תשובות רבי עקיבא איגר החדשות ל״אTeshuvot Rabbi Akiva Eiger HaChadashot 31

א׳עובדא בא לידי פ"ק פ"ל [-פרידלנד] באלמנה שהיתה יושבת בבית בעלה ימים הרבה אח"ז כאשר עסקנ' לטובת יתומים קטנים שהם בני בניו של בעלה הנ"ל ונתגלגל הדבר שחקרנו אם יש ליורשי' חלק ונחלה בבית הנ"ל בכח אביהם הבכור לאביו, ושאלנו להאלמנה מה טיבה בבית הנ"ל, ואמרה בעלי נתן לי הכל במתנה, והראתה לנו שטר מתנה במתנת שכ"מ ועמדנו על החקירה ונודע לנו שבעלה עמד מאותו חולי שנתיים ימים והלך בשוק בלא משענתו וממילא השטר מתנה חספא בעלמא, שוב טענה. האלמנה שרוצית לבנות הבית בפרעון כתובתה שהכניסה לבעלה סך ש"ן ר"ט מלבד הוספת שליש, ואומרת שהשטר כתובתה נשרף במשריפת קהלתינו, וכעת אין בידה שום בירור לא בעדים ולא בשטר, ולא בתנאים ראשונים רק הדבר מפורסם פה שאביה הי' עשיר בשעת נשואיה לבעלה והוא היה נכבד ואמיד בנכסין בשעת הקישור עמה אשר מסתמא לא הי' נושאה בלא כסף, והיה מוכרח לאביה ליתן לה נדן כזה.

ב׳הדבר פשוט כיון שאין לה שום בירור בעולם, בוודאי לא יושיענו כל אומדנות שבעולם, להוציא מיתמי. אף דהב"ש סי' ק' לא כתב לגבות רק ע"י תנאים ראשונים, וגם בזה הדבר קשה למאד, דכמה פעמים אין מקיימין ההתחייבות ומגרעין להחתן סך מה, וגם אם היתה מבוררת בעדים יש לדון הרבה, כיון דאין שטר כתובה בידה במה תגבה הוי רק כמו מלוה על פה, וכמו שהעיד הרמב"ן סי' הנ"ל דאפי' ת"כ אין גובין בלא שטר כתובה, אולם לאשר הח"מ כתב עליו דהכל לפי ראות עיני הדיין דעכשיו בזמנינו אין דרך לסלק כתובה שלא בפני ב"ד עיי"ש, בוודאי ראוי לסמוך עליו בשעת הדחק, אבל לא בנ"ד דאין כאן עדים רק אומדנא בעלמא, וגם אין האלמנה יכולה לתבוע מזונות דאף דבנ"ד ליכא ריעותא דכתובה, מ"מ אם היורשים נותנים לה עיקר כתובה דאורייתא שוב אין מזונות דטענינן ליתמי דלא הי' מגיע לה כלל ביותר, וגם להפוסקים דנדוניא אינה בכלל כתובה אינה אוכלת בשביל מניעת הפרעון הנדוניא, לזה נלע"ד אין להאלמנה שום זכות בבית ההוא רק לגבות ממנה עיקר כתובה בשבועה, והמותר הכל להיורשים כנלע"ד:

ג׳השיב לי ע"ז ידידי הגאון מ' מאיר נ"י אב"ד דק"ק שאטלנד.

