תשובות משיב דבר, חלק ב ע״חTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 78
א׳ב"ה ר' ג' אדר תרמ"ב:
1
ב׳כבוד ידיד ה' ועמו הרב המאה"ג וכו' כש"ת מוהר"ח זוכמאן הכהן נ"י. מכתב מעכ"ה נ"י מן י"ט שבט הגיעני זה שבוע ימים. ולא יכולתי להזקק להשיב דבר עד היום. עתה באתי מראש בדבר הלכה והוראה במה שנמצא בס"ת באותיות השם הנכבד אות ו' דבוק לה' בתרא. והורה מעכ"ת כהמבואר בשו"ע לגרור הדבק ונמצא מערערים על הוראתו עפ"י מש"כ בנוב"ת סי' קס"ט דזה אינו אלא כשהיה הדיבוק בתחלת הכתיבה דהס"ת פסול לכו"ע. אבל כשנעשה דיבוק זה בסוף יש ספק אם הוא פסול דלדעת הירושלמי הוא כשר. וא"כ אין זה תיקון ואסור לגרר הדיבוק וא"כ ג"כ כאן יש לחוש שמא נעשה הדיבוק אחר הכתיבה. והשיב מעכ"ה נ"י ממ"נ אם נעשה אח"כ הלא לא נתקדש הנגיעה ומותר לגרר. וכונת מעכ"ה נ"י דהנו"ב לא כתב אלא כשנעשה הדיבוק בשעת כתיבה בסוף וא"כ נתקדש גם הדבוק ואסור לגרר אם לא בשביל תיקון. משא"כ כאן הי' הנגיעה בראש עובי הוא"ו עם גגה של הה'. וא"כ אם ניחוש שמא היה הדבוק אחר גמר האות ע"כ היה ע"י נטיפה מדיו. וא"כ לא נתקדשה הטיפה כלל ודבריו מאירין לשיטת הגאון נו"ב ז"ל. אבל לענ"ד עיקר דברי הגאון ז"ל אין מאירין בדעת השו"ע שסתם וכתב דדיבוק אות לחברתה יש לגררו. ואי הי' מקום לומר דהשו"ע לא מיירי אלא באופן אחד הי' להשו"ע לחוש שלא יבואר להיפך דדוקא בדבוק הבא בסוף שכבר היה השם כהלכתו ויש מצוה לתקנו. משא"כ אם בתחלת הכתיבה הי' פסול וכדברי המרדכי שהביא הב"י אלא סמך השו"ע על סתימת הלשון דבכל אופן שרי לגרר הדיבוק. וכ"כ הגאון רע"א זצ"ל בהגהת או"ח סי' ל"ב. אלא שיש לברר טעם הוראה זו. והנה קשה לי טובא שני פסקי שו"ע ביו"ד סי' רע"ו סי"א דהמחבר פסק דשרי לגרר הדבוק. ומבואר בב"י בשם המרדכי דהר"י למד זה ממס' סופרים פ"ה דנפלה דיו ע"ג האות מותר למוחקו דאינו מתכוין רק לתקן. ובהגהת רמ"א הביא פסק הר"י אסכנדרוני בהי' הדבוק של רגל הה"א נוגע מעט בגג באופן שלא נשתנה צורת הה"א ומכ"מ פסול לדעתו דיש לספק אם מותר לגררו ופי' הר"י אסכנדרוני דהמ"ס מיירי בנפלה דיו ובטלה צורת האות. וע"כ יכול לגוררה אבל הכא כל העולם קורין אותה ה"א אלא שנפסלה בנגיעתה לגגה אחר ולפ"ז מכש"כ מאי ענין דבוק לההיא דמ"ס והרי בדבוק לא נשתנה האות כלל. וא"כ סתרי שני דינים הללו:
2
ג׳אלא צ"ל ע"פ מ"ש הר"י אכסנדרוני שם דאי גריר ההיא דבק הוי לי' חק תוכות. מבואר דאי לא מיפסל משום חק תוכות היה פשוט אצלו לגרר זה הנגיעה מן הרגל להגג ואע"ג דלא נשתנה צורת הה"א מכ"מ זה הדיבוק אינו בכלל קדושה כלל ולא אסר הר"י אכסנדרוני אלא משום דע"כ צריך לגרר כל הרגל וזה אסור כמו שהאריך שם. וא"כ הדבוק בין אות לאות שאין בזה משום חק תוכות שרי גם להרי"א דמקום הדיבוק אין בו קדושה כלל אחרי שאין ראוי אפילו נימא דכשר אם נדבק בסוף. מכ"מ אסור לדבק מתחלה אין בזה הדיבוק משום קדושה כלל ושרי. ואע"ג דהרי"א הי' מתיר לגרר הנגיעה לחוד לא ע"פ הברייתא דמ"ס. לפי דבריו דהמ"ס מיירי רק בנשתנה צורת האות אלא מצד הסברא שרי כיון שאין בדבוק קדושה כלל. ואין לחוש שמא ימחוק מעט יותר מן הצורך והוא הסברא שהביא הב"י בשם תה"ד בזה"ל. או נימא