שו"ת מהרש"ם חלק א רכ״טTeshuvot Maharsham Volume I 229
א׳להרב המאוה"ג וכו' מו"ה שלמה מעהר נ"י אבד"ק בראיוליב, במאלרוי.
1
ב׳מכתבו הגיעני ועל דבר שאלתו באחד שקינא לאשתו בהיותו בעיר אחרת כתב לה על ידי הבי דואר מכתב לאמר הזהר שלא תתן ללון בביתי את האיש פלוני מעיר אחרת אשר דרכו לבא לביתי למסחר ויש לו אכסניא בביתי אבל כעת שאיני בביתי הזהר שלא תניח אותו יען ידעתי כי הוא איש בליעל ונואף ובבית אין שום אדם ואחר זמן בבוא האיש לבית פ' הנ"ל ביקש פ' אותו שילין בביתו וכטוב לבו ביין אמר לו אשלם את גמולך לאשר אני תמיד באכסניא אצלך וגם בהיותך בדרך הייתי בביתך ואשתך זנתה עמי ובבוא האיש לביתו חקר מאשתו והודית שבא לביתה ונתביישה לגרשו מביתה אבל לא זינה עמה עכת"ד השאלה:
2
ג׳והנה מה שנסתפק אם מה שקינא לה במכתב מקרי קינוי והנה אם האשה יודעת לקרות הכתב ומכרת שהוא כתב יד בעלה לא אדע מקום ספק ונראה להביא ראיה מהא דמבואר ברמב"ם פ"ב מסוטה ה"ב וה"ג דאשה שאינה שומעת אינה שותה מדכתיב ואמר אל האשה פרט למי שאינה שומעת וקשה הרי בלא"ה א"א להשקותה בלא קינוי וכיון שאינה שומעת א"א לקנא לה לא על ידי הבעל ולא על ידי ב"ד ובע"כ דקינוי אפשר על ידי כתב דנהי דאמירה א"א בכתב כמ"ש התוס' גיטין ע"א א' ד"ה והא דלא מקרי אמירה בכתב אבל מ"מ הוי קינוי דעיקר ענין הקינוי שתדע שבעלה מקפיד בכך ולכן מהני גם בכתב (ובמק"א העירותי על דברי תוס' הנ"ל מהא דאיתא במד"ר ר"פ יתרו פלוגתא דתנאי ויאמר אל משה אני חותנך וגו' ר"י אומר שלח לו על ידי שליח ר"א אומר שלח לו אגרת ואף די"ל דר"א ור"י הלכה כר"י מ"מ צ"ע מהא דאיתא בד"ה ב' ויאמר חירם מלך צור בכתב וישלח אל שלמה ואולי י"ל דאצטריך לאשה ששמעה בשעת קינוי ונתחרשה בשעת השקאה דמ"מ אינה שותה ומ"מ גם מסברא נראה דמהני ואין ד"ז תלוי בדין שבועה בכתב שנחלקו בו הפוסקים מטעמא דכתיבנא (ובפרט דבראוי לדבר הוי ראוי לבילה וכמ"ש ר"ת לענין עדות בכתב וגם אי באלם ל"מ מ"מ בפקח מהני) וע' בב"י וט"ז יו"ד סי' רכ"ח סק"כ בשם רשב"א דכתב עדיף משליח (וע' בבאה"ט סי' קע"ח סק"ו ופת"ש סקכ"ו בדין קינוי על ידי שליח) וע' בתשו' חיים שאל ח"ב סי' י"ג באמצע התשו' שהוכיח דבכל מקום חוץ משבועה ומורד במלכות כתב עדיף מדיבור ובכנה"ג בשם ב' גדולים דקינוי ע"י שליח מהני:
3
