תשובות רבי עקיבא איגר החדשות מ״זTeshuvot Rabbi Akiva Eiger HaChadashot 47

א׳עוד לו.

ב׳ואשר דרש ממני כבוד ידידי רופמכ"ת לחוות לו דעת על הוויכוח שיש למכ"ת עם ידיד נפשי הרב הגאון מוהר"ם אבדק"ק שאטלנד בעסק עובדא שבא לפני ידידי מעכ"פ וזו תוארה.

ג׳ראובן התקשר בתו להשיאה לשמעון, ומיד סילק הנדן ליד החתן כאשר התנו ביניהם, ושוב חזר ונתן החתן לראובן מחותנו מקצתו בהלוואה להעלות רווחים עצ"ה עסקא כנהוג ואחרי הימים מתה הכלה המשודכת, ובא ראובן לתבוע להחתן להחזיר לו מעותיו, והחתן רוצה להעלות בחשבון הרווחים שמגיע לו לראובן מעסק הנ"ל, וראובן צועק ככרוכיא איך ביכולתך לעשות סחורה במעות דידי דכיון דנתבטל הקישור מעיקרא מעות דידי הם והכל ברשותי הן ופירותיהן.

ד׳והנה דעת ידידי הרב נ"י לזכות לשמעון דמיד שנתן המעות ליד שמעון קמו ליה ברשותי' ממש ואף דנתבטל הקישור אין צריך להחזיר רק הקרן ולא הפירות שהרוויח על ידיהם כמו כל מקח טעות דעלמא דהדבר ברור דאין המוכר מחזיר מה דהרוויח במעותיו של זה, ודווקא הלוקח המחזיר הקרקע צריך להחזיר גם הפירות כדאיתא בחוה"מ סימן רל"ב סט"ו וכיון שכן כי היכי דמה שהרוויח החתן הן בעצמו הוי גירא דיליה ע"י אחרים הרווח שלו. הכי נמי בנידון דידן מה שהרוויחו ע"י עיסקא שמסר לראובן עצמו דסוף סוף כבר זכה בהם בפירותיהם. ואין לראובן זכייה בהם עכ"ד.

ה׳אכן ידידי הגאון מוהר"ם נ"י הנ"ל מקהו ביה קיוהא ותוכן דבריו, אף דבאמת הדין ברור דמה שהרוויח החתן הן על ידי עצמו הן ע"י עסקא ע"י אחרים הרווח שלו, וכן במקח טעות דעלמא, מ"מ בנ"ד דהעסק ביד הבעל דין עצמו גרע טפי, דהא כל זכיית החתן בפירות ההם ע"י שכל עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון, דמשום פלגא המלוה משעבד עצמו להתעסק בחצי פקדון לטובת הנותן ומפני שהוא ריבית דרבנן צריך היתר כידוע, וכיון שכן כיון דנתבטלו השידוכי' הא אגלאי מלתא למפרע שבדין תורה באו לידו ומעות דידיה הוא דקיבל, דהיינו מה שהי' מחוייב לפרוע לו אלו הי' ידוע זה שתמות המשודכת נמצא מה שראובן משעבד עצמו להתעסק בחצי פקדון לצורך החתן טעות דמעיקרא הוא, ומעולם לא זכה במחצית השכר שהרוויח אבי הכלה, כדקיי"ל קנין בטעות חוזר, ובפרט על ידי אומדנא דמוכח כזה דבוודאי אלו ידע שתמות בתו לא הי' משעבד עצמו להתעסק לטובת החתן, כיון דמעות דידיה הוא ולחזרה קאי, ודומה לאומדנא דעלמא הנזכרים בש"ס וזכרן