איפכא דהכא א"צ למחוק רק מה שנכתב בטעות כו'. והמרדכי בשם הר"י התיר מהא דמ"ס מכ"מ לא פליגי בדין. וכ"ע ס"ל דבדיבוק אין בו קדושה והא שהוצרך ללמוד מהא דמ"ס היינו דס"ל להר"י דודאי יש לחוש שמא לא יהי' נזהר כ"כ וימחוק יותר מן הצורך וכהא דאיתא בסנהדרין (פ"ד ב) דרב לא שביק לברי' למשקיל לי' סילוא דילמא חביל הוי ליה שגגת איסור. ואיתא שם דאחר שרי משום דהוי שגגת לאו אבל מכ"מ דוקא במקום מצוה דהיינו לרפואה שרי הא בל"ז אסור. וה"נ הי' לאסור דילמא יוסיף למחוק מעט מש"ה הביאו ברייתא דמ"ס וס"ל דע"כ לא מיירי בבטל צורת האות דא"כ למה לן טעמא דאינו אלא מתקן תיפוק לן שאינו בגדר מוחק כלל שהרי כבר נמחק במה שנפל הדיו ואפילו כותב בסיקרא ע"ג דיו נק' מוחק בגיטין (י"ט) מכש"כ בנשפך דיו וביטל צורת האות ולא מצינו איסור במוחק אחר מוחק. וכל הני דאסרי בזה אחר זה בבכורות (ל"ג ב) מקראי הוא דנפ"ל. וע"כ מיירי אפילו באופן שהדיו לא ביטל צורת האות אלא פסלו בדבוק ומכ"מ שרי משום תקון דהוי מצוה. וה"נ משום מצוה לא גזיר ופי' לשון הברייתא שלא היתה כוונתו אלא לתקן לא דמש"ה אינו נק' משחית שהרי מכוין לתקן. אלא ה"פ שלא היתה כונתו למחוק יותר מן הצורך אלא לתקן ולמחוק הדבוק. ובזה אין שום איסור מחיקה ואין לחוש שמא ימחוק יותר מן הצורך שהרי מצוה הוא. ובזה מיושב דעת המרדכי שכ' דדוקא בנפל דיו שרי שכבר היה שם כדבעי ומצוה הי' לתקנו. אבל הכא בפיסול נעשה מתחלתו ולא מן השם הוא זה עכ"ל ולפי הפי' שבשביל תקון לא מיקרי השחתה א"כ מה לי אם יש מצוה או לא. סוף סוף הרי אינו משחית אלא מתקן אלא ודאי זה ברור אם הי' מחיקה במקום שנתקדש אסור אפילו מכוין לתקן. כדעת הרי"א ועיקר ההיתר הוא משום שבמקום הדיבוק אינו קדוש ולא חיישינן שמא ימחוק יותר שהרי אינו מכוין אלא למחוק הדבק והוי דבר שא"מ ושרי. אבל זה אינו אלא במקום מצוה שהי' השם בקדושה כראוי ומצוה היה לתקנו כו' [ואע"ג דאכתי איכא מצוה לתקן היריעה שיש בה הרבה שמות ס"ל להמרדכי דאין סברא דבשביל לתקן אותן שמות יהא עושה דבר שיש לחוש שימחוק זה השם שאין מצוה לתקנו. וכיב"ז אי' במנחות (מ"ח א) עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרינן עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרינן. והר"י לא ס"ל הכי אלא לעולם מצוה היא ולא חיישינן שיוסיף במחיקה במקום לאו] מעתה אזיל דברי הנו"ב דאפילו נדבק בסוף שרי לגרור. דמקום הדבוק אינו קדוש ולחוש שמא ימחוק יותר מעט אין לנו משום מצוה כדי לקרות בה ולא יגנז כל היריעה וכסברת הרא"ש והר"י דבשלמא אי נימא דמחיקת הדבוק יש בה איסור. אלא דשרי משום דמכוין לתקן ולא בהשחתה בזה יש סברא דאי נימא דכשרה הס"ת בלי תקון א"כ המחיקה אסור מה"ת ומשום ספק תיקון א"א להתיר מה שאסור מה"ת. אבל לפי ביאורנו דבדבוק אין שום איסור מחיקה. אלא שהחשש שמא יוסיף יותר ובשביל מצוה אין לחוש כמו בסנהדרין הנ"ל א"כ מה לי אי בעינן ודאי תקון או ספק במקום מצוה לא גזרו שמא יעשה איסור בלא מתכוין זהו הנראה לי דלא כהגאון נו"ב ז"ל אחר כותבי ראיתי שו"ת הגאון פני יהושע סי' א' שהעלה כמש"כ בזה יע"ש. וה' יעמידנו על קרן האמת כנפש העמוס בעבודה:
3
ד׳נפתלי צבי יהודא ברלין.
4