תשובות רבי עקיבא איגר תניינא פ״דTeshuvot Rabbi Akiva Eiger Tinyana 84
א׳נשאלתי פה ק"ק פרידלאנד, א' נשא אשה מק"ק זלאטווע ושהה עמה שנה ורבע שנה, באותן הימים ראה לפעמים החפצים שבידה נפלו פתאום זרה הלאה והי' תולה הדבר באיזה ביעתותא, אח"ז אזדמן בהיותו בחדר המיוחד לו, ראה אותה מושכבת ארצה מלא קומתה, והיתה מוטלת כמה רגעים כאבן דומם, אח"ז עמדה וחזרה לקדמותה, בראותו כן נסע עמה לבית אביה וביקש לעסוק עמה ברפואות, בהיותם שם באמצע הסעודה קרה לה כזה ונפלה לאחוריה והרגיש בעלה לחוש לחולה נכפה ר"ל, ובשובו לביתו חקר אצל הרופאים ומשפט אחד לכולם שהוא ענין ח"נ, וכאשר נתאמת אחר החקירה שמתגבר והולך, כמעט פעם א' לשתי שבועו', כתב מיד לחותנו שיעסוק עמה ברפואו' על הוצאו' שלו, ושהוא רוצה לגרש אשתו [כאשר הראה לי חתום בב' עדים] והבעל הנ"ל ביקש לעיין בדינו למצוא תקנה ותרופה למכתו האנושה זה שנתים ימים, והוא רך בשנים ולא קיים מצות פו"ר, ורצונו ליתן לאשתו כאשר יושת עליו בדינא, אך חותנו עומד לנגדו רוצה לדון בדיניהם לכוף לחתנו לדור עמה ולתבוע ממנו סך רב לרפואות:
1
ב׳נלענ"ד למה דפסקינן בש"ע חוה"מ סי' כ"ח דלפטור מקבלין עדות שלא בפני בע"ד, אף דמהרימ"ט בשו"ת פקפק בזה הובא בש"ך שם, מ"מ פשטא דהש"ע לא משמע כן, ובצירוף שהבע"ד הוא גבר ובקל יוכל לנקום נקמתו מהעד כאשר הלחישו לאזני כמה שיודעים להעיד והם בחזקת סכנה אם יעידו, שיהי' בקל לו לגרש אותם ואת טפם ממדינה זו] גם העדים הם ממרחקים שעקרו דירתם רחוק מכאן והוי בכלל עדים רדופים, לזה סמכתי לקבל עדות מכוונת שהעידו שהיה לה מום זה קודם נשואין, הא' העיד שראה אותה זה משך י"א שנים שנפלה לפני חנות בשוק בענין זה, והא' העיד שהיה דר בביתו של אבי האשה זה שנים הרבה, וראה כשהיתה בתו בת ד' שנים הי' לה כמה פעמים חולי זה, ואח"כ הסתירו אבותיה הענין, וכמה פעמים הי' עוסק באומנו' בביתו ראה בתו נופלת, שאל על ענין החולי והסתירו והשיאו לדבר אחר, פעם בכה ופעם בכה:
2
ג׳והנה לדעת הב"ש אה"ע ססי' קי"ז בהחלט דבחולי נכפה אף שנולד אחר הנשואין יכול לגרשה בע"כ, דבזה לא תיקן ר"ג כלום, וזה ג"כ הסכמת מהר"ם לובלין בשו"ת סי' א', ודעתם דאף לדעת רבינו יואל וראב"י שנסתפקו באיש נכפה אם כופין אותו להוציא, מ"מ מדכתבו הטעם דאשה בכ"ד ניחא לה, משמע דבאשה הוי מום גדול כמו מומין הגדולים שבאיש, מוכה שחין וכדומה, זהו תורף דבריהם, והנה אף בנכפית קודם הנשואין והתכתה עמו מקודם ס"ל להב"ש שם ס"ק כ"א