הרא"ש בשו"ת כלל ל"ד סי' א' והוסיף מוהר"ם נ"י בביאור דבריו דבאמת אלו נשתתף עמו בשותפות ממש להפסד ולשכר חלק כחלק בזה הי' החתן זוכה בפירות שהרוויח, די"ל דליכא אומדנא דמוכח לברור, דאולי אף אם היה ידוע לו שתמות בתו ויגיעו לו מעות אלו לחזרה, מ"מ הי' משתתף עמו כדי שיהי' לו חבר להפסד, משא"כ בענין עסקא הנהוג בינינו עפ"י הותר המהר"ם דאפי' בשבועה אינו נאמן על ההפסד אא"כ בבירור בעדים דהוא מלתא דל"ש כלל, אך הוא משעבד עצמו בחצי הריווח בעד פלגא דמלוה ובעד פלגא רווח הפקדון משוה עצמו בסך ידוע הוי אומדנא דמוכח, ודומה ממש לאומדנא בש"ס גבי סבלונות הדרי דאמודי' להחתן דלא נתן אלא ע"מ שתכנס בתו לחופה ה"נ בנ"ד אמרינן שלא נתן המעות בהלואה להחתן אלא ע"מ שתכנס לחופה, ועתה שמתה המשודכ' שנתגל' שמעולם בא המעות בטעות ליד החתן ולא היה בהלואה בידו, אלא הי' של אבי הכלה לחזרה ומשום הכי אף אם כבר באו הרווחים מאבי הכלה ליד החתן, יש לדון שמחוייב להחזיר עפ"י אומדנא דמוכח הנ"ל ק"ו בנידון דידן דעדיין לא באו לידו עכ"ד הגאון נ"י הנ"ל.

ו׳ואם אמנם לא נופל ממני מך ערכי, ומי אנכי לשום ראשי בין האריות האלו אשר מקולם אֵחת, אכן למלאות רצון ידידי רמכ"ת אשר ברוב ענוותנותו חקר לשמוע דעתי הקלושה לזה אען ואומר. הנה בפשטא דמלתא בוודאי הדין שוה ומשפט אחד לכולם דכמו אם יהי' החתן מרוויח ע"י עצמו או בעסקא ע"י אחרים הריווח שלו כאשר הסכימו הרבנים הנ"ל, וכאשר גם לעיני העוורות הי' הדבר זה לפשיטות גמור דאף אם נדון דלמפרע המעות שביד החתן הי' רק בפקדון. הא גם בפקדון אפילו היכי דאין לו רשות להשתמש בהם, פסקינן בש"ע סימן רצ"ב בהג"ה דאין צריך ליתן הריווח. לבעל המעות, אא"כ גילה דעתו דמתעסק לטובת הבעלים עיי"ש, וק"ו בנ"ד דהי' לו רשות להשתמש בהם וכהלואה ממש דמי, וכ"כ בפשיטות בשו"ת הר"ם אלשיך סימן ל"ג. ואולם מ"ש שם דל"א הדרי ארעא והדרא פירי אלא במאי דמעיקרא הי' בטעות כמו שקונה באסמכתא או דנמצא מום במקח, אבל בכה"ג דמדעת שניהם קיבל המעות אלא שאחר כך נולד ביטול השידוכין וודאי דפירי דשמעון הוא עכ"ל, הוא תמוה לענ"ד דבלאו הכי לא אמרינן הדרא ארעא והדרא פירי אלא במקרקע אבל לא בהרוויח במעות, אם כן ה"ה בנ"ד שהרוויח ע"י ראובן עצמו מ"מ כבר זכה החתן בהרווח שלו. ומה דטוען הרב מוהר"מ נ"י לדון באומדנא, זה אינו דהרי הדבר ברור במלוה שבא לפרוע ללוה לא נכנסו המעות לרשות הלוה, אלא אם