תשובות רבי עקיבא איגר החדשות מ׳Teshuvot Rabbi Akiva Eiger HaChadashot 40

א׳ע"ד ענין בראובן שבא לירש את בן בתו שמת אחר אמו בחיי אבי אמו, השטר חצי זכר שהי' לבתו מאביה, עפ"י פסק הרמ"א באה"ע סי' צ' ומקור הדין נובע מפסקי מהרי"וו שהביא ראי' משכ"מ שהודה בפ' מי שמת והיינו כי היכי דקיי"ל התם דאם עמד אינו חוזר, הרי דבהודאה לא אזלינן בתר אומדנא, וה"נ לא אזלינן בתר אומדנא דלא נתן בכה"ג שיבוז לזרים חלו.

ב׳ואולם הגאון מהר"י מילר זצ"ל הובאו דבריו בתשובת שב יעקב סי' כ"ו בא לחלוק על פסק הרמ"א וכתב דדברי מהרי"וו רק באב שכתב שטר הודאה לבתו מסך קצוב בזה אמרינן מדאמר בלשון הודאה ולא אמר בלשון מתנה שתטול בתו בירושתו סך כך וכך, אלא וודאי דהודאתו אמת וקושטא קאמר, אבל בשטר חוב ח"ז שלנו דאינו בסך קצוב דא"א אלא בדרך הודאה בכדי שלא יהא בכלל הקנאה בדבר שלא בא לעולם י"ל דאמרינן אומדנא, ובאמת לענ"ד לכאורה יש לסתור חילוק זה, דהא היסוד ראיית מהרי"וו מסוגיא דשכ"מ שהודה והתם באיסור גיורא דלא הי' אפשר בלשון מתנה כיון דאינו בירושה, ואעפ"כ לא אמרינן בהודאה אומדנא, אמנם באמת י"ל דדווקא באומדנא דהתם דנימא דכוונתו ליתן במתנה לאחר מיתה ונידון דבגר לא מהני וכמו כן באחר אם עמד חוזר, בזה שפיר אמרינן דאם איתא דדעתו בדרך מתנה לאחר מיתה הו"ל ליתן בלשון מתנה לאחר מיתה, דהא גם עתה דעתו בכזה ואין הפרש ביניהם, אבל בשטר חוב ח"ז דהודאתו מהני יותר לענין דבר שלא בא לעולם, בזה שפיר י"ל דקיימא האומדנא שלא נתן אלא בכדי שתהנה זרעו.

ג׳והנה שלשה אבירי הרועים הגאונים ה"ה הכנ"י והשבות יעקב והשב יעקב הסכימו להלכה ולמעשה כדעת הרמ"א הנ"ל, ובנתיבותיהם הלכו הגאון בס' כתובה נ"ע וידידי הגאון בית מאיר נ"י.

ד׳וה"ה ידיד הגאון מוהר"ז נ"י אבד"ק נאשעלסק עמד ביסוד הסוגיא דשכ"מ שהודה והעמיד דבריו להקשות על פי' התוס' דמנ"ל למיפשט מההיא דאיסור גיורא הא מה דאמר רבא אי בחליפין היינו שיתן מקצת נכסיי א"כ דלמא מה דאמרי' נפק אודיתא היינו שהודה במקצת נכסיי וה"ה ש"ב הגאון מו"ה מאיר וויל נ"י רצה לתרץ דמה דאמר אי בחליפין היינו בכול', ואעפ"כ מהני בגר דבקנין דאורייתא דקנה מיד, אלא דמ' אומדנא אמרינן דאם עמד חוזר, וכדאיתא בחוה"מ סימן קכ"ה ובסמ"ע סי' ר"ן ובכה"ג י"ל דגם בגר קנה, כיון דהקנין מדינא עכ"ד, ולענ"ד ליתא דהתם בסימן קכ"ה הוא רק בזיכה הנכסים מיד ומסרן להזוכה ליקחם לביתו, או שזיכה אותם ע"י אחר, בזה אמרינן דהקנה לו מיד ובתנאי אם ימות, וכל זמן שלא עמד אינו יכול לחזור, ובכה"ג באמת גם לענ"ד מהני בגר, אבל בקנין דעלמא ואף בקנין משיכה אם לא מסרם לו להוליכם לביתו רק לעשות משיכה בעלמא בתורת קנין, הא מדינא הקנין מגרע דאין קנין לאח"מ אלא דבמיפה כחו מהני דקנה עכ"פ מכח דיבורו מתקנת חז"ל, ובכה"ג אף בלא עמד יכול לחזור וכמבואר בסמ"ע סי' ר"ן סקי"ג וא"כ בכה"ג נראה דבגר לא מהני כיון דקנה רק מתקנת חז"ל.

