שו"ת מהרי"ט, חלק ב, יורה דעה מ״חTeshuvot Maharit, II, Yoreh Deah 48
א׳לבריסה.
1
ב׳שאלה מקום א' שמנו י' ממוני' וחכם אחד מחכמי הק"ק ונתנו להם כל כח ורשות לפקח על עניני העברו' ומזונות להקרי' תועל' העיר וקבלו טובי העי' להיות מונהגי' ע"פ עם עצ' החכ' עמה' לבל יעברו מכל מה שיתקנו. ויהי היום היו במקו' ההו' ב' שוחטים שעל ידם היו אוכלי' כל בני העיר ומקדם היו נפרדים איש מעל אחיו וכל א' היה שוחט ומביא בשר לשובע לכל העיר אח"כ בסבת תועלת' נשתתפו יחד הב' שוחטים ולא היו שוחטים ומביאים רק ע"י אחד וכראות זה הענין הממונים והחכם שבהיותם נפרדים איש מעל חברו היה תועלת לאנשי העיר כי כל אחד יעדיף להביא לשובע וכמדומה כמה דברי' אחרי' שהיה תועל' לאנשי העיר שלחו בעד א' מהם ואמרו לו שיפרד מעל חברו יען שהוא תועלת לאנשי העיר ולא אבה לשמוע להם אח"כ חלפו עברו קצת ימים ושלחו לקרא לו בפעם שנית ואמרו לו שיטול שבוע' לזמן י"ב חדש ליפר' מחברו ואם לא ירצה שהם יראו מה שיעשו שהם רוצים לפקח תועלת אנשי העיר ואז נתרצה השוחט והחכם שהיה במעמ' ממוני העי' השביע לו בתקיע' כף ע"ד המקב"ה ועל דעתו וע"ד כל הממוני' וע"ד כל חכמי העיר בטובת הנאה שהיה לו וגם לכל אנשי העיר יש תועלת להיותם נפרדים והשבועה היתה בין שיתנהגו הממונים לפקח בעניני העיר כל הי"ב חדש בין לא יתנהגו נשבע שבועה חמורה בפני רבים ועל דעת רבים מפורשים כאמור ויהי מאז קצת ימים נפל הפרש בין הממוני' ולא רצו קצו קצת מהם להתחב' לפקח בעניני העיר עד ישקיף ה' ויטיל אהבה ביניהם וכראות השוחט המושבע שהיה הפרש בין הממונים גלה חרפתו שהיה שותף עם חברו מקדם ולא נפרד ממנו כמו שפירש דבריו בפני החכם ששלח בעדו ואמר לו על מה ועל מה נשתתפת עם חברך ואיך מצאת היתר לשבועתך שהיה על דעתי ועל דעת רבים ובפני רבים ובטובת הנאה במעמד עשרה בני אדם אז השיב השוחט אלו הטענות כי בכל אח' מהם נראה לו שאינו עובר על השבועה א' כי מקדמת דנא היה לו שבועה עם חבירו לבל יפרד איש מעל אחיו בענין השחיטה ואין שבועה אחרונה חלה על הראשונה ב' כי אחר שלא התחברו הממוני' לפקח בענייני העיר אמרו לו קצת מהם מכאן ואילך אוכל להשתתף עם חבירך ג' שהשבועה היה על תנאי שיסכי' החכם ויחתום ויתן בידו שחזק' שחיט' בהמות היהודי' שהיה לו ולא לשוחט אחר ותבע פעם א' החתימה ולא נתנה לו ד' שהשבועה שנשב' היא כוללת בלתי להיות שוחט בשתוף כל י"ב חדש ואח"כ נטל רשות מהחכם שהיו ימים טובים ותועלת העיר היה להיות שותף בימים טובים לבד כי בהיות שוחט אחד ואחד מוכר כדי להביא בשר לשובע ואז נתן לו החכם רשות לימים טובים לבד יען היה תועלת