תשובות רבי עקיבא איגר תניינא קי״חTeshuvot Rabbi Akiva Eiger Tinyana 118
א׳לידידי ש"ב הגאון רב"ד דק"ק בערלין הרב רבי מאיר ווייל נ"י.
1
ב׳מה דהקשה ש"ב רומפכ"ת נ"י וז"ל שבועות (דף י"ז) תוס' ד"ה אבל חייבים על עשה וכו' עשה דנדה לא תעביד הוא, משמע מדבריהם דחייבים קרבן על עשה כזו, והוא תמוה, וכי חייבים ב' קרבנות על עשה ועל ל"ת, כמה שדייק הר"ן והרשב"א, וביבמות (דף ט') ד"ה מה ע"א וכו', ומיהו לרבי דגמר גז"ש מעליה ודאי דאינו חייב על כל הל"ת שאין מפורש, וכ"כ תוס' יומא (דף פ"ה) על פורק עול ומיפר ברית, ובדף י"ח כתבו בד"ה לא תעשה דכל קושיית הש"ס מנ"ל דאין חטאת עד שיהי' בו לאו, ואפשר לדחוק, דתוס' דף י"ח אליבא דר' ובדף י"ז אליבא דחכמים, עכ"ז תמוה, שגם אליבא דחכמים לא מצינו, אמנם תוס' זבחים (דף ק"ו) ד"ה אזהרה וכו', וא"ל דסוגיא דידן כרבינא ומצי למימר אליבא דקרבן בעי אזהרה וכו' וקשה רבא אדרבא, וקשה לי מאד, לפ"ז רבי דס"ל קרבן בעי אזהרה וכי יסבור דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין, ויותר מזה יקשה על הרמב"ם, דבהל' יבום וחליצה מביא לימוד דר' ולקח ולקחה [ולא גז"ש דעלי'] וצ"ל כתירוץ הש"ס דעלי' מבעי ליה לגז"ש דחטאת ונכון הוא בשיטתיה דפסק מגדף היינו מברך השם, ופסק כחכמים דרע"ק בריש כריתות דמגדף מברך השם פטור מקרבן שאין בו מעשה, וא"כ לא יוכל לפסוק כרבנן דעליה לאסור צרות, דא"כ צ"ל היקישא וזה ל"ש לפי ההלכה, דהא א"א לומר הוקשה כה"ת למגדף מה מגדף שיש בו מעשה וחייבים עליו קרבן דהא מגדף אין בו קרבן, לזה לקח לו הרמב"ם לפסוק כר' לאיסור ערוה מולקח וגז"ש לחטאת, א"כ צריך שיהיה לאו כמו באחות אשה כמ"ש תוס' א"כ צריך אזהרה לקרבן, וקושיית הש"ס במכות במק"ע דלמא בעי אזהרה לקרבן, ויהי' מוכרח מזה דלאו שניתן לאזהרת מיתת לוקין עליו, והוא לא פסק כן עכ"ד:
2
ג׳מ"ש רומעכ"ת ש"ב נ"י ואפשר לדחוק דכוונת תוס' אליבא דר' ובדף י"ז אליבא דחכמים ועכ"ז תמוה וכו' לא מצינו כן, בודאי גם אליבא דחכמים לא מצינו כן, אין כוונתו דאליבא דחכמים בעי דוקא לאו מפורש דהא לקושטא דמלתא כתבו תוס' דלחכמים לא בעי' לאו רק שיהא המצוה בענין שב וא"ת, כמו בע"ז, וה"נ בנדה כן הוא במצוה שלא יפרוש בהנאה מרובה כסברת תוס' אלא נראה דכוונתו דמר אליבא דחכמים לא מצינו כן לחייב ב' קרבנות על עשה ועל הל"ת, אמנם לענ"ד כוונת תוס' כמ"ש הר"ן לדייק מדקתני על עשה ועל ל"ת, ולא קתני עשה ול"ת, משמע כל חד מלתא באפא נפשיה על עשה היינו הפרישה, ועל ל"ת היינו בבא על הנדה אלא דהר"ן שם כתב דמ"מ גם בפרישה עיקר החיוב על ל"ת המעורב בו, זהו לא ניחא ליה לתוס' דעל עשה דמשמע עשה לחוד היה ג"כ גורם קרבן, וכדנתחבט הר"ן ג"כ בלישנא דמתני' עיי"ש, לזה פירשו דעל עשה לחוד אם הוא בענין שוא"ת יש לחייבו קרבן לרבנן דר' דלא בעי' לאו ממש, והש"ס דפריך ל"ת מנ"ל, היינו כיון דמסתמא גם רבי לא פליג על דינא דממתני' דחייב קרבן תיקשי אליבי' מנ"ל הל"ת, אבל בודאי גם לרבנן אינו חייב ב' קרבנות, ועל ל"ת היינו בבא על הנדה:
3
ד׳ומה דתמה כבודו דלר' בעי אזהרה תקשי קושיית הש"ס במכות מה בין לאו שניתן לאזהרת קרבן או לאזהרת מיתת ב"ד, נ"ל במה דנדייק בלישנא דתוס' יבמות שכתבו דלרבנן לא בעי לאו, מדאמרינן במכות הני קום ועשה נינהו ולא ממעט משום דלית בהו לאו עכ"ל, ולא נקטו בפשיטות דהא אמרינן במכות דלא בעי אזהרה לקרבן, וביותר ביומא (דף פ"ה) שכתבו להדיא ואי בעי לאו לענין חטאת נימא מה ע"ז וכו' משמע דהיה באפשר לומר הכי, והרי זה נגד המכוון דבא לומר שם דקרבן לא בעי אזהרה, לזה נראה דהענין כך הוא, דהרי במה דאמרינן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו פשיטא אינו מחמת הוכחה כיון דלא מצינו עבירה שיש עליו עונש מיתה בלא לאו, דדלמא הלאוין משום מלקות, אבל היה אפשר לענוש מיתה בלא אזהרה, אלא דכך מקובל להם לחז"ל דא"א לענוש אא"כ איזהיר, ובש"ס דפריך ודלמא אזהרה בעי קרבן דהא פסח ומילה, היינו דבא להוכיח דע"כ גם עונש קרבן בעי אזהרה, דאל"כ מנא ידעי' דפסח ומילה פטורים מקרבן, וע"ז משני התם לאו ה"ט וכו', היינו לדחות הוכחה זו, אף דג"כ ליכא הוכחה בהיפוך דקרבן לא בעי אזהרה, מ"מ כך שפטה דעת רבותינו ז"ל העמוקים מני ים, או שיש להם בקבלה דא"א לענוש מיתה בלא אזהרה, מעתה נ"ל אף לר' דיליף בגז"ש דעליה ובעי' לאו אעפ"כ קיימא הסברא דעונש קרבן אפשר לענוש בלא אזהרה אלא כיון דבאמת דמשפט הכתוב באחותו ושבת לחייב קרבן וכדומה ובפורק עול וכדומה לפטרו מקרבן מאיזה טעם שיהי', ובכדי שנדע אנחנו באיזה עבירה חייב בקרבן ובאיזה פטור ולא יצטרך הכתוב לפרש בכל פרט ופרט נמסר לנו הגז"ש דעליה ואתנח בו סימנא להודיע המקומות דבמקום שיש בו כרת ולאו בעי קרבן ולא דהסבה של קרבן הוא הלאו, אלא כיון דבאמת בהנך שיש קרבן אית בהו לאו, ובאינך דפטור מקרבן לית ביה לאו, ומש"ה נודע לן המקומות חיוב ופטור ע"י הגז"ש, א"כ גם לרבי לא מקרי לאו שניתן לאזהרת קרבן דהא לא מוכרח להזהיר בלאו בשביל הקרבן, דאף בלא אזהרת הלאו הי' באפשר להכתוב לפרש בו להדיא חיוב הקרבן, וכיון דלא אינו הכרח לגוף חיוב הקרבן רק שנדע הסימן לא מקרי אזהרת קרבן, דהא הי' באפשר לפרש בו קרבן בלא הלאו, משא"כ גבי מיתת ב"ד דלא בא העונש אא"כ הזהיר זהו נקרא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד, וא"כ שפיר כתבו תוס' דאם איתא דלרבנן בעינן לאו הו"ל דומיא דע"ז דבעי' לאו ואעפ"כ לא הי' מקרי אזהרת קרבן אלא דההיקש הוא רק כמו סימן לידע מקומות החיוב, אבל אין קרבן בעי אזהרה לצורך עונשו, ומיושבים דברי הרומב"ם ופרכת הש"ס ודלמא אזהרה בעי קרבן דהא פסח ומילה אינו לר' דלר' הטעם בפסח ומילה מכח הילפותא דעליה עליה דהודיע לנו התורה דבהנך לא נאמר בהו לאו אינם חייבים בקרבן, אבל אין הטעם משום דבלא אזהרה א"א לענוש קרבן, אלא דהתורה לא רצה לחייב קרבן בפסח ומילה, והודיע לנו זה ע"י הסימן דאחות אשתו, אלא דפרכת הש"ס הא לרבנן אין ראי' דבעי' לאו, דהא בהיקישא דריב"ל לא נזכר לאו, וע"כ הא דבפסח ומילה פטור הוא ומסברא דא"א לעניש קרבן בלא אזהרה ומשני דהטעם דלית ביה מעשה, ולרבינא דמשני במכות משום כדי רשעתו, י"ל דקיימי' כהוכחת המקשן, דכיון דלרבנן ליכא לימוד דבעי' לאו ע"כ מוכח מפסח ומילה דעונש קרבן א"א בלא אזהרה, והן הן דבורי תוס' בזבחים ויבמות ויומא, דזהו עצמו הוכיחו מדלא משני לרבנן דטעמא דפסח ומילה דלית ביה לאו היינו לא דבעי' אזהרה, אלא דבהיקישא גלי קרא דליכא כרת אלא לאו דמויא דע"ז והוי כמו לר', אע"כ דמכח היקישא דריב"ל לא נלמד דבעי' לאו כיון דלאו מפורש בקרא הלאו, וליכא טעמא בפסח ומילה אלא אי דקרבן אזהרה אי דאין בהם מעשה, והנה עדיין יקשה דברי תוס' שבועות (דף י"ח) דכתב בפשיטות דבלא קרבן, כדמוכח מפסח ומילה, הא במכות מסקינן דהטעם משום דאין בהם מעשה, ואף אי נימא דדברי תוס' הם אליבא דר', וכמ"ש גם מעכ"ת נ"י מ"מ הו"ל לומר דבעי' דומיא דאחות אשה, וראיה מפורק עול, אבל מפסח ומילה ליכא ראיה, ובהכרח לומר דכוונתם דסוגיא קאי אליבא דרבינא ולדידיה קיימא דברי המקשן דיש ראיה מפסח ומילה דבעי' אזהרה לקרבן ועדיין צ"ע, ויעויין רש"י יבמות (דף נ"ה) שכתב בטעמא דרי"צ דאין מלקות בחייבי כריתות דס"ל דכרת בעי אזהרה, ותמוה, דהא פסח ומילה יש כרת בלא אזהרה, והו"ל לרש"י לפרש דס"ל קרבן בעי אזהרה, וצע"ג:
4