ה׳ומה שתירץ הרב מוהר"ז נ"י דס"ל לתוס' דבאמת גם בפקדון אמרינן שלא להשביע, וכמ"ש בהגהת אשרי בשיטת תוס' והוכחת הש"ס דאם איתא דההודאה הי' במקצת נימא דשלא להשביע את עצמו אמר כן, אלא ע"כ דמיירי בכול' דבזה דל"ש שלא להשביע את עצמו אלא שלא להשביע את בניו דלא שייך באיסור גיורא דהא הקנה אותם לבנו [וכאשר הקשו מכח זה לפי' רשב"ם] משום הכי מהני ושפיר הוכיחו דמיירי בכולה עכ"ד, ואין זה מספיק דממ"נ אם נידון דבמקצת אמרינן שלא להשביע את עצמו, ממילא גם בכולה נימא שלא להשביע את עצמו דמה הפרש יש בין קצתו לכולו, דהא עיקר סברא, דבכול' אמרינן חזקה לא שבק אינש נפשי' אלא וודאי נתן משום מיתה, מה שאין כן הכא דבאמת דנין דלא נתכוין להודות כי אם שלא להשביע אם כן גם בכולה נימא כן. ולומר באמת שלא כדברי הרב נ"י דגם בכולה לא הי' מהני א"ג ומיירי באמת רק בהודה משום מיתה דהיינו שמזכיר מיתה, לא מסתבר, וגם כיון דנצטרך לומר דמה דאמרינן נפיק אודיית' היינו בהוספת דבר שמזכיר מיתה נימא דמיירי באתם עידי, אלא וודאי נראה בפשוטו דכל חולה שמושכב על מיטתו אין עושה עניינים שאינם לו לתועלת אלא א"כ שיבריא, וכההיא דאמרינן סוף ב"ב דשכיב מרע שהודה דאין אדם משטה בשעת מיתה, ומשמע מסתימת כל הפוסקים דאף במקצת הכי הוא, כיון דמושכב על מטתו הוא בכלל עומד למות ואין חותר לעשות תועלת לימי בריאתו, הכי נמי לענין שלא להשביע כנלע"ד.

ו׳ונ"ל ליישב עפי"מ דמבואר בסוגי' דב"ב קמ"ח דשכיב מרע שנתן נכסים לפלוני ופלוני אף שלפי הנגלה לנו הם כל נכסיו מ"מ אם עומד א"ח והיינו בקנין דחיישינן שמא יש לו נכסים במדה"י, אלא א"כ דנתן בלשון כל נכסיי או דמוחזק לן בבירור דלית ליה נכסים, ולדעת רשב"ם הובא בטור בעינן דווקא מוחזק בעדים ולדעת ר"י מהני מוחזק גמור, ועיין תשובת הרשב"א הובא בב"י סי' רנ"ג שכ' הטעם כיון דעשה מלתא יתירתא דהקנה לו מזה מוכחים דיש לו עוד נכסים והוי במקצת והוצרך להקנותן עיי"ש.