העיר ונראה לו שמאחר שנתן לו רשות לימים טובים הותר כלו אז אמר לו החכם הוי דכיר אם יש לך טענה אחרת כי אלו כלם ישא רוח יען למחר ילמדו אותך טענה אחרת והשיב דאינו זוכר טענה אחרת והשיב לו החכם לטענה שאמרת שהיה השבועה על תנאי שיתן לך חזקת שחיטת בהמות היהודים שהשבועה לא היה על תנאי רק אחר שנשבע בלתי שום תנאי תבע בתור' חסד שיחתום גם הוא החזקה כמו שחתמו שאר החכמי' ומה גם שלא תבע ממנו ועתה שתובע שיביא עדים שנתנו לו החזקה שאר החכמים וגם הוא יסכים עמהם ועל שאר הטענות איני רואה ממשות לענין הדין להציל נפשו משבועה ואז כתב החכם וחתם הטענות בעדי' לראות בענין הדין והתרה לו לבל ישחוט ויבדוק עד יראו בדינו ואם יהיה צריך תשובה למכתו שיעשה ואח"כ יוכל להיות שוחט ובודק וקבל עליו. אח"כ נתן כתף סוררת והלך לשחוט בפשע ונתן לאכול וכשמוע החכם שעשה בפשע היה רוצה להכריז הענין אז בא השוחט ואמר שהוא היה רוצה לקבל תשובתו להיות מוכשר מכאן והלאה בעיני כל אנשי העיר אף שבעיני קצת חכמי העיר היה כשר לשחוט עכ"ז היה רוצה לעשות תשובה אז השיב לו החכם דע כי התשובה יהיה למה שעבר בחזור לכשרותך אבל מכאן ולהלאה השבועה במקומה עומדת ואין אתה יכול להיות שוחט בשותפות כל משך השנים עשר חדש כמו שנשבעת או שיתחברו טובי העיר עם החכמים והממוני' שהשבועה היה על דעת כלם ויתירו לך השבועה אם יראה בעיניהם ויהי כי לא הוכשר בעיניו הענין והלך ושחט עופות לעיני הכל וכפי הנשמע ג"כ בהמות ותלה הענין כי ברשות שחט והקול נשמע כי נתנו לו היתר לא נודע מי ומי וגם איזה כתב נתנו בידו כי היה כשר וראוי על כן היות הדבר חמור לאפרושי איסורא והדבר מכוער שיצא קול היתר ואינם רוצי' לפרש מי היה המתיר כי ידוע כי עונו ישא לתת מכשול להתיר שבועה הנעשה על דעת רבי' ובפני רבים ובטובת הנאה וע"ד המקום תחילה כמו שאומר החכם עם עדים מקצת הממונים שהיו שם וידוע דאין לו התרה אפי' בדיעבד על דעת כל הפוסקים כאשר נראה בספרים במקומותם וגם לא יהיה כשתי תורות ע"כ יורנו משפט האיש השוח' בפשע וטענותיו משולבו' סותרות זו את זו אם הוא מוכשר בטענותיו לשעבר ולעתיד בלתי תשובתו הראויה לעשות ומי שמחזיק בידו ביד רמה אם טוב בעיני אלהים ואדם בענין איסור מפורסם להיות מיקל באיסורין כאשר נראה בשבועתו אם מוכשר להיות שוחט מכאן והלאה בלתי תשובה ובלתי התרה מהחכמים ומטובי העיר יורינו דרך ישכון האור הטוב להסיר מכשול והפרש במהירות והשכר כפול מן השמים.
2
ג׳תשובה האיש הזה השוחט חייב לקיי' שבועתו אשר נשבע על דעת החכם השלם נר"ו והממונים יצ"ו והטענות שטען לפטור את עצמו בטלות ותשובותיו נשאר מעל.