ד׳אמרותיו הטהורים הגיעוני ושמח לבי לקראתם כמוצא שלל רב, וע"ד חוב האלמנה ויורשים, פשיטא דיפה דן שאין לה נאמנות להוציא יותר מהכתובה הנהוגה בכל הנשים תחת החופה, כי מגו אין לה כדאיתא בחוה"מ סי' קמ"ט ועיין תי' מהראששו"ן סי' ל"ד, ואפי' אם הי' לה מגו הוי מגו להוציא ומגו למפרע והוא ברור ופשוט, אמנם אם יהי' לה כמה הכניסה, בזה כתב רומכ"ת נ"י אכן אף אם תברר וכו' לפי עדות הרמ"א וכו' אך לאשר הח"מ כתב ולי נראה שאין לדון לפי ראות עיני הדיין וכו' ודרש רופ"מ נ"י להודיעהו מנהג ההוראה בזה, אף ממני נעלם זה, אמנם בלי ספק בעל הח"מ רב גדול ומובהק הי' וכדאי לסמוך עליו, אך מה דנראה דרומעכ"ת נ"י מדמה נדוניא לתוספת בזה יש לספק, די"ל ע"כ לא הכריע הח"מ שיוכל הדיין לשפוט למראה עיניו אלא בתוספת שמנהג כולם בשוה דיש בה נמי מחלוקת עפ"י הדין מכת הסוברים שהוא בכלל שטוען אחר מעב"ד, משא"כ נדוניא דלכ"ע וודאי אינו בכלל זה, י"ל לא ניתן להורות למראה עיני ב"ד, ובפרט שמפורש בטור נדוניא ותוספת אינו גובה אפי' יש עדים כמה הי', אמנם עיקר ההיא דינא דהטור אף דהב"י כתב עליו דפשוט הוא דהוי מלוה על פה, לענ"ד אי מש"ה עדיין אינו פשוט כי מה בכך דהוא מלוה ע"פ, הא אף מלוה ע"פ תוך זמנו קיי"ל דגובים מיתמי בלא שבועה, וכן קשה על הרמב"ם שהמציא וכתב אפי' עיקר כתובה ותבעה ביום מיתת בעלה וכן הגרושה אפי' עיקר כתובה אין לה עד שתוציא כתובתה מנ"ל הא כי מן הסוגיא לא נתבאר זה, כי מה דאיתא בסוגיא אלמנה מן הארוסין במה גביא י"ל כפי' רש"י ז"ל שהיורשים יטענו פרעון דהיינו אחר הזמן, אבל שיהי' הבעל יוכל לטעון פרעתי בשעת הגרושין וכן אנו בעד היורשים מנ"ל, וא"ל דרמב"ם מיישב בפשוט עפי"מ שכתבו תוס' הטעם דלהכי אין אלמנה נפרעת אלא בשבועה כיון דתנאי ב"ד הוא יש לחוש אפי' ת"ז והו"ה לענין זה דכתובה דתנאי ב"ד הוי כשאר חוב דאחר זמן, ומ"ש תו דאפילו במקום שא"כ דווקא כתובה אבל תוס' אין לה בכ"מ אלא בראי' ברורה, אף דתוס' לא הוי תנאי ב"ד, היינו משום דשמא מעולם לא הוסיף וביש עדים כמה הכניסה אפשר דבאמת ס"ל דיש לה, ומה שהטור הוסיף דאפי' ביש עדים לא גביא, י"ל דחייש לתירץ הריצב"א שבהרא"ש ריש ב"ב דאפי' בכתובה נמי ל"ח לצררי ת"ז אלא דאורחא הוא להתפיס צררי סמוך למותו, ונשמע מיני' דסמוך למיתה נקרא זמנו, וזה שייך אף במה שהכניסה אפילו בעדים, וזה נראה באמת כוונת הח"מ ז"ל בסי' קל"ו דכתב שאנן טוענים ליורשים שמא פרע לך קודם מיתה, אבל לענ"ד זהו ליתא, א' דאלו זה כוונת הטור הי' לו לבאר דבמת פתאום שפיר גביא עכ"פ מה דהכניסה בעדים, ותו שלא מסתבר כלל דאיכא למילף חידוש דין זה להפסידה כתובתה מכח הנהו טעמי' הנאמרים לענין להצריכם שבועה, כי יש לומר להצריכה שבועה עילה מצאו לתקנת יתומים מטעמי' הנ"ל אבל להפסידה לגמרי מכח זה מנ"ל, ותדע שהרי הרמב"ן תירץ לשיטת הרי"ף דדברי ר"י הטוען אחר מעב"ד אינו מועיל אלא למקום שא"כ וכתב ולא שייך למימר מה הועילו חכמים בתקנתן דמצית לאתרוי' ביה בשעת הגרושין אל תפרעיני אלא בפני פו"מ, וקשה מה בכך הא מ"מ לא הועילו דיטעון בשעת גרושין פרעתיך כבר, א"ו דבזה בוודאי אינו נאמן דהוי ת"ז אף לענין כתובה דהוי תנאי ב"ד, ועדיין י"ל כחששת הריצב"א דגבי אלמנה יש חשש סמוך למיתה שהוא בזמנו, אבל גם זה אינו דהרי א"כ עדיין קשה מה הועילו גבי אלמנה דמיד שימות תמיד יטענו הב"ד שמא סמוך למיתה אתפסה צררי, א"ו כסברתי דלהפסד כתובתה לגמרי אין טעמים הללו מספיקים וחשוב שפיר ת"ז, נמצא דשפיר הועילו דמיד שימות וישארו יורשים גדולים תתרה בהם כמו לבעלה, וטעם הרמב"ם וכן הטור הוא פשוט וברור דבמקום שכותבין כתובה משום הריעותא דלית לה שטרא נאמן אף תוך זמנו ליטעון פרעתי כדאיתא בחוה"מ סימן ל"ט ומ"א, וממילא דהוא הדין דטענינן ליתמי וכדאיתא שם בסי' ע"א בסופו בשם בעה"ת שכל היכא שהאב הי' נאמן תוך זמנו אף אנן טענינן בעד יתמי משא"כ בסוגי' דאיירי במקום שאין כותבין הוכרח רש"י לפרש אלמנא מן האירוסין במאי גביא לטעון יורש וכו' אבל אנן וודאי לא טענינן, וכן הרא"ש כתב שפיר דבריו על מקום שא"כ דליכא ריעותא פשיטא דתוך זמנו אין חשש לענין להפסיד ממון, וממילא הוא הדין במה שהכניסה אף בעדים ואף במת פתאום כיון דלמה שהכניסה תמיד בלי ספק בכל המקומות שטרא הו"ל כדאיתא במ"ל, ומכיון דלית לה שטרא טענינן אף תוך זמנו אף בעד יתמי, וא"כ דזה טעם הטור בנ"ד שהי' שריפה בעיר נ"ל דלא חשוב ריעותא אף דאיתא בח"מ וב"ש דאנן טענינן ליורשים אפי' בוודאי נשרפה שכתב לה אחרת היינו בכתובה דאורייתא, ומטעם שכתב תוס' כתובות ט"ז ע"ב דאסור לשהות בלא כתובה משא"כ למנהגינו שעל כתובה הנקראת תחת החופה הם סומכים ושטר תוספת כתובה אף דדרכו לכתוב בכל מקום, מ"מ היכי דנשרפה וודאי נ"ל דלא חשוב ריעותא לו עד דנימא מכח זה דפרע תוך זמנו, ממילא הוא הדין בהי' שריפה בעיר דלא חשוב ריעותא כדאיתא בהח"מ סוף סי' מ"א בשם מהרי"ק לענין לכתוב לו אחר, והוא הדין לענין זה דלא נחשב ריעותא לענין פרעון תוך זמנו ומכ"ש לדידן שממש אף מיעוט שאינו מצוי ליכא להתפיס צררי או פרעון סמוך למיתה, יראה לי ברור דאם יש לה עדים כמה הכניסה נפרעת בשבועה כאלו כתובתה בידה, אמנם על פי תנאים ראשונים בלא עדים בוודאי צ"ע כאשר הנחתי בצ"ע בספרי, אך שם כתבתי מכח הריעותא דלית לה כתובה כנהוג אף טענת פרעון טענה היא' משא"כ בנדון דידן דלענ"ד טענת פרעון בוודאי אין לטעון משום דהוי תוך זמנו וריעותא דחסרון שטר ליתא לגבה ולא נשאר לטעון רק דלמא לא קיים האב מה שהתחייב, י"ל דבכעין זה דליכא ריעותא חסרון שטר אף דאמת אם טען הבעל בגרושין דלא הכניסה לו פשיטא דנאמן אבל לטעון בספק בעד היורשים, י"ל דזהו ג"כ בכלל מלתא דל"ש היא כי באמת בוודאי לא שכיח כלל לפי העדות שהי' האב איש אמוד שהחתן יתפייס ליקח אשה חנם אין כסף ולכל הפחות אלו הרמב"ם לא סתם אותם כדאיתא בחוה"מ סי' ט"ו בשמו שלא להוציא מיתומים אלא בראי' ברורה היתה דעת סומכת להוציא עכ"פ שני חלקים כי יותר משליש אין דרך עולם כלל ליפחת מהתנאים, אבל מפני הנ"ל בוודאי טוב לפשר כדמסיק הרמב"ם שם:

ה׳ממני ידידו אוה"נ

ו׳ה"ק מאיר פוזנר.