כן עושה בהם קנין, דכל כמה דלא זכה בקנין אינם שלו וגדולה מזו כתב בשיטה מקובצת בב"מ ע"א ע"ב שכתב בשם הרשב"א דלוה שאמר למלוה גוי הניחם עג"ק והפטר דלאחר שהניחם עג"ק יכול אחר לזכות בהם מדין הפקר, דהמלוה סילק ידו מהם, וזה לא זכה בהם ע"ש. [ובזה אמרתי בחידושי לגיטין דף ע"ח ע"ב ר"י אמר קרוב לה שנינו אפילו ק' אמה וכו' ה"ד מחצה על מחצה, וכו' ולכאורה יש לדקדק דדלמא גם לר"י מפרשינן במחצה ע"מ בב' כיתי עדים עסקינן דאחת אומרת קרוב לו, וא"א קרוב לה כדמפרשינן מעיקרא לענין ד' אמות, ואמרתי בהקדם דברי תוס' שם ד"ה מע"מ הכא לא שייך לומר וכו' ויעויין במהרש"א שם וביאור דבריו דלאוקימתא דרבה ור"י אף אם נפרש דאמר זרק לי בתורת גיטין, מ"מ יקשה דהממע"ה דאף דהגיטין יהי' הדין דהיא ספק מגורשת מ"מ כיון דאלו באמת הי' קרוב למלוה הי' נפטר מחובו ואנן לא ידענא היכן הי' ממילא יהי' הדין דהמוציא מחבירו עליו הראיה דבשלמא לפי האוקימתא דמע"מ היינו ב' יכולים לשמרו, בזה שפיר דבאותו מקום דהדין בגירושין דהיא מגורשת וא"מ ולא דהוי ספק אלא דכך הוא מעיקר הדין כיון דשניהם יכולים לשומרו יד שניהם שום בו והיא קצת מגורשת, גם בחוב הדין דיחלוקו ולא מטעם ספק אלא דכך קיבל עליו במה דאמר זרוק לי חובי בתורת גיטין אם יזרוק במקום ששניהם יכולים לשמרו שיהי' חצי פרוע, משא"כ אם בב' כיתי עדים עסקינן המוציא מחבירו עליו הראיה, ולזה בא כ"כ חזקת מר"ק, וכמ"ש בחידושי הרשב"א גיטין ס"ג ע"ב ד"ה אמר ר' אבא עיי"ש, ומה דלא ניחא לתוספות לומר כן גם לאוקימתא דקרוב לה אפילו ק' אמה דהא דיחלוקו היינו לענין שבא לחזור לזכות במעותיו, היינו דלכאורה אף בוודאי קרוב למלוה יכול לזכות בו דבמה זוכה המלוה דהא לא זרק לתוך ד' אמות שלו, ומה דאמר זרוק לי חובי בתורת גיטין זהו אינו מועיל שיקנה המלוה דאף שאומר הלוה שרוצה להקניתו בזה מ"מ לא זכה בלא קנין כראוי אלא דמהני רק לפטור הלוה ע"י דיבורו דהמלוה דמחילה א"צ קנין וא"כ ע"כ דיחלוקו, היינו לענין חיוב אחריות בנאבד משום הכי הוכרחו לתרץ דהטעם דאין כאן ספק אלא דמעיקר הדין כך הוא וכנ"ל, כנלע"ד ביאור כוונת המהרש"א, ולפ"ז ניחא דלר"י דמפרש ק' אמה וע"כ מתני' דיחלוקו ולא מיירי לענין חזרה אלא לענין חיוב אחריות ולזה פריך היכי דמי מע"מ דהא א"א לפרש דמיירי ב"ב כיתי עדים דא"כ יקשה אמאי מוציאים החצי מספק, ולזה משני דמיירי בב' יכולים לשמרו דברה"ג לא משום ספק].

