תשובות רבי עקיבא איגר תניינא נ״בTeshuvot Rabbi Akiva Eiger Tinyana 52
א׳להרב רבי ישראל נ"י אב"ד בק"ק בארג.
1
ב׳ע"ד העסק ביש בבתולה שהלכה מבית אביה בהחבא עם נכרי א' לבית הכומר ושהתה שמה ערך ז' ימים, ואח"כ שבה לאלקיה ולבית אביה ובוכית ומודית בתשובה שלימה ונשתדכה לכהן באמרה לא נבעלתי, והכהן שואל אם רשאי לקחת אותה לו לאשה:
2
ג׳הנה בפשוטו נידון זה ממש כנידון דהמהרי"ק שורש ק"ס, והמהרי"ק יצא לדון על ב' ענינים, הא' מצד חשש דמומר לע"ז הוי מומר לכה"ת, ויש לחוש שזינתה ברצון, הב' מצד היחוד עם הנכרי, והנה על הא' האריך המהרי"ק, ותוכן דבריו הקדושים דנהי דיש פוסקים כרבינא, דאלך ואעבוד חייב, מ"מ הא תוס' פ"א דחולין (דף י"ד) כתבו דבפעם אחת לא נעשה מומר, ואף דהמרדכי כתב בהא דחולין דמומר לע"ז או לחלל שבת כיון דלא הפקיר עצמו לכפור ולעשות כן בפרהסיא בפ"א לא נעשה מומר, הרי דבפרהסיא אפילו בפעם א' הוי מועל, ודבר שגלוי ומפורסם הוי פרהסיא היינו דהמרדכי חושש לדעת תוס' משאנ"ץ דלא הביא קושיית תוס' מהא דר"מ ס"ל דמומר לדבר אחד הוי מומר לכה"ת, ורק כתב לב' התירוצים הא' דמיירי בצנעא, הב', דבפעם אחת לא נעשה מומר, והביא ראיות דתוס' דבע"ז פ"א לא נעשה מומר, וכתב לדחותם מש"ה חשש להחמיר כתירוץ הא', דבפרהסיא אפילו בפע"א הוי מומר, אבל העיקר כתוס' מטוך, דמכח קושי' מדר"מ הנ"ל הוכרחו לתירוצם הב' דבפ"א לא נעשה מומר, ומש"ה החזיקו בראיותיהם ליסוד זה, כיון דס"ל הכי לעיקר, גם י"ל דאף דהמרדכי לא חשש להחמיר לתירוץ הא' רק לענין שחיטה דהוי חזקת איסור, אבל לא לאסור על בעלה דהוי חזקת היתר [לענ"ד הי' מקום לחלק עוד, דרק בשחיטה דאם הוא מומר, השחיטה בעצמותה אסורה, אבל לאסרה על בעלה דאף אם נידון כמומרת, הוי רק ספק שמא זינתה לא חיישינן כ"כ להחמיר] ע"כ תורף דבריו, ואני בעניי, עפר אני תחת כפות רגלי המהרי"ק, וכאן לא זכיתי לעמוד על יסודו, דאיך אפשר דהמרדכי חשש על תירוץ הראשון, א"כ במומר לע"ז אפילו בצנעא ובפ"א ליתסר, דמה שתירצו כתירוץ הא' דמיירי בצנעא, היינו לענין שבת, דדוקא מחלל בפרהסיא הוי מומר ולא יחלל בצנעא, וכדאיתא בברייתא דחולין (דף ה') חוץ מן המומר לנסך ולחלל שבתות בפרהסיא וכן הוא בעירובין (דף ס"ט) ומבואר שם דאפילו בהרבה פעמים לא הוי מומר, אבל בע"ז דאפילו בצנעא הוי מומר י"ל דאפילו בפ"א הוי מומר, ומנ"ל כלל לתירוצם הא' לחלק בין פ"א להרבה פעמים, ומוכח ג"כ מדכתבו התוס' משאנץ לדחות ראייתם על היסוד דפ"א לא הוי מומר, א"כ דלמא הא דשוחט לזרוק דמה לע"ז, וכן ההיא דפרק ב' דחולין דמוקי בישראל מומר, היינו בצנעא, א"ו ברור דבע"ז אפילו בצנעא ובפעם א' הוי מומר לתירוצם הא', והוא ברור, אע"כ דהמרדכי אזיל לתירוצם הב' דבפ"א לא נעשה מומר, אלא דס"ל מסברא דבפרהסיא כיון דפקר נפשיה כולי האי לעשות כן בפרהסיא תו לא הדר, והוי מומר גמור, ודברי המהרי"ק בזה צע"ג:
3
ד׳גם בעיקר היסוד שכתב המהרי"ק להקל כתוס' מטוך דהא נעשה מומר, הא מצינו גדולי ראשונים דרשב"א וסייעתו דס"ל דאף בפ"א נעשה מומר, והש"ך סי' ב' ס"ק י"ז כתב דכן עיקר, אלא דהיקל שם דבאותו שחיטה לא הוי מומר, והיינו דלא מקרי שחיטת מומר דבהדדי אתי' אבל לענין זנות לא שייך כן, תו כתב המהרי"ק לדון י"ל אף אם בפעם אחת לא נעשה מומר, מ"מ דלמא חשוד הוי וחיישינן לזינתה וסתר זה, דא"כ מה הקשו תוס' מדר"מ, הא ר"מ לא קאמר רק בחשוד לד"א הוי חשוד לכה"ת, אבל לא דהוי מומר, אע"כ דס"ל דע"כ מתני' מיירי באין אחרים רואים אותו, דאל"כ פשיטטא דשחיטתו כשירה, וא"כ מוכח דלפי תירוצם דבפ"א לא נעשה מומר, היינו דאפילו באין אחרים רואים אותו כשר עיי"ש, גם בזה לא זכיתי להבין, דאיך שייך דליכא חידוש בדינא דשחיטתו כשירה, אלא דוקא באחרים רואים אותו, א"כ למסקנא דמוקמינן מתני' כר"י ובשוגג בזה יקשה דבשוגג פשיטא דכשר אפילו באין אחרים רואים אותו, אע"כ דיש איזה חידוש אחר דלא נימא בזה אי עביד לא מהני, או דאשמעי' לאפוקי מדר"י הסנדלר, וא"כ ישאר הקושיא על תוס' דמאי הקשו מדר"מ דלמא חשוד הוא דהוי אבל לא מומר, ומתני' באחרים רואים אותו, והוא תמיה גדולה על תוס' וצריכים לדחוק דקושייתם דמאי פרכינן ונוקי מתני' כר"מ, דלמא ס"ל לרב דמתני' סתמא קתני אפילו באין אחרים רואים אותו וא"א לאוקמי כר"מ במזיד, ובאמת לא הוי קושיא חזקה כ"כ, ומה"ט י"ל דס' רק ומיהו קשה היינו דקשה קצת, וא"כ אין הכרח דתוס' בתירוצם הב' בא לתרץ ג"כ הך קושיא מדר"מ, אלא דבאו לומר עוד תירוץ דמצי מיירי אף בפרהסיא, אלא דבפ"א לא נעשה מומר כדהוכיחו זהו בראיות, והכי דייק לישנא דתוס' במ"ש ועי"ל ולא כתבו לכן צ"ל, וי"ל ג"כ דשטחיות דבריהם כך, דתחילת קושייתם הי' דאף אם בפ"א לא הוי מומר, מ"מ כיון דמומר לחלל שבת הוי כמומר לכה"ת, ממילא בפ"א להוי כחשוד לכה"ת, ועוד דמוקי במזיד, ור"מ היינו דלר"מ אף בשער עבירות הוי חשוד לכה"ת, ותירצו דהכא בצנעא דמומר לחלל שבת בצנעא הוי רק כמו מומר לעבירה אחת, ולא חשוד לכה"ת, וע"ז הקשו דמ"מ למאי דמוקי כר"מ קשה וכיון דמכח קושיא מוכרחים לומר דמתני' באחרים רואים אותו, לזה כתב דמדאתינן לזה מוקמי אף בפרהסיא אלא דבפ"א לא נעשה מומר, עכ"פ יהי' איך שיהי' אין הכרח דתוס' באו לתרץ בעוד י"ל הך קושיא מדר"מ, והרי בתוס' שאנץ לא הזכירו כלל הקושיא מדר"מ וכתב ג"כ ב' תירוצים אלו, עכ"פ קשה לסמוך על היתירא דבפ"א לא נעשה מומר, ובפרט אם הוא בפרהסיא, לפי"מ דביארנו בכוונת המרדכי, דאף לתירוץ זה דבפ"א לא נעשה מומר ומ"מ כיון דפקר כולי האי לעשות כן בפרהסיא הוי מומר:
4
ה׳ואך במהרי"ק הוסיף עוד היתר, דאפילו אם בפ"א נעשה מומר דוקא בעביד מעשה אבל לא בדיבור בעלמא דאלך ואעבוד, ונראה דזהו הכרעת הרמ"א להלכה, דכתב בסי' ז' סי"א ומיהו אם נדרה עצמה להמיר וחזרה מותרת לבעלה, משמע דבהמירה ממש אף בפ"א מחמירין, והיינו מטעם דקיי"ל לעיקר דבפ"א נעשה מומר, אלא דבנדרה להמיר בזה מקילין, ואף דגם על סברא זו קשה לי, דאם נימא דלכ"ע בדיבור בעלמא בפ"א לא נעשה מומר, היאך הוכיחו תוס' לימוד הדין דפ"א לא נעשה מומר מההיא דשחט לזרוק, דמה לע"ז, והתוס' משאנץ כתבו לדחות הראיה, והרשב"א כתב לתרץ דמיירי ע"מ שיזרוק נכרי דמה לע"ז, [ואף דאמרינן בסנהדרין דמודה ר"ל דהוא בסייף, צ"ל היינו אלו אמר כן שהוא עצמו יזרוק דמה לע"ז, ובאמת קשה לי, דא"כ בפשוטו י"ל דמיירי בשוגג, ומודה ר"ל דאלו עשה כן בנזיד הוא בסייף] ואמאי לא תירצו בפשוטו, נהי דהעובדו בסייף, מ"מ כיון דאמר רק שיזרוק דמה לע"ז ועדיין לא עביד במעשה מש"ה בדיבור פ"א לא נעשה מומר, וזה יש לדחות, כיון דהשחיטה על שם כך מקרי מעשה, אבל מ"מ קשה על ראייתם מההיא דספ"ב דחולין, הא י"ל דמה דמשני בישראל מומר, היינו דאמר אלך ואעבוד, דבזה לא אמרינן לצעורי קמכוון, ומ"מ לא מקרי שחיטת מומר, דבפ"א בדיבור לא נעשה מומר, ואולי י"ל מדאמרינן שם א"ל ר"א בריה דרבא לרב אשי התרו בו מאי, משמע דהך תירצא בישראל מומר ס"ל כן לר"א, ולר"א לשיטתיה בסנהדרין (דף ס"א ע"ב) דמשני בישראל מומר, הרי דס"ל דאלך ואעבוד אינו חייב ולא שייך לקרותו בשם מומר, אע"כ דמיירי בעבד בפועל, והוכיחו שפיר עכ"פ כיון דמהרי"ק כתב להקל בזה וגם הרמ"א קבע כן להלכה אין להרהר עוד בזה:
5
