תשובות משיב דבר, חלק א מ״גTeshuvot Meshiv Davar, Volume I 43

א׳לבני הגאון שיחי' מש"כ להקשות למה לא הביא הסוגיא דגמרא בשבת (דף כג) דחיישינן לחשדא מהא דתנן בגיטין (דף נט א') מערבין בבית ישן מפני ד"ש, ומפרש הש"ס שם (בדף סא ב') דהטעם משום חשדא, ופרש"י משום שיחשד שמטלטלין בלא עירוב, והקשה עוד על הסוגיא בגיטין שם, האיך מפרש הגמ' הטעם משום חשדא הא בהדיא תנן במתניתין מפני ד"ש, דעת לנבון נקל דחדא מתורצת באידך דודאי אי רצה בעה"ב עצמו שיניחו העירוב בתוך בית של חבירו הלא לשנות דרק מפני המחלוקת אסור, ואי יש כאן חשדא כפשוטו הלא כופין אותו, אלא ע"כ אין כאן חשד ממש רק הבעה"ב יאמר שירא שיחשדוהו, שמפני שחושדים אותו לגנוב פת של עירוב אין מניחים אותו שם ומתקוטט ע"ז, וזה פשוט, ועיין תוס' שם ד"ה אלא ואין לנו אלא לדמות סברות מלבנו לחלק בין הענינים ולפרש מפני מה יש כאן חשד יותר מכאן וזה ניתן רשות לכל אחד להסביר לפי דעתו רק שיזהר מקושיא מן הצד, ואומר אני דודאי על עשית מצוה שדרך כל ישראל לעשותה אין מקום לחשוד למי שאין רואים אותו עושה, דאי איתא העומד בביהכ"נ בלא טלית ותפילין ואינו מתפלל, יחשדוהו שלא יתפלל היום וכיב"ז הרבה, ורק המשנה מהמנהג והכל נושאין עין על מעשיו יש לחוש שיחשדוהו לעובר עבירה כמו העושה בשבת ע"י עו"ג במחובר, וכן לענין שביעית עיין מג"א (סי' רמד סק"ו), ומזה הטעם אסור ליכנס לחורבה מפני החשד, וכאן בנר חנוכה באמת לא ניתן לחשוד דודאי ניחא לאינש למעבד מצוה אלא משום דעיקר המצוה משום פרסומי ניסא והכל יסתכלו בפתחו של זה, נשים וקטנים וע"ה, ויתקבצו לפתחו של זה ע"כ יסיחו בו וידינוהו למה שירצו וע"ז הביא הש"ס ראיה מפיאה דוקא שלא ניתן לחשוד אלא משום שעניים נושאין עין על קצירו ומתקבצים לשדהו ויש בהם נשים וקטנים וע"ה, וראוי לחוש יותר לחשד, והא דיומא (ד"ל) וכשהוא נוטל כו' מפני החשד משום שדרך בני אדם להקל בנט"י לשתיה ולכן באכילה דאנינא דעתא שרי וכן הא דתנן במסכת שקלים (פ"ג) אין התורם כו' משום שהכל חשודים בדבר שבממון ותו דתמהו עליו שהעני או העשיר, ודרך כלל אין לדמות מילתא למילתא:

ב׳ומה שהקשה על פי' המשניות להרמב"ם שם בהמשנה דהטעם הוא משום שיש להם בזה הנאה שהבית שמניחים בו העירוב אין צריך ליתן את הפת, והקשה הא זה הוא נגד הגמ' דבגמ' מסיק בהדיא משום חשדא, הנראה שגירסת הרמב"ם היתה בגמרא אלא משום פסידא, וכבר עמד ע"ז בעל תוספות חדשים במשניות ויישב בדוחק ע"ש:

ג׳גם מה שכ' (בב"ב דף ח) טעם על רבי שלא רצה ליתן מפתו לעם הארץ משום שאסור ליתן לאכול לאדם שאינו מברך וכהר"י ס"פ אלו דברים, לא נראה, דאטו מי שא"י לברך אין מצווים להחיותו ומכש"כ בדרך צדקה, וכמבואר בהרמ"א (בסי' קסט ס"ב) והמחבר שם לא מיירי אלא במקרה ולתענוג שיאכל בשעה שאוכל בעה"ב אבל פרנסה תמידית ודאי שרי לכו"ע, ותו אם נותן לעני והולך לו שרי כיון דיכול לתלות שילך אצל חכם וילמדנו או שיסוב בסעודת ת"ח והת"ח יברך לו כמבואר (בע"ג דף טו) דכל היכי דאיכא למתלי תלינן ע"ז, ואפילו במילתא דלא שכיחי היכא דאיכא דרכי שלום עיין תוס' גיטין (דף סא) ד"ה משאלת, והרי אפילו עכו"ם מפרנסין משום ד"ש עם עניי ישראל, ונוכל לומר דהשו"ע מיירי בנותן לעני פרוסה ואוכל לפניו בלא ברכה אבל בהולך מלפניו ואוכל במקום אחר ודאי שרי:

ד׳ובאותו ענין אמרתי זה מקרוב. דבר נאה ומתקבל, ראיתי להודיעך שאמר ריב"ע לרבי פרנסני ככלב וכעורב, עיין פרש"י ותוס' שם, ויש לדקדק דאם רמז לו שיאחז צדיק דרכו של הקב"ה לזון את בריותיו השפלים, הרי הקב"ה זן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כנים ולא נתייחדו כלב ועורב אלא במה שמתפרנסים שלא כדרך הטבע, וזה לא ביקש מרבי, גם אין מדתו של ע"ה שהתנכר בה לדבר דברים כאלו:

ה׳והנראה משום דידוע בשלהי מסכת שבת דכלב מזונותן עליך ואף דהנאתו מעוטה והזיקו מרובה מכל מקום כיון שמתגדל בבית ועיניו על הבעה"ב חייב לזונו ועוד תנן שם בפרק מפנין רשב"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין ועיין ברש"י שדרך שרים לגדלן מפני הכבוד אע"ג שאין שום הנאה ממנו, ולא שהראה ריב"ע חכמתו, אלא משום שרבי הי' נשיא ושר גדול ודאי נמצאו בביתו כלבים ועורבים שהיה מפרנסן כדין וע"ז רמז לו ריב"ע דאע"ג שאין נהנין ממני תושיה לא אגרע מכלב ועורב דהנאתם מועטת רק משום שעיניהם על הבעה"ב חייבין לזונן ואנכי ג"כ עיני תלויות עליך ומש"ה נצטער רבי אח"כ שגרם השעה שלא יהא לע"ה הזה לסמוך רק עליו ויהיה מחויב לפרנסו:

ו׳או י"ל שאמר לו שישמשהו בצרכי ביתו וחצרו של רבי ובתר דנפק הצטער רבי ע"ז, ובאמת אינני מבין דעת השו"ע שנותן טעם נכון על דעת רבי שחש שיחסר לחמו של ת"ח א"כ האיך נתן לריב"ע והרי לא אמר אח"כ בעת שהצטער שמא טעיתי ותו הא בפי' פי' הש"ס טעמו של רבי ע"ז ותו האיך אמר אח"כ יכנסו הכל, כיון שהצטער על ע"ה אחד האיך פתח את פתחו לפני הכל דפשיטא אם יכנסו כל עמי הארצים יחסר לחמם של ת"ח, ואין מוציאין ודאי ת"ח מפני ספק:

ז׳ולענ"ד לא משום איסור רק משום ששונא היה רבי לעם הארץ כטעם הש"ס, וכבר היו יכולין להתפרנס מסבה אחרת, וכי כל העולם היו תלוין על רבי כמו על יוסף בשעתו אלא שהיה יוקר והפרנסה דחוקה וביתו של רבי היה פתוח לרוחה, וכיון שאמר לו ריב"ע שאין לו מראה מקום רק על רבי פרנסהו כדין משום פקוח נפש, אלא שהצטער שבא לידו לפרנס את שנואי נפשו וכיון שנודע לו שיש בם ת"ח ביטל דעתו ופרנס את הכל ולא חש מעולם שיחסרו אוצרותיו לפרנס ת"ח:

ח׳אביך נפתלי צבי יהודא ברלין