ז׳ומעתה נ"ל דלא שייך אומדנא, דאלו ידע הי' מקבלם לחזרה דמעות דידיה, דדווקא היכי דבא להקנות דבר לחבירו אמרינן דאומדין דעתיה דאדעתיה דהכי לא אקני ליה, אבל בנדון דידן הוא בהיפוך דכל כמה דאינו מתכוין לזכות בתורת חזרה הוי ברשות החתן דאף דמעיקרא לא נתן המעות להחתן אדעתי' דהכי, מ"מ מיד שהוציאם דלא הדרא בעיני נעשו מעותיו של החתן ממש, ואם כן כיון דראובן לא נתכוין לחזרה, ממילא נתקיים המעות ברשות החתן לפלגא פקדון. ממילא הסחורה שקנה ראובן ולא נתכוין לזכות בעצמו נקנה החצי לשמעון וממילא הריווח שלו, וכיון דמלתא דממילא הוא ואין צריך להקנאתו ל"ש ביה אומדנא, דמכח אומדנא לא נעשה דבר חדש לומר דהוי כזכה בהם, וחילוק כזה באומדנא מצאתי בעז"ה בשו"ת מעיל צדקה סימן נ"ג, ואף דהרב מוהר"ם נ"י הנ"ל כפל ושלש דלא נשתעבד זה להתעסק לטובת החתן אדעת' דהכי שתמות בתו, ירצה דעתו דהוי כמו התחייבות להתעסק בעבורו, ולענ"ד אינו דמה צריך התחייבות בזה דכל שלא זכה בהם ונתקיימו המעות ברשות החתן בפלגא דפקדון ממילא נקנה לו הסחורה חציו, ודי לנו לדון מכח האומדנא שישימו ב"ד שכר טרחתו כמו שליח דעלמא שמקבל עליו שלא יהא נאמן להפסד בשבועה, דמה שימחול על טרחונו זהו לא אדעתי' שתמות בתו. אבל לדון דכל הפירות הוא לראובן, זהו לא מסתבר לע"ד, ואם נימא דדעת הרב נ"י דעוקר השליחות מעיקרא ולא זכה בהם בסחורה ע"ד החתן דאמדינן דעתי' דאדעתא דהכי שתמות בתו לא נעשה שליח. גם זה אינו דלא מבעי במה שדעת הרב נ"י דאף בבאו כבר הרווחים ליד החתן דצריך להחזיר דבזה אף אם נדון דבטל השליחות מעיקרא, הא מ"מ גם הוא לא נתכוין לזכות לעצמו והי' הפקר, וזכה החתן בהם כשבאו לידו מדין הפקר, אלא אף בנ"ד דלא בא ליד החתן מ"מ א"א לדון כן דלענ"ד אין צורך בזה לשם שליחות למה דקיי"ל כר"י בב"ק דף ק"ב ע"ב ולא קיימ"ל כחוכא דבני מערבא דמי הודיעו לבעל החיטים וכו' והיינו כאתקפתא דרב ושמואל א"ה חיטין וחיטין נמי וכו' והיינו כפירש הרשב"א שם דחיטין בלא שליחות זכה הבעל המעות, ואם כן הכי נמי בנ"ד דכיון דראבן המקבל לא נתכוין לזכות בהם נעשים בידו חציו בפקדון מהנותן והסחורה שנקנה בהם חציו להנותן, וממילא הריווח שלו אלא דנתפשרו שיחזור המקבל ויזכה בריווח בעד דבר ידוע, וא"כ ל"ש בזה אומדנא כיון דלא בעי הקנאה בזה.