3
ד׳אם הראשונה שטען שהיה מושבע עם חבירו לבל יפרד איש מעל אחיו ולפיכ' אין שבוע' אחרונ' חלה עליו אין זו הדרך מוציאתו מידי עבירה. חדא דלדבריו בשעה שנשבע אל הממונים עבר על שבועת שוא כדתנן בפרק שבועות שתים שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת ביטוי ומפרש בגמרא אף על שבועת ביטוי דבין כך ובין כך עובר על שבועת שוא והדבר מוכיח שזכר את שבועתו שהרי כמה ימים היו מפצירים הממונים בו להפרד והיאך אפשר כי בימים הרבים האלו לא זכר את השבועה שיהיה פתחון פה לפניהם שלא היה רשאי להפרד ממנו וגם עכשיו כשנתן אמתלא' לדבריו לא אמר שבועתו האחרונ' היתה בשוגג שלא נזכר מהראשונה כי זאת היתה טענה יפה הימנה אלא אמר כי מקדמת דנא היה לו שבועה שלא להפרד דאין שבועה חלה על שבועה דנראה דבמתכוין נשבע בשנייה ועוד דלא כל הימנו לומר כן דמאחר שנשבע בפני עדים על הדבר שאין אדם משים עצמו רשע לומר מושבע הייתי מתחלה שלא להפרי' ושוב נשב' להפר' אינו נאמן בכך כדאמרי' בפ' שני דכתובו' גבי העד' שאמרו כת' ידי' הוא זה אבל אנוסי' היינו כשאין כתב ידן יוצא ממקו' אחר נאמני' ואמרינן לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אם אמרו מחמ' ממון אינם נאמני' מאי טעמא אין אדם משים עצמו רשע ומיהו איכא למימר דדוקא בבא להעיד על אחרים לא מקבלינן דבריו כגון אלו שבאים לפסול את השטר שחתומים בו דכמי שנחקרה עדותם בב"ד דמי אבל לעצמו יהא נאמן ואעפ"י שלא יפסל על פיו דקרוב הוא אצל עצמו מ"מ יכול להפטר משבועה בתרייתא בטענה זו ותדע דתנן בכריתות ריש פרק אמרו לו ומייתי לה בר"פ האשה רבה אמרו לו שנים אכלת חלבו הוא אומר לא אכלתי פטור ר"מ מחייב אמר ר' מאיר ק"ו אם הביאו שנים למיתה החמורה לא יביאוהו לקרבן הקל א"ל מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ובתוספות בכריתות דהיאך יאמר מזיד הייתי הו"ל מגו במקום עדים ועוד דמשוי נפשיה רשיעא ותירצו דהא דנאמן הכא משום דמתרץ דבורי' לא אכלתי שוגג אלא מזיד משמע דכי אמר הכי נאמן אף על גב דמשים עצמו רשע ומה שהקשו בתוספות דהא משים עצמו רשע היינו אי הוי טעמא דנאמן במיגו דאין זה מגו טוב דנימא מה לו לשקר לאמר מזיד הייתי שלא רצה לעשות עצמו רשע ואין אומרים מגו אלא כשהטענות שוות אבל לטעמא דמתרצינן דבוריה ניחא שהוא עצמו טוען כך ומקבלין דבריו ונראה דגם אין ראיה מההיא דכריתות דנהי שמקבלים דבריו שלא יביא קרבן דלדידיה הוי חולין בעזרה וגם העדים אינם יכולים לידע שלא היה מזיד אלא שוגג לפיכך הוא יחוש לעצמו וכן בנ"ד יועילו דבריו שלא להענישו לשעבר שמא עבר על שבועתו שהרי זה מסור לשמים אבל לעשותו לכתחלה בשאט בנפש בטענה שמשים בה את עצמו רשע אין שומעין לו ושמא דאפילו אם ניכר בדבריו שהיה יודע בשבועה הראשונה מ"מ פלגינן דבוריה ונאמר שלא היה מזיד אלא שוגג כהא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין פ' רבעני לרצוני דקי"ל כרבא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע אלא פלגי' דבוריה איבר' דבההיא דכתובות אנוסין היינו מחמת ממון לא פלגינן דבוריה וכמה תירוצים כתבו התוספות בדבר זה ולכל התירוצים שכתבו שם בכתובות נ"ד לא דמיא לההיא אלא להך דסנהדרין אבל לתירוץ שכתבו בסנהדרין דלא פלגינן דבורא בחד גופא והתם פלגינן דבוריה שפלו' רבע אדם אחר ולא לו הכא נמי בחד גופא הוא לומר לא היה מזיד אלא שוגג ועוד שהדבר מוכיח דלא מצי למימר אשתלאי כי לא יום ולא יומים היה ההפצר כי אם ימים רבים ועוד דבכל כה"ג שבא להוציא עצמו מידי חיוב שבועה שנשב' ע"ד רבים ובפני רבים לא כל הימנו שיאמר שבועה היתה לי שמבטלת לזו דאמרינן שקורי משקר תדע דבפרק האיש מקדש גבי ע"מ שאני כהן וכו' בעי לאוכוחי גמרא דדברים שבלב אינם דברים לבסוף מייתי מהא דהאומר לשלוחו הבא לי מן החלון ומדלוסקמא הלך והביא לו אעפ"י שאמר בה"ב לא היה בלבי אלא ע"ז בעל הבית מעל ואמאי והא אמר בלבי אלא משום דדברים שבלב אינם דברים ודחי דילמא שאני התם דלמפט' נפשיה מקרבן קאתי אלמא אפילו תימא דברים שבלב הוו דברים אין מקבלים דבריו דלפטר נפשיה מקרבן קאמר ושקורי משקר כדפרש"י וטעמא דאם איתא הו"ל לפרושי מלתיה וה"ה נמי הכי דלא כל הימנו לומר שבועה כנגד היה לי מקודם שמבטלים לזו מאחר שלא פירש לפני החכם והממונים את שבועתו הא' והיו רואים כדת מה לעשות.