ז׳דברי הגאון נר"י שנית

ח׳אף שבלי ספק אצלי שכבר בא לכבודו דמר מכתבי שבוע העבר, עכ"ז בשביל דבר שנתחדש לי מה שיש עוד לעיין בעסק המשפט, גם נפשי תאב לישא וליתן עם כבודו הגדולה, לזה הנני מניף ידי שנית ואומר דנלענ"ד שיש מקום לזכות האשה לגבות הבית אף מבלעדי תנאים ראשונים, והיינו לצורך שעבוד מזונותי' לעתיד עכ"פ אף אם נימא דלשעבר מחלה הואיל ולא תבעה יותר מג' שנים, ואי משום דאנן נוהגים כאנשי יהודא שאם רצו היורשים מסלקי' לה המגיע לה ופוטרינן אותה, תינח אלו לא הי' הכחישה משא"כ בנדון דידן דהיא טוענת אם אתם רוצים לפטריני תנו לי. המגיע לי שהכנסתי סך הרבה והן אומרים שמא לא הכנסת ואין לך אלא כתובה שבכל הנשים בשוה, הא קיי"ל אם היתומים אומרים פרענו הנכסים בחזקתה ואין עליה אלא היסת משום דהיתומים חשובים כבאים להוציא, וכמו דטוען לחבירו מנה לי בידך והלא כופר הכל, וא"כ מש"ה כי טענו פרוע אינם נאמנים, ומ"ש כי טענו פרוע או טענים טענה אחרת להוציא ואדרבא שם טוענים ברי והכא שמא, וכ"ת א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן מנהג אנשי יהודא, תמיד תטמין כתובתה וכשירצו היורשים לפוטרה תטעון הכנסתי כמה, ז"א, לא מבעי להרמב"ם הא פוסק באין כתובה בידה אף מזונות לית לה ואפי' להחולקים היינו כתובה, אבל למה שהכניסה כבר פעלו דלכל הדיעות אפי' יש לה עדים כמה הכניסה שאינה גובה וטענינן פרוע מחמת הריעותא דלית לה שטר כראוי לכל הנשים במה שהכניסה ומכ"ש דמ' הריעותא זו לא מהמנינן לה במה שטוענה, הא למה זה דומה למי שהשכינו בעדים והעדים אינם יודעים בכמה נתמשכן דמסיק הש"ך בחוה"מ סי' ע"ב ס"ק ק"ד דהמלוה נאמן בלא מגו, [וכדבריו מבואר לע"ד בהריטב"א שבב"י אה"ע סי' צ"ג שכתב ומורי הרב בשם רבו ז"ל אומר דכיון דהנכסים בחזקת אלמנה עומדים, הרי הוא כאלו יש בידה משכון ונשבעת ונפטרת חשיבין ואין עליה אלא היסת, הרי שלא אמר שהוא בחזקתה יותר ממשכון כדרך הפרישה בדעת הר"ם בב"ש אלא כמו משכון, הרי מבואר דס"ל גבי משכון נאמן בלא מגו] ואלו העדים אומרים שנתמשכון ע"י שטר שחתמנו להמלוה אלא ששכחנו כמה הי' הא וודאי מסתבר לענ"ד דכ"ע מודים להרמב"ן דנאמן המלוה, והו"ה לענין מה שהכניסה כל שטרה בידה מלבד טענת פרוע אף לא מהמנינן לה מעיקרא, משא"כ בנדון דידן דהי' שריפה בעיר, דלענ"ד לא חשוב ריעותא חסרון השטר כיון דקיי"ל נכסים בחזקתה ומיתומים באים להוציא היא נאמנת במה דטוענת, וכל כמה דלא מסלקינן לה מה שטוענת תגבה הבית במזונותי' כדפסק הש"ך לגבי משכון, ואפי' להאו"ת החולק עליו, מ"מ לפסק הר"ם והש"ע הכא בהיסת וכדפירש הפרישה שהיא מוחזקת יותר וודאי דכ"ע מודים, אמנם כל זה לשיטת הב"ש סי' צ"ג סקכ"א וכ"ב וברס"י צ"ה דכללא כייל דלכל ענייני ספיקות הנכסים בחזקתה, אמנם למה דהארכתי אני סעיף י"ט לבאר שאין זה עולה אלא למה שתופס הרא"ש לעיקר, אך טעם הא' שבתוס' דלהכי הנכסים בחזקתה משום דמוכרת שלא בב"ד, משא"כ לטעם הב' שכתבו א"נ מזונות שאני דכתובה מיד שנפרעה נסתלקה, אבל מזונות לעולם יש לה עד שתתבע כתובה, וכבר כתבתי שם דלענ"ד זה לא שייך אלא לענין טענת פרעון, ומשום דאף אם נאמין להיתומים בפרעון, אכתי נשארו הנכסים בשעבודה לעתיד, מה שאין כן בטענה שלפי דברי היתומים נפטרו ממזונות מכל וכל מה עסק בזה לומר הנכסים בחזקתה, ומכ"ש למה דנסתפקתי רס"י צ"ה דלהך תירוץ התוס' אפשר דכל עיקר הדין דהנכסים בחזקתה אינו אלא לאנשי גליל, וכן למשמעות פירש הר"ן דהטעם הוא אך משום דהוי טוען אחר מעב"ד פשיטא דאי אפשר להשתמש בזה אלא בטענת פרעון כדחזינן גבי כתובה דאף שהוא מעשה ב"ד קיי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, והנה כבר הארכתי נמי סעיף הנ"ל להוכיח שהר"ם והש"ע גם כן תופסים האי טעמא לעיקר, לכן לדינא בעניותינו צ"ע, וקשה להוציא מהיתומים בלא שום שטר, אך באם יהיה לה תנאים ראשונים נלע"ד אם כבוד רומעכ"ת נ"י יסכים עמי ודיש לסמוך על דעת הרא"ש בזה ובלא תנאים ראשונים כדי לפשר.

ט׳הכ"ד אהובו בלב ונפש הד"ש

י׳מאיר פוזנר.

י״אוזה תשובתי

י״במ"ש ידידי רומעכ"ת נ"י דרק עילה מצאו לענין שבועה, אבל לעיקרא דמלתא הוי תוך זמנו ממש, זה אינו מכמה טעמים, הא' דהא בהרא"ש פ"ק דבתרא מבואר דס"ל דגם לנדוניא צריכה שבועה ממ"ש שם על תירץ הריצב"א דלפום הך תירוצא מיושב ההיא דנפל הבית למ"ד בחזקת יורשי אשה ולא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו, דמיירי במת פתאום עיי"ש, וההיא דחזקת יורשי אשה מיירי בנצ"ב, הרי ס"ל להרא"ז דבנצ"ב צריכה שבועה, [וקצת קשה לי לישנא דהרא"ש במ"ש דלפ"ז ניחא הא הך דחזקת יורשי אשה דמיירי בנדוניא, לתירץ קמא ניחא ביותר דטעם השבועה כיון דתנאי ב"ד מתפיס צררי ממילא בנדוניא לא צריך שבועה] וכ"כ הה"מ להדיא בפשיעות דנדוניא שאינו בעין צריכה שבועה, וכ"כ הב"ש רס"י צ"ו, ומעתה אם נימא כדברי רופמכ"ת דלא הוי זמנו ממש א"כ תיקשי מנ"ל זה בפשיטות דנדוניא צריכה שבועה מה דלא אשכחן כן מפורש רק בכתובה ואיך נלמוד מסברא נדוניא מכתובה דלמא רק בכתובה משום דאלים יותר חששא דצררי דהוי תנאי בית דין, כמו דמצינו כן לענין בנותיו, ונהי דלהך תירוצא ס"ל מסברא דאלו הי' תוך זמנו ממש לא מהני תנאי ב"ד לחוש לצררי, או דהוכיח כן מכח הקושיא דנפל הבית מ"מ כיון דבאמת לא הוי זמנו ממש ורק בדרך עילה עשאו כזמנו לענין שבועה, ממילא פשיטא די"ל דווקא בכתובה מצאו עילה זו בצירוף חששא דתנאי ב"ד אבל לא בנדוניא, אע"כ ברור דס"ל דשעת מיתה הוי זמנו ממש. ב' ממ"ש הרא"ה ר"פ אעפ"י לדחות שיטת המתרצים דאם לא הי' ת"כ ככתובה לא הי' צריך שבועה דהוי תוך זמנו, דהא שעת מיתה זמנו הוא כדמוכח פ' השולח עיי"ש, כוונתו מבואר ממאי דפרכינן שם מאי אריא אלמנה אפילו בעל חוב נמי וכקושית תוס' שם, ואם נימא כדברי מעכ"ת נ"י עדיין אינו מיושב הוכחה זו דמאי פריך הש"ס, הא מ"מ אלמנה יותר רבותא מב"ח כיון דלא הוי זמנו ממש. שלישית העולה על כולה דלע"ד מפורש להדיא בטור שכתב במקום שאין כותבין גובינן כתובה בתנאי ב"ד, אבל תוספת ונדוניא אינה גובה אפי' יש עדים כמה הכניסה, אבל במקום שכותבין אינה גובה כתובה, הרי דת"כ ונדוניא אינה גובה אפי' יש עדים ובוודאי דאפילו וודאי לא כתב לה, דאם דווקא בכתב לה ואיכא ריעותא דכתובה, א"כ דינו ממש כמו כתובה, ודוחק לומר דכוונת הטור דנדוניא חיישינן שמא כ' לה, וגם מדכתב בכתובה דגובה בתנאי ב"ד, משמע דבלא תנאי ב"ד אף בליכא ריעותא אין גובי' ומשמע להדיא אפילו אם היתומים מודים שהם לא פרעו טענינן להו דפרע אבוהון, אע"כ דהוי זמנו ממש, ומ"ש רומעכ"ת נ"י דבנדוניא י"ל דלא מסר הח"מ לראיית עיני הב"ד, לענ"ד כיון דגם בנדוניא יש לנו סניף דלהרבה פוסקים ס"ל דנדוניא שאינו בעין הוי בכלל תוספת כתובה ממש, עיין ב"ש סימן צ"ג סקכ"ג וגם להסוברים דהוי תוך זמנו ממש, ממילא במקום דליכא ריעותא כגון ע"י שריפת העיר כדכתב מעכ"ת נ"י יש לסמוך על ראיית עיני ב"ד.