ז׳ולפ"ז הי' נ"ל דבהקדיש כהאי גוונא אף דאמירה לגבוה כקנין בהדיוט דמי, מ"מ לענין זה אינו כקנין, כיון דמ"מ אין כאן מילתא יתירתא, (זולת שנאמר דהוי ס"ס, ספק שיש לו נכסים במדה"י, וס' דבהקדש גמר ומקדיש ואינו חוזר), וא"כ י"ל דוודאי איסור גיורא מסתמא לא הי' יותר מהמעות שביד בי רבא או שכבר נתן השאר למרי בריה, ולפי המדומה לפנינו הנך מעות שביד רבא הי' כל נכסיו, אבל לא הי' מוחזק בבירור שכן, ולזה אמר רבא אי בחליפין, ויהי' הדין דמהני מדין מתנת בריא דאנן נידון דיש לו נכסים במדה"י, דאם איתא דאין לו נכסים ודעתו רק על דעת מתנה לאחר מיתה אין עדיפות בזה הקנין יותר מאמירה בעלמא והי' הקנין אך למותר, אבל מדמהני אודיית' שפיר מוכח דהודא' שכיב מרע אם עמד חוזר דלגבי הודאה דהוי רק בדיבור בעלמא לא מוכחי' דיש לו נכסים במדה"י והוי כהודאת שכיב מרע בכולה, ולפ"ז נסתר השגת הגאון מוהר"י מילר על הרמ"א עפ"י סברתו דסברת מוהרי"ו דמדהודה ולא נתן בלשון מתנה מוכחי' דהודאתו אמת, דלפי הנ"ל מוכח דלא משוינן להודאה למלתא יתירא, דאל"כ מנ"ל להש"ס למיפשט דלמא הא דמהני הודאתו משום דדיינינן שיש לו נכסים במדה"י כמו בקנין, אלא ע"כ דלא אמרינן הכי כיון דסוף סוף לא הי' רק דיבור בעלמא אין הפרש בין מודה לנותן, וע"כ הטעם בפשוטו דבלי הוכחה מחזיקים הודאתו לקושטא דמלתא.

ח׳אמנם באמת אין זה מספיק ליישב דברי הרא"ש שכתב ג"כ כפירש תוס' דהאיבעיא אם הודאת שכיב מרע עמד חוזר, והרי הרא"ש ס"ל בההיא חיישינן שמא יש לו נכסים במדה"י משום דבספק אומדנא לא מבטלים למתנתו עיי"ש, אם כן ליתא לדברינו הנ"ל.

ט׳ומה שתירץ הרב מוהר"ז נ"י כבר כתבנו מה שלענ"ד אין קיום לדבריו וביותר דאם נימא בכוונת תוס' כפי דברי הרב דבמקצת הי' שייך שלא להשביע את עצמו, א"כ פשיטא ופשיטא דאין מקום לקושייתם על הרשב"ם, דהא י"ל להרשב"ם דבאמת מיירי במקצת דאי בכולה הוי רק כמתנת שכיב מרע דלא מהני בגר, (כמו דלדעתי זהו הספק האיבעיא, ה"נ י"ל להרשב"ם דבוודאי כן הוא, ומוכח דמיירי במקצת ושייך שפיר גבי א"ג שלא להשביע את עצמו, והן אמת שהרב מוהר"ז נ"י כתב כן בישוב קושית תוס' על הרשב"ם אבל אם נניח שכך כוונת תוס' בתירוצם כפי דברי הרב נ"י פשיטא דאין זה בדרך תירוץ על קושייתם אלא דאין מקום והתחלה לקושייתם, ובאמת אי משום הא הי' אפשר דעל תוס' יש לפרש כפי דברי הנ"ל, ודברי הרא"ש אפשר דמתפרשים כפי דבר מוהר"ז נ"י והרא"ש באמת לא נטה משיטת רשב"ם משום הך קושי' דתוס' אלא מכח קושייתם הראשונה דאין סברא לחלק בין מלוה לפקדון. אמנם לקושטא דמלתא לא נראים לי דברי מוהר"ז נ"י דלענין השבעה אין חילוק בין מקצת לכולו וכמו שכתבתי לעיל, ובעיקר הקושי' צ"ל דאף מה דאמר רבא אי בחליפין היינו שרבא רצה לתקן בכל אופנים אף אם ירצה ליתן במקצת, אבל לקושטא דמלתא ההיא דנפק אודייתא, היינו בכולה וידעו זה חכמי הש"ס שכן הי' דנתן בכולו והוא פשוט ומצינו כזה כמה פעמים דפרכת הש"ס ממה שידעו דהאמורא מיירי בהכי, עיין ברשב"ם פסחים ק"א ע"ב ד"ה לקבע' קמא הדר ובשבת קנ"ז ע"ב בתוס' ד"ה ותרגמא זעירי ודחק ר"י לתרץ דהכי קיי"ל להש"ס שלא פירש זעירי כן אלא משום דבעי לאוקמי כר"ש, ובמנחות ה' ע"א בתוס' ד"ה מ"ט דר"י וכו' דשמא קבלה הי' בידו טעם זה, ובחולין נ"ד ע"א בתוס' ד"ה וחזיי' לדר"מ, דקים ליה למסדר ש"ס דפליגי בדר"מ ובשבועות מ"ז ע"א תוס' ד"ה הלכתא מאי דהא פריך לקמן אם איתא אלמא מספקא ליה והאר"נ ידע הש"ס דכי אמר אם איתא כבר עבד עובדא.