4
ה׳ועוד נראה שאפילו לדבריו שנשבע עם חבירו שלא להפרד אפש' לישב' שנית שתחול ע"י כולל שהרי כשהשביעוהו הממונים להיותם נפרדי' הכוונה שלא יהיה לו חברה ואח' חברו וא' כל אדם במשמע שהרי פירש את הדבר שבהיות השוחטי' נפרדים איש מעל חברו יש תועל' לבני העיר שכל א' יעדיף להביא בשר לשובע הילכך מתו' שחלה שבועתו על אדם אחר שלא ישתת' עמו חלה גם על זה כהא דאמרינן בפ' שבועות שתים שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות דמוקי לה בכולל דברים המותרי' עם דברים האסורים וחיילא שבועתו ע"י כולל ובסמוך פרכינן בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה וכתב התוספות ואפילו ע"י כולל לא אמרינן דתיחו' השבועה לבטל את המצוה והוק' להם לתוספ' מהא דתני' בירוש' שבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בלילי הפסח חייב אלמ' דבאיסור כולל חיילא שבועה לבטל את המצוה והעלה משם רבינו יצחק דודאי שב ואל תעשה כי הכא דקאמר שבועה שאוכל לא חיילא על דברים האסורים ואסור לאכול בשב ועל תעשה הוא אבל בנשב' שלא לאכול מצה ואכל דהוי בקום עשה ודאי חיילא והכא נמי כשמשתתף עמו קום עשה הוא ונמצא עובר ובתי' זה תמהו האחרונים ז"ל ואין לומר דמאחר שכבר היה לו שותפות עם חברו לשעבר דשלא יפרש ממנו שב ואל תעשה הוא דבשלמא אם היה להם עסק שותפות בנתים שמשועבד לשניהם ודאי חלוקה מחוסר מעשה הוא אבל כאן אין שותפות' אלא בדבר שלא בא לעולם של זכות שיבא להם בבשר הבהמו' אשר הם לוקחים יום יום יהיה לחצאין ואין קנין ולא זכו' בדשלב"ל ואפילו קבע זמן לשותפות יכולים לחזור בהם מכאן ולהבא דכפועל חשיב וכמי ששכרו ללקט מציאות וקי"ל פועל חוזר בו אפילו בחצי היום למדנו שאין חברו זוכה אלא לאחר שיקנה זה הבשר דאז בא לעולם נמצא דבכל בהמה שהוא קונה לכתחלה ע"ד השותפות הרי זה עובר בקום עשה וחל עליה שבועה שכשיקנ' לא יקנה לדעת השותפות אלא לעצמו ועוד דמשעת שנשבע בפני הממוני' והחכם שלא יהיה לו שותפות הרי חזר בו ואם לקח סת' אין לחבירו זכות בו ודמי הא מילת' לשעבוד דאקני דקי"ל לוה ולוה ואח"כ קנה משתעב' לשניה' כדפי' רשב"ם דבההיא שעת' שקנאם חל שעבוד שניה' דקודם שיבאו לעולם לא חל שעבודם וכתב הרשב"א בתשו' על מי שנשב' לב"ח מאוחר שכל מה שירויח יתן לו מחויב ליתן ואין ב"ח המוקד' יכול לגבות הימנו דכיון שנשב' גלי דעתיה שחזר בו משעבוד הראשון ולבתר' משתעב' לקמ' לא משתעב' והוב' בח"מ סי' ק"ד ה"נ משעה שנשבע חזר בו מהשותפות ונסתלק זכו' חבירו מעליו לגמרי.