ו׳ובנידון הב' מצד היחוד כתוב במהרי"ק שם כיון דאינה מסורה בידם ולא שהתה זמן רב ולא הי' הסתירה לשם זנות מותרת, משמע דבעינן כולהו לטיבותא, כי המרדכי ס"ל החילוק משהתה, ותוס' והר"ן והרשב"א והה"מ כתבו החילוק דמסורה בידם לזה הוצרך המהרי"ק ב' למעליותא, וא"כ י"ל דרק בנידון דידי' דמה ששהתה בבית הכומר לא מקרי שהתה כמ"ש שם, דנותנים אותה אצל כומריות צנועות דהמה סגור ומסוגרים מבלי יבא איש שם כ"א בדוחק גדול, ומי יודע אם גם השתא נהוגי באופן זה, והנה אף דבאמת נראה עיקר לדינא החילוק דמסורה בידם כלישנא דהרמ"א סוף סעיף ד', וכן מוכח שפסק הרמ"א שם במ"ש ובשעת השמד שהמירו דתן מחמת אונס וחזרו בהן לאחר שעבר האונס יש להקל להתירן אפילו לבעלן כהנים, וביאר הב"ש לנכון דמיירי בהמירו מיד, הרי אף דשהתה אצל הנכרי כל משך זמן האונס, מ"מ כיון דמשעה שהמירה לא היתה מסורה בידם, וגם לרצון ליכא חשש כיון דהמירה באונס משום הכי שרי, הרי קיי"ל להלכה דאף בשהתה אם אינה מסורה בידם דמותר, מ"מ זהו ביחוד בעלמא, אבל בנדרה להמיר בזה משמע דבעי' דוקא בלא שהתה כמשמעות לישנא דהב"ש סק"ל, והיינו דמ"ש המהרי"ק אחר שהאריך שלא לדונה כמומרת, כתב וז"ל ועוד נ"ל להביא ראיה לכאורה מדברי הר"ש משאנץ, דאפילו היתה עושה מעשה לו מתסרה בשעה מועטת וכו', א"כ י"ל דמהרי"ק לא סמך על היתירא דבדיבור בעלמא לא נעשה מומר, רק בצירוף הך סברא דבמומרת ממש ג"כ יש צד להקל בזמן מועט, וא"כ י"ל נהי בנתייחדה עם נכרי באינה מסורה לא חיישינן לשהתה, היינו דל"ח כלל לאונס באינה מסורה בידם. אבל מ"מ בנדרה להמיר דיש מקום לדונה כמומרת, והחשש שזינתה ברצון בזה ליכא מעליותא דאינה מסורה בידם ובעינן דוקא לא שהתה דיש בזה סניף דעת הר"ש משאנץ דגם במומרת יש להקל כה"ג, מש"ה סמכי' בזה בנדרה להמיר, וא"כ צריכים לידע אם בנ"ד הוי כעין עובדא דמהרי"ק, דבשעה שהיא בבית כומר היא מופרשת מאנשים בענין דליכא חשש דזינתה:
6
ז׳ואולם כל זה אם היתה נשואה דמזה מיירי המהרי"ק והרמ"א בש"ע דנקט רק מותרת לבעלה ולא נקט להשיאה לכהונה. כי בפנויה להשיאה לכהן הא המהרי"ק שם כתב בהא דכתב הסמ"ג בשם בה"ג דבנסתרה עם נכרי אסורה דדמי לשבויה דיש לומר דלא פליג, אבל הנך פוסקים דמתירים בפ"ב דע"ז ביחוד בעלמא, דבה"ג מיירי להנשא לכהן דלא מפקינן מיניה, או דיש לחלק בין יחוד לנסתרה ע"ד זנות, ואם כן להלכה התיר המהרי"ק בלא נסתרה לשם זנות, דזהו לב' תירוצים אלו מותרת לבעלה, אבל בפנויה להשיאה לכהן י"ל דחיישינן לתירוצא הא' הנ"ל, אף דדברי המהרי"ק בתירוצו הא' הנ"ל תמוהים לי, הא', דהרא"ש