תשובות רבי עקיבא איגר תניינא נ״דTeshuvot Rabbi Akiva Eiger Tinyana 54
א׳לכבוד ידידי הרב רבי מנחם נ"י אב"ד בק"ק אסטראווע.
1
ב׳ע"ד שאלתו בדבר הנחוץ עסק ביש, שזונה אחת תבעה נער אחד בערכאות שהיא הרה ממנו, וכפי הנשמע הודה בערכאות ונתפשר עמה, ועתה אחרי שילדה ומת הולד נשתדכה עם כהן ורצונה להנשא שבוע הבע"ל אם מותרת להנשא לכהן, אחרי שהודה הנער, הוי כידוע דלכשר נבעלה:
2
ג׳הנה אם ידוע שבא עליה הכשר ואומרת שלא נבעלה לאחר, אף דהב"ש כתב דחיישי' למדאפקרה ובעי' רוב כשרים, מ"מ אנכי פקפקתי תמיד בזה, דהא הוי ס"ס, ספק לא אפקרה, ספק לכשר, ומותרת ממנ"פ לר"י מדין ס"ס, כמו באלמנת עיסה, ולר"ג מדין ברי וחזקת כשרות, אח"כ מצאתי כן בספר דגול מרבבה יעיי"ש, דכתב אף דליכא רוב כשרים, משמע דדעתו בפשוטות דברוב פסולים אסורה דלא מקרי ס"ס, דאם אפקרה, אפקרה לאחד מהרוב, ולענ"ד יש לדון גם בזה, דדלמא אזלה איהי לגביה, והו"ל קבוע, זולת למ"ש הרשב"א בחידושיו לקדושין (דף ע"ג בד"ה מאי אמרת) דברוב כשרים כיון דאם אזיל איהו לגבה הוי רוב, ואי אזלה איהי לגביה הוי ספק, מקרי רוב צדדים להכשיר, ה"נ י"ל בר"פ דמקרי רוב צדדים לפסול, אמנם לענ"ד בלא"ה יש לומר דעד כאן לא פליג ר"י על ר"ג דברי וחזקת כשרות לא מהני אלא בבאנו לדון על הבעילה למי, כיון דודאי נעשה המעשה אתרע או מטעם הירושלמי דרוב זנות רצה אחר הפסולים, אבל לענין הספק אם נעשה מעשה, היינו בעילה אחרת, יש לומר דמהני ברי וח"כ, וכדמוכח לכאורה מהא דאר"י הרי זו בחקת וכו' עד שתביא ראיה לדבריה מה מהני ראיה דאיש פלוני כהן, נימא מדאפקרה, אע"כ דלענין זה מהני ברי וח"כ שלה, וההיא דיבמות במקור הדין דמדאפקרה בבא על ארוסתו, דס"ל לרבא הולד ממזר, ולא מהני בדיקת אם, י"ל דאין הטעם דרב סבר כר"י אלא דס"ל כר"א, דמאן דמכשיר בה פוסל בבתה, וליכא ח"כ לבתה, ובלא"ה צ"ל כן דאם איתא דטעמא דרב דסבר כר"י, הא דפרכינן בכתובות ארב דאין אוסרים על היחוד נימא דלא כר"י אמאי לא פרכינן ביותר למרמי רב אדרב, וזה יש לדחות קצת, אבל ראיה גדולה מדברי תוס' (דף י"ד ד"ה כמאן וכו') דרב כר"ג א"כ מוכח דטעמא דרב דס"ל כר"א דחזקת אם לא מהני להולד, אלא דבזה שפיר הדין דקיי"ל דלא כרב, כיון דר"י ס"ל דמכשיר בבתה, ורב ור"י הלכה כר"י, כן נראה לענ"ד כוונת תוס' וכיון שכן שפיר י"ל דמה"ט חושש רב לדאפקרה, ולא מהני ברי דידה, כיון דלהולד ליכא ח"כ, אבל לגבי דידה וכן לדידן גם לבתה מהני ברי וח"כ שלה אף לר"י שלא נבעלה עוד, ומההיא דמדמין ביבמות להא דילדה תאכל בתרומה, אף דהתם הוא לגבי דידה, מ"מ במאי דחיישינן דאפקרה לישראל, זה אינו נגד ח"כ שלה, דאם נבעלה לישראל כשר, לא אפסלה בביאתה, אלא דהבן אינו מאכילה בתרומה, ולזה אין לה ח"כ, ואדרבא קצת חזקת איסור:
3
ד׳ולכאורה סתירה לזה מדברי תוס' ישנים (דף י"ד ד"ה חדא דקמודה) זהו לל"ק דיבמות וכו' הרי דס"ל דלר"י גם חששא דאפקרה לא מהני ברי וח"כ, גם הריטב"א בחידושיו שם כתב דחדא דקמודה, היינו שלא זזה ידו ממנה, דאי לא"ה נימא מדאפקרה, ובשיטה מקובצת כתב שם הר"י מיגש ליישב הא דאמר אביי ואי לא מודה וכו', הא בזה שוי' אנפשה חד"א, היינו דאינו מודה שלא זזה עינו ממנה, אבל טוען שבא עליה, הרי מפורש דלר"י גם לחששא מדאפקרה לא מהני ברי וח"כ ולהר"י מיגש מבואר יותר דגם לגבי זה אמרינן לא תעביד עובדא, א"כ לזה דוקא בארוסה דכולם פסולים לה, וכדדייק רש"י, וביאר בשיטה מקובצת דכוונת רש"י עפ"י דברי הריטב"א והר"י מיגש הנ"ל, דהא דקרי לה בש"ס רוב פסולים היינו דלא מודה, דאינו אומר דלא זז ממנה, אבל אומר דנבעלה, וכיון דהוי רק ספק אם אפקרה מקרי כמו ר"פ, אבל היכא דאין כולם פסולים לה, כיון דאפשר דלא מפקרה לא מקרי רוב פסולים עיי"ש, א"כ י"ל דמקרי אפילו ר"כ כיון דהוי ספק אפקרה ומיעוט כשרים הוי כמו סמוך מיעוטא לפלגא והוי רוב:
4
ה׳ויותר י"ל דמדברי תוס' ראיה להתיר, דהא כתב לל"ק דיבמות מיירי בלא דיימא מעלמא, הרי ס"ל דבלא דיימא ל"ח לאפקרה, גם מהריטב"א ור"י מיגש אין סתירה כלל מדלא מוקמי בדלא דיימא, דקושייתם על אביי דאמר וכי לא מודה דמשמע דבמודה מודה אביי, והא אביי ס"ל ביבמות דגם בלא דיימא חיישינן לאפקרה, מש"ה הוכרחו לומר דמודה דלא זז ממנה, וכן הא דכתב הר"י מיגש דכי לא מודה, היינו מ"מ אומר דנבעלה לו, היינו ג"כ אביי לשיטתיה דס"ל דגם בלא דיימא חיישינן, ולל"ב דיבמות צ"ל דהך עובדא מיירי בדיימא, וא"כ כ"ז לאביי, אבל לדינא י"ל דס"ל להנך רבוואתא ג"כ דל"ח בלא דיימא דפסקינן כרבא לגבי אביי, ולא נשאר רק דעת הרמב"ם, דמסתימת דבריו פ"ג מהלכות יבום משמע דגם בלא דיימא חיישינן, ומדברי הרמב"ם אין סתירה לדעתינו דגם לר"י נגד חששא אפקרה מהני ברי וח"כ דידה, וביותר דהא באמת תמה הה"מ על הרמב"ם מדבריו בהלכות תרומות, והב"ח סי' קנ"ו תירץ דמיירי בתרומה דרבנן, הרי בדרבנן גם להרמב"ם לא חיישינן, א"כ הכא הא דלר"י לא מהני ברי וח"כ, היינו בדרבנן, דהא למד כן משבויה דהוא רק דרבנן, וביותר לדידן דקיי"ל כר"ג אלא דלא תעביד, והוי פחות מאיסור דרבנן בעלמא, דגם בדיעבד אסור, י"ל בזה דלא חיישינן לדאפקרה, כיון דאפילו ידעינן דאפקרה אסורה רק מדרבנן, ודוקא בבא על ארוסתו דאלו ידעינן דאפקרה הוי אסורה מדאורייתא, בזה הוצרך הב"ח להוסיף טעם כיון דלחדא היתירא ולחדא איסורא לא אמרינן מדאפקרה, ואף דיש לחלק, דבתרומה דרבנן שורש האיסור דרבנן, והכא איסור חללה לכהן דאורי', אלא דהחשש הוא דרבנן, זה חמיר יותר, ומוכח כן דעת הב"ש סי' ד' סק"א דבתחילה הביא הב"ח הנ"ל והוסיף דאף למהרי"ו דסבר בדעת הרמב"ם דאף בדרבנן חיישינן, מכל מקום כיון דהרא"ש והרשב"א סבירא להו דל"ח לדאפקרה עבדינן כוותייהו, אח"כ כתב דבפנויה שזינתה עם כשר סגי בחד ר"כ, ולכאורה דבריו סותרים, דלמ"ל ר"כ הא גם בר"פ מדאמרי' מותרת אף דידעינן דאפקרה מכח ברי וח"כ, אע"כ כיון דעיקר איסורו דאורייתא והחששא דרבנן חמיר יותר, אך מכל מקום לא מצינו הכרח וראיה להב"ש, וביותר אף אם נימא דלהרמב"ם גם בכה"ג חיישינן, מ"מ כיון דיש לנו דעת הרא"ש והרשב"א דס"ל דלא חיישינן כלל לדאפקרה ובפרט בלא דיימא, דנראה דהרמב"ם יחידאה בזה לכל הפוסקים דס"ל בפשטא סוגיא דיבמות דאף ללישנא קמא עכ"פ בלא דיימא לא חיישינן, א"כ במלתא דרבנן אף דשורש איסור דאורי' בודאי כדאי הנך רובא דרבוואתא לסמוך להקל, ולזה בידוע, שבא עליה, אף שאיני כדאי, מ"מ נ"ל להקל, וכ"ז בידוע, אבל אם רק עפ"י הודאתו, י"ל לאו מפיו אנו חיין, ומההיא דארוס וארוסתו דאמרינן חדא דקמודה, דמבואר אפילו לר"י מהני הודאתו [ובאמת לא הבנתי הא דנדחקו תוס' כתובות ד"ה ועוד וכו' י"ל דהתם א"ש דאי טעמא דמודה לחודי' וכו' וכ"כ בב"מ וביבמות, והא זהו דחוק קצת, כיון דלפי האמת מהני טעמא הודאה לחוד, עכ"פ שייך לומר דמהני עכ"פ לגבי לכתחילה לא תעביד עובדא, ואמאי לא ניחא להו בפשיטות, דס"ל להש"ס דהאמת דהודאה מהני אף לר"י, ול"ש לומר דתרי טעמי שייכי להדדי, כיון דבאמת טעמא דמודה לחוד והני] אין ראיה, דבאמת תמוה לי, מה מהני קמודה, הא במתני' כתובות (דף כ"ז ע"ב) מעשה דר"ז בן הקצב, אמרינן אין אדם נאמן על עצמו, והיינו דאף דבמה דאמרינן כתובות (דף ל"ו ע"ב) דמעיד בה לא ישאנה דכתב הריטב"א יבמות (דף כ"ה) דאיתא בתוספתא דאם כנס לא יוציא, היינו דבשעה שהעיד הי' עדות מעליא אלא דהחשש כשבא לנשאה דלמא עיניו נתן בה, זהו רק לענין לכתחילה, אבל במתני' דמעיד כשהוא בעלה אין מעיד על עצמו כלל, א"כ תקשי בארוס וארוסתו מה מהני מודה, הא אינו מעיד על עצמו, ומה בין זה לשבויה, ודוחק לחלק בין ארוסה לנשואה, ונאמר דבההיא דר"ז אם היא ארוסתו דמעיד עליה, ולזה הי' נ"ל דהרי תמוה לי במתני' הנ"ל הא חזינן דבתרי ותרי בנשאת ל"א מעידיה והיא אומרת ברי לי דלא תצא, אף דהוי ספיקא דאורייתא והבא עליה באשם תלוי אעפ"כ כיון דהוא והיא אומרים מותרים אנחנו זה לזה לא מפקינן מינייהו וכ"ש בשבויה דמדאורייתא מותרת ורבנן אמרו לדונו בספק דנטמאה דיהיה מהני ברי לשניהם, ובזה ל"ש לחלק כנ"ל דהתם העיד מקודם, דהא התם לאו מדין עדות אתינן עלה, דהא הוי תרי ותרי, ורק מדין ברי וברי אתיכן עלה ויקשה מ"ש משבויה, וזהו תימא לכאורה, ולזה בהכרח צריכים לחלק דבאמת ברי וברי דהבע"ד מהני, אלא דבשבויה חיישינן דאמר בדדמי, דלדעתו ראויה להאמינה ולא לחוש לנטמאה, אלא דהב"ד חוששים לה, מש"ה משקר ואומר דברי לו, וכעין זה כתבו בתוס' גיטין (דף כ"ז ד"ה מעולם לא חתמנו) משא"כ בתרי ותרי מה טעם יש לו להאמינה נגד עדים, ואף בג' אומרים מת דמבלעדו יש ב' עדים, מ"מ מה טעם להאמינה במקום תרי ותרי והוי ברי מעליא, ולפ"ז ניחא ההוא דארוס וארוסתו דלאו מדין עדות אתינן עלה דאין בע"ד מעיד, וגם לא מצינו חילוק דמשמע דאף אם הוא גזלן דמהני קממודה אלא הטעם כיון דהוא ברי מעליא דל"ש בזה בדדמי, מש"ה כיון דהבע"ד אומרים מותרים אנחנו זה לזה ואין לנו ספק מהני, וכיון שכן אינו ראיה לנ"ד דהודאה דנער, די"ל דלא מהני לכהן הבא לנושאה דאין ברי להכהן עצמו, [ובאמת קשה לי דבההיא דפ"ז דיבמות דמדמין ההיא דילדה תאכל בתרומה לדינא דאפקרה, והא י"ל דבתרומה כיון דנוגע רק לעצמה והיא אומרת ידעתי שאני מותר בתרומה מהני כמו בספק דתרי ותרי] אך מ"מ י"ל דמסברא מהני הודאת הנער דהא ר"י למד דינו משבויה והתם מהני עדות ע"א דטהורה היא, ואף דר"י אין דינו רק מכח שבויה דהא לגבי רוב כשרים ליכא ראיה, וע"כ דהקשה לר"ג דעכ"פ ברוב פסולים ליתסר מההיא דשבויה, מ"מ י"ל דלא חמיר משבויה, וגם לדידן דקי"ל כר"ג ברוב פסולים, י"ל דמה דחיישינן לדר"י לכתחילה בר"פ היינו מכח הקושיא דדמי לשבויה, דמה דס"ל לר"ג לחלק דמזנה בודקת ומזנה, בהא לא סמכינן לכתחילה, ובפרט דלענין דינא קילא משבויה, דבשבויה דיעבד תצא, ובזה רק לא עבדינן עובדא, ואם נשאת לא תצא, שפיר י"ל דמהני עדות ע"א, וא"כ הודאתו דנער מהני מכח עדות:
5
ו׳ואולם עכ"ז יש לדון, דהא די"ל דאינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע, דהא בגדולה בחזקת נדה הם כדאיתא בש"ע אה"ע רסי' כ"ו דבודאי בושה לטבול, ואף די"ל כיון דעכ"פ אפשרות שטבלה לנדתה נאמן הבא עליה, מ"מ הוי איסורא דרבנן דפנויה, ומההיא דארוס וארוסתו דהוי ג"כ איסורא דרבנן, דכלה בלא ברכה י"ל דדלמא באמת בירך חתנה, גם הא כתבנו דלא מדין עדות הוא רק מכח ברי וברי של הבע"ד, אבל באם באנו לדון מכח עדות, י"ל דא"א משים עצמו רשע, ואפשר לומר דהא אמרינן ביבמות (דף כ"ה) דאם גזלן כשר לעדות אשה אף דלא פלגינן דיבוריה נאמן, ולכאורה קשה, הא מ"מ נימא א"א משים עצמו רשע וא"כ לומר הרגתיו, בזה היה נראה דבזה אין מסלקין עדות אלא בפלוני רבעני ס"ל לר"י דכיון דאומר על עצמו שהוא רשע פסול לעדות שרבע פלוני, ורבא אמר דא"נ לפסול עצמו לעדות עפ"י עצמו ולא נפסל, ואי בממנ"פ אם אמת הוא נפסל בזה אמרינן פלגינן דיבוריה, ובזה פרכינן ביבמות מר"י דגם בהרגתיו נימא דפסל עצמו לעדות וא"נ להעיד, ומשני דגזלן כשר לעדות אשה, א"נ כרבא דאינו נפסל ע"י עצמו, א"כ י"ל דבנ"ד דאף אם אמת כדברי הנער ועביד איסורא דרבנן לא נפסל לעדות, דבפסולי דרבנן בעינן הכרזה, [ובמק"א הארכתי אם גם לעדות איסור בעינן הכרזה] בזה אף דבדיבורו עושה עצמו רשע, לא מסלקינן עדותו כמו בהרגתיו אם גזלן כשר לעדות אשה, אך זהו אינו מספיק, דהא הנ"י [הובא בסמ"ע סי' ל"ב כתב דלאותו עדות שנפסל בו א"צ הכרזה, א"כ ה"נ בנ"ד, דאם אמת כדבריו נפסל לעדות ההוא בלא הכרזה, ולומר מהא דפלגינן דיבוריה דנבעלה לאחר, דנ"ל דזהו דוקא ברבעני, דעדותו שרבע פלוני וקיי"ל עדותו בזה שפלוני רבע, וכן בהרגתיו דהבא להעיד שבעלה מת בזה מאמינים אותו, וה"נ בנ"ד אם בא להעיד שכשירה לכהונה ע"י שבא עליה י"ל דפלגינן דבוריה ועדותו שנבעלה לכשר אחר, ובאמת הא לא בא להעיד על כשרותה אלא דתבעה אותו ליתן בדרא דממונא והודה לה דזהו ל"ש פלגינן דיבורי' דהא הודאתו סובב דוקא על עצמו, וגם אף אם אמרינן דפלגינן והוא לא בא עליה רק אחר, איך נכלל בעדותו שאחר כשר בא עליה, הא לא בא להעיד על כשרותה:
6
ז׳אמנם י"ל דבשבויה כיון דאשה כשירה גם פס"ע דרבנן כשרים לפי הכלל ספ"ק דר"ה, דעדות שאשה כשירה, גם פס"ע דרבנן כשרים, וא"כ י"ל דה"נ בנ"ד דעד פסול כשר להעיד דלכשר נבעלה, וא"כ יש לקיים עדותו דהנער, דאף אם אמת כדבריו ועבר על דרבנן כשר לעדות:
7
ח׳וכל זה אם הודה הנער בפני הב"ד, אבל בנ"ד דאינו כן יש לדון טובא, דאף דע"א כשר מעיד דהנער ההוא אמר לפניו שבעל אותה אף דהוי עד מפי עד, מ"מ י"ל כיון דאשה נאמנת בעדות זו, וכה"ג עד מפ"ע נאמן, כדאמרינן בשבת (ד' קמ"ה) דאין עד מפ"ע נאמן אלא בעדות שאשה כשירה לה, דמשמע דבכ"מ דאשה כשירה גם עד מפ"ע נאמן, אך הא מצינו בשבויה בש"ע אה"ע (סי' ז' ס"ב) דיעות אם עד מפ"ע מהני, ועיין שו"ת ראנ"ח ח"א סי' כ"ב וכ"ג דעמד בזה מסוגיא דשבת הנ"ל עיי"ש. גם לפי דברי העד אמר הבעל ג"כ שעכו"ם שחקו עמה דרך פריצות, והוי כמו דיימא מעלמא, ומה דהודה בערכאות, אף דכתב הרמ"א סי' ס"ח וי"א דשטרי הודאות כשרים, ואף לדברינו דבנ"ד רק מדין עדות ע"א אתינן עליה, וערכאות לאו בני קב"ע נינהו מ"מ י"ל כיון דע"א ואשה נאמן אף הגדתם חוץ לב"ד מהני כמו במת בעלך, והרי להמתירים בשבויה עד מפ"ע אף דהראשון לא אמר עדותו בב"ד אלא שהעד קיבל עדותו מהני, וכיון שלא בעי קב"ע בב"ד, י"ל דאין מאמינים לערכאות שהודה בפניהם. אך מ"מ אין לנו ראיה דערכאות מהני בענין איסור והיתר, די"ל דרק בממונא המניהו חז"ל אבל לא במלתא דאיסורא, ולכאורה ראי' מדאמרי' בגיטין אף בע"מ לא מהני דהוי מזוייף מתוכו, והיינו דלפעמים בלא ע"מ ידונו הב"ד על ידיהם, מסתמא נמסר כהלכתו, וא"כ הוי הדין עפ"י עדות נכרים ויקשה לכאורה דמה בכך, הא באמת ראוים לדון עפ"י ערכאות דהבעל כתב הגט, וממילא נמסר כהלכתו, וכדאמרינן בכל עדים חתומים, דהוי כמו דמעידים שנמסר כהלכתו, ה"נ יהי' מהני עדות לפני ערכאות, אבל באמת הא תוס' כתבו שם בגיטין דגם במתנה לא מהני ע"מ [והטעם אינו מובן לי כ"כ] וא"כ אין ראיה דלגבי איסורא לא מהני ערכאות ואם ערכאות מעידים דהבעל אמר בפניהם גרשתי אשה י"ל דמהני, וצ"ע לדינא:
8
ט׳גם בעיקר היסוד שהמצאתי מסוגיא דיבמות גבי הרגתיו קשה עלי למאוד, דהא בכת"י הוא זה, אבל אנוסים היינו מחמת ממון לא מהימני אף דהתם לאו מדין עדות דמעידים שאנוסים היו אתינן עלה דאינו חוזר ומגיד, רק מדין מגו אתינן, ועיין בהר"ן דמגו דאי בעי שתקי אמרינן גם בתרי, ואעפ"כ אמרינן דא"א משים עצמו רשע דלא שמעינן כלל לדבריו שעשה מעשה רשע אף במקום מגו, וההיא דסוגיא דיבמות צל"ע וא"א לי לדון מכח קושיא, לזה עכ"פ כיון דגם לא היה הודאתו בב"ד אין בכחי להתיר, זולת אם הנער ההוא יבא להעיד בב"ד על כשרותה, ויותר טוב אם יהיה עדותו סתם שיודע שנבעלה לכשר, זהו נטיית דעתי העניה והקלה כמות שהיא:
9
