תשובות רבי עקיבא איגר ה׳Teshuvot Rabbi Akiva Eiger 5
א׳לכבוד ידידי הגאב"ד דק"ק פראנקפורט הרב רבי הירש נ"י
1
ב׳מה שנשאל מר בחולה שאין בו סכנה, והוצרך בשבת לרפואה אכילת פירות, ולא נמצאו רק מאותן שנשרו בשבת, אם מותר להאכילם לחולה:
2
ג׳הנה לדעת הר"ן פי"ד דשבת דאסור לישראל לחלל בשבות דדבריהם לצורך חולה שאין בו סכנה, ולשיטתו אף החולה בעצמו אסור לעשות לעצמו דבר לרפואה במידי דיש בו חילול שבת דדבריהם, וכדמוכח מתוך הראיה שהביא הר"ן מביצה, אמימר שרי למיכחל עינא (וכמ"ש להדיא בבית יוסף סי' שכ"ח) נראה דאכילת פירות הנושרים וכדומה לא קיל משארי שבות דשבת ואסור להחולה לאכלם:
3
ד׳אולם לשיטת הטור בדעת הרמב"ם (וזה דעה א' בש"ע סימן הנ"ל) דמותר לישראל לחלל שבת במידי דרבנן לצורך חולה שאב"ס, בזה יש להסתפק טובא באכילת מוקצה, למאי דפסקינן ביו"ד (סי' קנ"ה ס"ג בהג"ה) דכל איסורי הנאה דדבריהם מותר לחולה שאב"ס להתרפאות בהם אפילו כדרך הנאתן ובלבד שלא יאכל ולא ישתה האיסור ע"ש, א"כ י"ל דאכילת פירות הנושרים וכדומה הוי בכלל שארי איסורים, או כיון דהמאכל בעצמותו היתר אלא דיומא גרים ואם אכלם הוי בכלל חילול שבת, הוי רק כמו שאר מלאכת שבת דדבריהן דשרי לחולה שאב"ס:
4
ה׳ולכאורה נראה להביא ראיה מסוגיא דכתובות (דף ס' ע"א) תניא ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מ"מ מפרק כלאחר יד הוא, ובמקום צערא ל"ג בי' רבנן, ולכאורה יש לי לדון דהחלב זו שינק ומצץ בפיו משדי הבהמה אם יפלטן אסורים משום מוקצה, כיון דהבהמה בשבת יש בה משום מוקצה מחמת איסור, ה"נ החלב שיצא ממנה:
5
ו׳ואף למה שכתב הרמב"ן הובא בהר"ן בשבת פרק חבית בההיא דחולב עז לקדרה שיש בה אוכלים דאף דהעז בשבת מוקצה, מ"מ מוקצה כזה דלא דחי בידים אינו אסור אלא בעוד שהאיסור עליו, א"נ בנסתלק ע"י איסור כגון שוחט בשבת, הא כל שלא עבר על השבת ואף לא בשוגג כיון דנסתלק האיסור נסתלק המוקצה ע"ש, מ"מ זהו דוקא כשנסתלק בלא מלאכת שבת, אבל בגונח יונק דנסתלק ע"י מלאכת שבת מפרק כלאחר יד, אף דחז"ל התירו כן במקום צער מ"מ נעשה בו מלאכת שבת, כמו בשוחט בשבת לחולה שיש בו סכנה אף דהשחיטה היתה בהיתר, מ"מ כיון דנסתלק האיסור ע"י מלאכת שבת יש בו משום מוקצה:
6
ז׳וכיון שכן החלב הוי מוקצה, ואעפ"כ התירו לגונח לינק ולבלוע ולשתות החלב מוכח דאכילת מוקצה שרי לחולה שאב"ס:
7
ח׳אך זהו ליתא, דהרמב"ן לא כ"כ אלא דאפילו מאן דאית ליה דמוקצה ונולד אסור בשבת, מ"מ בחולב העז לא הוי מוקצה כיון דנסתלק המוקצה בלא מלאכת שבת אבל למאי דקיי"ל כר"ש בלא דחייה בידים והשוחט לחולה שנחלה בשבת קיי"ל דמותר לבריא באומצא, א"כ החלב אין בו משום מוקצה:
8
ט׳אמנם נראה לכאורה דהחלב מ"מ אסור, דהרי במשקין שיצאו מעצמן בזיתים וענבים שעומדים למשקין לכ"ע אסירי משום שמא יסחוט, כדאיתא בריש פרק חבית, א"כ לכאורה גם החלב שזב מעצמו מהבהמה אסורה מה"ט גופיה, כיון שעומד לחלוב אסורה מחשש שמא יחלוב וכיון שכן קיימא ראייתי הנ"ל, כיון דחזינן דהגונח שרי לשתות החלב אף דאסור משום משקין שזבו, מוכח דכה"ג אינו בכלל אסורי אכילה דדבריהם:
9
י׳ולכאורה יש לסתור דברינו בדרך הכרח, דממנ"פ אם איתא דיהיה זה הוכחה א"כ יקשה מזה על שיטת הר"ן שכתבנו דלשיטתו ודאי אסור להחולה להתרפאות באכילת פירות הנושרים וכדומה, ותקשה מההיא דגונח יונק:
10
י״אאך זה אינו דלשיטת הר"ן יש לישב הסוגיא, אבל להרמב"ם ראייתינו קמה וגם נצבה, דהנה הקשו התוס' בכתובות דלמ"ל טעמא דהוי מפרק כלאחר יד הא בלא"ה אין דישה אלא בגדולי קרקע, ותירצו דקאי לר' יהודא דס"ל יש דישה שלא בגד"ק ע"ש, ולכאורה נראה דלשיטת הר"ן ל"ק קושית התוס' דהרי באמת להר"ן לא הותרו השבותין לצורך חולה ע"י ישראל, וע"כ צ"ל הא דגונח יונק היינו כיון דהוי כלאח"י קיל טפי, וכמ"ש הר"ן פ' חבית, וז"ל גרסינן בכתובות גונח יונק וכו' ואי קשיא היכא שרינן למעבד הכי איהו גופיה אע"ג דליכא סכנה, ואמאי לא אמרינן שיעשה ע"י נכרי כדקיי"ל כל דבר שאב"ס אומר לנכרי ועושה, י"ל דהכא א"א ע"י נכרי דרפואתו הוא כשהוא רותח, והרמב"ן ז"ל כתב דמש"ה שרינן מפני שהוא שבות הנעשה בשינוי שלא כדרך המלאכות עכ"ל. [ודברי הר"ן אלו תמוהים לי, דהאיך ניחא ליה בתחילה כיון דא"א ע"י נכרי מותר ע"י עצמו, הא מדבריו פי"ד דשבת הנ"ל מבואר דאפילו בא"א ע"י נכרי דאסור אף לחולה בעצמו לעבור על שבות דדבריהם, כדמוכח מסוגיא דביצה דהקשה לו הרי קמסייע וצ"ע] וא"כ מיושב קושית התוס' דאי היה מפרק כדרכו אף דאין דישה אלא בגד"ק, כיון דמ"מ מדרבנן אסור לא הותר לחולה שאב"ס, מש"ה הוצרך למינקט דהוי כלאחר יד, דזהו דוקא הותר לחולה ע"י ישראל:
11
י״בומעתה י"ל דהחלב אין בו איסור שתייה משום משקין שזבו די"ל דקאי להלכתא דאין דישה אלא בגד"ק ומש"ה ל"ג שמא יחלוב, דאף אם יעשה כן לא עבר אדאורייתא, וכעין זה כתבו התוס' שבת (דף י"ט ע"א ד"ה רע"א יגמור וכו') דהיכי דמרוסקין קצת מע"ש עד שאם ירסק אותם בשבת לא יהיה סוחט דאורייתא, אם יצאו מעצמם מותרים עיי"ש:
12
י״גואף דמ"מ י"ל לר"י דאמר פ"ק דביצה דטעמא דבנולדה בי"ט אסורה משום משקים שזבו וכולהו חדא גזירה, הרי דאף בביצה לא שייך גזירה שמא יסחוט וגם התרנגולת אינה גדולי קרקע ומ"מ יש בו משום משקים שזבו, דבכל מידי דקיימא שיוסחט ממנה גזרו בחדא גזירה, וא"כ ה"נ בחלב הזב מהבהמה לא עדיף מביצה, ובההיא דתוס' בשבת הנ"ל צריכין לחלק דוקא במרוסקים קצת דמדינא רשאי לסוחטן, משום דהוי כסחוטין ועומדין מע"ש אינם בכלל משקין שזבו דאינם בלועים כלל לדונם בכלל זה משא"כ בחלב דמי ממש לביצה, מ"מ הא מבואר פ"ק דר"י מודה דלר' יהודא דסבר אם לאוכלין היוצא מהם מותר לא ס"ל דכולא חדא גזירה וליכא בביצה משום משקין שזבו, א"כ י"ל דר' מרינוס ס"ל כר' יהודא, וליכא בחלב משום משקין שזבו, כיון דכי חולב בידים ליכא דאורייתא.
13
י״דואף דכתבנו דהברייתא דלא כר"י דאין דישה אלא בגד"ק י"ל דר' מרינוס ס"ל בהא כר"י דלא אמרינן כולה חדא גזירה היא, אבל בהא דיש דישה שלא בגד"ק לא ס"ל כר"י:
14
ט״וואף דר' יוסף אמר הלכה כר' מרינוס, והרי בביצה ס"ל לר' יוסף דביצה אסורה משום פירות הנושרים, ואמרינן עלה מ"ט ל"א משום משקים שזבו ומשני ביצה אוכלא ופירא אוכלא לאפוקי משקין וכו' משמע דבמשקין שייך דכולא חדא גזירה עם משקין שזבו וא"כ חלב דמשקה הוי בכלל גזירת משקין שזבו י"ל דאנן הכי אמרינן דודאי אין לנו לבדות גזירות מה דלא מצינו במתני', והש"ס בעי רק כיון דמתני' קתני ביצה שנולדה בי"ט אסור ובאנו לדון מאיזה טעם גזרו חז"ל, אמאי בחר ר"י לומר משום פירות הנושרים ולא ניחא ליה דהטעם משום משקין שזבו, ומשני דר"י ס"ל מסברא דבביצה דהוא אוכל ל"ש למגזר משום משקין שזבו, וע"כ טעמא דביצה משום פירות הנושרין, וכיון דמוכח דזהו טעמא ממילא לא מצינו כלל שעמדו חז"ל למנין לאסור משום משקין שזבו במידי דלא שייך שמא יסחוט ולכלול הכל בחדא גזירה, ואף דבגזירה שמא יעלה ויתלוש כללו הכל בחדא גזירה כל מה דנושר, אין לדמות גזירות חז"ל זה לזה, ומה דלא מצינו לא מצינו.
15
ט״זבאופן דלשיטת הר"ן הנ"ל דחולה אסור לאכול אסורי אכילה מחמת יומא דשבתא, ל"ק מההיא דגונח יונק די"ל דאתי כרבנן דאין דישה אלא בגד"ק, וממילא י"ל דהחלב מותר ואין בו דין משקין שזבו, אולם לשיטת הרמב"ם דהותרו השבותים כולם ע"י ישראל לחול' שאב"ס א"כ שפיר קשה קושית התוס' דלמ"ל דהוי כלאח"י הא בלא"ה הוי דרבנן דאין דישה אלא בגד"ק, ובהכרח לומר כתירוצם דאזלא לר"י דס"ל דיש דישה שלא בגד"ק וממילא החלב אסור מדין משקין שזבו, כמו זיתים וענבים העומדים למשקין דלכ"ע משקין היוצאים מהם אסור, וא"כ שפיר מוכח לכאורה מההיא דגונח יונק דאסורי אכילה דיומא דשבתא מותר לחולה שאב"ס, וקיל משאר איסורי מאכלות דדבריהם.
16
י״זאמנם לכאורה גם להרמב"ם ליכא ראיה, למאי דקיי"ל (בש"ע סימן ש"ז ס"ה והוא לישנא דהרמב"ם) דבר שאינה מלאכה אלא משום שבות מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת, והוא שיש שם מקצת חולי עיי"ש, הרי דבמקצת חולי מודה הרמב"ם דשבות ע"י ישראל אסור ואינו מותר אלא שבות דשבות, וע"כ הא דמתיר הרמב"ם שבות ע"י ישראל לצורך חולה, היינו בחולה כל הגוף, ועי' מג"א סי' ש"ז סק"ז שכ' ושבות שלא כדרכה אפי' במצטער שרי, כמ"ש סי' שכ"ח ס' ל"ג עכ"ל, כוונתו דרומז על דינא דסי' שכ"ח ל"ג שהוא דינא דגונח יונק, דס"ל להמג"א דמה דאמרינן גבי גונח במקום צערא ל"ג רבנן, דמשמע במצטער בעלמא אף שאינו חולה כל הגוף, היינו כיון שהוא שלא כדרכה, וא"כ גם להרמב"ם יש לתרץ קושית התוס') הנ"ל, ובאותו סגנון דבלאו טעמא כלאחר יד אף דאין דישה אבגד"ק, מ"מ הוי שבות כדרכה דאסור במצטער בעלמא, להכי נקיט טעמא דכלאח"י דזהו שרי גם במצטער בעלמא:
17
י״חוא"כ הדרן לכל דברינו הנ"ל, די"ל דהסוגיא אזלא להלכתא דאין דישה אלא בגד"ק, וכיון דאם יחלב ליכא איסורא דאורייתא, ממילא החלב אינו אסור משום משקין שזבו וכנ"ל [וחידוש בעיני שלא הערה המג"א דמתוך דברי התוס' שהקשו כן מוכח דעתם, או דס"ל דמצטער דמי לחולה ממש והותרו כל השבותים, או בהיפוך דס"ל דמצטער אף כלאח"י אסור, ופירושו דגונח היינו חולה גמור]:
18
י״טוביסוד הנ"ל אף דאם אין דישה אבגד"ק אם היה כדרכו היה אסור, מיושב ג"כ קושית תוס' כתובות שם מברייתא דיבמות (דף קי"ד בד"ה גונח יונק) והיינו דר' מרינוס ס"ל כרבנן דר"י דאין דישה אלא בגד"ק בזה שרי כלאחר יד שלא הוי איסור סקילה, דהא אפילו כדרכו הוי רק שבות, וקיל יותר מיו"ט דשרינן ביבמות כיון דהכא אפילו לאו ליכא דאין דישה אלא בגד"ק, וברייתא דיבמות ס' כר"י דיש דישה שלא בגד"ק מש"ה בשבת דכדרכה סקילה אסור, ובי"ט דאיסור לאו שריא ונכון [אב"ה עיין מ"ש אאמ"ו נ"י בחדושיו יבמות דף קי"ד]:
19
כ׳אולם עם כל זה, הא לשיטת הרמב"ם דס"ל דבהמה מקרי גד"ק לענין דישה, ולכ"ע יש דישה בחלב א"כ לכאורה ראייתינו חזקה מההיא דגונח יונק אף דהחלב אסורה לכאורה משום משקין שזבו, מוכח דכה"ג מותר לחולה שאב"ס, וכמו כן לשיטת תוס' דסוגיין אזלא כר"י דיש דישה שלא בגד"ק:
20
כ״אאמנם נראה דבגוף היסוד שרצינו לומר דחלב זו יש בה איסור דמשקין שזבו, ולדמותו למשקין שיצאו מעצמן מזיתים וענבים העומדים למשקין, נראה דאינו כן, דהא בזיתים וענבים עצמן (מבואר ברמ"א סימן שכ"א ס"א) מותר למצוץ מן הענבים המשקין שבהם וא"כ קשה דמה בכך דאין דרך פירוק בכך, הא מ"מ אחר שמצץ כשהמשקים בפיו ליתסרו משום משקים שזבו, ובהכרח לומר דדוקא יצאו מעצמן דנעשה עכ"פ הפירוק בעצמן, ואם היה עושה בידים מה שנעשה בעצמו היה חייב משום מפרק בזה גזרו חז"ל לשמא יסחוט, אבל במוצץ דהוציא המשקין בדרך שינוי בענין דלא הוי מפרק עדיף טפי, דאיכא היכרא ול"ש למגזר, א"כ ה"נ י"ל בגונח יונק דהוציא החלב בענין דלא הוי פירוק גמור:
21
כ״בבאופן די"ל דהחלב אין בו איסור, ואף להפוסקים דנולד אסור בשבת, י"ל דכה"ג לא מקרי נולד כמ"ש הרמ"א (סימן תקע"ה בשם תשובת רשב"א) דנכרי חולב בהמה ביו"ט וישראל רואהו דמדינא מותר דלא הוי נולד, כיון דהיה אפשר לישראל לחלוב בהיתר לקדירה שיש בה אוכלין:
22
כ״גומהתם יש לדייק ג"כ דחלב אין בו משום משקין שזבו, דאל"כ גם ע"י נכרי ליתסר, דהא בודאי נכרי התולש פירות הוא ג"כ בכלל פירות הנושרים כמבואר בתוס' ריש ביצה, וכ"כ ב"ח בשם רשב"א שבת קכ"ב ד"ה הא דתניא [אב"ה ע' בחדושי אאמ"ו ני' מ"ש לתמוה על דברי רשב"א אלו], וא"כ נסתר ראייתינו הנ"ל:
23
כ״דונ"ל להביא ראיה מדברי תוס' (שבת דף צ"ה ע"א ד"ה והרודה) דהקשו אמאי לוקה לר"א ברודה חלות דבש, הא ר"א ס"ל בפסחים, דאמרינן הואיל ואי מקלעי אורחים עיי"ש, ולכאורה תמוה לי אף דהתוס' ס"ל בדבריהם אלו דגם תלישה מותר מה"ת לצורך א"נ, הא מ"מ מדרבנן אסור לתלוש ואף דיעבד אסור משום פירות הנושרים, וא"כ מכח האיסור דרבנן אם יקלעו אורחים לא יאכלו ממנו, ואזדא היתר דהואיל, וממילא עבר אדאורייתא:
24
כ״האמנם דהגאון רבי ליב ז"ל בשו"ת שאגת ארי' כתב בפשיטות דשוחט בהמה ביו"ט שהיא טרפה מדרבנן לא עבר אדאוריי' כיון דמדאורייתא היא כשרה אמרינן הואיל, (וכבר הארכתי בזה בדרשותי) אך נראה דצריך לזה ראי' גדולה, דמסברא לא היה נראה כן אף אם בעלמא אין דרבנן גורם לשויא דאורייתא, (עי' משנה־למלך פ"ז מהל' תרומות) מ"מ כיון דידעינן דאורחי' בודאי לא יאכלו מזה, יהיה מאיזה טעם שיהיה, ממילא לא הוי א"נ דהא ודאי אין לומר דאמרינן הואיל אם יקלעו אורחים וירצו לעבור על האיסור ולאכלו דא"כ גם באיסור דאורייתא נימא כן, דהא אם האורחים יאכלו אותו לא עבר למפרע דאכילת איסור הוי צורך קצת גמ"ש תוס' (ביצה דף י"ב) גבי מבשל ג"ה ביו"ט, ודוחק לומר דתרתי ל"א הואיל ומקלעי אורחים ויהא מותר מדין מתוך, אע"כ דל"א הואיל שיעברו על האיסור, וכמ"ש בס' אבן העוזר פסחים (דף מ"ז) דבר נאה ומתקבל בישוב קושית התוס' שם בההיא דכתישה ביו"ט מי שריא ע"ש, וגם הסברא נותנת כן למ"ש תוס' הא דלא אמרינן בכל מלאכת שבת הואיל ומקלע חולי שיש בו סכנה, היינו כיון דלא שכיח כלל ל"א הואיל ע"ש, וה"נ לא שכיח כלל דיקלעו אורחים וירצו לאכול דבר איסור, וכיון שכן מה לי דלא ירצו לאכול איסור דאורייתא מה לי דלא ירצו לאכול איסור דרבנן, ותרווייהו ל"ש כלל:
25
כ״וולכאורה יש להביא ראי' לסברת שאגת ארי' הנ"ל דאם לא כן יקשה מי שדר רחוק ממקום ישוב וסביבותיו לא שבת אדם בבה"ש נימא דאסור לו לאפות ולבשל מיו"ט ע"י עירוב תבשילין, דההיתר רק כיון דמדאורייתא בלא"ה שרי משום הואיל דאי מקלעי אורחים, ובזה לא שייך הך הואיל, כיון דכשנכנס יו"ט ולא שבת אדם תוך אלפים להעיר ליכא באפשרות דלקלעי אורחים, וע"כ כיון דתחומין דרבנן אמרינן הואיל דלא יהיה אסור מדאורייתא, ואף להרמב"ם די"ב מיל דאורייתא י"ל דזהו רק בשבת אבל לא ביו"ט והארכתי בזה במק"א בעזה"י, אמנם נראה דאין מזה ראיה דשאני בתחומין דהאיסור הוא ממקום אחר בזה אמרינן הואיל אם האורחים יעברו על האיסור תחומין ויבואו לכאן, אז יהיה להם היתר לכתחילה לאכול מתבשיל זה, אבל כל שהמאכל בעצמותו אסור וליכא היתר לאורחים לא מקרי אוכל נפש, ומ"מ לפי הסברא גם זה דחוק, דמה בכך שהאיסור ממקום אחר, מ"מ הוא בכלל לא שכיח שיבואו אורחים, והוי כמו חולה שיש בו סכנה:
26
כ״זולזה נראה טעם אחר דגבי תחומין אמרינן הואיל אם יעשו בורגנין או מחיצת ב"א, יהי' היתר לאורחים לבוא, וזהו שכיח יותר מחולי שיש בו סכנה, דהרי רשאי לומר לכרך פלוני אני הולך למחר כיון דיש לו היתר בשבת ע"י בורגנין, ולא אמרינן דשרי למימר כן בכל המלאכות כיון דיש לו היתר לעשות כן בשבת לחולה שיש בו סכנה, אע"כ דבורגנין שכיח יותר, ויש לדחות דשרי רק מה שיש מציאות לעשות בשבת בלי מלאכת שבת משא"כ ההיתר לחולה דיש בו מלאכת שבת אלא דנדחית מפני החולה ורק גבי הואיל הקשו תוס' דמ"מ אלו יקלע חולה שיב"ס היה למפרע עושה שפיר מלאכה זו, וכמו דאמרינן אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסויי דם צפור, [אולם למ"ש האבן העוזר בש"ע סי' שס"ג, דהיתר הבורגנין הוא רק אם נעשה בע"ש אבל אם נעשה הבורגנין בשבת אין היתר, א"כ ישאר קושייתנו כיון דבתחילת יו"ט לא היה בורגנין ולא שבת אדם תוך אלפים א"א שיקלעו אורחים, ואזדא ההואיל, ולזה היה נראה ראי' לשאגת ארי' הנ"ל]:
27
כ״חולזה היה נראה להוכיח מדברי תוספות בפרק המצניע בההיא דהרודה חלות דבש ולפשוט ספיקתא דרומעכ"ת נ"י להתיר איסור אכילה דיומא דשבת וי"ט לחולה שאב"ס, כמו כל שבות מלאכה דשבת ויו"ט, ושייך שפיר הואיל ואי מיקלע אורחים דהיינו חולה שאב"ס דדוקא חולה שיב"ס לא שכיח כלל אבל אב"ס שכיח, ושפיר הקשו תוס' אמאי לוקה, נימא הואיל אי מקלע חשאב"ס ויהיה מותר לאכול הנך חלות דבש ופירות הנושרים:
28
כ״טוהנה באמת לכאורה ראיה להיפוך מדברי תוס' סוכה (דף י' ע"ב ד"ה מיו"ט האחרון) שהביאו ראיה דל"א מגו דאתקצאי מחמת יום שעבר מסוגיא דעירובין בלגין של טבל דאי לא בעי סעודה הראויה מבע"י היה מותר לערב בו דמשתחשך הוי סעודה ראויה דמותר לאכלו, ול"א משום מוקצה דהוי מוקצה מחמת יום שעבר, יע"ש, ואם איתא דס"ל לתוס' דאסורי אכילה דיומא שרו לחשאב"ס וככל שבותים, מנ"ל להוכיח, דלמא מש"ה הוי עירוב דהוי סעודה ראויה לחולה שאב"ס כמו דמערבין לנזיר ביין הואיל דחזי לאחרינא, והא דאין מערבין בטבל דרבנן היינו משום דאסורי דרבנן אף לחולה שאב"ס אסור, אבל בלגין דאסורין רק משום מוקצה הותרו לחולה שאב"ס:
29
ל׳אמנם נראה דיש לדחות די"ל דס"ל מסברא דמה שמותר לחולה רק משום רפואה או שלא יכבד עליו החולי מחמת רעבון זהו לא מקרי סעודה הראויה ומה"ט י"ל דאין מערבין בבישול נכרי אף דמותר לכ"ע לחשאב"ס ואפשר דגם להחולה בעצמו אין מערבין לו בזה דמה שמותר לו לאכלו רק משום החולי, לא מקרי סעודה הראוי'.
30
ל״אואדרבא מתוך דברי תוס' סוכה הנ"ל נתחזקה ראייתינו הנ"ל, מדברי תוס' דפ' המצניע, דלכאורה היה מקום לסתור ראייתינו למ"ש הרשב"א הובא בנ"י פ' חרש] לדידן דקיי"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווים להפרישו נחית דרגא דאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים א"כ לכאורה נסתר ראייתינו דשפיר י"ל דאיסורי דיומא שבת ויו"ט אסור לחולה שאב"ס, אלא דהתוס' ס"ל כהרשב"א דמותר להאכיל לקטן אסורי דרבנן ושייך שפיר הואיל ומקלע קטן דמותר להאכילו והוי אוכל נפש, אבל ע"י דברי תוס' סוכה הנ"ל נתחזקה ראייתינו למה דמבואר בחי' רשב"א יבמות דהקשה לנפשי' דאם איתא דמותר להאכיל לקטן איסור דרבנן בידים אמאי אין מערבין בטבל דרבנן, הא הוי סעודה ראויה לקטנים כמו דמערבין ביה"כ מהאי טעמא, ותי' שאני יוה"כ דהמאכל בעצמותו היתר אף לגדולים אלא דאיסורא דיומא גרים, וכיון דאין האיסור בעצמותו של העירוב אם חזי השתא לקטנים מערבין בו, משא"כ בטבל דרבנן דלעולם לא חזיא לגדולים אין מערבין בו לגדול משום דחזי לקטנים ע"ש, ומעתה מוכח דתוס' חולקים על הרשב"א, דאל"כ מה ראיה הביאו בדבריהם דסוכה לענין מוקצה מחמת יום שעבר מההיא דלגין, הא י"ל דאיסור מוקצה דיומא גרים לאסרו משום מוקצה, וגם חזי לקטנים, מש"ה מערבים בו אם לא מטעם דבעינן סעודה הראויה מבע"י ואז הוי טבל דאסור בעצמותו ולא מהני מה דחזי לקטנים, ע"כ דלא ס"ל כהרשב"א, וס"ל דאין מאכילין לקטן איסור דרבנן, וא"כ קושייתם בהמצניע ע"כ משום הואיל דאיקלע חולה שאב"ס, משא"כ לענין עירוב לא מקרי סעודה משום אכילת חולה לרפואתו וכנ"ל, ועולים שני דבורי תוס' דהמצניע ודסוכה בקנה אחד, ונפשט ספיקתו דמר:
31
ל״באולם לדברינו ישאר התמיה על הר"ן דביומא ר"פ יוה"כ ס"ל כהרשב"א הנ"ל דמאכילין לקטנים איסורי דרבנן, ובפ"ק דסוכה הביא הר"ן ראיית תוס' מההיא דלגין דל"א מוקצה מ' יום שעבר, ובזה ישאר קושייתינו, הא י"ל דבמוקצה מערבין כיון דחזי לקטנים וצע"ג:
32
ל״גואפשר ליישב קצת דס"ל דמוקצה מקרי ג"כ מאכל איסור דבשבת ויו"ט כל מאכל מוקצה הוי חתיכה דאסורא ולא מהני מה דחזי לקטנים, כמו בטבל דרבנן, ושאני יוה"כ דעצמות המאכל אין בו איסור, והאוכלו עובר על איסור יוה"כ ולא על שאכל מאכל איסור.
33
ל״דאך ביוה"כ ג"כ ע"י איסור יוה"כ ממילא כל מאכל הוי מוקצה [ומה"ט לכאורה יש ראיה להתוס' דמוקצה מ' יום שעבר לא אמרינן, דאל"כ לרע"ק וריה"ג ואחרים דס"ל שמשכחת שבת ויוה"כ סמוכים זה לזה, א"כ בשבת שאחר יוה"כ יהא החיוב להתענות, דכל מאכלים הוי מוקצה במגו דאתקצאי בה"ש, וכן בא"י אם יום א' דפסח בשבת יהא אסור בשבת שלאחריו שהוא אחר הפסח לאכול חמץ במגו דאתקצאי ביה"ש וצ"ע] דברי ידידו דו"ש:
34
ל״ההק' עקיבא בן רבי משה גינז מא"ש
35
ל״ו[השמטות: סי' ה' ד"ה ואף דמ"מ שיטה יו"ד. משא"כ חלב דמי לביצה: ובזה מיושב קושיית המג"א (סי' רנ"ב ס"ק י"ט).
36
ל״זשם ד"ה ואף בסה"ד: וראיה לזה ממה דאמרי' בביצה ואף ר"י סבר משום משקים שזבו, דר"י רמי דר"י אדר"י, ואם נימא דראוי לדמות הגזירות להדדי דלטעמא דפירות הנושרים, כי היכי דגזרו בכל אוכל הנושר בחדא גזירה ה"נ ראוי לגזור במשקין, דבכל משקין הנבלעים ויוצאים יהי' בכלל גזירות משקין שזבו, א"כ הא מצי סבר רבי יוחנן כטעמא דפירות הנושרים, ודוחק לומר דמה דאמרינן דר"י סבר משום משקים שזבו, היינו רק לאפוקי דאין הטעם משום הכנה אבל באמת מצי סבר משום פירות הנושרים, אע"כ דליכא לדמות גזירות להדדי, ואולם לפ"ז יקשה כיון דלטעמא דפירות הנושרים ליכא רומיא דר"י אדר"י, מאי פרכינן רב יוסף מ"ט לא אמר כרי"צ דלמא משום דקשיא לי' רומיא דר"י אדר"י לא ניחא ליה לדחוק דמוחלפת השיטה, או דלדבריהם דרבנן קאמר, משום הכי אמר משום פה"נ ויש ליישב.
37
ל״חשם ד"ה אמנם, שיטה ט"ו, ויהי' מותר מטעם מתוך: אחר הימים מצאתי בטורי אבן חגיגה באבני מלואים (דף י"ג ע"א) שהעלה כן דאמרינן מתוך והואיל, ביחד:]
38