דיכול לגרשה בע"כ דהוי סכנה בדבר, ואף דבזה בודאי לדעת רבינו יואל וראב"י הנ"ל אין לגרשה בע"כ דלדידהו בודאי לא הוי סכנה, וכמ"ש ג"כ הב"ש סי' קנ"ד ס"ט, מ"מ היינו בהתנה בפירוש אף שידע הבעל, מ"מ כיון דלהרבה פוסקים ס"ל דבמומין ששנינו דכופים אותו להוציא אף בהי' לו וידעה האשה כופין עליה, ממילא ה"נ בהיפוך אם נחליט כדעת הב"ש ומוהרמ"ל דנכפה באשה הוי מום גדול כמו אלו מומין גדולים באיש השנויים במשנה:
3
ד׳אמנם דברי מוהרמ"ל והב"ש אינם מובנים, כ"כ דמנ"ל להמציא זה דלדעת רבינו יואל וראב"י מ"מ באשה הוי מום גדול, הלא בכל מומין הפוסלים בכהנים שפוסלים ג"כ בנשים ואינם פוסלים באנשים, ע"כ ג"כ הטעם משום דאשה בכ"ד ניחא לה, א"כ ניקו ג"כ ונאמר דכל המומין באשה הוי כמו מומין גדולים שבאיש ונימא דיכול לגרשה בע"כ וזהו בודאי נסתר להדיא מדברי הגהת ש"ע ססי' קי"ז שכתב ודוקא במום גדול שהיו כופין באיש וכו' ובאמת מדברי המרדכי בעצמו קשה לי קצת במ"ש וז"ל כתב הראב"י אף דנכפה באשה הוי מום אין ראיה משם להחשיבו מום באיש, דאשה בכ"ד ניחא לה וכו') קשה ג"כ מה"ת יהי' הו"א להביא ראיה מאשה לאיש שארי מומין יוכיחו דפוסלים בנשים ולא באנשים:
4
ה׳עכ"פ אינו מוכח כ"כ סברת הב"ש ומוהר"ם לובלין, אך מ"מ כיון דדעת הרא"ש מפורש דכופין, גם רבינו יואל בעצמו מסופק אם נכפה הוי מום גדול, כדאי הם לסמוך בזה:
5
ו׳וביותר יש לצרף ג"כ די"ל דעכ"פ כשתיקן ר"ג לא תיקן בנכפית, דלשיטתו דס"ל דנכפה באיש הוי מום גדול וכופין אותו להוציא, כמו דהובא בשו"ת הרא"ש כלל מ"ב בשמו, וז"ל רבינו גרשון מאור הגולה כתב בשו"ת דנכפה באיש הוי מום גדול וכופין אותו להוציא, ולשיטתי' מכ"ש באשה הוי מום גדול, א"כ עכ"פ תקנתו לא היה בנכפית, אף דידעתי שיש לדחות, מ"מ סניף מיהא הוי, בפרט בנ"ד דמבורר בעדים שהיתה נכפית מקודם ולא ידע הבעל, אף דקיי"ל בש"ע סי' ל"ה דנכפה שאין זמנו קבוע כמומין שבגלוי דמי, מ"מ כיון שנראה במוחש בזמנינו בתחילת הענין כשאירע פעמים ושלש אין הכל מבינים החולי אח"כ המשפחה מסתירים במה דאפשר למנוע ממנה מלצאת חוץ, וכאשר ידוע פה כאשר היתה כלה בבית החתן איזה שבועות, פתאום נפלה לאחוריה ושלחו להרופא אמר שהוא מהתכגדות האויר כשהחלון ופתח הבית פתוחים להדדי, וכאשר ידוע בבירור שלא היתה מוחזקת פה כלל בשם חולי נכפה, גם ידוע שקודם הנשואין נפל קטטות ביניהם, ובעלה התאמץ בכל האפשרי להפריד בין הדבקים, ולא עלה. בדעתו לטעון טענת מום:
6
ז׳והרמב"ם כתב פ' כ"ב מה"א דבר זה וכו' ודברים של טעם הם ואינם גזה"כ וכו' וכיון שהיה לה המום מקודם, ובכה"ג דעת הב"ש סס"י קי"ז דבכל מומין יכול לגרשה בע"כ, א"כ בודאי יש לסמוך על דעת הרא"ש בשו"ת דנכפה הוי מום גדול, ולצרף ג"כ דעת הרבה פוסקים קדשה סתם וכנסה סתם הוי ספק קדושין, א"כ הוי ס"ס, ספק דלא הוי קדושין וספק דבכה"ג לא תיקן ר"ג כלום:
7
ח׳והנה בדין הכתובה לא נמצא בראשונים בדיני המומין שנודע לו מקודם אם יש לה נדוניא, ולא זכרו כ"א אין לה כתובה ולא תוספת כתובה הרמב"ם פכ"ה מה"א, ואחריו הטור והש"ע סי' קי"ז, אמנם בב"ש סי' קט"ז ס"ה כתב לדמות מומין לאיילונית דמבואר בסוגיא דאין לה נכסי צ"ב שאינם בעין, ולשינתי בנ"ד עכ"פ תוס' שליש לא גרע מכתובה שאינו בעין, אף דבב"ש סי' קט"ו סכ"א לא נראה כן, מ"מ נ"ל דמלתא חדתא הוא דיהי' תוספת שליש עדיף מנדוכיא שאינו בעין, ואפשר דהב"ש מיירי שהרויח באמת תוספת שליש והוא בא מכחו, וגם בזה צ"ע, עכ"פ בנ"ד שהכניסה ט"ו מאות ר"ט א"כ קצת יש לדון דא"צ להחזיר כלל הנדן, דיש לחשוב ההפסד לפי ערך, ואין כל נצ"ב קיים, ואף אם נימא דשאר מומין אינם דומים כ"כ לאיילונית, כיון דמ"מ אפשר לו לקיימה אם ירצה, ואינו דומה ג"כ לרואה מחמת תשמיש ברסי' קי"ז, דהתם אינה ראויה לתשמיש, מ"מ כיון דנכפה יש סוברים דסכנה הוא ומקרי אינה ראויה לביאה דומה לההיא דריש פ' יש מותרות דאמרינן אין לה כתובתה דלאו בת ביאה היא עיי"ש:
8
ט׳ולענין המתנות שנתן לה קודם נשואין, יש לדון ג"כ דהוי רק כתוספת כתובה דלא נתן לה אדעתא דהכי שיהיה המקח טעות, גם הוא בכלל מה דאמרינן בגדי אלמנה שמין מה שעליה, וכיון דהגירושין מדינא הם י"ל דדינו כאלמנה וכמ"ש הטור בשם בעל העיטור סי' צ"ט דבסרחה עלי' והוא מגרשה שמין מה שעליה והמתנות להכלה ג"כ הם לנוי לתכשיט כמבואר בהגהת ש"ע ובב"ש שם, ובנ"ד ג"כ בכלל סרחה עליו במה שהטעתו:
9
י׳ע"כ נ"ל לעשות פשר קרוב לדין אף אם אינו רוצה לעמוד לדין, שהבעל יחזיר לה מה שהכניסה נדן מתנות והיא תחזיר לו המתנות שהם עודפים נגד מתנות שהיא נתנה ערך ד' מאות ר"ט, נגד זה לא יותן לה כלום מההוצאות שלו ומה שעסק עמה ברפואות במשך שנה ורביע שנה שהיתה אצלו, ונגד מה שיש לגמגם שיש לו לנכות מה שהכניסה לפי ערך ההפסד הנ"ל, וכיון דאין בירור בשאר מומין בענין נכסי צ"ב, גם מדברי הב"ש דתוספת שליש דינו כנדוכיא בעין נ"ל דרך זה נכון בתורת פשר קרוב לדין:
10
י״אוהנה עוד יש לעיין בנ"ד אם נתיר ליתן גט בע"כ, או אם תתרצה לקבל גט ע"י שליח, מ"מ יש לחוש דלמא בשעת כתיבת הגט פה או בשעת עשיית שליח להולכה עבר עליה רוח חולי הנ"ל, דבאותו שעה אינה ראויה להתגרש, כאשר פקפק בזה המגיה להמ"ל פ"ו מה"א, ומדמי לה לאשה דעלמא ביבמות (דף נ"ב):
11
י״בוהנה אם כדעת המגיה לדמות נשתטית לההיא דיבמות הי' נראה דאף להפוסקים דלא בעי' שליחות בכתיבה מ"מ פסול, דפשטא דסוגיא דיבמות כתב גט וכו' משמע דכתיבה לחוד איכא ג"כ קפידא, וע"כ הטעם כמ"ש הרמב"ם, כיון דבשעת הכתיבה אינה ראויה להתגרש לא מקרי כתיבה לשמה אך מדברי המגיה שם נראה דלשיטת תוס' דלא מצי משוי שליח כיון דלא מצי עביד, דלהפוסקים דשליחות לא בעי' בכתיבה אינו מזיק אם כתב הסופר קודם האירוסין, ולדבריו ע"כ להנך פוסקים הסוגיא דיבמות מיירי שאמר כתוב ותן וזהו דוחק גדול, גם עיקר הדברים תמוהים, דממנ"פ לפ"ז גם להפוסקים דבעי' שליחות בכתיבה יהא מהני, דהא הבעל יכול לכתוב עכשיו וליתנו לה אחר אירוסין, ולענין הכתיבה מקרי מצי עביד, ואיך תלוי זה במחלוקת הפוסקים האלו בענין שליחות לכתיבה:
12
י״גגם תמוהים דבריו במ"ש דלשיטת הרמב"ם אף למ"ד אדם מקנה דבשלב"ל לא הוי גט, וזהו תמוה, דהא מהראיה שהביא תוס' מסוגיא דקדושין ספ"ג לכשאקחך הרי עצמך קנוי' לך מוכח דמקרי ג"כ כתיבה לשמה, דהא גט שחרור דינו כגט אשה, כמבואר גיטין (דף י"א) אע"כ דגם להרמב"ם תליא בזה, והטעם למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל מקרי ראויה לגרש, דהא יכול ליתן לה שתתגרש לכשישאנה, ונ"ל ברור דגם תוס' ס"ל בזה כהרמב"ם דלא הוי כתיבה לשמה, אלא דס"ל דסתמא אמרי' ללבלר כתוב גט וכו' משמע אם הסופר כתב לאחר שנשא אותה אינו גט, גם משמע כן מדנקט ללבלר ולא נקט שכתב בעצמו, ולזה בא ליתן טעם דלא מצי משוי שליח, כיון דאיהו לא מצי עביד לכתוב עכשיו דלא מקרי לשמה:
13
י״דאמנם עיקר הדמיון של המגיה לולי שאיני כדאי יהי' נ"ל דלא דמי נשתטית לההיא דיבמות, דהתם דאינו שייך כלל ענין גירושין כיון דאין לו אישות בה, בזה הוי שלא לשמה, דהיא לו כאשה דעלמא, וכאלו כתב הגט לשם אחרת אבל בנ"ד ובנשתטית דהמניעה מצד אחר מה"ת יהא נקרא כתיבה לשמה, וזה נראה דעת הפ"י רפ"ז דגיטין דהוכיח מסוגי' שם דבעינן וכתב ונתן שהיא בשעת כתיבה ראויה לנתינה ומזה פקפק על המנהג של השלשת הגט, ולא הוכיח כן מסוגי' ערוכה יבמות (דף נ"ב הנ"ל) היינו דס"ל כחילוק הנ"ל, אך מההיא דגיטין שפיר יליף, ומדמי לה המניעה מצידה למניעה מצדו, כיון דמ"מ אין הגט ראוי לנתינה יהי' מאיזה טעם שיהי', אף דמ"מ יש לחלק דמקרי ונתן כיון דאין המניעה מצדו, מ"מ מאן מפיס בסברות קלושות לחלק:
14
ט״ואמנם בעיקר ראיית הפ"י שמחדש מדעתו דרשה מקרא, נ"ל דלאו ראיה מסוגיא דהתם לא מבעי לדעת הרמב"ם ודעימיה דס"ל דאם צוה לכתוב גט כשהיה בריא וכתבו ונתנו כשאחזו קורדייקוס דפסול רק מדרבנן ואף בשוטה גמור כן למסקנת האחרונים, א"כ בודאי אינו ראיה, אלא אפי' לדעת הטור דכתב בסי' קכ"א דאינו כלום, ומשמע מדאורייתא אינו כלום [כמ"ש הפר"ח שם] מ"מ כשנדייק בלשון הטור מוכח דלא כהפ"י, כשנעמוד בדקדוק לשונו צוה כשהוא בריא ואחזו קורדייקוס אין כותבין, ואם כתבו ונתנו אינו גט עכ"ל, פתח בחדא בכתיבה וסיים בתרתי, ולזה נראה לענ"ד עיקר הטעם דבשעת עשיית השליחות בעי' שיהא המשלח בר גירושין, ואם נשתטה בטל השליחות כיון דבשעת מעשה איהו לא מצי עביד, א"כ מש"ה דקדק הטור ואם כתב ונתן דבכה"ג בודאי בטל דבנתינה בודאי בטל השליחות, ובכתיבה לא כתב דינו בדיעבד דתליא במחלוקת הפוסקים אם בכתיבה בעי שליחות ונ"ל דמה"ט הוכיח הרמב"ם שיטתו דאם כתבו ונתנו רק פסול דרבנן, מדנקט הש"ס אין כותבין ונותנין וכלל הכתיבה והנתינה בחדא מחתא, וכי היכי דבכתיבה דלא בעי' שליחות פסול רק מדרבנן ה"נ בנתינה] א"כ אדרבא מוכח דעיקר הטעם משום שליחות ולא כסברת הפ"י:
15
ט״זגם נ"ל ראיה דלא כהפ"י, ממה דהעלה הב"י סי' קכ"א בפשיטות דאז היה בריא בשעת כתיבה ונתינה ובנתים נשתטה דהגט כשר, ונ"ל ראיה להב"י ממה דמבואר בהר"ן רפ"ז דגיטין אם היה גוסס בין כתיבה לנתינה אם נתרפא בשעת הנתינה דכשר, [ומצאתי אח"כ ראיה זו בשו"ת הראנ"ח ח"ב סי' י"ז] ואלו לדרשא דהפ"י לכאורה גם בכה"ג יש לפוסלו לדעת הטור סי' קכ"ג באם חברו להגט בין כתיבה לנתינה וחזר ותלשו דפסול, וכיון דפוסלים מחובר מקרא דוכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה וכו' בעי' דמשעת כתיבה ע"ד הנתינה לא יהי' מחוסר רק הנתינה, ה"נ נימא דנכתיבה עד הנתינה לא יהא חסרון בבעל שיהא ראוי לגרש, אע"כ דעיקר דרשא דוכתב ונתן רק שיהיה הגט בעצמותו ראויה לנתינה לאפוקי בבעל אינו ראוי לנתינה אינו מזיק גם י"ל כיון דחולי זו ידוע שמסתלק מעצמו בלי עסק רפואה גם לר' יוחנן הוי כמו ישן עי' ברא"ש רפ"ז דגיטין דמסתפק בזה, ומדברי הרא"ש פ"ב דכתובות גבי נכסי דבר שטיא מדברי הרמ"ה שם דמדמי לקטן דיש לו זכיה רק מדרבנן לרוב פוסקים ולא מדמי לישן דפשיטא דהמזכה לישן ע"י אחר דזכה מדאורייתא מוכח לכאורה דס"ל כאידך סברא דדמיא לשוטה, ואפשר דהרמ"ה גופא ספוקי מספקא ליה:
16