י׳והנה הרב מוהר"ז נ"י רצה לדון להוכיח דדעת הרשב"ם דבהודאה אמרינן גם כן אומדנא, והיינו מתוך קושיית תוס' העצומה דבא"ג לא שייך שלא להשביע, אע"כ דמיירי במקצת והוכחת הש"ס הי' דאי בכולה הוי האומדנא דנתן משום מיתה ולא מהני בגר וה"ה הרב מוהר"ם נ"י כתב דמוהר"ז נ"י סותר לדברי עצמו דדלמא הוכחת הש"ס הי' מדאמר רבא אי בחליפין מוכח דמיירי בבריא ושפיר מוכח דבפקדון לא אמרינן שלא להשביע, ולחנם השיב עליו דהרי חזינן דרבא אמר ג"כ אי במתנה והיינו בשכיב מרע, אלא וודאי דמיירי בשכיב מרע אלא דרבא צידד לכל הצדדים אי בחליפין וירצה ליתן במקצת, ואחר כך אמר אי במתנה ויתן בכולו, או דקאמר אי בחליפין ויתן כשהוא בריא, אי במתנה ויתן כשהוא שכיב מרע וא"כ שפיר יקשה על פשיטות הש"ס דלמא הא דקאמר ולודי היינו כשהוא שכיב מרע ובכולה דל"ש שלא להשביע אע"כ דבכולו באמת עמד חוזר ובגר לא מהני.

י״אאמנם באמת יפלא בעיני על הרב מוהרר"ז נ"י איך בנה דייק לסייעת דעת הרשב"ם דבהודאה אמרינן אומדנא, הא גם הנ"י פירש כשיטת הרשב"ם באיבעי דהש"ס אם אמרינן בפקדון שלא להשביע ואעפ"כ כתב להדיא דאם עמד אינו חוזר, וכל מה שנתרץ בדעת הנ"י על קושי' תוס' נתרץ ג"כ בדעת הרשב"ם.

י״בונראה כוונת הרב נ"י עפ"י יסודו שבנה דאם אמרינן הודאה דמחזקינן לדבריו באמת ממילא בטלה כל כח שטר חוב חצי זכר שלנו דידוע שהודאתו אינו באמת, ולזה כוונת הרב להרבות דיעות לבטל כח האב בנ"ד, ומסייע לזה דעת הרשב"ם, והיינו דמכח קושית תוס' מוכח דס"ל כדעת הנ"י דהודאתו לאו מדין קנין הוא, והוכחת הש"ס שפיר דהתם בא"ג גם כן אומדנא לפנינו דלא הודה באמת, אלא דעשה כן בכדי להקנותו למריה ברי' להוציאו מיד רבא ואעפ"כ מהני דכל שהודה בפנינו בפקדון לא טענינן שום אמתלא, וה"נ לא טענינן שלא להשביע, וממילא אין כח לאב בשטר חוב חצי זכר כפי המנהג שלנו דבוודאי אין הודאתו באמת, ואם דעת הרשב"ם דבהודאה מהני מדין קנין, ממילא ליתא להך תירוצא דמה בכך דעשה א"ג להקנות לבנו, הא באמת קנה בזה, וע"כ לומר על קושי' תוס' דמיירי במקצת דאי בכולה הדין דעמד חוזר, אם כן מוכח דבהודאה אמרינן אומדנא, ובין כך ובין כך לשיטת הרשב"ם בטל כח האב לזכות בשטר חוב חצי זכר.

