שו"ת מהרש"ם חלק ג קל״הTeshuvot Maharsham Volume III 135
א׳לכבוד הרב הה"ג בנש"ק וכו' מו"ה יוסף אלימלך הלבערשטאם נ"י אבד"ק קרשאניב.
1
ב׳מכתבו הגיענו וע"ד שאלתו במקוה חדשה ששאבוה ולא נגבו הכתלים הלחים וע"י חוזק הנביעה זרקו בלאות וחול לסתום הנקבים ולייבש הקרקע והי' החול פחות מג"ט וכמעט רגע בעוד לא הי' מכוסה הקרקע מצד זה עלו המים מצד ב'.
2
ג׳והנה בגוף דברי התה"ד וב"י שכתב שיהי' החול ב' או ג"ט שתמהו דהא בפחות מג"ט ל"מ המשכה הי' נ"ל דהכונה כעין מ"ש התוס' בשבת דף ס' בהא דחולין קל"ב כהן טבח ב' וג' שבתות פטור מן המתנות וכו' דהיינו לרבי סגי בשנים ולרשב"ג בשלשה ועמל"מ פ"ח מלולב ה"ז וה"נ כיון דדעת הרשב"א ורשב"ץ דסגי בכ"ש לכן נקט לפי ב' הדיעות. אך לפ"ז נראה דעת תה"ד להקל גם כדעת הרשב"א הנ"ל אבל הי' נ"ל לפמ"ש החכ"צ סי' כ"ט ובפמ"ג א"ח במש"ז סי' שס"ג סק"א ובפרט בא"א סקי"ח דבדבר ממשיי מפסיק ל"ש לומר והעיר מדברי רש"י סוכה ד' וביאר דעכ"פ להחמיר לא אמרי' לבוד בכה"ג שיש דבר ממשיי מפסיק ושם הביא גם מדברי מג"א סי' תרכ"ו סק"ו ע"ש היטב בזה ובאמת שכ"ה בתוס' סוכה י"ט ע"א ד"ה לא יהא וכו' יעו"ש באמצע הדיבור וכ"ה בריטב"א עירובין י"ח ע"ב בשם תוס' דליכא לבוד במקום שיש דבר מפסיק ובהגהותיו לאו"ח שנדפסו בארץ הגר סי' שס"ג הבאתי מהתוס' שבת ק"א וסי' שנ"ג ס"א דמוכח דאם מים מפסיקין שפיר י"ל לבוד וצ"ל דמים לא דמי לדבר ממשיי שהרי יוכלו למשש דרך המים שאינם דבר גושיי ושם הבאתי עוד מכמ"ק בזה והפמ"ג סוסי' תרל"ב העלה דבדרבנן בודאי אין לומר לבוד להחמיר. ואני הבאתי סתירה לדבריו מדברי הרשב"א שהובא בב"י א"ח סי' ש"ע בדין מחיצות המגיעות לתקרה אבל בדאיכא דבר ממשיי המפסיק ובדרבנן ולהחמיר י"ל דלא אמרי' לבוד וא"כ צדקו דברי תה"ד דכשהמים נובעים דרך העפר גם בפחות מג"ט מיקרי המשכה דהא כל טעמא דבעי' ג"ט הוא משום לבוד כמ"ש הריב"ש והרשב"ץ שבב"י וזה שייך היכי שהמים נמשכים ע"ג קרקע אבל אם נתכסו המים בחול ועפר ונמשכו דרך החול ועפר א"א לומר בהם לבוד שיהי' כאלו מונחים עוד במקומם הראשון שהי' שם ג' לוגין שאובין שהרי דבר ממשיי מפסיק ואף שהמים מבצבצין דרך העפר ויוצאין דרך נקבים קטנים הרי המים אינם מפסיקין את העפר מלומר לבוד כמש"ל דהמים אינם בכלל דבר ממשיי והוי החול ועפר כדבוקים זב"ז ממש ואין לומר לבוד לגבי המים הנמשכים דרך העפר וכן כתבתי בגליון הש"ע.
3
ד׳וכעת ראיתי שהביא רו"מ בשם ס' מנחת יהודא שהעיר מדברי מג"א סי' תרכ"ו הנ"ל אלא שהניח בצ"ע שמדברי רש"י סוכה ד' ותוס' שם י"ח ע"א ד"ה אין לבוד והנה לפמש"ל אין מזה סתירה כמ"ש הפמ"ג ובפרט מהתוס' דף י"ח בודאי אין סתירה שהרי בדף י"ט מפורש בדבריהם ג"כ כן.
4
ה׳וגם מ"ש רו"מ דהמים מבצבצין דרך נקבי החול הרי אין דבר ממשיי מפסיק כבר נתבאר דלק"מ ועוד דודאי אין המים עושים נקב שוה מממטה למעלה כי החול והעפר נופל וסותם אלא שהולך באלכסון ומבצבץ למעלה וכשנפתח למעלה כבר נסתם למטה כאשר יעיד החוש א"כ יש להקל מטעם הנ"ל דל"ש לומר לבוד בכה"ג.
5
ו׳ומ"ש רו"מ מדברי הרמ"א דע"י הנקבים מחובר המקוה לנהר א"כ ה"נ י"ל לבוד בנקבים התם אינו מטעם לבוד אלא מטעם חיבור ואם סגו בנקבים שאין בהם כשפ"ה גם בנקבים אלו הוי השקה משא"כ בנ"ד ועוד דאי נימא כן הרי ליכא פסול שאובין כלל שהרי מחוברים ע"י נקבים שבקרקע להמים שבהקרקע הנובעים תמיד.
6
ז׳ובחיבורי שו"ת ח"ב שנדפס כעת בעזה"י בסי' נ"ט ובמפתחות שם ביארתי דהא דיש לחוש במעין לשאובין לשי' י"א לכאורה הוא תמוה דכיון דבמעין ארעא מיחלחל ובדרבנן קיי"ל דא"צ שיהי' כשפ"ה א"כ הרי כל חשש ג' לוגין רק דרבנן ואיך יופסלו וצ"ל דהם ס"ל דבתחלה קודם שהי' רוב שיעור מקוה פוסל ג"ל מה"ת כמ"ש בהג"א פ"ו דב"ב בשם ר"ת ובזה ביארתי ליישב ד' הראש ותוי"ט פ"ב דמקואות ליישב קו' הד"ח שם ופלפלתי שם בסוגי' דנזיר ל"ח ליישב קו' התו"ס וגם ליישב ד' רש"י התמוהים ואכמ"ל והיינו למ"ד דכולה שאובין מה"ת כנודע וא"כ איכא איסור תורה ולא סגי בנקב פחות מכשפ"ה אך דגם בזה דנתי שם לפמ"ש הר"ש והרא"ש רפ"ו דמקואות בהא דעיקת המערה דהיכי דלעולם מחוברים סגי בכל ענין בפחות מכשפ"ה גם בשל תורה א"כ ה"נ בזה וגם הבאתי מהאשכול סי' ל' דס"ל דגת בשאר מימות שלא במעין לפעמים ארעא חלחולו מיחלחל וכ"ה במהרי"ט ח"ב יו"ד סי' ח"י והוכחתי גם מהרשב"א ותשב"ץ דס"ל כן וא"כ לפ"ז גם במעינות העליונות שאין פוסקין לעולם מיחלחל וא"כ לא מיפסל בשאובין עכ"פ בדרבנן להסוברים דכולו שאובין דרבנן וא"כ גם ג"ל בתחלה דרבנן.
7
ח׳ומלבד זה מה שמהרי"ט מפקפק בכל מעינות שלנו הנה בתשו' נטע שעשועים סי' כ"ז האריך לדחות ד' מהרי"ט ומסיק דהיכי דבשום פעם לא מתיבש נביעת המים לגמרי גם. מהרי"ט מודה דנקרא מעיין ע"ש ומ"ש בד"ח בפתיחה אות י"ב להחמיר היינו לענין זחילה דאורייתא וגם שם מש"ל שבעת היובש נצמתין הגידין ונפסקו מהמעין צ"ע שאם הי' נפסקון לא הי' נובעין כלל וכיון שנובעין תמיד מוכח שלא נפסקו לגמרי אלא שנצרבו ונתקטנו וגם מעיין המכזב פ"א ביובל כשר אפי' לפרה דבעי' מים חיים כמ"ש הר"ש פ"ח דפרה מ"ט בשם תוס' (וע' בב"י רסי' ר"א שציון ד"ז לפ"ח דמקואות והוא ט"ס וצ"ל פ"ח דפרה) ומכ"ש לנדה דלא בעינן מ"ח וגם מ"ש שם דבנמשך ע"י צינורות לא עדיפי מגוף הנהר דחיישי' לנוטפין הנה בר"ש פ"ח דפרה מ"י כתב דמים הנמשכים מפרת דרך מחילות שבקרקע אין לחוש בהם לתערובות הנוטפין אף דבפרת גופי' חיישי' לזה ע"ש ואולי ס"ל להד"ח דעי' צינורות גרע ממחילות ועכ"פ בנובעין שלא ע"י צינורות מהנהר גם הד"ח מודה דלא חיישי' לנוטפין וע' ברש"י חגיגה כ"ב ע"א ד"ה דהא ארעא וכו' והמים הנובעין כאן באים מנהר גדול וכו' והרי לשי' כמ"פ אינו אלא במעין כמש"ל ובעכצ"ל דהבא מנהר דינו כמעין א"כ אין לחוש במקוה הנובעת תמיד ובפרט בנובעת בחוזק כפי שכתב רו"מ ואף דיש לחוש לכתחלה גם במעין להמחמירין מ"מ בכה"ג שכיסו בחול אלא שחוזר ונובע אין להחמיר כ"כ.
8
ט׳ומ"ש רו"מ מדברי הב"י ורמ"א סמ"ד דבהמשיך תחלה שאובין ואח"כ רוב כשרים ל"מ כבר רמז בעצמו לדברי הט"ז ס"ק ס"ט ואני מצאתי בדברי אמת קונטרס ג' בדין שאובה שהמשיכה שהוכיח מדברי הר"ש פ"ב דמקואות מ"ז ושם נראה כמסופק בזה וגם שם הביא מהראב"ד בבעה"נ להיפוך והמעיין בראב"ד שם ימצא דמיקל רק בנפלו ביחד וא"כ גם בנידון התה"ד באין ביחד להמקוה ובכה"ג גם הב"י ורמ"א מודים דשרי.
9
י׳וגם מ"ש רו"מ בשם תשו' מהרי"א הלוי ח"א סי' ל"ה שכתב שדעת התה"ד דכיון שנבלעו בעפר נתבטלו לקרקע מדין זרועה לכן ס"ל דסגי בפחות מג"ט והעיר רו"מ דזה שייך רק בביטל שם העפר לעולם משא"כ אם דעתו להוציאו משם אם כי גם אני כתבתי כן בגליון אולם נתיישבתי די"ל דלא מטעם ביטול העפר לגבי קרקע קא אתינן עלה אלא דכיון דנבלעו המים בעפר נשתנה שם המים ונעשו עפר שאין פוסלין במקוה אף שבלוע בתוכן מים וכהא דפ"ו דמקואות מ"ד הספוג והדלי שהי' בהן ג"ל מים לא פסלוה כיון שהמים בלועין בהם אף שסופן לצאת ומכ"ש בעפר דדמי לטוט הנדוק שאין פוסל בשאובין כדאי' בפ"ז דמקואות וסי' ר"א סעי' ל' והרי גם בשינוי מראה אף שחוזר ונצלל מיד כשר כיון שהי' בהן שי"מ כרגע הוכשרו ונתבטל מהן דין שאובין וה"נ בזה ואף דמים שנפל בהן אדמה פליגי ת"ק ור"ע גבי מי חטאת אם ימתין עד שיצלוי כדאי' סופ"ח דפרה, וע' במש"ז א"ח רסי' ק"ס היינו אם המים בעין משא"כ בנבלעו בהעפר אין עליהן שם מים ונתבטל מהם פסול שאובין ומ"ש רו"מ מהא דחולין ע"א דדבר שסופו לצאת אין דינו כבלוע אף דאי' שם כן דף ע"ב ע"א לענין טומאה בלוע דשאני עובר דסופו לצאת ויעוין בנדה ס"ב ע"א גבי חרסון של זב שבלעו משקין התנור טמא שסוף משקה לצאת אבל לענין דם תבוסה דרבנן אינו כן וגם איסור מטומאה לא ילפי' וכבר כתבתי דלענין חשש שאובין ל"א כן וכיון שנשתנו המים ונבלעו בעפר בטלו מדין שאובין וז"ש התה"ד דכיון דמקילין בהמשכה עג"ק שראוי לבלוע דבטלו לקרתקע מכ"ש דנבלעו בהקרקע ממש דחשובא כהמשכה וא"צ בזה ג"ט וע' בא"ח סי' שנ"ז מענין שפיכת מים דבשיעור ד"א ראוים לבלוע סאתים מים א"כ לענין ג"ל סגי בג"ט אבל בנבלעו ממש סגי בכדי שהמים נבלעים בהם ואין נראים בעין וכמו במים שהגלידו וחזרו ונימוחו דבטל מהן דין שאובין אפי' בנימוחו כרגע וסופן להיות נימוחין ונותנים למקוה אדעתא שיהי' נמוחין כשר וה"נ בזה ובאמת שצ"ע לענ"ד דכיון דבסאתים מים בעי' שיבלעו במשך ד' אמות א"כ גם בשאובין אם ממשיך ב' סאה ליבעי ד"א ואם יותר יותר וכן בפחות הכל לפי ערך ואמאי לגבי שאובין בכל גווני שיעורן בג"ט ובע"כ דלא תליא בראוי להבליע ממש ועכ"פ היכא דנבלעו ממש ונשתנו להיות עפר פקע מהם דין שאובין ואף שחזרו ויצאו מהעפר שוב אין עליהם דין שאובין כמו בנגלדו וחזרו ונימוחו דפנ"ח באו לכאן וה"נ בנעשו עפר בינתים ומ"ש רו"מ דכיון דהתה"ד כתב ב' טעמים א"א להקל אלא בצירוף ב' הטטמים יחד כבר כתב הח"צ בהגהת הט"ז לחו"מ סי' י"ז דבדרבנן סמכי' להקל ע"פ טעם אחד וה"נ בחשש ג' לוגין דרבנן וגם בתחלה לשי' רוב הפוסקים הוא רק מדרבנן ובפרט שכבר כתבת דבדרבנן סמכי' אהא דארעא מחלחל ויש נקבים פחוחים מכשפ"ה ומחובר דרך הקרקע למים שבנהר וכדומה ולא מיפסל בשאובין כלל מיהו במה שהבאתי למעלה מהא דהספוג והדלי שאינן פוסלין במקוה במים הבלועין בהם נראה דאם נסחטו מהן ונכנסו המים השאובין שהי' בלועין בהן לתוך המקוה פוסלין ויש להביא סיוע מהתוספתא שבר"ש פ"ב דמקואות מ"ו בהא דהי' בראשו כו' והטביל הרגוס וכו' לפי פי' ב' שבר"ש שם ע"ש ותבין וכי מהא דפ"ז מ"י הטביל בה את התרגוס מוכח כן וא"כ ה"ה במטלניות שבנ"ד שבלעו המים ולא פקע מהם דין שאובין כשחזרו ויצאו אבל במים שנבלעו בעפר שפיר י"ל כדברונו דגם בחזרו ונפלטו מן העפר פנ"ח באו לכאן ופקע מהן דין שאובין.
10
י״אומ"מ בנ"ד שיש מקוה אחרת לפנינו למה לנו להכניס א"ע בסברות וספיקות להקל בכה"ג במה שלא נמצא מפורש לכן מהראוי לנקות המקוה ולהכין חול ועפר הרבה שיהי' לכסות כל רובח המקוה בפעם א' בלא מטלניות ושיהי' ג"ט ולפלא בעינו מדוע לא שאבוה בכלים נקובים להקל החששות כאשר עושים כן בכל תפוצות ישראל וגם לסתום הנביעה בחול ועפר כראוי.
11