ד׳אך דבעיקר הקינוי אף דקיי"ל דגם בינו לבינה הוי קינוי ליאסר עליו כמ"ש הרמב"ם פכ"ד מה"א והובא באה"ע סי' קט"ו ס"ט ומה שתמה רש"ל דזה סותר להא דקיי"ל דבעינן ב' עדים כבר העלו הב"ח ושאר אחרונים דדוקא להשקאה בעינן ב' עדים אבל נאסרת עליו גם בקינוי בינו לבינה וכן מצאתי במהרי"ט בשניות חא"ע סוף סימן א' שהעלה כן וביאר שם הא דנקט לא לימא בזה"ז דדוקא בזה"ז דליכא מי סוטה ש"מ דקפיד ואיהו אפסדי אנפשיה וע"ש עוד בזה וע' שו"ת ברכת יוסף א"ע סי' מ"ב באורך בזה ומה שהעירו האחרונים שמדברי הרשב"א שבב"י נראה דפליג ע"ז הנה מצאתי בתשו' הרשב"א ח"ד סי' שכ"ג שפסק להדיא כהרמב"ם הנ"ל דנאסרת עליו ול"מ מחילתו אחר שנסתרה ע"ש באורך ואף דבסי' רנ"ז באמצע התשו' בדין מאמין לדברי העד שהביא מהא דקידושין ס"ו בההוא סמיא סיים וז"ל ואף על פי שיש לחלק קצת דדלמא שא"ה דאיכא סהדא דמהימן מדינא בשאר איסורין ובערוה נמי היכא דקדמו עדי קינוי וסתירה ומי שמקנא לאשתו אל תסתר עם איש פ' לבו ניקפו ואפילו הכי אינה אסורה לו ומ"מ הכל לפי מה שהוא ענין וכו' עכ"ל י"ל דהתם בלא נסתרה אחר כך ובאנו לאסרה על ידי מה שלבו נוקפו לבד וכיון שהדבר מפורש בסימן שכ"ג הנ"ל מי יערב בלבו לצרף קולא נגד דברי רמב"ם ורשב"א המפורשים והאחרונים לא ידעו מתשו' רשב"א הנ"ל וע' תשו' ד"ח ח"ב א"ע סי' כ"ה שכתב בפשי' דקיי"ל דבינו לבינה ל"ה קינוי והוא תמוה וכל דבריו בתשו' הנ"ל צע"ג:
4
ה׳אך הנה בפת"ש סקט"ו הביא בשם תשו' ב"ד שנראה מהרמב"ם סוף ה' סוטה דכל שאומר בדרך זהירות ולא שחושדה לית ביה משום קינוי והן אמת דהמעיין שם ימצא שסיים הרמב"ם דאם עבר וקינא הוי קינוי ובכ"מ שם הביא מהירושלמי ותירץ דברי רמב"ם וע' במרה"פ על הירושלמי שם שתירץ על נכון וע' ברכ"י א"ח סי' א' וגם במהרי"ט הנ"ל העלה דבכל גווני הוי קינוי בדיעבד ובזה י"ל קושיית תוס' סוטה ג' ע"ב ד"ה ת"ל וכו' ולפמ"ש י"ל דנ"מ בכה"ג דלא חשדה הבעל ומכחיש לעד ע"ש ותבין ובכ"ז יש לצדד כיון שכתב לה רק שלא תניח ללון בביתי את פ' ולא הזהירה שהיא לא תסתתר עמו וד"ז אין בידה שלא תניחנו ובפרט שהיא ישבה בביתה ואותו פ' בא לשם וכה"ג כתב הח"ס ח"ב סי' צ"ו והובא בפת"ש סקי"ד ובתשו' ב"ד שהובא שם סקט"ו ע"ש דדוקא כשנכנסים שניהם למקום סתירה איכא רגל"ד מה שאין כן בכה"ג ובנ"ד נמי אפשר דלפי שהוא עושה מסחרים עמו תמיד נתביישה בפניו לגרשו מביתה ובפרט די"ל דהיא לא הבינה יפה אזהרתו מפי הכתב אם יש לו חשד עליה ושמקפיד על סתירתה עמו כיון שכתב רק שלא תניחהו ללון שם ואולי חשש שלא יאנסנה וכבר כתב המל"מ פ"ג מסוטה הכ"ד דבכה"ג ל"ה קינוי וע"ש בפת"ש סקל"ד אבל הנה מצאתי בכנה"ג לא"ע סי' קע"ח בהגה"ט אות א' שהביא בשם כת"י להר"א דה"ה אם אמר לה אל תקבל לפלוני בבית הוי קינוי ע"ש ומוכח היפוך דברי האחרונים הנ"ל וע"ע בס' קרן אורה לסוטה י"ב שפקפק הרבה בד"ז והניח בצ"ע ואם כן יש להחמיר דגם בכה"ג מקרי קינוי ובדברי רמב"ם סוף הל' סוטה הנ"ל ע"ע בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ה' אות ה' מ"ש בזה] וע"ע בדין קינוי שלא על ידי חשד בבית אל חדר נ"ז מהד"ב פ"א אות ג':
5
ו׳והנה מכח דברי החשוד שאמר שזינתה עמו אין נ"מ בנ"ד אי הוי קינוי דכיון דאינו נאמן על עצמו משום דאאמע"ר אלא דנימא פ"ד ונאמין שזינתה עם אחר ולא עמו א"כ לא עברה על הקינוי כלל שהרי לא קינא לה מאחר וכבר רמז רו"מ לדברי הח"צ סי' ק"נ ומל"מ פ"א מסוטה במה שפלפלו בדברי הרשב"א סימן תקנ"ב ובאמת שהרמ"א סי' קט"ו פסק בפשיטות כדברי הרשב"א אלא דהתם נ"מ לענין צירוף עד ב' או היכא דמאמין לדברי העד ולשי' הפוסקים דאסורה לו אבל בנ"ד הרי אינו חושש שמא זנתה עם אחר ולגבי חשוד זה הרי אינו נאמן על עצמו כלל ואם באנו לדון מכח הודאתה שנסתרה עמו. הנה מ"ש רו"מ דבנידון דידן יש לומר דלא שייך עיניה נתנה באחר כיון דלא אמרה זאת מעצמה רק אחר אמירת הבעל וגם לא אמרה שזינתה רק שנתייחדה נ"ל ראיה מדברי הנימוק"י סו"פ הבע"י בהא דהוא אמר אפלת בגו עשר שנין והיא אומרת לא אפלי דנאמנת וכתב הנימוק"י וז"ל ה"נ מיירי כשכופין ב"ד להוציאה והיא אינה תובעת להתגרש ולפיכך לית לן למימר ענ"ב אלא שמודה לב"ד על האמת וכו' עכ"ל ומבואר דהיכא דהאשה אינה תובעת אלא שמשיבה על מה ששואלים אותה ל"ש לומר ענ"ב ואף דהתם מיירי בב"ד מכל מקום נראה דאין חילוק וכה"ג כתב בתשו' רמ"א סי' צ"ז דגם הרמב"ם מודה דבטוענת מאיס עלי ותובעת להתגרש דחיישינן לפריצות אלא דוקא במורדת מתשמיש והבעל תובעה והיא משיבה שמאוס עלי בכה"ג ס"ל לרמב"ם דכולי האי לא חיישינן חששא רחוקה שמא תמרוד כדי שישאלוה ע"ש ואף דהתם כל הפוסקים חולקים על הרמב"ם היינו משום דמ"מ היא התחילה למרוד מתשמיש מה שאין כן בנ"ד וע' בס' בני אהובה פכ"ד מאישות ה"כ שהוכיח מהירושלמי סוף נדרים דהיכא דהאשה מסל"ת דברים שנראה לפי דעתה שמתרת א"ע עי"ז לבעלה ובאמת נשמע מזה איסורה ל"ש בזה חשש ענ"ב ואסורה ואין לחוש שמא ג"ז עשתה בתחבולה ע"ש היטב ובפרט בנ"ד לאו כולהו נשי ד"ג לידע שעל ידי סתירה בלבד תיאסר ע"י שקינא לה במכתבו וכה"ג כתב בתשו' גא"ב סי' כ"ו והובא בפת"ש סי' קט"ו סוף ס"ק כ"א דהיכא דלאו דינא גמירי ואינה יודעת שעי"ז יגרשנה ל"ש חשש ענ"ב ע"ש וה"נ בזה וגם כבר הביא רו"מ מדברי מהרי"ט שהובא בפת"ש ונעלמו דבריו מהנו"ב ואני תמה שלא הביאו מדברי נימוק"י שהבאתי וא"ל דאינה נאמנת דאאמע"ר דכבר כתב בתשו' מהר"מ מלובלין סי' פ"א בשם הג' ר"פ דהיכא דמתנצל שלא חטא ומתוך כך נתפס בדבריו מע"ר ואף דמהר"ם חולק הנה בתשו' רמ"א סי' ל' בשם מרדכי מבואר כהגאון ר"פ ע"ש וה"נ בנ"ד [ואח"ז העירני הרה"ח מו"ה אפרים שניאור מקאלימייע דהיא אינה נאמנת על הסתירה דאאמע"ר ול"ש לומר שעושה תשובה שהרי לא הודית עד אחר חקירת הבעל אבל מלבד מ"ש מקודם הרי לפמ"ש בתשו' גא"ב סי' כ"ו וב"ח החדשות סי' פ"ד הודאתה מהני לאסור א"ע ויש לדון עפ"ד ברכ"י ח"מ סימן ל"ד אות ל"ג להשיג ע"ד רשב"ש וע"ע בב"י יו"ד סוף סימן קנ"ז בבדה"ב בשם תשו' גאונים ובבדה"ב סי' רכ"ח ד"ה כתב הריב"ש וגם מהמרדכי בשם ר"ש שהבאתי לעיל וכיון שהבעל מאמין לה בהסתירה א"א להקל:
6
ז׳והנה עוד יש מקום לצדד על פי דעת י"א שבהג"ה סי' קע"ח דבזה"ז שיש חדר"ג אין הבעל יכול לומר שמאמין להעד אבל כבר כתב הנו"ב דהיכא דהאשה מודית לכ"ע אין כופין אותו לשמש עמה ובגוף ביאור דברי רמ"א יעוין גם בשו"ת כתר כהונה סי' ס"ז בתשו' בעל שמן רוקח ושם סי' ס"ח בתשו' הג' ר"מ בנעט והמעיין שם ימצא דעל כל פנים בנ"ד שהאשה הודית שנתייחדה אחר הקינוי אין מקום לכופו לדור עמה וכ"נ מדברי הסמ"ק שהובא בפת"ש סקי"ז דאסורה לו ואין בידו לגרשה בע"כ והוא מעוגן עמה ע"ש ותבין וע"ע בתשו' רש"ל סי' ל"ג והובא גם בתשו' רמ"א סוף סימן י"ג שכתב להדיא דהיכא דהיא נתנה אצבע בין שיניה לכ"ע אין כופין אותו להיות עמה ומנדין אותו ע"ש שביאר בזה דברי תוס' נדרים והאחרונים לא הביאו מזה ולכן אף די"ל דנאמנת לומר שלא זינתה במיגו שלא נתייחדה כיון דהחשוד אינו נאמן לנגדה אם כי יש לפקפק בזה ויש לי אריכות דברים בתשו' א' וע' בב"מ א"ע שהעלה דגם בלא נודע היחוד אלא ע"פ האשה דעת הר"ש שבמרדכי לאסור ומכ"ש בדאיכא ע"א פסול וכ"ה בתשו' מהר"ם זיסקינד סי' כ"ו ודעת מהרמ"ז כהמחמירים אך בס' נדרי זריזין לנדרים במד"ת פי"א נדפס תשו' גדולה וצידד להקל בכה"ג ואכמ"ל כיון דבנ"ד גם על ידי היחוד לבד נאסרה בצירוף הקינוי של הבעל ולכן לענ"ד האשה הודית שקראה מכתבו שקינא לה וכיון שנתייחדה הרי שאחד"א ואסורה לו (אך שאין לכופו להוציאה כיון דכל ד"ז ספיקא הוא וכמ"ש בפת"ש סקט"ו וסקל"ז בשם כמה אחרונים) אבל אם מכחשת שלא קראה מכתבו אז מותרת לבעלה. ובהיותי בזה עלה בלבי ליישב מה שהקשו האחרונים על הטור שהביא בשם סמ"ג דלא לימא אינש וכו' דדלמא הלכה כר"י בר"י וכו' והא גמרא ערוכה היא. ונראה דהנה בירושלמי מייתי הא דאיתא נמי בש"ס דילן שאמרו לו א"כ אין לדבר סוף וא"ר יוסי דלא תסתתר ולא תיעבד איסור יחוד ותקנתא לרשיעא לא עבדינן ומסיק דאתיא כמ"ד מקנא לה על ידי אביה ואחיה דמותרת להתייחד עמהם ואפ"ה יפסידנה על ידי שיאמר שקינא לה בינו לבינה אם כן דעת ר"י בר"י דאין מקנין על ידי אביה ואחיה ואם כן לדידן דקיי"ל כסתם משנה דמקנין על ידי אביה ואחיה שוב י"ל דאין לחוש לדעת ר"י בר"י ולכן הביא מהסמ"ג שפסק כן אף דס"ל גם כן דמקנין על ידי אביה. וא"ש:
7
ח׳והנלע"ד כתבתי.
8