י״גגם יש לדון עוד לחלק בין שבועה לגוף הפרעון בענין חששא דצררי כדעת מעכ"ת נ"י ולאו מטעמי' והיינו כפי"מ דנקטו הפוסקים דצררי היינו משכון, א"כ לכאורה לו יהא דידענו דאתפסה משכון הא נאמנת לומר נאנסו בשבועה ולגבות חובה, ואם כן נאמנת בשבועה במגו דאתפסני צררי ונאנסה ורק שבועה בעי דבלאו הכי לא הוי מגו. ומ"ש מעכ"ת נ"י לזכות האלמנה להחזיק בבית לפרעון מזונות דכפי טענתה דלא נסתלק לה כל המגיע לה מגיע לה מזונות, ולענ"ד הא להפוסקים דנדוניא אינו בכלל כתובה אין מגיע לה מזונות בשביל נדוניא. הכ"ד ידידו וכו':

י״דתשובה שנית בענין הנ"ל להגאון הנ"ל נ"י.

ט״וובתוך דברי יבואו דבריו אחת לאחת

ט״זמ"ש כבודו נ"י לסתור דברי שכתבתי דלענין חשש צררי שהוא משכון כמו שפי' רש"י ערכין כ"ב, א"כ נאמנת לגבות בשבועה במגו דנאנסה וז"ל דמר, מ"ש כבודו נ"י נראה שדימה הענין למה דאיתא בח"מ סי' ע"ב סי"ד, וזה אינו כי שם הטעם דהוי כנתחייבתי וא"י אם פרעתיך, והכא וודאי כמו שטענינן בשמא צררי אתפסיך אף שהיא מכחשת בברי מכ"ש אם תודה שקבלה אלא שתאמר שנאבד באונס דלא מהמנינן לה וטענינן לה דלא נאבד ממנה והטעם דלא חשיב לגבי יתמי א"י אם פרעתיך עיין בספרי סי' קע"ח סט"ו עכ"ל, לענ"ד זהו דבר חדש לומר דבטוען א"י אם פרעתיך ומת או במלוה על המשכון ומת דא"י לגבות בשבועת נאנסה דהדבר פשוט דגם לגבי היתומים הוי א"י אם פרעתיך, דאף דהם לא נתחייבו מעולם, מ"מ אנו דנין על הנכסים שירשו דוודאי נשתעבדו לזה והספק אם נסתלק השעובד, ומה שהוכיח רומעכ"ת נ"י בספרו מהא דטענינן ליתמי פרוע, הדבר פשוט דהטעם דאנן טענינן להו דאלו הי' אבוהון קיים הי' טוען בברי פרעתיך, והוי כאלו עומד וטוען בברי בפנינו וכמ"ש ג"כ מעכ"ת נ"י בעצמו שם, ובאמת לא ידעתי למה יסתפק בזה מעכ"ת נ"י וידמה זה לרמז הוכחה, הא להדיא אמרינן הכי רפ"ב דכתובות לענין א"ל נשאתיך דבברי וברי מודה ר"נ וע"כ בנתאלמנה הטעם דהוי ברי וברי כמ"ש שם הרא"ש להדיא, וכיון שכן תו אין מקום להקושיא מעכ"ת נ"י דבשלמא גוף התפסת צררי חיישינן דזהו הי' אפשר לאבוהון לטעון בברי מש"ה טענינן אנן, אבל אם טוענת נאנסו דבזה אלו אבוהון קיים לא הי' יכול להכחישו בברי דמהיכן יהי' יודע אם נאנס לזה והי' בכלל א"י בכלל פרעתיך, מש"ה גם לגבי יתומים נאמנת.

י״זומ"ש מעכ"ת נ"י עוד בספרו להוכיח כן ממה דלא הקשו תוס' סוטה כ"ו דהוי א"י אם פרעתיך, יש לומר בפשוטו דהוי דכיון דהטעם א"י אם פרעתיך משום חזקת חיוב אסקו אדעתייהו דרגליים לדבר דקינוי וסתירה מגרע להחזקה כמו דמגרע לחזקת היתר, מש"ה הקשו דמ"מ נימא דברי עדיף, והגע עצמך לדברי מעכ"ת נ"י לס"ד דהש"ס במשארסתני נאנסתי דר"י ס"ל דברי ושמא ברי עדיף אף בברי גרוע ושמא טוב, א"כ לא נטעון ליתמי פרוע וגם כל מי שטוען מנה לי ביד אביכם יגבה מדין ברי ושמא, אע"כ ברור ופשוט דטענת יתמי כברי דמי.

י״חומזה הטעם באמת קשה לי על תוס' והרא"ש דהוכיח דלא אמרינן מחוייב שבועה ואינו משלם היכי דלא הו"ל למידע מהא דיורשים פטורים, הא בפשיטו י"ל דשאני יורשים דאמרינן דאביהם הי' טוען ברי ונשבע ובש"ך סי' ע"ב ס"ק נ"א כתב באמת הכי לשיטת הרמב"ם, ולשיטת תוס' והרא"ש דלא תירצו הכי נצטרך באמת לומר דהא דביתומים שאומרים א"י אם פרע אבינו דפטורים היינו ג"כ דבא"י אם פרעתיך אינו חייב אלא היכי דהו"ל למידע וכמ"ש הרנ"ח בתשו' ח"ב סי' ועיין במ"ל בהל' שאלה ופקדון פ"ד ה"א. לפ"ז יקשה כנ"ל לס"ד דכתובות ד"ל ד"ה ור"י ברי ושמא ברי עדיף אפילו ברי גרוע ושמא טוב, א"כ כל אחד יוציא מיתומים בטענת ברי דאביכם חייב לי וצע"ג, ואולי אפשר למאי דס"ל לס"ד בכתובות דאף בלא הו"ל למידע אמרינן ברי ושמא ברי עדיף היינו היכי דאיכא ספק לפנינו כמו במשארסתני נאנסתי דידעינן דנשא אותה ונתחייב בכתובה אלא דנמצאת בעולה והוי ספק אימת נבעלה, בזה ס"ל לדמות כמו דס"ל לר"ה בא"י אם נתחייבתי דחייב, והיינו דמכח דהו"ל למידע אתרע טענתי' ונעשה כמו ספק מעליא לפנינו דראוי לספק הרבה דהדין עם התובע, ה"נ בעלמא היכא דיש ספק מעליא כגון במשארסתני נאנסתי בההיא דשור שנגח דהקשו תוס' מיני' אמרינן ג"כ ברי עדיף, אבל במנה לי ביד אביכם אין כאן דבר המוליד ספק בפנינו כיון דהשמא טוב דהיתומים לא הו"ל למידע גם להס"ד לא אמרינן ברי עדיף, ויש דמייתי ראי' לזה למה דעמדתי מכבר לדון דנראה מדברי הרמב"ן שמשיטה מקובצת פ"ק דבב"מ בסוגיא דתקפו כהן דבמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע למה דס"ל דבכל ספיקות לא מהני תפיסת ברי גם בזה לא מהני תפיסה ורציתי ללמוד מזה דלענין פוסקי' דמהני תפיסת ברי, ה"נ במנה לי בידך והלה אומר אינו יודע מהני תפיסה, ומצאתי אחר כך שכוונתי בזה לדעת ידידי הגאב"ד בספרו בית מאיר סימן קע"ז, אך כל זה היכי דהו"ל למידע אבל בלא הו"ל למידע לא כדמוכח בההיא דעדי דאכלי חולשא דרק' מדין מגו נאמן ולא מדין דתפיסת ברי, והיינו ע"כ כנ"ל דבה"ל למידע מולד לנו ספק בדבר, אבל בלא הו"ל למידע לא נקרא עליו שם ספק, ודוק היטב. ואולם עכ"ז עדיין קשה לי דהא מוכח דתוס' בעצמם ס"ל דיתומים מקרי טענת ברי, ממה דכתב בב"מ קט"ז ע"א ד"ה והא רבא וכו' דהוי מגו להוציא, והרי היכא דהוי ברי ושמא אפילו לא הו"ל למידע אמרי' מגו להוציא, כמ"ש תוס' בסוגיא דמשארסהני נאנסתי אע"כ דהתם עדיף דטענינן ללוקח דהמוכר הי' טוען ברי, וא"כ אזדא ראייתם לענין מחוייב שבועה ואי"ל מההיא דיתומים וצ"ע.

י״טאולם עיקר הוכחת מעכ"ת נ"י בספרו מכח קושייתו הגדולה אשר הייתי בר מזלו בזה בע"ה דאמאי אמרינן בה' נשים ששונאת אותה שמעידין שנטמאה דנאמנים לאסרה ולא להפסידה כתובתה, הא כיון דאינה שותה ולא נתברר טהרתה ממילא לית לה כתובה כמו במתו בעליהן עד שלא שתו, ולזה הכריע מעכ"ת נ"י דמיני' דידי' נגבית מדין אינו יודע אם פרעו, רק במתו בעליהן לגבי יתומים הוי אינו יודע אם נתחייבת, והדבר קשה מאוד בעיני להוליד מזה דין חדש כזה, ובפרט דההיפוך מבואר בבעה"ת כמו שהביא מעכ"ת נ"י בעצמו. ולענ"ד אם נדוק כן מכח קושי' זו די לנו דנידוק כההיא דהתם דבחיי הבעל לא נגמר החיוב דלא הי' עליו עדיין שם ספק בפרעון דהי' עומד להתברר ע"י השקאה, משום הכי כשמתו בעליהן ובאותו שעה נסתלק הבירור הוי כהתחלת חיוב וס' בחיובא, אבל אם הי' החיוב מבורר בחייו כגון שטען אינו יודע אם פרעו או בב' נשים שהעידו ואח"כ מתו בעליהן וכמו כן במלוה על המשכון דבכל רגע ורגע הי' ביד המלוה לגבות חוב בשבועת נאנסה וחל הספק הראשון בחייו י"ל דגובינן מיתומין, וגם זה צ"ע גם בלאו הכי דינא דה' נשים דנוטלת כתובתה תמוה לי מאוד דנ"ל כיון דמדינא דאורייתא עד א' נאמן, וכן הנך נשים נאמנות שנטמאת ולעשותה כוודאי טומאה ללקות עליה משום סוטה, א"כ גם לענין ממון נאמנים מדאורייתא, אף דאין עד אחד קם לממון, מ"מ היכא דקם לדבר שבערוה ולמלקות, ה"נ נאמן לממון, (ועיין פ"י קדושין ס"ג באיבעי דמהו לסקול על ידו ובקונטרס אחרון שם) ובפרט להחזיק ממון, ואם כן אף דחז"ל חששו דמשום שנאה העידו, מ"מ היאך נוכל בחששא זו להפסיד ולהוציא ממון מהבעל היכי דמה"ת פטור.

כ׳וראיתי להרב המגיה להמ"ל פ"א מהלכות סוטה שכתב דבה' נשים שהעידו דנטמאה אין בעלה לוקה עליה, והביא ראיה מהא דה' נשים שמעידו מת בעלה אינם נאמנים אפילו להחמיר עיי"ש. ולענ"ד אינו במשמע, דפשטא דמלתא דלענין איסור הנך ה' נשים כמו כל עד אחד דעלמא, וההיא דמת בעלה אינו ראיה דשאני במת בעלה כיון דבלאו הכי מדין תורה אין עד אחד נאמן, ועיקר הנאמנות רק מדרבנן, ובסברת דעתם הרחבה למסמך דלא משקרי בצירף דייקא, וכיון דהם ראו דבה' נשים מהחששא דמשקרי אוקמי אדין תורה, וממילא א"נ אפילו להחמיר. משא"כ בסוטה דמדינא נאמנת ולגבי איסור קם אדאורייתא ובעלה לוקה עליה, וכיון דלכאורה ברור דמדינא דאורייתא עד אחד בסוטה נאמן להפסיד כתובתה וה"נ הנך ה' נשים, ואעפ"כ הפקיעו חז"ל שלא להאמינם לענין כתובה, ע"כ דחז"ל לא רצו להפסיד אותה ע"י הנך נשים ששונאים אותה וכעין גדר הוא שלא יהא יכולת להנך נשים לנקום נקמתם ממנה בדרך שנאה ורק לענין איסור לא רצו להפקיע דין דאורייתא ובממון מדין הפקר ב"ד הוא, וא"כ אזדא לה גם כן קושי' הנ"ל דאף דכל היכי דאינה שותה אינו מתחייב בכתובה מטעם ספק, מ"מ כיון דבלאו עדותן דהנך ה' נשים היתה יכולה לברר דבריה ולשתות ואם תפסיד כתובתה עתה אהני מעשייהו להפסיד הממון, לזה התקינו חז"ל שלא יחרוק רמיה צידו שלא לגרע לה כלום ע"י עדותן.

כ״אשוב ראיתי בירושלמי פ' מי שקינא הלכה ב' ר' בון בר' חייא בעי חמותה שאמרה אני ראיתי שנטמאת ובא עד אחד ואמר נטמאת מה בא להעיד אם להשקותה כבר נראה שלא לשתות לא בא אלא להפסידה מכתובתה שאין מפסידים ממון עפ"י עד אחד, וביארו הק"ע והפ"מ דהא דעל ידי עד אחד מפסדת כתובתה היינו בדרך גררא מתוך דמהמנינן לי' לענין איסור מהמנינן ליה ג"כ לענין ממון, מה שאין כן אם כבר העידה חמותה שזינתה ואחר כך בא עד אחד והעיד ג"כ דנטמאת, דבזה לענין איסור אין צריך לעדותו ולא בא מתחלתו רק לענין ממון אינו נאמן, הרי דמדינא אין עד אחד בסוטה נאמן לענין ממון, ובזה בוודאי תקשי מ"ש דעד א' אומר נטמאת מההיא דמתו בעליהן דחזינן כיון דאינה שותה הפסידה כתובתה, ה"נ בעד אחד אומר נטמאת כיון דאינו שותה ממילא הפסידה ולמ"ל טעמא דנאמן העד בגררא גם לממון וגם בנידון הירושלמי בחמותה שאמרה נטמאת ועד אחד ג"כ אומר דנטמאת תקשי הא אף בלא נאמנת העד תפסיד כיון דאינה שותה ובזה לא שייך לדחוק דמדין הפקר ב"ד הוא כדי שלא יהנו מעשיהם משום שנאה דהא בזה מבלעדם היתה מפסדת ע"י עדות העד, אולם אעפ"כ אף דהדבר צ"ע כעת, מ"מ לא נוכל להוליד מזה דין חדש דגבי יתומים הוי ספק בחיוב נגד דעת בהע"ת המפורש.

כ״בתו כתב מעכ"ת נ"י דמכח קושיתי על הרא"ש פ"ק דב"ב דגם לתירוץ הראשון ניחא ההיא דהנכסים בחזקת יורשי האשה באמת מוכרח דלא כהמ"ל והב"ש ודעתי, אלא דלכל תירוצים גם בנדוני' צריכה שבועה, וז"ל כי לענ"ד אחרי שכל הנשים יש לה נצ"ב, א"כ מה דתנן במתני' אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה, לשון זה אינו סובל בשום אופן אלא בכל מיני פרעון אפילו צ"ב שאינו בעין כדכתב הה"מ דאל"ה עכ"פ הי' לו למתני אין אלמנה נפרעת כתובתה, ואלו לא הי' דברי הרמ"א בשו"ת סי' צ"ג שדחק בפירש לשון הרמב"ם פט"ו מהלכות אישות כדי שיסבור נמי דלא כעיטור, אלא דאף נדוניא נמי אינה נגבית מחיים, היו דברי הה"מ בפשוטו דאינה אלא כשאר מלוה, ואולם אף למה שדחק הרמ"א הנ"ל יראה לי, מ"מ אף לפי' התוס' אף נדוניא אינה גובה אלא בשבועה דלזה מודה בבירור לשון המשנה זולת בנצ"ב בעין דזה לא פרעון אלא חזרה מקרי והיינו משום דהעיקר מה דנדוניא אינה נגבית מחיים, נראה לי עפי"מ דהביא שם הרמ"א הנ"ל תשו' הרשב"א שכתב ועוד מספר כתובה נלמוד שכוללן נדוניא עם הכתובה ואין מחלק בזמן הפרעון וזה נ"ל ברור עכ"ל וא"כ דזה עיקר הטעם דנדוניא הוי תוך זמנו, ממילא שוב כשמצאו העילה לחוש לגוף הכתובה לפרעון יהי' לאיזה טעם שיהי' אף הנדוניא בכלל, ותה"ל כבר הערותי בזה סימן צ' עכ"ל.

כ״גלענ"ד דקדוק קלוש הוא מאוד במתני' ולדון מזה דגם לנדוניא צריכה שבועה, ובפרט כיון דבאמת אף אם הי' תני לישנא דאין אלמנה נפרעת כתובתה עדיין לא הי' ממועט להדיא נדוני' מכלל זה, דבכמה דברים נדוניא בכלל לשון כתובה כמו עוברת ע"ד וכדומה משום הכי קיצר התנא בלישנא אין אלמנה נפרעת דסתם פרעון היינו כתובה דישנו לכל הנשים לא נפקדה אחת מהנה, וסמך גם כן על מה דמסיים התקין ר"ג הזקן וכו' וגובה כתובתה דידעינן דמיירי בכתובה, ומ"ש רומפמכ"ת כיון דכל עיקר דנדוניא הוי ת"ז דלא ניתנה לגבות מחיים למידין רק מדכוללים נדוניא וכתובה יחד וכו' אינו מוכרח דהרשב"א כתב זה בדרך הכרח מדחזינן דכוללים אותם יחד ואין מחלקין ביניהם בזמן פרעון מכח זה מוכרח לנו דכל מכניסי נדוניא דעתייהו לגבות כשתצא ממנו אבל לא דמשום זה נולד הדין דלא ניתן לגבות מחיים ואדרבא אפשר בהיפוך דכיון דלא נתנה לגבות מחיים משום הכי כוללם ביחד, והגם מה בכך דהוא מכח דכוללם יחד סוף סוף י"ל כיון דעכ"פ לא ניתנה לגבות מחיים ממילא הוי תוך זמנו גם לענין שבועה ואין דיניהם שווים, דה"נ כמה חלוקים ביניהם לענין מת בעלי דס"ל להרבה פוסקי' דאינו גובה נדוניא. ולא אמרינן גם כן כיון דמה דא"י לגבות אותם אף כשבעלה חי הוא רק מדכוללם יחד עם הכתובה וכיון דעכ"פ גובית הכתובה, ממילא גובית גם נדוניא, הרי דאין זה הכרח ברור לדמותם לכל מילי.

