בא לעולם הוא ועדיין לא זכו הקהל באותם המעות שרגילי' לבא מדי שנה בשנה ולכי אתא לידייהו דבני הקהל הוא דזכו וחשיב הלואה ואסור ולא התירו בירושל' אלא ליקח אדם שטרו של חברו ומלוהו בפחות ולקיחה של שטרות בכתיבה ומסירה ולקיחה של מלוה כמ"ש דהשתא ברשותא דלוקח קיימי וכן כתב בהגהת אש"רי כמ"ש הרב בב"י שם בסימן קע"ג ומטעם מכר התירו אבל בדבר דלא שייך בה קנין אין זה מכר אלא מלוה ובענין זה שמתנים לתת לערך עשרי' למאה מידי חדש בחדשו הא ודאי אגר נטר הוא ותניא ההולך לחלוב את עזיו ולגזוז את רחליו ולרדות כוורתו מצאו חבירו וא"ל מה שעזי חולבות מכו' לך מה שרחלי גוזזות מכור לך מות' אבל אם א"ל מה שעזי חולבות כך וכך מכור לך פי' שאמר לו כך וכך סאין ואוזיל גביה אסור כ"ש בנ"ד שמחשבין כך למאה לשנה ורגילי' לממני יומי ולממני שבועי.
2
ג׳וראיתי בתשובות הרב המובהק מהר"ר יוסף ן' לב ז"ל בח"ג סי' ס' כתב שנמצא בידו חדוש מא' מרבני פרוינצאה שכתבו בירושל' שאמרו לוקח אדם שטרותיו של חברו ומלוהו בפחות ואפילו מקבל עליו המוכר אחריות מותר וכתב הראב"ד דוקא שאינו מקבל עליו אחריות אלא ממה שנתן לו אבל אם מקבל עליו אחריות כל החוב אסור וכתב עליו הר' דוד ן' שאול ז"ל דהא מכירה היא דמה לנו אם יקבל עליו אחריו' כל החוב לכך כתב בשם רבותינו דאפי' קבל עליו אחריות כל החוב מותר דהא בקרקע כה"ג שרי ולי נראה דדברי הראב"ד עיקר דהיכי נימא שאם לא יוכל לגבות כל החוב מן הלוה שיתן לו המוכר יותר ממה שקבל ממנו כו' ובמוכר קרק' כה"ג אסור שאם מכר לו קרקע במנה וקבל עליו אחריות ונמצאת שאינה שלו והוקרה ועמד' על ק"ק ולקחה נגזל ממנו שישלם לו כמה ששוה עכשיו אסו' עכ"ל והרב מהריב"ל כתב דלפי מ"ש בס' התרומו' והמ"מ בשם הרמב"ן לדברי הראב"ד והוסי' עליו כלו' שאף אם לא קבל עליו אחריות החוב אסו' וכת' שיש חלוף נסחאות בלשון הירוש' שכתוב באותה שיטה מסיים ואפי' אם מקבל עליו המוכר אחריות מותר ולענין הלכה כת' דלא עבדי' כאותו הרב הר' דוד ן' שאול ולא כסברת הראב"ד דלא מצינו מי שהור' להקל אלא ההיא סברא הראב"ד הכתוב' באות' החדושי' ולגבי היתומי' מילת' דפשיט' דמות' לקבל עליו המוכ' אחריות מהמעות שקבל דאינו אסור אלא מטעם דקרוב לשכר ורחוק מן ההפס' הוא וביתומי' כה"ג מותר אלו דבריו ז"ל ואני בעניי הוקש' לי גברא רבה כהראב"ד ז"ל לימ' כהא מילתא היכא שמתנה שאם לא יוכל לגבו' מן הלוה יפר' מן המוכר ומותר והלא אין זה מוכר אלא הלואה דמה מכר לו ובמאי קיימא ברשו' לוקח והא אמרי' גבי חמרא כיון דלענין יוקרא וזול ברשותי' דמוכר הוא קרוב לזה ולזה הוא והכא כיון שאם לא יוכל לגבו' חוז' ולוקח מזה אין כאן מכר כלל והיינו דתנן אין מקבלי' צאן ברזל מיש' מפני שהו' רבי' ואפי' למחצי' שכר תנן אין מושיבין חנוני למחצי' שכר משום דמקבל עליו פלגא דהפס' והוי מחצה מלוה אלמא כיון דמקבל אחריו' אף בנכסי חבירו חשיב מלוה כ"ש חוב של עצמו שקבל עליו אחריו' דחשיב שהוא עצמו לוה והראב"ד החמיר בה טובא במקבל אחריות שאעפ"י שיתן כל מה שעלה הריוח בין מועט בין הרבה ואין למקבל הנאה בה אסור כמ"ש ספ' התרומות עצמו משמו והיאך יעלה על הדעת להקל בדבר זה ומה גם כי הרב הר"ד בן שאול הוסיף עליו דאפי' קבל עליו אחריות כל החוב כלו' לפרוע לו תוס' על הדמי' שנתן מותר וזה אין הדעת סובלתו ומ"ש דהא דקרקע כה"ג שרי היכא אשכחן בכה"ג דשרי דגבי משכנתא באחריות הממשכן בכל ענין אסור והרא"ש ז"ל בתשובה הביאה הטור בסימן קע"ב בראובן שממשכן ביתו לשמעון ולוי שוכרו משמעון וראובן נשאר בביתו ופורע השכירו' ע"י לוי השוכר שהרא"ש ז"ל כתב דאסור אלא דרבית קצוצה לא הוי כיון שלא פסק לו רבית על ההלואה וגם אם יפול הבית או ישרף יפסיד שמעון מעותיו וכתב הטור מדברי הרמ"ה יראה שהוא רבית קצוצה ואף מדברי הרא"ש מוכח להדיא שאם היה אחריות נפילה ושריפה על ראובן הוי רבית קצוצה וגם שם הובא תשובת הרשב"א בראובן שמשכן כרם לשמעון ע"מ שיהיה הכרם תחת יד ראוב' והוא יביא בפריו מאה כסף והשיב דהא לכ"ע רבית קצוצה ואע"ג דהתם אין אחריות גוף הכרם עליו אם נחרב או נאנס אלא כיון דקבל עליה אחריות הפירות הוי רבית קצוצה כ"ש אם קבל עליו אחריות גוף ופירות גם מה שכתב הרב בעל השיטה ההיא דאסור לקבל עליו אחריות אלא ממה שנותן בו ובמכר קרקע כה"ג נמי אסור שאם מכר לו קרקע במנה וקבל עליו אחריות שאם נמצאת שאינה שלו והוקרה ועמדה על ק"ק ולקחה נגזל ממנו שישלם לו כמו ששוה עכשיו אסור לא ידענא מאי קאמר דאי נדון דידן דמיא להא לא היה בו איסור כלל דהא בפרק קמא דמציעא אמרינן נמצאת שדה שאינה שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו ואמר רבא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ואע"פ שלא פי' את השבח הכיר בה שאינה שלו מעו' יש לו שבח אין לו ופירש הרי"ף ז"ל שבח אין לו לאו שבחא דאתי מחמת הוצאה כגון שלקח שדה באלף זוז והוציא עליה מאתים ושוה אלף ומאתי' אלא בשבח דאתי ממילא כגון שלקח שדה באלף זוז והוקרה ועמדה באלף ומאתים בכה"ג הוא דאמר רב שבח אין לו דכיון דהכיר בה שאינה שלו ולקחה הו"ל זוזי גבי מוכר כי מלוה ואי שקיל מיניה שבחא השתא הוא כנוטל שכר מעותיו דהיינו רבית ע"כ משמע דבשלא הכיר בה אפילו שבח' דאתי ממילא שקיל מגזלן וכן כתבה להלן שכן הוא כותב ללוקח אנא איקו' ואישפי וכו' אינון ועמלהון ושבחיהון וכן כתבה הרמב"ם בפ"ט דתנן גזל שדה ומכרה והשביח בה הלוקח אם השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצא' מבעל השדה והקרן עם שאר השבח נוטל מן הגזלן וכן לענין פירות שאכל כתב להלן שהגזלן לוקחו מלוקח וחוזר לוקח וגובה אותם מן הגזלן והראב"ד ז"ל הגי' על דבריו כשקבל עליו אחריות ופירש המ"מ בסתם אע"ג דאחריו' טעות סופר אין השבח בכלל עד שיפרש לו אחריות השבח הרי שלדברי הראב"ד עצמו מ"מ אחריות השבח גובה ממנו ולא חשיב רבית ולמ' הקפיד כאן שאם קבל עליו אחריות הכל אסור ונראה לי כי מה שאמר אפילו אם מקבל עליו המוכר אחריות מותר אם הוא לשון ירושל' או תוספות בשום מקום שנחלקו בו אם הוא אחריות מה שנתן או אחריות כל החוב היינו בסתם אחריות כל מוכר בעלמא כל דאתי מחמתיה כגון טענת מזוייף או פרוע או רבית או מחילה אבל היה השטר קיים באותה שעה וארעו אונס ולא נפרע אין המוכר חייב באחריותו דהאי אונסא דבתר הכי ולא מחמתי' ועל זה כתב הר"ר דוד בן שאול בשם רבותינו ז"ל דאפילו אם קבל עליו האחריות כל החוב בכי האי גוונא בתורת מכירה קאתי עלה מעיקרא ובקרקע בכי האי גווגא שרי כדאמרן אלא שהראב"ד ז"ל ראה להחמיר במלו' טפי ממכר דבשלמא במכר אע"פ שסוף יוצאה מתחת ידו מאחר שהפירות כשאוכלן בהיתר אכלן והשבח קרקעו השביח כשטורפ' בעל השדה ממנו היא ושבחיה ועמליה וחוזר ותובען מן הגזלן לא מחזי כרבית אבל במלוה דאגלאי מילתא דליתא מעיקרא ולא זכה במותר כלל אם היה נפרע ממנו יתר על כדי מעותיו מיחזי כרבית אבל הרב בעל השיטה ההיא לפי מה שהבין בדבריה' שקבל עליו שאם לא יוכל לגבות כל החוב שיתן לו המוכר לזה הכריע שהוא אסור לגמרי ואמר דבמכר קרקע בכי האי גוונא אסור כלומר שמכר על דעת כן דהוי כהכיר בה שאינה שלו דעל דעת כן לקח שאם לא יוכל לגבות מן הלוה יפרע ממנו אין כאן מכר כלל וכמלוה דמיא ואני אומר דבכי האי גוונא רבית קצוצה היא טפי מהכיר בה שאינו שלו דהת' כשאכל הפירות בהיתר אכלן וכשהשביח בתורת מכר השביח ואם חזר גזלן ולקחה מהבעלים הראשונים זכה בשבח ובפירות כדאמרינן התם ניחא ליה דליקום בהימנותיה אבל הכא אכתי לא אתא לידיה כלום ומלוה ליתא בעיניה דליקני ואפילו אם פרע לו הלוה כל שהיה עד עכשיו באחריות המלוה אכתי לא נפקא מלוה מרשותיה דמלוה נמצא שהוא עכשיו פורע חובו יתר על מה שלוה ממנו והוי רבית גמור ובכה"ג אצל יתומים אסור דלא הותר אצלם אלא דרך מקח וממכר קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד וזו הלואה גמור' היא וחמיר טפי ממשכנתא באחריות הנראה לעניות דעתי יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
3