5
ו׳ובר מן כל דין אין שבועות הללו מבטלות זו את זו שאפש' לקיים את שתיהן תחלה נשב' לבל יפרדו איש מעל אחיו לשחו' לעצמו ושוב נשב' שלא ישחו' בשותפ' נמצ' קרח מכאן ומכאן ולא ישחוט כלל כי הוא לא נשב' לחבירו שישחו' עמו עכ"פ אלא שלא יפרדו איש מעל אחיו ואינו עובר אלא כשישחו' לעצמו שזה נקר' פירוד אבל אם לא ישחו' כלל יהא יושב ובטל מהשחיטה לא מקרי פירוד.
6
ז׳ועוד נראה דבכל ענין חלה שנייה שלא היתה שבוע' הראשונה אלא תנאי שבינו לבין חברו שלא יתפר' מעמו והיינו מרצונו אבל מאחר שבני העיר כופין אותם שלא יהיו באגודה אחת מחויבי' הם לעשות דבריהם דשלוחי דידהו נינהו ואם רצו מסלקי' אותם אם פשעו כדאמרי' שתלא טבחא וסופר מתא כמותרים ועומדים הם ואין לך התראה גדולה מזו שמקפידים שלא יהיו בקשר א' ואם רצו מסלקים אותם וממנים אחרים תחתיהם נמצא עכשיו שנפרד זה אין המניעה ממנו שאם היו מסלקים את חבירו לא היה יכול חבירו למנעו לזה מכח שבועתו שלא ישחוט שהשבועה לא היתה אלא כל זמן שבני העיר רוצים במינויים ובחברתם.
7
ח׳והשנית שטען שאחר שלא נתחברו הממוני' ולא באו לפקח בעניני העיר אמרו לו קצת מהם מכאן והלאה תוכל להשתתף עם חבירך. טענה של הבל היא זו שאם מטעם נתינת רשות הוא בא לומר שכבר הותר לא מבעיא אמרו מקצתם אלא אפי' אמרו לו כלם לא הותר בכך ולא יצא מידי שבועתו שזו זכות של כל בני העיר היא שלא יהיו בקשר אחד ואגוד' אחת ליקר הבשר וזכין להם שלא בפניהם ואין חבין להם אלא בפניהם ומדעתם כהא דאמרי' בר"פ האיש מקדש מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר נשיא א' נשיא א' ממטה תקחו ולחוב ע"מ לזכות אבל במה שכבר זכו לבני העיר אינן יכולים עכשיו לחוב ואעפ"י שהיתה השבועה לדעת כל הממונים אשר שם מאחר שזכות בני העיר היא דעת הממוני' עבדא לה כדעת רבים מפורשי' דלית לה הפרה ואפי' אם אותם הרבים יתרצו להתירה לאו כל כמינהו דלמיסר עלייהו שוינהו שליח למשרי ליה לא שוינהו שליח כ"ש בדבר שיש בו הנאה לאחרים דלא מצי למשרי ליה אלא מדעתם ואם בא מטעם שנסתלקו הממונים מלבא לבית הועד הואיל ונתבטל מנויים נתבטלה גזרתם הא נמי ליתא דאפי' אם נסתלקו ובטלו בני העיר את מנויים לא נתבטלה גזרתם אלא כל שגזרו ותקנו בזמן מנויים קיים כ"ש מה שהשביעו את אחרים ועוד דלא מצו לאסתלוקי מאחר שקבלו עליהם המינוי קולר תלוי עליהם להתועד ולפקח על בקיעי העיר ומתפסו אכולא כרכא דאמרינן בפ' במ"מ מי שיש בידו למחות על אנשי ביתו ואינו מוחה נתפס עליהם על בני עירו נתפס עליהם וכתיב ואתה בן אדם צופה נתתיך וכו' הא למדת שקולר הרבים תלוי בהם ומכשול עונם אינו מתבקש אלא מהם כ"ש אם מקצתם הם המעכבים שגדול עונם מנשוא והמכשלה תחת ידם וכתיב וחוטא אחד יאבד טובה הרבה לפיכך הממונים מחוייבים לפקח ולשאת כל הצבור עליהם ולא ישגיחו אם לא יבאו מקצתם הירא בהם את דבר ה' ואם לא ירצו השאר לבא יעשו המה לפקח ולהשגיח וכל מעשיהם קיימים ואין הנמנעי' מלבא מבטלים ועד המושב הואיל ושלחו אחריהם ולא באו והם יחושו לעצמם מעונשי שמים.