בע"ז כתב ותימא הוא אם אסור, א"כ אם נתייחדה עם נכרי שעה א'. וכן כל אשה שנתייחדה תיאסר לכהונה, נראה דקושי' השניה היא דכל פנויה או אשת ישראל דנתייחדה לאחר שתתאלמן תיאסר לכהונה, א"כ משמע דבתירוצם ביחוד בעלמא לא נאסרה גם בפנויה לא נאסרה, וכן באגודה פ"ב דע"ז כתב וז"ל, היינו היכא דהאשה מסורה בידם דומיא דנחבשה אבל הנך שנתייחדו עם הנכרי באקראי בעלמא או פנויה שנתייחדה באקראי בעלמא לא מתסרה, הרי דמיקל אפילו להשיאה לכהן, והרי המהרי"ק הביא בחשבון חבילות הגאונים האגודה והרא"ש הנ"ל, ואיך כתב אח"כ דהנך פוסקים לא פליגי אבה"ג, די"ל לכתחילה אסורה להנשא לכהן, והרי הרא"ש והאגודה מתירים בפירוש גם לכתחילה, גם הא מכל הפוסקים משמע דבבהמה הוא דאסרינן כיון דמסורה בידם, והא גבי בהמה להקריבה הוי לכאורה כמו פנויה להשיאה לכהונה, ואפ"ה משמע דוקא משום דמסורה בידם, ויש לדחות קצת, גם הא ללשון בה"ג דדמי לשבויה ממילא אסורה גם לבעלה כמו שבויה, וגם מה שהכריח המהרי"ק שם דודאי כ"ע מוכחים לסבור כהבה"ג, דהרי ראיית בה"ג טובה מדהשיב ר"ג לר"י רוב נכרים פרוצים בעריות, א"כ בנתייחדה עם נכרי שפיר דמי לשבויה, נראה לענ"ד דתשובת ר"ג כך היא, דהנכרי רק פרוצים ולא היא, ובשבויה חיישינן דאנסו אותה כיון דמסורה בידם, אבל בנסתרה עם נכרי נהי דהוא פרוץ, מ"מ היא לאו פרוצה ומסתמא לא מתרצית לו, ולאונס ליכא חשש כיון דאינה מסורה בידו, וא"כ לכאורה נראה בפנויה שנתייחדה להתירה לכהן כפשוטו, דהרא"ש ובה"ג הנ"ל, והכי משמע דברי הטור סי' כ"ב דבנתייחדה לפסול לה אין אוסרים ולא חילק, ומשמע דגם בנתייחדה עם הנכרי. אך מ"מ בנדרה להמיר דבלא"ה גמגמנו הרבה על היתירא דמהרי"ק, אלא דחלילה לדון נגדו, וכיון דנראה דלמהרי"ק ס"ל דנתייחדה עם נכרי אסורה להנשא לכהונה, דהא לא הכריע איזה תירוץ שתופס לעיקר, דדלמא העיקר כתירוצו הא' דלכתחילה אסורה להנשא לכהן, וא"כ אין אנו דנין בזה נגד המהרי"ק, וביותר דאולי גם המהרי"ק בעיקר התשובה דלא חיישינן לדונה כמומרית י"ל דלא סמך על זה רק שלא להוציאה מבעלה כעובדא דידי' בצירוף כל הסברות די"ל דבפ"א לא נעשה מומר, וי"ל דעפ"י דיבור בעלמא קיל יותר, אבל להתירה לכתחילה להנשא לכהן לא שמענו, ולישנא דהרמ"א מותרת לבעלה, משמע הכי דדוקא לבעלה אבל לא להנשא לכהן, והמחבר בתחילת הסעיף נקט ע"י ממון מותר לכהונה, והרמ"א גבי נדרה להמיר שינה בלשון ונקט מותרת לבעלה ולא נקט לכהונה, ואף