ח׳ועוד אני אומר מעיקרא דדינא דמ"ש הרב מוהר"ם נ"י דראובן לא מסר בהלואה להחתן אלא על דעת שתכניס לחופה, וכיון דנתבטל אגלאי מלתא דבטל הלוואה ומעות דידיה נינהו ועומד לחזרה, לענ"ד אינו דהא אף אם הי' ידוע לראובן שתמות מ"מ לא היה לא שום זכות להוציא משמעון בלתי בירור להב"ד שתמות וא"כ מיד שנתנם לו להשתמש וידע שלא יוכל להחזיר ממנו עד שעה שיתברר ביטול השידוך, א"כ גם זה בכלל הלואה שמלוה לו מעות אלו ונותן לו רשות להשתמש עד שעה שיתברר ביטול הקישור, והאומדנא הוא רק שלא נתנם לו לחלוטין אלא ע"ד שתנשא בתו אבל מ"מ פשיטא דלא תעקר שם הלואה דהא ידע דבשום פעם לא יחזירם לו עד שיתברר הטעות, והריווח שיעלה בנתים יהי' לראובן. א"כ גמר והלוה לו עד שעת הזמן ההיא, ואם כן באותו שעה שחזר החתן ומסרם לראובן הי' כמו תוך זמנו והזכות כולו להחתן כמעות דידיה ממש, ולא שייך לומר אדעתא דהכי לא נשתעבד ראובן להתעסק בשבילו, דהא באמת הי' המעות החתן כמו הלואה בתוך זמנו, גם בעיקר אומדנא זו יש לפקפק הרבה דהא עכ"פ לא הי' אפשר לראובן לתבוע המעות מהחתן בעת ההיא, והי' הרשות ביד החתן לעשות בהם כחפצו אם כן נהנה ראובן במה דנתן לו החתן המעות וחציו בהלואה, אם כן יש לומר דגמר ושעבד נפשו להתעסק לטובתו אף אלו הי' יודע שתמות בתו, דהא מ"מ מקבל טובה ממנו במה שנותן לו המעות בזמן שא"א לו לכופו וא"א לו לברר, וגם כיון דהחתן לא בוודאי נתנם לו בתורת ספק זה דיהי' העסק מתלי תלי דמה לו בזה הא יכול לעשות בהם כחפצו מבלי מוחה, ואם כן אלו התנה החתן בפירוש שישתעבד עצמו בכל אופן אם תמות הי' ראובן עושה כן דהרי הוא כבוש תחת יד החתן מבלי מוחה לעשות כחפצו, וא"כ לא שייך בזה אומדנא, ודמי לסברת תוס' כתובות מ"ו ד"ה שלא כתב וכו' עיי"ש, ועיין במ"ל פ"ו מהלכות זכייה ומתנה, ואף דלענין תוס' כתובה פסקינן כראב"ע דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה, היינו דהוי אומדנא גדולה דלא היה מכניס עצמו לספק וגם היא לא הי' מונעת מלהכניס לה לספק, דמה ריעותא יש לה בזה. משא"כ בנ"ד הוא בהיפוך דהחתן בוודאי לא הי' מכניס א"ע לספק כיון דהמעות בידו ויכול להתעסק בהם כחפצו עם אחרים, וראובן המקבל לא מגרע כחו דמה לו אם החתן נותן עסקיו לאחרים והוא מקבל עסק מאחרים או שמקבל מהחתן עצמו, בוודאי אלו התנו כן הי' מכניס לספק א"כ תו ליכא אומדנא, ואף דיש לחלק קצת, מ"מ לענ"ד די בראשונות מב' טעמים שזכרנו הא' דל"ש אומדנא כיון דל"ב הקנאה ומהאי טעמא הי' הדין אף במחוייב גמור כגון שהזיק לחבירו, וזה לא ידע והמזיק מסר. מעות לניזק בתורת עסקא דהדין דזכה בריווח, דאף דאלו הי' יודע שהזיק לו הי' מקבל זה בתורת פרעון מ"מ לא שייך אומדנא דכ"כ דלא נתכוין לזכות בתורת פרעון מעות חבירו הוא ומדינא זכה ברווח כנ"ל. הב' דהמעות ביד החתן מקרי הלואה לזמן עד שעה שיתברר דבטל השידוך, דהא ידוע דבשום פעם לא יוכל להחזיר מקודם הוי כהלוה לו עד זמן ההוא ולא הי' חיוב פרעון באותו שעה שמסר לראובן והוי מעותיו של חתן ממש כנלע"ד.