כ״דתו כתב רומעכ"ת וז"ל ומה דהוכיח מעלתו מדעת הרא"ה דס"ל מטעם הריצב"א חשיב ממש כמו אחר זמנו, אמת שממנו מוכח הכי בבירור דאלת"ה אלא משום צירוף שלא תתבזה אשתו בב"ד הדר לא משני מידי דפשיטא דצריך התנא לאשמעינן דמש"ה חשיב אלמנה הגיע זמן, א"ו סובר בפשוט דמפני שהוא סמוך למיתה חשוב כהגיע זמן כאחר מיתה, משא"כ בשאר בע"ח תוך זמנו אחר מיתה הוא ת"ז וסברא זו דחויי' היא מפומא דכולהו רבנן שהרי לשון הרא"ש והריצב"א תי' דבכתובה נמי לא חיישינן לצררי תוך זמנו, אלא ש"מ סמוך למיתתן דאורחי' להתפיסם צררי כדי שלא תתבזה אלמנתו, הרי אך משום דלא תתבזה הוי אורחי' ולהכי לא חשוב תוך זמנו, הרי להדיא דלא כהרא"ה וכו', לענ"ד רבותא למיחשב גברי, נגד זה יש לנו דעת הרא"ה וגם לישנא דהה"מ שכתב בלשונו פט"ז מה"א וז"ל ודע דבנכסי צ"ב וכתיבה שוים בזה דהרי אין כאן קל בכתובות מבשארי חובות עכ"ל, משמע דבא לומר דאין כאן דין חדש בכתובה לומר בו מקולי כתובה שני כאן ודווקא בכתובה, אבל לא בצ"ב דבאמת אין כאן קולא יותר משאר חוב דכל בע"ח צריך לישבע, הרי דמדינא הוא כמו שאר ב"ח, דאלו לדברי רומעכ"ת הוא רק בדרך עילה, א"כ א"א ללמוד זה משאר חובות רק מדקדוק לישנא דמתניתן ומדכוללים עם הכתובה כדכתב רופ"מ נ"י ואין להעמיס כן בכוונת הה"מ, כיון דעכ"פ להרא"ה והה"מ דינו כמו אחר זמנו ממש, וה"נ י"ל לדעת הרא"ש דמכח דאורחא הוא להתפיס צררי סמוך למיתה משום לא תתבזה שוב אזדא ממנו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, ומנ"ל לומר דרק דרך עילה הוא. ואף הרמ"ה שבהרא"ז ר"פ אעפ"י יכול לסבור כן אלא דמ"מ צריכים לומר דתוספת כתובה ככתובה דהרי פשיטא אלו הי' הבעל חייב לה ממקום אחר לא היינו אומרינן דמתפיסה תוך זמנו סמוך למיתתו משום שלא תתבזה, אלא דבפרעון כתובה שיש לכל הנשים, ואדעתא דהכי נישאת לו מתחלה בזה דעת האדם שתגבה אותו בלא בזיון מש"ה צ"ל דתוספת כתובה ככתובה, אבל מ"מ י"ל דמה"ט בכתובה לית ביה כלל חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וקשה להוציא ממון בבירור נגד דעת הרא"ה והה"מ ובפרט דבוודאי לדעת המ"ל והב"ש דס"ל לטעמא דתוס' גובית נדוניא בלא שבועה ולא דקדקו לישנא דמתניתן כדכתב רומעכ"ת נ"י, ומ"מ ס"ל בפשיטות דלהרא"ז והריצב"א גם נדוניא צריכה שבועה, הרי דס"ל ג"כ דמהך טעמא דלא תתבזה נסתלק לגמרי החזקה ולא בדרך עילה בעלמא.

כ״התו כתב רומכ"ת וז"ל ומ"ש תו מעלתו גם לדעתי א"א לכוון כן בדברי הטור שכתב וכו' דמשמע להדיא אף שהעדים אומרים וכו' דומיא דכתובה, דאלו בכתב לה גם כתובה אינה גובה, מלבד שמיד בתר הכי כתב הטור בשם אחיו דבמקום שאין כותבין אף בכתב לה גובה היא ואף גם לענ"ד איפכא מבואר מדמסיים אא"כ כתובתה בידה ואי בידוע דלא כתב לה מאין יהי' לה כתובה, ותו איך ישמיט הטור עיקר חידוש כזה, גם א"י איך שייך בפשוט עדים על מניעה שלא כתב לה אטו עדים הללו המעידים על מה שהכניסה בכיפי תלוי לה, לכן נ"ל ברור כמו שכתבתי ות"ל מצאתי כעת במ"ל פח"י מה"א ביאר דעת הר"ם להדיא אך מחמת ריעותא חסרוך השטר עכ"ל.

כ״וולענ"ד אדרבא מלשון הטור אא"כ כתובתה בידה משמע דבשום פעם אינה גובה אא"כ כתובתה בידה אף בעידי שריפה וכדומה אינה גובה וזהו עיקר החילוק בין כתובה לנדוניא דלהדיא משמע מלשון הטור דמחלק בין כתובה שהוא תנאי ב"ד לתוספת כתובה ונדוניא, וזהו רק בליכא ריעותא, דהא במקום שכותבין אף בכתובה אינו גובה במקום ריעותא, הרי דאף בליכא ריעותא בעינן דווקא לסברא דתנאי ב"ד דכמאן דנקיטי שטרא בידה, אבל בלא"ה טענינן פרוע ומ"ש רומעכ"ת נ"י דאיך שייך על מניעה עדים, אטו עדים בכיפה תלוי מלבד דעכ"פ נ"מ בכתב לה ואיכא עידי שריפה, גם בפשוטו נ"ל דבמעידים דבשעה שמכרה מיחה בעדים שלא יכתבו לה בוודאי ליכא ריעותא דחסרון השטר כיון דידוע דמיחה הבעל מלכתוב ואפשר גם אם רק מעידים העדים שלא הי' עדים אומרים בשעה שהכניסה לו הנדוניא רק הם והם לא כתבו ג"כ לא הוי ריעותא ול"ח שמא צוה אח"כ לעדים אחרים לכתוב ולעשות מזה ריעותא עכ"פ במיחה בוודאי לא הוי ריעותא. גם מ"ש מעכ"ת נ"י דלדברי לא הו"ל להטור להשמיט עיקר חידוש כזה, אני אומר בהיפוך דלדברי רומע"ל לא הו"ל להטור להשמיט עיקר חידוש דין דבמקום דליכא ריעותא גובית נדוניא ות"כ, אבל לדידי י"ל דהטור כללו בלשונו אא"כ כתובתה בידה דמשמע דבענין אחר לא, כנלע"ד ברור בדעת הטור.

כ״זתו כתב רומעכ"ת נ"י על דברי במ"ש דאין לה מזונות בשביל נדוניא להפוסקים דנדוניא אינה בכלל כתובה, וז"ל נראה דסובר מר כי היכי דפליגי לענין תובעת כתובתה שהפסידה מזונות אם המזונות נתלים בנדוניא, הו"ה דפליגי לענין מנהג יהודא שלדעת הש"ע אם רוצים לפוטרה מכתובה בלא נדוניא נפטרו ממזונותיה, ולבבי לא כן ידמה, לא מבעי' למה שכתבתי דאף להרא"ש נכללת בלשון כתובה במה דתלי בלשון ופשיטא דמספר כתובה נלמוד שכתובין עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתך דוודאי אף הנדוניא בכלל, אלא אפילו הר"ם לדעתי מודה בזה, דהרי מוכח דאיך ס"ד שיהי' אפשרות להיתומים לומר הא לך הכתובה ואנחנו פטורים מן המזונות תאמר היא מה שקיבלתי על הנדוניא והכתובה עדיין חוב שהרי הברירה ביד המלוה, וגם מסתבר שאם יהא נתלה אך בהכתובה, א"כ מדה"ד לוקה המה יחזיקו בנדוניא והיא תיזון עצמה, ומכ"ש לדידן דפסקינן כא"ג ואך מכח תקנה אתינן עלה פשיטא דאי אפשר לתקן תקנה גרוע כזה ובלי שום ספק אצלי שעד שתסלק כל המגיע לה יש לה מזונות עכ"ל רופ"מ נ"י.