דגבי נחבשה קתני רק מותרת לבעלה ואפ"ה כתב המחבר לכהונה, דמשמע אפילו פנויה היינו דס"ל דדינא דמתני' אפי' להתירה לכהן, ואפשר דמוכח כן מרומיא דהש"ס ע"ז (דף כ"ג) ומוכח מזה דיש לחלק בין לכתחילה לדיעבד להתיר גם בבהמה דיעבד, ובהמה דמיא לפנויה להשיאה לכהן וכנ"ל. אבל הרמ"א דשינה בלשונו מלשון המחבר נראה דס"ל דאין להתיר רק דמצינו במהרי"ק דמיירי לבעלה, ובפרט בנ"ד גרע קצת מעובדא דמהרי"ק כיון דהי' לה קשר ומדובר עם הערל להנשא לו, א"כ י"ל דחיישינן טובא דנתרצית לו, כיון דממילא רצונה להנשא לו אף דלא מקרי כ"כ סתירה ע"ד זנות, דהתם רגלים לדבר דסתירה זו ע"ד זימה, מ"מ גרע הרבה מעובדא דמהרי"ק [אף די"ל דנ"ד עדיף בחד צד דלא הוי מומרת דעושית רק לאהבת הערל, והוי כמו עובד מאהבה או מיראה דקיי"ל כרבא דפטור, מ"מ נראה דזהו רק במשתחוה לע"ז מאהבה או מיראת אדם דאינו מקבלו לאלוקי, אבל הכא אם תנשא לו מוכרחת לנהוג ככל משפטי הגוים, הוי ככופרת בכה"ת לאכול נבילות ולחלל שבתות ולעבור על נדות וכדומה, א"כ מתרצית לכפור בכה"ת] וא"כ אין לנו ראיה ברורה להתירה לכהן, כיון דהר"ם אוסר בנתייחדה עם נכרי אף לאפוקי מבעלה כמ"ש המהרי"ק שם, וגם בכוונת הפוסקים המתירים נסתפק המהרי"ק דלמא לא פליגי עם הבה"ג, והם מיירי לבעלה דוקא, וגם מצד נדרה להמיר דטרח המהרי"ק למצוא צדדים להתיר, ואולי לא סמך רק לבעלה ולא להנשא לכהן, ובשגם דאפילו אם נתייחדה עם ישראל פסולה, משמע מדברי החלקת מחוקק סי' כ"ב, דזהו רק לדברי תוס' קדושין דס"ל דאין אוסרים על היחוד מיירי דומיא דמלקים על היחוד דהיינו אף בפנויה וע"כ דס"ל דזהו בכלל שינויא דהש"ס דמעלה עשו ביוחסין, היינו דמשום מעלה אסרו במודית שנבעלה דלא להני לה המגו, אבל באומרת לא נבעלתי נאמנת, אבל לתוס' כתובות שתירצו דא"א מיירי בא"א או לענין אנוסת אביו, הדין באמת דנתייחדה עם פסול אסורה לכהן, והיינו אף דזהו רק מכח מה דפרכינן שם לימא דלא כר"י, ועלה משני דמעלה עשו ביוחסין וע"ז כתבו תוס' דמיירי בא"א לבעלה ישראל, וא"כ לדידן דקיי"ל כר"ג גם לתוס' כתובות שרי' בפנויה, י"ל דס"ל לתוס' כיון דלר"י עכ"פ בנתייחדה עם פסול אינה נאמנת לומר לא נבעלתי וכיון דאנן קיי"ל ואת לא תעביד עובדא, גם זה בכלל דלכתחילה לא עבדינן כר"ג, ועכ"פ בנתייחדה עם נכרי ובנדרה להמיר מנין לנו להקל להשיאה לכהן, ואין דעתי נוטה להקל בזה, זולת אם ירבו עלי רבותי בטענות ברורות, כן נראה לענ"ד:
7
