שו"ת הרשב"א חלק ה א׳Teshuvot haRashba part V 1

א׳שאלה: אמרת לבאר לך, מה שאנו נוהגין לומר פסוק: ואני תפלתי לך ה' וכו'; בשבת במנחה. ואם שעת המנחה הוא עת רצון, למה אין אנו אומרים אותו ביום טוב¹אמר המגיה, חיים מדבר: [אמר מגיה הדפוס: מכאן מודעא, כי כל הגהות שנכתבו, הם פעולת צדיק, הרב כמוהר"ר חיים פאלאגג"ו נר"ו, אשר קראם בשם רחמים לחיים הי"ו] רמזה הרב ברכ"י בא"ח סי' רצ"ב, וכמ"ש במחב"ר שם.?

ב׳תשובה: דע, כי שעת מנחה עת מרוצה בימים, וכמו שיש עתים מרוצים בשנה, כעשרת ימי תשובה שבין ר"ה ליוה"כ. והוא שאמרו בפרק קמא דברכות (דף ו): לעולם יהא זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה. גם בדניאל כתיב: והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון, מועף אלי בעת מנחת ערב. ועוד הארכתי בזה שם, בפ"ק דברכות²והוא בחידושיו, שהובאו בעין יעקב. ואמנם, מה שנהגו לומר בשבת, ומה שנהגו שלא לאומרו בשאר ימים טובים, לדעתי הוא לב' כוונות. האחת, כי יום שבת מן הראוי להיות בו הרצון, יותר משאר הימים, לפי שבו נגמרה כל מלאכת מעשה בראשית, והוא חמדת ימים. כמו שכתוב: ויכל אלהים; והוא מלשון: ותכל דוד; כתרגום ירושלמי: ויכל: וחמיד. והוא אומרנו: חמדת ימים אותו קראת.³כאן נמצא כתוב, לאחד קדוש, וז"ל: וי"ל דעדיין הקושיא במקומה עומדת: דאף ביום טוב? ואפילו בשאר הימים, אם עשה כן לפרוש מדברי הבאי, ולבא להתפלל, תבוא עליו ברכה? והנ"ל לתרץ הוא: דמה שאמר דוד המלך ע"ה: ישיחו בי וגו'. וכונת הפריצים, זאת בקרא כתיב: וינח ביום השביעי. ואומרי': דמן התורה, מותר לאכול ולשתות. ואומרי': דכל אחד שובת ממלאכתו. שכמו מי שעושה מלאכה, הוא שובת, כך הת"ח דתורתו אומנותו, יש לו לבטל ולאכול ולשתות. וזהו שאמר: ישיחו בי וגו'. כלומר: שלועגים עלי, שאני קורא ודורש ביום, השבת. ואומרים: דכונת וינח; הוא, ונגינות שותי שכר. ואני אומר: דח"ו! אלא דכונת הכתוב וינח; הוא, דיום שבת הוא מתקבלת התפלה יותר משאר הימים, ואמרינן לא ניתן שבת אלא לעסוק בתורה. ולכך נהגו לאומרו ביום שבת, ולא ביום טוב, עכ"ל. א"ה, חיים מדבר: עיין בירושלמי, פרק אלו קשרים, שאמרו שם: אמר ר"ב משם רחב"א: לא ניתנו שבתות וי"ט, אלא לעסוק בהם בדברי תורה. וכן הביאו מרן בב"י רס"י רפ"ח, ודו"ק. וכן הביאו הרב המאירי בשבת לדף ח', יע"ש. ועל כן, הברכה בו יותר. וכאומרו: על כן ברך ה' את יום השבת; מצורף לזה עוד, כי יום השבת הוא יום מנוחה מכל מלאכה, ואפילו ממלאכת אוכל נפש. ועתות המנוחה מוכנים לבטלה, וירבו השותים במזרקי יין, ומשיחין בדברי הבאי, ונגינות שותי שכר. וכל שאחרים משיחין בדברי הבאי ובטלה, ומתוכם יפרוש מי שיפרוש, להיות נעצר לפני ה', ולהתפלל ולעסוק במצוה, יותר ראוי להתקבל תפלתו. וזה מבואר להם בכמה מקומות במדרש ובהגדה. ועל זה אמר דוד: ישיחו בי יושבי שער, ונגינות שותי שכר, ואני תפלתי וכו'.⁴טעם זה עפ"י המדרש, כתבו בס' תניא, ואבודרהם, וא"ח, והכל בו, והטור בא"ח סי' רצ"ג. וזה תימה להרב באר שבע, בפרק חלק, לדק"א, שלא הזכירם. ויותר קשה להרב פחד יצחק מערכת הוי"ו, שהביא הטעם מפי' המדרש, משם הבאר שבע יע"ש: והרי טעם זה נפתח בגדולים? ועיין בס' הפרדס לרש"י ז"ל, בדנ"ו שכתב כן, דהטעם שאומרים במנחה בשבת: ואני תפלתי; הוא משום מה שאמר דוד: ישיחו בי וכו'; וכמ"ש רז"ל. ברם, למה שאין אומרי' אותו ביום טוב, כתב שם משום דאין קורין בתורה במנחה, וכמ"ש מר"ן בב"י שם, בשם השיבולי הלקט משם רש"י. ועמ"ש הרב בש"מ לב"ק דפ"ב ע"א, משם א"ח ז"ל יע"ש. ומה שהקשה שם הלבוש והפרישה ושאר רבני האחרונים, על טעם זה, המעיין שם בס' הפרדס בדברי רש"י יראה דלק"מ. ועיין בס' א"ח. ועמ"ש הרב מאמר מרדכי שם, דרצה להשוות דעת דברי הרב נתן, עם דעת רש"י, ונדחק יע"ש. ולפי הנגלה לנו, דברי רש"י בפרדס דברי רש"י, ודברי הר"נ, הם שנים. עוד יש טעם אחר, אפשר לאומרו, לפי דעת בעלי חכמת הככבים: לפי שכבר נודע, דמזלו של שבת הוא שבתאי, והוא המסבב ברצון הבורא ענינים קשים, כידוע לבעלי חכמה זאת. ואמר החכם ראב"ע:⁵והוא בפי' עה"ת, פ' יתרו, בפי' העשר דברות. ע"כ נצטוו ישראל לנוח בו מכל מלאכה, כדי שיתעסקו למלאכת שמים ובעבודתו, ובזה ינצלו מפגעיו, מלבד הטעם המפורש בכתוב: כי בו שבת מכל מלאכתו. וע"כ תקנו לומר: ואני תפלתי וגו'; שנתפלל ונתחנן לפניו: יהי רצון מלפניו, שתהא תפלתינו בו בעת רצון, ושתקובל תפלתינו ועבודתנו לפניו.⁶לפי הני טעמי, נראה דאפילו דמתפללים במקום שאין בו ס"ת, ואפילו ביחיד, צריך לומר הך פסוק: דואני תפלתי. ועיין להרב שלמי צבור, בש"ת דרי"ג ע"ב. ועמ"ש הרב המאירי בהקדמתו, בס' בית הבחירה ד"ד ע"ב.