8
ט׳והטענה השלישית שהשבועה היתה על תנאי שיחתו' החכם ויתן בידו שחזקת השחיטה היא שלו ותבע פעם אחת החתימה לא נתנה לו אף בזו לא אמר כלום מאחר שהחכם נר"ו וחד דעמיה אמר כי לא היה תנאי בשעת השבועה כלל רק בקשה היא ובקש אחר שנשבע אין בדבריו כלום והך מלתא תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן בפ' אמרו לו דאמר ר' יהודה נאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים ואמרינן מודים חכמים לר' יהודה בחלבים וביאת מקדש דמצי לתרץ דבוריה אבל בטומאה דלא מצי לתרץ דבוריה לא מהימן כנגד העדים. ומיהו סוגיא דפ"ק דמציעא לא אתיא כהך סוגיא דכריתו' דמשמע הת' דאזלא כהך לישנא דמפרש טעמייהו דרבנן משום שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים כמו שכתבו שם התוס' דמציעא וגם הרמב"ם והראב"ד חלוקים בדבר זה כמ"ש בפ' י"א מה' שגגות ומה שיש לדקדק בדבריהם ובשמועות כתבתי במקום אחר ואין כאן מקום להאריך. ובכל ענין אף ר' יהודה דאמר נאמן אדם על עצמו לא אמ' אלא בינו לבין עצמו ולעצמו אבל בפני אחרים אסור. ואפי' לפי דבריו שאומר שתנאי היו דבריו שנשבע ע"מ שיחתום החכם בכתב החזק' שלו לא מפני שתבע פעם אחת או שתי פעמים החתימה ולא נתן הותרה שבועתו דתנן בפ' האומר הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך ק"ק זוז הרי זו מקודשת ויתן וקי"ל כרב הונא דאמר הוא יתן לכשירצה ואפי' אמר שאינו רוצה ליתן ואפי' פשטה ידה וקבל' קדושין מאחר כשיתן חלין הקדושין הראשוני' למפרע דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי.
9
י׳והטענה הרביעית שמאחר שהותר מקצת בימי' טובי' מרשו' החכ' הות' כולו אף זו הבל ורעות רוח שאין אומרים נדר שהותר מקצתו הותר כלו אלא בהתרת חכם דחכם עוקר את הנדר מעיקרו והרמב"ן ז"ל הוסיף לומ' דדוקא נדר הותר ע"י פתח דאדעתא דהכי לא נדר דדמיא קצת לנדרי טעות אבל לכ"ע שלא בהתרת חכם השבועה במקומה עומדת כי מה שהור' לו החכם השלם שבאותם הימים של המועדים רשאים היו לפי שראה שהיה תועלת לבני העיר כי באות' הימים צריכין להצטרף ואיש את אחיהו יעזורו דמאחר שהשבועה היתה לתקנת אנשי העיר זו היא תקנת' ויכול להתיר נדרו שלא על פי חכם ואומר הריני כאלו התקבלתי ועכשיו החכם דן כדעת בני העיר שבאותם הימים צירופן זו היא פירודן ולפי מה שהביא הר"ן ז"ל בפ' ד' נדרים דמייתי הא מלתא דראב"י שאומר הריני כאלו התקבלתי שהרשב"א ז"ל כתב דדוקא בקיום מעשה שייך לומר הריני כאלו התקבלתי כיון דאפילו היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר אף מעכשיו יכול לומר הריני כאלו התקבלתי והחזרתי דאפוכי מטרתא למה לי אבל בביטול מעשה כגון קונם אם תלך למקום פ' לא שייך לומר הריני כאילו התקבלתי ואיכא מאן דפליג שאפי' בענין זה יכול לומר עכ"ד ומיהו אף לדברי הרשב"א ז"ל דוקא כשהוא מתרצה לבקשתו למחול ומתפייס דצריך לטעם דהריני כאילו התקבלתי אבל כשהמדיר עצמו רואה שיות' הנא' לו בביטול הדבר במקומו לא בעי' טעמא דהתקבלתי אלא דיות' נוח לו בכך אלא כההיא דתנן התם בפ' קונם כלום נדרת אלא מפני כבודי זה כבודי אף כאן כל עצמה של שבועה לא היתה אלא לתקנת בני העיר ועכשיו בימים אלו זו תקנתם ולכך התיר לו החכם נר"ו אבל בשאר ימות השנה לקבעיה הדר הנלע"ד כתבתי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
10