כ״חולענ"ד י"ל בהיפוך, דאף לדעת הסוברים דבלשון בני אדם גם נדוניא בכלל כתובה, י"ל דווקא לענין מוכרת או מוחלת, אבל בלישנא דעד שיתנו לך כתובתך דהוא לישנא דחז"ל מתנאי ב"ד והם תקנו בלשון של חז"ל דמצינו כמה פעמים דנדוניא אינו בכלל לישנא דכתובה כההיא דשהתה בבית אביה כ"ה שנים, ובההיא דבכורות ולא האשה בכתובתה, [ובאמת איני מבין כראוי דברי הר"ן בזה דכתב וראיות הרמב"ן אינם מספיקים אלא לומר דנדוניא בכל לשון כתוב' לפיכך מוכרת או מוחלת כתובה הפסידה גם נדונייתה, ואיני מבין כיון דקיימינו עכשיו דלשאר דינים אין נדוניא בכלל א"כ בדינא דשהתה בבית אביה כ"ה שנים, וכן בדין דשבח ולא האשה בכתובה אין נדוניא בכלל לישנא דכתובה, הרי דמצינו בלישנא דחז"ל בפעמים נדוניא בכלל לשון כתובה ולפעמים אינו מכלל, א"כ מניין לנו להכריע לישנא דבני אדם] גם מה שכתב רומעכ"ת נ"י דא"כ מדה"ד לוקה וכו' לא ידעתי מה בכך ודאין לה משכון זה על הנדוניא הלא מ"מ היא בעלת חוב על הנדוניא כמו שאר בע"ח, וכי בשביל שלא כללו חז"ל נדוניא בכלל כפיי' זו דעד שירצו ליתן כתובתך לקתה מדה"ד דמה בכך הא י"ל דנדוניא הוי כמו שאר חוב ואינו נוגע כלל לכתובה ועיקר תקנת חז"ל הי' רק לענין כתובה, גם מ"ש רומעכ"ת נ"י ובפרט למה דקיי"ל כאנשי גליל וכו', לא נראה לי כן דאם נחליט דלדינא דהש"ס גם לאנשי יהודא הי' תלי רק בכתובה ולא בנדוניא במה דאמת אינו במשמע דיש חילוק בזה בין אנשי גליל לאנשי יהודא, אם כן בוודאי אפשר לומר דעכשיו מצד מנהג קבלו עליהם לעשות כמו אנשי יהודא, ומה"ת לחלק ביניהם, לזה נ"ל ברור כדכתבתי דלהפוסקים דענין תובעת כתובתה אין תולה כלל בנדוניא, הכי נמי בנותנין לה היורשים כתובתה.

כ״טומ"ש כבודו נ"י דאיך אפשר להיתומים לומר הילך כתובתך הא יכולה לומר מה שקבלתי הוא על הנדוניא, באמת אפשר לומר כן לדינא דמהאי טעמא א"א לסלק לה כתובה ותוספת ולהפסיד מזונותיה, והיינו כל זה היכי דיכולה לגבות גם נדונייתה אבל בנידון דידן דאינה יכולה לגבות נדונייתה, רק שכבוד רמעכ"ת נ"י בא לדון דלגבי מזונות היא מוחזקת ויכולה לומר שעדיין לא נסתלקת לגמרי, בזה אם נידון כדעתי דא"י לאכול בשביל מזונות יאמרו היתומים הלא מה שקבלת ביחד א"א לך להחזיק בשביל נדוניא, דהא אין מגיע לך נדוניא וצריך אתה להחזיק הכל בשביל כתובה ותוספת וממילא אף אם באמת מגיע לך נדוניא שוב אין לך מזונות כנלע"ד.

ל׳ואודיע לכבודו נ"י את אשר נתחדש לי כעת בדברי תוס' יבמות קי"ח ע"א ד"ה בת ישראל לכהן וכו' מידי דהוי ב' שבילין וכו' ומיהו איכא הכא חדא דאיסורא וכו' וכה"ג לא ילפינן מסוטה, ופשטא מחוסר הבנה, דגם בב' שבילין איכא חדא דאיסורא ואעפ"כ מקילים, ולזה נראה לי ברור להגיה ולמחוק תיבת ומיהו, וצ"ל ואע"ג דאיכא הכא חדא דאיסורא, וכוונתם דיש ראיה מב' שבילין דאף דחד חזקה ממ"נ נסתרה, מ"מ לגבי כל חדא באפי נפשי' אזלינן בתר חזקה, וכדי דלא נימא דשאני ב' שבילין דלאו מדין חזקה אתינן עלה רק מדין ספק טומאה ברה"ר דגזרת הכתוב דטהור, וכזה הקשה ממש הש"ך בנקודת הכסף יו"ד סי' ק"ץ על הטו"ז עיי"ש, לזה כתבו דבכה"ג לא ילפינן מסוטה, והיינו כמ"ש תוס' חולין כיון דחדא מינייהו בוודאי טמא אינו דומה לסוטה ועיקר ההיתר דב' שבילין רק משום דכל חד וחד מוקמינן בחזקתו ואע"ג דבממ"נ א' נטמא א"כ הו"ה הכא כנ"ל ברור.

ל״אובהאי עניינא ראיתי במ"ל פי"ב ה"א מהלכות גרושין ד"ה ואני מסתפק וכו' דמסתפק שם בהא דאמרירן יבמות קי"ז ע"ב דלמא ש"ה דרגיש צערא אם זהו דווקא בצירוף דחוששת לעתיד ואנו חוששי' דבאמת לא מת לא בעלה ולא חמיה אבל בידוע בעדים שמת בעלה נאמנת, או דרגיש צערא היינו דשנאה ישינה הוא מהצער שעבר ולעולם שונאת אותה ולענ"ד מלישנא דרש"י קי"ח ע"א במתני' ואע"ג דפקע צד כלתה וכו' מ"מ הא אמרינן לעיל לאו בעלה מת וכו', משמע להדיא דגם למסקנא צריך לזה, וכן יש לדייק מדברי תוס' קי"ט ע"ב ד"ה מ"ט דר"א וכו' דהקשו דמ"מ לפלגו גבי ההיא שמת בעלי וכו' ע"ש, ואם נימא דמכח צער הקודם מכוונת לקלקלה, א"כ לא הקשו מידי דמה בכך דנישאת מ"מ אנו מאמינים באמת שמת בעלה, ומ"מ אינה נאמנת על חמותה, וא"כ מה שאנו מתירים אותה לינשא אין זה מתנגד לגבי איסור חמותה, אע"כ דאם באמת היינו ידעינן דמת בעלה היתה נאמנת על חמותה, גם יש לדייק כן מדברי הש"ס מכח צריכותא בדף קי"ח ע"א דלפי דברי המ"ל הו"ל להש"ס לאצרוכי בפשיטות ובהיפוך דבסיפא רבותא יותר לרע"ק דאף אם באמת מת בעלה א"נ על חמותה, וא"כ במה דמתירין אותה לינשא אין זה סתירה לאיסור חמותה, אע"כ דבמת בעלה באמת נאמנת על חמות' אף דעדיין אינו מתיישב כל צרכו דמ"מ הו"ל צריכותא גדולה דעכ"פ בסיפא ליכא תרתי דסתרי אהדדי דעכ"פ אפשר דמת בעלה ולא מת חמיה, מ"מ אינו קושיא כ"כ, אבל להמ"ל בוודאי יגדל התמיה, אע"כ ברור דרגיש צערא הוא רק משום להבא כנלע"ד: