תשובות רבי עקיבא איגר החדשות כ״דTeshuvot Rabbi Akiva Eiger HaChadashot 24
א׳סי' ע"ב סח"י בהג"ה ואפי' אמר בשעה שראו עדי' שחייב לו כך וכך כמו שטוען עכשיו בב"ד לא מהימן: והוא משו"ת הרא"ז, וכ"ה בש"ע לקמן סימן קל"ג ס"ג, ועיין בהרא"ש הטעם כי הכל תלוי בשבועתו שהב"ד יפסקו לו שחייב כדי דמיו וישבע וכיון שראוה בידו לא יכול לשבע וצריך להחזירו, ומזה דקדק הש"ך בס"ק צ"ג דדווקא בטוען שחייב לו אבל אם כשהראתה לפני עדים טוען דלקוח אף שהוא מדברים העשויי' להשאיל ולהשכיר דנאמן במגו כיון שאין צריך שבועה, ואם אח"כ עמד בטענתו כשתובעו בב"ד נאמן, ולא הוי ראה דמיד שטען בפני עדים לקוח היה נאמן בטענתו במגו עיין שם. ועיין באו"ת שהשיגו דמשמעות בשו"ת מיימוני דאף טענת לקוח א"נ גם אם איתא דעיקר הטעם מ' השבועה יהי' מוכח הך שבועה דטוען כדי דמיו מסוגי' דאי חכים משוי לי' ראה דממנו הוציא הרא"ז דינו, אלא ע"כ דשבועה דנקט הרא"ז ל"ד אלא כל שמודה חוץ להב"ד שהוא של חבירו נאמן לחובתו שהי' של חבירו, ולא מהימן בטענתו לזכותו שהוא לקוח, וממילא הוי ראה עיין שם, ועל יסוד זה בנה דבריו בסימן קמ"ו בההיא סוגיא דחזקת דף ל"א את לאו קמודית דאם מכר לו בעדים ושמעו מפלוני זבינתי' שוב א"נ במגו דהוי עידי אבהת' להמערער עיי"ש, ולענ"ד נראה להכריע, והיינו דוודאי בחפצים שאין ידוע כלל שהי' מעולם להמערער, ואף אלו ראהו עדים היה נאמן לומר שלי הי' מעולם ולא מזיק ראה לחוד אלא מ' שאמר בפניהם זה היה של פלוני ומכרו לי בזה כיון שעיקר חובתו מחמת טענתו אמרינן הפה שאסור כיון שטוען מיד לקוח לא מקרי כלל הודאתו, דמה לי אם טוען שלי מעולם או שאמר לקוח, כיון שאומר שהוא שלו לא הוי כלל הודאה, משא"כ היכי שידוע לעדים שרואי' אותו שהי' של המערער ומיד שראו החפץ מחויב להחזיר מדינא כדין שיהי' להמערער והוא עשוי' להשאיל, א"נ לומר לקוח אלא דנאמין לו במגו שלא הי' מראה לעדים, בזה שפיר י"ל דלא משגחי' כלל בטענתו שהוא חוץ לב"ד, וממילא הוי ראה כמו בראו פתאום, וא"ש ההיא דאת לאו קמודית דמה שאמר מפלוני זבינתא לא הוי הודאה, כיון שפיו הוא המחייבו ואיהו טען לקוח נאמן גם ההיא בשו"ת הרא"ז בדקדוק נקט מ' חיוב שבועה היינו לחייב אותו אף בענין שהי' יכול לטעון שלי הי' מעולם דראה לחוד אינו מזיק רק מ' טענתו, בזה הי' ראוי להאמין לו שמגיע לו עד כדי דמיו, מש"ה הוצרך לטעמא דחומר שבועה, וא"ש גם בההיא דאם חכים משוי ליה ראה, אף אם נימא כשטת האומרים דטוען עד כדי דמיו א"צ שבועה דהתם דמיירי באומן, ומיירי גם כן דהעדים יודעים שהי' של המערער בזה כיון שא"צ לחיוב הודאתו לא מהמנינין לי' בטענתו והכל עולה לנכון.
1
ב׳ומזה נראה לכאורה לעיקר כדעת הש"ך סימן קל"ג סק"ה דאפי' אין עדים שנמסר לידו בפקדון לא מהימן דאף למ"ש היכי דהחיוב תליא בהודאתו אמרינן הפה שאסור מ"מ כיון שצריך שבוע' אז אינו נאמן. ולכאורה מ"מ י"ל כדעת הסמ"ע, והיינו הרא"ז לשטתי' דנראה מדבריו פרק הכותב בסוגיא דאתתא דאפקידו גבה מלוגמא דשטרא שכ' שם דבעינן עידי ראה וגם עדים שמסרו לידה בפקדון דעידי ראה לחוד לא מהני, אף דאין לה מגו דלקוח דבעי כתיבה ומסירה, מ"מ נאמנת לומר מחיים תפיסנ' במגו שבא לידי בתורת משכון עיי"ש, משמע דהך גופא שבא לידי' בתורת משכון נאמן בטענת לקוח א"כ הכא אלו לא ידעי' שנמסרו לידו בפקדון היה נאמן אף דחוץ לב"ד ל"ש מגו והוי ראה, מ"מ נאמן משום תפיסתו כמו שהי' נאמן לומר לקוח וא"צ כלל למגו, ומ"מ אין צורך לדברי הסמ"ע די"ל דמיירי דמודה שבא לידו בפקדון אלא שאח"כ הלוה עליו דא"נ אלא במגו בתורת מקח או בתורת משכון בא לידי, וצריך שבועה ואינו נאמן חוץ לב"ד והוי עדים שבא לידו בפקדון כנלע"ד. ובעיקר סברא זו דנאמן מחמת תפסתו לומר שבא לידו במשכון מדברי הראשוני' הרי"ף והרא"ה והר"ן שם נראה דלא ס"ל כן דכולם כתבו דמיירי בעידי ראה ולא בעינן עידי פקדון וכ"כ באו"ת שכתב דכולם חלקו בזה על הרא"ז, ודוחה לדינא דעת הרא"ז שהוא יחידאי בדבר, ולענ"ד אין זה הכרח דאפשר לומר דבמשכון דעלמא שיש לו קנין בגופו נאמן מ' תפיסתו והוי כטוען לקוח, משא"כ במלוגא דשטרא דאין קנין מחמת משכון דבשטרות אין קנין בלא כתיבה ומסירה אלא שהמשכון הוא שאינה מחויבת להחזיר השטרות עד שיפרע, וכיון שאין לה קנין בגוף המשכון א"נ מחמת התפיסה לטעון ממשכון דהוי רק כטוען על דמיו ולא על גופו גם יש לי לומר דס"ל דאין התפיסה ראי' אלא שמושכן בידו, ואינו יודעים לכ"מ נאמן המלוה עד כדי דמיו אף דהיכי דליכא מגו, היינו גם כן מטעם דבע"ח קונה משכון וכמ"ש הש"ך סי' ע"ב סק"ד וזהו ל"ש בשטרות דאין קנין בגופם למשכון, ולדעת הרא"ז צ"ל כיון דידעינן שמגיע לה כך וכך וגם ידעינן מ' תפיסתה שבא לידה למשכון, ממילא נאמנת שממושכן על כל חובה וצ"ע לדינא:
2