תשובות משיב דבר, חלק ב מ״הTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 45
א׳ודשאילנא קדמוי בא' שנולד לו בן, ונדר להפריש דבר קצוב בכל שבוע עד ח"י שנים, ואחר שיתקבץ כל המופרש יקנה בזה הס"ך ס"ת, והנה כאשר עברו ב' שנים ומחצה ונתקבל בידו סך י"ז רו"כ מת הילד ובא בשאלה אם עדיין מחויב להקים נדרו, ואם רשאי לשנות על קנית ספרים אחרים, וה' יאיר עיני:
1
ב׳וז"ל הגהת הרמ"א יו"ד סר"כ אבל אם פירש דבריו כגון מי שנדר ואמר אם יחיה פלוני החולה כו' אז אתן כך וכך לצדקה אם מת אותו פלוני פטור מנדרו כו' וכש"כ האומר אתן סלע לצדקה כדי שיחיה בני ואם לא יחיה לא אתן אע"ג דעובד ע"מ לקבל פרס מ"מ פטור אם לא יחיה עכ"ל, ואם נפרש שלא בא הרמ"א במש"כ וכש"כ האומר כו' אלא ללמדנו שהוא כש"כ במה שפירש תנאי אם לא יחיה לא אתן, היה להרמ"א לכתוב בקצור וכש"כ אם אמר בפי' אם לא יחיה לא אתן, ויהא קאי על מש"כ תחלה אם יחיה פלוני כו' אלא שלא כפל תנאו, וע"ז הלשון עצמו היה לו לסיים וכש"כ כשכפל תנאו, אלא אגב מלמדנו באומר כדי שיחיה בני ולא בלשון יחיה בני הוא חייב באמת לשלם נדרו אפילו מת הבן, אם לא שפירש ואמר אם לא יחיה לא אתן, אבל בלא פירש אע"ג שאמר כדי שיחיה בני מסתמא אינו עובד ע"מ לק"פ היינו אם לא יחיה ולא יקבל זה הפרס, ולא יחיה זה הבן, אלא שנותן בתקותו שבזכות יחיה הבן, וכ"כ הרא"ש תענית (פ"א ס"ו) בזה"ל, ונראה דה"ה נמי אם מת החולה דכיון דקבל עליו תענית סתם ולא התנה דעתו היה אקבלה זו מתוך שקבל עליו תענית הללו תהיה מקובלת תפלתו שיתפלל על החולה ועל הצרה עכ"ל, ור"ל מש"ה אפילו לא נתקבל תפלתו, מ"מ נדרו נדר מצוה, ואינו רוצה דומה לתולה נדרו בדבר כהא דתנן בנדרים (דף ס"ה) קונם שאני נכנס לבית זה שהכלב רע בתוכו א"ל מת הכלב כו' ה"ז מותר, וקיי"ל ביו"ד (סי' רל"ב) שהוא כתולה נדרו בדבר וא"צ התרה אע"ג שלא התנה מ"מ הוי כאלו פירש שנודר ע"ז התנאי דשאני התם שאין בנדרו שום מצוה ורק בשביל אותו טעם נדר, מש"ה בטל הטעם בטל הנדר, משא"כ בנדרי מצוה, הרי גם בל"ז הטעם איכא מצוה בנדרו, אלא שלא הגיע לעשות מצוה זו כי אם בשביל הצרה אבל אחר שהגיע למצוה זו בתקותו שיהא לתועלת שוב אין לנו לחשוב שהוא עובד ע"מ לקבל פרס היינו שיהא לתועלת ואם לא אינו חפץ בנדרו, אלא מסתמא הוא עובד בכל אופן, אם לא שאמר בפי' אם לא יחיה הבן לא אתן או לא אתענה, ולשון הרמ"א אתן סלע זו לצדקה כדי שיחיה בני, מלמדני זה הדין מלשון הברייתא הידוע במס' ר"ה (דף ד') האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ה"ז צדיק גמור, ומפרש בגמ' שם הא בישראל שאינו חוזר בו אפילו אם אין בנו חי, דמסתמא אינו עובד ע"מ לקבל פרס, ומפרשי עובד ע"מ לקבל פרס, היינו בתולה מעשיו בזה הפרס שמבקש, ואם לא ימלא הקב"ה מבוקשו אינו עושה זהו מיקרי עובד ע"מ לקבל פרס, אבל אם אפילו לא ימלא הקב"ה מבוקשו יעשה מיקרי שלא ע"מ לקבל פרס, ולמד הרמ"א משם דאם לא פי' ואם לא יחיה לא אתן ה"ז חייב, ואין לדחות דהברייתא מיירי באומר סלע זו לצדקה הרי כבר פירש הסלע לצדקה, מש"ה מחויב אפילו באין הבן חי, אבל אם אמר אתן סלע לצדקה ע"מ שיחיה בני ומת בנו אינו חייב לשלם נדרו, אאל"כ דהרי הגמ' מקשה שם במס' ר"ה בהא דקאמר דכורש החמיץ במה שאמר להוי מתיהב להם יום ביום די לא שלו די להוין מהקרבין לאלה שמיא ומצליין לחיי מלכא ובנוהי, וע"ז מקשה מהברייתא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ומשני הא בעו"ג הא בישראל, ותיפוק לן בישראל ג"כ אם אמר להוי מתיהב יום ביום וגו' לחיי בנוהי, דמשמע הא אם ימותו לא יתן, מש"ה אינו צדיק, אלא ודאי סתם האומר אתן סלע לצדקה כדי שיחיה בני ה"ז ממש כמו שאומר סלע זו לצדקה, דאם נימא דאתן סלע לצדקה כדי שיחיה בני פטור, ה"ה סלע זו לצדקה כדי שיחיה בני ה"ז חוזר שהרי משמעות סלע זו לצדקה עדיין לא ניתן ליד גבאי ומכש"כ לעני, אלא הרי הוא בידו כלשון הברייתא דערכין (דף ו') האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי כו', וא"כ אם משמעות בשביל שיחיה בני, דאם לא יחיה איני רוצה בנדרי, אפילו מפריש הסלע מאי הוי הרי הפריש על תנאי, אלא ודאי משמעות בשביל שיחיה בני, אינו לתנאי, אלא בזכות זה אקוה שיחיה בני, אבל מ"מ אפילו אם ימות הרי נדרו קיים, ומש"ה ה"ז צדיק גמור, וממילא ה"ה באומר אתן סלע לצדקה בשביל שיחיה בני, ומש"ה מקשה שפיר, ומשני דישראל ודאי הכי הוא דלעולם מקיים נדרו, וה"ז צדיק גמור, אבל עו"ג אינו כן הרי מבואר מסוגיא דר"ה דהנודר בשביל שיחיה הבן, מחויב לקיים תנאו אפילו מת הבן:
2
ג׳ולכאורה קשה לפ"ז על שיטת הראב"ד בתענית (דף י') דהא דתניא מי שהיה מתענה על הצרה ועברה, על החולה ונתרפא ה"ז מתענה ומשלים, ושיטת הראב"ד דדוקא בצתרפא שעדיין יש לו לחוש שלא יחלה, אבל במת שוב אינו מתענה, ונראה דודאי מודה הראב"ד בנדרי צדקה דאפילו מת החולה צריך להקים נדרו, ודוקא בתענית שעיקרו אינו אלא קבלת צער, כלשון הגמ' שם (דף יב:) לצעורי נפשיה קביל עליה, ובאמת אסור לאדם לצער עצמו בחנם ונקרא חוטא ג"כ, אם לא שיהא לתכלית תשובה או שיש לו צער מן השמים, ה"ז מקבל על עצמו צער אחר כדי להסיר צער שנגזר עליו, מש"ה אם מת החולה הרי הגז"ד חל עליו בשלימות ר"ל שוב לא קיבל עליו עוד צער בחנם, והרא"ש לטעמיה במס' תענית שם (סי' ט"ז) שכ' דהנודר לשם צער ה"ז מקריב קרבן חלבו ודמו וגדול הוא מן הצדקה כדאיתא בברכות (דף ל"ב) גדול תענית יותר מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו, וא"כ ה"ז כנדרי צדקה, אבל הראב"ד חולק שם וע' מש"כ בחיבורי הע"ש (סי' קס"ז אות ח') בישוב דעת הראב"ד ז"ל, הא מיהא ברור הדין בנודר לצדקה כדי שיחיה בנו, חייב להקים נדרו אפילו אם מת הבן, אם לא שפי' דאם ימות לא יתן, כ"ז ביארנו לפי המבואר בלשון הרמ"א, דמפרש עובד ע"מ לקבל פרס שתולה נדרו על תנאי שאם ימות הבן ה"ז לא יתן, אבל הרי התוס' במס' ר"ה שם ובמס' ע"ז (דף י"ט:) פי' ע"מ לקבל פרס היינו בתוהה על הראשונות והכי משמע מפירש"י בר"ה דמחלק בין ישראל לעו"ג, דישראל אינו קורא תגר, אם אין מתקיים מבוקשו בשביל נדרו, ועו"ג קורא תגר, ולפ"ז י"ל דרש"י ותוס' ס"ל דודאי אם אמר כדי שיחיה בני, ומת הבן א"צ ליתן, ולא מיקרי בזה עובד ע"מ לקבל פרס, אלא ישראל אינו חוזר על נדרו, מה שאמר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני, דאע"ג שאינו צריך ליתן עוד, מ"מ מבין שראוי לעשות כן ולנדור בעת צרה אולי יחון ה' וישמע תפלתו ואם לא נשמע תפלתו עונו גורם לו, משא"כ עו"ג קורא תגר, וא"כ חוזר על שנדר כלל, אבל הא ודאי אחר שאמר ופירש בשביל שיחיה בני ה"ז תלה נדרו בתנאי שיחיה בנו, ואם מת פטור מנדרו, ואינו דומה להא שכ' הרא"ש בתענית היה מתענה על החולה ומת ה"ז מתענה ומשלים, דהתם לא פירש בשעת קבלת התענית, שאני מתענה בשביל שיחיה בני, אלא סתם קיבל תענית בשעה שבנו חולה, בזה שפיר כ' הרא"ש דכיון שקיבל עליו תענית סתם ולא התנה כו', אבל באומר בשביל שיחיה בני הרי תלה נדרו בתנאי וא"כ היה מקום לומר בנ"ד שנדר להפריש בכל שבוע ח"י שנים, דומה לאומר כדי שיחיה ועתה שמת בטל נדרו, מ"מ אין הדבר מוכרח דרש"י ותוס' פליגי לענין דין, ויש לומר דגם הם ז"ל מודו, דאפילו אמר בשביל שיחיה בני, אין מזה ראיה דכיון שאם ימות לא יתן, דאע"ג דרש"י ותוס' ס"ל דאם נימא שכוון הכי לא מיקרי בזה עובד ע"מ לקבל פרס, מ"מ אינו מוכרח לומר שכוון לתנאי כ"ז שלא פירש בפירוש שאם לא יחיה לא יתן, והא שלא מפרשי רש"י ותוס' דכאן בעו"ג כאן בישראל, דישראל האומר כן מקיים נדרו אפילו אם ימות הבן, ועו"ג אינו מקיים אם ימות, היינו משום דלשיטתייהו דאפילו פירש התנאי לא מיקרי בזה עובד ע"מ לקבל פרס, א"כ בעו"ג דמסתמא מכוין שאם ימות לא יתן, לא מיקרי החמיץ בזה, שהרי לכך הוא מכוין לנדור, ובאמת פי' הרמ"א צ"ע, דאיך אפשר לומר דאם אומר אם ימות לא יתן ה"ז כעובד ע"מ לקבל פרס, והרי בתורה מפורש אם יהיה אלהים עמדי וגו', אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם, ובזה הלשון משמע ודאי על תנאי כמבואר ברמ"א שם, ולא היה יעקב אבינו ודור המדבר עובדים ע"מ לקבל פרס, מיהו הא לא קשיא, דהתם עיקר הנדר לא היה אפשר אלא בתנאי אם יהיה כך, שהרי נדר יעקב היה אם ישוב בשלום ושמתי את האבן הזאת לבית אלהים, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, וזה א"א אלא באופן אם ישוב בשלום, וכן נדר ישראל והחרמתי את עריהם, א"א אלא באופן שאם תתן את העם הזה בידי, וכן היה בנדר חנה אם ראה תראה בעני אמתך וגו', משא"כ נדרי צדקה שאפשר בכל אופן י"ל דאסור לידור בזה האופן, אלא מה שנודר יתן בכל אופן, מיהו מקור שיטת הרמ"א דזה התנאי מיקרי עובד ע"מ לקבל פרס, מקורו ממש"כ הב"י יו"ד (סי' רנ"ט) בשם מ"כ בזה"ל מ"כ מי שנדר ע"מ שיחיה בני ופי' אם לא יחיה לא יתן אין לכופו ליתן כיון שכפל תנאו, נהי שעבד ע"מ לקבל פרס, והרי הוא עובד מיראת העונש ואינו בכלל צדיק אלא מז' פרושים עכ"ל, וזה פלא לכאורה שהרי בפי' איתא בסוטה (דף כ"ב) א"ל אביי ורבא לתנא לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר ר"י א"ר לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה כו', והכי איתא עוד התם דל"א אתרוייהו צדיקי גמורי אתון מר מאהבה מר מיראה, ואיך כ' שמיראת עונש אינו בכלל צדיק, וצ"ל דהמ"כ ס"ל דודאי העושה בשביל שכר ועונש לחלוטין מיקרי צדיק, אלא התולה מעשיו דאם לא יהיה שכרי כך וכך לא אעשה אינו צדיק ומיקרי עובד ע"מ לקבל פרס, ובזה מיירי הברייתא דשבעה פרושים, פרוש מאהבת שכר, פרוש מיראת עונש, היינו דאם יהיה השכר שחפץ, אם לא יגיע לו עונש שירא ממנו, כגון בנו חולה וכדומה, זה אסור, והא דא"ל אביי ורבא לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה, היינו משום דמשמע סתם אפילו אינו תולה מעשיו בתנאי אלא שעושה בשביל קווי שכר ויראת עונש, מש"ה לא תיתני, אבל ודאי מ"מ הברייתא על מקומה, וכגון שתולה מעשיו בתנאי, כך צריך לפרש דעת המ"כ, אבל רש"י ותוס' לא ס"ל הכי אלא אפילו תולה בתנאי אינו רשע, ולא מיקרי עובד ע"מ לקבל פרס אם לא בתוהה על הראשונות:
3
ד׳נחזור לענין דגם לרש"י ותוס' אין הכרח שחולק בדין אם אומר בשביל שיחיה בני שאם מת פטור מנדרו, ודאי אפשר לומר דכך כונתו דבשביל הכי נודר לצדקה כדי שישמע הקב"ה תפלתו ויחיה בנו, אבל אפילו לא ישמע הקב"ה תפלתו, מכ"מ נדרו נדר, ואחר שפסק רמ"א ברור שכן הדין, ולפרש"י ותוס' אין הכרח להיפך, הכי נקטינן, דאפילו הזכיר כדי שיחיה ומת צריך להקים נדרו, מעתה בנ"ד מחויב הנודר להפריש בכל שבוע דבר הקצוב עד שיתקבץ הסך בשלימות לאחר ח"י שנים אי"ה ויקנה ס"ת בזה הסך, מיהו הוא רשאי בין כה ללוות ולפרוע כההיא דאי' בערכין (ד"ו) האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה וכו' וקי"ל שרשאי ללוות לעצמו, וה"נ עד שלא שלמו זה הסך לקנות ס"ת רשאי ללות לעצמו וכיב"ז כ' הרא"ש בשם הראב"ד מ' תענית (פ"א סי' ט"ז) לענין קבלת תענית ע"ש, מיהו עליו להזהר שלא יתקבץ חוב גדול עד שיהא עליו למשא לשלם אח"כ שהרי עיקר נדרו להפריש דבר קצוב בכל שבוע יהיה כדי שלא יכבד עליו לקנות ס"ת מהודרת כפי זה הסך שעולה במשך י"ח שנים דבר קצוב כזה, שעולה לערך מאה ועשרים ושלשה רו"כ לפי חשבון שתי שנים ומחצה שעלה לשבעה עשר רו"כ, ואם יהיה לוה סך מסוים שיהיה עליו משא להקים נדרו, לא הועיל כלום, אלא יהא זריז להחזיר מיד, ויותר טוב שיעשה מהסך המקובץ בידו גמ"ח על משכנות מובטחין עד בוא השעה לקנות ס"ת אי"ה בזה הסך:
4
ה׳ולענין אם יכול לקנות שארי ספרים באלו המעות, הא פשיטא דאם לא קיים זה האיש מצות כתיבת ס"ת עדיין ודאי אסור לשנות, שהרי לדעת רוב פוסקים מצות כתיבת ס"ת לא בטל גם היום, אפילו לדעת הרא"ש שכתב שיותר מצוה לקנות שאר ספרי תלמוד, כ' הט"ז והגר"א ביו"ד (סי' ע"ר) שלא כתב אלא לענין לנדב ס"ת לבהכ"נ, ולא לעצמו, אמנם אפי' כבר יש לו ס"ת, ובזה ודאי יותר מצוה לזכות לאחרים בספרי התלמוד ואחרונים, מכ"מ זה אינו אלא אם בא לשאול מאתנו האיך יעשה מצוה בממונו, אבל אם כבר נדר לקנות ס"ת מהודרת ודאי אסור לשנות מכל היוצא מפיו, תדע שהנודר להביא שלמים והביא עולה לא יצא, אע"ג שעולה קדושה משלמים, מכ"מ עליו להקים נדרו, ולא עוד אפילו ס"ת אין לו רשות אלא לקנות ס"ת אחת מזה הסך, ותהיה מהודרת, ולא יקנה שני ס"ת ויתן לשני בתי כנסיות הצריכים לה והוא יותר ראוי, מכ"מ אם נדר לקנות ס"ת אחת אין לו רשות לשנות, ומשנה מפורשת היא במנחות הרי עלי שור במנה והביא שנים לא יצא אפילו זה במנה חסר דינר וזה במנה חסר דינר, וה"נ נדרו היה לקנות ס"ת בזה הסך, ככל היוצא מפיו יעשה הנני העמוס בעבודה:
5
ו׳נפתלי צבי יהודא ברלין.
6