י״גואולם באמת קשה לומר קים לי בדרך הוכחה מדעת הפוסק היכי דאין מפורש כן בבירור דאולי יש תירוץ אחר על הקושיא, ובפרט בקושית תוס' זו אשר הרב מוהר"ז נ"י עשה זה לקושיא עצומה, ואנכי לא ידעתי עד מה, דהא מצינו בסוגי' דב"ב גבי שכיב מרע שהקדיש כל נכסים דאמרינן שלא להשביע את עצמו ויעיין בסמ"ע סי' רנ"ה, והנראה שביאור הדברים אף דהקדיש נכסיו בין כך וב"כ לא יהי' הנכסים לבניו ול"ש שלא להשביע מ"מ אמרינן שלא להשביע את עצמו שלא יראו עליו שהי' עשיר בחייו והתרושש עצמו ע"ש. ובהכרח צ"ל בההיא דסנהדרין כ"ט גבי עכברא דשכיב אדינרא דר' ישמעאל סבור דאינו חושש על אחר מותו ור"ח דאמר שלא להשביע את בניו, בכלל הזה ג"כ שלא להשביע את עצמו שלא יאמרו שהתרושש עצמו בחנם, וא"כ אין התחלה לקושית תוס' דבא"ג גם כן שייך שלא להשביע את עצמו ועיין בש"ך סימן פ"א ס"ק ל"ד שנזהר מזה ונדחק בכוונת קושית תוס' עיי"ש, עכ"פ אין לעשות מזה קושיא על הרשב"ם ולמידק מיני' שחולק על תוס' בדין אומדנא והודאה, והרב מוהר"ז נ"י סיבב דבריו ביסוד דבשטר חצי זכר שלנו בידוע דאין הודאתו באמת לא מהני כלל להסוברים דהודאה מדין הודאת בעל דין, והמנהג שלנו ע"כ כדעת חכמי פריבונצא דהודאה מטעם קנין הוא, באמת מדעת תוס' בב"מ בסוגיא דמטבע נ"ח דהקשו דליקני ליה באודייתא מבואר דס"ל דהודאה הוי קנין להיות מעותיו ממש לפדות בהם מעשר שני, ובדברי תוס' ב"ק ק"ד דתירצו באמת דלא הוי מעותיו מדאורייתא לפדות בהם, דבריהם סתומים אם כוונתם דלא הוי קנין אלא דהב"ד מזכין אותו עפ"י הודאת בעל דין, או דכוונתם דהוי כקנין דרבנן ולא מהני בדאורייתא, ולפ"ז נצטרך לומר מהא דפרכינן ולקנינהו אג"ק, דקנין אג"ק דאורייתא, ואף דתוס' בב"ק דף י"ב ס"ל דהוי רק דרבנן, מ"מ מצינו בהיפך בדברי תוס' קדושין דף ד' במה דכתב דיש למפרך דמה לקרקע שקונין אגבו מטלטלין, הרי דס"ל דהוי דאורייתא, גם מדברי תוס' ב"ב במה דהקשו דלימא דאיתא בבריא דדרך הודאתו משמע דס"ל דהוי קנין דאל"כ דקמי שמי' לא קנה אותם אלא דאנן פוסקים עפ"י הודאתם מה"ת להו להקשות למינקט זה בכלל איתא בבריא אע"כ דס"ל דהוי קנין: