תשובות משיב דבר, חלק א מ״אTeshuvot Meshiv Davar, Volume I 41
א׳כבוד הרב וכו' לענין קושית המג"א (בסי' תרנ"א ס"ק ו') על הא דרבא בסוכה (דף לו) דיהיב טעמא דלולב בימין משום דהני תלתא והאתרוג חדא מצוה, ולא משום דמברך על נטילת לולב וכל דבר שמברך עליו צריך ליטלו בימינו כמו שמבואר בשו"ע (סי' רו ס"ד), והונח למעכ"ת נ"י עפ"י דעת הרדב"ז דגם אלם מחויב במצות וגבי' לא שייך הטעם דברכה לכך קאמר רבא הטעם משום דהלולב תלתא מצוה וקשה ליה לדעת הש"א שאלם מחויב לשמוע מפי אחר והדרא הקושיא למקורה, אולם אי משום הא לא איריא שהרי עדיין אפשר ליישב דמיירי באין לו ממי לשמוע, ובהאי גוונא מיירי במשנה דתרומות (פ"א מ"ה) חמשה לא יתרומו האלם ולדעת השו"ע יו"ד (בסי' א' סעיף ח'), אבל עיקר הישוב אינו נוח לי כ"כ דאף ע"ג דבאלם לא שייך הטעם, אבל כל תקנת חכמים כך הוא כיון דבכל האנשים שייך האי טעמא לא איכפת לן מה דבאלם ליתא, וגם תליא באשלי רברבי אי מניחין נר חנוכה בחלון בימין או בשמאל, משום דעיקר הטעם דמניחין נר חנוכה בימין הוא בפתח משום דמזוזה בשמאל לכך צריך להניח נר חנוכה בימין והכוונה שיהא מסובב במצות לקיים מה שנאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו וא"כ בחלון דליכא הך טעמא צריך להיות יותר בשמאל ולדעת הש"ע (סי' תרעא) צריך להניח בשמאל ולדעת השאלתות גם בחלון צריך בימין משום דחכמים עשו סייג לדבריהם שלעולם לא יעברו על תקנתם אף היכא דליכא טעם התקנה, ועיין מש"כ בהעמ"ש (סי' כו אות כ"ב) ועיקר הישוב הוא התירוץ שכ' המג"א דהיינו משום שלא בעת הברכה כמו בשעת אמירת ההלל או בשעת הושענות דשם לא שייך הטעם משום הברכה דכבר יצא וברך אפ"ה צריך לאחוז הלולב בימין:
1
ב׳ומה שהקשה מע"כ נ"י עוד באידך מימרא דרבה נימא דמשו"ה מברך על נטילת לולב משום שהוא בימין, לק"מ דאכתי הא הדס וערבה נמי בימין, ונראה דעת מע"כ נ"י שרבה לא איצטריך טעם אלא על הא דמברכין על הלולב ולא על האתרוג שהוא קודם במקרא, משא"כ על הדס וערבה ניחא בלא זה, משום דכפות תמרים קדים במקרא אבל אין זה מוכרח דאפשר לומר דאיצטריך טעם על שאין מברכין על ההדס דמרובה מכולן שכל המינין יוצאין בפחות וההדס צריך שלשה דוקא:
2
ג׳מה שהעיר על הרדב"ז שהוכיח דכסף ענושים של עדים זוממין מגיע למי שהיו רוצים לחייבו ולא לצדקה מהא דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו והך לאחיו יתירא הוא לאשמועינן דכסף כאשר זמם מגיע לאחיו, והקשה מע"כ נ"י הא בפירש"י בחומש מבואר דהך לאחיו איצטריך לאשמועינן לאחיו ולא לאחותו וזוממי בת כהן שאינן בשריפה כמיתתה רק כמיתת הבועל שהוא, ובאמת הוא משנה שלהי מסכת סנהדרין:
3
ד׳אולם באמת לא שנעלם ממאור עינינו הרדב"ז דרשה זו, אלא כסבור שהוא פשט המקרא ואין משיבין מן הדרש, ואפשר להסביר יותר דהך ועשיתם לו וגו' קאי בין בד"נ בין בד"מ, והדיוק דלאחיו קאי נמי בין אד"נ בין אד"מ ודרשת הספרי והגמ' אינו אלא בד"נ ופי' הרדב"ז אינו אלא בד"מ:
4
ה׳אשר העיר מעכ"ת במש"כ בבר"י דביו"ט שני יכול לחנך הקטן בלולב שאול משום שהוא מדרבנן ולספיקא לא חיישינן ברור שכוונתו שיכול לחנכו בברכה, ולא כמו בגדול דנוטלין ולא מברכין מטעם ספק משא"כ בקטן, ומה שהקשה מע"כ נ"י ד"ל לומר הטעם משום שהוא מדרבנן הא מבואר בסמ"ג דלא איכפת לן אי קטן מברך לבטלה אינו ענין לכאן דבאמת אסור ללמד לקטן לברך ברכה לבטלה אם לא בשעת לימודו משא"כ בחינוך מותר לחנכו לברך אך לא לבטלה:
5
ו׳אמנם בעיקר הדין של הבר"י איני מודה שאין מחנכין לקטן אלא במה שהיה עושה כן בהיותו גדול ואחר דשאול בהיותו גדול אינו מברך איך לחנכו בהיותו קטן כדי שלא יהא עושה כן בהיותו גדול, ולא דמי למש"כ התוס' בפסחים (דפ"ח א') לענין אכילת פסח שלא למנוייו דהתם הלא ממנין את הקטן כמו בהיותו גדול, אלא דלמ"ד שה לבית לאו דאורייתא לא מהני מנוייו ולזה שפיר כתבו התוס' דמשום חינוך מותר כדי שיעשה כן בהיותו גדול אבל אי לא אימנו את הקטן אסור להאכילו משום זה הטעם גופא שלא יתרגל לאכול גם בהיותו גדול בלא מנוי וכדאיתא בדפ"ט א', אלא אי אמרת דלא אימנוהו מעיקרא כו' ולא אוקים בבניו קטנים אלא אפילו קטנים א"א להאכיל אלא באותו אופן שהיה אוכל בהיותו גדול:
6
ז׳והנני רגיל לפרש הא דאיתא בסוכה (ספ"ג) קטן היודע להתעטף חייב בציצית יודע לשמור תפיליו אביו חייב ליקח לו תפילין והתוס' ריש מסכת ערכין נדחקו בישוב שינוי הלשון גבי ציצית מגבי תפילין, ולי נראה ליישב משום דבציצית אביו מחנכו להטיל ציצית בבגדו משא"כ תפילין א"א לחנכו לכתוב תפילין דכמו שהתפילין פסולין לגדול כך א"א לחנך בם את הקטן, וזה כוונת הגמ' בהשינוי לשון דגבי ציצית נקט הגמ' היודע להתעטף חייב בציצית משום דהוא בעצמו יכול להטיל הציצית בבגדו אבל גבי תפילין דוקא אביו חייב ליקח לו תפילין אבל הוא בעצמו אסור לכתוב תפיליו, והתוס' שנדחקו בזה קיימו בשיטת ר"ת בגיטין (דף מה) דנשים פסולות להטיל ציצית, וכ"כ המג"א (סי' יד סק"ג) אבל לשיטת כל הראשונים ז"ל דס"ל דגם אשה כשרה להטיל ציצית ממילא ה"ה קטן ומתבאר יפה כמש"כ דגבי ציצית שפיר נקט הגמ' חייב בציצית דהוא בעצמו יכול להטיל ציצית בבגדו:
7
ח׳ומדי איירי בזה הענין הנני להוסיף בזה דבר בהא דקיי"ל דלולב השאול ביו"ט שני דנוטלין ולא מברכין מספק נראה דתליא באשלי רברבי במילה שלא בזמנה אי דוחה יו"ט שני דשיטת הרא"ש והשו"ע ביו"ד דאינו דוחה דגם זה בכלל הזהרו במנהג אבותיכם שהיה ספק ממש ולא דחי ה"נ גם היום והא דתנן בפ' ר"א דמילה בשני יו"ט של רה"ש נמול בעשרה היינו משום דתנא בא"י קאי אבל לשיטת הרמב"ם מילה שלא בזמנה דוחה יו"ט שני של גליות ובחיבורי הע"ש (סימן ט' אות ד') הראיתי לדעת שכן הוא שיטת השאלתות ובה"ג ובארתי שם הטעם שלא העמידו המנהג של אבותינו אלא במקום רשות ולא במקום מצוה וע"ש עוד:
8
ט׳ויותר נוח לי לומר דאפי' לפני קביעא דירחי שהיה בימי אביי ורבא והלל הנשיא האחרון ג"כ לא היו נוהגין יו"ט שני מספק ממש אלא מצד החומר, אבל מה"ת היו סומכין על רוב שנים דאדר הסמוך לניסן ואלול חסר תדע שהרי אין סופרין את העומר מספק, ובשלמא לשיטת התוס' דספה"ע בזה"ז מדרבנן ניחא שלא חשו מספק למצוה דרבנן כמו שלא חשו לעשות חנוכה ופורים שני ימים מספק אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם דסה"ע בזה"ז מה"ת קשה, אלא ודאי משום זילותא דעצרת דאי ספרי מספק יהיה הספירה ביום אחד דעצרת מש"ה דחו זה הספק וקיימי על דין תורה שאין חוששין למיעוט דמעברי וכן בתשרי א"א לומר שהי' ספק דא"כ היו מחויבין להתענות ביוה"כ שני ימים ובע"כ היו סומכין על דברי תורה ורק מצד החומר היו נוהגין יו"ט שני ש"ג, ומזה הטעם גם אז לפני קביעא דירחי היו נוהגין למול מילה שלא בזמנה ביו"ט שני ש"ג, וכן אבילות יום ראשון למ"ד שהוא מה"ת נוהגין גם ביו"ט שני של גליות, ובחיבורי הע"ש (סי' צו אות ז') הבאתי ראיה לשיטה זו מדאיתא בנדה (דס"ו ב') אר"ה אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת במוצאי יו"ט שני של ר"ה שחל להיות אחר השבת והרי רב הונא היה בבבל ולפני זמן קביעא דירחי ולמאי נקט יו"ט שני של ר"ה דוקא אלא ע"כ משום דאי היה אסור להשהות כ"כ היה שרי למיחף ביו"ט שני של גליות משום טבילה בזמנה מצוה, ומשום המצוה לא חשו לספיקא דיומא:
9
י׳נחזור לענין דשיטת הרמב"ם ברורה מאד, אולם בירושלמי מגלה (פ"ד) איתא מימרא דר"ה ואמרו באמת מיו"ט שני של גליות, מבואר כשיטת הרא"ש דאף במקום מצוה חיישינן לספיקא ואסור לחוף ביו"ט שני ש"ג, והכי מבואר כשיטת הרא"ש בירושלמי יבמות (פי"א) דלענין התראת ספק על מלקות נקט נמי שני יו"ט ש"ג, אלמא דיו"ט שני ש"ג נחשב באמת לספק ולא רק מפני חומרא כשיטת הרא"ש, וא"כ מחלוקת התלמודיים הוא, מעתה ה"נ בלולב השאול דפסול ביום הראשון וכשר בשארי ימים ומן הדין היה ביו"ט שני ראשון דחוה"מ לחייב ליטלו ולברך עליו משום דביום שני כשר נמי שאול ורק משום ספק יו"ט שני ש"ג חיישינן לחומרא דיו"ט ראשון ואין מברכין עליו ועיין בשו"ע (סי' תרמט ס"ה ובט"ז שם סק"י ובביאור הגר"א ס"ק ל"ב) נמצא דתלי' בזה המחלוקת אי נהגו בספק גם במקום מצוה, והש"ע קאי בשיטתייהו דפסק בה' מילה כהרא"ש ביו"ד (סי' רסו ס"ח) אבל הש"ך שם בסק"ח פסק כהרמב"ם דדוחה יו"ט שני ש"ג, ונראין דבריו כמש"כ דיש הוכחה מש"ס בבלי פשיטת הרמב"ם, א"כ גם בלולב שרי ומחויב ליטול ולברך על השאול ביו"ט שני של גליות:
10
י״אגם מה שהעיר מע"כ בענין בני כפרים דמותרין לקרות המגילה ביום הכניסה אם יכולין לאחר קריאת המגילה על יום י"ד ולדעתו שאסור שיש לחוש שמא ימות, אין להאריך בזה, ורק לדינא כבר כתבתי בפשיטות שיכול לאחר, והוא מן המובחר לקרות בציבור כל היותר ולא שייך בזה משום מצוה שבאה לידך כו', משום דביום י"ד עושה המצוה יותר כתיקונה, ולא מצינו חשש שמא ימות, אלא באופן שמא ימות פלוני ונמצא החי מקולקל, אבל שמא ימות הוא עצמו אין חשש כלל שהרי עשה כדין שמן הדין הוא להמתין על יום י"ד ואם מת בתוך כך הרי עתה נעשה חפשי מה"מ ופטור, ולא מצינו חשש שמא ימות אלא בשבת דקנ"ג לענין תשובה על מה שחטא כבר, וישוב היום שמא ימות למחר ואם ימות הרי עוות ולא יכול לתקן עוד, משא"כ במצות שעליו לעשות ואם מת נפטר ואין עליו כלום, זאת הנלפע"ד, וה' יאיר עינינו ויעמידנו על קרן האמת כנפש העמוס בעבודה:
11